עזרו לי בבקשה. בת של בעלי ממש מעצבנת אותי

שלום רב! אני דיי עבודה ולא יודעת מה לעשות. מבינה שהבעיה היא בי ולא מסוגלת להתמודד לבד - צריכה עצה. המצב הוא פשוט הזוי. אני בת 31 נשואה לגבר שהיה נשוי בעבר ולו ילדה בת 7 מנישואים הקודמים. היא ילדה מתוקה, פתוחה ומקסימה, אך בהיותה "בין 2 בתים" מאד מפונקת ומאד לא מחונכת - כולם מפנקים, אף אחד לא מחנך. בכלל. הורים בשבילה קודם כל חברים. היא מתיחסת למבוגרים - כמו לחברות בנות גילה. על כל שטות היא בוכה. בבית היא מתנהגת כמו "לך תביא לי את זה...", "אני רוצה ככה וזהו..." (ואחרת - בכי... ואז אבא מרצה אותה...) בהתחלה קיבלתי את הילדה בחום ואהבה ואף חינכתי אותה והקדשתי לה זמן. אך בעלי היה "מטיף" לי כל הזמן על החינוך שלי - על איך שאמרתי משהו - עשיתי משהו וכו... בעיקר אמר לי שלא היה רוצה שיחנכו אותה אצלינו - "שאמא תחנך, כי הילדה אומרת שלא רוצה לבוא אלינו כי אנחנו מחנכים אותה ולא מחנכים אותה בשום מקום אחר". עם הזמן הדבר התחיל להחמיר ו"התפוצץ" - אמר לי במפורש "את לא אמא שלה - קבלי אותה כחלק ממני ואל תחנכי אותה -רק תשחקי איתה, תאכילי אותה ודברים חיוביים...". ניסיתי להסביר לא פעם כי החינוך מגיע ממקום טוב - כי אני רוצה רק טוב לילדה, אבל זה לא עזר. רק גרם למריבות. בסוף התיאשתי. הפסקתי להלחם. אך יחד עם חינוך ושלילי נעלם גם החיובי מטבע הדברים. פשוט כל פעם כשראיתי דבירים הזויים בחינוך - אמרתי לעצמי "לא ילדה שלך - לא איכפת לך - עזבי, שתקי". מאז בעלי היה נראה יותר מפסות. אבל בשבילי המצב התחיל להתדרדר. והיום הוא כבר ממש קיצוני. הבת שלו מעצבנת אותי. מאד. ההתנהגות שלה, דרך שיחה שלה עם אבא ומבוגרים בכלל... בכי ללא הפסקה שלה. הגעתי כבר למצב שכשהיא מתחילה עם "אני רוצה ככה ולא רוצה אחרת" - התגובה שלי אליה היא תגובה צינית מסוג "נו אז תבכי - אולי יעזור"... בבקשה, עזרו לי - אני ממש לא יודעת מה לעשות. המצב מתדרדר - המריבות סביב הנושא הזה מחמירות. כל מריבה גורמת לי ליותר עצבים כלפיה - לפעמים על דברים שבכלל לא צריכים לעצבן. ברור לי שבעיה בי. לא יודעת איך להתמודד. היום אני בהריון. התחושות עוד יותר חדות... כולן....

שלום אהוד, תודה על עצתך. ניסיתי, נתתי לזה 3 חודשים, אך למעשה המצב רק הולך ומחמיר. אני אנסה לשים אותך במצב שלי כדי להסביר... כמה אתה מסוגל להתעלם מהתנהגות חצופה בבית שלך? ולא רק להתעלם - אלא גם לשתוק ו(סליחה על הביטוי) "לסבול בשקט"... כמה אתה מסוגל להתאפק כשכל פעם שמגיעה ילדה הביתה - יש בכי והיסטריות בלי כל סיבה - רק בגלל שהיא לא רוצה ללכת לישון או רוצה משחק אחר? אני לא מחנכת אותה יותר, אבל כפי שתיארתי בפוסט המקורי - יחד עם זאת נעלמו גם כל הרגשות החיוביות. כולם. היום אני משחקת את המשחק של חיוכים - בלי להתיחס לשום דבר - לטוב ולרע. ובפנים - כשהיא מגיעה אלינו - יש לי "יום רע", ואני ממש סובלת. והכי עצוב - ברור לי שכאשר אני אנסה לחנך את הילד שלי ובאותו זמן תופיע לי חוצפנית הזאתי ש"שמה על כולם" - אני לא אשתוק כי לא מקובל עלי וכי מדובר בחינוך של ילדים שלי ואז יהי הפיצוץ האמיתי... אולי העצה לא היתה ברורה לי, אולי אני הסברתי את המצב בצורה לא נכונה - לא יודעת, אבל מה שבטוח - "להתעלם, לא לחנך, להתרכז בבעלי" - לא מוביל לשום דבר טוב. לפני כן לפחות הייתי "מקרקעת" אותה - היתה מתנהגת ביותר נימוסין לפחות אצלינו בבית, עכשיו היא קיבלה חופש מלא, מה גם - אם משהו לא מוצא חן בעניה - היא רצה לאבא, מתלוננת עלי, אני חותפת בראש לרוב לא ברור על מה ואיכשהו מבינינו לא ברור מי ילדה קטנה ומי ילדה גדולה. נמאס. לא יודעת מה לעשות. נראה שלפרק את החבילה - פתרון יחיד.