יחסי עם ביתי בת השנתיים

יש לי ילדה חכמה, מקסימה ויפהפיה בת שנתיים. תמיד חלמתי שתהיה לי בת, אך לעיתים אני מרגישה שהיא מרחיקה אותי ממנה. זה התחיל מכך שאת תקופה ההריון, עד גיל שנה וחצי שלה, חיינו אצל ההורים. במהלך חצי השנה של חופשת הלידה הייתי איתה כמעט 24 שעות ביממה, הינקתי אותה עד שהיא החליטה שהיא לא רוצה יותר (וגם לי כבר נמאס להיות חסרת עצמאות). במהלך השנה שלאחר תקופת הלידה בעצם גידלה אותה הסבתא (כי אני עבדתי במשרה תובענית). אני זוכרת שהייתי בוכה כשהיא היתה רוצה את סבתא או את אבא (! שכלל לא היה בבית!) ולא אותי במצבי מצוקה (עייפות/נפילה וכד'). אחכ עברנו לארץ אחרת, רחוקים מהמשפחה, ואני שוב במצב שבו אני לא מגדלת אותה ב-100 אחוז, כי אני עובדת ולומדת. אז אמנם היחסים עם האומנת יודעים עליות ומורדות (כנראה בעיקר מכשול שפה), אבל אני לא "הדמות ההורית האהובה" שהייתי רוצה להיות. אני לא יודעת לשים את האצבע על הדבר העיקרי שמפריע לי, אבל לדוגמא- אתמול התעוררה משנת צהרים ולא הסכימה שאתקרב אליה בכלל, רצתה רק את האומנת. יש לציין שכשהיא מעדיפה דמות אחת (אבא/אמא/אומנת)- היא נוטה להרחיק את האחרים. גם אבא שלה לעיתים נעלב כשהיא מעדיפה אותי/את האומנת על פניו, ומוחמא כשזה ההיפך... אני לא יודעת אם זו בכלל בעיה, אבל אני מרגישה רחוקה ממנה, כאילו אני לא יודעת מה עובר עליה כלל. לפעמים היא מסתכלת עליי במצבט אוהב, ולפעמים אפילו לא מעיפה בי מבט. זה נורמלי?

תודה על המענה. האם אתה חושב שאני עושה משהו לא נכון? שההתנהגות שלה היא פשוט תגובות להתנהגות שלי?