פרידה באופק

שלום, בן זוגי מבוגר ממני ביותר מ-20 שנה. יש לו ילד בהורות משותפת קודמת שנמצא אצלינו חצי מהזמן. יש לנו ילדה בת שנתיים וחודש. בן זוגי לא רצה ילד נוסף, ואף שהסכים לבסוף, הוא כנראה נוטר לי. הוא לא עזר בחודשים הראשונים, וגם היום הוא לא שותף מלא. עם זאת, כשהוא עם הקטנה הם מסתדרים מצויין והיא קשורה אליו. התרחקנו מאוד, והוא רוצה להפרד, לצערי לא מעוניין בטיפול. מול הילדים לא רבים כמעט בכלל. כואב לי על הילדה, הקשורה לשנינו ומאושרת. הקטנה חכמה להפליא ומאוד מפותחת לגילה, מדברת שוטף ומבינה הכל פחות או יותר. שאלותי: האם הגיל שלה בעייתי במיוחד? אם אפשר לסחוב עד גיל 3, האם יהיה לה יותר קל או להיפך? האם יש תשובה ברורה לכך? 2. אאלץ לעבור דירה עם הילדה. אבחר לגור קרוב לאב ולא להעביר אותה גן בזמן הקרוב. האם כדאי לנסות לארגן שיגרה עם מפגשים מרובים ככל האפשר אם האב? האם לראות את אבא לשעה שעתיים אחרי הגן ואז ללכת היתה לאמא זה מבלבל או טוב דבורה? 3. מה מומלץ לגבי שינה אצל ההורה השני? היא תישן אצלי רוב הזמן, בבית חדש. דווקא את הבית המוכר לה היא תעזוב. האם כדאי לתת לה לישון אצל אבא בבית הישן? או להרגיל למקום שינה אחד, בבית החדש? סליחה על האורך ותודה.

הוא יזם. אני הצעתי חזור והצע טיפול, אך הוא לא מעוניין. צברנו הרבה כעסים, אני סביב חוסר העזרה שלו עם הילדה, והוא סביב זה ששכנעתי אותו להסכים לילד, וסביב מיליון דברים אחרים. הדינמיקה נראית חסרת תקנה - אני פייסנית, אך הוא טיפוס קשה - עקשן, סבור שהוא תמיד צודק. בעבר הייתי מצליחה לסלוח בעצמי על עקשנותו ולפייס אותו. אך מאז הלידה אני יותר עסוקה, עייפה, וכועסת בעצמי. והוא בשלו, תמיד צודק, אין שום אפשרות לדיון או לפשרות. שנינו עייפנו, אך היוזמה שלו. לולא הילדה לא הייתי חושבת על כך שנייה נוספת, על אף שזו היתה אהבה גדולה. מאז הלידה אני מרגישה שהוא לא סובל אותי. כשהייתי מבקשת עזרה הוא היה יורד עלי ואומר לי שכל אישה ואם מסוגלת להסתדר יותר טוב ממני. בהריון כשכאב לי הגב הוא חשב שאני מתפנקת. אני מרגישה ממנו עוינות, ומדי פעם מקבלת ממנו תגובות אכזריות מילולית. בקיצור, קשה, אני מרגישה מאוד לבד. מבחינתי מאוד רציתי שזה יעבוד וגם עכשיו הייתי מוכנה ללכת לטיפול, אבל העקשנות שלא קשה גם למטפלים. הלך איתי פעם אחת לפסיכו' לפני שנה, ואמר שהוא שובת, והכל תלוי בי ואם אצליח להפגין כלפיו מספיק אהבה. אני כנראה לא מצליחה לבדי להפיח אהבה בעצמי ובו, ואין פרטנר לדיון, תקשורת מקרבת וכו'. לבסוף, לבדי אוכל אולי לבנות פרק ב' עם זוגיות יותר שלמה, ואולי לממש חלום למשפחה של ממש. איתו, משפחה זה לא. גם כך הוא המשיך להקפיד על הפרדת רכוש מוחלטת, חשבונות וכו'. קרה שניסיתי לעזור לו לצמם הוצאות, דבר שהוא מעוניין בו, וקיבלתי תגובה מיידת של 'תתעסקי בעניינים שלך'. הוא אינו מאמין במשפחות ואינו מאמין בלעבוד על יחסים. מצטערת שוב על האורך. מכל מקום, אני מניחה שאם נאמרה המילה פרידה ממצדו, זה רציני והוא עומד מאחורי זה. אחזור על שאלותי - נניח שאנו מסוגלים להמשיך עבור הילדה, אבל לא לנצח, האם עוד מספר חודשים או שנה יעזרו במשהו? האם פרידה בגיל שנתיים היא קשה יותר מבגיל 3?