חסרת אונים

שלום רב שמי טל, בת 34, נשואה ואם לבן שנה וארבעה חודשים. על אף היותי אדם לא רגוע במיוחד, הצלחתי, להפתעתי הרבה ולהפתעת סובביי, בשנה הראשונה של ההורות שלי, להיות מאוד רגועה עם בני, אלא שבחודשים האחרונים, ובעיקר בשבועות האחרונים אני מרגישה שאני חסרת סבלנות איתו, לא מכילה אותו ואף מגיבה בעצבנות. כשאני מנסה לשים את היד על הסיבה, אני מגלה שיש כמה סיבות: בעלי החל עבודה שמביאה לידי כך שהוא פחות עוזר עם הילד, אני חווה משבר בעבודה ובני, שהגביר את התזזיות שלו, ומאיים לפרק כול חפץ אפשרי בבית. אני משתדלת מאוד להעניק לבני, להקריא לו סיפורים, לצייר וכד', ואז הדברים עוד רגועים, אך מרגע שאני קמה לבצע איזושהי מטלה, בני מחל לרוץ ממקום למקום, מהפעלת מכונת הכביסה ועד לבדיקת תכולת האסלה, ואז אני, לצערי הרב, (ממש מתביישת בכך)מרימה את קולי, עד כדי כך שאני ממש רואה שבני נבהל. אני מאוד מייסרת את עצמי על כך, מבטיחה לעצמי שמעתה אהיה אסרטיבית וברורה, אך לא ארים את קולי, מתאפקת, ושוב חוזרת לצעוק. אני מודעת לכך שבגיל הזה הכול מהווה עבור הפעוטות משחק ואיני רוצה לדכא לבני את הסקרנות (אני שומעת את עצמי אומרת לא יותר מדי) ובטח לא לפגוע לו בבטחון העצמי על ידי צעקות, אך מטריף אותי לראות את החלב נשפך, השלט נשבר והדובי שוחה באסלה. מה גם שאני מודאגת מכך שמתארים את גיל שנתיים כגיל המרד, אך אני מרגישה זאת כבר עכשיו (לא רוצה שאאכיל אותו אלא בעצמו, לא רוצה לשים מעיל.....). ואם כך- מה זה אומר על גיל שנתיים? אני מרגישה אמא רעה, שכול עוד התינוק שלה היה שקט ונינוח הייתה נעימה, אך עתה כשהדברים מורכבים יותר, מאבדת את זה. מרגישה מתוסכלת מחכה לעצתכם טל

הי אהוד תודה על המענה. איני חשה כי אני מפנה לילד כעס שאמור להיות מופנה לבעלי. באשר לעזרה-יש לי עזרה מחמי וחמותי ואני לא חושבת שאני נמצאת עם הילד יותר מדי זמן. אני גם במשרה מלאה כך שיש לי איתו רק את אחה"צ ובסופי שבוע אני גם נעזרת בחמי וחמותי. אני פשוט מרגישה חסרת אונים באופן שבו עלי להגיב כדי להציב גבולות מצד אחד אבל לאפשר גדילה בנפש בריאה. אודה