אמא

שלום רב אהוד, לא יודעת מהיכן להתחיל כי נראה שדברים שזורים זה בזה, ובכל זאת אנסה למקד זאת ליחסים שלי עם אמי בשלב זה. אני לא מצליחה להשתחרר מהתחושות שיש לי כלפי אמי. התחושות נעים בין סקאלה של חוסר הערכה עד כדי גועל ל-צורך והזדקקות. כשהייתי ילדה-נערה הייתי מאוד קרובה לאימי. הקשר שלי עם אבי היה רופף. כשהתבגרתי ובניתי בית התחלתי לבחון את הוריי ובעיקר את אימי דרך משקפיים ביקורתיות. הבנתי כמה לא דאגו לי, לא הגנו עלי, לא שמרו עלי, לא העניקו לי. החל מהצרכים הבסיסיים של מזון ובגדים עד להכוונה בחיים, הענקת כלים או תמיכה כלכלית. ככל שהתבגרתי הרגשות התעצמו. כל לידה הקצינה את הרגשות והם כולם בחוץ כבר כמה שנים... הפחד הכי גדול שלי זה להיות כמו אמא שלי(וגם של אחיותיי)!!! אני משתדלת להיות הכל עבור ילדיי. לדאוג לצרכים הבסיסיים שלהם ולהעניק להם כלים להתמודד עם סיטואציות שונות בחיים. אני מנסה מאוד לא ליפול למקום של לתקן את ההורות של הוריי על חשבון ילדיי למרות שלא תמיד אני חפה מכך... אני משתדלת.. אני לא מבינה את הרגשות הללו שמתרוצצות בתוכי. הם מכרסמות בי. על מנת להמשיך לתפקד אני בונה עוד מגן ועוד שריון כדי שכלום לא יעבור או ייצא... ולעיתים אני זקוקה לאמי כמו ילדה קטנה. שתאמר לי שיהיה בסדר. שתרגיע אותי. חצי שעה לאחר מכן אני יכולה להיות מותקפת גועל מההתנהגות שלה או חוסר תפקוד שלה ובא לי להתרחק ממנה. אני חייבת לציין שאמא שלי עוזרת לי המון עם הילדים ועל כך אני מודה לה.( זה הדבר היחיד שעשו עבורי ולכן אני מרגישה גם בנוח עם זה. מורכבות משפחתית) למרות העזרה הרבה שלה אלי אין לי כל הערכה אליה כאמא או כסבתא. בעיני היא נכשלה כשלון חרוץ בלהיות אמא טובה או סבתא טובה. קשה לי להעריך אותה מבפנים כשאני היום מבינה איך גדלתי לבד, איך שרדתי וצמחתי כנגד כל הסיכויים... אני חייבת לציין שגם כלפי אבי שאינו עוד בחיים יש בי תחושות שלא מרפות ממני. לא סלחתי לו על ההשפלה שהשפיל אותי. לא היה לי קשה להיפרד ממנו. משהו בליבי התקשה מאוד. הרגשות אצלי מאוד מוקפדים. רק עם ילדיי אני מרגישה את הרגש... אשמח שתסביר לי מה קורה לי. בהערכה, שלי