פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

שלום רב אני בן 59 ויש לי חברה בת 55 להפתעתי התברר לי כי מידי פעם היא ישנה בלילה עם הבן שלה שהוא בן 21, והשתחרר מהצבא לא מזמן הדבר נראה לי מאד מוזר אבקש את דעתך בעניין תודה

היי, ביום ראשון הקרוב בתי היחידה והיקרה לי מכל תהיה בת חצי שנה. ביום חמישי בעוד שבוע אני טסה עם בעלי וחברים ל3 לילות... הקטנה שלי תהיה יומיים אצל אמי ויומיים אצל חמתי.. עכשיו חשוב לצייין כי אני קשורה אליך ברמות שלא ניתן לתאר! מאז שנולדה הכי הרבה שלא ראינו זו את זו היה 4 שעות!!!! אני לא צידדתי בטיסה הזו... אבל אמי נורא לחצה עליי לטוס ולנפוש קצת... נורא קשה לי ואני מרגישה רע עם עצמי... אני יודעת ובטוחה שהיא בידיים טובות והכל... אבל המחשבה על הגעגועים שיהיו לי אליה..... מעבר לכל זה ובעצם הכי חשוב, אני יותר חושבת על איך זה ישפיע עליה??? האם חלילה תתפתח אצלה חרדת נטישה?? האם היא תכעס עליי כשאחזור??? האם התנהגותה תשתנה מהעידר נוכחותי? אני נורא מצוברחת בעקבות כך... מתחננת לתשובה ודעה מקצועית... תודה רבה!!!

שלום רב אהוד, לא יודעת מהיכן להתחיל כי נראה שדברים שזורים זה בזה, ובכל זאת אנסה למקד זאת ליחסים שלי עם אמי בשלב זה. אני לא מצליחה להשתחרר מהתחושות שיש לי כלפי אמי. התחושות נעים בין סקאלה של חוסר הערכה עד כדי גועל ל-צורך והזדקקות. כשהייתי ילדה-נערה הייתי מאוד קרובה לאימי. הקשר שלי עם אבי היה רופף. כשהתבגרתי ובניתי בית התחלתי לבחון את הוריי ובעיקר את אימי דרך משקפיים ביקורתיות. הבנתי כמה לא דאגו לי, לא הגנו עלי, לא שמרו עלי, לא העניקו לי. החל מהצרכים הבסיסיים של מזון ובגדים עד להכוונה בחיים, הענקת כלים או תמיכה כלכלית. ככל שהתבגרתי הרגשות התעצמו. כל לידה הקצינה את הרגשות והם כולם בחוץ כבר כמה שנים... הפחד הכי גדול שלי זה להיות כמו אמא שלי(וגם של אחיותיי)!!! אני משתדלת להיות הכל עבור ילדיי. לדאוג לצרכים הבסיסיים שלהם ולהעניק להם כלים להתמודד עם סיטואציות שונות בחיים. אני מנסה מאוד לא ליפול למקום של לתקן את ההורות של הוריי על חשבון ילדיי למרות שלא תמיד אני חפה מכך... אני משתדלת.. אני לא מבינה את הרגשות הללו שמתרוצצות בתוכי. הם מכרסמות בי. על מנת להמשיך לתפקד אני בונה עוד מגן ועוד שריון כדי שכלום לא יעבור או ייצא... ולעיתים אני זקוקה לאמי כמו ילדה קטנה. שתאמר לי שיהיה בסדר. שתרגיע אותי. חצי שעה לאחר מכן אני יכולה להיות מותקפת גועל מההתנהגות שלה או חוסר תפקוד שלה ובא לי להתרחק ממנה. אני חייבת לציין שאמא שלי עוזרת לי המון עם הילדים ועל כך אני מודה לה.( זה הדבר היחיד שעשו עבורי ולכן אני מרגישה גם בנוח עם זה. מורכבות משפחתית) למרות העזרה הרבה שלה אלי אין לי כל הערכה אליה כאמא או כסבתא. בעיני היא נכשלה כשלון חרוץ בלהיות אמא טובה או סבתא טובה. קשה לי להעריך אותה מבפנים כשאני היום מבינה איך גדלתי לבד, איך שרדתי וצמחתי כנגד כל הסיכויים... אני חייבת לציין שגם כלפי אבי שאינו עוד בחיים יש בי תחושות שלא מרפות ממני. לא סלחתי לו על ההשפלה שהשפיל אותי. לא היה לי קשה להיפרד ממנו. משהו בליבי התקשה מאוד. הרגשות אצלי מאוד מוקפדים. רק עם ילדיי אני מרגישה את הרגש... אשמח שתסביר לי מה קורה לי. בהערכה, שלי

שלום, אשמח לקבל חוות דעת מניסיון, על אמהות שעובדות דרך הבית בטיפול ילדים בשילוב הילד הפרטי שלה. אני גרה במקום קטן, אפשרויות התעסוקה כאן מאוד מצומצמות ואני מעדיפה שבני בן השנה ו-3 חודשים (שנולד פג, מתוקן שלו- שנה וחודש וחצי), עדיין ישאר איתי בבית. האמת שאני ממש רוצה חברה בשבילו, הוא נורא אוהב ילדים ולכן חשבתי על האפשרות של לקבל לביתי ילד- שניים (מבחינה כלכלית מעדיפה שניים). אני מאוד רוצה להתחשב בבני, רציתי לדעת את ההשלכות. האם בגיל כזה זה לא יעשה נזק? תודה.

בננו בן ה10 תפס אותנו באמצע סקס! ל רות שהשעה 23:00 בלילה ובדקנו שכולם ישנים הוא פתאום הופיע בפתח חזרנו ואמר שקשה לו להירדם. אמרנו לו שיחזור לחדר וכמה דק אחר כך בעלי הלך אליו ודיבר איתו אך לא נאמר דבר על מה שראה. מה כדאי לעשות? להתעלם מכך לגמרי או לברר מה ראה ולשוחח איתו על כך?

שבת שלום רציתי לשאול בני בן ה6.5 נכנס ליוטיוב ורשם בנות מתפשטות , בכיתה הוא רוצה לראות חזה של ילדה, רוצה לנשק בפה האם זה תקין?

לילדים בכל גיל אשר חושבים שיכולים לדמיין את המצב. אני לא ילדה, אני בת 30. לא נשואה וללא זוגיות. אני גרה אצל ההורים עם עוד שישה אחים. אנחנו במשפחתנו מאוד פתוחים, תומכים ומקריבים אחד למען השני. יחסי עם הורי מאוד קרובים, קרובים ברמה שלעיתים זה קצת מפריע לי. אני בת 30, אבל מבחינת בסובבים אותי עדיין לא התבגרתי, אם להיות כנה- גם מבחינתי אני עדיין בת 17. היה לי ניסיון התמכרותי של מעל ל10 שנים. ההתדרדרות חלה אז ולאט לאט זה החמיר למרות שמעולם לא הגעתי לרמה של להסתובב ברחובות ולחפש סמים קשים שרוצחים אותך. אבל הגעתי לרמה דיי משפילה אחרת. לאחרונה, לאחר שוויתי התקף של מנת יתר (לא מדובר בהרואין או סתם רוצח אחר, אלה על סם שהכניס את גופי לשוק של כמה ימים). הורי גילו על המצב, הם תמכו ואהבו אותי מאוד. הם לא כעסו עלי והם הצליחו באופן מדהים להבין למה הגעתי למצב הזה. כמו שניתן להבין- יש לי הורים מדהימים שאני מאחלת לכל אדם בעולם. התחלתי לעבור גמילה, ההורים שלי ראו אותי מתרסקת גופנית- אבל לא ויתרו לי והמשיכו לתמוך. הגמילה המשיכה רק בגללם, לא היה לי את הרצון לעשות את זה בשבילי. לאחרונה חזרתי להשתמש שוב. למרות שלא הסכמתי לעצמי לגעת בסמים הכבדים ונגעתי רק בכדור (עם מרשם) כדי להקל על הכאבים (לא יודעת מה שמעתם על גמילה, זה פשוט כמעט ובלתי אפשרי). הנפילה שלי נבעה מתוך משבר שנפל עלי, ויחד עם הכאבים לא הצלחתי יותר לסבול את המועקה הפיזית ונפשית. אני קצת במצב לא נעים עכשיו אני מאוד רוצה לספר להם ולהיות כנה איתם, אבל יש בי פחד עמוק מאוד- לגרום להם להכנס לעצב. אני לא רוצה שהם יהיו עצובים, לא ממני ולא מאף אחד אחר. הצד האגואיסטי שלי מרשה לעצמו לשמור את זה ולא לספר. הצד הרגשתי והמשפחתי שלי מאוד רוצה לשתף, אולי אם אשתף אקבל הדרכה נכונה. נקייה- בלי משברים. לגרום להם עצב הורג אותי, רוצח אותי מבפנים. אני פשוט לא מסוגלת לראות שוב את הפנים הנפולות של אמא שלי. לא על חשבוני. אני לא מתכוונת להגיע למצב שהייתי בו פעם, אני יודעת שבימים הקרובים אפנה לבעל מקצוע שיעזור לי. אבל אני גם יודעת שהתהליך ארוך, אני לא אהיה נקייה בעוד שבוע, ובטח שלא מאושרת. הורים יקרים- שימי את עצמכם במקום הורי- מה אתם הייתם מעדיפים? האם הייתם יכולים לשאת נפשית עוד נפילה של הילד שלכם? אני גם רוצה לציין שלמרות שניסיונות שלי וההתמכרות, תמיד הצבתי לעצמי גבולות. הרואין עבר לידי הרבה, ואף פעם לא הסכמתי לעצמי להגיע לרמה הזאת, כך שאני רוצה שתקחו בחשבון שגם אם אני נופלת- אני לא מגיע למצבים שאנחנו רואים בסרטים. אני נורא מבולבלת. כתבתי בהרבה פורומים שקשורים בנושא, אבל אני מחפשת דעה של משפחה. לקבל דעה אחרת- מהצד שלהם. אני מאוד אשמח לתגובה, לכל תגובה. תודה רבה לכל מי שינסה

ליל יקרה לפני הכל רוצה לשבח אותך על הרעיון של התיעצות בפורום הורים כל הכבוד לך, אני רוצה לענות לך משני כובעים הראשון אמא,,, מקום הקשר בין הורה לילד (וכך נראה לפי דבריך שגם במשפחתכם) הוא ללא תנאים , נכון זה עלול ליצור תחושה מאד לא נעימה להוריך אך אם אני מהלכת בנעליים שלהם הייתי רוצה לדעת, לעזור, לחבק לתמוך גם ברגעים קשים למרות התחושה הקשה המלווה לקושי שאת חווה. שתפי אותם תעשי את הצעדים עבור עצמך(לא ממקום אגואיסטי) אלא מהמקום ששם הכוח שלך גם אם את לא מרגישה אותו כעת (זה מהכובע השני של מנחה לשחרור מחסמים). קיים איבוד של הכוח אם את עסוקה באחרים (שהם מאד חשובים) אין לי ספק אך עבור נפשך ונשמתך מצאי את הדרך לחזק את מקום האני...כאשר את עוברת דרך מאד לא פשוטה ויש לך את הפריבילגיה העצומה של תמיכת ההורים. בהצלחה לך בדרכך

שלום רב אני אמא לשלושה ילדים הבכור בן ארבע , בת בת שנתיים וחצי ותינוק בן 4 חודשים. אני פונה אליכם בעקבות בני הבכור הוא ילד חכם ונבון , שמח , פעלתן , יש לו חברים והוא ילד רגיל זאת אומרת לא היפראקטיבי , הוא יכול לראות טלויזיה תוכנית שלימה , להקשיב לסיפור וכו.. הגננת מאוד אוהבת אותו ובגן מתנהג חפה ומקשיב. הבעיה איתו שהוא לא מקשיב למה שאני ואבא שלו או כל אדם אחר שאומר לו .(מחבד בגן) הוא עושה דברים בידיעה מוחלטת שזה אסור ולא אכפת לו התוצאה ולא אכפת לו שיכעסו עליו אחכ . לדוגמא הוא יודע היטב שאסור לגעת בגפרורים אבל בהזדמנות הראשונה שיפלו לידיו בטעות הוא ינסה להדליק. התארחנו אצל אחותי הוא בסתר לקח טוש ונכנס מאחורי הספה וקישקש עליה , והוא יודע שזה לא יורד ואסור כי גם בבית הוא קישקש על הכסאות וזה לא ירד וכעסנו עליו. שאני שואלת למה עשית אז הוא אומר כי רציתי, אני שואלת אותו אבל איפה מצירים הוא אומר לי על דף , זאת אומרת הכל בידיעה שאסור אבל בכל זאת עושה. הוא ממש ילד שהוא בסכנה אם לא צמודים אליו ולא מזיזים עין ממנו לדקה אחת אפילו. הוא חייב לגעת בכל דבר ובכל כפתור ולא משנה איפה נמצאים , בבית , בחוץ , מתארחים כולם יכולים להגיד לו אסור והוא בשלו ממשיך . ניסיתי לכעוס ולצעוק לא עזר, ניסיתי בלי צעקות אלא באיומי עונש והרגעות בחדר על ידי זה שאני סופרת עד שלוש אם הוא לא מפסיק בשלוש יש לו עונש, זה עבד קצת וגם זה כבר לא עוזר. הוא ממשיך לא להקשיב ולעשות כרצונו ולמלא את סקרנותו. מה עליי לעשות ? אני ממש בייאוש ואפילו בוכה בלילות גם מזה שהוא לא מקשיב וגם מייסורי המצפון שכל הזמן אני צריכה לכעוס עליו. מחכה לתשובתכם תודה

היי, אני בת 20..ילדה למשפחה דיי מדהימה אך כשזה מגיע לצבע ודת, הם כבר לא כאלה מדהימים. היה לי בן זוג כהה עור (אפרו-אמריקאי) במשך חצי שנה, החבאתי את הסוד הזה במשך חצי שנה אך כשהורי גילו על הקשר אני והאקס כבר לא היינו ביחד בכלל אבל מה שעברתי פה בבית, היה גיהנום. אני מגיעה ממשפחה דיי מסורתית, אבא שלי עם כיפה, כולנו שומרי שבת ומסורת. כשהוא שמע על האקס שלי, התעלמו ממני בבית במשך חודשים, הייתי כרוח רפאיים.. בסופו של דבר הצלחתי לדבר אל דעתם ודברים החלו להסתדר לאט לאט. אתמול, יצאתי בערב ופגשתי אחד מחברי הותיקים שגם הוא אפרואמריקאי.. הוא ישב איתי ועם עוד כמה חבר'ה לכמה שעות , הצטלמנו והוא העלה את זה לפייסבוק.. בבוקר שמעתי צעקות וככה התעוררתי, לעוד סיוט שלא יאמן. ההורים שלי ראו את התמונה שפורסמה, תמונה תמימה בהחלט שבה אני יושבת לצידו. ההורים שלי גזענים, אין על זה וויכוח.. אין פה אמון, ובטחון אחד בשני וזה נמאס כבר. מה עושים?! אבא שלי כרגע מכונס בעצמו, לא מדבר עם אף אחד ופשוט יושב, כעוס ופגוע כיאלו מתתי... אשמח לתגובות!

גל יקירתי, בגיל 20 את לא אמורה לגור עם ההורים, תמצאי עבודה, תשכרי דירה ותחיי את חייך כפי רצונך, עזבי את ההורים הפרמיטיבים, תתקדמי, את לא ילדה.

שלום, אני עורך מחקר באוניברסיטת בן גוריון בנושא הבנת הפנסיות, אנחנו מנסים לבדוק מה אנשים חושבים ויודעים על הפנסיות. מטרת המחקר היא לפתח כלים שיאפשרו שינויים שיטיבו עם החוסכים בתחום הפנסיה . מצרף קישור לשאלון קצר כ 7 דקות בממוצע https://bgupsych.eu.qualtrics.com/SE/?SID=SV_9MpBixC7v32dYfH תודה רבה שי

איפה עובר הגבול בין הצורך לדעת מה קורה לילד שלך לבין הצורך שלו בפרטיות ??? מה נכון וראוי לעשות כאשר אתה חושב שהוא מתנהג באופן שאינו ראוי לו, וכאשר אתה יודע בוודאות שהוא לא אומר לך את האמת... שהוא מתנהג בצורה שתגרום לו להתחרט על מעשיו ? אני חרד לאושרו של בני ורוצה שיהיה לו רק טוב אך מתקשה לסמוך על הבחירות שלו, בזוגיות, ובסגנון הבילוי. אני מניח שחלק גדול מהבעיה הוא שלי, הפחד ממה יגידו אם ידעו... או התחושה שכהורה לא ממש מילאתי את תפקידי כראוי ואולי לא כיוונתי אותו מספיק טוב לחיים. איך מתמודדים ?

יש הרבה אבל העיקרון הוא שהוא עושה דברים שונים ממה שהיה רגיל לעשות דברים הפוכים.

שלום רב, אני אם חד הורית לילד בן 9.5. הילד רוצה להאריך את שערותיו,ואינו מעוניין להסתפר, זה לא היה מפריע לי ,אלא שהוא טיפוס מזיע מאוד,וזה יוצר מראה מאוד לא אסתטי. . הצעתי לו להאריך בחורף, אך הוא מתנגד. האם זה נכון להתנות את התספורת בנסיעה לחו"ל, למשל. בברכה, רונית.

היי, אני בת 29 ויש לי אחות בת 27. גדלתי בבית שבו מערכת יחסים בין ההורים הייתה לא תקינה בלשון המעטה- אמא בתסמונת האישה המוכה מאוהבת באבא עד עמקי נשמתה, ואבא שלא אוהב את אמא, בעל עולם תוכן רחב משלו )מאןד מוכשר( ולא מעריך אותה. היו אינספור ריבים אלימים בבית מאז שאני זוכרת עצמי. אמא תמיד לקחה את תפקיד הקורבן ואבא תמיד ההיה כביכול האיש הרע. לא ידע לשלוט בעצמו והיה צורח בקול רועם, שובר דברים בבית ופעם אחת הרים עליה יד. גם עלי. לא יודעת למה אבל תמיד התחברתי יותר לצד של אבא )גם את עולם הכישרונות קיבלתי ממנו( אמא שהייתה אז שבד כלי, מתוסכלת אבל יחד עם זאת מאוד מניפולטיבית, הייתה מתעללת בי כדי לפרוק את תסכולים שלה מאבא. כמובן שאת זה הבנתי בדיעבד. בזמנו חשבתי שזה מגיע לי. הרגשתי אשמה כל הזמן ורציתי למות כי חשבתי שאני כתם של המשפחה. זה מה שגרמו לי לחשוב על עצמי כל הזמן. זה היה מתבטא באפליה ביני לבין אחותי, ניכור, ביקורתיות יתר הרסנית מאוד, אמירות חוזרות ונשנות שאני לא שווה ושאני לא טובה, עונשים מאוד לא פרופרציונלים שרק אני הייתי מקבלת וריסוק הביטחון העצמי לחתיכות- תיוג שלי כילדה בעייתית, ממש עד לפני שנתיים וחצי. אבא שלי כן ראה את הנפש שלי ואולי בגלל זה התחברתי אליו יותר למרות שהוא היה אחראי על "האבחון" שלי בפני בני הבית למרות שבבית הספר אובחנתי בכלל כילדה מחוננת .כצפוי עזבתי את הבית בגיל מוקדם )20( ואחותי לקחה את תפקיד הילדה הטובה, היסמנית. כילדה/נערה הייתי מאוד מרדנית, לוחמנית, שצועקת את הרגשות שלה החוצה ורק מחכה שיכירו בהם לשניה ולא יבטלו אותם כאילו הם לא חשובים. כבוגרת גדלתי להיות בעלת חוש צדק מפותח מאוד,)כצפוי( פיתחתי מודעות מאוד גדולה, לעצמי, לסביבה, הבנתי איך דברים עובדים, למה יש לנו דפוסים מסוימים, מה לשמר ומה לזרוק לפח בדפוסים שקיבלתי כי הבנתי כמה הם הרסניים. הבנתי הכל. הבנתי למה עשיתי כל דבר שעשיתי, למה חשוב לי כל דבר שחשוב לי היום, והכל התחבר לי. הבנתי גם אותם פתאום, הבנתי שגם להם היו חיים לא קלים וגם הם עברו ילדות קשה ומשם זה מה שהם הכירו. הבנתי למה אמא בחרה דווקא בבחור כמו אבא ולמה אבא התעלל בה. הבנתי הכל. )בשנים האחרונות לאבא פרצה מחלת נפש של הפרעה דלוזיונלית, מה שעוד יותר חיבר את הכל. סלחתי לאמא אחרי שנים של כעס וטענה כלפיה על מה שעברתי, על אבא אף פעם לא באמת כעסתי ואף עזרתי לה לשפר את עצמה דרך התנהגות חדשה שלי ואי שיתוף פעולה עם הדפסים הישנים. למדתי לא להקשיב למניפולציות שלה יותר ושמה שהיא אומרת לא תמיד נכון לגבי, היא מצידה הבינה שאני לא אזין לה יותר את המעגל הוצאת אגרסיות והחדרת תגיות שגויות על מי שאני והתחילה להרפות. ככל שהיא הרפתה יותר כך היא התחילה לראות אותי באמת. היום היא בתחילה של עבודת מודעות גם על עצמה ולקיחת אחריות מה שעוזר לנו להחלים יחד. כמובן שהם התגרשו לפני עשר שנים. העניין הוא אחותי. אחותי לקחה את הקיצון השני וכנראה בגלל שראתה יחסים כל כך לא מפרגנים ותומכים בבית היא פחדה לחשוף את עצמה באמת ובחרה לנעול את העולם האישי שלה ורק לציית. הרי אצלנו בבית אם היית משתף משהו זה מיד היה הופך לנשק נגדך. אז היא צפתה בי מהצד ומהריקושטים שאני חוטפת ובחרה בהפך הגמור. אחותי בחורה משכמה ומעלה, תואר, תפקיד מפתח בעבודה, כסף, אבל פוחדת מאינטמיות פחד מוות. מאוד פחדה מאבא שלי בילדות והייתה תמיד בצד של אמא. סולדת ממנו היום וכועסת עליו, אבל שמה את זה בצד כי הוא חולה ונמצאת שם בשבילו במקרים דחופים. כשהוא בריא היא בנתק ממנו. לא מעריכה אותו. בתור ילדה היא פחדה ממנו מאוד. היום בתור בוגרת יש לה קושי מאוד גדול באינטימיות. היא לא יכולה להסתכל בעיניים כמעט, לא לשתף איך היא מרגישה, לא מגע, לא חיבוק, צינית מאוד וסגורה, למרות שבסביבה שהיא לא המשפחה היא מאוד חברותית ואהובה. ליד המשפחה היא נסגרת עד אפז ברמה שלעולם לא שמעתי אותה שרה, מזמזמת, רוקדת, או מזמינה פיצה בטלפון. אגב היא בתולה. כמובן שהיא לא סיפרה באופן ישיר- אמא גילתה ממקור עקיף. היא מאוד משפחתית כביכול אבל לא מסוגלת לדבר על דברים אישיים. לא להגיע לשום אינטימיות עם אף אחד. מיותר לציין שהיא ממשיכה את הדפוס שאימי הפסיקה ומתייחסת אליי כמו שאימי הייתה מתייחסת אליי עד לא מזמן. אני לא יכולה להגיע אליה כי היא להבדיל ממני פחות מודעת, פחות נגישה, ואי אפשר לדעת מה עובר עליה היא גם לא תספר גם אם נשאל, אלא תגיב בציניות או בבכי כדי שנפסיק לשאול אותה דברים אישיים. אז אנחנו לא שואלים. אני נורא רוצה לעזור לה להשתחרר מהעוצר הרגשי ואני לא יודעת איך. חבל לי על כולנו שככה היינו צריכים לגדול, גם על ההורים שלי. הם לא אשמים. אבל ההשלכות קיימות. אשמח אם יש לכם איזשהו פתרון שלא כולל לפנות אליה באופן ישיר ולהציע טיפול כי היא לא במקום שהיא מוכנה להודות שיש בעיה. מה גם שהיא לא מאמינה בפסיכולוגיה כמוני. ממש ממש אודה לעצה

שלום, בתי בת ה-3 רוצה לשחק עם בנות גדולות ממנה במגרש משחקים (אולי כי אין שם בנות בגילה). בנות הגדולות 4-6 לא רוצות לשחק איתה ודוחות אותה. אני עומדת חסרת אונים ולא יודעת איך להגיב. מה כדאי לעשות במצבים כאלה על מנת שלא תתפתח בעיה רגשית כלשבי אצל ביתי? תודה.

שלום, שמי ע,הבת הבכורה, בת 27, סטודנטית וחיה מחוץ לבית כמעט 4 שנים. תחילתה של תקופה שבה אני מתחילה לבנות את חיי העצמאיים והבוגרים שהיא לא פשוטה לאימי בלשון המעטה. היחסים בינינו מורכבים והולכים ומחריפים עם הזמן ולא מגיעים לשלווה. אין הפנמה שאני כבר גדולה ושהגיע הזמן לשחרר. העניין הוא שמדובר כאן על הרבה מעבר לקושי אימהי "נורמטיבי" (לפחות מבחינתי). אני באה מבית שבו אמא שלי תמיד קבעה, תמיד שלטה ובשליטה, תמיד דברים הולכים בדרך שלה ואף אחד (כולל אני) לא אומר לה לא. אבא שלי הוא לא דמות משמעותית בקביעת ההחלטות בבית ובגדול תמיד הכל עובר דרכה ואין לו שום דעה בנוגע לכל הסוגיות בחיינו (שלי ושל אחיי הקטנים יותר) לרבות זו. מאז העזיבה שלי אני חיה בקונפליקט עצום שבו אני מתמודדת עם הרצון לחיים משלי, ולהחלטות שלי ולבין אמא. שלא משחררת רק בגלל שהתחלתי למצוא את הכוחות להגיד לה לא, לעמוד על שלי ולבהיר, תוך הליכה על ביצים, שלא כל דבר הוא עניינה שאני כבר לא חייבת לציית לה כל הזמן. התגובה שלה לכל אלה, כמו תמיד, התנגחות חסרת שליטה בי. צעקות, צרחות הטחת האשמת משהו שאני כבר לא מכונה לקבל בצייתנות כמו פעם. (וזה לא קל). האבסורד הוא שאימי חושבת שזה לגטימי לאבד שליטה שכועסים, שהטענות שלי כלפי האווירה בבית, העצבים, הלחץ, היחסים הטעונים בינה לבין אבי הם רק תירוצים. התגובה (או יותר נכון הטחת האשמות) שאני מקבלת היא שאני לא מקבלת את המשפחה כמו שהיא, שמרגע שעברתי מחקתי את משפחתי ושעליי לקבל אותה כמו שהיא, כי זה מה שיש, ושהיא לא תשתנה. שהיא עצבנית וככה היא. ואני שואלת איך??? איך אני אמורה לקבל??? אני לא מסוגלת לקבל את ההתנהלות הזאת. קשה לי מאד להגיע הבייתה ולחוות את זה ובטח לקבל צעקות וריבים חסרי שליטה כמו פעם שנאמר משהו שלא לרוחה. ניסיתי הכל בינינו. להסביר ולתאר את הרגגשות שלי איך אני נגמרת ונסגרת כל פעם שהיא צועקת. איך הדרישה שאני אבוא הבייתה מרצון ולא מהכרח ושעוד יהיה לי כייף, מופרכת ולא הגיונית שההתנהלות בבית עצמו לא נעימה. (למי נעים לראות יחסים חסרי כבוד בין ההורים שלו- אז מה אם הפעם העצבים לא מופנים כלפי), איך אני חייה את חיי. שעמוס לי שאני צריכה להספיק המון דברים. לעבוד ולהיות עם חברים ועם בן זוג ושאני מתחילה לבנות את החיים שלי וזה לא כמו פעם. שום דבר לא עבד! היא בשלה! אף פעם לא אשמה. רק אני. (ניסיתי להציע לשתינו טיפול זוגי. מיותר לציין שגם זה לא צלח והתשובה שקיבלתי שהיא יודעת מה קורה כאן ומה הבעייה ושאין מה ללכת) שאני צריכה לעשות שינוי בעצמי אני צריכה לעשות שינוי בחשיבה המעוותת שלי שהמשפחה שלי לא חשובה שיום אחד אני אצטער על איך שאני מתנהגת אלייה ושעברתי את הגבול. הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי ללכת לטיפול או עזרה מקצועית, אבל כרגע אין לי כסף. הבעיה הגדולה יותר היא שאני גם תלויה בהורים שלי כלכלית בתקופה זו, ומרגישה שסוחטים אותי ושיהיה מחיר כבד מאד אם אעמוד על שלי יותר מידי. בגדול העזרה הכלכלית מהורי (יותר נכון אמא כי אבא שלי דיי פסיבי) מותנית, ובתחושה שלי גם האהבה של אמא שלי מותנית כי היא לא יודעת באמת איך לאהוב. מבחינתה לאהוב זה להוכיח ולהקריב ולוותר על עצמך. שאין דבר כזה לא יכול יש לא רוצה. אני בטוחה שאמא שלי לא רעה, אבל חייה המורכבים וחוסר המודעות גורמים לה לפעול לדעתי לא כמו אמא. אני באמת אובדת עצות וכבר לא יודעת איך לפעול. מפחדת שאקט קיצוני מידי יגרום להפרת האיזון לנצח, מצד שני מרגישה שבלי צעד קיצוני שום דבר לא ישתנה ואני אשאר במה שנקרה "איזון לכאורה", בקונפליקט מתמיד שלא נגמר ושפשוט מתיש אותי ושובר אותי. אשמח לעצה/כיוון, ע

את לא צריכה לסבול את לא בעונש.אם את יכולה לעבוד ולהרוויח כסף לממן לעצמך את הלימודים. אז זה יכול לעזור וגם להעמיד אותה במקומה. לומר לה שאת לא בעונש כל החיים. עברתי את זה ואני ממש יודעת על מה את מדברת. בהצלחה!

רוצה להמליץ על מטפלת זוגית משפחתית בעיות בקשב וריכוז טיפול פרטני בשם שגית שלו 0547700918 אישה מקסימה, קשובה, חכמה ונעימה.

היי ,הבן שלי מחונן, חכם מאוד, כמה צעדים קדימה מכל אחד. אני גרושה 6 שנים וחיה עם בן זוג מדהים נוח ורך שמסתדר מאוד עם הילדים ואיתו. בני היה תמיד יוצא דופן גם בצורה חיובית אך גם שלילית, פעילויות בכתה הרגילה,הופעות במסיבות חגים הצגות הוא נמנע להתשתתף, הכתה הלכה שבועיים לבריכה דרך הבית ספר הוא לא הלך כי הבריכה מטונפת לדעתו (הוא גם סטרילי מאוד) הוא החליט לא ללכת בעוד שכל השכבה הלכה.לא עזרו לי שיחות איתו שיחות עם אחותו שיחות איתו ואבא שלו הוא החליט בעקשנות לא ללכת. הוא ילד שאני והוא ביחסים טובים עד שמגיע זמן לישון , מתחילות המלחמות, הוא יושב שעות על המחשב לא רוצה לקום גם בעשר בלילה, מתעקש לאכול כל הזמן למרוח את הזמן רק לא ללכת לישון. בהתחלה מבקשת יפה ועוד פעם יפה ובסוף מאבדת עשתונות איתו כי הוא "שם עלי פס" מתחילה לדחוף אותו לעבר ציחצוח שיניים והכל תוך כדי בקשות חוזרות ונשנות כמו תקליט. קשה לי מאוד גם בבוקר , מילד שהיה קם בבוקר בזמן יוצא בזמן מכין לעצמו כריך,לפני חודש "הילד התבגר" התחיל לזייף, לא קם, לא אכפת לו לאחר לא מזיז לו שאני אומרת יירשם לך איחור ,נו כבר צא לבית ספר עוד מעט צלצול. מה אני עושה??? אני לא שמחה עולה לישון ממורמרת ממש. יכול להיות ערב כייפי שאני והוא בשיחות נפש חיבוקים נשיקות הרומן הרומנטי, ואז מגיע דרישותי להתכנס ארוחת ערב להתקלח לעשות מערכת לישון ,מתחיל להתנגד להתווכח שעות על גבי שעות על כל דבר. עשיתי את השיטה של חיזוקים חיוביים כל הזמן,משבחת אותו שכן עושה דברים , אך זה כבר לא עוזר !!! תודה על עצתכם

עם זה אני מתמודדת ברגעים אלו !! הילד בטיול ,בורח להם לא מקשיב למדריכי הטיול ומתפרע . הילד בכיתה א' והרגע התקשרו אליי להגיע לנאות קדומים ביער בן שמן לטיול כי לא יודעים להתמודד איתו . מה אני אמורה לעשות ?? לתת להם להתמודד או לעזוב הכל בעבודה ולנסוע לשם כדי להיות עם הילד ????ההורים שבטיול שולחים תמונות ובינתיים אני רואה שהוא משתתף ומשתף פעולה . אבל יש גם תמונות שאני רואה את המורה לידו ותמונות שהואבאמת לא מקשיב וקצת לא מוצא את עצמו אבל בכללי נראה בסדר . מה לעשות ??

אני סבתא לכמה נכדים. מגיעה לבקר את הכדים פעם בחודש.הם גרים במרכז ואני בצפון הארץיש לי נכדה בת שנתיים וכל פעם אני שומעת את החתן שליאומר לה מילים לא נעימות,כמו למשל איזה ציצי יש לך או איזה טוסיק.סליחה שאני רושמת בפורום משפטים כאלה אבל זה לשם המחשה.לפני שבועיים היה בערך שמונה בערב.והבת שלי ביקשה ממנו לקחת את הילדה לשירותים לפני השינה. מרחוק שמעתי שהילדה אומרת אבא דיי זה כואב. מיותר להגיד שלא ישנתי כל הלילה ואני דיי מבולבלת ודואגת. סיפרתי לבת שלי,והיא מכחישה אמרה לי שאני סתם מבלבלת במוח. אני לא יודעת מה לעשות? מצד אחד פוחדת שאולי זה באמת לא מה שאני חושבת מצד שני מה עושים? זה הנכדה שלי. עליי לציין שהוא מקבל כדור פעמיים ביום של מניה דיפרסיה. לא יודעת אם זה שייך. תודה באם תוכלו מעט לעזור לי.

אבל את חייבת לעשות מעשה ולדאוג שזה ייפסק ומהר

תודה רבה רבה הכל הסתדר הכל בסדר.

שלום, אנחנו משפחה אבא,אמא ילד בן 11 וילדה בת 6 בני הבכור הוא ילד מקסים, נבון, חכם, מוצלח מוקף בחברים, עוזר, מוצלח בלימודים באמת באמת ילד חלום!!! הוא מקבל כמעט כול דבר שהוא רוצה,כי באמת רוב הדברים שהוא רוצה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו או שבאמת דברים שמגיעים לו - בקיצור מה שאני מנסה להגיד שזה דברים קטנים ואין לו בקשות מוגזמות בכלל! לאחרונה הוא נורא רוצה חוג כדורגל ואני ובעלי באנטי מאוד גדול לענין. הבעיה היא שהוא עושה לי לפחות פעם בחודש ברוגז על הענין.(זה במיוחד ימים שכול החברים מלהיטים אותו יותר לענין) זה מטריף אותי, הגישה שלי לחיים זה שלא הולכים לישון בברוגז אבל הוא מבין כמה זה מתסיס אותי שהוא עושה את זה בכוונה, ואכן פעם בחודש הוא עושה ברוגז ואם אני לא "יתחנף" אליו הוא ימשיך ככה כמה ימים עד שירגע..... מה עושים? איך מתנהלים עם ילד שעושה ברוגז עם ההורים? מעטים הפעמים שאנחנו אומרים לא על דברים, אבל נראה שלא מצידנו גורר ברוגז מצידו.... וזה לא יכול לעבוד ככה אם לא מקבלים משהו עושים ברוגז, אחרי שהוא מתרצה ועובר הזעם אני מסבירה לו את הענין והוא מבין אותי. הוא לא מסכים עם ההחלטה שלנו לא לשלוח אותו לחוג אבל הוא מבין שלא עושים ברוגז, אבל כול זה נכון עד העונג הבא משמע עד הפעם הבאה שהוא ידלק שוב וירצה להצטרף לחוג..... מה עושים?

שלום אנחנו הורים לשני ילדים ילדה בת 21 מערכת יחסים מצוינת וילד בן 20 חייל . יש לנו בעיה חמורה עם הילד . במשך השנים לא הצבנו מספיק גבולות ובדר"כ הוא היה מקבל את מה שהוא רוצה בלי להתאמץ. בבי"ס כל פעם שהיתה בעיה אנחנו היינו מתערבים עם מנהלת הבי"ס שיעורים פרטיים בלי הפסקה ועוד ועוד . הוא התגייס ליחידה קרבית ואחרי תקופה קצרה חיפש הנחות ועזרה עם המפקדים כדי לשפר את היציאות הביתה ואת תנאי השירות שלו . בחודשים האחרונים חלה הדרדרות רבה שנובעת בעיקרה שהוא לא מקבל מספיק כסף והוא מקבל בגבול הסביר ויכוחים על אוטו חופשי שלא תמיד ניתן . הכבוד להורים הוא אפסי ! לא פעם יש קללות שאני מתבייש להעלות אותן על הכתב ואתמול בשיא החוצפה הוא נתן אגרוף חזק לאשתי שגרם להתפרצות בכי מבחינתנו ואמרנו לו שאין לו יותר מה לחפש בבית אם הוא העז להרים יד על הורים ולדבר בשפה אלימה ביותר כלפינו . כרגע הוא בצבא ואיננו מעונינים שהוא יגיע הביתה גם מפאת חשש חלילה לאלימות נוספת. מה עושים ????????

אני יעל, אני בת 17 ואני באה מבית דתי כברו מגיל צעיר חזרתי בשאלה. אבא שלי לא מצליח לקבל את זה והוא כל הזמן רב איתי ומאשים אותי בהכל. יש לי אחות קטנה ואבא שלי פשוט אוהב אותה היא ממש ילדת צומי וכל הזדמנות שיש לה היא בוכה והוא תניד מאשים אותי, אפילו סבתא שלי ניסתה להתערב ולהגיד לו שהוא צריך לחנך אותה אבל הוא רק האשים אותי ואמר את כל מה שלא בסדר בי ואמר שאני הבעיה.. אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו היחסים ביננו כבר שנים מתוחים ואנחנו רבים בכל הזדמנות ובאמת שאני שונאת אותו... גם העובדה שאמא שלי אף פעם לא מגיבה. היא לא אומרץ אץ דעתה, היא לא מגנה עליי. ממש קשה לי איתם כששבת מגיעה ומכריחים אותי לבוא לשולחן שבת יש לי מועקה בחזה כל שבת אני בוכה בגללם ואני כבר לא יודעת מה לעשות נמאס לי..

שלום, ילדתי לפני חודש ומאז בעלי ישן איתי רק בסופי שבוע. לטענתו הוא לא יכול לישון איתי בחדר גם אם בפועל רק אני אקום לתינוק הוא לא יוכל לישון כשהתינוק ירעיש. בסופי שבוע הוא קם לטפל בלילה בתינוק. בעלי עובד בעבודה מאוד אינטנסיבית וחוזר כל יום מאוד מאוחר הביתה. אני מרגישה מאוד בודדה וכועסת על ההחלטה שלו. קשה לי להיות כל היום לבד וגם בלילה לבד.. כששאלתי מתי הוא מתכנן לחזור לחדר שינה שלנו, הוא לא מגדיר זמן אלא אומר כשהוא יקום רק פעם אחת בלילה. כשאמרתי לו שזה יכול לקחת מספר חודשים הוא עונה שזה לא יקח.. אשמח לחוות דעת בנושא

בני בן 3.5 משחק בעצמו באברי המין שלו כל הזמן וכן הוא ממשש אצל אחותו ומדבר על האיברי המין ללא הפסקה האם יש דרך טובה להתמודד אם זה?

כל ילד בגיל הזה מגלה את איבר המין ואת התחושה הנעימה שמגע בו נותן. יש לשבת עם הילד ולהסביר לו שאין בזה שום דבר רע, אך זו פעולה שצריכה להיעשות בפרטיות. בני בן ה-5 יודע שמשחקים בפיפי בחדר או באמבטיה בלבד, כשהוא לבד. לפעמים אני מרשה לו לעשות זאת בחדר השינה שלי, כיוון שיש שם וילון עם מרקם נעים שהוא אוהב להתחכך בו. אני יוצאת מהחדר והוא עושה את שלו. בעיני זה כר לפתיחות וקבלת הגוף וידיעה שבעתיד, כשיתחיל לאונן, לא ירגיש אשם.

היי, אני לא יודעת אם הגעתי למקום הנכון, אבל יש לי בעיה, ואני לא יודעת איך לפתור אותה. אמא שלי, לפני 10 שנים ילדה את אחי הקטן (בן הזקונים), ומאז חיו המון שינויים בחיים שלה - המקום עבודה שהיא הייתה בו פשט רגל, הבוסים הגדולים נכנסו לצרות כלכליות, לא שילמו לה משכורת, וככה גם המצב הכלכלי שלנו נכנס לצרות. היא מאוד(!) אהבה את המקום הזה. את האנשים, את האווירה... ומאז, היא לא מצאה את עצמה. היא ישבה 3 שנים בבית. המצב הכלכלי שלנו היה רע מאוד. אנחנו 5 ילדים ורק אבא שלי עבד. אמא שלי הייתה בבית ולא עשתה כלום. "חשבה מה לעשות": היא חיפשה עבודה בתחום אבל לא מצאה, אחר כך היא החליטה שהיא לא רוצה את התחום הזה יותר, חיפשה תחום אחר, אחרי 5 שנים שהיא הייתה מובטלת- היא עבדה איזה שנתיים במקום אחר, שגם אותו היא לא אהבה, ו"דאגה" לכך שיפטרו אותה. עכשיו היא שוב בבית 3 שנים. מז"א בבית? בבוקר היא מביאה את האחים שלי לגן/בי"ס, ואח"כ כל היום יושבת מול הטלוויזיה ובוהה. מגיע הלילה, והיא הולכת לישון. היא לא מנקה, לא מבשלת, לא מסדרת. הבית הפוך. היא לא עושה את העבודה של "אמא". לא כמו מה שהיא הייתה עושה לפני 10 שנים. הכי מטריד אותי? שהיא לא אוכלת. היא אוכלת ארוחת בוקר כשהיא קמה, וזהו. היא לא אוכלת שום דבר בצהריים או בערב. "אני לא רעבה", היא טוענת, ואני, לידה, יושבת ושומעת את הבטן שלה מקרקרת. אני עוקבת אחריה, ואני רואה שהיא לא אוכלת כלום. היא רזתה מידי. היא מרעיבה את עצמה. היא כל הזמן עייפה או עצבנית. אי אפשר לדבר איתה על שום דבר. היא תמיד בורחת לחדר שלה ואומרת ש"אין לה כוח לזה עכשיו". זה מצב שנמשך שנים, וכולנו בבית התעלמנו ממנו. במיוחד אבא שלי. בגלל שאבא שלי צריך לכלכל את כל המשפחה (7 נפשות), הוא עובד בשעות מטורפות, הוא בקושי בבית. ולכן, הוא לא באמת רואה את המצב כפי שהוא. אני התחלתי ללמוד באוניברסיטה בתחילת השנה, ולכן התפטרתי מהעבודה שלי, ואני מתרכזת בלימודים. חצי מהזמן אני בבית - ואני פשוט רואה אותה, היא לא עושה כלום! פשוט יושבת ובוהה כל היום! אני מאוד דואגת לה שהיא נכנסה לדיכאון, ושהיא נמצאת בו כבר המון שנים, ושלא שמנו לב. שוחחתי עם אבא שלי, והצעתי לו שיקח אותה לטיפול, לראות אולי מישהו יוכל לסייע לה. הבעיה היא, שאבא שלי חושב שאין שום בעיה. הוא מכחיש שיש בעיה. הוא רואה בה סתם אישה עצלנית ומפונקת שרוצה שיעשו הכל בשבילה. המערכת יחסים שלהם קורסת. אין שם כבר אהבה. לא ראיתי את אמא שלי מחייכת מאושר כבר שנים, וזה מדאיג אותי. אבא שלי לא רוצה להתעסק בזה, לא משנה כמה דיברתי איתו על זה. הוא אומר שהוא עסוק, ושיש לו לחץ בעבודה, ושהוא לא יכול. וכשאני לוחצת, הוא אומר שהוא ידבר איתה. על מה יש לו לדבר איתה? היא צריכה לראות איש מקצוע! ושום דבר לא קורה... אמא שלי בן אדם מאוד עקשן. היא בעצמה לא מאמינה בכל הפסיכולוגים והפסיכיאטרים האלה, והיא חושבת שהכל שטויות ושאין לה שום בעיה. היא מתייחסת אליי כאל ילדה קטנה ואין לי שום השפעה עליה. גם אחים שלי רואים שמשהו לא בסדר עם אמא, שלחתי אותם לשוחח עם אבא - כי רק לו יש את הכוח לגרור אותה לאיש מקצוע. אבל לא קורה שום דבר. אני מרגישה שהידיים שלי כבולות, ושהמצב עלול רק להדרדר... ואני דואגת לה מאוד. מצד אחד אני כועסת עליה שהיא לא דמות אימהית בחיי ובחיי האחים שלי, ושהיא כל הזמן בחדר ולא עושה כלום. אני כועסת עליה שהיא מתנהגת בכזו חוסר אחריות. למה היא הביאה 5 ילדים לעולם אם היא לא רוצה לדאוג להם עכשיו? אני היחידה שמטפלת בבית, מסדרת, מנקה, מבשלת. מצד שני, אני מבינה שקיימת פה איזושהי בעיה, שזה לא אמור להיות ככה, ושזה לא היה ככה בעבר, ואני רוצה לתקן - לפחות בשביל האחים הקטנים שלי, שתהיה להם אמא! היא בחורה צעירה, בת 45, ויש לה חצי מהחיים לפניה! אני רוצה שתהנה, ושיהיה לה טוב... מה אני יכולה לעשות? למי אני יכולה לפנות? איך אני יכולה לעזור לאמא שלי?

בני בן ה-3.5 מפשיל מכנסיים ומנסה להחדיר חפצים לתוך פי הטבעת. הוא עושה זאת כשהוא לבד בחדר, או בצד כשהוא חושב שלא רואים אותו. האם זה אומר לגביו משהו ? על ההתפתחות המינית שלו?

שלום רב.יש לי שאלה.הרבה פעמים שאני ובעלי רבים בנושאים מסוימים בהתנהלות היומיומית ובבית בעלי פונה לבן שלנו שהוא בן 11 ושואל אותו "מה אתה חטשב מי צודק ?אתה חושב שאמא צודקת ?אתה חושב שאני התנהגתי לא בסדר?הבן שלי לפעמים עונה ולפעמים אומר שהוא לא רוצה להתערב.אני חושבת שזה לא לעניין שבעלי מערב את הילד בויכוח ביננו שכן גם ככה לילד לא נעים שאנחנו מתווכחים אז על אחת כמה וכמה הוא לא צריך לחוות את דעתו על מי צודק ומי לא .בעלי ממשיך ושואל אותו לדעתו ושואל אותו אם הוא חושב שמה שעשה מרגיז או לא.מה אתה חושב על סוגיה זו ?אודה על תשובתך כי אני לא רוצה לפגוע נפשית בילד .

שלום יש לי אחות בת 30 בגיל , אך עם בעיות התפתחות וחשיבה ילדותית יותר . כל השנים יש בעיות איתה ועם אבא שלי . כל הזמן הוא כועס עליה והיא נפגעת הוא לא מרגיש שהוא כעס אלא מבחינתו הוא מנסה ללמד אותה ולעזור אבל התוצאה היא שהיא נפגעת ממנו כל פעם , מתקשרת לאמא , אמא לעתים רחוקות מתקשרת אליי שלא יודעת מה לעשות איתו כי רק אני ( בת 27) יודעת לדבר איתו , אני מתקשרת אליו ולא מצליחה להבהיר את הפער שמבחינתו הוא עושה לטובתה ומדבר יפה לעומת בפועל שיוצא שהוא מדבר בטון גבוה וכועס ולא מקשיב . ייתכן שהוא לא מכיל את המגבלה שלה, קשה לו לדבר איתה עקב המגבלה.. לא יודעת, ניחושים שלי. רציתי להתייעץ לאיזה סוג טיפול ייעוץ כדאי ללכת האם טיפול משפחתי שלנו , או שלה ושלו, או בכלל הטיפול צריך להיות בו בנפרד. נשמח לישועה ,

תודה על תגובתך. אכן אני מעדיפה לא להיות מעורבת בקושי הזה, ולכן אני רוצה להפנות אותם לטיפול. השאלה היא האם לדעתך יש צורך לחפש פסיכותרפיסט המתמחה ביחסי הורים ילדים, האם שניהם צריכים ללכת (אבי ואחותי) או שמספיק שאבי לבדו ילך לטיפול בעצמו, ואין צורך להלאות את אחותי בטיפול כרגע. (הטיפול בה צריך להיות מקצועי לכשלעצמו) שוב תודה רבה, אורטל.

הבת שלנו בת 4.5, ילדה בריאה ומלאת שמחת חיים. אישתי עובדת שעות ארוכות כרופאה בכירה בבית חולים. אני עובד מהבית בתחום המחשבים. בגלל העבודה של אישתי, באופן מעשי אני זה שמטפל בבת שלנו בכל הקשור להשכמה, האכלה, הסעה לגן ולחוגים, וכן השכבה לישון, וכן בכל העניינים הרפואיים, טיפולים, ביקורים אצל רופאים, וכו'. מאז גיל שנתיים, הבת שלי סובלת מאבצסים קטנים חוזרים ונישנים בעיקר באיזור הפות ופי הטבעת. לדעת הרופאים לא מדובר בבעיה חמורה כגון פיסטולה וכו', אלא מצב הנובע מרגישות של העור, ואנחנו מטפלים בזה בהצלחה בעיקר בעזרת משחות אנטיביוטיות מקומיות. הדבר מצריך משיחת של משחה בבוקר ובערב באזור פי הטבעת והפות ולעיתים באזורים אחרים בגוף. בנוסף אנחנו לעתים גם מטפלים בבעיות של פטרת באזור הפות שמצריכה משיחת משחה. בד"כ הבת שלי הולכת לישון אחרי שאני קורא לה סיפור, ואני נשאר לידה במיטה עד שהיא נרדמת. באחד ערבים האחרונים, לאחר קריאת הסיפור, הבת שלי לקחה את ידי והצמידה אותה לפות שלה (מעל הפיג'מה). הרחקתי את ידי אך היא עשתה את זה שוב. שאלתי אותה למה היא רוצה שאגע בפות שלה, והיא אמרה שהיא אוהבת את זה. אמרתי לה (ללא כעס) שאם היא רוצה היא יכולה לגעת בעצמה, אבל אני לא יכול לגעת בה, היא השמיעה אנחה של חוסר שביעות רצון ולאחר כמה דקות נרדמה. המקרה הזה תפס אותי לא מוכן, ואף שאני חושב שהתגובה שלי הייתה טובה ונכונה, אני חייב להודות שאני די עובד עצות. אינני יודע אם אנחנו צריכים לשוחח איתה על העניין הזה (היא רק בת 4.5 ...), ואיך להגיב ומה להגיד אם מקרים כאלה יחזרו. בקיצור, מה עושים ?

ותודה רבה על ההתיחסות שלך

שלום, בני בן שש וחצי בכיתה א', בשנתיים האחרונות הפספוסים נהיו בעיה שהולכת ובאה. לצערי מאז תחילת השנה קרו לילד מס' מקרים של פספוס קקי בבית הספר ביצעתי עם הילד שיחות רבות בנושא להבין למה זה קורה לו? אך כמובן תשובה חד משמעית אין לו. אני מאוד מפחדת שזה יפגע בו חברתית. מה עושים?

שלום יש לי תאומים בני 10 בן ובת שאינם מסתדרים בעליל הבן כל הזמן מקניט ומציק לאחותו הוא לא מקבל מרות מאיתנו כל יום זו מלחמה חדשה לענין אוכל התנהלות בבית מקלחת שינה ועוד אנו זקוקים לעצה מקצועית איך לדבר איתו

היי אהוד שתי שאלות שמטרידות אותי מאוד,בחצי שנה אחרונה שמתי לב שבני אינו מצליח להחליט לבד זה מתבטא בדברים קטנים כמו תבחרי איזה משחק אני אשחק או איזה עוגיה אוכל או מה אצייר וכו",בנוסף גננת זימנה אותי לשיחה בדאגה שהוא נגרר אחרי ילדים דומיננטים ועושה שטויות ואינו נוטל אחראיות על כך.מה נכון לעשות ? תודה

לבני יש בעיה בביה"ס כל דבר מהווה עבורו טריגר לכעס אשר גורם לצעקות ואף אלימות גם נגד מורים. איננו יודעים מה לעשות אחרי שניסינו רכיבה טיפולית ותרפיה באומנות. איננו יודעים מה מניע את הטריגר שגורם לכך. האם אבחון מסויים יכול לתת לנו כיוון ? תודה .

שלום רב, בתי בת ה 2.5 בוגרת מאוד,מדברת מביעה את דעתה מבקשת לעשות הכל לבד. בזמן האחרון רוצה רק ללבוש בגדים מסוימים(שמלות ומכנסיים צמודים) ואם לא מלבישים אותה בזה מתחילה לצרוח ולבכות. היום לקחתי אותה לגן ואחת הילדות בגילה נכנסה לבושה בדיוק כמו שהיא אוהבת פתאום נצמדה אלי אמא אמא והצביעה על הילדה,מה שלא קורה לה,מעין קנאה כזו מעין חוסר שביעות רצון ממה שהיא לובשת.ואני שואלת האם זה לא מוקדם מדי להתייחס ללבוש,ללבוש שלה מול ילדה אחרת,חוסר שבעות רצון ממה שיש לה? היא כרגע בת יחידה(אני בחודש9) ולא חסר לה דבר. אשמח לנקודת מבטך המון תודה

ערב טוב, לא קל לי לרשום את ההודעה, אך אני אובדת עצות. אני אמא טריה לתינוק בן 11 חודשים, מתוק, חייכן שאוהב לצחוק! מחודש ספטמבר (בהיותו בן 8 חודשים) הכנסתי אותו למשפחתון ליומיים בשבוע בימי ראשון וחמישי בלבד מהסיבה כי בימים שני עד רביעי אימי טיפלה בו ואילו בימים אלו אימי עובדת על כן הוא נכנס למשפחתון ליד הבית יחד עם עוד 2-3 תינוקות בטווח גילו. זו מטפלת שקיבלתי המלצות עליה, ומההתחלה משהו באינטואיציה שלי הרגיש לי לא טוב לגביה אך חשבתי שאולי שאין לי אינדיקציה למטפלות על כן אולי אני טועה. בהתחלה הוא הלך אליה בלי לבכות, בהמשך אחרי שלושה שבועות הוא החל לבכות כשמגיעים אליה הביתה, אפילו כשרואים גדר לבנה, המטפלת אמרה שהוא נרגע אחרי ובאמת הייתי מתקשרת והייתי שומעת שקט. כשהייתי אוספת אותו הוא לא היה בוכה אלא היה זוחל לקראתי ומאיץ בי ללכת. במקביל ראיתי שגם מהמשפחה של בעלי הוא בוכה בהיסטריה, אנחנו לא מרבים לפגוש אותם הרבה לכן חשבתי אולי זו חרדת נטישה האופיינית לגיל 9 חודשים. אבל הבכי אצל חמתי נרגע, והבכי בפרידה אצל המטפלת החריף, הוא היה בוכה בהיסטריה ומושיט לי ידיים ואני הייתי הולכת בכובד לב לעבודה. ניסינו להפתיע אותה אך כשהגענו ראינו שהכל תקין. יום אחד החלטתי להציץ מהחלון לאות מה היא עושה איתו כשהוא בוכה, וראיתי שהיא מושיבה אותו על סל קל וזרקה על פניו את החיתול טטרה בעודו בוכה מבלי להרגיע אותו ולהושיט לו את החיתול, לא אהבתי לראות זאת והערתי לה, היא התגוננה ותירצה מיליון תירוצים למה עשתה זאת. אני חייבת לציין כי במקביל הרגשתי מעין רגרסיה בדיבור המועט שהספיק לרכוש, הוא למד בגיל חצי שנה לומר "אבא" ובזה זה נגמר, לא מוסיף הברות שונות מ- בה ו- אבא, ולפתע גם זה נעלם, אפילו כשעשה קולות של כלב וחתול, עכשיו גם זה נעלם. היו פעמים שהיא טענה שהוא בוכה בלי הפסקה (התנהגות שלא מתאימה לו) ואולי יש לו חום, הייתי לוקחת אותו והוא היה שרוי במעין עצבות ללא חיוך ולפעמים דווקא היה קורן מאושר שהיה רואה אותי ומחייך ללא הפסקה. לפני מספר ימים, פנתה אלי שכנה ששאלה אותי מי מטפלת בבני וסיפרה לי שיש לה חברה שגרה מעל מטפלת ורואה שהיא מתנהגת לא יפה לילדים. האישה הזאת מבוגרת מאוד לכן היא חוששת מכך שהמטפלת תגלה שהיא מדברת עליה, היא סיפרה שהיא משחקת קלפים כל הלילה ולכן בבוקר אין לה כח וסבלנות לטפל בתינוקות ולכן צועקת עליהם ושכנתי לא ידעה לספר לי את ההמשך. האמת שלא רציתי לשמוע, כשיש ספק- אז אין ספק, מיד החלטנו אני ובעלי להפסיק לקחת אותו אליה, במילא לא אהבנו אותה, ומיד חיפשתי מישהי שתטפל בו ליומיים הקצרים האלו. מזל שהיא טיפלה בו רק יומיים! מאז אני מרגישה רע עם עצמי, מתחילה להבין דברים ולהעלות זכרונות מדברים שלא שמתי לב אליהם כמו- בכי בלילה שחשבתי שזה ביעותי לילה, רגרסיה בדיבור, בכי בבוקר כשנכנסים אליה למשפחתון חשבתי שזה בגלל חרדת נטישה ועוד... אין לי אמונה באף מטפלת, אני אחוזת חרדה ופחד מכל אחת שתטפל בו. הוא מנגד חושש לגשת לזרים, הייתי בגינה עם חברה והתינוקת שלה והוא לא הפסיק לבכות ורצה שארים אותו לידיים ואלך, והכי הרס אותי היום כשהייתי בטיפת חלב והאחות הסבה את תשומת ליבי לכך שאולי הרגרסיה בדיבור היא לא בגלל הנוזלים שבאוזניים אלא בגלל מה שהוא עבר אצל המטפלת. שאלתי היא, כיצד מתמודדים עם המצב הזה? זה תינוק ראשון שלי, עוד שבועיים בן שנה, כל הזמן חששתי ממקרים כאלו והנה לבסוף זו נבואה שהגשימה את עצמה. מה אוכל לעשות כדי לגרום לו לבטוח במבוגרים נוספים חוץ ממשפחתו הקרובה, כיצד אוכל לשפר את הרגרסיה שנוצרה בזמן כה חשוב של התפתחות השפה ורכישת אבני דרך. בקיצור כיצד נוכל אני ובלי להתמודד עם המצב לאחר שגילינו זאת. אני מודה לכם מקרב לב על העזרה. לילה טוב, שלי.

שלום , אני חייבת עזרה בבעיה שמחמירה מיום ליום , אני ובעלי נשואים 4 שנים יש לנו ילד מקסים בן שלוש, היחסים בינינו לא הכי טובים בעלי בן אדם מאד קשה אינו מסוגל לתקשר בצורה נורמלית והוא רוב הזמן חסר סבלנות ומדבר אליי לא יפה , אני מרשה לעצמי להעיד על עצמי שאני אדם מאד נוח ורגוע מאד טוטאלית בכל דבר ואשת שלום אבל בעלי בדיוק ההפך מיום שבני נולד התמסרתי ב200 אחוז לאימהות ואני גאה במי שהבן שלי גדל להיות בזכות עבודה רבה מצידי ודברים נכונים שאני עושה חוץ מזה שבחרתי לו אבא לא נכון , לא ארחיב על היחסים בינינו כי זו לא מטרת הפנייה שלי לפורום אבל רק אומר שהדבר יוצר חור ענק בין הבן שלי לבעלי ואני חסרת אונים הוא מאד מאד קשור אליי ופיתח אנטי לאבא שלו , יש בינינו גם רגעים יפים והכל כביכול בסדר אבל הבן שלי לא בסדר עם זה ולא סולח או יותר נכון לא שוכח , הוא ממש לא רוצה להיות בקירבתו גם אם זה ללכת לקנות מתנות , פארק, משחקיות למיניהן או כל דבר הוא לא מוכן שיקלח אותו , ירדים אותו או כל דבר אחר שברור מאליו שאבא עושה עם בנו חייבת לציין שמעולם לא פגע בו והוא מאד אוהב אותו (בעלי) אבל לא יודע איך לגשת אליו והרבה פעמים חסר סבלנות , אני בכל המצבים שאנחנו רבים משתדלת לא לתת לו להרגיש וגם כשאני במצב שבל איב אני עדיין מנסה לגשר ביניהם ולקרב ביניהם ולא לתת זה להשפיע אבל זה לא הולך. ניסיתי לדבר עם בעלי אינסוף פעמים על המצב אבל אין שום שינוי מצידו ושום השתדלות וזה מאד מכאיב לי , ניסינו טיפול זוגי לפני שנתיים בערך והעניין הזה עלה אבל הוא לא מוכן ללכת לשום טיפול ולקבל שום עזרה ואני מרגישה שאני על סף התמוטטות גם כי הכל עליי וגם כי כואב לי שלבן שלי אין אבא , מה אוכל לעשות? למי אוכל לפנות לעזרה? מה אני יכולה לעשות יותר ממה שאני עושה? תודה

הבן שלי חרדי חזר בתשובה, התחתן ויש לו תינוק. אנחנו עושים כל האפשר על מנת לארח אותו אצלנו, והוא עדיין ממשיך להיות בן שלנו למרות שאנחנו לא שמחים בדרך חיו החדשה. לא מציקים לו בנושא עבודה, פרנסה. עזרנו לו לקנות דירה, יש לנו הרבה מגבלות בהתנהגות עם התינוק שלהם, מגבלות דתיות, באחד הימים היתה התפרצות ומאז הוא ניתק איתנו קשר. אנחנו שולחים לו הודעות, היו שני מפגשים של שיחות, נראה כאילו הוא מתפייס ושוב חזרה אחורה. קבענו להפגש שוב ונוא דוחה כל הזמן את הפגישה כי קשה לו.מה לעשות?

שלום רציתי לישאול שאלה אולי מישהו יודע. נולדה תינוקת לפני 3 חודשים ואמא שלי לא כל כך טוב ביחסים עם בת הזוג שלי. היא כל זמן מדברת איתה בציניעות ונעלבת שאנחנו לא נותנים לה ליראות את התינוק ואנחנו כן נותנים. כש אנחנו בעבודה הילדה אצל סבתא של בת הזוג שלי כי היא בבית ואמא שלי עובדת כל הזמן ובכל זאת היא רוצה שהתינוק תיהיה גם איתה למרות שזה בלתי אפשרי מבחינה שהיא כל הזמן עובדת. היא פשוט לא מבינה כבר כמה ימיים שאני מדבר איתה והיא לא שואל מה שלום ילדה איך היא משהו הכי גרוע זה מכניס אותי לדיכאון מטורף. בעיה נוספת שאני אף פעם לא הייתי מדבר עם אמא שלי על יחסים על ריבים אני לא בן אדם כזה וגם עכשיו אני לא מדבר ולא שואל. אני לא יודע מה לשעות?

תודה על התגובה!! הבעיה שגם אנחנו רוצים להיות קצת עם הילדה

שלום, רציתי להתייעץ לגבי ההרגשה שלי כבעלי נסע לטיול עם חבר ל- 6 ימים ואני נשארתי לטפל ב- 4 ילדים כשהקטן בן 3 והגדולה בת 12 לקירוב.מדובר באבא שנותן מעצמו הרבה לילדים ולבית ושהילדים דורשים הרבה תשומת לב. האם הבקשה שלי שטיול כזה לא יקרה לפחות בשנתיים הקרובות הוא מוגזם?

שלום, אתאר את המצב הקיים, ילדה בת 2.7 שנים ואח קטן יותר בן 9 חודשים. הילדה מאוד ורבאלית וניתן לשוחח איתה, מקבלת הרבה תשומת לב גמולה מטיטולים במהלך היום מגיל שנתיים.בחודש האחרון התחילה לעשות פיפי במכנסיים, מכניסה ידיים לפה, (כמו אחיה נקטן) ומבקשת להיות תינוקת. אנחנו זורמים איתה ומשחקים איתה .הענין שהיא עושה פיפי במכנסיים גם בגן וגם בבית (לסרוגין יום ככה ויום ככה).איך נכון לנהוג במצב כזה? או לפחות מה הכיוון הנכון?תודה

מה ההבדל בין אבחון פסיכודיאגנוסטי לבין אכחון פסיכולוגי?

שלום, בני בן ה10 בזמן האחרון,משקר ללא הכר. מרב שהוא עסוק בעצמו הוא אפילו לא שם לב לעובדה שאינו דובר אמת. אינני מבינה למה זה ומה הוא מנסה לומר לנו. הוא ילד סנוויץ לאח בן 12 ואחות בת 6. הוא מאוד מוסיקלי מנגן על חליל וסקסופון. מאוד רגוע בדרך כלל אך דרישותיו גבוהות. הוא כל הזמן מתלונן שמציקים לו ורעים אליו ומרביצים לו ושהמורים עושים לו דברים רעים ולאחר בדיקות במחשבה שהוא אכן דובר אמת,מתברר שהוא שיקר.. ממה זה יכול להיות? למה שישקר ובכלל,למה ילדים בגילאים כאלו עדיין משקרים? אשמח לתשובותיכם/ן. נורה.

שלום רב, בתי בת 1.9 הגירושים התרחשו טרם לידתה כך שהיא נולדה אל סיטואציה זו. מגיל שנה אביה החל לקחת אותה עצמאית פעמיים בשבוע למספר שעות. למרות שקיים הסכם גירושים שלינה בביתו תחל מגיל 3 אני מעוניינת לדעת מה נכון עבורה מבחינת הגיל שבו היא תחל בלינה כל סופ"ש שני. אציין כי התפתחותה תקינה היא תינוקת חייכנית סקרנית ושובה. אודה על קבלת תשובה.

שלום אהוד, כן האב מעוניין לקחת אותה אליו. נושא זה קיים מהרגע שנולדה. לא ידוע לי מה הם התנאים בביתו מאחר ואינו משתף אותי בנושאים הקשורים לבתנו. ידוע לי כי אין חדר נוסף בביתו.

בני בן 6 , הולך לישון בשעה 20:00 , כל בוקר מתקשה להתעורר , בדרך יפה - לא הולך , בצעקות - לא הולך , באיומים - לא הולך , עד שבסוף אני מקימה אותו בכח ואני נאלצת לשטוף לו פנים לצחצח לו שיניים ולהלביש אותו כשלאורך כל הזמן הוא צועק ומתנגד , בסוף אני הולכת לעבודה עם הרגשה לא טובה . ממש כואב לי לשמוע אותו צועק , אבל למרות שאנחנו מתעוררים הרבה לפני זמן היציאה בכל זאת אנחנו כל יום מאחרים . כמובן שכבר שבועיים לא לקחתי אותו לחוג שהוא מאוד אוהב וזה לא מפריע לו כשאני מאיימת לא לקחת אותו

שלום. לא יודעת אם זה המקום הנכון. מקווה. אחותי אם חד הורית גידלה את ילדיה לבד, ללא עזרה של הגרוש שלה. היו לה חיים מאד קשים, לא התמידה בעבודה, אף פעם לא היה כסף אך איך שהוא הילדים שרדו (אף שכל אחד מהם היה צריך טיפול נפשי) אני כל חיי מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד עזרתי לה מכל בחינה. היא הכניסה את ילדיה ואותי לחובות (זה סיפור אחר) הילדים שלה מאד כועסים עליה ואמרו שהם לא ידברו איתה עד שלא תלך לטיפול נפשי בעצמה. היא מאד בעייתית, לא יודעת להקשיב, צורחת, תמיד היא הכי צודקת, אף פעם לא מקשיבה לאף עצה - מצב קשה. אני גם לא מדברת איתה מכיון שהיא מאד פגעה בי והחלטתי לשים קץ להערות שלה כי זה תמיד הוריד אותה למטה. הבעיה היא שאני לא שלמה עם העניין, מאד כואב לי עליה אך אי אפשר ממש לפתור איתה שום בעיה. המצב לא יכול להמשך ככה. שילדים לא ידברו עם ההורים שלהם, מה גם שהיא באמת גידלה אותם לבד, אמנם לא בצורה אידיאלית, אבל בכל זאת. מה אפשר לעשות. האם יש מקום של גישור בחינם או משהו מסובסד כדי שיוכלו ללכת ולפתור את הבעיות. אשמח אם תוכל לעזור לי בכל דרך אפשרית. תודה

שלום, אשמח לייעוץ ודרכי פתרון. בני בן שנתיים ושבעה חודשים ילד מאוד נבון ועצמאי , חייכן וחברותי. מדבר אך עדיין לא באופן ברור( יותר מילים), הגננת מספרת כי הוא נושך ילדים ולא תמיד כשיש סיבה. (כשלקחו לו משחק, או ...) ולאחרונה החל גם להכות את אנשי הצוות כאשר לוקחים לו משהו , או כאשר מתעקשים עימו על דבר מסויים . אי לכך היא הציעה כי הילד יפגש ים קלניאית תקשורת ומרפאה העיסוק. כמוכן הילד החל לזרוק חפצים באויר, לא בשעת כעס. הסברתי לו דיברתי עימו הצעתי אלטרנטיבות מה ואיך להתנהג כשהוא כועס ולא עוזר. אשמח לשמוע מה לעשות. אציין כי הוא הבכור ונולדה לו אחות רטנה לפני כחודש . 

שלום! יש לי ילדה בת שנה ושבעה חודשים. היא כל עולמי , גורמת לי להרגיש אושר ברמות שלא ידעתי שקיימות, אני מאוד קשורה אליה כך שאני לא מצליחה לדמיין איך אפשר להביא עוד ילד, היא ממלאת אותי כך שאין לי מקום בפנים לעוד אחד, במיוחד המחשבה שזה יגזול ממנה (תשומת לב, יחס) אני יודעת רציונלית שאני לא האמא הראשונה בעולם ושכל אמא אוהבת ככה את הילד שלה, אבל אני באמת מרגישה שאין בי מקום לעוד אחד. אשמח לעצה.

שלום ביתי כמעט בת 7 בכיתה א. באופן כללי היא מעדיפה להיות בבית ,לא רוצה ללכת לחברים אחרי הלימודים . רציתי לרשום אותה לחוג להעשיר את אחהצ אך היא מתעקשת שלא ללכת איני חושבת שהיא לא רוצה להיות עם חברים ו/או ללכת לחוג כי אני רואה כמה היא פורחת בסביבת ילדים אלא לדעתי זה נובע מחוסר בטחון אני לא יודעת איך לגרום לה לרצות בכך. אתמול הלכנו לחברה יחד איתי לאחר שממש לא רצתה ללכת שכנעתי אותה כי זה היה נראה לי מוגזם הסגירות הזו בעבר היתה סגורה,השתחררה קצת ועכשיו שוב מסתגרת. אפילו לקניון עם סבתא - דבר שהיה משמח אותה מאוד פתאום לא רוצה איך שחוזרים הביתה מבחינתה לשים פיגמה ולא לעשות יותר מדי היא ילדה מאוד פקחית. המורה טענה כי היא משתתפת בשיעורים אך מאחר ויודעת החומר היא מחוייבת לתת לילדים אחרים גם לענות .דבר שבעלה בי ספק אולי הילדה מתוסכלת שכן אני חשה שהיא ברמה גבוהה קצת כמעט אפפעם אין לה שיעורי בית כי עושה בכיתה ובכלל אני רואה שהיא בעלת קליטה ממש טובה מצד אחד לא רוצה ללחוץ קדימה יותר מדי ומצד שני איני רוצה לא להשאיר אותה בסטטוס בו שום דבר לא מגרה את הפוטנציאל שלה. נא חוות דעתך כיצד עליי לנהוג?? אגב יש לה אח קטן יותר שמושך המון תשומת לב בשל היותו מפונק ותלותי .כל חוסר הבטחון שלו מופנה אליה בהפרעה בדברים שלה וגם בבעיטות מדי פעם ומכות (מן הסתם אנחנו מתערבים אך זה מאוד מציק לה) זו אחת הסיבות שאני רוצה שתהיה קצת מחוץ לבית ותחווה דברים אחרים

אוהד שלום אני ילדה להורים גרושים וזה מחרפן אותי אני מרגישה כאילו אין עם מי לדבר וזה נורא מציק לי בבית הספר חושבים שאני בסדר ולא מיתייחסים למרות שאני מבקשת לדבר עם היועצת הם לא נותנים לי וזה נורא קשה מה אני יכולה לעשות ?

17

שלום יש לי ילדה בת 4 אני אם חד הורית כבר שלוש שנים, ילדתי בקשר עם אבא שלה פעמיים בשבוע, בשנתיים האחרונות אני מנהלת זוגיות ובשנה האחרונה בן זוגי מתגורר איתנו, אני יודעת שביתי מאוד אוהבת אותו אך לפעמיים היא פשוט עושה בכוונה דברים שמכעיסים או שפשוט מתרחקת ממנו שהוא מנסה ליצור קרבה אליה דבר שמגיע בתקופות שבהן היא יותר מתקרבת ותקופות שבהן היא ממש מתרחקת ומתקשה אליו . אני רואה כמה זה מפריע לו וכמה הוא מנסה בדרכים שונות להגיע אליה. מקניית צעצועים וזמן משחק ופשוט מנסה להתנהג כמו שאבא שלה אפילו לא מתנהג כלפייה. האם יש דרך מסויים שאתם כפסיכולוגים ממליצים לנקוט?