פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

בתי בת ה-15 החלה לקיים יחסים. אני חוששת מאיידס, פפילומה והריון, אך לא יודעת כיצד לדבר איתה על הנושא. מה לעשות?

מורן שלום, המבוכה שאת חשה בנושא מובנת, עם זאת, חשוב לזכור שהמבוכה,הכאב והסבל שמחלת מין או הריון לא רצוי עלולים להביא לנערה בת 15 קשים יותר. אגב, איך את יודעת על כך שהיא החלה לקיים יחסים? האם מדובר בחבר קבוע? אם בתך פנתה אלייך ושיתפה אותך, קרוב לוודאי שהיא מצפה לתמיכה והכוונה בנושא, חשבי על כך. בהצלחה בתיה

שלום. לקחתי את בתי למרפאה על מנת לתת לה את החיסון לסרטן צוואר הרחם. היא צווחה ובכתה עד שנאלצתי לעזוב. כיצד לשכנע אותה? איני רוצה לוותר על החיסון החשוב, אך הכניסה עימה למרפאה פשוט מביכה!

גילה שלום, אני מניח שבתך היא לפחות בת 9, אם לא מבוגרת יותר. כלומר, היא דעתנית ובעלת רצון ויכולת לבחור ולקבוע. מבירור שיטחי שערכתי, את החיסון ניתן ומולץ לעשות בין גיל 9 ל- 26, כלומר את יכולה להמתין עד שהיא תהיה מספיק מבוגרת בכדי לקבל החלטה מתוך שיקול דעת. אז אולי היא תחליט שהיא מקבלת את החיסון ואולי תחליט שלא. את כיוון המחשבה השני אני רוצה להדגים ע"י שאלה פשוטה לכאורה: מה היית עושה אם היא הייתה מחליטה להפסיק לחגור חגורת בטיחות? הרי להכריח אותה כבר אי אפשר. אני מניח שהיית מנסה לצור איתה דיאלוג שבעזרתו הייתן פותרות את הקושי. כך אני מציע שתעשי גם כעת (במידה ואת רוצה שהיא תעשה את החיסון בזמן הקרוב). תצרי איתה שיחה על המחלה והחיסון, על סירובה להתחסן - מה המשמעויות של כל אלו בעבורה? צירפתי קישור למאמר שהתפרסם באתר של אחת מקופ"ח אודות סרטן צואר הרחם: http://www.clalit.org.il/HE-IL/Women/womens_health/gynob/articles/%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%9F+%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%90%D7%A8+%D7%94%D7%A8%D7%97%D7%9D.htm רק בריאות, זיו

פעלתי לפי עצתך - דיברתי עם ביתי והסברתי לה באופן מקיף על משמעות סרטן צוואר הרחם ועל החיסון. זה הפחית מאוד את הפחד ואולי יצר פתח לדיאלוגים בנושאים אחרים. לא אמרתי לה שהי יכולה לחכות עם זה עד גיל 26, כי ממה שהבנתי חשוב לקבל את החיסון לפני תחילת מגע מיני, ומי יודע כמה השפעה תהיה לי עליה בגיל 17....

זיו שלום, תודה על ניהול פורום כזה ועל תשובות מקצועיות. וכעת לשאלתי-בני בן ה-4 אינו רוצה ללכת גן.. כל בוקר מלווה בבכי לפני ההתארגנות לכך , אך כשהוא מגיע הוא כבר מאושר. זו השנה השנייה שלו בגן טרום חובה והוא מכיר את הגננות ואת הילדים ותמיד הלך בשמחה .... הוא היה מאושפז כחודש ימים בביה"ח וחזר לגן לפני כחודש ומאז הוא אינו רוצה ללכת לגן. איך אני מסבירה לו ? תודה ליאת

ליאת ערב טוב, ראשית תודה על המילים החמות ואני שמח שאת מוצאת בפורום מקום בו את יכולה לקבל מענה. ולשאלתך.. אני מניח שבזמן האישפוז הייתם צמודים אליו 24 שעות ביממה - זו הפנטזיה של כל ילד - דאגתם למצבו הגופני, בוודאי מלאתם את רוב, אם לא את כל מבוקשו והשתדלתם להנעים את זמנו עד כמה שאפשר (ואני מכיר את זה כ"כ טוב כי גם בני היה מאושפז בבי"ח - הדאגה היא עצומה). עכשיו נסי להכנס לנעליים שלו - לאחר שהי מרכז העולם במשך כחודש הוא חוזר לגן וצריך להפרד מכם כל יום וסביבו עוד ילדים שאיתם הוא חולק את תשומת לבן של הגננות. בוודאי אפשר להבין את הקושי שלו. עם זאת, את רואה בעצמך שהוא מגיע לגן שמח כי טוב לו שם - הוא גדל, מתפתח ונמצא עם חבריו. לכן אני מציע לכם לקחת נשימה עמוקה, להיות סבלניים, להבליג על הבכי ולהיות עקביים ואסרטיביים בנושא הגן. ולגבי ההסבר, את יכולה להסביר לו כפי שאת מסבירה לעצמך את החשיבות שבשהייה שלו בגן. בהצלחה, זיו

שלום, יש לי בן כבן שנתיים. והוא אינו מתעניין בשום משחק מלבד משחקי כדור. אני מנסה לחשוף אותו אך הוא לא מתעניין. מה עושים?

שירי ערב טוב, האם בנך בגן? האם בגן הוא עושה פעילויות אחרות מלבד משחק עם כדור? אם זה המצב, אז בוודאי שאין מה לדאוג מכיוון שהוא מתנסה במגוון פעילויות במהלך היום וביית הוא מעדיף את הכדור ואין רע בכך. את יכולה גם להזמין חבר מהגן ולראות האם בנך משתף עימו פעולה במשחקים אחרים. גם אם אינו הולך לגן, אני לא הייתי מתעקש על משחקים אחרים. הבן שלי לדוגמא, מגיל 0 כמעט, מתעניין רק בטרקטורים ושופלים, אין מצב שהוא מרכיב פאזל בבית וכמעט אינו מצייר. אך בגן הוא פעיל ועושה יצירות פלסטיות, משחק עם חברים. כשהו חוזר הביתה הוא מתחיל "לעבוד" עם השופל. ייתכן שבנך יהיה כדורגלן או כדורסלן מחונן (-: (או שחקן טניס שולחן - גם זה משחק כדור) זיו

שלום, ביתי בת ארבע כמעט. ילדה מאוד חברותית, ורבלית ופקחית, לעיתים קצת שתלטנית. יש לי חברות שלהן יש ילדה בגילה ושאר הילדים גדולים ממנה בשנה וחצי בערך. בת שלאחת החברות ילדה כעסנית ומרירה מעט תמיד מתנהגת לביתי בכעסנות, עונה לה ברוגז ובשפה לא נעימה. היום נפגשנו איתם ושמתי לב שהילדים אומרים לביתי לא להכנס לחדר ושמתי לב שהילדה הספציפת ממרידה. יש לציין שעם שאר הילדים אנו נפגשים לעיתים מאוד רחוקות. בערב היא דיברה איתי על זה והעלתה שזה לא היה נעים לה, שהם לא הכניסו אותה לחדר ולא רצו לשחק איתה והרגשתי שזה מפריע לה מאוד. אמרתי לה שהם קצת יותר גדולים ממנה ולעיתים ילדים שהם קצת יותר גדולים לא כ"כ יודעים לשתף את הקטנים וכמו כן אמרתי לה שתשחק רק עם מי שעושה לה נעים ומניתי איתה את חבריה ועם מי שלא עושה לה נעים- שלא תשחק , שהיא בוחרת לעצמה. האם הגבתי נכון?

היי אירית, לדעתי את מכינה אותה לחיים. הן בכך שהיית מאופקת כשזה התרחש, הן לאחר מכן כשאפשרת לה להביע את רגשותיה והן בהעברת המסר שאת סומכת עליה שתדע לבחור חברים וחברות שנעים לה איתם. שבת נעימה

שלום רב אנו הורים לילדה בת 4 עם התנהגות כדלכמן : 1. הילדה סובלת מבעיות אכילה כלומר כמעט ולא אוכלת כלום במשך כל היום, לא בבית וגם לא בגן, וכל ארוחה אורכת הרבה מאוד זמן (בימים אלו אנו עוברים יעוץ כיצד להתמודד עם בעיה זו) 2. הילדה לא ממושמעת וחסרת גבולות וכל מה שמבקשים ממנה כמעט ולא מתבצע בבקשה הראשונה ורק אחרי שכועסים עליה היא קצת מקשיבה. 3. השנה העברנו אותה לגן ילדים חדש (עד השנה הזו היא הייתה במשפחתון) ובגן זה דורשים משמעת מן הילדים, לאורך כל התקופה הנ"ל הילדה מסרבת בבוקר ללכת לגן ובגן היא בוכה בכי היסטרי כאשר נפרדים ממנה (לפי טענת הגננות הבכי מפסיק לאחר 5 דקות) 4. בגן היא מתנהגת לא יפה כלפי ילדים אחרים ואפילו מרביצה להם (התנהגות שגוררת עונש בגן זה) והתנהגות זו חוזרת על עצמה כמעט בכל יום. הייתי מעוניין לדעת למי עלי לפנות בכדי להתמודד עם בעיות אלו. תודה מראש לינוי

לינוי שלום, אני מביט על הבעיה מנקודת מערכתית כלומר 1) להערכתי ארבעת העיות אותן ציינת קשורות זו בזו וייתכן שהן סימפטום למצוקה שבה בתכם שרויה 2) הקושי הוא משפחתי ולא רק של הילדה. להערכתי כל המערכת המשפחתי קשורה בצורה זו או אחרת לבעיות אותן תיארת. אני ממליץ שתפנו לאיש/ת טיפול המתמחה בטיפול בילדים ובהדרכת הורים כדי שהטיפול יהיה גם לילדה וגם לכם. בהצלחה, זיו

בני בן 14.5 ילד סגור ושקט שכל הזמן היה משחק במחשב מאז החזרה ללימודים אחרי השביתה שהיתה הילד יורד בלימודים לא מוכן ללמוד . לפני כחודש בדקתי לו בתיק וגיליתי מבחנים שלא הגיש ולכן קיבל ציון 0. מאז לקחתי לו את המחשב. הייתי בבית הספר ודיברתי עם המורים ומוכנים לתת לו צאנס נוסף בחלק מהמקצועות, אבל הוא לא מוכן להתאמץ וכל הזמן יש וויכוחים בבית אני מבקשת מנו כל הזמן ללמוד הבאתי לו מורים פרטיים בחלק מהמקצועות ואז הוא לומד איתם. הוא טוען שהוא לא לומד כי אני לא מחזירה לו את המחשב. (יש לציין שרציתי להחזיר לו את המחשב לשעתיים ביום וזה לפי ההתקדמות בלימודים). שאלתי היא האם אני צריכה להחזיר לו את המחשב? או לתת לו לבחור אם הוא רוצה ללמוד או לא כי הוויכוחים האלה עולים לי בבריאות. יש לציין כי בני צריך לעלות לתיכון עכשיו והתעודה הזאת היא מאוד קובעת. אודה על תשובתך. ענת

שלום ענת, מה יקרה אם הוא יבחר לא ללמוד? האם תוכלי לעמוד בכך על אמת? באופן כללי אני ממליצה לתת בחירות לילדים בכלל ולמתבגרים בפרט, אך רק כאשר הבחירות הם אמיתיות כלומר שאנו ההורים מוכנים לקבל גם תשובה שפחות מוצאת כן בעינינו, ולא כאשר יש רק תשובה אחת שאנו רוצים ומוכנים לקבל. לעינין הלימודים, לא קל כהורים לעמוד בצד ולראות את ילדינו נכשל, מה עוד שאנו יודעים שגם כאשר הוא טוען שלא איכפת לו, בפנים , בפנים אף ילד או מבוגר לא אוהב להיכשל. אז מה לעשות? לדעתי זה הזמן לשיחה אמיתית ביניכם, לא שיחה של תוכחה, אלא הבנה שכנראה קשה לו ושאתם ההורים רוצים לעזור לו להתמודד עם הקושי, ולבדוק איתו מה לדעתו יכול לעזור לו, ואיך אתם יכולים לעזור לו לדעתו. לאחר שיחה כזו לקחת תווך של זמן ולהחליט לחזור על השיחה ולבדוק מה עזר ומה לא עזר ולחשוב איך לשנות זאת. אגב את השיחה עם המורים את עשית לבד או איתו? איך בבית הספר יכולים לעזור לו? האם תמיד היה ילד שקשה לו בלימודים או זה משהו שהחל בזמן האחרון? האם נבדקה האפשרות שאינו לקוי למידה? שאין לו קשיים אוביקטיביים לקשיים הלימודיים? שווה לבדוק זאת. בהצלחה, בתיה

שלום שמי הוא יוני ואני נער בן 18. רציתי לשאול אני הכרתי בחורה באינטרנט ועוד אחת בצט והן שלחו לי תתמונות שלהן ואני את שלי ועשיתי איתן סיבר בצט ובאיסי בהסכמה ורציתי לשאול האם זה נחשב לעבירה פלילית? והבחורה אחת שלחה לי תתמונבה שלי בלי הפם ואני שלחתי את שלי עם הפנים?

יוני שלום, אינני מבינה גדולה שנושא שאתה מעלה, אך גם לא ברור לי מדוע זו צריכה להיות עבירה פלילית? אם כל מה שעשיתם זה לשוחח זה עם זו, לא נראה לי שיש כאן עבירה. האם יש כאן משהו נוסף שמטריד אותך? בהצלחה, בתיה

שלום רב, לאחרונה גיליתי כי בני בן ה - 7 צפה באופן חד פעמי באתרי סקס באינטרנט. ילדים מכיתתו נכנסו לאתרים הללו וסיפרו לו על כך והוא (כנראה מתוך סקרנות) הגיע הביתה והסתכל גם הוא. כמובן שהדבר אינו נותן לי מנוח ואני מתלבטת מאוד האם כדאי לדבר איתו על כך (כמובן - ללא קשר לכך שאדאג שהדבר לא יקרה שוב...). יש לציין כי בני הוא תלמיד טוב וילד נהדר ובוגר שאפשר לשוחח איתו "כמו גדול" (כמובן יחסית לגילו). אשמח לשמוע את חוות דעתך בנושא (האם כדאי לשוחח עם הילד על כך או להתעלם? ואם לשוחח - מה לומר?) תודה מראש

אני שלום רב, מעניין אותי לדעת כיצד את יודעת שהוא צפה. האם "תפסת אותו"? האם בא וסיפר? אולי בדרך אחרת? אני חושב שבהחלט יש מקום לשוחח עימו על כך מכיוון שאם הוא צפה מתוך סקרנות ייתכן והנושא מעסיק אותו. השיחה צריכה להיות מתוך מקום של בדיקה משותפת שלך ושלו לגבי הסכנות הטמונות באינטרנט בכלל ובאתרים מסוג זה בפרט וכיצד הוא מגן על עצמו. ומאד חשוב להתקין תוכנה החוסמת אתרים על המחשב. זיו

שלום יש לך המלצה על יועץ? למפגשים? תודה

שלום רב, את מוזמנת לפנות אלי במייל ואנסה לסייע לך. חשוב שתצייני מעט יותר פרטים כמו גיל הילדים ומיקום גיאגרפי מועדף של הייעוץ. זיו

שלום, בנינו בן ה 3 לא מקשיב כשאומרים לו לא לעשות משהו מסויים, לדוגמא לא לגעת בדיוידי, לא לזרוק את גליל הנייר טוואלט לאסלה, לא לקפוץ בזמן הלבשה שלו ועוד... מה הדרך למנוע מצב של כעס על הילד, כך שיחד נגיע לפתרון הטוב ביותר? תודה

שלום לדעתי הבחור מחפש תשומת לב.מה שאני שיתי במקרים כאלו זה פשוט להגיד "לא "לעשות כך וכך בקול רציני מאוד אך לא לצעוק. אם בכל מקרה הילד עשה מה שביקשת/אמרת לא לעשות - פשוט במקום להפסיק את הפעילות ולצאת מהחדר. למשל:קופץ כשאת מלבישה אותו - לעזוב כמו שהוא(חצי רגל בתוך מכנס או חצי ראש בחוץ) ולהתחיל ללכת לכיוון הדלת.הילד יתחיל לבכות - לחזור ולהסביר לו למה עשית את זה. אחרי 5 פעמים של התרגיל הזה הוא יפסיק לקפוץ ברגע שתגידי "לא" ואחרי זמן מה יפסיק לקפוץ בזמן ההלבשה בכלל. אצלי זה עבד. בהצלחה

לשואלת שלום, בנך נמצא למעשה בגיל ההתבגרות הראשון. הוא יוצר עצמאות כך ומנסה לקחת שליטה על חייו על ידי אמירת "לא" ובדיקת הגבולות. חשוב שאתם כהורים תאפשרו לו את המרחב המוגן לפיתוח הזהות העצמית והעצמאית שלו. דבר זה נעשה על ידי הצבת גבולות במקומות בהם יש צורך (כאשר הוא מסכן את עצמו, כאשר הוא מרביץ, כאשר צריך להתלבש) מצד אחד ומצד שני לאפשר לו לבחור במקומות בהם זה אפשרי (לבחור מה הוא רוצה לאכול, לבחור האם לטייל לכאן או לשם, לבחור ללכת עם נעליים או מגפיים וכו'). שלב ההתבגרות הילדית, כמו בגיל הנעורים, מאופיין בבדיקת גבולות ודורש מההורים אורך רוח, סבלנות וגמישות. השיטה שאילנה הציעה עובדת (עד שהוא יגדל ויגיד לך "טוב, תלכי, אני נשאר כאן...ערום). שיטה נוספת היא לעשות את הדברים בהומור, כמו להלביש את המכנסיים על היד או הראש ולהפוך את הדברים למשחק. ברור שאי אפשר כל הזמן לשחק, לצחוק או לקום וללכת וכאן נכנסים הגבולות ואסרטיביות - הרבה אסרטיביות. בהצלחה, זיו

בוקר טוב ומבורך, אני מגדלת בטוב ילדה נפלאה וברצוני להעניק לה את הטוב ביותר אך אני רוצה לדעת מה הדרך הנכונה עבור ילדונת קטנה בת שנה וחודשיים לה הורים שכבר גרושים עדיין ברוגז, והיא רואה את אביה בצורה מסודרת בהסדרי ראיה, אני יודעת שאני עושה את המיטב בשבילה, ואני רוצה לדעת כיצד מתפתחים ילדים שגדלים במצב הזה. האים יש ספר שמפרט על הנושא??? בתודה ובברכה, שבוע טוב.

מעניין להתחיל עם הכינוי שבחרת לעצמך - ילדה אחת לשני הורים שונים. כולנו בעצם נולדים לשני הורים באם הם חיים ביחד ובאם לאו. לעיתים קרובות, ההבדלים בין ההורים (מטרות החינוך, דרך החינוך, העדפות, בילויים, חולשות, חוזקים וכו') מתחדדים כאשר הם פרודים וההשפעה ההדדית ביניהם מצטמצמת. מתוך דברייך נשמע (וזו תחושתי בלבד) שיש בך רגשות אשם על העוול כביכול שגרמת לה בפרידה מאביה, אולי עולות בך מחשבות שאת פוגעת בה. הורים רבים שחיים בנפרד חשים רגשות אשם ומחשבות מסוג זה הן נפוצות. הדבר הכי נכון ובריא בשביל בתך היא ששני ההורים שלה יפסיקו להיות ברוגז ויהיו מתואמים סביב גידולה. אתם לא צריכים להיות החברים הכי טובים אך מאד חשוב שתתנהלו בתיאום - בכל הקשור בילדה. בעתיד ייתכן ויעלו קשיי פרידה מכם, במעברים בין אחד לשניה - זה מצב טבעי וחשוב לדבר איתה על כך (הקשיים עלולים לצוף עוד לפני גיל 3). לשדר לה מסר שהיא אינה צריכה לבחור בינכם, שהיא אינה צריכה לוותר, שאתם אינכם מוותרים עליה גם כשהיא עם ההורה השני, שזה בסדר להתגעגע וגם את מתגעגעים. אם תשדרו לה בטחון היא תרגיש בטחון. יש ספרים טובים שעוסקים בנושא, אך לעיתים ישנם ספרים מיושנים או שהכותב בא מתוך נקודת מבט מסויימת (לדוג' השקפה דתית) ואז הספרים מתארים סיפורי "זוועות" ומדגישים את הסכנות בגירושין. אני ממליץ לך לבחור ספר עדכני שמדבר על השפעת הגירושין גם בהיבטים החיוביים ומנקודת מבט מערכתית המתרכזת פחות בפתולוגיה (לא יודע להמליץ על ספר ספציפי). בהצלחה, זיו

ביתי בת 12, נאה, חכמה ומקובלת בחברה... גם מבחינה חומרית לא חסר לה דבר ואולי אף ההיפך...אולם מהצד אני נתקלת לא אחת בשקרים שהיא מספרת, אני לא רואה סיבה מדוע היא צריכה לעשות זאת? איך אפשר להסביר לה בצורה נכונה, לא בקורתית את הצורך בלשקר פחות? האם יש מצב שילד משקר ולא מודע לכך שהוא משקר? ואיך ניתן לבדוק זאת ? לדעתי אדם שייתפס בשקר - אח"כ לא יאמינו לו וקשה יהיה להסתדר איתו מפאת חוסר האמון, חבל כי כעת יש לה שפע חברות. או אולי אני טועה ונכון הוא - כפי שיש הטוענים - "לשקר זה לא רע" ומי שעושה זאת במומחיות הוא אחד שיודע "להסתדר בחיים" ???????

לאמא מודאגת שלום, לא ברור לי מתי למי ועל מה היא משקרת? למשפחה/הורים, לחברות? לא ברור לי מה מטריד אותך השקר שימנע ממנה להיות עם חברות או הדאגה לצורך שלה לשקר? בדרך כלל אדם משקר כשקשה לו להתמודד עם התגובה של האדם האחר(במידה ויספר את האמת). מה קורה לבתך? אותי מעניינת יותר השאלה מדוע יש לבתך צורך לשקר? מה היא מסתירה בשקרים? אני מזמינה אותך לבדוק מה מדאיג אותך בשקרים של בתך וכן לברר מדוע יש לה סיבה לשקר? מה מפחיד אותה בלספר את האמת. אגב, זה סגנון השאלה שהייתי שואלת אותה, מה לדעתה יקרה אם תספר את האמת?. מה מפחיד אותה בלספר את האמת, אם בכלל זה פחד או רצון לבדוק אם מאמינים לה. בהצלחה, בתיה

ביתי בת 12, נאה, חכמה ומקובלת בחברה...גם מבחינה חומרית לא חסר לה דבר ואולי אף ההיך... ואולם מהצד אני נתקלת לא אחת בשקרים שהיא מספרת, אני לא רואה סיבה מדוע היא צריכה לעשות זאת? איך אפשר להסבירלה בצורה נכונה, לא בקורתית את הצורך בלשקר פחות? לדעתי אדם שייתפס בשקר - אח"כ לא יאמינו לו וקשה יהיה להסתדר איתו מפאת חוסר האמון.וחבל כי כעת יש לה שפע חברות. האם יש מצב שילד משקר ולא מודע לכך שהוא משקר? ואיך ניתן לבדוק זאת ? או שאולי כפי שיש הטוענים לשקר "זה לא רע" ומי שעושה זאת במומחיות הוא אחד שיודע "להסתדר בחיים" ???????

בוקר טוב, נושא ההתמודדות עם שקרים נפוץ מאד בקרב ההורים ואם נהיה כנים עם עצמנו: מי מאיתנו לא שיקר אף פעם להוריו? אני מניח שבודדים. לשקרים יכולות להיות מספר סיבות אך לפני שאני קופץ למסקנות אני מציע שתדברי עם בתך על העניין. תשאלי אותה מדוע מרגישה צורך לשקר? ייתכן שהיא משקרת (ומהודעתך לא ברורים טיב השקרים) כי חוששת מתגובותייך, אולי בכך היא משיגה את העצמאות שלה - הרי בתך נמצאת בתחילתו של גיל ההתבגרות ונושא העצמאות מול תלות הוא מרכזי בגיל הזה. עלינו להיות מוטרדים מהסיבה לשקר ולא מהשקר עצמו. לדוגמא, הילד מספר שאין לו שיעורים ומסתבר ששיקר. מה שמטריד אותי הוא הסיבה שבגללה חש צורך לשקר במקום לומר - יש לי שיעורים אבל ממש לא בא לי לעשות אותם. בשיחה עם בתך את בהחלט יכולה לשוחח איתה על המחירים והרווחים של השקר (אל תשכחי שלשקר, לעיתים, יש רווחים). אני חושב שזו הזדמנות עבורכן לפתוח בדיאלוג מקדם ממקום מכבד. בהצלחה, זיו

הצדק עמך בדבריך ואולם לא רק לנו כהורים, זה אפשר "להבין" ואפילו לסלוח ולחפש את הסיבות.... יותר מטריד אותי כשהיא לא אומרת אמת לחברותיה... מדובר בדבריםקטנים ולא מהותיים כמו למשל שקנתה 2 גינסים ובפועל קנתה רק אחד או שהקליטה תוכנית כשאין לנו בכלל מקלט... יש לה חברות נהדרות ואני לא רוצה שבגלל טעויות קטנות כאלה יהיו אי אילו אי הבנות....

שלום, יש לי שני ילדים הבת בת 4 ולאחרונה היא לא מוכנה ללכת לשום מקום אם אני לא מצטרפת. כשאני שואלת מה היה בגן היא מספרת שף אחד לא שיחק איתה (לדברי הגננת היא רוצה לשחק עם ילדים מסויימים וצריך ליזום עבורה חברויות) מכל דבר היא בוכה ועושה סצינות ומדברת אלינו לא יפה. לעומת זאת אחיה הקטן הוא פרא אדם. כל יום הוא חוזר חבול. הוא מרביץ לנו ולאחותו ללא רחם ונראה מאד משועשע מהעניין. למרות הנסיונות לומר לו בתקיפות כי זה כואב עושה הרושם שזה ממש לא מעניין אותו. איננו יודעים מה לעשות. אשמח לקבל עיצה. אני כבר מיואשת.

נועה שלום, מתיאורך נראה שבתך סובלת מירידה בביטחון העצמי שגורמת לחרדה חברתית קלה. לעיתים החשש שאני לא מספיק טוב גורמת להימנעות ממצבים חברתיים מפני החשש שהילדים האחרים יראו את זה שאני לא טוב, יצחקו עלי, לא ירצו לשחק איתי וכו'. אני מציע שתתמקדו בהעלת בטחונה העצמי ולאו דווקא בנושאים הקשורים ישירות לקשר עם החברים. כלומר, נסו למצוא איתה תחום שאותו היא אוהבת ובו היא טובה ותחזקו, תעודדו ותשבחו אותה. דבר זה עשוי להעלות את בטחונה העצמי באותו תחום ובהמשך הבטחון העצמי יתרחב גם לתחומים אחרים. ייתכן שההתייחסות שלה אליכם (הדיבור הלא יפה) נובע מתחושת מצוקה או מכך שהיא מרגישה את החולשה שלכם מול אחיה הקטן. לגביו, אני מציע שתקראו את המאמר שכתבתי בנושא הצבת גבולות (מצ"ב קישור). הקו המרכזי הוא להיות הורים רגישים ומכילים בד בבד עם הצבת גבולות. http://www.zivsoffer.co.il/article/setting_limits.htm אשמח אם תעדכנו אותי בהתפתחויות. זיו

בתיה שלום, מה עושים עם בת 14 שכמעט כל היום יושבת בחדר שלה עם דלת סגורה וכן גם בלילה למעט יציאות לשירותים, למטבח ולמקרר או למריבות בין לבין עם האחים. היא לא מוכנה שהדלת תהיה פתוחה כשהיא רואה טלויזיה, במחשב וכו'. אין לה מה להסתיר - אני כמעט בטוחה (זאת אומרת שאני בודקת את המחשב ורואה שאין משהו חריג. האם זה נורמלי בגיל כזה? מה עושים כדי לדרבן אותה לשבת קצת בחיק המשפחה שממנה היא ממש מתחמקת?

אמא יקרה, זו אכן התנהגות המאפיינת חלק מהמתבגרים, (הרצון להיות מנותקים מההורים) אך מה קורה עם חברים? יוצאת? חברים באים אליה? ארוחות משפחתיות היא יושבת איתכם או אוכלת לבד? יציאות משפחתיות, שיחות ביניכם? מה קורה בבית הספר? היא גם מתבודדת או נמצאת עם חברים בהפסקות? חשוב לדעת מעבר לידיעותייך על מה קורה בעולם המחשבים שלה, מה קורה בחייה האמיתיים. כמו כן זה שבתך מסתגרת לא אומר שאתם צריכים לקבל הסתגרות זו כל הזמן, חלק מהזמן זה לגיטימי אך חלק מהזמן חשוב לא לוותר ולהזמין אותה להיות שותפה למשפחה. בהצלחה, בתיה

כיצד אני כאם מגיבה או לא מגיבה לגבי אם(של ילדה מהכתה המגבילה של ביתי שהייתה עם ביתי בגן וגרה קרוב אלינו) שנכנסה לכתתה של ביתי (כתה א`), וחילקה הזמנות של יום הולדת למרבית הבנות כאשר היא קוראת בשמן ולא הזמינה את ביתי- ברצוני לציין שהיא- מחנכת בישראל בבי"ס יסודי, ביתי לומדת בחוג עם ביתה וכל הבנות המוזמנות . כשביתי סיפרה לי נפגעתי עד כלות נשמתי - -אפילו דמעתי-השתדלתי שהילדה לא תראה זאת-כואב לי מאוד- לדעתי יש לזה השלכות חברתיות וזה יתן לגיטימצייה לאחרות לעשות לי כך,ברצוני לציין שבעבר הילדה הזאת(מאוד מקובלת) הוזמנה והייתה אצלנו. לא נעים לי לספר שאני "נאכלת וכואבת מאוד" מבפנים, כיצד עליי להתיחס לאם הזאת כשהיא חולפת על פניי?? והכי חשוב מה לאמר לביתי??, כמו-כן מה דעתך על מנהלת בי"ס שאיפשרה לה להכנס לכתה של ביתי ולהזמין בנות לנגד עניי ביתי- ובכך להכאיב לילדה בת- 7 ?? תודה ראש

מרים, הרגשתי אגרוף בבטן כשקראתי מה שכתבת. נראה שקשה לך מאד. את מדברת בעיקר על התחושות הקשות שלך: "...וזה יתן לגיטימציה לאחרות לעשות לי....". לפני כשנה וחצי ביתי הייתה הבת היחידה שלא הוזמנה למסיבת פיג'מות. היא הייתה בת 8. הרגשתי כאילו חתכו לי בבשר החי. לא ידעתי את נפשי. פעמים רבות אנחנו חווים "במקום" ילדינו. חוויות דחייה מחזירות אותנו למקומות פגיעים אצלינו. אם נחשוב לרגע איך נרצה שילדינו יהיו כשיהפכו למבוגרים, חלקינו הנכבד יגיד שירצה שילדו יידע להתמודד עם קשיים בחיים. האימון מתחיל מגיל הילדות. ילדינו חווים דברים קשים (אגב, ייתכן שביתך חוותה זאת אחרת לגמרי ממך!) ואנחנו צריכים להיות שם כדי לחבק, להכיל, להביט באהבה ולהרגיע. לא נוכל למנוע או לקחת מהם את הכאב. זה חלק מהחיים לצערינו. מה כן אפשר לעשות? לפני שתפעלי אני מציעה שתחשבי מה המטרה. לשנות/לחנך את האם וביתה לא תצליחי. היי עם ביתך. דברי איתה על תחושותיה. מותר לך לומר מהן תחושותייך (בצורה מתונה יותר בעיני, אחרי שתרגעי קמעה) לאחר שתשמעי אותה. במידה וקשה לה עזרי לה לפתח חוסן נפשי ע"י מציאת כוחות אצלה מצד אחד והכלת הקושי/כאב שלה מצד שני. דברו על אכזבות. הצלחות. רגשות. במקרה של ביתי, כשהגיעה יום הולדתה שלה, הצעתי לה להזמין את אותה ילדה שלא הזמינה אותה בבחינת "אנחנו לא עושים לאחרים מה ששנוא עלינו". יצאה גדולה!!!! ענקית!!!! הן הפכו לחברות (למורת רוחי...אבל זו החלטתה). אגב, גם במקרה שלנו, האמא שם בחשה כיאות.....כנראה שרע לה בחיים אחרת הצורך הזה לא היה קיים בעיני. קבלי חיבוק

היי אפרת, כל מילה שלך אמת לאמיתה- אני סבורה שזה פגע בי יותר מבביתי( מכורך המציאות היא רק בת -7)-קיבלתי זאת מאוד קשה כפי שאת מתארת את ריגשותייך כשבתך לא הוזמנה, צר לי מאוד על ביתך- מי כמוני מבינה לליבך ומזדהה איתך ועם רחשי ליבך. את צודקת וכך אני נווהגת בד"כ (הילדה מקבלת ממני , מבעלי ומאחיה המון חום ,אהבה, פירגון ותמיכה, אני תמיד ליידה כשהיא זקוקה לי , לכן היא מאוד קשורה אליי( יותר מאביה כיוון שהוא פחות חם ממני- אני המפנקת.) אעשה כמוך , ביום ההולדת שלה אזמין גם את הילדה הזאת( לא קל לי כלל) - זה רעיון ניפלא וחכם- כל הכבוד לך!! אני חוששת מהרכלניות( האמהות המכשפות ) שידעו שביתי לא הוזמה בהתאם לכך יתיחסו אלינו ... אעשה כהמלצותייך החשובות שזהו הדבר החשוב ביותר לילדה שלי תודה רבה לך מעומק ליבי על ששיתפת אותי במקרה שלך , נתת בי הרבה כוח. כל התיחסותיך חשובות לי מאוד שיהיה לכן הכי טוב בעולם. מרים

שלום, בתי בת 2.5. לפני חודש ילדתי בת. במהלך החודש האחרון הגיבה בתי לאחות החדשה באופנים שונים: בתחילה החרימה אותי ורצתה רק את אבא, אח"כ באו כמה ימי בכי ומאז (כשבועיים וחצי) היא מאד צמודה אלי וכמעט לא רוצה ללכת לאביה. הבעיה היא שבימים האחרונים (כ-5 ימים) היא פתחה גם בשביתת רעב. לא מוכנה לאכול כלום (ממש כלום). בגן היא אוכלת מעט אבל בבית היא פשוט מסרבת להכניס אוכל לפיה (גם אחרי שהיא אומרת שהיא רעבה ואנחנו מכינים לה מאכלים שהיא אוהבת). הגענו למצב שאנחנו מאכילים אותה בגלידת שוקולד (עם זה אין בעיה...) רק כדי שתתמלא במעט קלוריות. שאלתי היא איך להגיב לשביתת הרעב. אני לא רוצה להפוך את זה ל"אישיו" גדול מדי וללחוץ עליה כי נראה לי שזה סתם יזיק אבל בכל זאת אני מודאגת. תודה, אורלי

אורלי בוקר טוב, נראה שבתך עוברת תקופת הסתגלות (ובעצם לא רק היא אלא כולכם). המערכת המשפחתי עברה שינויי וכעט כולם צריכים להסתגל, להשתנות ולמצוא מחדש את מקומם במשפחה. באופן טבעי, זוהי תקופה משברית וכמונו, גם ילדים מגיבים לעיתים קרובות למצבי קושי בירידה בתאבון. אני בהחלט מחזק את דברייך שלא כדאי לעשות מזה עניין. אני ממליץ לכם להוריד את הנושא מסדר היום המשפחתי, כלומר להשתדל לא לדון בו עם הילדה. כאשר אתם מתיישבים לאכול תערכו לה צלחת ותנו לה לבחור: רוצה - תאכל, לא רוצה - לא תאכל. המטרה היא למנוע מצב שהאוכל יהפך לאמצעי שליטה שלה עליכם ושלכם עליה. תזכרו שאין ילדים בגיל שלה שמרעיבים את עצמם למוות ולא יגרם לה שום נזק גופני אם לתקופה מסויימת היא תאכל פחות. בעניין הממתקים - זה תלוי בכם. אני לדוגמא לא הייתי נותן ממתקים במקום אוכל (כמו שאני עושה בשגרה). אתם יכולים בוודאי לבחור אחרת. בהצלחה, זיו

שלום רב, יש לי ילד בן 6 וחצי הלומד בכיתה א'. מתחילת השנה הוא לא כ"כ מצא את עצמו מבחינה חברתית בכיתה, אך יצר מדי פעם קשר עם חברים והזמין אותם. לאחרונה, בחודש האחרון הוא מתלונן שמציקים לו הרבה בבי"ס, קוראים לו בשמות ואף מדי פעם מרביצים לו. שוחחתי עם המורה ועם היועצת של בי"ס והן דיברו איתו ועם הכיתה באופן כללי, אך עדין אין כ"כ שיפור. מדובר בילד עם יכולת הבעה גבוהה, ילד יפה. מה שנראה לי שחסרים לו קצת כישורים חברתיים ואני מנסה לעזור לו אך לא תמיד יודעת איך. רציתי להתייעץ איתך מה להגיד לו כאשר הוא מספר שמרביצים לו? מצד אחד אני לא רוצה שהוא יחזיר בחזרה כי לא מעוניינת שתהיה אלימות, מצד שני לא רוצה שהוא יהפוך לקורבן ושילדים ירשו לעצמם מדי פעם להעיף לו כאפה. כמו כן, איך אני יכולה לעזור לו להתחבר לילדים בהפסקות? האם לתת לו ממתקים או דברים דומים שיחלק לילדים? אחה"צ אנחנו מזמינים מדי פעם ילדים, אך לאחרונה גם זה לא הולך כ"כ. אודה על התשובה.

דנה בוקר טוב, ילדים יכולים להיות מאד אכזריים. כאשר הם מגלים חולשה של ילד אחר הם מייד עטים עליו, מנגנוני העידון והריסון אינם מפותחים כמון אצל מבוגרים ולכן ה"אכזריות" חוגגת. בשיחות עם בנך הייתי בא ממקום של התייעצות עימו. מה הוא חושב שכדאי לעשות? מה הוא חושב שהוא יכול לעשות. מה הוא רוצה שאת תעשי? איך הוא חושב שהוא יכול להגן על עצמו? לבדוק עימו את הפתרונות שנותן. לדוגמא אם הוא אומר שהוא ירביץ להם, תבדקי עימו מה הרווחים ומה המחירים של התגובה (גם החברתיים וגם האישיים - אולי הוא יהיה מקובל יותר אך הוא ינקוט באותה דרך שהם נוקטים ויאבד משהו מהערכים שלו). אני לא ממליץ לתת לו ממתקים כדי ש"ישחד" את הילדים האחרים. כמו המבוגרים, גם הילדים לא מעריכים שוחד. בנוסף, זה ימנע מבנך למצוא פתרונות בתוך עצמו ולגדול מהסיטואציה. בהצלחה, זיו

הם נכנסים כדי לשחק

יעקב שלום, אם הילדים משחקים מתחת לשולחן אין שום בעיה עם זה, העיקר שלא ידפקו את הראש כשהם נכנסים ויוצאים. זיו

אני מקווה שזהו הפורום הנכון להעלות בעיה מוזרה מזה כחודש בני בן השנה מסרב להיכנס לעגלה לאחר שכנועים רבים הוא נכנס אבל גם באמצע הטיול הוא יכול להתחיל לבכות ולהשתולל- יש לציין שהדבר התחיל בשבוע בו המטפלת שלו היתה חולה אבל גם לאחר שחזרה המצב לא הוטב- המטפלת נמצאת איתו עד השעה 13 בצהריים ואחר כך הוא איתי-הוא ילד מפותח מאד שמזה כחודשיים הולך לגמרי לבד וגם כאן ישנה בעיה- לאחר כמה שבועות של הליכה הוא החל מסרב לרדת מהידיים ומביע פחד כאשר מורידים אותו לרצפה- אני סומכת על המטפלת שלא פוגעת בו אבל בגינה שאליה היא הולכת איתו בבקרים ישנן מטפלות לא סימפטיות לדעתי (יצא לי להכיר אותן בכמה הזדמנויות) שלדעתי לא מתייחסות אליו יפה משום שהוא מושך לעיתים בשערות ונושך (הן קוראות לו בריון, עוג וכדו'), הוא ילד מאד רגיש ומפותח ואולי זה משפיע עליו- מה אפשר לעשות כדי להפיג את הפחדים שלו, האם זו תופעה ידועה וחולפת או שעליי להעמיק בכ"ז בנושא המטפלת והחברה אליה הוא נחשף? אשמח לתשובה מהירה אמא מגוננת

מישמיש שלום, דאגתך בהחלט מוצדקת בעיקר סביב הבילוי בגינה. לדעתי זו חוצפה שהמטפלות האחרות מכנות את בנך בשמות. אני מציע מייד לדבר עם המטפלת שתשים לזה סוף, או לחילופין שאת תדברי איתן, או שהמטלפת תטייל לגינה אחרת אם זה אפשרי. איני יודע אם הרגרסיה בהתנהגותה קשורה קשר ישיר לאינטראקציות עם המטלפות בגינה, נראה לי יותר, מתוך מה שכתבת, שזה קשור להיעדרותה של המטפלת. אני מניח, שעקב מחלתה הפרידה הייתה פתאומית, כלומר יום אחד היא הפסיקה להופיע ולאחר שהבריאה חזרה. ייתכן מאד שהוא פיתח חרדת נטישה קלה. אני מציע שתעשו הסתגלות מחדש למטפל (ייתכן וזה ידרוש מכם יום-יומיים חופש מהעבודה). ביום הראשון תיהיו ביחד עם המטפלת כל היום, ביום השני רק חצי יום וביום השלישי שעה-שעה וחצי. שימו לב להתנהגויות שלו. מה באמת קורה בגינה? האם הוא מסכים לשבת בעגלה? נסו לראות שינויים בהתנהגותו לחיוב ולשלילה. אשמח אם תעדכנו אותי. זיו

בתיה יקרה, תודה שהחזרת לי תשובה, באמת, אנו נבדוק את כל האופציות ונעזור במה שנוכל {גם לגבי עבודתה בבית קפה} כבר היא פנתה למועצת הפועלים... ונמשיך לפעול עוד... לפי דבריה יוצא שהיא צריכה ללמוד רק פעמיים בשבוע, כי נשאר לה עוד 3 בגרויות אחרונות{מתמטיקה,שיווק ופירסום} . שאר הימים היא חופשייה ויכולה לעבוד.אך היא טוענת שזה לא כל-כך פשוט למצוא עבודה.... {גם סדר היום שלה מפריע לכך} כי היא לא יכולה לקום בבוקר {בגלל הבילוים בלילה} וקמה לקראת הצהרים... כעת היא מבקשת שניתן לה כסף כדי שהיא תוכל למלא דלק ולהתחיל לנסוע --כי החוק לנסוע עם המלווה תם, והיא יכולה כבר לנסוע בעצמה. אנו ממנים את לימודיה בבית ספר פרטי. וכעת היא מבקשת מאיתנו עוד כסף...מכיוון שעוד לא מצאה לעצמה עבודה... ואנו צריכים להבינה.... מה דעתך בתיה? לתת לה כסף? לי לא מפריע לתת, אני רק מפחדת שבעקבות הנתינה שלנו היא תהיה פרזיטיט גמורה. ומי זה אני הכי מפחדת... בברכה נילי

נילי יקרה, את שואלת האם לתת לה כסף, אך במקביל את עונה לעצמך שתי תשובות סותרות: " לי לא מפריע לתת, אני רק מפחדת שבעקבות הנתינה שלנו היא תהיה פרזיטיט גמורה". אני שומעת אותך לאורך כל הפניות שלך את הבלבול הגדול (והמאוד מובן ולגיטימי) שאת נמצאת בו. אין לי תשובה אחת נכונה, התשובה צריכה להיות לכם (לך ולבעלך) מתאימה. כפי שציינתי בעבר, אתם חייבים לשבת יחד(את ובעלך) ולהגיע לסיכום מה מתאים לכם לשלם ומה לא, מה התנאים שלכם, מה הציפיות שלכם ממנה. במקביל לשבת עם בתכם ולראות איך היא רואה את הדברים, מה היא צריכה מכם ומהם הקווים האדומים שלכם. בינתיים אני מבינה שלמרות כל ההתחמקויות היא בכל זאת עושה בגרויות ועומדת במחויבות הלימודית שלה. אני צודקת? אז מה בעצם מפריע/מכעיס אתכם? תחשבו ביניכם ותנסו להיות יותר ברורים עם בתכם. בהצלחה, בתיה

בתייה יקרה, שלום רב, את באמת צודקת במה שכתבת לי: המצב באמת מבלבל אותי ואני לא יודעת מהי הדרך טובה יותר כלפי הבת... נכון, היא עושה בגרויות, אך מפריע לי שהיא לא מתכוננת בכלל , לא רואה אותה לומדת ולא בטוחה שהתוצאות לא יהיו בהתאם להשקעה... בקשר לעבודה: היא באמת לא מוצאת כעת עבודה,,, אך היא מבטיחה למצוא.... כי בסך היא לומדת רק פעמיים בשבוע ויש לה זמן לעבוד. רק היא בקשה שנמלא את הדלק מכספנו ,כדי שהיא תוכל לנסוע לפעמים באוטו. הסכמנו לכך. אני צריכה לציין שבזמן האחרון ההתנהגות שלה השתנתה לטובה.... אודות לך בתייה....

היי זיו, תודה על תשובתך. שוחחנו לא אחת והוא יודע שאנו אוסרים עליו לקיים יחסי מין בגילו תוך הסבר על מהם יחסי מין, ההבדלים בין המינים, הפער בין העוררות הגופנית ליכולת העיבוד הרגשית וכו' (הוא גם ציטט בפני את החוק....) והוא אמר שאין לו רצון לעשות זאת. יחד עם זאת...בשיחות ביננו הוא משתף אותי שיש לו זקפות כשהוא רוקד עם חברתו, קרי לילה וכו'. הראש אומר לי שאני יכולה לסמוך עליו. הבטן אומרת לי לא להעמיד אותו בסיטואציות "מגרות יותר" מלכתחילה. נכון שאפשר לעשות זאת בכל מקום.......ובכל זאת. אין לי הסברים "מדעיים" מעבר למה ששוחחנו ביננו......אבל מרגישה שצריכה לשים כאן גבול בשלב זה.....מה דעתך? שבת נעימה תודה

את בהחלט צריכה להיות קשובה לאינטואיציות שלך. במידה ואת שלמה עם עצמך אז בהחלט שימי לו גבול. לא צריכים להיות הסברים "מדעיים" אלא פשוט הסברים (ההפך מ"ככה אני רוצה"). בתשובתי התייחסתי, למעשה, לדרך בה מציבים את הגבול - תוך דיאלוג ומתן הסברים הגיוניים כך שהנער יוכל ללמוד, לחשוב ולהתפתח מהסטיואציה. אני מבין מדבריים שעשית זאת וזה הדבר החשוב ביותר ובשורה התחתונה, בנך צריך לקבל את הגבול שהיצבת לו. בעתיד בוודאי הנושא יפתח שוב למשא ומתן ואז תבחנו אותו עפ"י הנתונים השונים - כגון גיל, בשלות, מהות הקשר וכו'. בהצלחה, זיו

שלום. יש לי אחיין בן 7 , והוא עדיין ממשיך לעשות קקי במכנסיים. הוא עבר כל הבדיקות רפואיות , ונאמר שזה לא נובע מתהליכים פיזיולוגיים. אחותי הרימה ידיים, ולא יודעת למי לפנות. יש לציין, שהילד , בזמן שהוא בבית ספר הוא מתאפק, אך כשהוא חוזר הוא במשך כל היום עושה קקי. זה מתסכל, מעייף, מכעיס, ועוד יותר גרוע מכל שאחותי חסרת אונים ולא יודעת איך להתמודד. הילד, בנוסף לכל הבעיות סופג את העצבים וצעקות של אימא. הןא אומר שהוא רוצה למות, נמאס לו לחיות, אף אחד לא אוהב אותו, שהוא טיפש. הרבה פעמים הוא יוצא מהבית, עומד באמצע הכביש ומחכה שהאוטו ידרוס אותו. וזה רק בקצרה. אני אשמח אם מישהו יכול להפנות אותי לגורם הרלבנטי שיכול לסייע בבעיה ולעזור לילד כשעדיין מקווה לא מאוחר. לאחותי יש בעיות גדולות בתחום הכלכלי, לכן אשמח אם מישהו יודע ויכול להמליץ למי לפנות שיוכל לסייע אך שהטיפולים לא יעלו סכומים מטורפים. תודה

דודה שלום, יש לך סיבה טובה מאד להיות מודאגת. עשיית הצרכים במכנסיים אינה הבעיה אלא סימפטום למצוקה קשה מאד שבה הילד נמצא. הילד מאותת בתמרורי אזהרה שהוא במצוקה קשה. האמירות וההתנהגות שלו לא מותירות ספק בכך. מדברייך אני מבין שהיחסים בבית מאד מתוחים. שאלתי היא מה מקומו של האב בתמונה המשפחתית? האם ישנם עוד אחים/אחיות. אני ממליץ לכל בני המשפחה לגשת לטיפול ובמהרה. הבעיה היא משפחתית ואינה ממוקדת רק בילד ולכן ההתערבות צריכה להיות משפחתית. במידה וישנן בעיות כלכליות ניתן לפנות לטיפול בשירותי הרווחה שבאזור המגורים. במידה וישנה תחנה לטיפול משפחתי או תחנה לטיפול בהורה ובילד אני ממליץ לפנות אליהם. הטיפול הוא מסובסד וניתן ע"י אנשים מקצוע. בברכה, זיו

אני אמא לארבעה ילדים מקסימים, בני 10 וחצי, שמונה, ארבע ותינוקת בת חודשיים. בננו הבכור הוא ילד רגיש, ונדמה לנו שהוא רגיש מדי. הוא נפגע מכל דבר, וגם כל הערה קטנה מביאה אותו להתפרצויות בלתי נשלטות. בקשה פעוטה, כגון ללכת לישון, או הערה על ציון נמוך יכולה לגרור תגובה חריפה,כגון: מי צריך את החיים האלה, מי צריך את הבית הזה , רק ממני מבקשים ולא מאחותי, שונאים אותי וכו'. אנחנו מאוד משתדלים להגיב באיפוק, מדגישים שאוהבים אותו,מנסים להרגיע בצד התעקשות על מילוי הבקשה (לסדר את החדר, ללכת לישון וכד'), אך חסרי אונים מול עוצמת תגובותיו. האם זה נורמלי? איך ראוי להגיב מול התפרצויות כאלו?

מימי שלום, אין ספק שבנך נמצא במצוקה אך מדברייך לא ברורה סיבת המצוקה. אני ממליץ שני דברים האחד - תמשיכו להכיל את האמירות וההתפרצויות כפי שאתם עושים כעת. הדבר השני - נסו לשוחח עם בנכם (בשעת רוגע) על המצוקה שלו: תשאלו אותו מה הוא מרגיש? מדוע הוא במצוקה? מה גורם לו להרגיש את מה שהוא מרגיש? פעמים רבות קיים במשפחה מעגל שלילי שקשה למצוא את ההתחלה שלו. לצורך ההדגמה אתחיל מכך שהילד מתחיל להרגיש תחושות שליליות. הוא מרגיש מעט דחוי, אולי מופלה לרעה (לעיתים אלו רגשות סובייקטיביים). הוא מתחיל להגיב מתוך רגשות אלו בהתפרצויות. דבר זה גורר רגשות לא נעימים אצל בני הבית, שבאופן לא מודע מקרינים זאת לילד ואז הוא שוב מרגיש תחושות שליליות. וכך המעגל ממשיך להסתובב וליצור מטען שלילי בתוך המשפחה. האחריות שלנו, כהורים, לעצור את הגלגל. ניתן לעשות זאת ע"י התבוננות וחקירה מעמיקה של הדברים שאנו עושים/אומרים/משדרים שתורמים למצב. האם לעיתים אתם מעט יותר חסרי סבלנות אליו? האם לעיתים אתם מרגישים שקצת אין לכם כוח אליו או להתפרצויות שלו? אולי עולה תחושה לא נעימה או מחשבה כגון "עוד רגע תבוא התפרצות"? אולי זו נבואה המגשימה את עצמה? כל אלה מחשבות ורגשות לגיטימיים מאד אך עליכם להיות מודעים אליהם ולהםחית את ההשפעה שלהם בבית. המשפחה היא כמו מובייל, כאשר מזיזים חלק אחד כל שאר החלקים זזים איתו. במידה ואתם תעשו שינוי ולו הקטן ביותר, שאר בני המשפחה יזוזו בהתאם. בהצלחה, זיו

בתיה שלום רב, שוב אני פונה אליך לגבי הבעיות עם הבת שלי. בקשר ללמודיס שלה בתיכון פרטי, איבדתי אמון בה, כי שיקרה המון פעמים לגבי נוכחותה בלימודים. יש גם ימים שהיא לא מגיעה לבית ספר, כי כבר עשתה כמה בגרויות {אך עדיין אין תוצאות} אנו משלמים לא רק עבור בית ספר, אלא גם כל הדברים הבסיסים: מאכלים שהיא אוהבת, נסיעות, מצעים, שיניים. היא טוענת שאנו הורים לא טובים , כשהחלטנו {אני ובעלי לא לממן לה את הבילוים}. ומכיוון שאנו לא רואים אותה יושבת ולומדת בבית, וגם יש ימים שהיא לא צריכה להיות בבית ספר. הבהרנו, שאת הבילוים היא צריכה לקחת על עצמה. עבודה היא לא מוצאת... כי יותר זמן היא מקדישה לחברות, בילוים...איתם. עבדה באיזהשהו בית קפה בתל אביב כמה ימים ובסוף לא שילמו לה..כפי שהבטיחו. {אמרו שזאת הייתה התלמדות---אמרו בסוף,,, לא מהתחלה}... היום היא אמרה שאמה של אחת החברות נתנה לה קצת כסף, כי אנחנו ,ההורים שלא נותנים..."איזה מין הורים אלה??"--כך אמרה לה אותה האימא. בקיצור היא מקטרת נגדנו בפני החברות והוריהן..... מצב ממש מביך....מה עושים? בעלי התחמם וצעק עליה, שהיא פרזיטית, שהיא לא עושה כלום עם עצמה ---ורוצה רק לקבל הטבות לעצמה...הוא שוב הבהיר שלא יתן לה לנהוג אם היא לא תמלא דלק לאוטו, ולא יממן את הבילויום והאירועים של החברות שהיא מוזמנת אליהם... ושהיגיע הזמן שהיא כבר בת 18, שתיקח את אחריות ותממן לעצמה ,,,את כל השאר...מה דעתך, בתיה? האם זה היה קיצוני מדי מצד בעלי??

נילי יקרה, מה דעתך על כך? נראה לי שדעתו של בעלך היא כמו דעתך לא? בכל מקרה חשוב בעיני שתבדקו איתה מה היא יכולה לממן ומה אתם מוכנים לממן. אגב נראה לי מאוד לא הוגן מצד בית הקפה לא לשלם וכאן נראה לי שאתם, הוריה יכולים/צריכים לעזור לה (במידה והיא מוכנה שתעזרו לה בכך). בהצלחה, בתיה

יש לי שני ילדים קטנים האחת שנה וחצי והשני 10 חודשים לעיתים קרובות הם נכנסים מתחת לשולחן בסלון האם זה נורמלי או שיש איזה בעיה ???אשמח על תשובתכם

יעקב שלום, אשמח אם תתאר לנו סיטואציה בה הילדים נכנסים מתחת לשולחן. האם זה מתוך משחק? האם זה מתוך בהלה? האם אתה חושב על סיבה אחרת? זיו

אני עישנתי סמים קלים תקופה יחסית ארוכה 3-4 פעמים בשבוע לפני שבוע החלטתי להפסיק לגמרי אני ממש מעוניין לדעת מתי שאריות הסם נעלמות מהגוף וכעבור כמה זמן הגוף נקי לגמרי ומה צריך לעשות כדי לזרז את התהליך הבנתי שגובה ומשקל חשובים אז אני בן 21 משקל:55 גובה :1.68 אני ממש מוטרד ואודה מאוד מאוד אם משהו יוכל לעזור לי בתודה מראש!

שלום ש, מצטערת אינני מבינה בנושא הסמים, אני שמחה שהחלטת להתנקות מהסם, בכל לשכת רווחה יש גורם המטפל במכורים נקיים, אני ממליצה לפנות לשם או לאגודה המטפלת בנושא. בהצלחה, בתיה

רופא יקר שלום רציתי לברר בנוגע לאח שלי. מאז שאני מכירה אותו יש לו טמפר עצבני. הוא לא מצליח לשלוט בהרגשה של עצבים שיש לו, כשמישהו או משהו מעצבן אותו הוא כמו סיר מים רותחים מגביהים עוד טיפה את הלהבה וכל המים גועשים עד שצפים. מתלוות לזה גם השפעות פיזיות: רועד בכל הגוף, מרגיש דפיקות לב חזקות בחזה, ולפעמים יש לו כאב בחזה גם בלי קשר לעצבים פשוט מופיע לו (לדעתי קשור למאמץ). אין לנו בעיות אישיות במשפחה, הוא בריא בד"כ, הוא לא נוטל כדורים באופן טבעי (בקושי אקמול). כרגע הוא התגייס לצבא הוא בן 18.והוא לא מעוניין לפנות לרופא צבאי כדי שלא יורידו לו מהפרופיל. רציתי לדעת אם יש משהו שאני יכולה לעשות? להגיד לו? להמליץ לו? אמרתי לו שזה קורה פשוט לקחת שני תעדים אחורה לקחת שתי נשימות ולהירגע. הוא לא ממש יודע ליישם את זה כשהוא מתעצבן והוא שם לב לזה רק אחרי שהוא יושן נרגע ושוכח שהוא התפרץ על מישהו. כאילו שהוא לא מודע למה שהוא עושה. אני אשמח אם תוכל לכוון אותי לפחות באבחנה אפשרית אם זה קשור לבעיה נוירולוגית, אנדוקרינית, הורמונלית, לבבית.... איפה אני יכולה לחפש מידע על בעיה כזו. תודה מראש דנה

דנה יקרה, ראשית אינני רופאה, חשוב לזכור זאת לכן לא יכולה לתת שוב המלצה מה עושים מבחינה רפואית. מתאורך עושה רושם שאחיך הנו אדם מאוד לא רגוע, שכל דבר כנראה מוציא אותו מגדרו. את שואלת מה עושים? לצערי לך אין הרבה אפשרויות לעזור לו, הוא יצטרך להחליט האם לבקש עזרה להרגיע את מצב רוחו כשיפריע לו מאוד. בהצלחה, בתיה

בתי בת ה- 10 נחשפה לתמונה "פורנוגרפית" קשה באינטרנט. התמונה הטרידה אותה מזה זמן והיא לבסוף החליטה לפנות אליי. איך להסביר לה את מה שראתה? האם היא לא צעירה מידיי להסבר? כיצד להסביר לה שהיא לא בגיל המתאים? איך להדריך אותה באופן כללי ?

ויקי שלום, לי נוצר פער בין כותרת הודעתך "איך מסבירים....את עובדות החיים" לבין תחילת הודעתך "..נחשפה לתמונה פורנוגרפית קשה...". הפער הוא בכך שתמונות פורונו הן לא עובדות החיים הן פורונוגרפיה ובוודאי תמונות "קשות" כדברייך. כלומר, לפי מה שאני מבין אינך צריכה להסביר לה את עובדות החיים (כי זה מאד פשוט לעשות) אלא להתייחס למצוקה אליה נכנסה עקב חשיפה לחומר שאינו מותאם כלל לגילה. אלא אם אני טועה והיא נחשפה לתמונת עירום לא מאד פרובוקטיבית (קשה לי להבין מהודעתך). אני מציע שתדברי איתה על בשפה שהיא מבינה. תקשיבי לה: מה מציק לה? מה היא חשה? ואפשר בנוסף לומר "לא היית צריכה לראות זאת ואני מצטערת על כך". אל תנפחו את העניין אלא תקשיבו לקושי שלה ותגיבו בהתאם. בהצלחה, זיו

זיו שלום, בני בכתה ז', יש לו חברה איתה הוא מתחבק ומתנשק. הוא ביקש לישון אצלה ואמרתי לו שזה לא נראה לי מתאים. הוא שאל האם בגלל הסקס ועניתי שבגלל שזה מוקדם מידי. אמרתי לו שאין לנו בעייה עם זה שהם נפגשים אך שינה היא עניין אחר. איך להסביר? תודה

'אמא' שלום, אני חושב שכדאי שאת ההסבר תעשי בצורת דיאלוג - תשאלי אותו מה זה אומר בשבילו לישון אצלה? מדוע הוא רוצה בכך? מה זה אומר על היחסים בינהם? מה זה משרת? נסי לברר עימו האם הוא באמת מוכן לכך. שתפי אותו בדאגתך. המטרה ביצירת הדיאלוג היא הקניית מיומנויות חשיבה, ניתוח, אבחנה והבחנה. אם הדיאלוג נעשה ממקום מכבד, תוך הקשבה וחשיבה אמיתית (שלך ושלו) על הדברים הוא יצור תקשורת טובה יותר ביניכם. תקשורת שתביא להרגשת פתיחות ובטחון. נסי לחשוב עם עצמך מדוע אינך מסכימה? נסי לנמק את תשובתך ולתת לה תימוכין. כלומר אל תשמשי בתשובות כגון "אני לא מסכימה וזהו"; "זה פשוט לא מתאים" (מדוע זה לא מתאים?); "אתה צעיר מידי" (מדוע הוא צעיר מידי בשביל שינה משותפת? מה הסכנות בזה?) וכו'. אם את חוששת שהם יקיימו יחסי מין, קחי בחשבון שהם יכולים לעשות זאת גם בשעות היום האחרות וגם במקומות אחרים חוץ מהבית. אם הוא רוצה לישון איתה בגלל הסקס - נסי להביא אותו לידי הבנה מה הסכנות הרגשיות הטמונות בקיום יחסי מין בגיל הזה. בהצלחה, זיו

שלום לך, ילדתי בת 4 ולפני מס' חודשים בן דודה בן הנעורים תקף אותה מינית. יש לציין שאביה ואני גרושים ובמובן שפעלנו יחדיו, הגשנו תלונה במשטרה, לקחנו אותה לטיפול וסיפקנו כל שיכולנו למען הגוזל שלנו. יש לציין, כי היא ובן דודה היו מאוד קרובים והיא מאוד אהבה אותו ואת בני משפחתו. גם אחרי המקרה היא ביקשה לראות אותו ואת אחיו, כיוון שהיא מתגעגעת , דבר, שלא התאפשר כמובן. אנו, מצידנו תמיד ענינו לה שאין אנו מסכימים שהם יתראו עד שהוא ילמד להתנהג וחיזקנו אותה בעניין. היא אמרה מס' פעמים שהיא רוצה להתראות עימו עד ששכך. לפני מס' ימים אמרה לסבתה שאינה רוצה לראותו, לא את אחיו ולא את משפחתו הגרעינית ושהיא לא אוהבת אותם. יש לציין שהילדה ורבלית מאוד, אך עברה כך מקצה לקצה. האם תגובה זו נורמלית ובסדר? היא לא נראית כועסת יותר מבעבר ודווקא מתפקדת יותר טוב מבעבר. האם זה צריך להדליק לי נורה אדומה? יש לציין, כי המטפלת, בזמנו, מיוזמתה סיימה את הטיפול, כיוון שלדעתה אינה זקוקה עוד. האם תגובה כזו, לאור אהבתה אליו ולאחיו מראה על איזשהו כעס סמוי, האם זה צריך להדאיג או שזה מסמל יותר על שחרור מהמקרה וקבלת המציאות כפי שהיא, כיוון שהיא מתנהגת יפה מאוד ונראה שעוברת עליה תק' טובה יחסית. תודה על תשובתך.

אילנה שלום, מכיוון שאנני מטפל בילדים אלא עוסק ביחסים שבין ההורים לילדים (בהתמקדות בהורים), זאת תיהיה חוסר אחריות מצידי לענות לך בנושא כה רגיש, מורכב וכואב. אני ממליץ לך בחום להרים טלפון למטפלת (שבוודאי מתמחה בטיפול בילדים נפגעי עבירות מין) ולהתייעץ איתה. אני בטוח שהיא תוכל לסייע לך. בברכה, זיו

בתי, התחילה גן לפני כשלושה שבועות, בגיל שנתיים וחודש. אחרי תהליך הסתגלות של בכי לאורך כל היום, עברנו שבוע "שקט" בו היא בכתה רק שהיא נפרדה ממני ואפילו בכי שכזה לא תמיד. פתאום, חזרנו אחורה, בכי לאורך כל היום בגן. אגב, הגן הוא 3 שעות בלבד ביום. מדוע? מה עובר עליה? מה עליי לעשות?

חגית שלום, אני מבין שהשאלה באה בהמשך לשאלתך הקודמת מתאריך ה- 17/1. לעיתים קרובות אנו רואים נסיגה בהתנהוגתם של הילדים לאחר מספר ימים/שבועות בגן ולאו דווקא בימים הראשונים. מצב זה נובע מכך שבימים הראשונים עדיין לא "נופל להם האסימון", אלא רק לאחר מספר ימים בגן הם מבינים שזו פרידה מההורים ויותר מכף פרידה על בסיס קבוע, כלומר יום-יומי. בהבינם זאת הם נכנסים למשבר. להערכתי, זה שהגן הוא רק 3 שעות, לא בהכרח מקל על בתך. ייתכן מאד שעקב השעות המאד מצומצמות היא מתקשה יותר להסתגל כי יש לה פחות שעות גן. אני מציע שתתאזרי בסבלנות ותני לגננות להתמודד מולה. קחי בחשבון שגם בגיל שנתיים ושלוש לחלק מהילדים קשה להיפרד וישנם ימים קשים יותר מאחרים. בהצלחה, זיו

בננו בכיתה ב' הוא הבכור ולו שני אחים - בן חמש וחצי ובן שנתיים וחצי. הוא נכנס לביה"ס עם יתרון לימודי גדול, ועד עכשיו הינו תלמיד מצטיין, מאוד מוערך ע"י מורתו וחבריו. במסגרות החינוך הוא תמיד מנומס ומכבד את הבריות, ובכל מקום משבחים אותו על כך. הוא מתחבר לבנים השקטים ובעיקר לבנות. הוא אוהב מאוד את שני אחיו, אם כי מרבה לריב עם האח הבינוני. בשנה האחרונה היחסים בינינו טובים פחות: הוא משמיע קולות לא נעימים ומגביר אותם כשיודע שזה מפריע לנו, בארוחות משפחתיות מנסה להסיט את אחיו להשתוללות, כשמתבקש להפסיק פעילות לא נעימה כלשהי הוא לא מפסיק וכשנדרש בטון רם יותר – מתחצף בתנועות ורעשים מעליבים. כשמנסים להתעלם – הוא מגביר התנהגויות אלה, כדי שאי אפשר יהיה יותר להתעלם מהן. כל מי שמכיר אותו לא יאמין בשום אופן למה שקורה בבית – זה פשוט ילד אחר... כששואלים אותו בעת רגיעה הוא אומר שהוא לא שולט בזה, אך קשה לי לקבל את זה כי הוא שולט בעצמו שליטה מליאה ומדהימה מחוץ לבית. ניסינו לפעול לפי טבלת התנהגות, ואף להבטיח דמי כיס אם יתנהג נעים במשך מספר ימים, אך הוא לא מצליח להגיע לזה. בתקופה האחרונה כל התופעות שתיארתי החמירו מאוד, ואנחנו כבר הגענו לרמות עצבים גבוהות, שגרמו לנו להענישו בעונשים שונים. כל דבר שניסינו לא עזר. העליה מתמידה. מאוד קשה לתפקד כך, כשאחיו הקטנים לוקחים דוגמא ומתחילים לחקותו. לפני מספר ימים המצב החמיר כל כך, שהוא ישב מיואש מעצמו וקרא לעצמו בשמות לא יפים (אני טיפש...). זה היה רגע בו החלטנו שחייבים לעשות מהפך ומהר. זימנו אותו לשיחה ביום שישי בערב, כשאחיו הלכו לישון, וסיפרנו לו כי החלטנו להעניק לו זכויות של בוגר: להישאר ער בימי שישי אחרי אחיו ולקבל דמי כיס שבועיים – זכויות שלא יהיו קשורות בהתנהגות. הצענו לו שנתחיל ביחד בתהליך כדי לשפר את היחסים בינינו – תהליך בו אנחנו לא נצעק ולא ניתן עונשים, אלא רק נעיר שוב ושוב ושוב ושוב באותו טון והוא מצידו יעשה מאמץ להפסיק ברגע שנעיר ולא להתחצף. הוא מאוד שמח על כך והערב הסתיים בצורה אוהבת ונעימה. אבל – היום, במהלך כל השבת, הוא לא הפסיק לנסות אותנו. במקום להשתמש בעזרה שלנו, הוא ממש ניסה בכוח להביא אותנו לכישלון. הוא לא הצליח כי החזקנו זה את זה כדי לא להישבר, אך בהחלט היינו קרובים לזה. האם זו הדרך הנכונה? האם יש דרך טובה יותר להתמודדות? האם כדאי שנפנה לפסיכולוג?

אור שלום, תתפלאו לדעת שלא מעט ילדים הם "מלאכים" מחוץ לבית ו"שדים" בתוך הבית. זהו בעצם שיפוט חברתי מאד בריא של הילד. הוא מבין שבביה"ס ועם חברים הוא לא יכול לעשות את מה שהוא עושה בבית. הוא מבין שהבית מספיק מוגן עבורו כדי שהוא יוכל לפרוק את כל המתחים, התסכולים, הכאבים והכעסים. אני חושב שהדרך בה אתם נוקטים היא טובה מאד. עם זאת, אין לצפות שהוא ישנה את התנהגותו מן הקצה אל הקצה ביום אחד - זה יכול לקחת שבועות ואולי אף חודשים. כמו שכתבת, הוא מנסה אתכם ואת עצמו. חשוב שתתמידו בדרך בה בחרתם. האופציה לטיפול מקצועי תמיד קיימת במידה ואתם מרגישים שאתם ובנכם אינכם יכולים להכיל עוד את המצב בבית. אשמח אם תעדכנו בפורום האם חל שינוי בבית. בהצלחה, זיו

היי אור, אני מבקשת להוסיף עוד משהו על דבריו של זיו.... את רואה את החוזקות של בנך: "תלמיד מצטיין", "מנומס ומכבד את הבריות" וכו'. בדרך כלל בלי לשים לב אנחנו, בדרכנו, "נותנים" תפקיד לילדנו: "הילד הטוב", "המפריע", "המנומס" וכו'. כש"הילד הטוב" מנסה להתנהג אחרת קשה לנו בדרך כלל לקבל את זה. אני סבורה שחשוב שתאפשרו לו "לזוז" מידי פעם מ"תפקידו". זה יאפשר לו להתנסות "בתפקידים" שונים ואחרים. לדעתי, הדרך לצאת מהמצב שנראה שגורם לך קושי, הוא לעודד. הרבה. כלומר, כשאת רואה התנהגות נאותה - צייני אותה בפניו. לא בשבח. בעידוד. למשל: "היה לי מאד נעים לשמוע את הדרך בה בקשת מאחיך עזרה". כשהוא מתנהג התנהגות מפריעה - אל תגיבי. זה קשה אבל יעיל. כל התנהגות שאין בצידה רווחים (תשומת לב למשל מצד ההורים) - אינה משרתת ותיכחד. זה קשה. עקביות ונחישות יועילו (-: בנוסף, נסו לשתף אותו בדברים אותם אתם חווים ביומיום: "היום היה לי יום קשה בעבודה כי...." או כל שיתוף אחר שיתאים לכם. זה יחזק את בטחונו ויעניק לו תחושה של שייכות ומשמעות כאדם. בהצלחה

תודה על תגובותיכם ועצותיכם. כבר עכשיו, שלושה ימים אחרי, אנחנו מעט יותר אופטימיים. המצב עדיין אינו טוב, אולם ניכרת אצלו מעט יותר מוכנות להקשיב וניסיון לשלוט, לפחות בזמנים בהם אינו עייף. נראה שנצטרך לקחת עוד נשימה ארוכה, אך נשתדל לשמור על אופטימיות ולהישאר יציבים בהחלטתנו (אם כי היא קשה מאוד, בעיקר כאשר שני אחיו הקטנים נמצאים לצידו...) נמשיך לעדכן. תודה.

שלום בני נגמל לגמרי מפיפי לפני כ1/2 שנה אבל מאוד מפחד לעשות קקי אפילו בטיטול. לשבת בסיר או אסלה בכלל לא בא בחשבון רק לפיפי. איך גורמים לו לא לפחד לפחות בטיטול. תודה

אנה שלום, השאלה עולה מידי פעם בפורום אך איני ממוחה לגמילה אלא עוסק ביחסים שבין ההורים לילדים. אני ממליץ לך בחום לפנות לאיש/ת מקצוע העוסק/ת בתחום. ידוע לי שישנם כאלה שאף מגיעים הביתה וההדרכה מתבצעת תוך כדי התבוננות במתרחש בבית. בהצלחה, זיו

שלום, ביתי בת שלוש ועשרה חודשים. אנו, הוריה, גרושים ויש לציין שעברה לאחרונה התעללות מצד בן משפחה . היא ילדה ורבלית ומדברת על דברים שמציקים לה. טופלנו ע"י עובדת סוציאלית וזו טענה שלגבי המקרה אין לה יותר מה לךעשות ונראה לה שהמקרה מאחוריה נכון לעכשיו והיא לא ממליצה על טיפול נוסף. היא מדברת עלינו, הוריה ונראה שקצת קשה להץ חשבתי לקחת אותה לקצת ונטילציה אצל מרפאה באומנות, כיוון שאיני חשה שטיפול ורבלי נכון לה עכשיו. מה דעתך? האם התחום הזה מספק אוןתנו כטיפול?

היא החלה מתלוננת לאחרונה על כל מיני כאבים פיזיים ולי התחושה שלא תמיד זה קשור לגוף. האם זה יכול להיות רגשי? ואיך יש לטפל בכך? תודה

איילת שלום, לגבי המיחושים הפיזיים - לפני שקושרים אותם למצב נפשי כדאי לשלול גורם פיזי ולכן, ראשית, אני ממליץ שתתייעצו עם רופא/ה. לעיתים מיחושים פיזיים בהחלט קשורים למצב רגשי, מה שנקרא כאב פסיכו-סומאטי. אין פירושו שאין כאב, הכאב הוא מוחשי מאד אך הסיבה לכך היא נפשית. דוגמא נוספת לתופעה פסיכוסומאטית הן דלקות עור. במקרים רבים מאד דלקות עור נגרמות כתוצאה מלחץ נפשי. לגבי טיפול לילדה - מצד אחד הילדה עברה טיפול ועמדתה המקצועית של המטפלת היא שאין צורך בטיפול נוסף, מצד שני את חושבת שבתך זקוקה לתמיכה נפשיתנוספת. אני ממליץ שתלכי עם מה שאת מרגישה. השאלה הגדולה האם את מרגישה שהילדה במצוקה ולכן היא זקוקה לטיפול או שאת חוששת שהטיפול לא הספיק ולמעשה אין אינדיקציות שהילדה במצוקה? בעצם השאלה היא הילדה זקוקה לטיפול או שאת רוצה שהיא תטופל בגלל חששות שלך? תבררי עם עצמך את הסוגיה, או עם המטפלת, ואז תחליטי מה לעשות. לגבי סוג הטיפול - ישנם סוגים שונים של טיפול וטיפול באומנויות הוא אחד מהם. חשוב שהמטפלת תיהיה בעלת ניסיון בטיפול בילדים ועדיף ניסיון בטיפול בהתעללות. בהצלחה, זיו

שלום, קניתי לא מזמן רפידות גובה שמכניסים לנעל ונותנות עוד כמה סנטימטרים לגובה.. אין כאב בלבישה שלהם ומלבד העובדה שעקב הרגל קצת בחוץ (ממש כמו נעלי עקב) זה לא מפריע, הרפידות עשויות מחומר נעים וגם יש להם בולם זעזועים.. השאלה שלי היא האם יש סכנה בלשים אותם כמו למשל פגיעה ברגל או בגב או בברכים? או גרוע מכך בשבילי - פגיעה בתהליך הצמיחה לגובה? (כעת אני בן 15 ו8 חודשים 170 עדיין בתהליך גביהה והתפתחות) הנה לינק לאתר הרפידות - http://plus3cm.com/ תודה רבה!

הי תומר, אינני מבינה בנושא של רפידות והסיכון מבחינה פגיעה גופנית, מצטערת. אך אם כבר פנית לפורום, אני מפנה אלייך שאלה (תבחר בעצמך אם לענות לעצמך על כך). האם אתה חושש שלא תגבה יותר?, האם יש לך קושי סביב הגובה שלך? מאיפה נובע חשש זה? האם אתה משווה את עצמך למישהו מסוים? סתם שאלות שעלו לי כאשר קראתי את הפנייה שלך. נקודות למחשבה... בהצלחה בתיה

תסתמי את הפה בתיה

אני קניתי את המוצר דרך אתר: http://www.refidot-gova.co.il ואני מאוד מרוצה ממנו!

http://moregova.com

בתי, בת שנתיים וחודש, התחילה גן לפני כשלושה שבועות. אחרי תהליך הסתגלות לא פשוט נראה כי בימים האחרונים היא התאקלמה. אלא מאי?! הבחנתי כי מאז היא נרשמה לגן היא נצמדת אליי מאד..מה שנראה לי נורמלי וטבעי, אך ביומיים האחרונים זה איבד כל פרופרוציות ואני ובעלי מרגישים חסרי אונים. היא לא מוכנה שבעלי יטפל בה כשהוא חוזר מהעבודה (אמבטיה, צחצוח שיניים, סיפור וכו'...) היא רוצה רק אותי, וגרוע יותר היא מסרבת לישון במיטתה. שלשום העברנו אותה למיטה שלנו ומאחר והיא מעולם לא ישנה במיטה של "הורים" כל הלילה היה סיוט וכולנו לא ישנו. אתמול, חזרה על דרישתה שלא לישון במיטתה וסרבנו. היא בכתה במשך 3 שעות ברציפות, צרחה וזעקה, ובין לבין גם הקיאה. ניסינו הכל...אבל היא מוכנה לקבל רק את תחושת חום גופי (חיבוק צמוד- צמוד). בשלב מסויים התייאשנו והעברנו אותה שוב למיטה...ושוב הריטואל חזר, כולנו לא ישנו כל הלילה..ובכלל, נראה כאילו היא במצב שבין ערות לשינה (יותר ערות) לאורך כל הלילה. כמובן שזה משפיע עליה בבוקר והיא הולכת לגן עייפה ונודניקית. אני מקשרת את זה לתהליך הסתגלות לגן, בעלי חושב שהיא פתחה מודעות והיא מתחרה בו עליי. יצויין כי אני בתחילת ההריון השני עם כל תופעות הלוואי שכרוכות בכך...ואני פשוט מותשת!!! מה עובר עליה? כיצד עלינו לנהוג? אנחנו ממש לא מעוניינים שהיא תישן אתנו במיטה...ורק רוצים להחזיר אותה ל"פסים"... הרבה תודה מראש.

חגית שלום, כנראה שבתך מגיה הן לגן והן להריון. מאד יכול להיות שלאחר מספר שבועות "נפל לה האסימון" שכל יום היא נפרדת מאמא והולכת לגן ולכן היא מגיבה כך. לזה מצטרף ההריון (איני יודע אם היא יודעת על כך, אך ייתכן שהיא מרגישה בשינוי גם בלי להיות מודעת). איני יודע אם היא מתחרה עם בן זוגך עלייך, אך גם זה יכול להיות (זה משתנה עם השנים - בהמשך היא תתחרה איתך עליו). הקושי העיקרי שאני מזהה הוא שאתם אמביוולנטים לגבי הבאתה למיטתכם. מצד אחד אם לא תקחו אותה צפויים לכם מספר לילות קשים של בכי ומצד שני כאשר אתם מביאים אותה אתם לא ישנים ולדעתי זו גם חדירה שלה לזוגיות שלכם. הדבר הראשון שעליכם לעשות הוא להחליט מה אתם עושים. הדבר השני הוא לעמוד בהחלטתכם תוך מתן גיבוי הדדי אחת לשניה. הכי חשוב שתיהיו עקביים בהחלטתכם. אם החלטתם שהיא תשן במיטתם אז תכנסו איתה לויכוח על השינה במיטתה. אם החלטתם שאהיא ישנה במיטתה אז תעמדו על כך. אין טעם לגרום לה תסכול ואז להביא אותה אליכם. אני בטוח שלאחר מספר לילות מועט היא תוכל להתרגל לישון במיטתה. כדי להחזיר אותה "לפסים" אתם צריכים לחזור "לפסים". מכאן זה מתחיל (-: בהצלחה, זיו

ביתי לאחרונה כשאני מבקשת ממנה להחזיק בקבוק ולשתות את השוקו שלה או כל בקשה קטנה, והיא איננה כנראה מסכימה היא פשוט שותקת לא מתיחסת ולא מסתכלת עלי עם הטלויזיה עובדת ואנחנו לידה כמו בשעות הבקר היא מחזיקה רואה טלויזיה ורוצה שאני יחזיק את הבקבוק כל הזמן וכשאני מבקשת ממנה היא לא מתיחסת בכלל שקועה בתוכנית ככל שאדובב אותה זה לא יעזור,כמו את כבר גדולה אנחנו ממהרים, אמא גם רוצה לשתות את הנס בבקר ושום דבר כאילו אויר ובסוף אני נאלצת להחזיק את הבקבוק. מה עלי לעשות? תודה

עינת שלום, אני מקווה שהדברים שאכתוב לא יהיו קשים אך אני מרגיש מחוייב לוצר לך אותם - גם מתוך הודעתך אני קולט חולשה רבה שלך מול בתך. אני בטוח שהיא קולטת את זה ולכן "שמה עלייך קצוץ". אם את מבקשת ממנה רשות לשתות קפה בבוקר (זה נשמע כאליו את אומרת לה "תעשי לי טובה, תני לי לשתות קפה") אז היא תרגיש את הכוח הרב שבידה ולא תיתן לך לשתות. את מצידך יושבת בהכנעה לידה כנושאת כליה. אם את תרגישי כמו אויר, היא תתייחס אלייך כמו אויר ! מצד אחד את אומרת לה שהיא ילדה גדולה ומצד שני מתייחסת אליה כמו תינוקת. עינת יקירה, מה הבעיה שהיא תחזיק את הבקבוק לבד?! למה היא ממשיכה לראות טלביזיה אם היא מתעלמת מכם?! למה היא מובילה את הבית ולא אתם?! ולשאלתך מה את צריכה לעשות: את צריכה לקחת את המושכות לידייך ולהתחיל להוביל במקום להיות מנוהלת על ידה. בהצלחה, זיו

עינת בוקר טוב, בכותרת של פנייתך כתבת: "פעוטה בת שנתיים וחצי לא מתייחסת אל הוריה". בתוכן פנייתך שמת דגש על החזקת הבקבוק. במשפט הראשון ציינת את זה שאת מבקשת דברים וב י נ י ה ם החזקת הבקבוק. מרגיש לי (ואולי אני טועה), שהבקבוק הוא חלק מקושי אחר, רחב יותר. ילדי לא החזיקו את הבקבוק עד גיל מ א ד מאוחר.... ברור לי שזה נבע מפינוק שלי (פינוק=כל דבר שהילד יכול לעשות בעצמו ואנו עושים במקומו) ועם כל הלחץ החברתי מסביבי המשכתי בכך. נראה לי שהקושי אצלך נובע מזה שהיא לא מקשיבה לך. אני מציעה כמה דברים: ראשית, לא להדליק טלויזיה בשעת לחץ (כמו ההתארגנות בבוקר). את יכולה לומר לה שאחרי שתסיים להתארגן היא תוכל לצפות בטלויזיה עד שתצאנה מהבית. שנית, בדקי עם עצמך האם את מקשיבה לה. פעמים רבות יש לנו, ההורים, קושי להקשיב לילדנו. הקשבה מעודדת הקשבה. שלישית, היי אסרטיבית והציבי את הגבולות המתאימים לך: "אמא שותה עכשיו קפה ואין לה אפשרות להחזיק לך את הבקבוק. אם לא נוח לך לשתות לבד נצטרך לצאת מהבית בלי ששתית את השוקו". שבת נהדרת

ראשית תודה לכולם, לקחתי זאת לצומת ליבי זו ילדה ראשונה ואני מרגישה אחריות וכאב שהילדה הזו צריכה לקבל הכל , מפני שבעלי מגיע רק בסופי שבוע הביתה והיא מאוד כועסת כשהוא בא כל הסוף שבוע הם מבלים נפלא וביום ראשון כשהוא צריך לצאת לבסיס היא רואה את התיק הגדול היא מאוד כועסת לא רוצה לדבר איתו ואפילו לא נפרדת ממנו לשלום, כואב לי מאוד היא אפילו אמרה למטפלת שאבא לא אוהב אותה. הוא כל הזמן אומר לה גם בטלפון הם מדברים הוא קונה לה סוף שבוע משהוא לא מחסיר כלום מה שהיא מבקשת היא מקבלת נכון זה לא טוב אבל הוא בכל זאת רוצה לכסות על מה שקורה שהוא לא שםפ בשבילה מדי יום.

שלום, ביתי בת 13, היתה נערה שמנמונת (בעבר היתה אצל דיאטנית), לפני כשלושה חודשים עשתה דיאטה על דעת עצמה (הורידה ממתקים והפחיתה בכמויות האוכל) וירדה כ- 5 ק"ג. היום היא נמצאת במשקל תקין, לדעתי, אך למרות זאת רוצה להמשיך ולרדת במשקל עוד קילו עד 4 קילו.(טוענת שרוצה להוריד את הבטן) - אני מודאגת מכך. כמובן שכשאני אומרת לה שהיא במשקל טוב ולא שמנה, זה לא משכנע אותה. היא עסוקה מאוד בנושא ההורדה במשקל. היא אוכלת שלוש ארוחות ביום ולא יותר מזה. אני רואה שהיא אוכלת את הארוחות במלואן. הדאגה שלי היא שהיא תדרדר לאנרוקסיה (אמרתי לה על כך) ועל כך שהיא לא משלימה עם המראה שלה ומאוד אובססיבית לגבי זה. אני מבקש הנחיות כיצד להתייחס אליה ולטפל בה.

שלום לאמא, הערנות שלך במצב זה מאוד חשובה אם כי חשוב לא פחות לא לעבור לצד הדאגה האובססיבית ואז כמובן לא תיהיה תועלת. שימי לב לנושא הארוחות, שהיא אכן תוכל ולא תדלג על ארוחות, שימי לב שהיא לא מתחילה עם הקאות או הסתרת אוכל, לשחק עם האוכל, לעשות התעמלות ללא הפסקה. כל זה חשוב מאוד אך לא פחות חשוב הוא לא "לנדנד" בנושא האוכל, ושנושא זה לא יהפוך להיות כל צורת התקשורת ביניכן!!! זיכרי יש דברים חשובים לא פחות לשיחה ביניכן! אל תתחילו גם להחמיא לה על גופה, מבחינתה זה ישמע לה כאילו אתם רוצים לשלוט עליה ולא באמת מתכוונים לאיך שהיא נראת. בקיצור, לא להיכנס איתה למצבים של ויכוחים או שיחות בלתי פוסקות סביב אוכל, דיאטות, איך היא ניראת וכו'. בהצלחה בתיה

תודה רבה.

שלום יש לי ילד בן 3 וחצי לפני 3 חודשים ילדתי תינוקת, יש שינוי בהתנהגות שאני מבינה שהיא נורמאלית אך איני יודעת איך בדיוק צריך להתנהג עד לפני הולדת הבת בני היה ממושמע נעים, הינו משחקים יחד כל התשומת לב היתה כלפיו עכשיו לאחר הולדת הבת תשומת הלב נלקחה ממנו והוא צריך להתחלק עם אחות והיא תינוקת יונקת כך שקורה שאני מניקה בזמנים דחופים וזה גורם לי פחות להיות איתו כמובן שאם אביו מגיע בשעה סבירה מהעבודה אז אנחנו מתחלקים. אני מרגישה שהילד שאני מכירה השתנה הוא עושה הכל כדי למשוך את תושמת ליבי כדי שאני יכעס עליו וכאילו הוא נהנה מזה הוא עושה דברים שהוא יודע שאני לא מרשה לו והוא משתולל ללא גבולות כל דבר איתו זה מריבה , להתלבש בבוקר להתקלח בערב לשבת לאכול בצורה מסודרת, קופץ על הספות משחק בצורה בלגניסטית ולפעמים בשובבות יתר ובכלל כל הזמן צריך לריב אתו כמובן שזה משפיע עלי אני לפעמים מנסה להתעלם מהתנהגות לא רצויה כמובן עד שזה מגיע לידי סכנה אך אי אפשר כל הזמן להתעלם אני מנסה לשבח אותו על התנהגות טובה . אני מרגישה שאני צריכה כלים להתמודד עם המצב כדי להביא אותו להבנה ולקבל את המצב החדש אני חוששת שהתגובות שלי מסלימות את ההתנהגות שנהית קשה יותר מיום ליום והכי מפחיד אותי שזה לא יעבור וזה רק יתגבר. אני גם מרגישה שאולי זה התנהגות מתוך מצוקה שהוא פשוט לא מאושר ושזה ישפיע על חייו, אם אפשר כמה עייצות קטנות אני אשמח.

אריס בוקר טוב, וראשית - מזל טוב על הולדת בתך. אולי תשמחי לדעת שילדים רבים מגיבים כבנך והורים רבים מתמודדים עם קשיים מאד דומים לשלך. נתוך דברייך נראה שאת בעלת מודעות מאד גבוהה למה שעובר על בנך. את מבינה שהוא מנסה ואף מצליח למשוך את תשומת לבך ע"י זה שהוא מכעיס אותך. אם הוא מצליח וזוכה בתשומת לבך בוודאי שהוא יהיה שמח וכמובן שהוא יעשה זאת שוב ושוב. לכן אני מציע שינוי אסטרטגי ! צריל לגרום לא להינות מתשומת לב חיובית ולעצור את הרווח שבתשומת הלב השלילית. שני החלקים צריכים להגיע במקביל - תשומת הלב החיובית היא תחליף לשלילית - אך אתחיל דווקא מהחלק השני. תפסיקי להגיב להתנהגויות פרובוקטיביות שלו. עד כמה שזה נשמע קשה - זה הכרחי. כל פעם שאת מגיבה אליו בכעס את מזמינה את הפעם הבאה שבה הוא יעשה פרובוקציה. אם הוא משתולל - אל תגיבי. אם הוא עלול לפגוע בעצמו תסבירי לו אך לא בכעס. אם הוא עושה דברים שאסור לו לעשות אך אינם פוגעים בו - אל תגיבי, תתעלמי. אני חוזר על דברי - תפסיקי לתת לו רווח מהתנהגותו הפרובוקטיבית. במקביל (ומאד חשוב שזה יהיה במקביל) תתני לו תשומת לב חיובית - לא רק לשבח כאשר הוא עושה משהו טוב (כלומר את מגיבה אליו), אלא תזמי אינטראקציות חיוביות בינכם. אם אפשר רק את והוא. מאד יכול להיות שבהתחלה, גם כשאת יוזמת הוא ינסה להשתולל - שוב, אל תגיבי ותמשיכי בקו החיובי. אם הוא ממשיך, אז תסבירי לו שזה לא נעים לך ותפסיקי את האינטראקציה. ובמקביל כל זה, לדבר איתו שוב ושוב על מה שהוא מרגיש. לדוגמא: אם הוא משתולל תאמרי לו "אני מבינה שאתה רוצה עכשיו את תשומת ליבי, אולי נלך לשחק ביחד בחדר/כשאני אסיים להניק בעוד 1- דקות אני אשמח לשחק איתך/לקרוא לך סיפור", אם הוא משתולל מתוך כעס ותסכול: "אני מבין שאתה מאד כועס/עצוב עכשיו". בהצלחה, זיו

הי, אשמח לקבל המלצות לספרים העוזרים לילד לבטא רגשית את תחושותיו בעת הולדת אח חדש. תודה רבה

לי שלום, במקרה לא מזמן כחלק מעבודתי נכנסתי לחנות ספרים וחיפשתי, בין הייתר, ספרים על הנושא. מצאתי קרוב ל- 10 ספרים רובם טובים מאד. לכן אני מציע שתכנסי לחנות הספרים הקרובה לביתך ותבחרי את הספר שהכי מדבר אלייך. בברכה, זיו

הי לי, "נוני ומדליית האחים הגדולים" זה ספר שהוא חלק מערכת משחק שמיועדת בדיוק לשיחה ופתיחות בנושא אח או אחות חדשים. בגלל שהוא מגיע עם בובה ומדליה, יותר קל לילדים להפתח בעזרתו, כי יש גם משחקים מעבר לקריאת הסיפור. (יש את זה בעיקר בחנויות צעצועים.) שיהיה בהצלחה! עדי

בתיה שלום, רק אליך אני יכולה לכתוב ולקבל עצות רק ממך. מה אני עושה עם ילדה בת 14 שאני ממש רואה שהיא פשוט טעונה מכל הבחינות. הנגיעות שהיא נוגעת בי ממש כואבות וכל ההתנהגות שלה נראית לי מתוך מצוקה אחת גדולה. אני מנסה לדבר איתה , להגיע אל ליבה וכלום!!! ילדה שלא נפתחת בשום מצב אלא רק נסגרת ועוד ועוד "אוגרת". אני ממש מרגישה עליה שבתוכה יש מצבור של כאב , חוסר בטחון ושכאילו כל מה שהיא רוצה לעשות : שמחה , אושר וכו' הכל חבוי פנימה. שום נימה של שמחה, של אושר. בתיה נשבעת לך יש לה התנהגות שאני ממש עומדת בשוק ממנה. אתמול לדוגמא ישבנו והתחלנו לצחוק על משהו ופתאום היא מסבירה לי איך משהו נגע והיא עושה עם האצבע וזה ממש כאב לי. אח"כ היה משהו שתוך כדי היא התחילה להתחצף וכעסתי עליה ופתאום התפרצה בצרחות ממש משוגעות, התקפלה על המיטה וצעקה כמו לא יודעת מה. ואז חזרה למשפט שתמיד היא אומרת: עכשיו תגידי שיש לי בעיה שכל ההתנהגות שלי היא בגלל שיש לי בעיה. בגלל זה אני מתנהגת ככה. וכן אני בטוחה שיש לה בעיה חמורה.אני לא יודעת מה לעשות. אני ממש אובדת עצות. ללכת לאיש מקצוע התאכזבתי מספר פעמים כי הם יושבים שומעים ורק מהנהנים בראשם ולא עושים כלום חוץ מזה. את נותת עצות. כותבת יותר משורה. בבקשה בתיה- מה אני עושה? האנסטנקט האמהי שלי אומר לי כי הילדה עוברת משהו קשה ושהיא במצוקה אבל אני לא יודעת איך וכיצד לתמוך בה ובעצמי כמובן כי זה קשה להיות אם לילדה שכל הזמן רק מקניטה אותך, מזלזלת בך ולא מרוצה מהבית בו היא חיה. אתמול לדוגמא היא היתה בטיול ושאלתי אותה ליד מי היא ישבה באוטובוס והיא אמרה לי ישבתי לבד ושמעתי אוזניות שאני יודעת שזה כאב לה שהיא ישבה לבד. יש לה שתי חברות שהן חברות יותר אחת של השניה מאשר שלה ואני בטוחה שזה מפריע לה. לציין כי אם כבר הזמינה חברה אליה הביתה היא מאושרת עד השמיים. אבל זה קורה לעיתים רחוקות. במהלך היום כל היום היא בחדר סגורה מול המחשב והטלויזיה כשהיא יוצאת מהמאורה היא מעליבה ומקניטה את כל הסובבים אותה וכמובן מתעללת באחים שלה. היא ממש לא יודעת מה זו אהבה, נתינה, כלום! רק להשליט קושי היא לא שמחה. למה זה קורה בתיה? אני יודעת שאנחנו עושים אולי טעות איתה אבל מה לעשות? בבקשה!!!! בלימודים דווקא היא משתדלת להשתפר לקראת המעבר לתיכון וכשהיא נמצאת מחוץ לבית היא ילדה מקסימה כל זה רק בתוך הבית.

שלום אמא, ראשית מצטערת שהתאכזבת ממטפלים, הדבר הכי חשוב בטיפול זה הכימיה בין המטופל למטפל, חשוב לא להתייאש ולחפש מטפל שמתמחה בתחום הטיפול המשפחתי ומתבגרים. לגבי פנייתך, מספר שאלות לי אלייך, האם היחס של בתך הוא כך גם לאביה? האם המורים רואים גם בעיה חברתית בבית הספר? האם בתך נמצאת במסגרת של חוגים, תנועת נוער לשעות אחר הצהריים?. ממתי שמת לב לשינויי בהתנהגות של בתך? האם את יכולה לשים את "האצבע" לשינויי? קשה מאוד כמובן לתת עצות בכתב, אך מסכימה איתך שכנראה יש קושי לבתך אם כי חשוב לזכור שהיא בגיל "המאתגר", ולכן העליות וירידות במצבי רוח הם חלק נורמלי בהתנהגות. במקביל לכך גם חשוב לזכור שהיא עדיין בת 14 גיל מצויין להתחיל התערבות טיפולית או הורית, ככל שהיא תתבגר הקושי יגדל במידה ולא יהיו כללים ברורים להתנהגות המקובלת בביתכם. לכן אני מציעה לדבר איתה ברגעים "הטובים" שלה, חשוב שהשיחה לא תיהיה מהמקום המטיף אלא מהמקום הדואג ורוצה לראות מה היא צריכה מכם הוריה כדי לעזור לה ברגעי ההתפרצות שכן יש דברים שאתם תקבלו ויש דברים שלא מקובלים עליכם, כמו לדוג' פגיע באחיה הצעירים. כדאי לערוך שיחה זו במקום ניטרלי, ועדיף ששני ההורים יהיו נוכחים. בהצלחה, בתיה

יש לי 4 ילדים והם בד"כ ילדים מאוד שקטים ורגועים חוץ מבתי בת ה8.5 שלאחרונה החלה לשקר , גם שקרים קטנים וגם שקרים חמורים ,הדבר גורם לי ולבעלי מריבות אין סופיות , כמו כן החוצפה בה היא עונה לנו והמריבות האין סופיות על כל דבר משנים את סדר חיינו , אנו מרגישים כל הזמן במתח מה יהיה איתה הקריזה בעוד דקה ? כשהיא נרגעת היא מאוד אוהבת , מנשקת ומתנצלת , נסינו לדבר ברוגע כשהיא רגועה ,נסינו להעניש אך כלום לא עוזר וכשהיא בקריז היא צורחת שאנחנו מרביצים לה (למרות שלעולם לא הרמנו יד )כמו כן שאנחנו לא אוהבים אותה ולא אכפת לנו ממנה .

סיגל בוקר טוב, ההתרשמות שלי היא שבתכם עוברת משבר כלשהו. נראה שהיא כועסת עליכם מאד ואולי אף מנסה להעניש אתכם (דרך האשמות שווא). כדאי להיות מאד קשובים לאמירה שלה שהיא מרגישה שאתם לא אוהבים אותה ולא אכפת לכם ממנה. אין לי ספק שבאופן אובייקטיבי זה לא כך, אך ברגעים מסויימים זו החוויה שלה (וזה לווא דווקא קשור באופן ישיר למה שאתם עושים או לא עושים, לעיתים הקשר הוא עקיף). ייתכן שהיא מרגישה שהמקום שלה בבית מתערער? ייתכן שהדברים קשורים לאירועים מחוץ לבית? אני מציע שאת ובן זוגך תזמינו אותה לכוס שוקו (רק אתם והיא בלי שאר הילדים) ותדברו איתה על מה מפריע לה. תשאלו מה גורם לה להרגיש שאינכם אוהבים אותה? האם היא מרגישה ככה כל הזמן או יש פעמים שהיא מרגישה אחרת? תשאלו מה קשה לה? ייתכן מאד שהיא תעלה טענות קשות כלפיכם, אני ממליץ שלא תיהיו עסוקים בלהדוף את הדברים או בהסברים כמה זה לא נכון כי אתם מאד אוהבים אותה. הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות הוא פשוט להקשיב לה ולחשוב על הדברים. לעיתים קרובות מה שאנו (ילדים כמבוגרים) זקוקים לו, הוא אוזן קשבת - זה הכל. במידה והמצב בבית לא משתנה לאורך זמן (ובוודאי תזדקקו ליותר משיחה אחת) אני ממליץ שתפנו לייעוץ מקצועי. בברכה, זיו

שלום רב , אני ובעלי בהליכי גירושין מספר חודשים. הוא לא גר יותר בבית . יש לי ילדה כבת ארבע שבזמן האחרון קמה באמצע הלילה בוכה ומעוניינת לישון איתי . אני יודעת שזה עקב המצב ואני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד אני רוצה להמשיך איתה את הקווים הברורים שהיו עד עתה ( למרות שכבר יותר ממספר שבועות הקווים קצת היטשטשו ואני מאפשרת לה לישון איתי יותר או להירדם איתי ) ומצד שני אני כל כך מבינה אותה ויודעת שהיא זקוקה לי.מה גם שאם תציע לי להירדם איתה במיטתה זה אותו הדבר כי איך שאני קמה היא מתעוררת ואני לא יכולה לנהל כך את הלילה . מה עושים ? ניסיתי להיות קשה איתה לילה אחד וליבי יצא אליה לאחר מכן עם יסורי מצפון איומים .

אפרת שלום, אין תשובה אחת חד משמעית לשאלתך, התשובה היא מאד אינדיוידואלית ובעצם נמצאת אצלך. הדרך לתשובה עוברת בשאלות חשובות שעלייך לשאול את עצמך: השאלה הראשונה היא ה"למה?": למה את רוצה שהיא תישן במיטתה ולמה את רוצה שהיא תישן איתך - מה הרציונאל שעומד מאחורי כל אחת מהאפשרויות? אם אין רציונאל או שהוא לא ברור אז אין סיכוי שתיהי שלמה עם ההחלטה. השאלות השניות הן "מה המחיר?": מה המחיר שאת משלמת על כך אחת מההחלטות? ומה המחיר שבתך משלמת? את צריכה להחליט היכן המחירים גבוהים יותר. לאחר שתעני על שאלות אלו, אני בטוח שתיהי שלמה יותר עם החלטתך. חשוב שתזכרי שתמיד אפשר לשנות את המצב, זאת כאשר את תרגישי מוכנה ושלמה עם השינוי. בהצלחה, זיו

הילד שלי בן 3 ו7 חודשים קורה לפעמים ברגע של כועס הוא תולש לבובות פלסטיק (של בנים) שהוא משחק איתן את כל הידיים, אנחנו לא הורים מכים, לעיתים רחוקות פליק בטוסיק כשהוא ממש עובר את הגבול האם יש משמעות לענין? תודה

סי שלום, קשה לדעת האם יש משמעות לפליק בטוסיק. אני באופן אישי מתנגד לצורת ענישה כזו, אבל שוב, אם זה לעיתים רחוקות לא בטוח שיש לזה משמעות (אך ייתכן שכן). נראה לי שבנכם בוחר לתלוש לבובות את הידיים כדרך לפרוק את התוקפנות המתעוררות בו מתוך הכעס - הוא משתמש בבובות כאובייקט להשלכה. זה בוודאי עוזר לו לנהל את התוקפנות בדרך נורמטיבית יותר מאשר להפנות אותה כלפי אנשים בסביבתו או כלפי עצמו. עם זאת, אני מציע שתאמצו (במידה ואינכם משתמשים בכלי זה כיום) דיבור רגשי כחלק מהשיח המשפחתי. כלומר, תדברו איתו על מה שאתה מרגשים - "עכשיו אנחנו כועסים...", "עכשיו אני עצובה...", "עכשיו אני שמחה...". אתם בוודאי יכולים להחליף את המכה על הטוסיק בדיבור: במקום להכותן: "עכשיו אני מאד כועס/ת....". כאשר הוא כועס ותולש לבובות את הידיים תדברו איתו על מה שהוא מרגיש "אני חושב שעכשיו אתה כועס ולכן אתה תולש לבובה את הידיים", "אתה כנראה מאד מאוכזב..", "נראה לי שאתה עצוב...", "אתה בוודאי שמח ש...". בצורה זו הוא ירכוש מיומנות בזיהוי רגשות ודיבור עליהם ובמשך הזמן ירגיש פחות צורך לפגוע בבובות. בהצלחה, זיו

רציתי לשאול כיצד אפשר לעזור לילד שזו השנה השניה שלו בגן חובה,הגננת זימנה אותי לשיחה על מצב הילד בגן ולטענתה הוא מאד מרוכז במה שהוא עושה בלי לנסות ללכת לחברים שמשחקים ביחד,מאד עם עצמו,לבד לא משתף,ומבקש מחברים לשחק איתו,ויש לציין שבעבודות יצירה משקיע מאמץ רב ומצליח ליצור יצירות יפהפיות,אבל מנותק מאד (לא מרים ראש לרגע לראות מה קורה סביבו) גם בחצר-מרוכז לבדו במשחקי הקוביות ולא ניגש לחברים בקבוצה,מה לעשות?

ג'ולי שלום, לפני שנקפוץ למסקנות ברצוני לשאול אותך מספר שאלות: * האם זה קורה רק כשהוא עושה יצירה? מה קורה כשהילדים יוצאים לחצר? * האם התנהגות זו הייתה גם בשנים קודמות או באה לידי ביטוי רק השנה? * האם הוא נפגש אם חברים מחוץ לשעות הגן? אם לא, מדוע? אם כן, כיצד הוא מתקשר איתם? * האם הוא מתקשר עם מבוגרים? * איך הקשר שלו איתכם ההורים? תודה, זיו

אני במצב של יאוש וקושי כרוני , בני בן השלוש וחצי החליט כבר כחודש ימים שהוא ישן עם אור דולק בחדר , כאור ראשי , לא מוכן למנורת לילה ולא מוכן שנחליש את האור עם הדימר הקיים, כמו כן הוא צועק באמצע הלילה כנראה מחלומות וסיוטים , לא מצליחה לשבת איתו עם איזה שהיא חוברת הפעלה לעשות איתו עמוד אחד הוא מתייאש מהר מאוד , אני מנסה לפנות אליו בדרך נעימה והסיח את דעתו שהוא בהתקף של זעם אבל לא הולך לי.. צועק וכועס כל הזמן ולא מוכן לשמוע והקשיב לעצות שלי , בבוקר הוא לא מוכן להתלבש ולא רוצה להתראגן - למרות שמאוד אוהב ללכת לגן וכיף לו שם. אני לא יודעת מה הבעיה ולאיזה כיוון לפנות , אשמח לקבל עצה.

דנה בוקר טוב, נשמע שגם את וגם בנך נמצאים במצב רגשי לא קל. בכדי שאוכל להבין מעט יותר ברצוני לשאול מספר שאלות: * האם ההתנהגות הופיעה פתאום או שהייתה הדרגה והסלמה? * האם את יכולה לזהות משהו שקרה לפני שההתנהגות החלה (פרידה, מעבר, אירוע בטחוני, מוות של קרוב משפחה, ריב בין ההורים, אירוע בגן, אירוע שנחווה על ידי בנך כמפחיד - לדוגמא, פחד קיצוני מבע"ח)? * האם זה קורה גם בגן? * האם שאלת את בנך מה עובר עליו? מה מפריע לו? ממה הוא מפחד? אם כן, מה הוא ענה? * היכן האב בסיפור? תודה, זיו

הי זיו , תודה למענה בהמשך לשאלותיך אז ניסיתי לברר גם עם בעלי האם הוא זוכר אירוע או מקרה שיכול היה לגרום לשינוי בהתנהגותו וגם הוא לא זוכר מקרה שכזה, מה שכן אני יודעת שהיתה תקופה שהם פחד "פחד מוות" מכלבים ובתקופה האחרונה הוא יותר מתקרב ומעיז דווקא להתחבר לכלבים שמכיר. בגן אין בעיה כי בשנת צהרים סוגרים מעט את הוילונות שהם כהים אבל עדיין יש אור נעים בחדר והוא לא דורש תאורה. ניסיתי לדבר איתו לגבי שינה עם אור, מה שהוא מסביר לי שיש זאב בחדר או אריה בבית ואני לוקחת אותו מבקשת ממנו לראות לי איפה שוא שנוכל להרוג אותו... או שאני אומרת לו שאין סיכוי שיכנס לכאן כי הדלת נעולה ורק אני ואתה ואחותך ואבא כאן.. (שאגב אני לא יודעת אם בחירת המילים שלי נכונה) וכשאני מציעה לו נורת לילה הוא אומר שזה לא טוב כי הוא לא רואה מספיק את כל מה שהוא רוצה לראות בחדר. יש אבא שמגיעים לעיתים קרובות בשעות מאוחרות ולא תמיד זוכה לראות אותם כשחוזר מהעבודה, אבל שותף פעיל בכל עיניני המשפחה. ויש לו אחות קטנה ממנו שהוא מאוד אוהב , אין בעיה ביניהם , הם משחקים יפה וחברים טובים ואין קנאה. אשמח לקבל את עזרתך / הכוונתך. תודה וסוף שבוע נפלא.

בתיה יקרה, שלום רב... אני מודה לך על תשובתך ששלחת לי... באמת, אני רואה שהבית שלי מתנהגת כפרזיטית. רק נהנית, מבלה, טלפונים, סיגריות וכו' היום כשחזרתי גמורה מעייפות מעבודה, הבת שלי ביקשה כסף. הפעם -עניתי לה שאני לא אתן לה שום כסף {אני משלמת עבורה על תיכון פרטי שהיא עושה מזה צחוק} ואם היא רוצה כסף, עליה לצאת לעבוד. היא כמובן התפרצה בצעקות והחלה לאיים: "שאם אני לא אתן לה כסף {כי אני חייבת בגלל שהיא הבת שלי}, היא לא תודיע לי איפה היא נמצאת, ומתי היא חוזרת הביתה, בקיצור היא תגרום לי לכך שאני אשבור את ראש מדאגות ולא יהיה לי שום מידע עליה ... דיברה גם עם בעלי, הוא ענה לה אותו דבר: "אין זכויות ללא חובות" ,היא הזהירה שתלוה את הכסף מחברה....בכל מקרה . ענה לה- שעליה להחזיר את הכסף אחר-כך. בקיצור ,בסוף הא אמרה שהיא מכריזה מלחמה נגדנו..... ועדיין לא חזרה.... בתיה,י אני מודה לך על אזן קשבת,,,, מה דעתך על כך?

לדעת, רצוי מאד לשמור על שתי נקודות חשובות: גבולות ואהבה. לדבר בקור רוח עד כמה שניתן

נילי יקרה, נראה לי שהעברתם לה מסר חשוב ואחיד, היא לא אהבה זאת ואפשר להבין אותה נכון? חשוב מאוד שלא תוותרו עליה, כלומר שהיא תדע שגם אם היא עוזבת את הבית מבלי שאתם יודעים לאן(הכריזה מלחמה נכון?), אתם דואגים לה ולכן תבררו עם חבריה, וזאת משום שאתם אוהבים אותה, היא יכולה להיות איתכם במלחמה אך אתם לא מצטרפים למלחמה, אתם לא מוותרים עליה.מסכימה עם אודליה , הרבה אורח רוח ולא להבהל ולהגרר לכעסים ותגובות קיצוניות. בהצלחה בתיה

זיו שלום, יש לי שני בנים : אחד כבן 4 ואחד כבן שנתיים. אני ובעלי רוצים להתחיל בתהליך פרידה. איך מכינים את הילדים על הצד הטוב ביותר לקראת זה? אשמח על תשובתך, שירלי

שירלי שלום,חשוב ששניכם תדברו איתם ביחד. תעשו שיחה משפחתית שגם הקטן נוכח בה. תסבירו להם במילים מאד פשוטות שהחלטתם להפירד זה מזו (תדגישו שהפרידה היא לא מהם אלא אחד מהשניה). תסבירו להם בדיוק מה עומד להיות - איפה הם יגורו ועם מי, איפה ההורה השני יגור ומתי הם יראו כל אחד מכם. המטרה היא לשדר כמה שיותר וודאות וצלמצם את העמימות. תעבירו מסר מאד ברור שאתם אוהבים אותם ותמשיכו לאהוב אותם, שהפרידה היא לא מהם ושניכם תמשיכו להיות איתם בקשר רצוף (רק אם זה אכן כך - כלומר אם אחד מכם טס לחו"ל אז תסבירו להם את זה כמובן). תנו לגיטמציה לפחד ולכעס (שיבואו בעיקר מהגדול). תגידו להם משפטים כמו "אנחנו יודעים שזה מאד עצוב לכם....אולי אתם גם כועסים עלינו...". תשיימו (naming) את הרגשות ותנו להם מקום. אתם יכולים להשתמש בספרים לילדים העוסקים בנושא - יש ספרים מצויינים. יום לפני השיחה תעדכנו את הגננות (לא לפני כדי שלא יקרה מצב שהילדים שומעים על כך כי מישהו בטעות פלט את זה). השיחה, כאמור, דורשת מכם עבודת הכנה עם עצמכם. במידה וזה אפשרי והתקשורת בינכם מספיק טובה - שבו ביחד ותכננו מה עומד לקרות בשבועות הקרובים ומי אומר מה בשיחה. לאחר השיחה ייתכן והילדים יהיו במצוקה ואולי אף תהיה רגרסיה בהתנהגותם - זה דבר טבעי. תעקבו ותראו כמה זמן זה נמשך. ברוב הפעמים הילדים מסתגלים וחוזרים לתפקוד לאחר מספר חודשים מועט. בכל שאלה ודילמה אתם מוזמנים לפנות. בברכה, זיו