פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

אני אמא ל 4 ילדים לפני חודש נולד בני הרביעי ויש לי שלוש בנות, הגדולה בת 11 ולאחרונה החוצפה שלה עוברת כל גבול הן איתי והן עם אביה שנינו נשארים פעורי פה על עוצמות התעוזה שלנו עד כדי שאנחנו מוצאים את עצמנו משתמשים באלימות כלפיה איך יוצאים מזה...?

אמא מיואשת שלום, מהודעתך צהקצרה בהחלט אפשר לחוש במצוקה ובחוסר האונים בהם את נמצאת (וכנראה גם בן זוגך). אני מניח שאתם רואים שהאלימות בה אתם נוקטים אינה עוזרת כלל - בתכם אינה מפסיקה להתחצף ואני מתאר לעצמי שהתנהגותה רק מקצינה. אי רוצה לתת לכם שתי נקודות למחשבה: 1) ילדה בת 11 מצליחה להוציא שני אנשים מבוגרים (ואתם בוודאי מבוגרים ממנה פי 3 לפחות) משליטה. תראו כמה כוח אתם נותנים לה בזה שאתם מאפשרים לה להוציא אתכם משליטה. וכל פעם שאתם משתמשים באלימות כלפיה - יצאתם משליטה והיא מסמנת נקודת זכות לטובתה. 2) אתם דורשים ממנה ובצדק להתנהג אליכם בכבוד כאשר אתם מגיבים אליה באלימות=חוסר כבוד. זהו בעצם מסר כפול. במקום לתת לה דוגמא חיובית אתם משמשים לה מודל לחיקוי שלילי ואני בטוח שלא לזה אתם מתכוונים. ראשית, אני ממליץ שתחדלו מהאלימות. שנית תעברו לטאקטיקה של דיבור איתה. כל פעם שהיא מתחצפת לומר לה שזה לא נעים לכם ואתם מרגישים שהיא לא מכבדת אתכם. אל תיגררו איתה למשחקי כוח - כל פעם שהיא מתחצפת, למעט שני משפטים אלה, תפסיקו להתייחס אליה עד שהיא נרגעת ומדברת אליכם בכבוד. לאחר שהאירוע עובר וכולם רגועים, אני מציע שתשבו ותושחחו איתה. תנסו לשאול אותה מה היא מנבה להגיד לכם בכך שהיא מתחצפת? האם היא כועסת עליכם? אם כן, על מה? מה יכול לעזור לה להפסיק להתחצף? תנסו את הטאקטיקה הזו לפחות חודש ותראו מה יקרה. אשמח אם תעדכנו אותי בפורום. זיו

היי, נשמע שמאד קשה לך. אני מסכימה עם דבריו של זיו, שבתכם נוהגת באלימות ואתם נוהגים כך מולה, כלומר, עובר המסר שאלימות הינה אופציה ואני חשה שאינכם מעוניינים שכך יהיה. ילדנו לומדים בעיקר מהסתכלות וחוויה ופחות ממלל, כלומר מדוגמא אישית. חוסר השליטה שלה מביא אתכם לחוסר שליטה. אני מסכימה עם זיו שבתכם זקוקה לגבולות שיקנו לה בטחון. בתכם החלה את גיל ההתבגרות. היא בוחנת את עצמה מולכם, מול עצמה ומול העולם. היא יודעת שהיא חוצפנית. היא יודעת שזה מכעיס אתכם עד מאד. זה מאד משרת אותה היחס לו היא "זוכה" מכם. אני רוצה להציע דרך התמודדות נוספת: שיתוף והתייעצות. עפ"י התיאוריה האדלריאנית, שיתוף והתייעצות הן דרכי חינוך יעילות, המעלות את ערכו ובטחונו של האחר. נסי לחשוב מי הם האנשים אותם את משתפת? איך את מרגישה כשמשתפים אותך? התחילי לשתף את ביתך בדברים שנכונים לך, שאת חווה ביומיום, הן ברמה רגשית והן ברמה של אינפורמציה. בהמשך, התייעצי איתה בדברים בהם תוכלי לקבל את דעתה. זה יקנה לה תחושת ערך, יחזק אותה, היא תחוש מועילה ותורמת, שמחשיבים את דעתה ורגשותיה ואולי מכאן יחול השינוי. בהצלחה הדרך בעיני להיות חלק מעולמה היא דרך שיתוף והתייעצות. כלומר:

שלום, אני גרושה ויש לי ילדה בת כמעט ארבע. יש לי בן זוג כשנה וחצי והוא רווק נטול ילדים ולאחרונה עבר להתגורר עמנו. הזוגיות שלנו טובה וגם הוא מפגין כלפי הילדה אהבה. ברצוני לדעת מהי הדרך הנכונה ביותר שעליו להתייחס לילדה, האם עליו להתייחס אליה כשותף לדירה, כדמות גברית דומיננטית בבית וכו'? אני מניחה שאצל כל אחד זה מאוד אינדיווידואלי, אך הייתי רוצה לדעת מהי הדרך האולטימטיבית. אני חייבת לציין ששאלתי זו נובעת משיחה שלנו בה אמר כי אין לו קשר לילדה, אך הוא אוהב אותה וניסיתי להסביר לוט שאמנם אין לו קשר דם לילדה, אך אי אפשר לומר שאין לו קשר כלל. יותר לציין כי הוא אוהב אותה מאוד ומתייחס אליה נעים בזמנו הפנוי. אני יודעת שהנושא רגיש, אך המילים הללו לא מפסיקות להדהד במוחי, למרות שאין להן קשר לדרך בה הוא מתנהג אליה. תודה ויום טוב.

אורית שלום, זוגיות פרק ב' וילדים הם אכן עניין מורכב. אני מסכים איתך בהחלט שיש לו קשר לילדה וכמובן שלה יש קשר אליו והכוונה היא לקשר רגשי. עם זאת, הוא אינו אביה ולא כדאי שהוא ינסה למלא את תפקיד האב (בעיקר התפקיד הרגשי) כי הדבר צפוי להתנגדות מצידה ולכישלון. מן העבר השני הוא בוודאי לא שותף לדירה. התפתחות הקשר ביניהם תלויה בשלושתיכם והיא פונקציה של זמן. חשוב שתקיימו (את ובן זוגך) על כך דיאלוג פתוח שיאפשר גמישות, כלומר היום הוא מרגיש כך ומחר אולי ירגיש אחרת (וכך כמובן לגבייך). האלמנט החשוב ביותר כרגע הוא איך הוא ואת רואים את הקשר ביניהם? איזו פונקציות אתם רוצים שהוא ימלא? אני מניח שגם לו זה לא פשוט להיכנס לתוך משפחה ולהיטמע בה. גם את וביתך עברתן שינויים ממשפחה עם שני הורים שהקשר שלהם לילדה הוא רור מאליו למשפחה גרושה ועכשיו התפקידים שוב משתנים. קשה לי לומר באופן מאד קונקרטי אמירות של "עשה" ו"אל תעשה" כי כפי שכתבתי זה צריך לבוא מתוך דיאלוג פתוח בינך ובינו, דיאלוג אשר כל הזמן מתבונן על הילדה, צרכיה ורצונותיה. בברכה, זיו

שלום! שמי הוא אורנית ויש לי ילדה בת חמישה חודשים ושבוע. במשך ארבעה חודשים התינוקת שלי רק ינקה ולפני כחודשיים ניסיתי להביא לה במקום חלב באם סימילק או מטרנה אל ללא הצלחה. כל פעם שהייתה אוכלת את הסימילק/המטרנה היא הייתה מקיאה ולפעמים גם מתוך שינה. הבעיה היא שאני מרגישה שהילדה רזתה ושהיא נחלשת מבחינה פיזית וזאת מכוון שלא מספיק לה האוכל שהיא יונקת. היום ניסיתי להביא לה מטרנה עם דייסת וניל אך ללא הצלחה גם את זה היא הקיאה! מה עליי לעשות? מה עליי להביא לה לאכול?

אורנית שלום, הדבר הטוב ביותר הוא להתייעץ עם טיפת חלב. ייתכן ויש לה רגישות למטרנה/דייסה ולכן היא מקיאה. בטיפת חלב יוכלו בוודאי לסייע לך בצורה מקצועית וטובה. זיו

בני בן ה- 7 בסה"כ ילד טוב תלמיד נבון אולם הוא מאוד כעוס ועצבני כלפי כל דבר נראה כי כלום לא מרצה אותו. הוא כועס וצועק על כולם בוכה המון בבית הספר הוא מנהל חיברות עם בנות בלבד ולאחרונה גיליתי שהוא צופה באתרים של הומויים. השאלה שלי נחלקת לשניים לדעתי הוא מפונק מאוד ולכן הוא בוכה מכל דבר או שהוא לא מקבל כל דבר שהוא רוצה ואיני יודעת איך להתנהג עימו דבר שני אני מאוד פוחדת שהוא מגלה התנהגויות חד מיניות שזה מדאיג אותי במיוחד.אני רוצה לציין כי הוא בן שני בין 3 בנות ואנו חיים במשפחה חמה ואוהבת

בוקר טוב, אתייחס לשני חלקי ההודעה. ראשית נראה שלבנך סף תסכול מאד נמוך שייתכן ונגרם מפינוק ייתר. ההתמודדות שלכם עם העניין צריכה לבוא עם הרבה סבלנות. אני מציע שתדברו איתו על כך - תשאלו אותו מה גורם לו להתנהג כך? תקשיבו למה שאומר. אתם יכולים גם להסביר לו שזה שהתנהגותו אינה נעימה לכם. אני בטוח שתצטרכו לחזור על השיחה שוב ושוב. בעניין נטייתו המינית - למה את מתכוונת כשאת כותבת "שהוא צופה באתרים של הומויים"? איזה סוג אתרים אלו? האם יש שם פורנו? איך את מגדירה "אתר הומואי"? באופן כללי, הנטייה המינית מתגבשת רק בגיל ההתבגרות. עם זאת, הומואים רבים מדווחים שהם תמיד הרגישו שונים, עוד הרבה לפני גיל ההתבגרות. אני מניח שכפי שהטרוסקסואליים יודעים שהם כאלה כך גם הומואים/לסביות. אני מבין את דאגתך, אך את בוודאי הכי רוצה שבנך יהיה מאושר. ומה יקרה אם בעוד כמה שנים הוא יאמר לך שהוא הומו והוא מאושר שהוא יכול לשתף אותך כי עכשיו מהוא לא מרגיש בודד? הדיון בעניין הזה הוא תאוריטי, כרגע, אך ההשלמה של ההורים עם נטיתו המינית ההומוסקסואלית של בנם, היא לעיתים קרובות קשה. הדבר החשוב יותר שאת יכולה לעשות בשלב זה של חייו הוא לאפשר לבנך להיות מי שהוא רוצה להיות ואיך שטוב לו. חשוב שתספקי לו תמיכה ואוזן קשבת, כי אם לא תאפשרי לו את ערוץ התקשורת איתך הוא באמת ירגיש מאד בודד. בהצלחה, זיו

בנוגע לאוכל היא מסכימה לאכול אולם מעט מאוד, בערך כמה כפיות בלבד (4-5 כפיות). מגוון האוכל סביר ואינו מצומצם אך היא אינה מסכימה לאכול כמות סבירה (כמו זו שבני אכל בגילה או כמו יתר בני גילה בגן). לכן היא מתקשה להעלות במשקל. בתי מכווצת את שפתיה ולא מוכנה לאכול יותר. חשוב לציין שמפליא אותי שאין שום מאכל מועדף עליה, שהייתה מוכנה לאכול ממנו בתיאבון. בנוגע לשינה סך השינה שהיא ישנה ביום מועט מאוד. היא ישנה בגן בין חצי שעה לשעה (היא מתעוררת לבד) ובלילה בבית היא מתעוררת כל שעה וחצי וגם אז מתקשה לחזור לישון. בסך הכול בלילה היא ישנה שעה וחצי- שעתיים. בתי אכן חייכנית, שמחה, יוזמת, משחקת ומתפקדת אך עניין האוכל והשינה מטרידים אותי. בנוסף במהלך זמן הבילוי שלה איתי היא מבקשת לעיתים דחופות מאוד להיות על הידיים, כאילו משהו מציק לה. אלא שאיני יודעת האם זה נכון, ואם כן מה.

היי דנה, האם בדקתם רגישות ללקטוז ו/או צליאק? אצלינו זה התגלה מאוחר מאד והפתיע גם את הרופאה (התעקשתי לקיים את הבדיקה...). האם גם בגן היא לא אוכלת? אצל הסבים? חברים? ביי

דנה שלום, לי נראה שזה עניין של שליטה - בעיקר עניין כיווץ השפתיים. נראה שקיים מאבק כוח בינה לבינכם בנוגע לאוכל וכדי לנצח היא סוגרת את הפה. אני מציע שתקחו שבועיים-שלושה בהם תשנו אסטרטגיה. תחליטו שאתם לא נכנסים איתה למאבק - היא תאכל מה שהיא ובעיקר כמה שהיא רוצה. תשתדלו, עד כמה שאפשר, שבכל ארוחה יישבו כל בני הבית - זה מאד חשוב לאווירת האכילה. היא תראה שעכשיו זה "זמן אוכל". תסבירו לה שהיא יכולה לבחור לאכול מה שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה. תנו לה לבחור. אל תנסו "לדחוף" לה אוכל ("אולי עוד קצת?"/ "עוד ביס אחד וזהו?"...). לשאול אותה: "את רוצה עוד?", אם היא לא רוצה אז לא לתת לה. בנוסף, להפסיק לדבר איתה על כך שהיא לא אוכלת ולהוריד את הנושא מסדר היום המשפחתי. דבר זה אמור להחזיר לה את תחושת השליטה בעצמה מצד אחד ומצד שני להפיק את השליטה שלה במשפחה - היא רואה ומרגישה שאתם מודאגים ואני מניח שתשומת לב רבה מופנית לנושא. כך היא בעצם מתמרנת אתכם. אני אשמח אם תחזרי לפורום לאחר שעשיתם זאת ותעדכני אותי. בהצלחה, זיו

ישנה אפשרות לבדוק האם ישנם תולעים בקיבה הם מפריעים הן למנוחה ולשינה והן לאכילה בהצלחה

שלום לזיו, ברצוני לשאול אותך מספ' שאלות על מריבות בין ילדים, לצורך כתבה בעיתון שבועי שבו אני כותבת, האם זה אפשרי? תודה!

חיה שלום, את מוזמנת לכתוב את השאלות כאן בפורום או ליצור עימי קשר במייל או בטלפון שמופיע בכרטיס האישי שלי. אשמח לסייע זיו

מלאת חששות ודאגה. בתי נראית שמחה וחייכנית הולכת לגן מדי יום. אולם מסרבת בתוקף לאכול. מסכימה לאכול לעיתים כמויות מעטות. בלילות אני ובעלי לא ישנים היא אינה מצליחה להירדם. רק בשעות הבוקר המוקדמות לאחר ניענועים אין סופיים היא נרדמת לזמן קצר של כשעתיים. אובדי עצות וכוח מבקשים עזרה. חשוב לציין שהרופאים לא רואים בעיה מיוחדת שיכולה להסביר את התופעה. האם בתי חריגה בהתנהגותה? או שמא זה עלול לסמן על לקות? מה אוכל לעשות כדי לסייע לה לאכול ולישון? מודאגת מאוד מחכה לתשובה דנה

דנה שלום, ראשית התנהגותה של בתך ממש לא מצביעה על לקות כלשהי. כל עוד היא שמחה וחייכנית אז היא בסדר גמור. לפי דברייך נראה שאתם, ההורים, נמצאים במצוקה גדולה עקב דאגתכם אליה וחוסר בשעות שינה. אני בהחלט יכול להבין אתכם אך חשוב שתעשו הפרדה בין הקושי שלכם לבינה. זה דבר מאד שכיח שילדים בגילה עדיין סובלים מקשיי הרדמות ורוב הילדים לא יכוליםם עדיין להרדם לבד ובכוחות עצמם וזקוקים לסיוע מההורים כגון נדנוד. בעניין האוכל: כשאת כותבת שהא אינה אוכלת למה את מתכוונת? היא לא רוצה לאכול שום דבר? או שחלב/דיסה בבקבוק היא כן שותה? ייתכן שקשיי ההרדמות קשורים לרעב אך ייתכן שאלו שתי התנהגויות שאין בינהן קשר. אם תוכלי להרחיב מעט בעניין האוכל אודה לך. בברכה, זיו

אנחנו מתגוררים באי בודד... בתי, בת השנתיים, ילדה מאד מאד אקטיבית, אנרגטית, סתגלתנית ושמחה. שבוע שעבר התחילה ללכת לגן: 14 ילדים, מלבד בתי כולם בני שנתיים וחצי ומעלה, שתי מטפלות, הגן נמצא במסגרת בי"ס ובעל פיקוח צמוד של מנהל. שעות הלימוד בגן הן 3 שעות בלבד בכל יום. בשלושה הימים הראשונים בתי שמחה ללכת לגן, נפרדה ממני בבי-בי, כשאספתי אותה בכתה, אבל מלבד זאת הגננות ציינו שהיא חברותי ושמחה. ביום הרביעי היא בכתה בבוקר, התייעצתי עם הגננת מה לעשות וזאת המליצה לקחת אותה בחזרה הביתה, וכך עשית, על אף שבדיעבד אני בטוחה שזו הייתה טעות. יצויין כי באי שאנחנו מתגוררים (בקריביים) זה מאד מקובל לשלוח ילדים ליומיים שלושה בלבד לגן במהלך השבוע. מזה 4 ימים שהיא צורחת כשאני עוזבת אותה ואוספת אותה ובמהלך כל היום בוכה on ו off התנהגות שכ"כ לא אופיינית לה...והאמת שלאור אופייה כ"כ מפתיעה אותי, הייתי כ"כ בטוחה שהיא תפרח בגן..יש שם כ"כ הרבה גירויים שאפשר לקבל אך ורק שם וכ"כ מתאימים לילדה בעלת אופי כמו שלה, כמו ג'מבורי, נדנדות, מגלשות, חברים (אין אצלנו באי אפילו פארק אחד וכל המפגשים עם ילדים זה תמיד במסגרת playgroup). מה עובר עליה? מה אני יכולה לעשות כדי להוציא ממנה את האנטי לגן? אני נסה שיחות, לקחת בובה וחפצים יקרים לה, לשלוח אוכל שהיא אוהבת במיוחד וכו'... כמה זמן זה עלול להימשך? אני יודעת שאלה שאלות של אם צעירה והיסטרית, אבל זה ממש מדיר שינה מעיניי, במיוחד שכאן זה תקדים לשלוח ילד בן שנתיים לגן...

חגית שלום, שאלתך אינה שאלה של אם היסטרית אלא שאלה לגיטימית לחלוטין של אם שערה למה שקורה לבתה. זה דבר דיי נפוץ שבימים הראשונים הילדים שמחים ללכת לגן ואז כש"נופל להם האסימון" הם מתחילים לבכות והפרידות נעשות קשות. באופן עקרוני, אני מסכים איתך שלא רצוי לא לקחת את הילד מהגן אם הוא בוכה אך זה מאד תלוי במצבו הרגשי - אם בתך בכתה ללא הרף וללא יכולת להרגיע את עצמה אז אולי זה היה נכון לקחת אותה. אני מציע שתכנסו לגן באופן הדרגתי: ביום הראשון תהי איתה את כל שלוש השעות. יום לאחר מכן תהי איתה שעה וחצי או לסירוגין שעה איתה וחצי שעה בחוץ (הכל תלוי באיך שאת חווה אותה ואת הקושי שלה). וכך עד שהיא תרגיש יותר בטוחה בגן. קחי בחשבון שפרידות קשות יכולות להימשך גם עד גיל 3 ולעיתים מאוחר יותרץ חשוב לראות איך היא אחרי הפרידה, האם היא נרגעת ומצליחה לתפקד. בכל אופן, תקופה של שבוע בגן היא זמן קצר מידי לבחון את הדברים. תני לה לפחות שבועיים-שלושה להסתגל. הייתרונות בהימצאות בגן עם ילדים נוספים היא מאד גדולה. בהצלחה, זיו

בתיה יקרה, שוב שלום לך וסליחה שאני כל פעם מבלבלת לך את המוח, אין לי למי לפנות חוץ ממך, נורא נורא קשה לי עם הבת..... שהיא בת-18. אני והיא לא מדברות מאז שנודע לי שהיא עובדת עלי, משקרת , ומזלזלת בכסף שאני משלמת עבור תיכון פרטי, {היא לא מגיעה ללמודים ולי היא מספרת שהיא כן מגיעה} כבר כתבתי לך על כך. וכעת היא נורא מזלזלת בי, מתחצפת אלי, קוראת לי : "זאתי" כאלו שאני איזה חפץ ולא בן אדם.... למה? קשה לי לקרוא לבת שלי : מפלצת-- אך המנהלת הקודמת של הבית ספר ק''ש, זאת שסילקה אותה מבית ספר עקב העדרויות והתפרצויות כה רבות, אמרה לנו אז {לי ולבעלי בוועדת משמעת} שאנחנו בעצם מגדלים מפלצת ... נגמרו כל הקווים האדומים אצלה וכבר מזמן: אין ערכים, אין כבוד לאם ואב... מה יקרה בעוד כמה שנים? המצב הזה מפחיד אותי, אני לא יכולה לתאר לך במילים עד כמה שהיא דיברה בזלזול ובחוצפה אלי.... לא יכולה, כואב לי מאוד. ואני מרגישה שאני במצוקה,,,, מה עלי לעשות?? רק אמרתי לה שאחרי כל ההתחצפויות האלה היא אותי הפסידה.... שוב אני מבקשת סליחה על זה שאני מבלבלת לך את המוח.... לא יודעת מה לעשות עם עצמי?

נילי יקרה, שוב אני מציינת שאת בסדר ולא "מבלבלת לי את המוח" כפי שציינת. בקשר לבתך, כפי שציינתי קודם הפסקת דיבור בינך לבתך זה לא דבר שאני אישית ממליצה (עם כל ההבנה לקושי ולתסכול שלכם כהורים) על ידי חוסר תקשורת אנו גורמים ליותר חוסר תקשורת והרי זו לא המטרה שלכם נכון? לגבי מה לעשות, נראה שכיום גם בתך וגם אתם במצוקה וזקוקים למשהו אוביקטיבי שיעזור לכם "לנקות" את ערוצי התקשורת, לכן אני מאוד ממליצה על פנייה לטיפול משפחתי לשלושתכם(אם יש ילדים נוספים כדאי לבדוק אם צריך). גם אם בתכם לא תרצה טיפול (מאוד יכול להיות שזה המצב) אז פנו אתם לטיפול והבהירו לה שאתם לא מוכנים להמשיך במצב זה ולכן אתם פונים ותשמחו שתצטרף כי השינויים שיהיו יחולו גם עליה. בכל מקרה חשוב ביותר שתציגו את פנייתכם לטיפול לא כאשמה כלפיה אלא כרצון כן לשנות את מערכת היחסים ביניכם(זו האמת נכון?). דבר אחרון חשוב שלמי שאתם פונים יש ניסיון עבודה עם נוער והנו מטפל משפחתי מוסמך. בהצלחה בתיה

שלום בתיה,אני מודה לך על התייחסותך אלי, בקשר לפנייה לטיפול משפחתי , כבר היינו בסרט הזה והמון זמן., בתחנה לטיפול זוגי ומשפחתי בחולון. ולצערי, שום דבר לא עזר. עידית נשארה אותה עידית. אני מסכימה עם מה שאמרת, כמה שזה לא קשה לי, למרות הכעס והאכזבה מהתחצפותה הגוברת... ,אסור לנתק את התקשורת,,כי הניתוק הזה לא מוביל לאף מקום...לכן התקשרתי אליה היום, כשנודע לי ששוב לא הייתה היום בבית ספר, ושאלתי : למה?? היא ענתה שהחלה לעבוד היום וזה לא יסתדר לה ללמוד היום. על זה עניתי לה שעליה לסדר את השעות העבודה כך שהן לא יתנגשו ללימודיה בתיכון.... ועוד: אמרתי שאם היא מכבדת את הכסף {שאני מרויחה לא בקלות} כדי לשלם על למודיה, היא חייבת להיות הוגנת ולא לזלזל ברצון הטוב שלי לתת לה אפשרות לסיים את י'ב .ואם היא לא יכולה להתמיד בלימודיה עדיף והוגן יהיה מצדה לאמר את האמת ולהפסיק עם משחקי השקר האלה.היא דווקא הסכימה עם זאת שאני צודקת. השאלה :"האם זה רק במילים?" כי תמיד קל לה לדבר וקשה ליישם את דבריה. מה דעתך, בתיה? האם זה נכון? שוב תודה לך על עזרתך בברכה נילי

הייתי רוצה לקבוע תשובה מאיש מקצוע. אשמח אם תתיחס להודעה. תודה

ראי תשובתי לשאלתך המקורית. זיו

היי, אני טיפ טיפה מתנגדת לדעתך.... האפרוח שלי הוא בדרך כלל ילד מאוד נוח, מוותר בקלות ולא מתעקש... בנושא הנעליים יש לי הרגשה שמדובר במשהו אחר... ניסינו את התוכנית שלך והילד צרח במשך כמעט שעה עד שהורדנו לו..... חוץ מזה יש לו מבט של פחד בעיניים מוכרת לך כזאת תופעה??? הבוקר ניסיתי לגרוב לו נעלי צמר שיותר דומות לגרביים אבל ברגע שהוא קלט את זה החגיגה התחילה שוב... מה עושים???

תהילה שלום, הצעתי שתי גישות, איזו מהן לא הצליחה? זיו

שלום וסליחה שאני "משנורר" מידע, אני לא מבקר פה באופן קבוע אבל יש לנו שאלה שמאד הטרידה אותי ואת אשתי ותהינו אולי תוכלנה לעזור/לייעץ. יש לנו תינוק מקסים בן שנה וחודש. חייכן וחברותי, משחק עם כולם, ילדים ומבוגרים ובכלל מאוד אקטיבי וחם. כשאני מגיע הביתה הוא צוהל וצווח משמחה ורץ אלי (בזחילה בינתיים) ותמיד מאדם אחר מושיט אליי ידיים. אותו הדבר קורה כשאנחנו הולכים לחמותי (בערך פעם בשבוע-שבועיים) הוא צוהל ושמח לראות אותה ומושיט אליה ידיים. לעומת זאת לאשתי הוא לא תמיד מושיט ידיים, בד"כ מחייך כשהיא באה אבל לא יוצא מגידרו ובכלל מתקבל הרושם שהוא מת עלי, מת על סבתא שלו אבל את אמא הוא...איך נאמר,מחבב. אמא שלו יש לציין נמצאת איתו כל יום החל מהשעה 2 עד אז הוא עם מטפלת ואני מגיע הביתה באזור 18:30 כך שהוא נמצא איתה די הרבה זמן, אני לא יודע אם זה משפיע לכאן או לכאן אבל חשבתי שחשוב לציין את זה. זו תופעה מוכרת? מישהי מכן ניתקלה בזה בעבר? יש צורך לדאוג? (אשתי ממש בהיסטריה, "מה פתאום ילד שלא הכי קשור בעולם לאמא שלו??") מקווה שסיפקתי את כל המידע הרלוונטי נשמח לתגובות מרגיעות או מלחיצות ככל שתהיינה. תודה מראש שאגי

שי שלום, ראשית אני שמח על ביקורך בפורום ובהחלט אין על מה להתנצל, הפורום קיים כדי לספק מידע ל"משנוררים" (-: שנית, אין מה לדאוג למעט לדאוג לרגשותיה של האם. כמו שכתבת בהודעתך לשאלה אחרת באותו נושא, לא תמיד העדפה של ילד קשורה לקואליציות בין הורה אחד לילד, וכמו שציינתי הפתרון (אם צריך פתרון) הוא בקשר בין ההורים. ילדים עוברים תקופות שונות בו הם מעדיפים יותר או פחות את אחד ההורים. ההעדפה של בנכם אותך יכולה להשתנות ובתקופה אחרת הוא יעדיף את אימו על פניך ואז שוב אותך ושוב אותה. זה תלוי גם בשלבי ההתבגרות של הילד. קודם כתבתי "אם צריך פתרון" - הבעיה מתחילה כאשר אחד ההורים מרגיש דחוי או שהקשר שלא עם הילד תלוי או מאוים ע"י הקשר של ההרה השני עם הילד, אז נדרש שינוי מהותי. במקרה שלכם, אני מתרשם שהילד רואה את אימו לא מעט שעות ואותך רואה פחות ולכן מתלהב כאשר את מגיע, מאד יכול להיות שהוא מתגעגע אליה פחות כי היא זמינה יותר. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המצב הוא בכך שאתה תתמוך בה ותחזק אותה על האימהות שלה ועל הקשר הטוב שיש לה עם בנכם. בברכה, זיו

מאיזה גיל כדאי לרשום את הילד לחוג אנגלית? אילו יתרונות יש ללימוד אנגלית בגיל גן חובה? תודה ולילה טוב

הילי שלום, הפורום עוסק ביחסי הורים ילדים ולמיטב הבנתי שאלתך אינה בתחום זה. אין לי ידע בתחום הדידקטי על כל היבטיו (יכולות קוגניטיביות, יתרונות, חסרונות וכו'). בברכה, זיו

קודם כל תודה על התמיכה .... בהמשך למה שנרשם היום אני יזכיר שהוא בן 5 הוא חזר מהגן כועס עצבני בוכה ואז הוא חיבק אותי ואמר אנשים זקנים מתים אז אמרתי לו שכן ואז שהוא שאל סבא מנחם זקן אמרתי כן והוא אמר אני לא רוצה שסבא ימות והחל לבכות ואז הוא שאל ומה עושים הסברתי שמי שמת שוכב במיטה ושמים אותו מתחת לאדמה ואז הנשמה שלו עולה לשמים ועוברת למישהו אחר ואז נולד בן אדם חדש והוא היה מבוהל מהתשובה שלי וגם אני הוא תפס אותי ממש לא מוכנה ואז הוא אמר שוב שהוא לא רוצה שהוא ימות ועניתי גם אני לא רוצה שהוא ימות ורק אלוהים יודע מי ימות ואנחנו לא נמות כי אנחנו עכשיו צעירים ובריאים ועושים כיף חיים.... אני ממש הסתבכתי אני ממש לא יודעת מה עשיתי נראה לי שעישיתי רק רע יותר אני אשמח לקבל תשובה ברורה לשאלה אם סבא הולך למות??? זה מאוד יעזור לי תודה לימור

לימור שלום, אני חושב שהקושי העיקרי הוא ההצפה והבהלה שלך מהנושא, אני בטוח שבנוסף לקושי מהמוות עצמו הילד חווה אותך ומגיב בהתאם. הוא חווה אותך מוצפת לחוצה ומבוהלת מהנושא ולכן גם הוא לחוץ ומבוהל. את בעיצומו של תהליך האבל על הורייך ולכן אני בהחלט יכול להבין את ההצפה הרגשית בה את נמצאת. אני מציע שמישהו משמעותי אחר (גננת, דודתו של הילד, חברה טובה שהוא מכיר) ידבר איתו, יסביר לו ויכיל את רגשותיו. זיו

היי לימור, אני חושבת שאת מאד אנושית, רגישה ומרגישה. החיים טומנים בחובם שמחות ומכאובים. אני חושבת שאנו צריכים לשתף את ילדנו הן בשמחות והן במכאובים (בהתאם ליכולתם ולגילם). שיתפת אותו בקושי, בבלבול, בפחד ובעצב שלך. הראת לו שאת אנושית, גם אם הדברים הציפו ויצאו בעוצמה. בעיני, תוכלי ליזום איתו שיחה ולדבר על הכאב המשותף, לתת לו מקום ולאפשר לו לפרוק אותו. גם אז את, ככל הנראה, תחווי כאב רב, וזה נורמלי, אלא שתוכלי יותר לתכנן את השיחה. תוכלו לכתוב/לצייר/לקרוא ודרך זה לדבר. אפשר להביט באלבומים וליצור שיחה דרך זה. קבלי חיבוק

הבן שלי בן 4 וחצי, יש לו בעיית התנהגות הוא על הזמן מרביץ בגן הנושא הפך למטרד, הורים אחרים מתלוננים, מה עליי לעשות? הילד לא צופה בסדרות טלויזיה שמראות אלימות

סימה בוקר טוב, מעיטת בפרטים ולכן קשה לי לענות לך. אני מבקש לשאול אותך מספר שאלות שהתשובות עליהן יסייעו לי להבין טוב יותר את הקושי: 1) מתי הוא החל להרביץ? האם את יכולה לזהות איזשהו אירוע (מעבר בין גנים, מעבר דירה, לידה, מוות, חשיפה לאירוע משמעותי אחר) שקדם להתחלת התנהגותו? 2) האם ההתנהגות מופיעה רק בגן או גם במקומות אחרים? 3) האם היא מופנית לגבי ילדים מסויימים או כלפי כל הילדים? 4) האם הוא מפנה אלימות גם כלפי מבוגרים? 5) האם עוד מישהו במשפחה משתמש בהתנגות אלימה? 6) מה הרקע המשפחתי (נישואין/גרושין/חד הוריות, אחים/יות)? 7) האם שאלת אותו מדוע מתנהג כך? אם כן, מה הייתה תשובתו? תודה, זיו

בני מגיל שנה ישן עם אביו ביחד, עקב בעיות שינה, כתוצאה מכך נוצר מצב שבו אני מרגישה מאוד דחוייה בקשר , הוא כל הזמן רוצה רק את אבא, רוצה שרק אבא יחזיק אותו , יחבק אותו ואינו נענה לבקשות החיבה מצידי. מה לעשות, כיצד אנחנו פותרים את הבעיה ?

דיקלה שלום, אני מאד מעריך את גילוי הלב והאומץ לגעת ברגשות קשים כ"כ. את מתארת בעיה שליעיתים מופיעה בתוך משפחות (לעיתים האב מרגיש דחוי ולעיתים האם), הפתרון לבעיה זו נמצאת בקשר בין בני הזוג. משהו בקשר ביניכם מאפשר למצב זה לקרות, נראה שהאבא עושה קואליציה עם הבן וכך את נשארת "בחוץ". אני מציע שתברי על כך עם בן זוגך, לא ממקום שלהאשים אותו אלא ממקום של בדיקה משותפת מה תורם למצב הזה להמשיך ולהתקיים ומה ניתן לעשות כדי להביא לאיזון משפחתי. אם אתם חשים שאתם זקוקים לעזרה חיצונית אני בהחלט ממליץ לפנות לטיפול מכיוון שהבעיה עלולה להחריף והעמיק את הפער והקרע בתוך המשפחה. זיו

תופעה דומה מתרחשת אצלנו אני לא חושב שזה כתוצאה מקרע ביני ובין אשתי גם לא ממש יצירת קואליציה עם הילד אבל באמת שאין לי הסבר...

שלום, בני בן שנה ו10 חודשים. לא פשוט לנו איתו בזמן האחרון. הוא כל הזמן בודק אותנו. הוא כל הזמן עושה דברים שהוא יודע שאנחנו לא מרשים. כגון, התעסקות עם חשמל, פתיחת מקרר, הוצאת תכולתו, זורק או שופך מאכלים לרצפה. בקיצור...קשה!אנחנו מאוד מתוסכלים כי אנחנו לא יודעים כיצד עלינו להגיב.איך נוכל להגיב בצורה שמצד אחד לא תגרום לנו לכעוס ולהתעצבן ובנוסף אנו רוצים גם להגיב בצורה שתהיה אפקטיבית. נשמח לקבל הצעה לתגובה... לילך.

לילך שלום, ברוך בואכם למשפחת ההורים הרחבה שחיה בצילו של בוס קטן אך קשוח ועקשן. אני ממליץ לכם להתחיל בקריאת המאמר שכתבתי בנושא הצבת גבולות אפקטיבים: http://www.zivsoffer.co.il/article/setting_limits.htm בנוסף, את יכולה לערוך חיפוש בפורום תחת המילה "גבולות". ישנן לא מעט הודעות ותשובות סביב נושא זה. כמו שכתבתי קודם, הנושא מעסיק מאד הורים רבים. אם יהיו שאלות נוספות אשמח לענות. שבוע טוב, זיו

זיו שלום, החלטנו לאחר התייעצות עם איש מקצוע ((-:) לחסום גישה לתכנים מיניים לאחר שהתברר לנו שבננו בן השתיים עשרה וחצי גולש אליהם. שיתפנו את בננו בהחלטה והסברנו בקצרה מדוע אנו סבורים שכך עלינו לעשות. הכנסנו את התוכנה והתברר שהיא חוסמת גישה גם להרבה אתרים אחרים (כמו אתרי מוזיקה), שאין בהם מסרים מיניים ובננו משתמש בהם. ניסינו לברר לגבי תוכנות מחברות אחרות וכולן אותו הדבר. מה לעשות? תודה ושבת נעימה

הי אפרת, איני איש מחשבים ולכן לא מתמצא בתוכנות מעין אלה. אני מציע שתפנו לשירות הלקוחות של החברה שמייצרת/מייבאת את התוכנה. בהצלחה, זיו

תודה

שלום, אנחנו הורים לתאומות בנות 6. בזמן האחרון אחת הבנות התחילה לבוא אלינו למיטה לישון בבוקר עם אבא שלה. היא מאוד קשורה לאבא שלה והוא כל הזמן מחבק אותה ונותן לה נשיקות וחיבוקים. היא התרגלה לבוא כל בוקר למיטה לצד שלו לקבל חום ואהבה ולישון על ידו. הילדה השנייה יושנת ולפעמים היא גם בא למיטה לאבא שלה. אני אומרת שזה לא בריא שהיא בא כל יום ובעלי אומר שאני יותר מידי קרה ושאני צריכה לחקבר יותר את הילדים ולתת להם אהבה. אני אומרת לו שהוא מגזים יותר מידי והוא אומר לי שאני קרה. אני גם מחבקת את הבנות ומנשקת אותן אבל בעלי אומר שזה לא מספיק. השאלה שלי זה האם זה נורמלי שילדה באה כל יום למיטה אוו שזה לא בריא. תודה, רונית

רונית בוקר טוב, מתוך דברייך נראה לי שהמוקד של הקושי שאת מתארת הוא לווא דווקא בשאלה האם זה בריא או לא בריא שבתכם מגיעה לישון אצלכם במיטה, אלא מה קורה לזוגיות ולהורות שלכם בעקבות זאת. מתוך הדברים בהחלט ניתן לראות שהדבר מעלה קונפליקטים שאינם קשורים להגעתה למיטתכם, כמו למשל תחושותיכם המנוגדות בנוגע לכמות החום שאת מעניקה לבנות. דבר נוסף, זה הקונפליקט באיזו דרך לתת לבנות חום. ואולי ישנו קונפליקט נוסף שאינך מציינת במפורש אך אני יכול לחוש בו בין השורות הוא העדפתה של בתך לבוא אל אביה ולא אלייך, אני מתאר לעצמי שעולות בך תחושות לא נעימות סביב הנושא. אני מזהה, שכמו במקרים רבים, מישור הזוגיות (על קשייו וחוזקיו) מתערבב עם מישור ההורות והמשפחתיות. זה דבר טבעי מאד אך חשוב להבחין מהיכן הקשיים נובעים. התשובה לשאלתך האם זה בריא או לא בריא שבתכם באה אליכם למיטה מאד קשורה למה שזה עושה לכם בזוגיות. לעניות דעתי ראשית אתם צריכים לפתור את הקשיים שעולים ביניכם ואז תוכלו להחליט האם לאפשר לה לבוא בבוקר למיטתכם או לא. זיו

שלום שמי הוא איתי ואני נער בן 17. לאחרונה שמתי לב שהבה ילדים מהשכבה הוציאו רשיון נהיגה ולמעט מהם יש רכב. יש גם כאלה כמוני שאין להם רישיון. אני רוצה להוציא רישיון הבעיה היא שאין לי זמן מכיון שהיתה שביתה גדולה ויש ללמוד למבחנים ובגרויות יש לציין שאני לא מסיים כל כך מאוחר עד3 הכי מאוחר בערך ויש לי יום אחד או יומיים שאני בא בשבוע ללמוד אחה"צ מ5-8. ורציתי לשאול מה אני יכול לעשות כדי להוציא רישון וכדאי שיהיה לי זמן ללמוד לתיאוריה? אני זקוק לעצה עם תוכלי גם להכין לי או ללת הנחיות כיצד לעשות לוח זמנים אז אודה לך מאוד

שלום איתי, מאוד התפלאתי מהמודעות שלך לצרכים שלך! לגבי בקשתך,מאוד קשה להנחות או לעשות תוכנית מרחוק, אני מציעה לך לפנות ליועצת בית הספר היא תשמח לעזור לך להכין תוכנית כזו! בהצלחה בתיה

שלום, סיפורינו מעט מורכב אך אנסה לקצרו. אני נשואה נישואים שניים. מנישואים ראשונים יש לי שני ילדים - בן 11 ובן 7. מנישואי השניים יש לי ילד בן 3 ואני צריכה ללדת בקרוב. הקושי העיקרי בו אני נתקלת הוא עם בני הבכור - הוא מתחצף ללא הרף, דבר שמתבטא גם בבית הספר וגם בבית, בסך הכל הוא ילד מאוד חכם אבל מתחיל להתמרד. אני מנסה להיות כמה שיותר סבלנית כלפיו ומודעת למגבלות הגיל הזה אבל הקושי העיקרי הוא עם בעלי שלא מוכן לשמוע את בני מתחצף ומתנהג כך וכתוצאה מכך הוא כועס עליו רוב הזמן, ומתנהג אליו בצורה קצת ילדותית - ז"א "מכניס" לו על דברים לא קשורים ועוד. - בקיצור גם בני וגם בעלי "קצרים" אחד על השני ולא צריך הרבה כדי שיהיה פיצוץ (מה שקורה כמעט על בסיס יומי) לבעלי ישנה תמונה (פנטZיה) בראש על איך ילד בגילו צריך להתנהג להוריו כי הוא היה ילד מאוד צייתן ורגוע, מנגד נמצא האבא של בני שלא מרוצה ממערכת היחסים שלי באופן כללי והבן כל הזמן מתלונן עלי ועל בעלי אצל אביו ומקבל מקום לכך אצלו. הבעיה היא שבסופו של דבר מי שנמצא בין כל שלושת הגורמים (הגרוש שלי, בני ובעלי) זאת אני שמנסה לתמרן ולפשר ולהפריד כל הזמן..... אני מנסה להסביר לבעלי שאני לא צריכה שיגנו עליי כשאני בויכוח עם הבן שלי ושהוא לא צריך להתערב מאחורה ולקרוא קריאות שבשורה התחתונה רק מרתיחות אותי עליו ועל בני וכך גם בני שמתרתח עוד יותר - הייתי רוצה שיעזוב אותי להתמודד עם בני כשאנחנו בקונפליקט אך בעלי לא מצליח להבין את זה וממשיך להתנהג בצורה הזו... האם אני פועלת נכון? איך אני מצליחה לצאת מזה???????? נמאס לי, מה עושים?

שירית בוקר טוב, את חיה במשפחה מורכבת (משפחה שבה יש נישואין שניים) וישנם גורמים רבים המעורבים ומשפיעים על כל אחד מבני המשפחה. על חלק מהגורמים אין לך כל שליטה ולכן הקשיים הם מורכבים. אני מתייחס להתנהגותו של בנך כנייר לקמוס, כמראה, למתרחש בבית. הוא מזהה שיש בלאגן, שיש כוחות שמושכים לכאן וכוחות שמושכים לשם. הוא מזהה את הקונפליקט בינך לבין בן זוגך ובינך לבין אביו. אני מניח שהילד נמצא בחרדה וחווה קשיים רבים סביב המצב ולכן הוא מגיב כפי שמגיב. כדי לפתור את העניין את צריכה להתמקד בדברים עליהם יש לך שליטה, כלומר בתוך ביתך (על אביו יש לך שליטה מועטה מאד אם בכלל). אני בהחלט ממליץ לך ולבן זוגך לפתור את הקושי בינכם. להיות מבוגר שחיי ואחראי (לפחות חלק מהזמן) לילד (ובעיקר מתבגר) שאינו שלך הוא דבר מאד מורכב עבור שני בני הזוג. ייתכן מאד שאתם זקוקים לייעוץ מקצועי סביב "פרק ב'" של חייכם (המשפחה הראשונה היא פרק א' ואת כבר בפרק ב'). אם תצליחו לעשות "סדר" ביניכם (כגון מי מגיב מתי, איך ובאיזה עניין) בנך ירגיש בשינוי ואני משוכנע שתחושי בשינוי בהתנהגותו. בהצלחה, זיו

שלום, סיפורינו מעט מורכב אך אנסה לקצרו. אני נשואה נישואים שניים. מנישואים ראשונים יש לי שני ילדים - בן 11 ובן 7. מנישואי השניים יש לי ילד בן 3 ואני צריכה ללדת בקרוב. הקושי העיקרי בו אני נתקלת הוא עם בני הבכור - הוא מתחצף ללא הרף, דבר שמתבטא גם בבית הספר וגם בבית, בסך הכל הוא ילד מאוד חכם אבל מתחיל להתמרד. אני מנסה להיות כמה שיותר סבלנית כלפיו ומודעת למגבלות הגיל הזה אבל הקושי העיקרי הוא עם בעלי שלא מוכן לשמוע את בני מתחצף ומתנהג כך וכתוצאה מכך הוא כועס עליו רוב הזמן, ומתנהג אליו בצורה קצת ילדותית - ז"א "מכניס" לו על דברים לא קשורים ועוד. - בקיצור גם בני וגם בעלי "קצרים" אחד על השני ולא צריך הרבה כדי שיהיה פיצוץ (מה שקורה כמעט על בסיס יומי) לבעלי ישנה תמונה (פנטZיה) בראש על איך ילד בגילו צריך להתנהג להוריו כי הוא היה ילד מאוד צייתן ורגוע, מנגד נמצא האבא של בני שלא מרוצה ממערכת היחסים שלי באופן כללי והבן כל הזמן מתלונן עלי ועל בעלי אצל אביו ומקבל מקום לכך אצלו. הבעיה היא שבסופו של דבר מי שנמצא בין כל שלושת הגורמים (הגרוש שלי, בני ובעלי) זאת אני שמנסה לתמרן ולפשר ולהפריד כל הזמן..... אני מנסה להסביר לבעלי שאני לא צריכה שיגנו עליי כשאני בויכוח עם הבן שלי ושהוא לא צריך להתערב מאחורה ולקרוא קריאות שבשורה התחתונה רק מרתיחות אותי עליו ועל בני וכך גם בני שמתרתח עוד יותר - הייתי רוצה שיעזוב אותי להתמודד עם בני כשאנחנו בקונפליקט אך בעלי לא מצליח להבין את זה וממשיך להתנהג בצורה הזו... האם אני פועלת נכון? איך אני מצליחה לצאת מזה???????? נמאס לי, מה עושים?

שלום שירית, אכן עסק לא פשוט כלל וכלל, להורים אשר להם בן /בת מתבגר/ת יש לא מעט קונפליקטים ביניהם על איך לנהוג, בדרך כלל הקונפליקטים הם סביב רכות/נוקשות של כל צעד. כאשר מדובר בהורה ביולוגי מול הורה לא ביולוגי הקונפליקט גדל עוד יותר שכן נכנסים גם נקודות נוספות (אי הסכמות) בין בני הזוג. בדרך כלל ההורה הביולוגי מרגיש שצריך "להגן" יותר על הילד מההורה השני. וההורה הלא ביולוגי מרגיש שצריך "לחנך" גם את הילד אך גם את ההורה שכן הוא יהיה גם ההורה של הילדים שלו! בקיצור לא פשוט....(ועוד לא נכנסנו לגרוש ולבן עצמו ותפקידו....) מה עושים את שואלת? הרבה סבלנות וכן הרבה דיבורים ביניכם, את צודקת התנהגותו של בעלך כרגע מאוד פוגע בכולם וחבל, נכון יותר הוא שיתאפק ותוכלו לדבר ביניכם על הדברים, אגב האם הוא מרוצה מהדרך בה את נוהגת עם ילדיכם המשותף? אולי הוא חושש שבנו יהיה כמו בנך כשיגדל ולכן כבר היום חשוב לו להתערב כדי "למנוע נזקים עתידיים?" כדאי לברר איתו מה קורה, מה מפחיד אותו כל כך. כמו כן חשוב לנסות לשוחח עם גרושך ולקבל ממנו עזרה ולאו דוקא גיבוי להתנהגותו של בנך. חשוב שהוא יבין שתמיכה זו בבנך לטווח הארוך מזיקה לכולם, כן גם לקשר שלו עם הבן בקיצור חשוב לשוחח עם "הגברים" ולנסות להבהיר להם שהבן נמצא באמצע וסובל מכך! אם הדברים לא מסתדרים כדאי לפנות לעזרה עבורך ועבור בעלך חבל לפגוע ביחסים ביניכם בגלל "גיל ההתבגרות"(ברור לך שזו לא הסיבה נכון?) בהצלחה בתיה

מס' שאלות בעקבות תשובתך א. האם לא הגיע שתקבל את אחיה? האם זו תופעה מוכרת גם כהתינוק כבר בן שנה וחודשיים. ב. בעבר ניסתי את שיטת העונש הכנסתי אותה לחדר לחשוב אבל היא ממש מתפרקת וקשה לי לעמוד בזה זה נראה לי גם לא ממש מועיל. אני עכשיו מכניסה לחדר ומרת לה שאני מבינה שהיא כועסת/ מקנאה לפי מה שמתרחש שאני לא מסכימה להתנהגות הזו ושהיא תשכב לנוח וכשתרגע תיצא ותצטרף אלינו. ג. במהלך היום היא כבר מתאמצת שלא יברח לה אבל בלילה זהו נראה לי שהגמילה הלכה והיא כבר לא מרגישה שהיא עושה פיפי ושמנו לה טיטול . האם יתכן או שהיא עושה גם פיפי במודע

רוי שוב שלום, א) הזמן שלוקח לקבל אח/ות חדשים הוא מאד אישי ולכן אין סקלת זמן מדוייקת שעד נקודה מסויימת "זה בסדר" ומעבר לה זה "לא בסדר". זה מאד תלוי באישיות לה, באיך היא תופסת את המקום שלה בבית, בקשר איתכם ובדברים נוספים. ב) את בהחלט מחזקת את דברי מכיוון שלא התכוונתי שתענישו אותה אלא בדיוק למה שאת עושה לאפשר לה "פסק זמן" לחשוב על מה שקרה תוך כדי זה שאת משקפת לה את מה שהיא מרגישה. ההבחנה בין עונש ובין "פסק זמן" מאד חשובה. במתן עונש, אנו לוקחים מהילד את זכות הבחירה ואילו ב"פסק זמן" אנו מחזירים לו את השליטה על עצמו. ג) אני לא מומחה לגמילה ולכן איני יכול לענות לך במדוייק על דרכי התמודדות עם הנושא. עם זאת, נראה לי שזה מאד קשור לרגרסיה הכללית בהתנהגותה. זיו

בתי בת 17 החלה לקיים יחסי מין עם החבר שלה. ניסיתי לשכנעה אותה להתחיל לקחת גלולות ושום דבר לא עוזר. היא לא מוכנה שאני אתערב ושהיא לא צריכה שום דבר. מה אני אמורה לעשות? לשבת בצד ולפחוד שהיא תודיע לי שהיא בהריון?

רונית שלום, לעיתים בני נוער חווים את השיתוף שלהם את ההורים כמאיים, בעיקר כאשר מדובר במין ומיניות ולכן, פעמים רבות אינם משתפים. הדבר מאד תלוי בתקשורת בין הנער/ה להוריו/ה וכן לאישיות שלו/ה. אני מציע שתנסי לדבר עם בתך לא על הביקור אצל רופא הנשים אלא על כך שמתי שהיא תבחר לשתף אותך ולהעזר בך את תיהי בשבילה ותעמדי לצידה. הדגש הוא על הבחירה שלה. את כנראה לא תוכלי למנוע את כניסתה להריון (רק היא תוכל לעשות זאת) אבל בהחלט תוכלי להעביר מסר שאת סומכת עליה שאם היא בוחרת לקיים יחסי מין היא בוודאי יודעת לשמור על עצמה. הדבר החשוב הוא לשמור על ערוץ התקשורת פתוח כדי שאם היא תצטרף היא תרגיש מספיק בטוח לבוא אלייך, לשתף אותך ולא להרגיש תחת ביקורת. בנוסף, קחי בחשבון שאולי היא הלכה לרופא ונוטלת גלולות בלי ידיעתך. בברכה, זיו

שלום אנו הורים מאוד מודאגים בנוגע לביתנו לאחרונה ישנם תלנות מצד הגננת ולמדריכת החוג שלה שהייא מתפרעת לא נותנת להעביר שיעור עד הסוף, לא מקשיבה מזלזלת במה שאומרים לה...כבר מיום ראשון אני בעונשים איתה בלי טלוויזיה..ובלי חברים... היא מצטערת...בוכה ומבטיחה להתנהג יפה...אמרתי לה שאם היא תתתנהג יפה בגן למחרת אז עונש היא לא תקבל...ושוב למחרת היא מתנהגת לא יפה ושוב היא מרביצה לילדים...בגן החוג שלה הוא בימי ראשון וגם שהיא מתראה איתם אחת לשבוע היא מרביצה ואינה נותנת להעביר שיעור כמו שצריך... מה אני אמורה לעשות בעניין זה? האם זה נורמלי? האם היא באמת מגלה את הגבולות שלה? אשמח מאוד לתגובה מהירה תודה רוית

רוית שלום, על פניו לא נראה לי שמדובר בכל שבתכם מגלה או יותר נכון בוחנת את הגבולות שלה ושל הסביבה ע"י הכאת אחרים והפרעות. בד"כ, בדיקת גבולות באופן הזה נעשית בגילאים הרבה יותר מוקדמים (שנה עד ארבע). בגילאים מבוגרים יותר, בדיקת הגבולות נעשית בדרכים אחרות כמו אי רצון לכבות את הטלביזיה, אי רצון ללכת לישון בזמן, רצון לממתק נוסף וכו'. לכן אני מבקש לשאול אותך מספר שאלות כדי לקבל מידע נוסף שיסייע להבין את התמונה: * האם היא מתנהגת כך רק בחוג או גם בשאר השבוע? אם רק בחוג, למה לדעתך דווקא שם? * האם שאלת את בתך מדוע מתנהגת כך? אם כן, מה היא אמרה? * האם בעבר היו תקופות שבהן התנהגה כך? אם כן מתי וסביב מה? * מתי בדיוק החלה להתנהג כך? * האם אתם יכולים לזהות משהו שקרה לפני בסמוך להתחלת ההתנהגות? איזשהו שינוי שקרה: מעבר גן, מעבר דירה, הולדת אח/ות, משבר משפחתי, אירוע טראומטי וכו'. * האם יש עוד מישהו במשפחה שמתנהג בצורה דומה? הרבה שאלות אך התשובות נחוצות עבורי, תודה זיו

שלום בני עוד חודש בן 5 לפני כ 9 חודשים איבד את סבתו אמי במפתיע לאחר אירוע מוחי היא חיה אבל במוסד למונשמים והוא לא יכול לראות אותה עוד מס ימים אני הולכת לאבד את סבא שלו אבי וגם איו הוא מאוד קשור זה סבא שהיה מוציא אותו כל יום מהגן קונה לו הפתעות ופתאום בשלושה חודשים האלה כלום הוא רואה אותו מדי פעם ושואל למה אתה לא בא אלינו יותר וכל הזמן בוחן אותו בגן הוא מספר שסבתא שלו חולה וסבא יבוא ליום הולדת שלי אבל כנראה שזה לא יגיע לזה יש לו גם שינוי התנהגותי של התבכיינות ורגישות גבוהה [\ איך אני אמורה לעשות את זה במיוחד שאני נמצאת במצב הכי לא טוב איך מספרים לו שזה לא יהייה טראמוטי???? אודה על תשובתך בהקדם

לימור שלום, ראשית אני משתתף בצערך על הורייך שהולכים ודועכים, אני בטוח שגם את עוברת תקופה מאד לא קלה. מתוך המקום שאת נמצאת בו אני בטוח שאת מבינה את הקושי של בנך שבאה לידי ביטוי ברגישות גבוהה ובכי. אני מציע שתדברי איתו ותסבירו לו את המצב אך בשפה וברמה שמתאימה לגילו. בהחלט כדאי שתסבירי לו שסבא וסבתא חולים מאד ולכן הם אינם באים. תשוב שתכיני אותו שהם לא יבואו ליום ההולדת שלו עקב מצבם הבריאותי. חשוב לתת מקום לצער ולגעגוע שלו. אולי הוא גם יכעס עליהם וגם זה לגיטימי. כשהם ילכו לעולמם, זה יהיה הזמן לדבר איתו על המוות. את יכולה להעזר בספרים המותאמים לילדים שעוסקים בנושא וישנן עוד טכניקות. מצרף קישור לתגובה שלי באותו נושא: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xPG-79,xFT-36641,xFP-36708,m-Doctors,a-Forums.html ושוב, משתתף בצערך זיו

ערב טוב, לאחרונה בתי בת ה8.5 מזלזלת מאוד בהכנת שעורי הבית, היא מתחמקת מזה ככל האפשר. בנוסף היא כל הזמן מביעה טענות למורה שלה(המורה של לפעמים מעמידה אותה במקום)שהיא לא אוהבת אותה כי היא "כעסנית", בנוסף בחוג שבו היא נמצאת המורה של כעסה עליה ואז היא וחברה שלה החליטו שהן עוזבות את החוג. יש לי מן תחושה שיש לה קושי עם מסגרות ועם הוראות שהיא צריכה לקבל ולבצע. מבחינה חברתית ראוי לציין שיש לה הרבה חברות אך לפעמים נדמה לי שהיא עושה דברים אחריהן ולא בהכרח טובים(כמו לעזוב את החוג או לשנאות את המורה)העוצמות של הנושא גורמות להרבה הרבה מתח בבית ובכלל ביני לבינה שגם חוצפתה הפכה לעוברת גבולות, אני אודה לך מאוד כל תשובה שתוכל לעזור לנו. אורטל

אורטל בוקר טוב, לקבוצת השווים (כלומר לחברים והחברות) יש השפעה מאד חזקה אחד על השני וככל שהילדים נכנסים לגיל ההתבגרות כך ההשפעה גדלה ומתחזקת. הנושא העקרי שאת מעלה הוא הבחירה של בתך להיגרר ולא להוביל. אני מציע שתדברי על כך עם בתך. על הבחירות שהיא עושה, על המחירים והרווחים (הרווח המידי שהיא נשארת נאמנה לחברות של עם אותהה חברה) ועל אופציות בחירה אחרות. בכל אופן, חשוב שתכבדי את דעתה, אם היא בחרה לעזוב את החוג זה בעיקר הפסד שלה. את אותה השיחה את יכולה לקחת גם למקירם בהם בוחרת להתחצף אלייך, מה זה אומר עליה שכך היא מדברת? איך היא מרגישה עם זה? האם נעים לה? האם יכולה לבחור אחרת? בהצלחה, זיו

אכן אני צריכה להתחזק ולעבור תהליך עם עצמי. כיצד עושים זאת? הקושי והבלבול שלי באים לידי ביטוי בעוד מקומות בחיים שחשובים לי. תודה!

ראי את תגובתי להודעתך הקודמת. זיו

מורן שלום, אם יש לך את האנרגיות, הזמן והמשאבים - תפרגני לעצמך ותפני לעזרה מקצועית. זיו, אגב, מטפל באופן פרטני. בהצלחה

שלום רב, יש לי ילדון בן שנה כמעט וחצי... הוא הולך כבר מגיל שנה וחודשיים, בתחילת החורף הלכתי איתו לקנות נעליים אבל הוא לא הסכים לנעול אותם בשום פנים ואופן... כל פעם שקרבתי את הנעל אל הרגל הוא צרח! אין לי מושג מאיפה הפחד הזה ועד היום הוא לא מוכן לשים נעליים בכלל... הוא מוכן ללטף את הנעליים להגיד שהם יפות ואפילו לשים אותם לאמא ואבא, כל זה עד שהנעל מתקרבת לרגל שלו ואז הוא נכנס להיסטריה... יש לציין שהוא כבר גדול ורוצה ללכת לבד אבל אני לא יכולה לתת לו לצאת החוצה אחרי גשם... מה עושים?

תהילה שלום, אני מכיר את הבעיה מקרוב. גם הבן שלי, כל פעם שקונים נעליים חדשות, מגיב באותה צורה. עם זאת, אני רוצה לשקף לך שהילד הוא עוד לא בן שנה וחצי וכבר מתחיל לנהל את הבית. מצד אחד צריך לכבד את רצונו ומצד שני חשוב אל תשכחו מי מנווט את הספינה. יש שתי גישות. האחת: תסבירו לו שבלי נעליים אי אפשר לצאת החוצה, שימו לו את הנעליים, הוא יצרח, תצאו איתו החוצה. ככה מספר פעמים ואני בטוח שהוא ירגע. השניה: שילך בחוץ קצת בלי נעליים, איזה נזק יגרם לו. הדבר בכי גרוע שיקרה הוא שיהיה לו קר ושהרגליים יתלכלכו. אולי הוא יעדיף נעליים על פני הקור, הלכלוך והרטיבות של הרחוב?! אשמח לשמוע את דעתך, זיו

היי, אני טיפ טיפה מתנגדת לדעתך.... האפרוח שלי הוא בדרך כלל ילד מאוד נוח, מוותר בקלות ולא מתעקש... בנושא הנעליים יש לי הרגשה שמדובר במשהו אחר... ניסינו את התוכנית שלך והילד צרח במשך כמעט שעה עד שהורדנו לו..... חוץ מזה יש לו מבט של פחד בעיניים מוכרת לך כזאת תופעה??? הבוקר ניסיתי לגרוב לו נעלי צמר שיותר דומות לגרביים אבל ברגע שהוא קלט את זה החגיגה התחילה שוב... מה עושים???

ההי בתי בת השלוש החלה להכות כשהיא כועסת להעיף חפצים בעבר היא הכתה את אחיה הקטן היום בן שנה והבנתי שקשה לה ויש קצת קינאה אך המכות הפכו קשות יותר ומסוכנות ואני לא מסכימה ואומרת שאסור היא סוחבת לו שערות היום היא כעסה על אביה שהכין סנביצ עם ממרח שהיא לא רצתה אז היא בעטה בו. וגם הוא הגיב בחומרה . יש סוג של רגרסיה היא נגמלה בעבר גם בלילה וגם ביום ועתה היא חזרה לטיטול בלילה וביום מהרגע שהיא יוצאת מהגן יש פיספוסים (לא ברור אם בורח לה בגןהיא חוזרת עם אותם בגדים אבל אדום לה). אני משתדלת פעם בשבוע להיות רק איתה בכיף כל ערב כשהוא נרדם אני או אביה איתה סיפור כיף ולישון. אבל משהו לא טוב ואני בדילמה איך לעזור והאם נכון היה להחזיר לה טיטול בלילה ץ בגן היא עם גדולים ממנה והיא פיקחית והחלה להיות חברותית ובבית היא החלה להיות תינוקית במודע. איפלו לעיתים כשאומרים לה לא על משהו פתאום פורח לה הפיפי. בשולחן האוכל היא החלה לעשות אכילה תינוקית כשקודם היא אכלה בצורה בוגרת. יש מצבים כפים של משחק ביחד ופתאום מלחמה היא מכה את אחיה. בקיצור יש רגרסיה ואני לא יודעת איך להגיב לה.

רוי שלום, אני מציע לעשות שלושה דברים במקביל. אחד, לשים גבול חד משמעי בנוגע להתנהגותה האלימה. אמירת "אסור" כנראה לא מספיקה. אני מציע שכאשר היא מכה שימו אותה ב"פסק זמן" לחשוב על מה שעשתה. "פסק הזמן" צריך להיות בחדר עם מעט גירויים ככל האפשר (שלא תוכל לשחק וכך להסיח את דעתה מהאירוע), לא צריך לסגור אחריה את הדלת (המטרה היא לא לבודד אותה. שמעתי על הורים ששמו את בתם בשירותים - אז ממש לא !! למצוא חדר, או אזור מסויים בבית שמהווה את מקום "פסק הזמן". תאפשרו לה לצאת משם רק לאחר שהיא נרגעת. תעבירו לה מסר שהיא תחליט מתי לצאת ע"י כך שתבחר מתי להרגע. תשתמשו הרבה במילים "בחירה שלך" והחלטה שלך" זה מעביר אליה את האחריות. הדבר השני, תתעלמו מבריחות הפיפי והקקי - ברח לה, לא נורא, מחליפים בלי לעשות עניין גדול וממשיכים הלאה. אתם יכולים להעביר לה את המסר שהיא בוגרת וכשתרצה ללכת לשירותים היא תדע לומר לכם. להגיד לה את זה פעמיים-שלוש ביום ולא יותר. אם היא עשתה במכנסיים, תאמרו לה "לא נורא, בפעם הבא תעשי בשירותים". דבר שלישי, לגבי כל ההתנהגויות הרגרסיביות האחרות (האוכל, הדיבור וכו') - תאמרו לה שלא נעים לכם שהיא מתנהגת ככה ואתם תשמחו להתייחס אליה כאשר תתנהג בהתאם לגילה. אם היא מתנהגת בצורה תינוקית אל תתנו לה פרס בצורת יחס. היא תבחר מתי להתנהג כבוגרת. בהצלחה, זיו

מה לעשות אם הילדה לא מוכנה להיות ב"פסק זמן" ויוצאת תוך כדי בכי והשתוללות הרצפה על מנת להמשיך לעשות זאת מול ההורים?

בתיה סליחה שאני שבה וכותבת על אותו נושא. מספר פעמים יצא לנו לדבר על עזרה משפחתית אך זה נתקל בסרוב מוחלט!!! מה אפשר לעשות חוץ מזה? איך אני אמורה\צריכה להתנהג איתה? בתוקפנות? ברכות? אגב בעלי מנסה כל הזמן לרצות אותה כדי שיהיה לה טוב ואני נגד וכמובן שהוא קצת מתעלם מזה שהיא במצוקה. איזה הורה מודה שלילד שלו יש בעיה?

שלום לאמא, ראשית אל תתנצלי שאת פונה שוב ושוב עם אותו נושא, הפורום נועד לפניות ואין ספק שאת מאוד מוטרדת וטוב שאת משתפת!. לגבי ניסיונו של בעלך לרצות את הבת, לצערי הרב זה פועל בדיוק ההפך, בתך תרגיש יותר ויותר מסכנה שכן אחרת מדוע אבא מנסה כל כך לרצות אותה? ומצב זה מוביל אותה יותר ויותר להתנהג כפי שהיא מתנהגת (התנהגות זו אינה מודעת כמובן!). לגבי זה שבתך אינה רוצה עזרה, זה בסדר, אינני מכירה הרבה מתבגרים שפונים לעזרה בתחילה מרצון. העינין הוא שזכותכם וחובתכם כהורים לפנות לעזרה ולדאוג שכל חבר משפחה ירגיש בטוח במשפחה, לכן עליכם להבהיר לבת שזה המצב ושאתם פונים לעזרה והיא מוזמנת להצטרף!. אל תוותרו על עזרה בגלל התנגדות שלה, זכרו אתם מובילים את המשפחה שלכם, אתם ההורים! בהצלחה בתיה

בני בן ה13 זייף את חתימתנו על מכתב שקיבל בבית הספר, על התהגות לא הולמת בבית הספר, שאלתי מה עושים במקרה זה, ואיך עוזרים לילד לעצב התהנגות שונה, ולהתמודד עם הסיטואציה שמראש נמנע מלהתמודד איתה, אציין שבני הראה לי פעמים רבות בעבר מכתבים על התהגותו בבית הספר אף אחרי זיוף זה הראה לי מכתב נוסף. המכתב שהוסתר ממני היה התראה, שאם לא ישנה את התנהגותו, יאלצו לפעול נגדו באמצעים חמורים יותר. מה דעתכם?

די שלום, מדברייך אני מבין שזיוף החתימה או אחד המרכיבים מתוך מכלול של קשיים של בנך שבאים לידי ביטוי בהתנהגותו בביה"ס. בשלב זה לא הייתי מתמקד בזיוף לבדו אלא בכל בתפקוד סביב ביה"ס. אני מציע שתצרו קשר עם המחנכת ותקבעו פגישה (את והאבא) גם בשיתוף היועצתותעשו חשיבה משותפת על מצבו של הנער. תנסו ליצור שיתוף פעולה עם ביה"ס וחשוב שבנכם ידע על זה, שיבין שהמידע זורם ומטרתכם היא לסייע לו כי אתם מבינים שהוא במצוקה. בהצלחה, זיו

די (וזיו) שלום, אני מבקשת להוסיף כמה מילים.... שקר הינו מנגנון שאנו משתמשים בו (ובכלל זה ילדינו) כשאנו חוששים ואף מפחדים מתגובה לא רצוייה. אני סבורה שיש מקום לבחון ולראות את כל מעגלי חייו של ילדך, כלומר: במשפחה, עם חבריו ובבית הספר. חשוב, בעיני, שתבדקו איתו (ואתכם) איך הוא רואה את הדברים ואיך הוא מרגיש בבית הספר, תקשיבו ותכילו את דבריו, גם אם הם קשים לכם - הוא זקוק לקבלה שלכם אותו. אין זה אומר, כמובן, שאתם צריכים לקבל את התנהגותו. עשו הפרדה ברורה בינו כאדם לבין התנהגותו שאינה מקובלת עליכם. חשוב מאד, שהשיחה תתנהל בזמן נינוח, כיוון שכעס לא יקדם את המטרה. פעמים רבות אנו, כהורים, מבקשים מילדינו לספר לנו את כל האמת, אך קשה לנו לשאת אותה כפי שהיא - וילדינו חשים בכך.... בהצלחה

בני בן 4.5 כל הזמן שואל שאלות על סבים שלו שני הסבים נפטרו , אחד לפני שהוא נולד, והשני הוא בכלל לא זוכר הוא היה כבן שנתיים וחצי שהוא נפטר. אין לי מושג מאיפה השאלות מגיעות , אך הוא שואל : למה אין לי סבים?, ואיפה הם ? אם הם רואים אותי , למה אני לא רואה אותם ? השאלות קשות כי אין לי מושג מהם התשובות הנכונות לגיל זה. אודה לכם על התייחסות

שרית ערב טוב, המוות הוא חלק טבעי מהחיים ובעצם הוא הדבר הוודאי ביותר בהם. וכך גם העיסוק במוות או בהעדרו של משהו משמעותי. אני מניח שבנך רואה סביבו סבים וסבתאות של ילדים אחרים ובאופן טבעי עולה השאלה "למה לי אין?" אני מציע להתייחס לשאלותיו בכל הרצינות תוך התאמת התשובה לגילו. אפשר להסביא על המוות דרך בעל חיים קרוב שמת, או דרך ציור - תבקשי שיצייר את סבא ואת סבתא במקום שבו הם נמצאים. אפשר להסביר לו שכל אדם בסופו של דבר עולה לשמיים ואלי הם באמת רואים אותנו? מי יודע? מה הוא חושב על זה? לדעתו הם רואים אותו אולי הוא מרגיש שהם שומרים עליו? אין בעצם "תשובות נכונות", החשיבות הרבה היא לדיאלוג ביניכם על נושא המוות. זיו

שלום יש לי בת 12 ובעלי שכל הזמן רק מעיר לה. הוא מתעצבן שכל דבר צריך להגיד לה כמה פעמים והיא לא מקשיבה. והוא מתעצבן ומרים את הקול עליה . והוא צועק עליה בכל מקום , אם זה בשבתות במשפחתו או במשפחתי והיא נעלבת ואני מתעצבנת עליו.ומנסה להסביר לו שידבר אליה יפה .אני רוב הזמן איתה בבית וגם אליי היא מתחצפת אבל אני לא עונה לה או שאני אומרת לה את חצופה לא נכנסת לריב איתה ומניחה לה ,והיא מיוזמתה באה ואומרת ומבקשת סליחה. מה לעשות איך להעביר לבעלי להיות יותר סבלני אמא

שלום לך אמא, כל אחד מאתנו יש לו סף סבלנות אחר ומפריעים לו דברים אחרים.את שואלת מה לעשות כדי שבעלך יהיה יותר סובלני כלפי בתך, האם מפריע לבתך התנהגות זו של בעלך או רק לך זה מפריע? אם כן האם בתך שוחחה על כך עם בעלך וספרה לו איך היא מרגישה? האם תמיד היה לבעלך יותר קשה עם בת זו או הקושי התעורר בשנה/שנתיים אחרונות? לפעמים לאבות קשה יותר עם בת מתבגרת, הם קצת חוששים לה ולא כל כך יודעים איך להעביר חשש זה. אולי במקום להעביר ביקורת על התנהגות בעלך, תנסי להבין מה באמת מציק לו ואולי יחד אתם יכולים לעזור זה לזו? כדאי לשתף את ביתך לבדוק האם היא יכולה לראות מה מפריע לאבא ולנסות לשוחח איתו כדי להגיע להסכמות? למרות כל מה שכתבתי חשוב לזכור שמתחים בין הורים לילדים הם מאוד נורמאלים בגיל זה, וכדאי פחות להתרגש מהם בגבולות האפשריים! בהצלחה בתיה

אני אמא טריה לתינוקת בת 4 חודשים ועד עכשיו חשבתי לעשות לה חיסונים כמו כולם. אבל בזמן האחרון התעווררה מהומה סביב הענין וקושרים את החיסונים להתפתחות של אוטיזם. לצערי, לא הספקתי לעקוב אחר הנושא וללמוד אותו ואני מאוד מפחדת מהתוצאות. האם זה נכון שיש קשר? כי, אם כן אולי לא כדאי שאחסן ואסתכן במחלה ארורה כזו ומצד שני אם החיסונים יכולים למנוע מחלות כמו שעלת או דלקת קרום המוח אז זה יהיה חסר אחריות מצידי לא לחסן. למה משגעים אותנו ונותנים לנו לאכול את הלב?! אני מפחדת לעשות ניסויים על הבת שלי. ולא מבינה למה יוצאים עם הצהרות שלא בטוחים בהן. אם תוכל לעזור בענין אשמח. תודה וכל הכבוד על הפורום

ליהי שלום, איני רופא ולכן לא אוכל להתייחס למידע רפואי א מחקר כזה או אחר אחר. עם זאת, כהורה, אני מאד מתחבר לחששות שלך - גם אני עברתי את אותן התלבטויות בדיוק. ככל שמתייעצים עם יותר אנשים (הורים ורופאים) כך הבלבול גדל. ישנם שמקצינים ואומרים "אל תעזי לחסן - זה מסכן את הילד" ומנגד יש את המקצינים האחרים שאומרים "אל תעזי לא לחסן - זה מסכן את הילד". במהלך השנים את תאלצי לעמוד מול התמודדויות דומות: המידע שבידייך יהיה מגוון ולרוב סותר, יהיו דעות שונות לכל מי שתשאלי, ובסוף תצטרכי להחליט (עם האבא כמובן) ולעיתים עם לב כבד. אני מציע שתקחו קצת זמן לחשוב על הדברים ולהחליט ביחד מה אתם עושים. אין תשובה אחת נכונה זה עניין של סטטיסטיקות, הסתברויות והרבה מזל. רק בריאות, זיו

בתיה רציתי להוסיף שבתי הבכורה היא ילדה טובה ביסודה. שלא תביני שהיא איזה "ילדה רעה ומפלצתית" חס וחלילה. אני יודעת בתוך ליבי שזוהי לא ההתנהגות שהיא רוצה להוציא ושזה יוצא לה מכל מיני תסכולים פנימיים שלה ובגלל זה קשה לי. אני רוצה לעזור אבל היא לא נותת להתקרב. היא מאוד משתדלת בלימודים. מאוד מאוד נחמדה לחברות שלה. אני יודעת שהיא מאוד רוצה להיות "אין" ולא תמיד זה מתבטא אצלה שכן היא ממש חסומה. לא מאושרת עד הסוף. היא לא מחלקת אהבה וגם לא מוכנה לקבל. זה ממש כמו "הר געש" שעומד להתפרץ. יש ימים שהיא נחמדה מאוד ויש ימים שזה פשוט יוצא מכלל שליטה. והבעיה שזה משליך על שאר האנשים בבית במיוחד על האחים שלה שכבר "פוחדים"לגשת אליה כי הם לא יודעים מה תהיה התגובה.

לאמא שלום, אין לי ספק שבתך היא ילדה טובה (אגב אני לא מכירה ילדים רעים), אני מכירה ילדים שקשה להם, שההתנהגות לא טובה אך לא רעים!. לגבי מה שכתבת(כאן ובפניה הקודמת), בהחלט נראה לי שבתך במצוקה קשה וכיום מצליחה עדיין להסתיר מצוקה זו בחוץ ורק מוציאה אותה בבית. אני גם שומעת את דאגתך לה (מה בעלך חושב? האם גם הוא שותף לראייתך?). לדעתי מאוד חשוב שתפנו לטיפול משפחתי (טיפול לכל המשפחה) אם תעבירו את המסר הנכון אין לי ספק שבתך תשמח להצטרף לטיפול! המסר לדעתי צריך להיות שיש לכם קושי כמשפחה ולכן אתם ההורים החלטתם לפנות לעזרה כדי לפתור את הקושי שלכם! בהצלחה בתיה

שלום, בני בן 5 לא מעמין בעצמו. אם מרביצים לא הוא לא מחזיר ואומר שהוא חלש. כשהוא כואס הוא אומר שהוא "מגיעל" או "מטומטם" כי ככה קורה לא ילד בגן. כשהוא לא מקשיב ואני מדברת אליו בקשיחות אז הוא מתחיל לתת לעצמו סטירות ולהגיד שהוא ילד רע. אני מסבירה לו שהיא מקסים ונהדר ושלא צריך להקשיב לכל דבר שילדים אומרים אבל זה לא עוזר. לפני חצי שנה נולדה לו אחות. הוא מאד אוהב אותה אבל מאמין בעצמו פחות. איך אפשר לעזור לא לתת אימון בעצמו תודה מראש

סופי שלום, מה דעתך על טיפול באומנות? זה כלי נהדר שיכול לשפר מאד גם את הדימוי העצמי שלו וגם קשיים אחרים שייתכן וסובל מהם. אני בהחלט ממליץ שתפני לסוג טיפול כזה. במקביל, אבקש מ"אפרת" (שמשתתפת בפורום מידי פעם) לענות לך גם לדעתי היא תוכל להאיר פנים נוספות לקושי לדרכי התמודדות איתו. היא באה מהגישה האדלריאנית ועוסקת בתחום ההורות. זיו

תודה לזיו ולאפרת על התשובות. לגבי טיפול באומנות, זה לא כל כך מתאים כי יש לבן שלי בעיות במוטוריקה עדינה והוא נמצא בטיפול. אני משתדלת כל הזמן לשבח אותו כשזה רלוונטי כמובן. אולי ההיתנהגות הזו נובעת מהולדת אחות שהוא כל כך אוהב.

סופי (וזיו) שלום, אני מבקשת להוסיף מס' מילים... אני סבורה שכעס הוא חלק מחיינו כבני אדם. ייתכן שבנך חווה את הכעס כדבר לא לגיטימי ולכן תגובותיו באות בדרך של "הלקאה" עצמית. עידוד הינה דרך, שמעלה את הערך העצמי של האדם (ובכלל זה ילדינו כמובן) ומחזקת את האמונה שלו בעצמו. בעידוד אנחנו מתייחסים למאמץ, למעשה. כשאנו משבחים - אנו מתייחסים לעושה (לאדם) ולהישגיו. כשאת אומרת לבנך "אתה מקסים ונהדר" (סוג של שבח) - תנסי להסביר לו מדוע הוא כזה....למשל: "כשהעסקת את עצמך קודם ואיפשרת לי לשתות קפה בשקט - שמחת אותי מאד"... הדגישי רק את החיוב. התעלמי מהשלילי. אם בנך מדבר בשפה שלילית ("מגעיל", "מטומטם" וכו') - אל תגיבי. שאלי אותו איזה דברים טובים/נעימים קורים לו בגן. שינוי "השפה" יאפשר הסתכלות שונה. בהצלחה

שלום, בתי בת השנה וחצי אינה מוכנה לישון במיטתה (לעיתים אנחנו מצליחים להשכיב אותה במיטה אחרי שהיא ישנה אבל מתייאשים במהלך הלילה מלקון אלייה כל הזמן) היא אינה ישנה לילות שלמים ומתעוררת לפחות 3 פעמים בלילה, כמו כן ההשכבה לעיתים לוקחת זמם רב (כשאנחנו שוכבים לידה) חשבנו להעביר אותה למיטה משלה ולנסות "חינוך מחדש" האם כדאי בגיל כזה? האם עדיף מיטת מעבר או מיטה רגילה? האם זה טראומתי מדי לעבור מיטה וללמוד להירדם לבד בבת אחת האם כדאי בכלל להתעקש על הירדמות לבד? אשחמ לעיצות.... תודה

נגה שלום, הביטוי "חינוך מחדש, מעלה בי הקשרים מאד לא נעימים ולכן אשתמש במושג "הקניית הרגלי שינה". אין שום מניעה להעבירה למיטת נוער אלא העניין הבטיחותי: 1) יש לוודא שהיא לא תיפול מתוך שינה 2) לוודא שהיא יכולה לרדת ממנה בקלות אם תרצה באמצע הלילה. זה טבעי שהיא מתעוררת בלילה (אולי היא רעבה?) אך העניין הוא שאתם מתייאשים. ואני חוזר להתחלת הדברים, אולי ראשית אתם זקוקים להרגלי שינה. כל עוד אתם תתייאשו אין סיכוי שתצליחו להקנות לה הרגלי שינה. גם מיטת נוער לא תעזור בזה. בשביל להצליח אתם חייבים להיות נחושים בדעתכם. כשהיא מתעוררת (אולי את ובן זוגך תעשו תורנויות התעוררות) תגשו אליה ובטון רגוע, מרגיע אך נחוש והחלטי תעבירו לה את המסר שאתם לא מעבירים אותה למיטתכם והלילה היא תישן במיטתה. זה יקח זמן אך היא תתרגל. בנוסף, את מוזמנת לערוך חיפוש בפורום תחת המילה "שינה". נערכו לא מעט דיונים בנושא. בהצלחה, זיו

שלום. לנו ילדה קטנה בת 10 שלא מוכנה לסדר את החדר שלה , אצלה בחדר הבלגן חוגג , כניסה לחדר שלה זו משימה לא נעימה יש לדרוך ולעבור על חפצים , בגדים נעלים וכמובן מחברות וספרי לימוד , השולחן מבולגן עם דפים חספרים משחקים כלי כתיבה צלחות אוכל משחקי מחשב CD שעלו כסף רב ועוד . אני טוען שזה עניין של חינוך מגיל קטן , אני חושב שכפי שהיא מתייחסות לדוגמא לספרי הלימוד והמחברות שלה כך היא מתייחסת ללימודים שלה , סדר ונקיון צריך להיות לדעתי חלק חשוב בחינוך באם ההתיחסות היא כזו היום היא תהיה גם בעתיד , לי הסיפור מאוד מפריע . אשתי טוענת שהחדר זו הממלכה שלה ושתעשה בו מה שהיא רוצה , לה לאשתי זה לא מפריע . אשמל לקבל את דעתכם . תודה

ליאור בוקר טוב, כפי שאתה מתאר נושא סידור החדר הוא עניין של השקפה. אתה רואה זאת בצורה אחת ואישתך בצורה אחרת. אין נכון או לא נכון אלא רק העדפה אישית. אני באופן אישי נוטה לגישה של אשתך שכל עוד הבלאגן נשאר בתוך חדרה של הילדה היא צריכה להתמודד איתו. הדבר החשוב ביותר שאתה ואישתך יכולים לעשות הוא ללבן את הסוגיה בינכם ולהחליט על קו אחד מול בתכם. שבת נפלאה, זיו

הי , שמי רינה . היום רבתי עם חבר שלי , אני בת 16 , למה בגלל ריב איתו אני כ"כ עצובה , אני מרגישה שבכל רגע אני רוצה לבכות , לא רק בגלל הריב שפירק אותנו עכשיו , בכללי , בבית הספר חברה הכי טובה שלי ואני תמיד ביחד , יש איזה ילדה שמנסה להפריד בינינו , היא נתקעת בינינו תמיד , וזה מעצבן , ישבנו אני וחברתי ולא הצלחנו למצוא מה לעשות או מה להגיד לה , בכל מקרה , בבית הספר , אני מרגישה נטושה . מה לעשות ? , כיצד לפעול ? ,

הי רינה, מדוע צריך לעשות משהו כשמרגישים עצובים? מותר להיות מצוברחים מדי פעם, תחושה של איום על חברות(כפי שקורה עם אותה ילדה שמנסה להפריד) או מצב של מריבה ופרידה מחבר, הם סיבות מאוד מוצדקות להרגיש עצב,בדידות. השאלה שלי אלייך היא: האם זו תחושה תמידית שלך ? האם את גם מרגישה שמחה, רצויה,אהובה? אם כן סימן שאת מרגישה מגוון הרגשות והתחושות. עליות וירידות במצב הרוח זהו מצב נורמאלי ומתאים לגילך. אם את מרגישה בזמן האחרון מדוכדכת יותר מתמיד, ללא יכולת להנות מדברים קטנים או גדולים, אז שווה לבדוק מה קורה לך ואולי אף להתייעץ עם איש מקצוע. בהצלחה בתיה

מי יכול למסור מידע בנושא? האם הופעת שיער לבן בגיל ההתבגרות זאת תופעה מוכרת? מה ההסבר לזה והאם צריך לעשות משהוא?

גם אני ישלי את אותה הבעיה אז אני מעוניין גם בתשובה

שלום, קוראים לי מיקה. הייתי צריכה לקבל לפני שבועיים מחזור אבל לא קיבלתי. אני דיי מודאגת כי בדרך כלל אני מקבלת את המחזור באופן סדיר. בינתיים כואבת לי מאוד הבטן וגם הראש ואני לא יודעת אם זה קשור או לא. תוכלי לעזור לי?

שלום לך מיקה, בת כמה את? האם יש לך סיבה לדאוג לאיחור הווסת? אם דאגתך היא בגלל קיום יחסים ללא הגנה(את חוששת להריון), אם כן, אז כדאי לך לקנות ערכת הריון (נמכרות בבתי המרקחת)ולעשות בדיקה או לפנות ליועצת בית הספר ולהעזר בה, או כמובן להעזר בהורייך אם מערכת היחסים ביניכם מאפשרת זו. במידה ואינך מקיימת יחסים, למרות הדיוק שהווסת מגיע, יכול להיות שהוא מאחר בגלל מתח, שינוי בהרגלי האכילה, או סיבות אחרות. כאבי בטן, בבטן התחתונה, הם בדרך כלל סימנים להתקרבות הווסת. בהצלחה בתיה

שלום רב, לאחרונה גיליתי כי בני (בן 21 חי בבית) מעשן חשיש וגראס על בסיס קבוע. כשגיליתי זאת בחרתי לנהל איתו שיחה גלוייה בו ינתן לו המרחב לשתף ולא להרגיש שהוא צריך לשקר. בני בחר לשתף אותי ולספר לי הכל. הוא גם הוסיף ואמר כי לא צורך סמים אחרים. מאז שהדבר ידוע ופתוח, גברה תדירות השימוש שלו (או שזה נובע מהמודעות החדשה שלי לתופעה). בני, שהיה ילד שמאד אוהב לבלות, להתרועע עם בנות, להפגש עם חברים, נוהג להסתגר עכשיו בבית. הוא מסרב לצאת לעבודה. אני חסר אונים, לא יודע באילו כלים, שיטות או דרכים להשתמש כדי לסייע לו להפסיק עם השימוש. האם יש דרכים שתוכלו להציע, מאמרים לקרוא, מומחים לשוחח איתם. אני במצוקה, נואש, אשמח לתשובה בהקדם.

אבא של עדי שלום, המצב אותו אתה מתאר בהחלט מדאיג מאד. נראה שבנך מפתח התמכרות לסמים. לשימוש בסמים מספר סיבות רגשיות והדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות הוא להפנות אותו לטיפול מקצועי באופן דחוף. השאלות הן האם הוא מבין שיש לו בעיה והאם הוא מוכן ללכת לטיפול? אתם מוזמנים לפנות אלי במידה ואתם זקוקים למידע נוסף. זיו

שלום רב, תודה על תשובתך. בני לא מכיר בכך שסובל מבעיה. הוא טוען בכל תוקף כי הדבר בשליטה. על לגשת לטיפול אין מה לדבר. מה עוד ניתן לעשות בתי אומרת שהוא מעשן גראס כבר כ-5 שנים.

שלום זיו, לפני כ- 3 חדשים ילדתי את ביתי הבכורה אחרי 9 שנות נישואין. היו לי הרבה חששות וקשיים להכנס להיריון והריתי מהפריה. מצאתי שהדרך הכי נכונה לי ללדת היא בניתוח קיסרי. לא רציתי לשתף אף אחד בכך מלבד בעלי. ידעתי מראש שלא ארצה להגיד לאימי את האמת כדי שלא תרחם עליי או תספר לאחרים (אני מאוד רוצה לשמור על פרטיותי) ולא יודעת משום מה איך נכשלתי בלשוני וספרתי לאשתו של אחי שעברתי קיסרי (וביקשתי ממנה לא לפרסם וזאת ואכן היא לא עשתה זאת). ובעלי נכשל בלשונו כשסיפר לאחינית שלו והיא סיפרה לכל משפחתו. אני מאוד מוטרדת מכך שלחלק סיפרתי ולחלק לא ובייחוד לאמא שלי לא סיפרתי. אני חוששת שהיא תגלה זאת אולי באחד הימים ותכעס עליי שלא סיפרתי. ובכלל איך הגעתי למצב מביך כזה עם עצמי. והגרוע מכל הוא שאני חושבת על הבת שלי איך היא תרגיש שאמא שלה כל כך מבולבלת. אני מקווה ששאלתי בפורום הנכון. תודה על ההקשבה לילה טוב

מורן שלום, יש לי הרגשה שהקושי שלך לספר לאימך יושב על רקע היחסים בינכן. אולי את מרגישה שהיא לא סומכת על ההחלטות שלך ולא שומרת על פרטיותך. בנוסף לכל אלה, יש את הרקע של של הכניסה להריון, ההריון עצמו והלידה שזו בהחלט תקופה מאד מבלבלת. גם התקופה שלאחר הלידה (מה שמכונה "חופשת לידה" - אולי הגיע הזמן למצוא ביטוי מתאים יותר) לא תמיד קלה וזו בהחלט לא "חופשה". על רקע כל אלה אני בהחלט יכול להבין את הבלבול שלך. ואם אחזור לשאלתך בנוגע לאימך, הרי בסופו של דבר היא תדע ואני מציע שתנצלי את ההזדמנות ותדברי איתה על הקושי שלך בלספר לה. אולי דווקא האימהות הטריה שלך והסבתאות שלה יסייעו לכן לפתח תקשורת אחרת, טובה יותר. בנוגע לחשש איך בתך תרגיש שאמא שלה כ"כ מבולבלת - אני בטוח שהבלבול הנוכחי שלך לא ישפיע עליה כלל, ובנוסף בילבול הוא חלק טבעי ולגיטימי בחיינו. יש תקופות בהן תהי מבולבלת ובתך תלמד שזה בסדר להיות מבולבלת. "בילבול" בסיכול אותיות הוא "ליבלוב". מאחל לך ליבלוב תמידי שמן הסתם ילווה גם בבילבול. זיו

לזיו שלום, ראשית, תודה על התייחסותך למה שכתבתי. אכן אימי לא יודעת לשמור על פרטיותי ולא ממש סומכת על ההחלטות שלי. תמיד יש לה מה להגיד על ההחלטות שלי ולכן עד היום קשה לי לקבל החלטות ולהיות שלמה עם עצמי (למרות גילי המופלג). למרות שציינת שעליי לספר לה את זה עכשיו, אני לא מרגישה שאני יכולה לעשות זאת. היא בטח גם תכעס מאוד ששיקרתי לה. מקווה מאוד שיסורי המצפון לא יכו בי. אבל מצטערת, לא מרגישה שיכולה לבוא אליה ולהגיד לה את האמת עכשיו. ובינינו- האם זה כל כך נורא שלא סיפרתי את האמת?! תודה רבה ושבת שלום!

היי כל כך אהבתי את סיכול האותיות. איך דבר שעלול להתפרש כשלילי/קשה/בעייתי - עם שינוי הראייה מקבל משמעות אחרת לגמרי. שבת נעימה

אני לא בידיוק יודעת באיזה פורם לרשום את זה... חבר שלי ואני כבר חצי שנה ביחד. בשבוע השני שלנו הוא הביא לי פעם ראשונה לנסות חשיש... אני אף פעם לא עישנתי או משו.. לכן הוא אמר שאפשר גם בדרך אחרת... הוא לקח עוגה... פורר את החשיש.. ואכלנו אותה. כנראה שהוא שם הרבה יותר מדי[חווינו ממש סרט רע כמו שאומרים...כאבים.. יובש בפה..לא יכולנו כמעט לזוז...] בכל מקרה,בזמן האחרון הוא כל הזמן עייף,יש לו כאבי ראש...לא בא לו לעשות כלום [הוא לא יודע אם זה נמשך חצי שנה או חודשיים]. ואחרי אותו לילה אני בכיתי הרבה...לאט לאט זה נשכח.. אבל כבר חודשיים.. ואפילו יותר אני דיי בדיכאון..אני הרבה בוכה...מה שפעם היה משמח אותי כבר פחות משמח.. ובעקרון אין לי הרבה כח לכלום. שנינו בכיתה י"ב. רציתי לדעת אם יכול להיות שזה קשור לאותו לילה... הוא אומר שלא...אבל לא יודעת...יש לי הרגשה רעה. ואם כן..מה אפשר לעשות.. בכל מקרה,אני מתחרטת על הלילה הזה עד עכשיו. תודה.

שלום לך ק. בהחלט יתכן שמצבכם הוא תוצאה של אותו לילה. מחד יש לכם מזל שכן בגלל ההתנסות הרעה אתם לא תרצו להתנסות שוב (בדרך כלל כאשר החוויה של עישון חשיש היא טובה, יש יותר סכנה לשימוש חוזר, והתוצאות לכך ידועות). בכל מקרה אחת הבעיות בשימוש בסמים היא שכל אדם מגיב אחרת ואי אפשר לדעת איך נגיב עד שלא מתנסים.יתכן גם שמצבך לא קשור לעישון, את מציינת כאן שאת בוכה הרבה, מה מצב השינה, האכילה, הריכוז שלך? האם יש שינוי בתפקוד הכללי שלך? אם כן כדאי ללכת להתייעץ במרכז למתבגר(יש מרכזים כאלה בכל עיר/ישוב).מרכזים אלה מאפשרים לנוער להגיע ללא ידיעת ההורים, אפשרות נוספת היא להגיע לטיפול אצל מטפל העובד עם נוער, כדאי בהחלט לשתף אותו בשימוש החד פעמי, כדי שהמטפל יוכל לאבחן את מצבך ולעזור לך.החשוב ביותר הוא לא להשאר במצב הדיכאוני לבד! תדאגי לעזרה מתאימה, ככל שתקדימי להעזר כך תוכלי לחזור לתפקודך מהר יותר. בהצלחה בתיה

שלום רב, אני אמא לילדה בת 4. היא מחקה את בני גילה. ומה שמדאיג אותנו יותר זה שהיא מושפעת מבן דודה שהוא בן 6. היא מוכנה לעשות את כל מה שהוא מבקש ורוצה. היא לא אוהבת להשתתף בכורסים שלא נמצאים שם חברים או קרובי משפחה. היא מפחדת להשאר לבד גם בתוך הבית. היא ישנת במיטה שלנו מגיל 2. השתדלנו הרבה להעבירה לחדרה אבל ללא שום תוצאה. אנחנו רוצים שהיא תהיה עצמאית ושתשתחרר מהוריה וקרוביה וההחלטות יהיו משלה ולא ישפיעו עליה ועל האישיות שלה.

"אמא" בוקר טוב, אני דווקא רוצה להתחיל מסוף דברייך ואשתשמש בדבריה של 'אפרת' (משתתפת בפורום): בתור שלב ראשון מחליטים מי מנהל ומוביל את החיים בבית.... ומעניין לשים לב שמחוץ לבית היא נגררת אחרי בן דודה בן ה- 6 ובתוך הבית אתם נגררים אחריה (לפחות בכל מה שקשור בשינה). כלומר, לילדה שלכם בהחלט יש יכולות אסרטיביות. אם אתם רוצים שהיא תיהיה עצמאית תצטרכו "לשחרר" אותה מכם ושינה זה מקום טוב להתחיל בו (את יכולה לחפש בפורום תחת המילה "שינה" - התקיימו לא מעט דיונים סביב הסוגיה). בנוגע להיגררות אחרי בן דודה - זה מאד טבעי כי הוא גדול ממנה. אתם יכולים לדבר איתה על הבחירה שלה להוביל או להגרר בסופו של דבר היא תחליט היכן נוח לה יותר. גם בעניין החיקויים הייתי נוקט באותה הגישה, מסביר לה שזה לא נעים לאנשים סביבה ומדגיש את יכולת הבחירה של בתקשורת עם הסביבה. בהצלחה, זיו

בני סיפר לי שהיום בהפסקה ילדים הלכו מכות ואחד הצליח להפיל את השני וישב עליו במשך כל ההפסקה! התקשרתי למנהלת והיא נתנה לי את המספר של המשגיחה בהפסקות, והיא אמרה לי שאם זה באמת קרה כנראה היה מדובר במשחק אחרת היא היתה עוצרת את זה. לא יודעת אם היא צודקת או לא אני רק מקווה שהבן שלי לא יהיה מעורב בכאלו דברים. מה דעתכם?

לצערי (ואני בטוח שלצערינו כולנו), בציאות כיום הילדים חשופים להרבה מאד אלימות אם בבתי הספר ואם באמצעי התקשורת. אני חושב שהדבר הנכון לעשות הוא שתדברי עם בנך על מה זה עשה לו לראות את מה שראה ומה הוא חושב על אלימות ועל הבחירה בסוג כזה של התנהגות. זה יעצים אותו וירחיב את דרכי ההתמודדות שלו. בהצלחה, זיו

שלום, ילדתי בן שני לפני כשבועיים. בני הבכור בן שנה ותשעה חודשים. סך הכל הוא מקבל את אחיו מאוד יפה , נותן לו מוצץ אם הוא בוכה, מנשק אותו ומאוד חיובי אליו ברוב המקרים. כאשר אני עם שניהם לבד, בלי בעלי ואני מניקה את הקטן, הגדול יותר מושך אותו ממני ולא מסכים שאניק אותו. כמו כן, בכל פעם שאני מרימה את אחיו הקטן הוא מתנהג בפראות, מסוגל להרביץ לי ולאחיו.אני ממש לא יודעת כיצד עליי להגיב בכל אותם המצבים. חשוב לי להדגיש שמהרגע שהוא חוזר מהמעון אנחנו בדרך כלל מאוד איתו, משחקים איתו המון ומנסים לפנות לו זמן רק איתנו(או עם אחד מאיתנו).דבר נוסף,הוא מאוד מנסה אותנו בזמן האחרון, שכנה הגיעה עם בנה הקטן(בן שנה) ובני התחיל להרביץ לו. הוא ידע שהוא עושה מעשה לא נכון ובכל זאת המשיך. כיצד עלינו להגיב בכל המקרים הללו??? תודה.

לילך שלום, ראשית מזל טוב ושתדעו רק אושר. לא מעט פעמים הילדים הבכורים, בעיקר בגילאים של בנך ואפילו מבוגרים יותר, מגיבים כמו שבנך מגיב. דבר זה בא מתוך קנאה כמובן. הוא התרגל להיות מרכז העולם ופתאום ביום אחד צץ לו מתחרה קטן. ההתייחסות שלכם צריכה לבוא משני מישורים בו זמנית- המישור ההתנהגותי, כלומר הצבת גבולות הקשורים בהתנהגותו במידה והוא מתנהג באלימות והמישור הרגשי, שבו אתם צריכים לשקף ולשיים (לתת שם) את הרגשות שלו. לדוגמא: "אני מבינה שאתה מקנא, אבל אני אוהבת אותך ותמיד אוהב אותך". ובנוסף לזה, הזמן יעשה את שלו. עברו רק שבועיים והמערכת המשפחתית עדיין לא התרגלה לשינוי הגדול. כולם צריכים למצוא את מיקומם החדש במשפחה, כשזה יקרה הדברים ירגעו. זיו

היי לילך (וגם זיו), אם מותר לי, אני מבקשת להוסיף ולהתייחס לתגובתו של זיו: הקנאה היא רגש נורמלי וטבעי, בעיני. גם במשפחתי חווינו אותה (ע"י "טילטולי שב"כ" למשל, כלומר האח הגדול היה "מנער" את הקטן מידי פעם וכפי שזיו אמר שמנו גבולות מאד ברורים סביב עניין של חשש לפגיעה פיזית) וזה עבר. זיו נתן את האפשרות לומר: "אני מבינה וכו'..". אני לא רוצה להישמע קטנונית. אני הייתי מורידה את המילה "אבל"....כלומר: "אני מבינה שאתה מקנא. אני אוהבת אותך ותמיד אוהב". אני מבקשת להוסיף ולהציע, שאולי תאצילי לו סמכויות בעניין הטיפול בתינוק. זה יעזור לך מחד ויעניק לו תחושה של תרומה ומועילות בתוך התא המשפחתי מאידך. בהצלחה והמון מזל טוב.

בתיה שלום, מה עושים עם ילדה בת 14 שכל אבל כל מה שיש לה להגיד לאחותה בת ה- 12 זה- מגעילה, שמנה, פרה, כמה את אוכלת, פצעונית, מכוערת ועוד ועוד ועוד העלבות? לפעמים בה לי פשוט להגיד לה תסתכלי על עצמך לפני שאת מעליבה את אחותך!!! מספר פעמים דיברתי איתה יפה וגם בצורה לא יפה ותקיפה אבל שום דבר לא עוזר. כמה שאני מסבירה לבת 12 שלא תתייחס זה קשה. היא ממש מפחדת לאכול לידה, לדבר לידה. ושתביני היא ממש רזה- כמובן שכל העלבות הן לא קשורות למראה שלה או לגוף שלה! נמאס לי כבר לשמוע את זה ולראות ולשמוע עד כמה היא תוקפנית ומלאת מרירות כלפי כל הסובבבים אותה וכמובן בפרט כלפי אחותה. מה עושים?

לדעתי את צריכה לצלם אותם במצלמת וידאו ולהראות להן איך הן מתנהגות, זה בד'כ עובד

לאמא שלום, מריבות,ויכוחים, העלבות בין אחים, הנו חלק בלתי נפרד מלהיות אחים, הצריכים להתמודד על תשומת הלב של ההורים, במקרה כזה של פגיעות הדדיות אני מייעצת לא להתערב, לאפשר לאחים לפתור את הקושי שלהם, בדרך כלל במצב זה אפשר גם לראות יחסים טובים במקביל(כלומר נראה את האחים רבים ומתווכחים אך גם נראה אותם מבלים ביחד) כאן את מתארת מצב בו ילד אחד במשפחה פוגע באופן קבוע בילד השני, (אין כאן הדדיות ביחסים - בפגיעות), יתרה מזאת את מתארת מצב של התעללות נפשית של האחות הגדולה באחות הקטנה, במצב זה מאוד קשה שלא להתערב, ואז השאלה היא איך מתערבים. בדרך כלל כאשר יש מצב של התעללות של אחד האחים בשאר האחים יש כנראה חשד שאותו מתעלל עובר בעצמו התעללות נפשית בקבוצת השווים(קבוצת החברים שלו), מה מצבה החברתי של בתך? מה מצבה הלימודי? האם יש לבתך חברות קרובות? האם מערכת יחסים זו תמיד איפיינה את בנותייך או מצב זה החל בזמן מסויים? איך הקשר שלך אל שתי הבנות? האם יתכן שבתך הבכורה מקנאה באחותה? האם אחותה "מוצלחת" יותר חברתית/לימודית? שימי לב אמא האם יש לך תשובות לשאלות אלו? לאחר שתדעי מה וממתי החלה התעללות זו תוכלי לשבת עם בתך הבכורה בשקט מחוץ לבית (יציאה של בנות), ולברר מה קורה איתה, ובמקביל להבהיר לה שאתם(את ובעלך) לא מקבלים יותרהתנהגות זו ורוצים לבדוק איתה איך לעזור לה להפסיק אותה.שימי לב אמא, חשוב לאפשר לבתך להגיד את רגשותיה, מותר לה אפילו לשנוא את אחותה, אך חשוב להבהיר לה שאסור לה להתנהג את רגשותיה! במידה ואין שינוי כדאי מאוד לפנות כמשפחה לטיפול משפחתי דבר שיאפשר לכולכם לפתוח יותר את ערוצי התקשורת! (חשוב במקרה זה לא להפנות אותה לטיפול לבד שכן אז תיהיה תחושה ששוב היא "הלא בסדר", אלא אם כן בתך רוצה לברר לעצמה מה קורה לה בעזרת מטפל/ת). בהצלחה בתיה

התינוקת שלנו מתעוררת בלילה ובוכה שעתיים ויותר כי היא רוצה שניקח אותה למיטה שלנו. כשהיא מתעוררת בשעה שש בבוקר היא לא רוצה ללבוש בגדים, ורוצה לשחק, ולא מאפשרת לנו לקחתה לגן אלא רק בזמן שנוח לה. מה עושים ?

התינוקת שלנו מתעוררת בלילה ובוכה שעתיים ויותר כי היא רוצה שניקח אותה למיטה שלנו. כשהיא מתעוררת בשעה שש בבוקר היא לא רוצה ללבוש בגדים, ורוצה לשחק, ולא מאפשרת לנו לקחתה לגן אלא רק בזמן שנוח לה. מה עושים ?

היי דוריס.... אני לא במקום זיו, כמובן, ובכל זאת החלטתי לכתוב לך... שאלת מה עושים ולי חלפה מחשבה בראש, שבתור שלב ראשון מחליטים מי מנהל ומוביל את החיים בבית.... בהצלחה שנה אזרחית נהדרת