פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

זיו שלום רב, ברכות לרגל הצטרפותך כמנהל הפורום , מקווים להנות מפורום חשוב והכרחי שכזה. לשאלתינו: יש לנו 2 ילדים אחד כבן 4 שנים והאחר כבן שנתיים ... כל פעם בנינו הבכור מנסה ליצור תחרויות עם הקטן כדוגמא: אם קונים להם משהו אז הגדול מיד שואל :" נכון ששלי יותר גדול/יפה/מיוחד ממנו? או אם הם אוכלים אז הוא שואל :" נכון שאני יותר חזק ממנו". בעלי נוהג לומר לבני הבכור כתשובה כי:" לא עושים תחרויות בין אחים". אני לא בעד תחרות בין אחים אך גם לא צריך לבטל אותה .. ואני חוששת שמא התשובה של בעלי מבטלת את עניין התחרות , כי זה חשוב לפתח אצל ילד גם תחרותיות , לא במובן השלילי של המילה , אלא רק במובן החיובי שלה. מהי דעתך על כך? גיא וגלית!

גיא וגלית בוקר טוב, מצטרף לתקוותכם שתוכלו להנות ולהעזר בפורום. תחרות קיימת כחלק בלתי נפרד ממערכות יחסים בין בני אדם ובוודאי בין אחים. הם מתחרים על מקומם במשפחה, על אהבתכם, על תשומת ליבכם, על של מי יותר גדול/יפה/מיוחד. אני נוטה להסכים עם גלית שאמירה כמו "לא עושים תחרויות בין אחים" אינה משקפת את האופי הטבעי של הקשר ביניהם. ייתכן מאד שככל שתתאמצו יותר לבטל את התחרות הבן הגדול רק יגביר אותה מחשש שיאבד את המקום הראשון. חשוב לאפשר לו להיות במקום בו הוא האח הגדול והבוגר (בלי לשכוח כמובן שהוא עדיין ילד עם צרכים של ילד). במקביל, לתת לבן הקטן את המקום היחודי שלו. נשמע מורכב? זה אכן כך. זו מעין לוליינות הורית שתחליתה היא לאפשר לאחים לקיים תחרות בריאה ומבוקרת. בברכה, זיו

זיו, אז איך אנחנו אמורים לענות לו כשהוא שואל של מי יותר יפה/חזק וכו'.... ?

שלום רב , בתי בת 4.5 ומדי בוקר כאשר אני לוקחת אותה לגן הילדה בוכה כאשר מגיע הזמן בו אני צריכה לעזוב הילדה נתפסת בי ובוכה ברצוני לציין כי אני משתדלת לעזוב את הגן כמה שיותר מהר ולא מושכת את הפרידה בכדי שלא תהפוך לקשה יותר ,כאשר אני שואלת בסוף היום אם היה לה קשה להירגע אומרים שזה לקח מס' דקות ולא יותר אנו משוחחות המון על הנושא אני מקפידה לשאול אותה אם היא נהנית בגן והיא מספרת שהיא אוהבת את הגן וכיף לה ושהיא מתגעגעת אלי ולכן היא לא רוצה שאני יילך לעבודה פעמים רבות בהם סיכמנו שהיא תיפרד יפה וגם דאגתי להזכיר לה אך ברגע האמת היא נשברת מה עושים ???.?.?

לצערי אין הרבה מה לעשות מכיוון שלשמחתי, ילדים רבים מתקשים להפרד מהוריהם. אמנם בד"כ בגילה רואים זאת פחות, אך עדיין ישנם ילדים שבוכים. ההתמודדות שלך נשמעת לי טובה מאד: להכין אותה לפרידה, להגיע לגן, להיפרד ולהפגש אחה"צ. כל עוד היא שמחה ונהנית בגן, אין מה לדאוג. בברכה, זיו

בוקר טוב בתי בת 14+4 חודשים נתפסה לפני כ-3 שבועות על שקר חמור מאוד שהיה עלול להתסתיים באסון. אנו גרים בישוב באזור השרון ויציאה מהישוב בשעות הערך כרוך לפעמים גם בטרמפים. על השקר שנתפסה היא קיבלה על עצמה לבחור את העונש וכך היה. אך בעודה יושבת בבית בעונש נתפסה שוב על שקר. האם כך אנו אמורים לגדל ילדה בחשש שאולי יש עוד שקר? מה עושים עם עניין השקרים היום זה על דברים קטנים מחר זה יהיה יותר גרוע אם לא נדע איך לעצור זאת. בעלי טוען שאם היה סותור לה בפעם הראשונה אז אולי היתה חושבת פעמיים לשקר שוב, לכן הפעם הוא ממש רותח ואין אנו רוצים להתחיל באלימות אנא ממך נא התיחסותך בהקדם מאחר והיום בערב אנו אמורים לסגור את הנושא עם הילדה לגבי השקרים והמיניפולציות להשגת דברים מבלי לדעת את דעתנו בנושא.

חיה שלום, ראשית ברצוני להתייחס לדברייך שאינכם רוצים להתחיל באלימות. כולי תקווה שלמרות הכעס, האכזבה והפגיעה שאתם חשים כלפי בתכם לא תנהגו כלפיה לעולם באלימות. אלימות אינה משיגה דבר מלבד פחד. בתכם לא תכבד אתכם יותר אם תנהגו באלימות אלא היא תלמד לפחד מכם. אני מציע שתשבו לשיחה משפחתית ותשאלו אותה מדוע היא הרגישה צורך לשקר? ייתכן שהשקרים באים על רקע המתח הקיים בגיל ההתבגרות בין הרצון לעצמאות לבין הבגרות הבלתי בשלה. אולי זהו חלק מתהליך הנפרדות שלה מכם. חשוב להסביר לה את משמעות מעשיה ואת התוצאות שלהם. בשיחה תנסו לעודד את האמון ההדדי בינכם על ידי כך שלא תשפטו אותה אלא את ההתנהגות שלה. לדוגמא: לא לומר לה "את שקרנית!!", אלא "אני דואגת לך אך לא מקבלת את השקרים". בברכה, זיו

אני בחודש התשיעי להיריוני ויש לי תינוקת בת 1.3. אני ממש מרגישה שהיא חשה שמשהו מתקרב למרות שאני קצת מדברת איתה על הנושא של אחות, תינוקת חברה וכד, למרות שהיא עדיין קטנה. בתחילת השנה הכנסנו אותה לגן ומשם היא למדה להתחיל לבכות (עד אז היא כמעט לא בכתה כמעט אף פעם), תינוקת מאוד מאוד טובה בוגרת ומבינה לגילה. לאחרונה, החלה ללמוד מהגן בכי כשעוזבים אותה בהתאם להתנהגות של ילדים אחרים אם כי זה לא מה שמטריד אותי. 1. הבעיה היא בשינה, היא מתעוררת מספר פעמים בלילה בבכי (גל פני הגן היתה מתעוררת ונרדמת חזרה עם בקבוק בין 2-3 בלילה). היא לא מוכנה בשום פנים לוותר על בקבוק עם מטרנה ואני לא יודעת איך לגמול אותה 2. בעית הרדמה - היא עושה את עצמה מקיאה ולפעמים אף מקיאה בשבועייים האחרונים כדרך למשוך תשומת לב לפני השינה. 3. עדיין לא העברתי אותה חדר (יש לנו דין ודברים על להעביר חדר לפני שאני עושה סורגים בבית, אנו גרים בבית קרקע) וכן אני קצה אליה בלילה ואני עובדת במשרה מלאה, קשה לי לקום אליה לחדר האחר בדגש על זה שהיא קמה בין 2-3 פעמים בלילה. מצטערת על השאלות הרבות, אך אשמח למענה בהקדם! בברכה, צבייה

צביה שלום, ראשית ברצוני לאחל מזל טוב ואיחולי לידה קלה. אין ספק שבתך, למרות גילה, מרגישה שמשהו מתקרב. היא רואה שאת בהריון ואני בטוח שהיא מרגישה גם את האנרגיות בבית שמגיעות לקראת הלידה המתקרבת. בעניין הפרידה בגן - את כותבת שהיא למדה לבכות בגן, זו נקודת מבט אחת על הדברים. האם ייתכן שעד כה היא לא בכתה מכיוון שלא חוותה את הנטישה שהיא חווה בפרידה בגן? בנוגע לבעיות בשינה, ברצוני לשאול אותך שתי שאלות שיבהירו לי את המצב: מדוע חשוב לך לגמול אותה מהמטרנה? כיצד את יודעת שהיא מקיאה מתוך תשומת לב? האם שללתם אפשרויות גופניות אחרות? אשמח אם תפרטי מעט יותר וכך אוכל לראות את התמונה הרחבה ואשתדל לסייע לך, בברכה, זיו

הי תודה על ההתייחסות. בעניין השינה - מטרנה במהלך השינה יכולה לגרום לעשתת וזה מה שמפחיד אותי. מקיאה מתוך תשומת לב כי היא עושה פעולות של הקאה ודוחפת אצבע בכוונה להקיא ןלמשוך את תשומת ליבי ואז אני מתייחסת ואומרת לה שאסור אז היא ממשיכה. מה לגבי השינה ומעבר חדר.... תודה, צבייה

אהלן זיו, רק רציתי להגיד שאני מאד נהנית מהתשובות,מהאכפתיות,מהדרך,הנימה ובכלל שוב כיף לי להכנס לכאן. מור.

זיו כל הכבוד על איכפתיות שאתה מפגין כאן בפורום... תודה לך! בשם כל ההורים

אני אכן משתדל לסייע עד כמה שניתן. נושא ההורות חשוב לי מאד באופן אישי גם כבן של.. ובעיקר כאב. לעיתים ההורות והקשר עם ילדינו מזמנים לנו קשיים והתמודדויות שאף אחד לא הכין אותנו אליהם. עם זאת, לרוב, ההורות מאפשרת לנו לגלות חלקים בתוכנו - כמו כוחות, יצירתיות, חמלה, אהבה, סבלנות - שפחות הכרנו לפני שילדנו גילו לנו אותם. ושוב, תודה על המילים החמות זיו

יש לי 2 ילדים : 20 , 16שגרים בבית. לגדולה יש חבר חדש, היא טיפוס סגור. אבל יוצא שאני שואלת אותה כל מיני שאלות בנוגע אליו. בכל פעם היא מגיבה בכעס - למה אני שואלת אותה. ואני מרגישה התעניינות וסקרנות על שיש לה חבר. (אציין שהשאלות לא נוגעות בנושאים מביכים כמו מין וכד' ) אלא שאלות כלליות , ובכל זאת היא אפילו צועקת עלי וכועסת. היא נותנת לי להרגיש אני חטטנית ו"יכנה" אע"פ שאני אדם מאוד פתוח וחופשי בדעותיו. כמו כן אני ממש צעירה בגילי ובמראה שלי וממש לא "יכנה". החבר ישן אצלנו והיא אצלו ואין לי שום בעיה עם זה , אבל אני מנסה להיות חלק מחייה בעוד היא מנערת אותי. שאלתי - האם אני אמרה להפסיק להתעניין בה? האם כעת אני אמורה להיות רק הבשלנית, הכובסת שלה וכד' ולא לדבר איתה על מה שקורה לה כרגע בחייה? מאוד קשה לי להשלים עם זה. האם זה ליגיטימי שאני כהורה אהיה רק ה"עבד" לשרותה וזהו? מודה מאוד על התייחסותך.

נירית שלום, מדברייך אני מבין שאת מרגישה שהיחסים נהפכו לחד-צדדיים בהם רק את נותנת ואינה מקבלת ("עבד"). אך אם נשים את ההתרחשות בבית במסגרת אחרת אולי גם הרגשתך תשתנה. אני מזהה את התנהגותה של בתך כמאד אופיינית לגיל ההתבגרות (היום גיל ההתבגרות מוגדר כ- 10 עד 30). בגיל זה ובייחוד בגילאי 15+, הילדים בונים את עצמאותם ונפרדותם מההורים וזה מה שקרוי "מרד גיל ההתבגרות". הכינוי "יכנה" בו היא משתמשת כלפייך אינו בא להעיד על גילך או המראה שלך, אלא על עצם העובדה שאת אמא שלה. גם אם היית בת 30, כנראה שעדיין הייתה מכנה אותך "יכנה" כי בגיל ההתבגרות מאד אופייני לראות את המבוגרים כ"דינוזאור". עם זאת, את לא חסרת משמעות. עצם העובדה שאת נוכחת פיזית ורגשית מספקת הרבה מאד בטחון. היא זקוקה לך שתיהי שם כאשר היא תצטרך. אפשר לדמות זאת לשחייה בבריכה - היא יודעת לשחות ולרוב אינה זקוקה כלל למציל אך היא מרגישה הרבה יותר רגועה כאשר המציל נמצא בסביבה. ולכן את לא "עבד" אלא ממשיכה למלא את תפקידך ההורי החשוב וההכרחי שמשתנה כמובן בהתאם לגיל הילדים. חשוב שתעבירי לה מסר שאת שם בשבילה מתי שהיא תרצה (ותדגישי את רצונה). אני משוכנע שעם הזמן היא תשתף אותך טיפין טיפין. שיהיה ערב נפלא, זיו

ראשית תודה על התשובה היפה והמפורטת. שאלתי - האם אני צריכה להפסיק לשאול ולהתעניין במה שקשור לחבר שלה (כפי שהיא מכתיבה לי)? אני פשוט מרגישה שאני צריכה להתאפק מלשאול אותה דברים, ממש להפסיק עם זה בכוח? לפעמים אני אומרת לעצמי שאני לא אשאל כלום ובכל זאת שואלת, ואחרי כן אני כועסת על עצמי שסה"כ שאלתי אותה לדוגמה על ההורים של החבר שלה וכד'. אף פעם לא נתקלתי במצב כזה שאני צריכה להתאפק מלדבר בדברים שקשורים בילדי. (מה שמצחיק בכל זה הוא שאני טיפוס שקט מאוד ומאופק שלעיתים רחוקות מאוד "יוצאת מכלי"),ואני מוצאת את עצמי לא מסוגלת לשתוק במה שקשור למצב החדש. מודה לך מאוד

ילדתנו בת ה - 4 שהיא בינתיים בת יחידה מתנהגת בחודש וחצי האחרונים בצורה שלא הייתה אופיינית לה קודם לכן. קצת נתונים לגביה ולגבינו - אשתי בהריון בחודש השביעי והילדה יודעת ומדברת איתנו ואנחנו איתה על כך. היא החלה גן חדש עם 10 מחבריה לגן הקודם בתחילת השנה. היא רוצה לעשות הכל בעצמה וזה טוב מבחינתנו - חוץ מלהתלבש ולצחצח שיניים שהיא מתעקשת שאנחנו נעשה לה - אבל עוסקת במשיכת זמן עד כדי שאנחנו מגיעים באיחור לכל מקום או שאנחנו מתחילים לזרז אותה ונכנסים לעימות איתה ועשיית "דווקא". היא מסרבת ללכת לימי הולדת של חברים מהגן ואתמול כשכל הילדים ישבו והופעלו על ידי מפעילה היא ישבה במרחק 10 מ' מהם ושיחקה עם עצמה - לא עזרו כל נסיונות השכנוע שלנו. אחרי ש"יצאה מהקיפאון" שיחקה יפה עם חלק מהילדים ונהנתה. היא מסרבת ללכת לישון בלילה (נרדמת בשעה 9:30 -10:00) ועקב כך מתעוררת מאוחר בבוקר. כמו כן, היא החלה להרביץ לנו דבר שלא היה בלכסיקון שלה עד לפני כחודש וחצי. כמובן שאנחנו מנסים ללכת איתה בטוב ולהשתדל לתת לה את החופש כדי שתרגיש שהיא קובעת ומשמעותית אם כי כמובן בגבולות של זמנים ומגבלות על התנהגות בעייתית כמו מכות ועוד. אנחנו מאוד רוצם להשאירה עצמאית אבל לא מבינים מה מציק לה והיא מסרבת לדבר איתנו על זה. האם התופעות מוכרות בגיל 4? האם זהו גיל של מרד ורצון להראות מי הבוס? איך אפשר לנסות להגיע איתה ל"עמק השווה" בעניין העצמאות מול השמירה על הזמנים והתנהגות סבירה? האם יש כאן התנהגות חריגה מאוד שלא אופיינית לגיל הזה? האם לעובדת ההריון יש משמעות כבר עתה על ההתנהגות? הרבה מידע והרבה שאלות ונקווה כי נוכל לקבל תשובות גם אם לא לכל השאלות. תודה. אנחנו מאוד רוצים להשאיר לה את העצמא

דוד שלום, אני נשמח שהארכת ונתת דיי הרבה פרטים - זה מאפשר התייחסות רחבה לשאלותיך. לעיתים ילדים בני 4 מציגים חלק מההתנהגויות שמציגה בתך כחלק מבניית עצמאותם. עם זאת, אתה מציין שהתנהגותה השתנתה לפני כחודש וחצי ונוספו לה מרכיבים של אלימות כלפיכם ולכן אני מייחס זאת למצוקה כלשהי בה בתך נמצאת. לפני כחודש וחצי החלה גן חדש ובנוסף אמה בהריון מתקדם. במידה ולא קרו דברים חריגים נוספים, אני בהחלט חושב שהשילוב בין שני אירועים אלו הוא הגורם למצוקה. הדבר העיקרי שכדאי שתעשו הוא שתתנו לגיטימציה לקושי שלה ותשיימו (לתת שם) את הרגשות שלה. לדוגמא: "אנחנו מבינים שאולי את חוששת מכך שפתאום יצטרף מישהו חדש למשפחה...אולי את חוששת שלא נתן לך תשומת לב....אולי את מפחדת שנפסיק לאהוב אותך...אולי את כועסת עלינו כי..." "להכנס לגן חדש זה יכול להיות קצת קשה כי פתאום יש ילדים שאת לא מכירה.." דבר שני, חשוב שלא תכנסו איתה למלחמת שוורים "ראש-בראש" כי במלחמות יש רק מפסידים. המנצחיפ הם אלה שלא נלחמים. תקבלו החלטה (בת זוגתך ואתה) שאם כבר מישהו צריך להתעצבן בבית בגלל שבתכם אינה רוצה לדוגמא התלבש, זו תיהיה היא ולא אתם. החלטה כזו תביא אותכם להתמודד מולה מתוך מקום של רוגע ולא של כעס וחוסר סבלנות. הרי בהתנהגותה היא מחפשת תשומת לב אך בדרך שלילית, כל עוד אתם מספקים לה את "התענוג" בלעצבן אתכם, אין סיבה שהיא תפסיק. לדוגמא בעניין הלבוש - לא רוצה להתלבש, שלא תתלבש. היא תלך לגן פעם פעמיים עם פיג'מה, הגננות ואולי הילדים יעירו לה והיא תלמד. ואולי זה בכלל לא כ"כ נורא ללכת עם פיג'מה? בעניין השינה: מצרף קישור לתשובה קודמת שנתתי. התשובה מתייחסת לכמה נושאים אך בין הייתר לקשיי הרדמות: http://www.doctors.co.il/xRF-,xFF-Read,xFI-1234,xFT-33184,xFP-33448,m-Doctors,a-Forums.html ולסיום ה"קיפאון" שלה במסיבות יום-הולדת: זה מאד מזכיר לי את בני שהוא slow-warmer. לוקח לו זמן עד שהוא "מתחמם", נפתח מתחיל לשחק ולתקשר עם הסביבה כאשר ישנם הרבה אנשים. בעניין זה לדעתי אין מה לדאוג וגם לא להאיץ בה, אל לתת לה את הזמן שהיא צריכה. את הרי כותב שלבסוף היא שיחקה, היא רק צריכה זמן. מקווה שהצלחתי להקיף את כל השאלות, אתם כמובן מוזמנים לכתוב שוב במידה ועולות שאלות נוספות. אשמח אם תעדכן אותי בהמשך. ערב טוב, זיו

זיו שלום, יש לי שתי שאלות: יש לי שני בנים , אחד בן שנה ו-8 חודשים והשני בן כמעט 4. השאלה הראשונה שלי נוגעת בבני הבכור: 1. בני הבכור שכמעט בן 4 נראה לי מתחיל בזמן האחרון לגלות את המיניות שלו ... הוא יותר מבחין באיבר המין שלו.. ואתמול הוא ביקש מאח שלו בן השנה ו-8 חודשים שיגע לו באיבר מין מה זה אומר ואיך אני אמורה להגיב על כך? 2.בני הקטן נכנס בתחילת השנה מזה פעם ראשונה למעון ובתקופה האחרונה הוא מגלה לי סימני התפרצות , מה שלא היה מוכר לי מהגדול. הוא קם תמיד באמצע הלילה בוכה בצרחות , כשמרימים אותו הוא נשכב על הרצפה , בועט בכל דבר אפשרי , עד שהוא כמעט נחנק. בכלל לא רק בלילה אם אנחנו לוקחים ממנו משהו מסוכן או אומרים לו לא! הוא מתנהג באותה הצורה. איך אני מגיבה? מתעלמת? מתייחסת? כי כשאני מנסה להרים אותו הוא מתנגד עד שהוא יורד מזרועותיי לגמרי... ממה זה נובע? יכול להיות מהמעון החדש? הכי הכי חשוב איך אני מגיבה לכול זה? ובהצלחה בניהול הפורום.. אני כבר שנים בפורום זה ותסלח לי אך כשאור-לי ניהלה אותו זה היה נורא... הפסקתי לכתוב וכעת אחרי שהתבוננתי בתשובות שלך לאנשים מהפורום החלטתי להעזר בך ביחסיי עם ילדיי וללמוד עוד על הורות ממישהו מקצועי.. שאיכפת לו... אשמח על תשובתך, שיר

שיר שלום, אני שמח שאת מוצאת בפורום מקום בו את יכולה להעזר. בנוגע לשאלתך הראשונה, מצד אחד הגילוי של בנך את מיניותו וההתעניינות שלו הם מאד חשובים והכרחיים להתפתחות רגשית ומינית תקינה. עקב גילו הוא אינו מודע ואינו מבין את הטאבו והחוקים החברתיים שאחד מהם הוא שרק הוא נוגע באיבר מינו. הוא אינו נותן לאחיו לגעת כי הוא סוטה (חו"ח) אלא כי זה נעים לו (לשמחתנו) והוא אינו עושה את ההפרדה בין אסור/לא טוב ובין מותר/טוב. אני חשוב שהמסר שלכם צריך להיות שזה בסדר שהוא נוגע בעצמו (שזו בעצם אוננות) אך יש לעשות זאת בפרטיות ואף אחד חוץ ממנו, כולל אחיו, לא נוגע. כאמור, אין טעם לכעוס עליו אלא להסביר לו עם אמפטיה והבנה רבות. בנוגע לשאלתך השניה - זה הזכיר לי את בני כשהיה בגילו של בנך: התפרצויות זעם, צרחות, בכי, רקיעות ברגליים וגם הוא סירב שנקח אותו על הידיים כשזה קורה אז הפסקנו. בהתבוננות על בני, הבנתי שלעיתים הוא זקוק להתפרקות הזו כדי לפרוק מתחים. לרוב הוא זקוק לחיבוק, לליטוף, לנחמה ולעיתים להתפרצויות כעס. בנך בעצם אומר לכם בלי מילים שהוא אינו רוצה שתרימו אותו. אני מציע שתתנו לו להתפרק ולפרוק את התסכול. תשדרו לו שאתם לא "מתפרקים", כלומר שאתם לא במתח, לא כועסים ובמילים אחרות מכילים את ההתפרצות. זו בעצם בחירה שלו להגיב כך ואתם יכולים לומר לו זאת. לדוגמא: "חבל שאתה בוחר להתפרץ וכשתבחר להרגע אנחנו נשמח לחבק אותך/לדבר איתך...". אחרי שהוא נרגע תדברו איתו על מה שקרה ותסבירו לו מדוע לקחתם את החפץ המסוכן או מנעתם ממנו דבר מה ותשיימו (לתת שם) לרגש שלו: "אנחנו מבינים שאתה כועס ועצוב כי...". לשאלתך ממה ההתפרצויות נובעות: הן נובעות מכך שבגיל הזה מנגנון הכלת הכעס והעצב (שמהם מורכב התסכול) אינו מפותח, בנך עדיין לא יכול "להחזיק" את הרגש בתוכו. לזה מתווסף הקושי בביטוי המילולי ולכן חשוב לשיים את הרגשות כדי שעם הזמן הוא ילמד מה הוא מרגיש ויחליף את ההתפרצות במילים. זה לוקח זמן, אפילו עד גיל 3 (אבל אתם תראו שעוצמת ההתפרצויות והתדרותן תרדנה). אשמח אם תעדכנו אותנו בפורום האם יש שינוי, בהצלחה ושוב תודה על הפידבק, זיו

תודה זיו ..על המיידיות ועל המקצועיות... אתה פשוט מדהים!

שלום! אני בת 15, דתיה אני לומדת בבית ספר שהוא לבנות בלבד כך שלא יוצא לי להפגש עם בנים יש כמה בנים שאיתם אני מתכתבת באיי סי קיו אך חוץ מזה בנים לא חסרים לי כלל בחיי יש לי חברות שאיתן אני מסתדרת מצויין, הבעיה היא שאני נדלקת על כל בן שנראה בגילי בין אם אני מכירה אותו בין אם בוא סתם עבר ברחוב בין אם הוא קרוב משפחה וברגע שאני רואה אותו אני משתנה ואני כבר לא אני זה נורא מעצבן אך העיניין הוא שאני נדלקת גם על בנים שאינני רוצה אותם בתור חברים ושאני יודעת שלא יתפתח קשר בינינו זה משנה אותי, אינני מעונינת לקיים יחסי מין עם אף אחד ובטח שלא בגילי אך לפעמים אני חולמת שיש לי חבר וכאילו בנים הפכו להיות כל חיי זה פשוט נורא עד שאפילו כשאני נפגשת עם בני דודים אני אפילו לא מסוגלת להיות אני ואני רוצה באמת רוצה, זה שינה את חיי אני יודעת שזה יכול לקרות הגילי אבל זה פשוט נורא, יש לציין שעוד לא היה לי חבר אף פעם (אני מקווה שזה נורמלי) מה לעשות? תודה רבה- יעל.

יעל יקרה, את מתארת תופעה נורמלית בהחלט לגילך. ההתרגשות שאת מרגישה אשר מאוד מבלבלת אותך ונותנת לך "להתנהג שונה" כפי שאת מציינת היא מותאמת לגיל שלך. לגבי שאלתך מה לעשות, לדעתי להמשיך להיות מודעת לעצמך ולרגשותייך. לגבי שאלתך האם נורמלי שעדיין בגילך לא היה לך חבר, לדעתי בחברה שאת מסתובבת זה מאוד נורמלי, ואגב גם בחברה החילונית יש הרבה בנות בגילך שעדיין לא היה להם חבר... תיהיי סבלנית עם עצמך, הכל מגיע בזמן הנכון. בהצלחה בתיה

היום הילד נרדם די מהר מבלי לזרוק את המוצץ אפילו פעם אחת היום ניסיתי להיות יותר רגועה עם הילדה וזה אכן עבד לעומת אתמול כשחזרתי עם ראש מפוצצ מהרבנות שני הילדים פשוט שגעו אותי החלתתי שמהיום יום חדש ושאני יתחיל להשתדל באמת להיות יותר רגועה כלפי ילדי היום זה אכן עבד ולא הגעתי למצב של איבוד שליטה כל דברי ומעשי כלפי הילדים היו בנועם ורוגע וזה אכן עבד גם עם הגרוש הוא הבטיח שיקנה לילדים בגדים לחורף ב 10 לחודש והוא עד הערב לא התקשר לומר לי לבוא לקנות להם בגדים במצב רגיל בשעה 4 גג 5 הייתי מתקשרת אלו ומראה לו מה זה אבל החזקתי את עצמי ולא התקשרתי אמרתי לעצמי לא רוצה לקנות לא צריך אני יסתדר בחורף עם מה שיש ואגדל את ילדי עם מה שיש כמו שאביהם גדל לא אכפת לו לא אכפת לי אך בערב הוא התקשר אמר שנאלץ להשאר שעות נוספות והוא יבוא אתי מחר לקנות להם הזכרתי לו שמחר הוא אמור לקחת את הילדים אלו לכן קבענו ליום שישי

דפנה שלום, אני מאד שמח לשמוע שאת עושה שינויים ורואה תוצאות מיידיות. ושאלה נוספת לי אלייך: מדוע ואת והאבא הולכים ביחד לקנות בגדים? האם זה לא מפגש מיותר שמכניס מתח ובלבול?

אנו נלך יחד אך ללא הילדים מאחר שאני רוצה לבחור להם את הבגדים הנכונים את המידה סוג הבד הצבע וכד נעלים לילדה אני אקח איתו אך יום אחר אני אלך עם הילדה למדוד לה ולהחליף למידה הרצויה אין לי בררה ללכת איתו משום שהוא זה שישלםאני לא יקח את הילדים איתנו מאחר שאני יודעת שמפגש שכזה משפיע עליה והיא כל הזמן אומרת אני רוצה אמא ואבא .

בני בן ה-4 החל לאחרונה (כארבעה חודשים) לנהוג באלימות כלפי ילדים אחרים, כשהוא כועס או כשדוחפים אותו הוא ישר בועט ונותן אגרופים. הוא מחקה דמויות מצויירות כמו צבי הנינג'ה, ספיידרמן, בייטמן... אני מצידי מדברת איתו על כך כל יום וכן צמצמתי לו כמעט עד לאפס את החשיפה לדמויות אלה, אולם הוא נחשף להם בגן באמצעות ילדי הגן. כיצד ניתן לרסן התנהגויות אלימות אלה (קפיצות בעיטות באוויר, הפיכת כל משחק לנשק...)ולמנוע ממנו להגיב מיד האלימות? דרך אגב, נראה כי גם הגננת אובדת עצות ולא מצליחה למצוא את הדרך לפתרון הבעיה.

אורית שלום, אלימות בקרב ילדים (ובני נוער) הנובעת מחיקוי סדרות טלביזיה וסרטים היא אכן בעיה רצינית. במקביל להסברים החוזרים ונשנים לבנך על המשמעויות ואופיה של התנהגותו, אני ממליץ שתרשמי אותו לחוג אומנויות לחימה מותאם לילדים - . בחוגים אלו הילדים לומדים לתעל את האגרסיביות שלהם ולשלוט עליה. ומעל לכל אלה, המסר צריך להיות חד משמעי שאת אינך מקבלת את ההתנהגות שלו. וחשוב ללמד אותו דרכי תקשורת אלנטרנטיביות.

הבן שלי , עוד מעט בן 4, מחטט באף ואוכל את זה (סליחה) באופן אובססיבי ולא מודע עד שיש לו פצעים ויורד לו דם. כל מה שניסינו (תחבושות,פלסטרים,צעקות, משחות) והבטחנו (מתנות) לא עוזר. לפעמים הידיים מלוכלכות מהגינה וכו' ואז הכל שם מזדהם עוד יותר, שלא לדבר על זה שהוא אוכל את כל הלכלוך הזה. רוקח אמר לנו שמרה לא מתאימה לילדים כ"כ קטנים ובטח שלא למטרה הזו. אז מה עושים?

לי בוקר טוב, חיטוט באף קשור פעמים רבות להרגעה עצמית של הילד. זוהי פעולה שהילד חוזר עליה שוב ושוב וכך הוא מצליח להרגיע את עצמו. נסו להציע לו חלופות לחיטוט, למשל למולל משהו, ללטף, למשש. בברכה, זיו

שלום רב לבן שלי יש חברה£5£ (שניהם בני 4 עוד חודש). אותה הילדה מספרת לכולם הההכל!!! אם זה שיפשוף בפות-היא תספר לגננת,לי,לילדים בסביבה. אם זה צריך פיפי-כל הכיתה צריכה לדעת. אם מישהו מההורים מגיע לכיתה-היא תבוא ותספר איזה בגדים יש לה חדשים ולאו דווקא אליה .מה היא תעשה בערב,לאן תלך מחר וכו. לאמא שלה זה מאוד מפריע-איך ללמד אותה לא לשתף את כל העולם מבלי שתסגר לגמרי גם בפני הקרובים? אצלי עם הבן שלי זה בדיוק הפוך - הוא לא מספר שום דבר אפילו לנו להורים:מה עשיתם בגן?-לא יודע מה אכלתם,עם מי שיחקת?-לא יודע. מה עושים איתו? תודה על התגובות מראש.

אילנה יקרה, "דילגתי" על שאלתך מכיוון שרציתי להקדיש לקושי שהעלית מחשבה רבה. קראתי את הודעתך מספר פעמים ביומיים האחרונים וחשבתי על הדברים. ולענייננו: את מתארת שני מצבים מאד קיצוניים שבקצה האחד הילדה ש"מקיאה" הכל החוצה ובקצה האחר בנך ששומר הכל בבטן. לאמא של אותה ילדה אני ממליץ שהיא והסביבה יפסיקו לשתף עם הילדה פעולה. ייתכן שלמרות תחושת אי הנעימות שמתעוררת אצל שמי ששומע את תאוריה של הילדה ממשיכים להקשיב לה - זאת מתוך מבוכה. האם אמה או הגננת אומרות לה שזה לא נעים לילדים/לדודים וכו' לשמוע והן דורשות שהיא תפסיק ואם היא רוצה לספר אז רק להן? בנוגע לבנך, אני מציע שתשלבי משחק כדי לגרות אותו לשתף ולעשות כיף מהעניין. לדוגמא: להניח על השולחן סוכריות בצבעים שונים. כל צבע מסמן נושא אחר (כחול - סיפור על הגן/עבודה; ירוק - סיפור על חברים וכו'). את לוקחת סוכריה כחולה ומספרת לו מקרה שקרה לך בעבודה. עכשיו הוא בוחר סוכריה וחייב לספר משהו שקשור לנושא אותו הצבע מייצג. אפשרות נוספת: בסוף היום תשבו כל חברי המשפחה וכל אחד מספר משהו נחמד שקרה לו ומשהו פחות נחמד. המטרה במשחקים היא גם לעשות כיף וגם שאתם כהורים תהוו עבורו מודל לשיתוף. מקווה שזה יעזור, בהצלחה זיו

בני בן שנתיים ושמונה חודשים. הוא החל לדבר בגיל שנתיים. לפני כחודש החל "להתקע" אצלו הדיבור, זאת אומרת- ההברה הראשונה במילה או במשפט נתקעת במשך כמה שניות. יתר ההברות במילה או יתר המשפט אצלו הינו שוטף. נאמר לי כי אין טעם לפנות לקלינאי תקשורת לפני גיל שלוש. אכן? האם יש להתייחס לזה כבעיה? ואם לא, אז מתי כן? תודה.

קרן בוקר טוב, איני מתמצא בתחום אותו את מעלה ולכן איני יכול לסייע לך. הפורום הנכחי עוסק ביסי-הורים ילדים והבעיה שאת מעלה, לדעתי, אינה קשורה לתחום זה. אני ממליץ שתפני לפורום המתמחה בקלינאות תקשורת. עשיתי חיפוש ברשת ומצאתי כמה: http://www.starmed.co.il/Forum/88 http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-2230-18116,00.html http://www.beok.co.il/SelectedForum.aspx?ForumID=185 מקווה שתמצאי מענה לשאלתך באחד מהפורומים. זיו

ביתי בת 9 בשנה האחרונה יש לה משחק "מוזר" היא סוגרת את דלת חדרה ומכניסה לחולצה דובונים היא לא מרשה לנו להיכנס וכשהבעתי התעניינות היא התחמקה במתן תשובה זה לא עניינך לפעמים לפני שהיא נרדמת היא שמה דובונים בתוך הכותונת ואנו מוצאים אותה ישנה עם דובונים רציתי לשאול האם זה מעיד על אוננות והאם זה לא מוקדם מדי

לניצה שלום, לא כל כך הבנתי היכן בתך מכניסה את הדובונים? אם זה מתחת לחולצה זה יותר מזכיר משחק של כאילו בהריון לא? מדוע את שואלת על אוננות? התנהגות של "כאילו הריון" בגיל זה אינה יוצאת דופן, השאלה מה מדאיג אותך? ייתכן שלא הבנתי נכון? אני אשמח לקבל יותר הסבר לדאגתך. בתיה

בתיה שלום, ביתי מכניסה את הדובונים מתחת לחולצה אם זה מזכיר משחק של הריון מה זה אומר? יכול להיות שהיא רוצה תינוק (ממני) ואני עניתי לה שאי אפשר אין בי דאגה רק סקרנות אולי פיספסתי משהו בקשר שלי איתה

כתבתי בעבר, נתת לי כל מיני הצעות, שלא ממש עזרו. העניין רק הולך ומחמיר, בתי רוצה רק אותי, לא מוכנה ללכת לגן שעשועים ולמקומות אחרים, היא מעדיפה להיות בבית איתי, גם אם כל אחת מאיתנו בחדר אחר. עצם היותי בסביבה מרגיעה אותה, והיא מוותרת על דברים כיפיים הכל בכדי להיות איתי. על הגן שלה אני כבר לא מדברת, היא בוכה כל בוקר, למרות שאני מדברת איתה על זה, ואומרת לה שתתן לי ללכת שלא יכאב לי הלב (לפעמים זה עוזר ליום יומיים) היא נותנת לי ללכת עם קצת פרצופים, והתבכיינות קלילה, אבל אחרי כמה ימים שוב חוזרת ההתנהגות הקשה יותר. אני שואלת אותה בערב והיא אומרת לי שהיא נהנתה בגן, אבל בבוקר הכל נשכח... אולי אני צריכה להכנס לעומק העניין, ללכת לאיש מקצוע (פסיכולוג) שידבר איתה? לנסות לעשות עוד משהו? עזור לי?

דידי שלום, חזרתי וקראתי את הודעותייך הקודמות ואכן המצב נמשך כבר מספר חודשים ואת נשמעת חסרת אונים. אני מעריך שאת ובתך יצרתן סוג של מערכת זוגית ושתכן לוקחות חלק בה ומשתפות עם המצב פעולה (גם אם באופן בלתי מודע). אם את מרגישה שאינך יכולה כרגע להתמודד עם המצב ולשנותו בכוחות עצמך אני בהחלט ממליץ שתפני לייעות מקצועי. אך לא כפי שאת כתבת "שידבר איתה" (אמירה שממקדת את הבעיה בבתך), אלא המטרה היא טיפול משפחתי בך ובה. טיפול כזה יאפשר לכן לבנות קשר של אם-בת במקום קשר זוגי שאינו בריא לך ולה. בברכה, זיו

שלום, אני אם חד הורים (תרומת זרע) לילדה בת שנתיים. לאחרונה היא החלה לשאול שאלות על האב (איפה אבא?) וכן להיצמד אליי יותר מהרגיל. היא מפחדת מאוד מזרים וקשה לה להיפרד ממני (אפילו כשהיא עם אנשים מוכרים). אשמח לקבל עצה ו/או הפנייה לסיוע מקצועי (סדנה, ספר, פורום, וכו'). גלית

גלית שלום רב, שאלתך יכולה לתרום רבות לדיון על עצם קיומו של המושג "אם/אב חד הורי/ת". באופן טכני את בהחלט אם חד הורית: את מגדלת את בתך לבד ללא נוכחות פיזית של אב, עם זאת האב (או העידרותו) נמצא אצל בתך מבחינה פסיכולוגית. ולכן נשאלת השאלה האם מבחינה פסיכולוגית (של הילדה, להבדיל מהפסיכולוגיה שלך) את אם חד הורית? שאלה שכדאי להקדיש לה מחשבה. ולעצם שאלתך, ייתכן שהיא מתקשה להפרד ממך כי היא חוששת שתעלמי כמו שאבא נעלם (זאת רק השערה כמובן). אני מציע מצד אחד לא ללחוץ עליה להפרד, אך מצד שני לעודד אותה לכך. לדוגמא, אם את בסביבה תעודדי אותה לשחק עם מבוגר אחר קרוב ומוכר ולאט לאט תתרחקי מהמקום בו היא נמצאת עד למרחק בו היא רואה אותך ומרגישה בטוחה אך לא צמודה עלייך. את יכולה לומר לה "אני אהיה פה קצת ואז אני אתרחק קצת". במקביל אני מציע שתעבירי לה מסרים מפחיתי חרדה כמו "אני תמיד אהיה כאן" "אני תמיד אוהב אותך" וכו'. אין פתרון קסם לחרדת נטישה, זה לוקח זמן. גם הגיל יעשה את שלו. בברכה, זיו

כתבתי לך 9 הודעות למטה

ראיתי 2-3 הודעות. אני מעט חולה ולכן אתעכב בתשובו יום-יומיים. זיו

אוקי תרגיש טוב

זיו שלום אני אם לילד בן שנה וארבעה חודשיםכ לבננו יש יכולות קוגנטיביות מעל הממוצע לגילו, בביקורי בגן שלו שאלתי את הגננת מהי תוכנית העבודה שלה בכלליות... ושאלתי אם הם לומדים צבעים, כיוונים, חיות ועוד המון נושאים שניתן לעבוד איתם אך היא אמרה שעם צבעים הם מציירים והיא לעיתים מזכירה שם של צבע ועוד הוסיפה ואמרה כי זה "גדול" עליהם והם קטנים מדי בשביל זה.אגב, כל הזמן היא דואגת להזכיר לי שהוא קטן ! מה שהם עושים בגן כל הזמן זה: לשחק בחוץ ובתוך הגן, צובעים ולעיתים שומעים סיפור. הלו"ז הזה נראה לי ריקני מדי,כיוון שניתן לעמוד על היכולות של כל ילד באופן אישי ועל היכולות של שאר הילדים באופן קולקטיבי ועם כך להתאים את תוכנית העבודה. אינני חושבת שהמושג "צבעים" מרוחק מהם, הם רואים את זה כל כך הרבה בכל תחומי חייהם: אוכל,ביגוד טלוויזיה ספרים, וההמעטה ביכולות של בני ממש הכעיסה אותי. כיוון שאני מורה במקצועי (לחטיבת ביניים ולתלמידי תיכון) אני מאוד מבינה מהי אמונה בילד. שאלה הבאה שלי היא- אולי אני נשמעת חרדתית אך זה ממש לא כך, רוב ההורים בקבוצה של בני הם הורים לילד ראשון, ומאחיניי אני יודעת שכשגננת משקיעה רואים תוצאות, הרי ברור לי שעוד שנה בני בודאי ידע מהו הצבע הצהוב וידע לקורא בשמו או עוד דוגמאות כאלו אני ממש לא דואגת שהוא לא יודע זאתכי ברור לי שהוא בזמן מסויים יישר קו עם שאר בני גילו עכשיו אך אני שואלת אם לא כדאי לנצל את שלב הקליטה המדהימה שיש לו עכשיו והלימוד עכשיו ישפר לו את האינטליגציה שלו ואופן החשיבה או שהלימוד עכשיו הוא פשוט לספק מידע שאותו כמובן ידע להשלים עם הזמן? אודה מ א ו ד לתשובתך שגית.

שגית שלום, מתוך דברייך אני מזהה בעצם שתי שאלות. הראשונה נוגעת לגננת: האם הגננת משקיעה בילדים או "מחפפת"? השאלה השניה נוגעת לבנך ולחינוכו: האם ללמד אותו עכשיו כדי לשפר את האינטיליגנציה או שהוא ילמד את הדברים עם הזמן? בנוגע לשאלה הראשונה, אם את מרגישה שהגננת מחפפת (וגם בעיניי תמוהה התשובה שלה לגבי הצבעים מכיוון שתמיד מלמדים את הילדים דברים שהם לא יודעים, דברים שהם "גדולים עליהם" ואולי הם לא יבינו עכשיו אבל אם היא תשתמש בשמות הצבעים אז עוד חודש-חודשיים הם כבר יידעו) אז אולי אתם יכולים לשקול לערב הורים אחרים ולשוחח עימה, או להחילף גן. בנוגע לשאלתך השניה, לדעתי זה מאד תלוי בגישת החינוך בה את נוקטת. אני מאמין שצריך לתת לילד לפי הקצב שלו - לא לדחוף ולא למנוע. לילדים יכולת למידה עצמית מדהימה. אם בנך סקרן, הוא ילמד את הדברים גם מחוץ לגן. לגבי לימוד לצורך שיפור האינטילגנציה - אני ממש לא מבין בתחום זה, כך שאיני יכול ללענות. שוב, לדעתי בגיל הזה הלימוד נעשה בהתנהלות החיים השגרתית: אתם רואים אותו - "איזה צבע האוטו?" אתם משחקים על מזרון - "המזרון רך/קפיצי" וכו' (בזה אינימחדש לך דבר, כאמא ל- 3 את בוודאי יודעת). מקווה שהצלחתי לענות על שאלותייך, שבת נפלאה, זיו

לפי דעתי את דורשת מדי מהמטפלת של בנך יותר חשוב בגיל הזה זה ש מטפלת תתן חום אהבה ותתן לילד את צרכב בזמן:אוכל החלפת טיטול שמירה על ביטחונו חום ואהבה הם החשובים באמת בגיל הזה לדעתי הידע ילדים לומדים את רוב הדברים שהם צריכים לדעת בבית דרך ההורים שבי איתו בזמנך ודרך משחק או סיפור תלמדי אותו וכך יהיה לך סיפוק אמיתי שאת הדברים הבסיסים את נתת לו וכל מה שהוא יודע זה ממך דרברי איתו המון ותראי תוצאות גם בני בן שנה ו4 חודשים נולדב 17.5 הוא לא בגן אני כל הזמן משחקת איתו מדברת איתו הוא מבין ויודע המון בהצלחה

יש לי שני ילדים האחת בת 2וחצי והשני בן שנה ו4 חודשים הבעיה עם הילד שכאשר אני משכיבה אותו לשון הוא קבוע זורק לי את המוצצ שלו דרך סורגי המיטה ומאלץ אותי לקום ולהביא לו אותו (אני שוכבת איתם בחדר עד שירדמו במיטה שלידם) הוא עושה את זה בלי סוף עד שבסוף אני נוהגת בו באלימות ויצא שאני צותת אותו שיפסיק בכל מקרה לוקח לו כשעה לרדם הבעיה עם הילדה שכאשר היא הולכת לאבא שלה לשבת היא חוזרת ממנו ממש אחרת לא מקשיבה לי עושה לי דוקה ולוקח לי יומים שלושה להחזיר אותה לטלם אני ואביהם בהליכים

דפנה שלום, מדברייך אני מבין שאת ואבי הילדים בהליכי גירושין ואני דיי משוכנע שהילדים עוברים סוג של משבר. איני יודע כמה זמן אתם פרודים, אך המצב אותו את מתארת שבתך עושה לך "דווקא" כאשר היא חוזרת מאביה מתרחש במשפחות רבות בהליכי גירושין. שוב, איני יודע האם את והאב נלחמים זה בזה ומה קורה אצלו בבית, אך ייתכן שהילדה כועסת על כך שנפרדתם ולכן "יוצאת מהתלם" בכל מעבר שכזה. אשמח אם תתני יותר פרטים: מתי נפרדתם, באיזו אווירה מתקיימים הליכי הגירושין, מה הם הסדרי הראיה וכו'. בנוגע לבנך וזריקת המוצץ - הוא גילה דבר מדהים: הוא זורק את המוצץ ואמא מרימה. מבחינתו הוא "גילה את אמריקה". את מרימה שוב ושב ולבסוף מאבדת סבלנות וצובטת אותו. קודם כל והכי חשוב שתפסיקי לצבוט מכיוון שזה לא עוזר. כמו שאת רואה, הוא אינו מפסיק עקב הצביטות. בנוסף זה כואב לו ואני בטוח שאת אינך רוצה להכאיב לו אלא את רוצה שיפסיק לזרוק את המוצץ. אני מציע שתסבירי לו שבפעם הבאה שהוא יזרוק את המוצץ את לא תרימי אותו. מראש אני אומר, שהוא יזרוק כדי לבדוק אותך. אך הפעם אל תרימי במשך מספר דקות (לא יותר מ- 5). ייתכן מאד שהוא יבכה ובכל זאת אל תרימי. לאחר מספר דקות, תסבירי לו שוב שאת תתני לו את המוצץ אך אם הוא יזרוק את לא תרימי אותו. תחזירי לו את המוצץ. אם הוא זורק שוב, תחכי הפעם 6-7 דקות עד שאת מחזירה. כך תעשי עד שהוא ילמד. אין צורך לכעוס, לצבוט ו/או להרים את הקול. דברי איתו בצורה רגועה אך נחושה. שיטה זו יעילה הרבה יותר מלכעוס ודורשת ממך הרבה פחות אנרגיה. אם מישהו צריך לכעוס, כאשר הוא זורק את המוצץ, שזה יהיה הוא ולא את. בהצלחה, זיו

שלום אכן נסתי הערב את השיטה שהיצאתה לי ועשיתי בדיוק כפי שכיוונתה אותי ויצא שהבאתי לו 3פעמים את המוצץ כמו שאמרתה בלי לצאוק או להרביץ הסברתי לו והארכתי את הזמן בכל פעם היא קטע שהוא כמעט זרק את המוצץ עשה חושבים ולא זרק ויותר מאוחר כן זרק כולם היו המומים ממני אחותו ששוכבת במיטה לידו כל פעם אמרה לי אמא תמיר זרק את המוצץ אני ארים לו? ואחותי שאלה אותי מהסלון את רוצה שאני אבו לכעוס עלו כמו כל פעם שבסוף כשהוא משגע אותי אני קוראת לה ואז אפילו אם היא לא באה כשהוא שומע רותם בואי תכעסי על תמיר מיד הוא מניח את הראש אמרתי לה לא אין צורך אני מנסה שיטה חדשה אפילו סבתא ניסתה להתערב אך סלקתי אותה מהחדר. אני אמשיך בתקווה להצלחה משום שאני באמת אוהבת את ילדי גוזלי ואני לא פוגעת בהם במודה פשוט איבוד שליטה וחוסר ידע מה לעשות באותו הרגע כיצד לפתור את הבעיה ולהביא למצב שירדם כבר כרגיל ב 10 בלילה די כבר גם אני רוצה לעצמי כל היום אני איתם וסביבם

יש לי 2 בנים שאני מסוכסכת איתם בגלל הנשים.. ניפגעתי ורציתי לדעת אם עשיתי טעות בזה שאני מתחננת בדרכים שלי להשלים הילדים חשובים לי וכעת גם הנשים רק שהן מחפשות אותי ...וזה לא הרגשה זאת המציאות

אלמונית יקרה, מתוך הודעתך הקצרה קשה להבין מה מסתתר מאחורי המילים. בהחלט אני יכול לחוש שאת כואבת ומבולבת. את מוזמנת לפרט מעט יותר ולהוסיף "בשר" לדברייך כדי שנוכל להתייחס בצורה עמוקה ומקיפה יותר. בברכה, זיו

שלום זיו בני בן 5.5 ויש לו בעיה שהוא חייב כל הזמן לגעת באדם /בילד איתו הוא מדבר גם שהוא יושב ליד מישהו הוא מתקרב אליו צמוד כך שידו או הרגל שלו חייבת לגעת בילד שלצידו ,זה מאד מציק לילדים ולא תמיד רוצים לשבת לידו .כמה פעמים שאני מסבירה לו לשמור על רווח ולא לגעת בילדים וגם שהוא מדבר איתם לשמור על הידיים זה לא עוזר ,נראה כי אין לו שליטה עלכך וחלק מן הילדים קוראים לו מציקן. אני כבר לא יודעת איך להתמודד עם זה . גם איתי שהוא מדבר הוא חייב לסובב לי את הפנים שאני יסתכל עליו והוא כל הזמן נוגע בי ,זה מאד מדאיג אותי. האם ידוע לך כיצד ניתן להתמודד עם זה?וממה זה יכול לנבוע? גלי.

גלי שלום, אני מבין את דאגתך אך התחום בו אני עוסק (בין היתר)הוא יחסי הורים ילדים וכאמור הפורום עוסק בנושא זה. להערכתי, הבעיה שאת מעלה אינה שייכת לתחום זה אלא לקושי רגשי או אחר של בנך. אני ממליץ לך לפנות לפורום או לאיש קצוע שתחום התמחותו הוא טיפול בילדים. בנוסף, אני ממליץ שתתייעצי עם הגננת. מתצטער שאיני יכול לעזור לך. זיו

התייעצתי בנוגע לשאלתך ואני חושב שכדאי שתפני גם לרופא התפתחותי. ייתכן שלבנך ישנה בעיה סנסורית (חושית) ולכן הוא נזקק למגע. ישנם ילדים הנולדים עם רגישות ייתר או תת-רגישות של החושים ולכן נמנעים ממגע או לחילופין זקוקים למגע אינטנסיבי יותר. רופא התפתחותי יוכל לתת מענה האם ישנה בעיה ואם כן כיצד לטפל בה. בברכה, זיו

בתיה יקרה, שלום אני נערה בת 16 וחצי ביראה וממוצעת לחלוטין. גובהי הנוכחי הוא 162 ס"מ ומשקלי הוא 56 קילו. הוריי אינם גבוהיים במיוחד (אמי מתנשאת לגובה 1.65 ואבי מתנשא לגובה 1.77). נושא הגובה מאוד מציק לי. קיבלתי מחזור לפני 4 שנים ועל פי מחקרים שקראתי סיכויי לגבוהה הם זניחים וקלושים. רציתי לדעת אם קיימת "תרופת פלא" שתוכל לעוזר לי לגבוהה. שמעתי שאם אוכלים שמרים אז הם מגבהיים אך אני לא יודעת עם הטענה הזו מבוססת על דבר אמיתי, ואם כן... אם אני אוכל שמרים האם הם ינפחו גם את שאר גופי או רק יעזרו לי לצמוח לגובה? אני מודה לך מאוד.. בברכת חג שמח.. ספיר

ספיר יקרה, שאלתך אינה בתחום ידיעותי, אך אומר לך רק שעד כמה שידוע לי אוכל לא יכול להשפיע עלייך להוספת סנטימטרים בגובה, אך כן לרוחב (הכוונה לשמרים). בדרך כלל אחרי קבלת מחזור ממשיכים לגבוהה אך בצורה איטית יותר, כך שיש לך עדיין סיכויים לגבוהה עוד מס' סנטימטרים. התורשה כמובן משפיעה כאן, מצטערת. אני כן רוצה להמליץ לך והפעם הן מבחינה מקצועית והן אישית, שתנסי לראות מה הם הדברים שאת אוהבת בגופך, ואותם תעריכי ותבליטי, ברגע שאת תרגישי יפה תקריני זאת החוצה, וזה מה שהאחרים יראו! בהצלחה וחג שמח בתיה

שלום רב! אני כמעט בת 12 וגובההי הוא 156. קבלתי מחזור לפני כחצי שנה-שנה. גובה אמי הוא 160 ואבי הוא 178. אחיות שלי נמוכות אך אחי גבוהה ומבין כל האחים אני הכי דומה לאחי (מראה, משקל [שנינו רזים ושאר המשפחה לא..], וגם אני גבוהה יחסית כמוהו.) האם בגלל שאחיות שלי ואמי נמוכות אני אהיה נמוכה? בגלל שקבלתי מחזור בגיל צעיר יחסית התפתחותי תפסיק מהר? באיזה גיל אני צפויה להפסיק לגבוהה? ומה יהיה בערך הגובה הסופי שלי? תודה רבה.

הי שאלה ראשונה לגבי בני בן 9 חודשים שמתעורר בלילה פעם פעמיים לפעמים יותר. בפעם הראשונה, מקבל 120 סי סי תחליף חלב. בפעם השנייה רק מים ואז לוקח לו יותר זמן להרדם (ללא הצחליף). אם הוא מתעורר יותר מפעמיים אני כבר נכנעת ונותת לו שוב תחלחף כי רק כך יירדם. מה עושים? אני עייפה !! השאלה השנייה לגבי בני השני בן שנתיים ו5 ח' שקשור לאביו בצורה מטורפת. כשבעלי לא נמצא, אנחנו נהנים מתחבקים וכיף לנו מאוד. למרות שמדי פעם הוא פתאום רוצה את אבא.. אם הוא מתעורר בלילה זה רק אבא (על זה אין תלונות). כשאבא בסביבה הוא מעדיף אותו אם הוא חולה, נפל, קיבל מכה ישר לאבא... לא משנה מה אנחנו עושים זה לא משתנה, אני לוקחת אותו לבריכה, לגינה, אנחנו עושים דברים מיוחדים ביחד , עם בעלי הוא בקושי עושה משהו ועדיין... מה קורה כאן? תודה

ג'וד שלום וחג שמח, לגבישאלתך הראשונה - טבעי מאד שילדים בגיל בנך הצעיר מתעוררים באמצע הלילה ורוצים לאכול. הגישה שלי (וכמובן אנשי מקצוע שונים עובדים בגישות שונות) היא שבגיל הזה אין צורך לגמול ממזון ולכן איני מתבונן על ההתעוררויות כבעיה. אני מציע מספר דברים: הראשון - לפני השינה תני לו ארוחה טובה שתשביע אותו. שני - בהתעוררות הראשונה נסי לתת כמות גדולה יותר של חלב (הוא ישתה כמה שהוא צריך). שלישי - בהתעוררות השניה תני גם חלב ולא מים, כי הרי הוא מתעורר מרעב ולא מצמא. על ידי כך אולי הוא יתעורר פחות וירדם בייתר קלות. בנוגע לשאלת השניה - כתבתי על כך בעבר. מצאתי קישור לאחת התשובות וזכורה לי תשובה נוספת באותו הנושא. את מוזמנת לעשות חיפוש בפורום דרך "חיפוש בפורום זה" (מופיע מצד שמאל ל"הוספת הודעה חדשה"). http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xPG-71,xFT-33471,xFP-33491,m-Doctors,a-Forums.html בהצלחה, זיו

אני לא יודע אייך זה שאני הצל דוד שלי אני מכיר לא ילדים ואוהבים אותי כולם ושאני הולך אומרים לי למה אני הולך תישאר איתנו כייף פה ושאני חוזר פתאום כולי משתנה אני לא יודע אייך זה שאני מגיע כל המצב רוח שלי יורד אני מרגיש פיתאום נפל סגור כמו לא יודעושם אני מרגיש פתוחו ופה יש ילדים שמתייחסים אלי הרבה ואבל אני מרגיש שזה לא מספיק ואני לא מוצא את עצמי אם מי לדבר לאיפו ללכת ואצל דוד שלי אני מדבר אם הרבה ילדים ומקובלים שאוהבים אותי ופה לא יש הצלי משהו דפוק הסביבה כל כך משפיע עלי ב 100% ז כל כך מבייש אותי ללכת לפסיכולוג את לא יודעת עד כמה אני רוצה אני חייב אני לא יודע עדיין אייך ליפנות להורי או למישהו אחר אני לא יודע למה

ליעד יקר, עצוב לי לראות אותך כל כך מתייסר, ומבקר את עצמך כל הזמן. איך זה שאנשים רואים אצלך דברים טובים שאתה לא מצליח לרא6ות ולהעריך??. אינני יכולה לעזור לך יותר מאשר להמליץ לך שוב להתגבר על הבושה ולפנות לעזרה. כפי שציינתי בעבר יש מקומות בהם אפשר לפנות טלפונית ולקבל עזרה ראשונית טלפונית, אולי זה יכול לעודד אותך להמשיך הלאה לקבל עזרה פנים אל פנים? מקווה שתצליח לעבור מהשלב של עזרה וירטואלית, לעזרה טלפונית ומשם לעזרה פנים אל פנים. בהצלחה וחג שמח! בתיה

שלום בזמן האחרון בני בן ה 3 בכל בוקר דורש שנקח אותו לטיול, כי בטיול כייף לו. אנחנו מסבירים לו שאי אפשר עכשיו כי יש גן/יש עבודה/חם מאוד, והוא לא מקבל את זה ומתחיל לנדנד "טיול..טיול.." גם כשמבטיחים לו שנקח אותו אחר הצהריים. ובתגובה הוא לא מוכן להתלבש, לרחוץ פנים וכו' עד שלא נקח אותו לטיול, אנחנו לא נכנעים אבל הבכי והצרחות שלו גורמים לנו להרגיש רע בכל בוקר מחדש. בנוסף לזה, כאשר הוא חוזר מהגן, הוא לא מוכן להכנס להתקלח, גם אם אומרים לו שאחרי המקלחת נצא לטיול. מה עושים עם זה? כל הזמן הוא בודק אותו וזה מאוד מעייף ומתסכל. האם להתעלם ממנו לאחר הסבר אחד בלבד, האם להכניס אותו בכח למקלחת. גם לא עוזר שמבטיחים לו הפתעה אם הוא יכנס למקלחת בלי לבכות. צריכה עזרה ממש דחוף. אני מותשת. תודה רחלי.

רחלי שלום, אני בהחלט מבין את התשישות בה את נמצאת. אני מציע שתמשיכו להיות עקביים בנחישותכם אך אל תצאו מהכלים זאת מכיוון שאתם בטוחים בטובתו של הילד, ואכן חשוב שיתקלח במקביל, תסבירו לו שוב ושוב את חשיבות המקלחת. אתם יכולים לשלב שירים וסיפורים המדברים על מקלחת ("הסבון בכה מאד" ו"יואש המלוכלך"). ותזכרו, תפקידו של בנכם הוא לבדוק אתכם ותפקידכם כהורים הוא לעמוד בבדיקות ולא להשבר. זה קשה אך הכרחי. בהצלחה, זיו

שלום, חברה שלי בת 15 . לפני יומיים בערך היא רבה עם ההורים שלה ולאחר הריב סיפרה למספר אנשים שאבא שלה נגע בה. אני מכירה אותה ואת אביה ,ויש לי ספקות.. היא יכולה לפעמים להמציא דברים, והוא לא ניראה אחד כזה שיעשה דבר כזה. רציתי לברר אם יש מצב שהיא עושה זאת מתוך נקמה ? כלומר,ממציאה עליו דברים כדי "להעניש" אותו על כך שהוא צעק עליה או משהו כזה? האם זה אפשרי ?

פלפלת שלום, מצד אחד רוב הגברים שפוגעים מינית אינם "ניראים" כאלה שיפגעו, כלומר הם אינם נראים כמו הדמות שאנחנו מדמיינים לעצמנו. רובם הם גברים המנהלים אורח חיים נורמטיבי לחלוטין למעט החלק בחייהם בו הם פוגעים מינית. נתון חשוב נוסף הוא שרוב התקיפות המיניות נעשות ע"י מישהו שהקורבן מכירה ולרוב קרוב משפחה. לכן, לא כדאי להסתמך על ההנחה שמישהו מסויים לא פגע מינית כי "הוא לא נראה אחד כזה". מצד שני, ישנם מקרים (לא רבים אמנם) בהם נערות העלילו על אביהן שפגע בהן לצורך נקמה. במידה והיא עושה זאת מתוך נקמה הדבר חמור ביותר ועלול לפגוע בצורה קשה מאד בכל המשפחה. כמו כן, זו עבירה על החוק. צירפתי קישור לכתבה שהתפרסמה באתר nfc בדיוק באותו נושא: http://www.nfc.co.il/Archive/001-D-103057-00.html?tag=00-32-12 וקישור נוסף למאמר מעניין שהתפרסם באתר "מקום" המדבר דווקא על המיתוסים לגבי אונס ונאנסת: http://www.macom.org.il/Beyond_rape_myths.asp מקווה שתמצאי עניין בכתוב. ובחזרה לחברתך, גם אם לא המציאה וגם אם כן אין לי ספק שהיא זקוקה לסיוע כי בשני המקרים היא בוודאי נמצאת במצוקה גדולה. וכמוה בוודאי גם הוריה. זיו

בתי בת 8.5, וכבר מספר פעמים היא שואלת אותי לגביי הריון, איך נכנסים להריון, ואיך זה שהילד דומה קצת לאבא וקצת לאמא, אז קניתי לה ספר שכניראה לא הספיק כי עדיין אין הסבר ממש לדרך שבה הזרע והביצית מתאחדים, השאלה היא איך מסבירים לילדה בת 8.5 נושא כזה מבלי להבהיל אותה?

דנה לילה טוב, את "שאלת השאלות" אפשר להסביר בדרך הכי קלה ופשוטה - בדרך שבה באמת קורים הדברים. במידה והספר שקנית אינו מספק את בתך אני מציע שתשתמשי בספר אחר או לחילופין תמצאי תמונות באינטרנט ותסבירי לה באמצעותן. אם את אינך נבהלת מהתהליך ומלהסביר לה אין שום סיבה שהיא תבהל. צירפתי קישור לחיפוש תמונות ב- google בערך (ovule): http://images.google.com/images?as_st=y&svnum=10&um=1&hl=iw&rls=com.microsoft%3Aen-US&q=+ovule אולי תוכלי כאן למצוא תמונות. זיו

זיו שלום, אני חוזרת אליך באותו העניין, כיוון שהפרש הגילאים בין הילדים לא הובהר והוא די רלוונטי. בן דודה מבוגר ממנה ב10 שנים. היא בת 3 וחצי והוא בן 13. האם ההתערבות שלי צריכה להיות שונה לאור הפרש הגילאים הללו? תודה רבה רבה.

במקרה זה בוודאי שאין שום סיבה שיתראו בנפרד. אני יוצא מנקודת הנחה שדבר לא קרה והכל פרי דימיון אך למען הסר ספק הייתי נוקט אמצעי ביטחון. שוב, אין צורך לנתק את הקשר ביניהם. לעניין זה גם פן נוסף והוא לשמור על אותו הנער. נניח שהיא ממציאה והם ממשיכים להתראות כרגיל ומעצם היותם בני משפחה נמצאים גם לבד. כאמור, המפגשים תמימים לחלוטין אך בתך מסיבות כאלה ואחרות בודה סיפור והעניין יתפוצץ צריך לחשוב מה זה יעשה לו ולמשפחתו. אם הם מתראים רק בנוכחות מבוגרים אין חשש לכאן או לכאן. בברכת יום טוב, זיו

בתי בת שנתיים ו-8 חודשים מאוד מחוברת אליי זאת ילדה שנייה אחות ל בת 6. מרגע שאני לוקחת אותה מהגן היא לא עוזבת אותי היא רוצה ידיים, כאשר בעלי בבית היא רוצה אותי, שהולכים לטייל היא רוצה שאני אקח אותה בידיים לא מוכנה לשבת בעגלה. אני נעלצת לקחת אותה המון על הידיים, אני עובדת משרה מלאה ואיו לי עזרה משפחתית בכלל כך שהבנות נמצאות רק איתי אבל המצב קשה לי אין לי זמן מנוחה עם עצמי אפילו את האוכל אני אוכלת שהיא עליי. שאני לא מוכנה לקחת אותה זה מלוואה בהתפרצויות זעם בכי אין סופי שמביא אותי לייאוש ולויתור ואז אני שוב מרימה אותה על הידיים. אציין הנקתי אותה במשך שנה, היא נמצאת במסגרת מגיל 7 חודשים. כמה עד היום 3 פעמים בלילה. אני כבר באפיסת כוחות איך אפשר לפתור את הבעיה? תודה.

דלית היקרה, גם אני במקומך הייתי תשוש מאד. זה מזכיר לי את (אם כי לא בכזו קיצוניות) את הבן שלי ואימו. הוא לא נתן לה לאכול, להתקלח ולזוז בלעדיו. דיברנו על כך רבות והיא ציינה שוב ושב כמה קשה לה אך המשיכה לשתף איתו פעולה. זה הפסיק ברגע שהיא החליטה להפסיק לשתף עימו פעולה. זה לקח מספר ימים בודדים. הוא צרח, השתטח, בכה, לא אכל ואז....הפסיק ומאז אין כזה דבר להפריע לאמא בזמן האוכל. הפתרון לקושי שלך טמון בהחלטה שלך. כל עוד תוותרי ותרימי אותה על הידים, תאפשרי לה לאכול עלייך וכו' אין סיבה שהיא תפסיק. כמה זמן לדעתך היא תצרח? חצי שעה? שעה? שעתיים? ילדים לא צורחים עד בלי גבול, בסוף היא תפסיק. זה יקח יום-יומיים אולי שבוע אבל היא תפסיק. אם תחליטי שהמחיר שאת משלמת עכשיו גבוה יותר מהמחיר (הזמני) כאשר היא צורחת תבחרי לעשות דברים אחרת. אני מציע שגם בן זוגך יבוא לעזרתך ויתמוך בך ברגעים שבהם היא צורחת. בנוגע לקימה בלילה - זה בדיוק אותו הדבר. בהצלחה, זיו

ביתי בת שלוש וחצי. ילדה נבונה, מפותחת. לאחרונה החלה התעסקות מוגברת בכל הקשור למיניות שלה, המתבטאת במגע עצמי שאותו, כמובן, אני מנתבת לאפיקים נורמטיבים והיא מקשיבה לי. מודעת לכך שדברים כאלה עושים בפרטיות ויש ביננו שיח פורה על המון נושאים. היא יודעת שתמיד היא יכולה לספר לי, אני משתדלת להיות קשובה לה תמי, גם מתוך עניין וגם מתוך מחוייבות. מעבר לעיסוק העצמי שלה בנושא, מאוד מעניין אותה כל מה שסביב לזה. מתבוננת בילדים שמטילים מימהם, שואלת, מתעסקת לשונות האנטומית בין המינים וכד'. לאחרונה החלה לומר לי, מס' פעמים כבר, שבן דודה מצד אביה ,המבוגר ממנה ב10 שנים, נגע לה באיבר המין. אמרה זאת גם להורי. אני מודעת לזה שזה מעסיק אותה, אני מודעת לזה שזה יכול מאוד להיות קשור לעולמה הדמיוני. יש לציין שאביה ואני גרושים וקיימים בייננו יחסים נפלאים. שאלתי אותה מתי זה קרה ומה עשתה והחלה לספר לי כל מיני סיפורים...בבית של סבתא ואבא שלו העיר לו וכו'. יש לציין שהילד קצת מופרע אבל זה כבר מתייחס יותר לפחדיי אולי. פשוט זרמה איתי בשיח ואולי אפילו התבצע בתווכי. ובסוף אמרתי לה שאני רוצה שתאמר את האמת. אם זה היה באמת או בכאילו ושהיא תקבל פרס ודרבנתי אותה שלאמא צרילך לומר את האמת ואמא תמיד תעזור. בסופו של דבר אמרה שזה בכאילו. אני לא יודעת איךלאכול את זה ואני לא רוצה לעשות מזה סצינה מצד שני. איך אני אמורה להתייחס לזה? מצד אחד אני לא רוצה שזה יהפוך לשיחת היום בבית משפחת אביה ומצד שני כל הזמן קיים בי הפחד שאולי אני לא מתייחסת לדבריה ביתר רצינות. מה עלי לעשות לדעתך? תודה.

אור שלום, את מתארת דילמה מאד קשה. מצד אחד לילדים ישנן פנטזיות מיניות כחלק מהיותם יצורים מיניים וחשוב לתת למיניות שלהם מקום כדי להבטיח התפתחות מינית תקינה. אך מכיוון שהגבול בין המציאות לדימיון הוא מטושטש לעיתים הם מתארים את הדייון כמציאות. מצד שני, לעיתים הם ממשים את הדימיון במציאות ומשחקים זה עם זו (ולהיפך) במשחקים מיניים [לא כתבת בן כמה בן דודה. אני מתייחס כרגע כאילו הוא בן גילה פחות או יותר]. ואז חשוב לא לעשות מזה רעש יותר מידי גדול כדי לגרום להם לפחד מהמיניות של עצמם אך בד בבד, חשוב לעזור להם להציב גבולות וללמד אותם לשמור על עצמם כי משחק תמים של שני בני שלוש וחצי עלול להיות לא תמים כלל ואף הרסני בגילאי העשרה או כאשר אחד מהצדדים מבוגר בהרבה מהשני. מכיוון שאת והאב בקשר טוב הייתי משתף אותו במהלך הדברים ומסביר שאינך רוצה לגרום למהומה לכן כרגע תשאירו את הדברים בינכם. אני ממליץ מצד אחד להסביר לה שלא כל אחד צריך לגעת בה רק מי שהיא מסכימה ולאף אחד אסור לגעת בה באיברי המין חוץ מהיא עצמה. בנוסף, בתקופה הקרובה לא הייתי משאיר אותה ואת בן דודה לבד ללא השגחה. לא הייתי מרחיק אותם זה מזו אך הייתי מפקח על הקשר וזאת כדי לקחת מקדמי ביטחון. במקביל הייתי ממשיח להסביר לה (כפי שאת כבר עושה) על המיניות ואת יכולה גם להשתמש בספרים העוסקים בנושא. אני מניח שעם הגיל העיסוק במיניות ירד. זאת עד תחילת גיל ההתבגרות, בערך בגילאי 10-12, שאז מתחיל שוב גובר העיסוק בנושא. בהצחלה וחג שמח, זיו

שלום רב. אני מחפשת עצה איך מסבירים לאב מבוגר שבנו (בן העשרים וקצת) חי עדיין איתו, ואשר חושב כי מאחר שכך זכותו להתערב בחייו בכל צעד ולשלול ממנו כל פרטיות. האב מסרב לפנות לייעוץ. האב מתעלק על הבן בצורה בלתי נסבלת, ממש ממרר את חייו. אנא אל תאמרו לי כל על הבן לצאת מהבית, זה ברור ובלתי אפשרי כרגע. אני זקוקה לפתרון יצירתי, כיצד מבהירים לאב , שהתנהגותו אינה ממין העניין. בתודה מראש, גולשת.

גולשת יקרה, אני מאד שמח שהבאת את שאלתך לפורום כי בהחלט נשמע שהיא עוסקת ביחסי הורים-ילדים. עם זאת, אני מרגיש שחסר לי מידע אודות מערכת היחסים שלהם כדי להבין את המתרחש. הנה מספר שאלות שהתשובות עליהם יוכלו לשפוך מעט אור על המקרה וכך אולי אוכל לסייע לך: את כותבת שהאב מתעלק על הבן - מה זה אומר? איך זה בא לידי ביטוי? מדוע הבן לא יכול לעזוב את הבית? כיצד הבן מגיב להתנהגות אביו? האם הבן פנה או מוכן לפנות לייעוץ? אם לא, אז מדוע? אני מבין שמישהו דיבר עם האב בנוגע לייעוץ - האם הסביר מדוע הוא לא מעוניין? בברכה, זיו

שלם רב. תשובות:- האב מתעלק על הבן- לדוגמא- מנצל אותו במידה מוגזמת לבצע את כל הסידורים והשליחויות עבור האב, וכן לנקות, להכין, לעשות, (אם יש אורחים לאב על הבן לערוך את השולחן להגיש לכולם אוכל ועוד ועוד) (קורה למשל שלאחר שהבן עושה את הכל , מספיק שייפול פירור על הריצפה והבן לא ירים אותו באותו רגע - האב נכנס להתקפת עצבים , מתלונן שהבן לא עושה דבר, מכבה לבן את המחשב ומחרים לו את הכבל ). אם הבן סוגר את הדלת לחדרו האב עשוי להתפרץ פנימה ולפתוח אותה. אם הוא יראה אותו מדבר בטלפון הוא עלול לחטוף ממנו את השפורפרת ולשאול: "מי שם?" תלונות הבן: צעקות,עצבים, חוסר יחס, לקיחת דברים. הבן אינו יכול כרגע לעזוב את הבית משום שאין לו עבודה מסודרת. (האב יעזור לו רק אם יתחתן, ולשם כך רוצה לכפות עליו שידוך) הבן מגיב על ידי התעלמות (מהצעקות למשל), אך האב ממשיך להטריד אותו ולצעוק עליו : "אתה מתעלם ממני" . הבן ניסה להציע לאב הליכה לייעוץ, אולם האב - וכאן אני מצטטת את הבן- אינו מוכן לשמוע דבר מאיש,הוא בעל טבע עקשן, והולך "עם הראש בקיר". הוא אטום לתחושותיו של הבן. (אשר סיפר לו מה הוא מרגיש). קרה פעם שהבן ניסה לברוח מהבית, האב הפגין חוסר איכפתיות מדהים. לדברי הבן למעשה לאב לא איכפת ממנו כלל, ומה שמוכיח את זה- אם קורה שהבן מאיים בהתאבדות הוא אומר לו: תתתאבד , מצידי על "אני אלך מהבית"- הוא עונה- מצידי, תלך. לעזרתך אודה. גולשת.

אני ובעלי נשואים ארבע שנים . יש לנו שני ילדים ביחד , ולבעלי עוד בן שגר איתנו . לפני לידת ילדינו המשותפים היחסים היו סבירים , אך מאז התבגר הנער , אני ילדתי והוא ניתקל בהרבה קשיים לימודיים בבית הספר . אימו מסיתה אותו באופן קבוע נגדי ונגד בעלי ויוצרת חיכוחים מ"שלט רחוק" . הבן , שלו אני דואגת בצורה מוחלטת כולל ריצות לבית ספר , קופת חולים , קניית בגדים ועוד ועוד , איננו מעריך דבר . הוא מרגיז אותי בכוונה , מתנהג בחוצפה , צועק עלי ובכוונה לפני חברים ואנשים זרים , והחמור ביותר מציק לילדי . לפני מספר ימים מצאתי אותו נותן סתירות לחי לבני הקטן בן השנתיים . אינני יודעת מה לעשות , גם בלי אובד עצות אך הרבה פעמים זה מגיע לוויכוחים גם ביננו .

חן שלום, המערכת המשפחתית שלכם אכן מורכבת. לעיתים, ילדים של אחד ההורים מנישואין קודמים מגלים קשיי הסתגלות למשפחה החדשה אותה הקים ההורה שלהם. מעורבים בכך רגשות רבים של כעס וכאב על פירוק המשפחה הקודמת, פחד מנטישה וקנאה באחים למחצה החדשים. לעיתים, מערבולת רגשות זו גורמת להם לחבל במערכת המשפחתית החדשה. לכך מתווסת אימו של הבן שמתוך הקושי שלה אינה מפרגנת ואף מסיתה. אני בהחלט לא מקנא בבנו של בעלך שנמצא בין הפטיש לסדן. אני ממליץ לכם לגשת לטיפול משפחתי שיכלול הן טיפול בבנו של בעלך והן טיפול בך ובבעלך כיחידה זוגית וצוות הורי. מכיוון שאתם נשואים 4 שנים אני מניח שהילדים המשותפים קטנים ולכן לא בטוח שיהיה הכרחי לצרף אותם. להערכתי, רק טיפול מערכתי יוכל לסייע לכם. בברכת חג שמח ובהצלחה, זיו

הילד שלנו היחיד כרגע בן שלוש וישן איתנו בחדר ולפעמים גם במיטה אישתי לא מוכנה להעביר אותו לחדר שלו שמוכן מזמן ואנו רבים על כך מידי כמה ימים מה לדעתכם עלי לעשות כדי לטפל בנושא ? חשוב לציין שגם פגישה עם יועצת(זוגית) לא עזרה לשנות את דעתה והיא עדין מתעקשת שהילד ישן בחדר שלנו

מורן ערב טוב, הבעיה שאתה מתאר אינה שבנכם ישנן איתכם במיטה. לגבי זה ישנן דעות שונות ומגוונות והורים שנוהגים כך או אחרת. שאלתי אליכם היא, האם זהו סימפטום לקושי זוגי עמוק הרבה יותר הקיים בינכם? או שזו רק מחלוקת על תפיסת עולם הורית? כך או כך, הקושי ממוקד בינכם ולא ברצונו של הילד לישון איתכם. אין פתרון קסם בוודאי לא אם הלכתם לייעוץ זוגי והקושי לא נפתר. אני מרגיש שאין ביכולתי לסייע לכם מעל דפי הפורום מכיוון שהבעיה, לדעתי, עמוקה יותר. בהצלחה, זיו

שלום רב, לנכדי בן השנתיים קשה מאוד להיפרד מאנשים שהוא אוהב (מה הפלא?....). למשל משתי הסבתות, מהמטפלת במשפחתון, מהשכנה/חברה של הסבתא, מבני דודים צעירים וכיו"ב. הוא מתפרץ בבכי וקורא בשם האדם שמתרחק, ומסתכל לו לתוך העיניים....לא קל לראות את זה. תודה לאל בתוך זמן קצר מאוד הוא נרגע (בדרך כלל) ועובר למשהו אחר ומצב רוחו טוב מאוד, הוא ממשיך לשחק בשמחה והכל תקין. אנחנו לא בורחים לו אף פעם ונפרדים ממנו בנשיקה ואומרים להתראות בחיוך נעים (כמה שאפשר....)והולכים בבטחון. לפעמים, כשהוא נצמד במיוחד ומסרב לשחרר, אנחנו מתעכבים קצת כדי להסביר שצריכים ללכת ונתראה שוב בקרוב. (למרות שלא בטוח שמבין אך אי אפשר לדעת...) אציין כי התגובות האלה שלו בפרידה, הם לא מהיום, זה התחיל אחרי גיל שנה. שאלתי היא, האם זו תופעה טבעית או מוגזמת, על מה היא מצביעה והאם אנו נוהגים נכון ? מודה מאוד לתשובה, בברכת חג סוכות שמח! סבתא מירית

סבתא מירית שלום, מתוך מה שאת מתארת נראה שהקושי של נכדך סביב פרידות גדול מהמקובל בגיל זה. האם היה איזה שהוא אירוע סביב גיל שנה בו החלו קשיי הפרידה? עם זאת, ההתמודדות שלכם נשמעת לי טובה ובריאה. אם הקושי ממשיך לכיוון גיל שלוש הייתי ממליץ לעשות חשיבה נוספת ואולי אף להתייעץ עם איש מקצוע. בברכת חג שמח, זיו

לזיו שלום רב, תודה לתגובתך. אנו נעקוב ונפעל בהתאם לעצתך. לשאלתך, בגיל שנה נכדי נכנס לראשונה למשפחתון. עירוע חדש עבורו. הוא לא התנגד כלל להשאר שם, לאחר שהרגלנו אותו למקום משך כמה חודשים טרם כניסתו והוא הספיק להכיר ולהתחבר למטפלת שהיא חמה ואוהבת. תופעות קשיי הפרידה החלו או התעצמו כעבור מספר חודשים. שאלתי את הוריו והם לא זוכרים שום אירוע מיוחד יוצא דופן שגרם להתנהגותו זו. (יצויין כי גם מהמטפלת קשה לו להיפרד....הוא נקרע בין הוריו שבאים לקחת אותו לבין המטפלת, לדוגמה...) מה שעולה בי כרגע, ואולי יש קשר לתופעה, זה שהילד גדל מספיק כדי לשים לב שאביו נוסע לחו"ל לעיתים קרובות, לפעמים 3 פעמים בחודש כל פעם בין 3 ימים לשבוע ויש פעמים שנוסע שוב כעבור חודשיים שלושה ובזמן שהוא בארץ, הוא נמצא הרבה בבית, בקרבת משפחתו - אשתו ובנו, שולח את הילד בבוקר למשפחתון, ובכלל מעורב ביחד עם אשתו/אם הילד, בחייו ובגידולו. האם סיבה זו תיתכן כגורם לקשיי פרידה? ובעצם הוא נקשר לאנשים האהובים עליו, ומביע את זה יותר מילדים אחרים. מצפה בסקרנות רבה לתגובתך לגבי נסיעות האב לחו"ל האם הן יכולות להיות קשורות לתופעה. בתודה מראש ומועדים לשמחה! סבתא מירית

שלום רב , בתי בת 4.5 ילדה מאוד פעילה בגן ובבית היא אינה בישנית כלל משתפת פעולה מצויין בגן וכן פלפלית ועומדת על שלה , אך יש בעיה אחת היא לא מוכנה ללכת לחברים אם אני לא מצטרפת אליה .בשבוע שעבר חבר הזמין אותה אך היא ביטלה את המפגש כיון שאמרתי לה שאני לא מצטרפת מבחינתה היא תפסיד את הבילוי אם אני לא מלווה אותה ונשארת עימה . אני מרבה לדבר איתה ולהסביר לה שמאוד כיף לבלות עם חברים גם בלי ההורים אך זה לא עוזר מה לעשות ??

"פירוש" ערב טוב, את מבקשת עצה מעשית אך אני דווקא הייתי מתמקד במשהו פחות קונקרטי - הקשר ביניכן. הקושי של בתך לעזוב אותך לא נבנה ביום אחד אלא בא על רקע היחסים בינך ובינה. אני הייתי מחפש את הפירוש להתנהגותה דווקא בשלבים מוקדמים יותר של הקשר ומתרכז במסרים הגלויים והסמויים שאת העברת ואולי מעבירה לה. האם בעבר גם לך היה קשה להפרד ממנה? אולי באיזה שהוא מקום נסתר ועמוק גם את מעדיפה שהיא תשאר בבית במקום שתלך לחברים? לעיתים, אנו כהורים מעבירים מסרים כפולים לילדנו. מסר אחד גלוי אותו אנו יודעים לזהות בנקל (לדוגמא - לומר לילד שילך לשחק עם אבא) ומסר שני סמוי שאותו מאד קשה לנו לגלות ולהתחבר אליו (לא לרצות שהילד ילך לאביו מהחשש שההורות שלי תפגע). כמובן שאני רק מעלה השערות לגבי הקשר שלך ושל בתך אך מניסיוני, פעמים רבות התשובה נמצאת במניעים הנסתרים שלנו ההורים. בהצלחה, זיו

זיו שלום רב, תודה על ההתייחסות אני חייבת להודות שכאשר קראתי את תגובתך לשאלתי הייתי המומה למען האמת תשובתך נתנה לי לעשות חושבים עם עצמי ועל כך אני מודה לך שהערת את תשומת ליבי למשהו שלא הייתי ערנית אליו, אני מנסה לחשוב ולשחזר מצבים שבהם באמת העברתי מסר כפול אך איני מצליחה להיזכר אני אשמח לקבל עזרה והכוונה איך אני יכולה להתחיל לתקן את המצב שנוצר מה עליי לעשות ?

שלום רב וחג שמח! אני אם לילדה בת שלוש ושלושה חודשים ותינוקת בת שנה. הבת הגדולה שלי ,מאוד פיקחית ומפונקת,היא יכולה להתנהג כמלאך (במיוחד מחוץ לבית ובמצבים מיוחדים) וכבוגרת,ומצד שני ,באופן פיתאומי אם משהו לא לרוחה ,היא משתגעת,זה אומר,צרחות ובכי בלתי פוסקים שבםופו של דבר הופכים להיסטריה (סורטת את עצמה ,בועטת,לא שומעת מה אומרים לה) קורה הרבה בזמן עיפות אבל לא רק.(גם שצריך להתרחץ) אביה ואני מנסים הכל,בהתחלה התעלמנו ,היא מגבירה ווליום,אחר כך ניסינו לדבר ולהסביר ,היא בכלל לא מקשיבה ,כל כך שקועה בקריז של עצמה,עכשיו עברנו לעונשים, פינה ללא גירויים, והיא עוד צורחת וצורחת,,, אני אפילו כבר נותנת מכות בטוסיק מדי פעם למרות שאני נגד! הילדה גורמת לי פשוט לרצות להכות אותה עד שתפסיק ,(כמובן שאני ברוך השם עוד שולטת) אבל זה סבל עבורי ועבור בעלי שמגלה הרבה יותר סבלנות ממני. הילדה לא סובלת מחוסר צומת לב , היא מאוד מעורבת בכל הקורה בבית ואתנו,תמיד מסבירים לה באהבה ובסבלנות,מקשיבים לה,מתפתחים ביחד,אבל זה אף פעם לא מספיק,היא דורשת עוד,ואוי לנו אם נאכזב! אני חושבת שזה גם אופי מולד גם העובדה שיש אחות נוספת בתמונה (הן מסתדרות לא רע) וגם כניראה שאנחנו עושים משהו לא נכון. האם ניתן לעזור לנו להתמודד עם מצב שכזה? איך מרסנים התנהגות שכזאת ,איך מסבירים לילדה שאפשר גם אחרת? תודה מראש !

מיה שלום, לעיתים הילדים כמעט מעבירים אותנו על דעתנו וכל מה שאנחנו רוצים זה להכות אותם או להשאיר אותם אצל השכנים ליום-יומיים (ואם אפשר לשבוע-שבועיים). אבל....גם אם זה רצוננו חשוב מאד שלא נעשה זאת. ראשית אני בהחלט ממליץ שתחדלי מלהכות אותה מכיוון שכך אינך משיגה דבר - כפי שאת כותבת, בתך אינה מפסיקה את התנהגותה. שאלות רבות וכך גם תשובות נכתבו בפורום בנושא זה ולכן אני מציע שתחפשי בפורום על ידי "חיפוש בפורום זה" את המילה "גבולות". בתשובתי הקודמת צירפתי מאמר המסביר כיצד להציב גבולות לילדים וכיצד להתמודד עם התסכול שלהם סביב הגבול. אם בכ"ז לא הצלחתם להסתייע בכתוב את בהחלט מוזמנת לפנות שוב. בהצלחה וחג שמח, זיו

שלום רב, אני ובעלי מאוד מתקשים בחינוך הפעוטה האהובה שלנו.. חשוב ויש לציין שזוהי ילדה ראשונה שלנו ופינקנו אותה מעל ומעבר ועשינו איתה המון טעיות שכרגע אנחנו משלמים עליהם.. היא לא יודעת מה זה לא וכשאני ובעלי אומרים לה לא ומסבירים את ההשלכה של הלא לדוגמא: "לא נוגעים בחשמל כי זה מסוכן ואפשר להתחשמל"וכדומה..האי יש בוכה ונעלבת. חשוב גם לציין שהילדה נמצאת במסגרת גן מגיל חצי שנה ושמה היא ממושמעת לחלוטין ולא עושה בעיות. בבקשה עזרו לנו אנחנו אובדיי עצות?! מה עלינו לעשות? חג שמח

מזלית שלום, הורים רבים מתמודדים עם קשיים דומים לשלכם בעיקר עם הילד/ה הראשון/ה. השוני בהתנהגותה של בתך בין הבית לגן מעיד על כך שהיא מבינה טוב מאד שבגן היא אינה יכולה להתנהג כמו בבית מכיוון ששם שמים גבולות ברורים וחד משמעיים ובבית לא. אני מצרף קישור למאמר שכתבתי בנושא שיכול מאד לסייע לכם. נסו ליישם את הכתוב. אם אתם עדיין נתקלים בקשיים אתם מוזמנים לפנות שוב. http://www.zivsoffer.co.il/article/setting_limits.htm ועוד טיפ קטן, חשוב שתזכרו שלא קורה כלום אם היא בוכה או כמו שאומרות הסבתות הפולניות: "היא לא עשויה מסוכר" בברכת חג שמח, זיו

שלום רב ! ביתי בת שלוש וחצי שנים ולא מוכנה להיות בלי טיטול. בכל פעם שרק אומרים לה להוריד טיטול היא פורצת בבכי אימים וממש חרדה היא רועדת ומתחילה להזיע מרוב פחד . בגן ניסו לעזור לי אך הבעיה אצלה היא לא שהיא מפספסת אלה מתאפקת 7 שעות ברציפות. היא מתפתלת צורחת מבקשת טיטול אך לא עושה עד ששמים לה טיטול . מכיוון שאני יודעת שלא בריא להתאפק ואני רואה אותה גם במצב נפשי כזה ( רק בוכה ומפוחדת) אני שמה לה את הטיטול. מה עושים למי פונים אני לא רואה אור בקצה המנהרה. אני ממש לחוצה מזה. היא כבר גדולה. אני גם אוסיף ואומר שכל נסיונות השוחד לא עוזרים. היא אפילו לא מוכנה להתקרב ליושבנון או לסיר בשום פנים ואופן. מה עושים ? האם צריך טיפול פסיכולוגי? בבקשה אני כבר אובדת עצות . כל הצעה שתעלה אני מוכנה לנסות - העיקר שזה יעזור. זו ילדה ראשונה ויכול להיות שאנחנו לא פועלים תמיד לפי הספר. רק ברצוני להוסיף ולציין שלפני שלושה חודשים בערך היא החליטה שהיא מורידה לבד אך גם כשהתיישבה בסיר (לישבנון היא לא מוכנה בשום פנים ואופן) היא לא עשתה והתחילה לבכות . כשהצענו לה להחזיר את הטיטול היא סרבה . פשוט העדיפה להתאפק. וציינה שהיא כבר בוגרת אנא את עזרתכם!

מאיה שלום, עקב גילה של בתך והחרדה הגדולה שאת מתארת סביב הגמילה אני ממליץ לכם לפנות למרפאת גמילה. ישנם מומחים לנושא הגמילה שמסייעים לילד ולהורים בתהליך. בהצלחה וחג שמח, זיו

שלום, בני בן 6, החל השנה את כתה א'. בימים האחרונים הוא כמעט ולא אוכל- הכריך מביה"ס-פיתה עם פסטרמה-חוזר, בארוחת הצהריים רוצה לאכול רק אוכל מוכן(קפואים למיניהם-שניצל תירס,שניצל רגיל קפוא, צ'יפס...) את השניצל שאני מכינה- לא רוצה לאכול. וגם לא מוכן לאכול אותו הדבר יום אחר יום, אך גם לא רוצה דברים כשאני מציעה לגוון. בקיצור- לא אוכל כלל כמעט. בערב, היה אוכל חביתה, גם כן הפסיק... אני מאד לחוצה מכך, ניסיתי כבר הרבה אסטרטגיות ואני מרגישה שיש בינינו מלחמה כל הזמן בנושא הזה. מה לעשות?

יעל ערב טוב, ייתכן ואי רצונו של בנך לאכול מעידה על משבר טבעי שקשור במעבר מגן לכיתה א'. אני מציע שתדברי איתו על כך. האם שאלת מדוע אינו אוכל את הכריך בביה"ס? האם יש קפיטריה בביה"ס? לעיתים ילדים מקנאים בילדים אחרים - בתיקים שלהם, בנעיים שלהם וגם בכריכים שלהם. אולי הוא מקנא בהם, מתבייש בכריך שלו (למרות שכביכול אין סיבה) ולכן לא אוכל? האם שאלת אותו מדוע לא רוצה לאכול בבית? אולי אתם באמת במלחמה? במידה ואת מרגישה שניסית את כל האסטרטגיות והן לא פעלו, ני לזרום איתו - לא רוצה לאכול, שלא יאכל. מה הדבר הכי גרוע שיכול להיות? מקסימום הוא יהיה רעב. תנסי לראות מה קורה לאחר יומיים-שלושה. האם הוא אוכל קצת יותר? אני לא ממליץ להכנס איתו לעימותים - להעביר לו את המסר שכשירצה, יאכל. חג סוכות מהווה פסק זמן מביה"ס. זמן טוב לראות האם הוא חוזר לאכול או לא. אשמח אם תעדכני אותי בהמשך, בהצלחה, זיו

מצבך טוב.שלי התחיל עם זה בגיל שנה והיום בגיל 9 הפך לנורמה.כי זה מה יש.

הבן שלי בן 8.5 בכיתה א וכבר 5 ימים שהוא לא רוצה לאכול כלום. הוא רק שותה אבל כל מה שקשור בללעוס אז הוא לא רוצה ולפעמים הוא מכניס לפה לועס וישר יורק. ניסיתי לדובב את הילד והוא אמר לי שכניראה איזה ילד מהכיתה הפחיד אותו אבל אני לא בטוחה שזו הסיבה . אני פוחדת שהוא לא יגיע לבי"ח כי הוא כבר לבן ואין לו כח ולקחנו אותו לרופא ובדקו אותו ואמרו שאין לו כלום לכן הייתי רוצה לדעת מה לעשות בינתיים כדי שיאכל משהו.

יהודית שלום רב, אני מבין את חששותייך. לעיתים, העיסוק המשפחתי באוכל (למה לא אוכל, מ כן אוכל, מתי אוכל וכמה) מגביר ומחריף את ההתנהגות. לכן, בשלב הראשון, אני ממליץ להסיר את העיסוק בהרגלי האכילה של בנך מסדר היום המשפחתי. כלומר, המשפחה ממשיכה להתנהג כרגיל - הארוחות מוגשות בזמן ואין שינוים. אם הוא לא אוכל או יורק לא להתייחס לכך, לא לעשות מזה עניין לא להגיב לזה ולא להציע משהו אחר לאכול. אוכל - יופי, לא אוכל - גם טוב. תנסו לעשות זאת במשך שבוע ותראי מה יקרה. אנא תחזרי ותעגכני אותי בפורום.

שלום בני בן 5 שנים 2 חודשים לומד בגן עירייה -גן חובה דתי. בגן חדש(חלק מהבנים נוהגים ללכת עם כובע במקום כיפה). לפני יומיים בני אמר לי כי הסייעת התבטאה לפניו כך: אני אדביק לך את הכובע לראש??? מה לאמר לסייעת , לבני ,לגננת,לפנות עד המנהלת(חטיבה צעירה) היום שוב ראינו את הסייעת ,הילד אמר הינה הגננת שאמרה: אני אדביק לך את הכובע לראש, ולא ידעתי האם לאמר לה לפני הילד שהוא נפגע, או לצחוק איתו מהעניין, בנוסף שאלה נוספת:איך ניתן לדבר עם הילדים על הכללים החדשים בגן?

ד' שלום, בוודאי שאת צריכה לדבר קודם כל עם הסייעת עצמה ותבררי איתה את העניין. אולי היא תאמר שהיא התכוונה בצחוק אבל בכל מקרה את צריכה להעביר את המסר שביטויים כאלה אינם מקובלים עלייך. בנוסף, הייתי מיידע גם את הגננת האחראית על הסייעת ומבקש שתרענן את הנושא עם הסיעות. בשלב זה לא הייתי פונה לדרגה גבוהה יותר. תיהי עירנית אם ישנם ביטויים אומללים נוספים כאלה, אני מקווה שלא יהיו אך אם יהיו אז תפני למנהלת החטיבה הצעירה. בנוגע לכללים החדשים: כדאי שתסבירי לילדים את הדברים כמו שהם: בגן חדש ישנם כללים חדשים וצריך לעמוד בהם. בהצלחה וחג שמח, זיו

שלום. בני בן שנה וחצי כמעט. לפני כחודשיים התחלנו תהליך של גמילה מחיתולים שעבר ממש בהצלחה. מהר מאוד הוא השתלט על הפיפי וכמעט ולא היו "בריחות" והיום הוא כבר שולט בפיפי לחלוטין. הבעיה היא עם הקקי. בתחילת התהליך הוא רצה לעשות קקי בשירותים אבל נבהל מאוד מהרעש שזה עשה והפסיק לעשות בשירותים. כתוצאה מזה התאפק איזה יומיים ורופאת הילדים שלנו אמרה לחזור לחיתולים לעשיית הקקי. בהתחלה הוא גם פחד לעשות בחיתול אבל זה עבר. היום הגענו למצב בו הוא מרגיש שיש לו קקי, הוא מבקש את החיתול, מביא אותו ואף נשכב על הספה כדי שאשים לו אותו. כשהיא מסיים הוא נשכב שוב ומבקש שאחליף לו לתחתונים. נראה כי גם בקקי הוא שולט. אולם הוא עדיין לא מוכן לעשות בשירותים או בסיר. אני לא לוחצת עליו ונותנת לו לעשות בדרכו שלו. אבל האם לא הגיע הזמן להיפטר מהחיתול? איך עושים זאת?

שרון שלום, בנך באמת נגמל מאד מוקדם יחסית. עם זאת, הוא מראה שעדיין אינו מוכן להגמל מהחיתול ולכן אין צורך ובהחלט לא מומלץ ללחוץ עליו בנושא. כשהוא יהיה מוכן הוא יגמל מרצונו. בהצלחה, זיו

בתי בת 11 בשלב התבגרות מינית מתקדם כולל קבלת מחזור, צמיחת שדיים וכו'. גם המרדנות כבר הפכה לאחד מסממני התנהגותה. במסגרת זו היא מאוהבת עד כלות באחד הילדים בכיתה , מודיעה לו על כך ומוכנה לעשות הכל כדי להשיג את אהבתו. אך הוא לא מסכים. נתגלה לי שאפילו בעת ביקורו בבתינו הם התנשקו. אני מאוד דואגת מהתנהגותה של בתי וחושבת על ההשלכות בעתיד . אולי אני פרנואית אבל הייתי שמחה לשמוע את עצתך . האם לשוחח איתה על כך ? האם להבהיר לה שהעתרות "מינית" מכל סוג שהוא, איננה ערובה להשגת אהבה ותשומת לב או שזה מוקדם מידי ? בכל זאת היא מאוד מפותחת מאוד בגיל מאוד צעיר.וכמובן לא כל כך מקשיבה לנו. תודה מראש שולי

שולי שלום, אכן נשמע שבתך מפותחת לגילה, דאגתך על התנהגותה המינית במקומה ולכן אני מסכימה איתך שכדאי לשוחח איתה. השיחה לדעתי צריכה להיות בצורה של דיאלוג פתוח מהמקום של התענינות, למידה יותר על בתך ודברים שמשמחים אותה, מענינים אותה, מטרידים אותה עם השינויים שהיא עוברת. כמו כן כדאי לדעתי לקנות לה ספר על השינויים שהיא עוברת הן מבחינה פיזיולוגית והן מבחינה רגשית. אני אישית ממליצה על "המדריך הישראלי למתבגרים" שלושה ספרונים המחולקים לבנים ובנות וכן לגילאים. (הספרון הראשון הוא לגילאי 10-12). בהצלחה בתיה

תודה רבה לך בתיה. שוחחתי איתה בהמשך להצעתך ותחושותי כעת הרבה יותר נוחות. חג שמח שולי

באיזה גיל אצל בנים מתחיל תהליך התבגרות מינית? האם ייתכן שתהליך ההתבגרות המינית יכול להתחיל אצל ילד בגיל 9 ?האם זה נורמלי שילד בן 9 מדמיין את התחתונים/החזיה של המורה/האמא/האחות וכיו"ב? והאם זה נורמלי שבעקבות הדמיונות או החזיונות הללו הוא יבוא אל הוריו כדי לספר להם על מה שעובר עליו וזה ילווה גם בבכי מצידו? האם כל הנ"ל יכול להכניס ילד בן 9 לדיכאון כיוון שלא יודע איך להתמודד עם מה שעובר עליו וכמו כן יורד לו החשק לאכול וגם קצת לישון

מיכל שלום, מתיאורייך ניכר שהילד שאת מתארת נמצא במצוקה. לא נראה לי שמדובר כאן בהתבגרות מינית, נראה יותר שהילד נחשף ללדברים שאינם מתאימים לגילו. אולי צפה בסרטים לא מתאימים, אולי נמצא בחברה של בנים גדולים יותר המדברים אחרת? את מתארת ילד שאינו יודע מה לעשות עם המצוקה/חרדה שלו וכרגע מוציא זאת על עצמו בהתנהגות דיכאונית מדאיגה (חוסר שינה ותאבון מצביעים על התנהגות דיכאונית). איך הוא מתנהג בחברה? איך הוא בבית הספר?. שוחחי איתו על כך שאת רואה את מצוקתו, את קשייו ובררי איתו האם יש משהו או מישהו שמפחיד אותו. הזכירי לו שלא חשוב מה, את תמיד שם בשבילו, את אוהבת אותו ותמיד תואהבי אותו. (לפעמים ילדים שנפגעו מינית - נחשפו לדברים שלא היו צריכים להחשף, מרגישים אשמים במה שקרה, וחוששים שההורים יפסיקו לאהוב אותם, יכעסו עליהם ואז החרדה היא כפולה). בררי יותר על ההתנהגויות שלו מחוץ למסגרת הבית, ובמידה והתנהגותו המדאיגה ממשיכה הייתי מפנה אותו לשיחות טיפוליות לפני שההתנהגות המצוקתית תתעצם. בהצלחה בתיה

בתיה את צודקת אני באמת חייב פסיכולוג שיעזור לי כל כך נימעס לי מכל דבר קטן אני ניכנס לסרטים תם איזה ילדה הצבנתי אותה אז היא המרה לי לך כבר ימכוער אני כימעט בכיתי אפילו בכיתי קצת לא בגלל שהיא אמרה את זה בגלל שהיא אמרה שאני מכוער אלכתי ל 70 בנות ושאלתי אותם אם אני מכוער אני מכניס את עצמי לכל כך מצבים לא טובים אני עצוב אף אחד לא רואה את זה עלי אני מתפוגג מבפנים אני רגיש בישן וקשה לי אבל אני לא יודע אייך לאגיד לאמא שלי שאני צריח פסיכולוג

ליעד יקר, אתה מתענה כבר מספר חודשים, אני שמחה שכיום אתה מסכים להעזר באיש מקצוע. הפניה שלך להורים צריכה להיות לדעתי ישירה, פשוט לספר להם שאתה בתקופה לא טובה כל כך ומעוניין להעזר באיש מקצוע. אפשרות אחרת במידה ואתה חושש מתגובתם (השאלה האם יש לך סיבה מבוססת לחשוש) , היא להעזר ביועצת בית הספר שתפנה אותך לאיש טיפול ושתעזור לך לשוחח על כך עם הורייך. מה דעתך? בהצלחה בתיה

שלום. אם צורכים יותר חלבונים האם הגביהה תהיה מהירה יותר? (איני נמוך.)

מושיקו שלום, אני מבינה שנושא הגובה שלך מעסיק אותך. שווה להתייעץ עם רופא המשפחה בשאלות בנושא. בהצלחה בתיה

בתיה שלום אני בת 14 ואני שוקלת 37 גובה 1.50 ואני לא גובהת כבר כמה חודשים קיבלתי מחזור לפני שנה ו-4 חודשים ואומרים ששנתיים אחרי המחזור גג מסיימים לגבוה מה אני יכולה לעשות כדי לגבוה ? כמה זמן עוד נשאר לי לגבוה? ומה את משערת שיהיה הגובה שלי?

אני אמא צעירה לילד בן שנה וארבעה חודשים,מגיל שנה שמנו לב כי לילד קליטה מהירה של דברים,מילים וחיקויים שעושה אחרינו.. הוא ילד פעיל ומסוקרן מאוד מסביבתו, אך הבעיה היא שכשאני מקריאה לו סיפור קצר מאוד הוא לא מרוכז ומיד סוגר את הספר או קורע את הדפים. הגננת בגן שלו אמרה לי שבזמן שהיא מספרת סיפור או שמלמדת אותם את חלקי הפנים בשעה שכל הילדים אמורים להיות ישובים בכסאות, בני מסתובב בגן ומתחיל לשחק במקום להקשיב לה. שאלתי היא מה לעשות? האם להושיבו בכוח? שזה לא נראה לי כ"כ יעיל.. אני ממש לא יודעת מהו הצעד הבא? קניתי לו ספרים רביןם ומגוונים אך הוא מאבד מהם עניין במהרה וזה קורה גם בגן. תודה לעזרתך שגית

שגית ערב טוב, אני מבין את דאגתך ומשער שאת חוששת שלילד בעיית קשב וריכוז או שאת מוטרדת בגלל שזה חשוב לקרוא לילדים סיפור והוא לא כ"כ רוצה. כפי שכתבת, אין צורך להכריח אותו כי זה יגרום לאנטי מצידו. את כותבת שהוא נבון וסקרן אז עכשיו הוא לא אוהב ספרים (אני מבין אותו, גם אני לא כ"כ אוהב) ואולי בעתיד יאהב ואולי גם לא. זה מאד מזכיר לי את הבן שלי שרצה רק טרקטורים, שופלים, מקדחות ומסמרים ולא כ"כ התחבר לספרים. הספרים נשמרו רק לשעת הערב לפני השינה ולאט לאט התחיל להתעניין בהם יותר ויותר. אז שגית יקירה, אל לך לדאוג כי גם במידה ויש לו הפרעת קשב וריכוז (מאובחנת רק לקראת גיל 6-8) אין כרגע מה לעשות עם זה וגם ממש לא צריך. כמו שנאמר "חנוך הנער עפ"י דרכו": תני לילד להתפתח בצורה הטובה, הנעימה והמסקרנת בשבילו. בהצלחה, זיו

ערב טוב אני אמא לשניים ילד בן 4 ותינוקת ילדי בן ה-4 אתמול ניגש וביקש ממני שאפסיק לצעוק עליו כי הוא חולם על כך בלילה אני מרבה לכעוס עליו ולבטא זאת בצעקות אתמול הבנתי שעשיתי טעות חמורה והייתי מעוניינת לדעת איך יום אני מתקנת את הנזק שגרמתי

אא בוקר טוב, ברמה הטכנית בנך נתן לך את התשובה: אם תפסיקי לכעוס ולצעוק עליו הוא ירגיש טוב יותר. אך השאלות שעולות אצלי הן מה גורם לך להיות כ"כ כעוסה? באילו מתחים ולחצים את נמצאת? היכן אבי הילדים? האם הוא בתמונה? מה חלקו בכך? את כותבת שיש לך תינוקת, האם הטיפול בשני ילדים קטנים גורם לך לעומס רגשי? אם אומר לך תפסיקי לכעוס זו תיהיה הצעה נהדרת אך ייתכן שכרגע היא אינה מעשית עבורך עקב המתחים הרגשיים שבהם את נמצאת. אם תרצי לפרט, אולי אוכל לסייע לך. שיהיה יום נפלא ואולי מעט יותר רגוע, זיו

היי זיו ערב טוב , בעלי אכן נמצא בתמונה והוא אבא נהדר אך לאחרונה הוא נהיה עצמאי מה שמעייף אותו מאוד וכנראה גם מכעיס אותי מאחר וחוץ ממקלחות לילדים הוא כבר אינו תורם את חלקו בבית אני בעצמי עצמאית עובדת שעות מטורפות על מנת להיות עם ילדיי משעה ארבע עד שבע לפחות כל יום שבעלי מחליף אותי אני עובדת 3 ערבים בשבוע לגבי שאלתך מה גורם לי להיות כעוסה אכן יש תשובה לזה שאני לא מסתדרת עם הלחץ של משפחתו של בעלי שכופים עלינו יותר מדי להתראות איתם מה שגם ככה אין לי זמן עם עצמי לבד ולמעשה אני מוציאה הכל על ילדיי האם יש פתרון להורדת הלחץ והתסכול שלי על ילדיי?

לעיתים קורה שהבת בגן טרם חובה מקבלת מכות מבני כיתתה,או למשל מבת דודתה. האם להגיד לה שמי שמכה אותה תכה אותו או ללמד אותה לדווח לנו וללמד אותה מה להגיד למכה. החשש שלנו שאם לא תכה תתרגל לקבל מכות ולא תגן על עצמה בעתיד. האם היא יכולה להפריד בין המצב שתכה את מי שהיכה רק או שזה ירגיל אותה להכות גם כיוזמת בעצמה מכות. איך נוהגים ומה היא הדרך הנכונה והאופטימלית לנהוג בה במקרים כאלה.

השאלה שאתה שואל מעסיקה לא מעט הורים - כיצד להתמודד עם אלימות של ילדים כלפי ילדים. בדומה לנושאים אחרים, גם ההתמודדות עם נושא זה תלויה בהשקפת עולמך כהורה. מצד אחד, נקודת המוצא שאלימות בין ילדים קיימת ולעיתים קרובות משמשת כדרך תקשורת ויצירת מרקם ומדרג חברתי. אך עם זאת ולמרות זאת עדיין מדובר באלימות. השאלה מה ההתייחסות הערכית שלנו לאלימות. האם אנו שוללים אותה בכל מקרה או שישנם מקרים שמבחינתנו זה לגיטימי להגיב באלימות. זה דיון שבחלקו הוא פילוסופי, אך נוגע לחיי היום-יום. השקפת עולמי ששימוש באלימות אינה לגיטימית גם אם הילד חוטף מכות ולכן אני נוקט בגישה של שלילת ההתנהגות האלימה והקניית דרכי תקשורת אחרות. ניתן ללמד את בתך לגשת לגננת וזו תיזום שיחה עם הילד/ה שהרביץ/ה והאחרון/ה יתנצל/תתנצל בפני בתך. כך בתך תלמד שניתן לפתור סיכסוכים בדרך של הידברות ושניתן התנצל והעולם לא מתמוטט. אם היא תלמד זאת וכך גם חבריה, היא לא תזדקק להגן על עצמה בדרך אלימה. מקווה שעניתי על שאלתך, בברכת לילה טוב, יו

שלום ילדיי בני 3.5 ו5 בת ובן . יש לי שתי שאלות , אשמח לתגובתך 1.כאשר אני קובעת גבול לבת לדוג':לא להשתמש במספריים כאשר היא ואחיה החלו לריב כאשר עבדו על יצירה בבית , הבת השתוללה מאוד: הפכה שני כיסאות ,בכתה , צעקה, צבטה אותי,ממש התמרדה עלתה על כיסא למצוא היכן החבאתי את המספריים, ובכל זאת לא רצתה לעזוב אותי וביקשה שאחבק אותה. לבסוף החזירה לי אותם בעצמה. האם זוהי התפרצות זעם אופיינית? האם עלי לחשוש או שהכל תקין? 2.הבן: בחופש ביקשתי שיתלבש ונצא לפארק הוא סרב מפני שרצה להישאר בבית ואני תככנתי לצאת ולא הייתה לי אפשרות להישאר בבית, לאחר שביקשתי הוא המשיך לסרב והתנגד שניסיתי להלביש אותו,בעט בי תוך כדי ניעור בגדיו, קפץ על הספות,אמר מילה לא יפה,בכה בלי הרף.(הוצאתי ממתק) מה לעשות?ממש עמדי חסרת אונים? מה דעתך?כך פותרים בעיה?

ג' היקרה, מתוך דברייך נראה לי שישנה איזו שהיא בעיה בהצבת הגבולות על ידך וקבלתם על ידי הילדים. אין זה אופייני שילדה בת 3.5 תהפוך כסאות ותצבוט אותך. כמו כן, אין זה טבעי שילד בן 5 יבעט בך ויקלל. המצב שאת מתארת הוא מדאיג ודורש שינוי מיידי. מהודעתך הקצרה קשה לי להבין בדיוק את מערכת היחסים בינך ובין הילדים. כמו כן, היכן האב? את אינך כותבת עליו. אשמח אם תפרטי יותר וכך אוכל לסייע לך בייתר דיוק. זיו

שלום הילדים אוהבים אותי ואני אותם הם יפים, שמחים,בעלי אנרגיה רבה, וחכמים,אין אב בתמונה אני גרושה מאז שהקטנה נולדה ,אביהם כ 3 חודשים בחו"ל כעת,וגם כשהוא בארץ אינו מתמודד עם חינוכם,גידולם ,תמיד מחזיר אותם אלי בשעות הראייה,אני הנושאת בנטל חינוכם.(ולא די בכך הוא מפריע-לא משלם מזונות באופן מלא,החטיף לילד מכה) מאוד הייתי רוצה לחנכם לגבולות, איך אני עושה זאת? ההתנהגות שפריטתי בהודעה הראשונה אינה אופיינית לכל יום,מפני שהם בדר"כ בבוקר ובערב :מצחצחים שיניים וכו', מתלבשים, מסדרים צעצועים,הרגליים שלמדתי אותם,אך לפעמים הם רבים על צעצוע...ואני אומרת לא רבים: בנשיכות וצביטות. תודה ג'

אני אמא לבת 7. לפני כארבע שנים התגרשתי. עד היום לא הצלחתי מסיבות שונות לבנות תא משפחתי מלא חדש. מותרדת מאוד לאחרונה מהתנהגותה של ילדה, היא פשוט "מצפצפת עלי". אינה מקשיבה, אינה מתנהגת בכבוד אלי, אין יום שאנו לא רבות. מאוד מלחיץ אותי מצב הזה, אינני מבינה מה חסר לה, איפה טעיתי. ויטרתי על הכל מה שקשור אליולחיים שלי לטובתה, אך כעת מרגישה רע מאוד ולא מבינה במה טעיתי. מבקשת עזרתכם

אמא יקרה, הכינוי שבחרת לעצמך - "אמא" - מסמל בצורה הטובה ביותר את הקושי ממנו את ובתך סובלות. את כותבת שעבור בתך ויתרת על חייך. זו אחת הטעויות הנפוצות ביותר אצל הורים שהתגרשו ובייחוד אצל אמהות. הרצון לפצות את הילדה על ה"עוול האיום שגרמתי לה". בהחלטה זו את מעבירה מסר לילדה שמאד קל לוותר עלייך, הרי את עושה זאת כל הזמן. את מוותרת על עצמך כאדם בוגר, בעלת רצונות, בעלת חיים אישיים, בעלת שאיפות. הילדה מבינה את המסר ובעצם פועלת על פיו - היא מוותרת עלייך. מדוע שהיא תתנהג אלייך בכבוד כאשר את לא מכבדת את עצמך?! לכבד את עצמך פירושו לזכור את עצמך ולהתחשב בעצמך. בנוסף, אני לא מופתע שלא הצלחת למצוא זוגיות, מאד קשה למצוא זוגיות בתור "אמא" בלבד. תוכלי למצוא זוגיות מתוך מקום שבו את אישה שהיא גם (ודגש על ה"גם") אמא. נראה לי שהאימהות תופסת את כל עולמך הפנימי ולא מותירה מקום לשום צד אחר באישיותך. בתך תתחיל "לראות אותך" כשתתחילי לראות את עצמך. אין זה אומר שאת צריכה להתעלם ממנה אלא להתחיל להתחשב בעצמך. מתי בפעם האחרונה אמרת לה "עכשיו אני עושה בשביל עצמי.."? בנוסף, מצרף קישור למאמר אודות הצבת גבולות שגם הוא יוכל לסייע לך: http://www.zivsoffer.co.il/article/setting_limits.htm בהצלחה, זיו