פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

שלום=] קוראים לי ליאן, אני בת 16 וחצי. אני אתן טיפה רקע לסיפור שלי... אני מתנדבת במדא מזה כשנה וחצי..לפני שנה וחצי, שהייתי בקורס הכרתי מישהי, עדי (שם בדוי, לצורך העיניין). היינו עושות ה-כ-ל יחד..ממש הכל..הייתה ממש החברה הכי טובה שלי!הייתה לנו משמרת יחד באחד מימי השישי...וקבענו שהיא יורדת אצלי בבית אנחנו מתלבשות ויוצאות יחד.. הגענו לבית שלי ותקפה אותי סחרחורת מטורפת...ממש ממש לא היה לי חשק לכלום!!.. יש לי אח תאום-אור. בדיוק אחרי שעדי סיימה להחליף את המדים שלה הוא רצה לרדת עם החבר'ה שלו..יציאה כזאת של שישי..אז בקשתי ממנו אם עדי יכולה להצטרף לחבר'ה שלו..כי ממש ממש הרגשתי רע! אז הוא אמר שאין בעיה (הוא גם דיי חיבב אותה) הם יצאו...ומאז אני והיא ע-ל ה-פ-נ-י-ם... היום הם חברים-כבר 9 חודשים...א-ב-ל:הוא מתייחס אליה כמו אל זבל...הוא זרק אותה אחרי חודש בערך והוא חזר אליה ר-ק כי הם שכבו...היא מתנהגת כמו ילדה קטנה (אני מכירה אותה) היא נורא נורא תלותית...ונורא צריכה "גבר"..והיא מנצלת את זה שאחי בתכלס-חיפש לשכב.. היום הוא אומר שהוא כן אוהב אותה-בולשיט לדעתי..אני מכירה אותו מאז שאנחנו בני 0...הוא לא אוהב אותה!! ואני?-שונאת אותה...בדם!!!! פעם היינו חברות ממש ממש ממש טובות..באמת שאהבתי אותה..כמו אחות כזאת...אבל היום היא בלתי נסבלת-אשכרה ניצלה אותי.. כאלו נכון-לא היה לה מושג שיש לי אח תאום...אז אני לא יכולה להגיד שהיינו חברות בגלל זה...אבל מאז שיש לה אותו החברות שלנו הלכה!גם שהיא באה אלינו (והיא באה המווןןןן) היא לא באה להגיד לי שלום ולא כלום..רק "איפה אח שלך?תגידי לו..." וזהו..פשוט ככה! אני שונאת אותה..אני מאחלת להם בפנים שיפרדו...הם נפרדו כבר פעמיים בגללי...בגלל שהתבכיינתי לאחי שבבקשה יעזוב אותה (הוא יודע שאנחנו יריבות)..אבל היום-הוא לא יעשה את זה...כי היא נותנת לו...אז אין סיכוי שהוא יעזוב אותה..היא ממש "קלה" בשבילו...ממש ממש אבל!!! אני שונאת אותה..אני לא יכולה לראות אותה יותר.. אני מרגישה שזה ממש כואב לי...באמת כואב לי כבר מבחינה גופנית לדעת שהיא חברה של אחי..שהיא "קשורה" אכשהו אלי אליו..לחברים שלי .. היחסים שלי ושל אחי ממש ממש ממש מעולים...הוא כן מעיר לעדי על כך שהיא "ביצ'ית" אלי..סהכ היינו כמו אחיות.. או שהוא אומר לה שאין בנאדם בעולם שהוא אוהב יותר ממני..ואם היא אומרת לי משהו הוא ישר מתנפל עליה שאני אחותו התאומה ושלא תעז להתחיל איתי.. אבל עדיין...מה כל זה עוזר לי?שהוא עדיין עם הפוסטמה הזאת.. בבקשה, בבקשה תעזרי לי..ממש כואב לי..אני ממש בוכה על זה... תודה רבה ליאן דביר.

ליאן יקרה, ראשית אני מקווה שאת מודעת לכך שאין הרבה אחים שיצאו לטובת אחותם נגד החברה שלהם!, אחיך עושה זאת ובגדול! כנראה שיש ביניכם קשר מאוד אמיץ!. מה כואב לך בחברות בין אחיך לאותה נערה? האם זה שאיבדת חברה טובה או שאיבדת אח קרוב? האם ההרגשה שנשארת לבד, היא הכואבת? ושאלה חשובה יותר בעיני היא, מי החליט שאיבדת חברה? אגב המצב של להרגיש אובדן חברה לטובת חבר זהו מצב מאוד נורמטיבי בגילך, התחושה בדרך כלל של מי שנשאר לבד, היא של בגידה (החברה בגדה בך לטובת חבר), ובמקרה שלך הבגידה היא כפולה שכן אותו חבר הוא אחיך התאום! אך חשבי לרגע, האם קרה לך בעבר מקרה דומה אך הפוך? שלך היה חבר והפסקת להיות בקשר הדוק עם החברה הטובה? אם כן איך היתה התגובה? אם לא תנסי לחשוב איך היית מתנהגת לו קרה הפוך? האם לא היית רוצה לבלות כמה שיותר זמן עם החבר שלך? ליאן חביבתי, אני רוצה לעודד אותך לבכות פחות ולנסות להנות מהקשר החדש הזה בין חברתך הטובה לאחיך הקרוב אלייך כל כך! נראה לי שאם תרשי לעצמך לבכות פחות, לכאוב פחות ולקבל קשר זה, תגלי מהר שהרווחת חברות נוספת! בהצלחה בתיה

אני אם לילדה בת שנה ותשעה חודשים וילד בן תשעה חודשים. מהיום שילדתי את בני ביתי לא ניגשה לחבק אותי, (אני תמיד עושה זאת אבל אל בעלי היא ניגשת חופשי)טיפלתי בשניהם בבית אך את רוב הזמן שלי לצערי נאלצתי להקדיש לקטן. הילדה שלי עברה לגור עם בעלי בשלושת החודשים הראשונים להולדתו בחדר נוסף בבית וטופלה על ידו מרגע שחזר הבייתה מעבודתו והשעות הן אחה"צ ערב. בתחילה הקטן ואני רק למדנו להכיר אחד את השני כך שהיה קשה והילדה לא זכתה ליחס ממני כ"כ בשעות היום וכאמור בערב בעלי היה שם. לאחר שלושת החודשים הללו היה קצת יותר נעים בבית ונראה שכמעט הכל בסדר אך בשל הקשר שנוצר בין ביתי לבעלי כאשר הוא שב הבייתה אינה זזה ממנו לרגע אחד. מה גם שבעלי לא כ"כ אוהב פעוטות אז נוח לו יותר לטפל בה ואני חייבת להמשיך ולתת מענה לקטן כל העת. עד כאן הפריע לי שהיא קשורה לבעלי יותר ממני כי כשכואב לה היא נרגעת אצלו ואצלי לא אבל בשאר העיסוקים אנחנו בסדר גמור אפילו שרק אני מחבקת ומנשקת כל הזמן. בתחילת החודש הכנסנו את הילדים לגן מחולק לשתי שכבות גיל שמתאים לשניהם )כך היה נראה לבעלי( אני התחלתי עבודה חדשה ובעלי היה התורן בשבוע הראשון לגן. עובדה זו קירבה בינהם יותר. בערב ראש השנה ביתי חלתה ומאותו יום ועד היום שבוע וחצי ארור ביתי מטופלת ע"י בעלי בלבד. היא אינה מוכנה שאגע, אפנה אליה, אלטף אותה, ארים אותה, אקלח אותה, ארדים אותה, אקריא לה, אשחק איתה, אאכיל אותה, אחליף לה כלווום עליי לציין כי מערכת יחסיי עם אימי לא מוגדרת כמוצלחת ואני חרדה לקשר עם ביתי בשל החסך האימהי שי אני פחות אסרטיבית מבעלי איתה, אני חוששת לפגוע בה אני נקרעת ממה שקורא ביננו ואני ממש לא יודעת מה לעשות אני מבקשת מאוד אם אוכל לקבל את עזרתך או הפניה למקור שכזה מיואשת ומודה האם המוטרדת

למוטרדת שלום, אני בהחלט מבין את סיבת הפניה שלך, המצב אכן מטריד ואף כואב. אני מצרף קישור לתגובה קודמת שלי בנושא מאד דומה. אני חושב שהיא מאד רלוונטית גם לך. לפי השקפת עולמי, הקשר בין הילדים לבין הוריהם, בייחוד בגיל הזה, מורכב לא רק מהקשר אם-ילד / אב - ילד (קשר דיאדי) אלא אתם פועלים כשלישיה. יש הפעות הדדיות בינך ובין בן זוגך ובינכם כלפי הילדה. כלומר, אני מאמין שהקשר בינך ובין הילדה מושפע מהקשר שלה עם האב ולהיפך. ההשפעות יכולות להיות גלויות או סמויות ואז קשה לאתר אותן. כדי לפתור את הקושי שלך עם בתך יש צורך שאת ובן זוגך תפתחו תקשורת מאד פתוחה, בטוחה ומקדמת שתאפשר לכם לפתוח את הדברים, לשוחח עליהם ולחשוב ביחד מה תרומתו של כל אחד למצב. לעיתים זה מאד מאיים לעשות זאת ללא עזרה ולכן אתם יכולים לפנות לייעוץ מקצועי. מצ"ב הקישור http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xPG-71,xFT-33471,xFP-33491,m-Doctors,a-Forums.html במידה ואת זקוקה לסיוע נוסף את מוזמנת לפנות אלי. בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה, זיו

בני בן החמש אוכח ושותה כל דבר שהוא רואה. הוא סקרן מאוד ואוהב להתנסות, לדוגמא: היינו במשחקייה והוא מצא פחית שתיה פתוחה והתחיל לשתות ממנה מבלי לדעת למי זה שייך או מה יש בפנים, דוגמא נוספת: היינו בבריכה ופתאום אני רואה אותו לועס מסטיק כששאלתי אותו מהיכן הוא ענה שהוא מצא את זה על הרצפה. הוא לא מבין את חומרת המקרה, שזה יכול להוביל למחלות, הסיכון שבדבר וכו'. כשהיינו ביום הולדת הניחו למבוגרים על השולחן צלוחיות עם סוכר וקפה, הוא ניגש לשולחן וטעם מהקפה. אני מאוד חוששת שהיום זה קפה, מחר זה יכול להיות משהו אחר מסוכן יותר... איך מתמודדים עם המצב, אשמח לתשובה מהירה. תודה וגמר חתימה טובה

מירב ערב טוב, את בהחלט מתארת מצב מדאיג בו בנך מסכן מסכן עמו ועלול לגרום לעצמו נזק או אף גרוע מזה חו"ח.לצערי, אני חושב שאין פתרון קסם והייתי פועל בשני מישורים: האחד, הסברתי. היייתי מסביר לו שוב ושוב את הסכנות הכרוכות במעשיו. המישור השני, הוא המישור הענישתי. מכיוון שהוא מסכן עצמו יש צורך לשים גבול מאד ברור. ייתכן שסנקציות יעבדו. כמו שנאמר "אם לא דרך הראש אז דרך הרגליים". לדוגמא: אם הוא בבריכה הוא מכניס מסטיק לפה אז מייד לכעוס עליו וללכת הביתה. אח"כ להסביר לו את הסכנה. בנוסף, תדברי עם הגננת שתכניס את נושא הסכנות לחומר הלימוד בגן. היא בהחלט יכולה להסביר על כך לכל הילדים בשעת הריכוז. במקביל לכל אלה, התנהגותו דורשת ממך לשמור ולפקח עליו בצורה צמודה יותר. זה מעיק ומתסכל אך כרגע לא נראה שישנה אפשרות אחרת, זאת עד שילמד לשמור על עצמו. בברכת שנה טובה ודמר חתימה טובה, זיו

אשתי נפטרה לפני מספר שנים ואני מגדל את הבת שלנו לבד. היא כבר בת 15 ואני מתחיל לשים לב להתנהגויות מיניות אצלה. אני חושש מאד שתעשה שטויות מאחר ואין לה הנחייה נשית. ניסיתי לדבר איתה על איידס, הרפס, פפילומה ופשוט הריון בלתי רצוי, אבל נדמה לי שהיא אוטמת את עצמה אלי בנושאים אלו... מה אתם ממליצים?

צהריים טובים, ראשית, בוא ננסה לברר מהן ההתנהגויות המיניות אותן אתה מזהה? האם בתך מתנהגת בצורה בוטה, חושפנית יתר על המידה? האם ידוע לך כי היא מקיימת יחסים אינטימים? מעשנת? שותה? מעבר לכל התשובות לשאלות אלה בהחלט הייתי ממליצה למצוא חונכת או מלווה נשית שתראה ותהיה מודעת בנוסף לעינך שלך , ותוכל לכוון בעת הצורך. חשוב לנסות ולא להילחץ. לזכור כי גיל ההתבגרות עובר על כל נערה, ועל פי רוב בשלום. מקווה שעזרתי מעט. בברכת שנה טובה ומוצלחת בברכה אלמוג

איציק שלום, אכן לגדל ילד לבד זו משימה מאוד לא פשוטה, משימה זו קשה עוד יותר כאשר הילד הופך לנער/ה מתבגר, ועוד יותר קשה כאשר המתבגר הנו מהמין הנגדי של ההורה , אז יש גם הרבה התלבטויות וכן, גם מתח מיני (זהו מצב נורמלי). אז לשאלותייך, מה מדאיג אותך אצל בתך? מהן אותן התנהגויות שמטרידות אותך? הדאגה שלך לבתך שלא "תעשה שטויות", היא דאגה המבוססת על שטויות שהיא כבר עשתה או על שטויות שהיא עלולה לעשות מעצם היותה מתבגרת? לגבי חונכת, לפי הצעתה של אלמוג, אני ממש לא מסכימה עם הצעה זו, וקשה לי להאמין שבתך תיהיה מוכנה להפתח לאדם זר בגלל שאתה דואג או "לא סומך" עליה. נראה לי שהצעה כזו עלולה לפגוע יותר בקשר שלכם, אך כמובן לבחירתך.אם בכל זאת זה יכול להרגיע אותך שתיהיה לבתך דוג' "נשית", הייתי בודקת אם יש קרובת משפחה שבתך מסתדרת איתה, נמצאת איתה בקשר. ומעודדת קשר זה יותר. אך שוב בזהירות אחרת בתך עלולה לנתק קשר זה רק כדי "למרוד".. אתה מציין שבתך אוטמת את עצמה בפניך, בנושאים שאתה מעלה, זכור נושאים אלו הם בדרך כלל נושאים שבני נוער לא משוחחים עם ההורים (משני המינים!) אלו נושאים שבדרך כלל הם משוחחים עם החברים שלהם. כלומר אטימותה של בתך אלייך קרוב לוודאי לא קשור לכך שאין לה דמות נשית בבית שתכוון אותה. מה שכן אני מאוד רוצה לעודד אותך לעשות, הוא לשתף את בתך בכמה אתה אוהב אותה, דואג לה וכמה אתה תמיד תיהיה שם בשבילה בכל בעיה שתיהיה לה, ולא חשוב כמה הבעיה תיהיה קשה או מסובכת! בהצלחה בתיה

שלום... אני בן 14 עוד חודש אז נגיד 14.. אממ ככה אני מזיע בטירוף זה ממש מוגזם אפילו עם אני נשאר בכיתה(ולא חם לי) עדיין יש לי תעיגולי זיעה המגעילים האלה בבית שחי ושאני אני עושה ספורט בכלל.. זה ממש מפריע לי כי זה מסריח אני שם דורדוראנט ובושם וזה עדיין מסריח וזה ממש מפדח העיגולי זיעה האלה אני מתרחק מאנשים ולא מרים את הייד אני מתרחק מאנשים כדי שלא יריחו אותי או יראו את העיגולי זיעה.. לכל הילדים מהכיתה שלי (אני חושב) אין את זה מה אני יכול לעשות כדי שאני לא יזיע ככה? תודה

שחף צהריים טובים, הזעת יתר היא תופעה רפואית ידועה. פנה לרופא המשפחה שלך, ובקש המלצה לטיפול מתאים. אל תדאג, אמנם התופעה אינה נפוצה מאוד, אך יש פתרונות טובים. בברכה אלמוג

שחף שלום, מסכימה עם אלמוג, החשוב הוא לא להשאר עם הבושה, ואי הנוחות. האם הורייך מודעים לבעיה שלך? האם משהו נוסף במשפחתך סובל מאותה בעיה? חשוב שתזכור שאתה לא היחיד עם הבעיה של הזעת יתר ושזו בעיה עם פתרון! בהצלחה בתיה

זה אני שוב.. אז מה הם הפתרונות זה מפדח קצת ללכת לרופא בגלל זה.. שמתי חאלבין שזה סוג של דורדוראנט שמונע זיעה..הוא לא עבד..

פתרונות רפואיים יכולים להינתן על ידי רופא. זה כלל לא צריך לפדח, זו תופעה שלא קורית רק לך, אלא להרבה אחרים. עדיין אי אפשר לקבל הצעה לפתרונות רפואיים מפסיכולוגים, עובדים סוציאלים וכו'. חג שמח!

זיו שלום, יש לי 2 בנות. בתי בת ה-1.2 נרדמת קבוע בשעה 20.00 (כמעט על הדקה), אבל הבעיה מתחילה בהתעוררויות הבלתי פוסקות שלה. היא ישנה בין 30 דק' - ל-1.5 שעות ברציפות ומתעוררת תדיר. ניסינו הכל (כמעט) 5 הדקות, לתת לבכות, להיות לידה עם מגע (יד על הגב), להיות בחדר לידה ללא מגע, וכלום. מקץ דקות היא מתעוררת שוב, וחוזר חלילה. בזמני הערות היא אוכלת כ-500 cc דייסה מדוללת מאוד, כמעט מים. ואנו מחליפים לה כ-3 פעמים טיטולים רטובים. נתון נוסף: מגיל חודשיים היתה לה ברונכיוליטיס, ולרוב הנשימה שלה מחרחרת. וגם: יש לה אחות גדולה שמגיל 1.5 חודשים ישנה "כמו תינוק" (8 שעות רצוף !!!) ברור מאליו שאשתי ואני מותשים ונואשים. תודה על התייחסותך גמר חתימה טובה שלום

ערב טוב, אתה מתאר מצב שבהחלט יכול להתיש אתכם ובוודאי גם אותה. מתוך תיאורך, לי נראה שהקשיי השינה אינם נובעים מקשים רגשיים אלא דווקא ממצוקה גופנית ולכן "תרגילי" היציאה מהחדר אינם עובדים. ייתכן שהברונכיט וקשיי הנשימה מקשים עליה לישון וגורמים להתעוררויות - ובמקרה זה כדאי להיוועץ עם רופא. לעיתים, טיפולים אלטרנטיביים ודיאטה מתאימה יכולים להועיל. בנוגע לאוכל, האם אתה מתכוון שהיא אוכלת לפני השינה או במהלך ההתעוררויות? ייתכן שהיא רעבה ולכן היא לא מצליחה לישון? חשוב שהיא תאכל טוב לפני השינה. אתם יכולים פחות לדלל את הדיסה וכך היא תשבע יותר. ובנוגע לאחותה - חשוב לזכור שכל ילד הוא שונה. לעיתים קרובות אנו כהורים מצפים שהילד השני יהיה כמו הילד הראשון בייחוד עם זה היה נוח ואנו שוכחים שהן שונות זו מזו לחלוטין. אני לא בטוח שהצלחתי לסייע לכם מכיוון שאני חושב שהכיוון הוא לא יחסי הורים-ילדים אלא מצוקה גופנית של בתכם. בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה, זיו

אני צריכה ללדת בקרוב ולאחרונה ביתי החלה להפנות אלי תוקפנות קשה מאוד כולל מכות צעקות וגם התחילה לשרוט את עצמה מה שבחיים לא היה, האם זה טיבעי ומה ניתן לעשות עכשיו שאנחנו ממש קרובים לילדה?

נועם שלום, ראשית שיהיה בשעה טובה ולידה קלה. ועכשיו לשאלתך: סימני מצוקה ומשבר אצל ילדים לקראת כניסת תינוק חדש למשפחה הם מאד אופייניים, אך התנהגותה של בתך, בהתחשב לגילה, היא מעט קיצונית. אני משער שהיא נובעת מרגרסיה רגשית שהיא עוברת לקראת הלידה - דבר שמאד אופייני אצל ילדים העוברים משבר. אני ממליץ לפעול בשני מישורים: האחד, לדבר עימה על הלידה המתקרבת ועל הקושי שלה. ייתכן והיא חוששת שלא תאהבו אותה יותר ושלא תעניקו לה תשומת לב. חשוב לתת לרגשות שלה מקום. אתם יכולים להעזר בספרי ילדים העוסקים בנושא והמותאמים לגילה. המישור השני, הוא הצבת גבולות. ברגע שהיא מתחילה להרביץ לך מייד להסביר לה בצורה חד משמעית שאת לא מוכנה לכזו התנהגות, שזה לא נעים לך וכואב ואז להכניס אותה לחדר למס' דקות. לא לחבק אותה ולא להתייחס להתנהגותה מעבר לשימת הגבול והעונש. לאחר שהיא נרגעת כדאי לדבר איתה גם על ההתנהגות וגם על הקושי שלה. אתם יכולים לשקף לה: "אני מבינה שקשה לך ושאת חוששת ש... אבל אני לא מקבלת את ההתנהגות שלך וני לא מוכנה שתכי אותי". אם היא שורטת את עצמה אז אפשר לשקף לה שזה בוודאי מאד כואב וחבל שהיא פוגעת בעצמה. דבר נוסף - חשוב שבן זוגך יהיה מעורב בשימת הגבול והעונש גם אם היא מרביצה רק לך. חשוב שתשדרו חזית אחידה מולה. אני מצרף מאמר שכתבתי על הצבת גבולות שייתכן ויוכל לעזור לך: http://www.zivsoffer.co.il/article/setting_limits.htm בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה, זיו

ביתי בת ה-4 מוצצת אצבע, זה החל בערך מאז שנכנסתי להריון (אני בחודש שמיני ויש לנו עוד ילד מתוק בן שנתיים), הבת טוענת שהיא ראתה גם חברה מוצצת וכך זה החל...מפריע לי לראות את ביתי הגדולה והיפה עם אצבע בפה, אני כבר רואה שינוי לרעה בשיניים שלה ולפעמים המציצה מלווה ברעש שפשוט מפריע !! ניסיתי להתעלם, ניסיתי להסביר, ניסיתי לאיים וכלום לא עזר (להיפך), עכשיו אנו מנסים "מרה" - אנו משכנעים אותה שתמרח לעצמה, זה אכן עוזר אך רק לכמה שעות, מה עושים? כיצד פותרים את הבעיה מהשורש? תודה

אביה ערב טוב, ילדים מוצצים אצבע עקב סיבות שונות שאחת מהן היא ניסיון להתרגל למצב חדש כמו הריון והולדת אח\ות חדשים. עד בערך גיל 4 אכן אין נזק אך הבעיה מתחילה כאשר מתחילים להראות שינויים במבנה הפה כגון תזוזת השיניים. הגמילה ממציצת אצבע עלולה להיות מסובכת מכיוון שהאצבעות נגישות לילד 24 שעות. כדאי לדבר איתה על הנזק שמציצת האצבע גורמת, להראות לה את הרווח שנוצר בשיניים ולהראות לה את העור המקומט בפה. בנוסף, מריחת חומר מר הוא אמצעי טוב, כמו כן ניתן להדביק פלסטרים צבעוניים על האצבעות. אני לא ממליץ לכעוס עליה כי דבר זה עלול להחריף את הצורך במציצת האצבע. במקום זאת פעלו בשיטה של החיזוקים החיוביים כאשר היא אינה מכניסה אצבע לפה. בהצלחה וגמר חתימה טובה, זיו

בתיה שלום, יש לי שתי שאלות: 1. מה עושים עם ילדה בת 12 שמתבכיינית על כל דבר קטן? היא ילדה מקסימה, כישרונית, תלמידה טובה אבל הבעיה שלה שבזמן האחרון (מתחיל להיות יותר מדי) כל הזמן מחפשת תשומת לב , להציק בשקט לאחים שלה וכן מתחילה להלחץ משעות הלימודים הארוכות, שיעורי בית וכו' ופשוט כל הזמן מתבכיינת.כאילו רק מוצאת סיבות לבכות. לציין כי הבכי שלה ופריקת "העצבים" עוברים לה לאחר זמן קצר . איך מתייחסים? 2. עוד מעט יש לה בת מצווה ואנחנו מאוד רוצים לחגוג לה אבל היא דוחה בתוקף לחגוג עם הכיתה. מה יכולות להיות הסיבות? האם אנו צריכים להמשיך ולשכנע אותה (שהיא מתעצבנת מזה) או פשוט להרפות ולכבד את רצונה למרות שלנו זה חבל שהיא לא תחגוג עם כולם? תודה וגמר חתימה טובה

אמא יקרה, חסר לי פרט חשוב, האם ביתך עלתה כעת ללמוד בחטיבת הביניים? נדמה לי כי אצל ביתך מתעורר לחץ והתרגשות חדשה. יתכן שזו קשורה לתחילת שנת הלימודים החדשה. יתכן ומבנה הכיתה מבחינה חברתית הש/תנה ויוצר קשיים, ואולי זו פשוט תקופה קשה יותר, בה ביתך מבקשת יותר תשומת לב. בנוגע לחגיגת בת המצווה , לדעתי, אל תתעקשו. אחרי הכול המסיבה היא שלה, והיא זו שצריכה להיות מאושרת לחגוג אותה. תמיד אפשר להזמין חברים טובים ולהוריד את המועקה למען ההרגשה הטובה. שיהיה במזל טוב! בברכה אלמוג

אמא יקרה שלום, שאלתה של אלמוג מתאימה כאן, האם אכן בתך עברה לחטיבה? ולי שאלות נוספות,הייתי שמחה לקבל דוג' ל"התבכיינות" של בתך, למה את קוראת כל דבר קטן? מה מקומה של בתך במשפחה? בכורה? האם היו שינויים במשפחה? מחלות? מעברים?, מה קורה בבית הספר? אולי שווה לשוחח עם בית הספר ולשאול איך בתך מתמודדת עם הלימודים, מבחינה חברתית מה היא עושה בהפסקות?. את כותבת שבתך זקוקה לתשומת לב והיא כיום כנראה מקבלת תשומת לב שלילית, האם אני צודקת? לשאלתך מה לעשות, הייתי מזמינה את בתך ליציאה של בנות (רק את והיא), ומשוחחת איתה על כך שאת שמה לב שהיא עוברת תקופה קשה, על פי התנהגותה, מזכירה לה שאת תמיד שם בשבילה, ותשמחי לנסות לעזור לה במידת האפשר. בשיחה כזו גם תוכלי לשאול אותה האם יש לה רעיונות מה יכול לעזור לה כדי להמנע מהבכי שהוא כל כך מקשה על כולם. ייתכן גם שהבכי קשור ללחץ לקראת בת המצווה שלה, גם כאן הייתי מקשיבה לה, מדוע אינה רוצה להזמין את חברי הכיתה, וכאן כן הייתי מאוד הולכת לפי צרכיה ולא הצרכים שלכם, אני מזמינה אותך לשאול את עצמך מדוע כל כך חשוב לך שבתך תזמין את כל הכיתה? האם יכול להיות שהרצון שלכם לחגוג לבתך בת מצווה עם כל הכתה קשור לאיך חגגת את את בת המצווה שלך? לפעמים אנו רוצים עבור ילדינו דברים שלא היה לנו, כאילו "לחגוג בעצם דרכם לעצמינו". מה דעתך? אשמח לשמוע איך הדברים מסתדרים. בהצלחה, בתיה

יש לי חבר שאני איתו כבר 7 חודשיים. בעבר נפרדנו וחזרנו שוב אבל הפעם הוא ממש משתדל ואני ממש אוהבת אותו אבל אני לא בטוחה שאני מאוהבת בו. לאחרונה הכרתי מישהו ונהיינו ידידים ואני בטוחה שהוא רוצה יותר מידידות והבעייה שאני חושבת שגם אני רוצה. אבל אני לא יודעת מה לעשות ואיך להחליט:\

גילי יקרה, בהחלט בעיה לא פשוטה את מציגה כאן, ההתלבטות בין שני בחורים שאת מוצאת בשניהם דברים שאת אוהבת, וכנראה גם הם מוצאים בך, מקשה עלייך מאוד את ההחלטה. לצערי הרב, לא אוכל לייעץ לך מה לעשות שכן רק אצלך התשובה לכך. אני מזמינה אותך לברר עם עצמך מה ההבדל בין לאהוב , ללהיות מאוהבת? את מציינת זאת "ואני ממש אוהבת אותו אבל אני לא בטוחה שאני מאוהבת בו.", כמו כן אני מזמינה אותך לחשוב מה יש בבחור החדש שכל כך מוצא חן בעיניך? האם זו התלהבות ראשונית, בגלל שזו התחלה של קשר? לעומת הקשר הישן שלך שיש שם יותר הכרות ומכאן גם יותר ויכוחים, רצונות להשפיע זה על זו ופחות רצון "לרצות", "למצוא חן" בעיני השני? שיהיה לך בהצלחה בכל החלטה שתעשי. בתיה

גילי יקרה, בהחלט בעיה לא פשוטה את מציגה כאן, ההתלבטות בין שני בחורים שאת מוצאת בשניהם דברים שאת אוהבת, וכנראה גם הם מוצאים בך, מקשה עלייך מאוד את ההחלטה. לצערי הרב, לא אוכל לייעץ לך מה לעשות שכן רק אצלך התשובה לכך. אני מזמינה אותך לברר עם עצמך מה ההבדל בין לאהוב , ללהיות מאוהבת? את מציינת זאת "ואני ממש אוהבת אותו אבל אני לא בטוחה שאני מאוהבת בו.", כמו כן אני מזמינה אותך לחשוב מה יש בבחור החדש שכל כך מוצא חן בעיניך? האם זו התלהבות ראשונית, בגלל שזו התחלה של קשר? לעומת הקשר הישן שלך שיש שם יותר הכרות ומכאן גם יותר ויכוחים, רצונות להשפיע זה על זו ופחות רצון "לרצות", "למצוא חן" בעיני השני? שיהיה לך בהצלחה בכל החלטה שתעשי. בתיה

האם הפורום הזה מתאים להתלבטויות בעינייני זוגיות לבת 17+?

גילי שלום, הפורום נועד לבני העשרה, הורים לבני העשרה, וכל מי שמעוניין לעלות התלבטויות, קשיים, ודברים המענינים את בני העשרה ואנשים נוספים. בהצלחה, בתיה

שלום בזמן האחרון נתקלתי בבעיה עם הבת שלי בת ה- 5 , שהיא משקרת למשל : 1) אתמול חזרה מהגן והתחילה לספר לי על מופע מצחיק שהיה בחצר ביה"ס והיה בו כל התלמידים . לפתע , ידעתי אחר כך שכל הספור היה מהדמיון שלה . 2) לפני שבועיים חזרה מהגן וישר הלכה לסבתא שגרה לידינו מבלי שאדע , אבל חמתי התקשרה ואמרה שהילדה אצלי אוכלת צהריים . כשחזרה הביתה אמרה לי עכשיו חזרתי מהגן , והיה ביננו ובין חמתי עמות שהיא לא אומרת דברים נכונים . האם בגיל הזה השקר הוא פרי הדמיון , שזה יעבור , זה טבעי או שזה נובע ממצוקה כל שהיא צריך לטפל בזה מהר ? איך לטפל אם צריך טיפול ? אני מאוד לחוצה כי יש הרבה דיעות שונות מסביב , אחת הדיעות היא של בעלי :" שהשקר הזה לא משהוא נוראי תקופה ותעבור ואם את ( אמא ) תהיי תמיד בעימותים עם הילדה היא הופכת לילדה שקרנית באמת.האם זה נכון? הילדה שלי מאוד נבונה , אני כאמא תמיד רוצה ממנה שתהיה מושלמת שתעשה את הנכון ואני מודעת שזו לא הדרך הנכונה לחינוך הילדים . רוצה התיחסות ממנהל הפורם . תודה

"אמא" ערב טוב, אני חושב שרוב התשובות לשאלותייך נמצאות דווקא בסוף דברייך. את כותבת שאת רוצה שבתך תהיה מושלמת, רצון זה (שקיים אצל לא מעט הורים) יוצר לחץ גדול על הילדים לרצות את הוריהם. אין בעצם ילד או אדם מושלם, ילד מושלם הוא ילד עם עומק, כלומר בעל מגוון רחב של רגשות, התנהגויות, העדפות ולכן לעיתים קרובות מצליח ולעיתים נכשל, לעיתים קרובות שמח ולעיתים עצוב וכו'. ייתכן מאד שהסיבה לכך שבתך משקרת לך קשורה או נובעת מהרגשת הלחץ שלה ממך. אולי היא משקרת כי כך היא לא עומדת בציפיותייך, או להיפך, היא משקרת כדי לעמוד בציפיות. וייתכן שהיא משקרת מתוך דימיון מפותח. אני פחות מודאג מכך שהיא משקרת אלא יותר מהקשר שנוצר בינכן. את שואלת האם כדאי לטפל - להערכתי המפתח והפתרון הם בבחינה מחודשת ובשינוי העמדות ההוריות שלך כלפיה. אם תקבלי אותה כמו שהיא, על הייתרונות והחסרונות שלה, אם לא תדרשי ממנה (במישרין ובעקיפין) לרצות אותך אני בטוח שהיא לא תזדקק לשקרים, היא תגדל להיות אדם עצמאי ובטוח בעצמו והקשר בינכן יתחזק. בנוסף, אני מציע שתדברי עם בתך על השקרים, אך לא ממקום שיפוטי אלא ממקום שבאמת מנסה להבין, תשאלי אותה מדוע היא מרגישה צורך לשקר. בהצלחה, זיו

האם כדאי להמשיך ולשכנע או לכבד את רצונו, למרות הקושי שלנו. היינו רוצים שיהיה יותר פעלתן ו"יזיז" את עצמו. יש לציין שהילד בוגר מגילו, אוהב לשחק עם חברים (אצלו), מרבה במשחקי דמיון.

גלית שלום, באופן כללי גישתי היא שכדאי לזרום עם הילד - רצונותיו והעדפותיו - עד כמה שניתן לכן איני חושב שכדאי שתלחצו עליו. אולי תנסו למצוא יחד איתו חוג שבו יוכל לזוז וגם יהנה - אומנויות לחימה / שחיה / שייט / וכד'. אם הוא לא רוצה אז תניחו לזה, אולי בעתיד הוא ירצה ואולי לא. ישנם ילדים שחוגי התעמלות למיניהם אינם מדברים אליהם כלל (אני הייתי ילד כזה ועד היום זו לא הפעילות המועדפת עלי)..כל עוד הוא חברותי אז אין סיבה לדאוג. אם הוא אינו עושה מספיק פעילות גופנית חשוב שתקפידו על התזונה שלו. שנה טובה וגמר חתימה טובה, זיו

שלום, בני עלה כעת לכיתה א. הוא אינו יוצא להפסקה (למרות שהיא רק לכיתות א), ותמיד מחפש את מורתו. אם היא עוזבת את הכיתה - הוא נלחץ/מחפש אותה בחדר מורים.. מכל שאר הבחינות הוא בסדר, ואפילו נהנה מהלימודים/מסגרת החדשה. אנו לא רוצים לייצר לו לחץ נוסף מכיוונינו, אך מצד שני רוצים שהתופעה תעבור.. אשמח לקבל הכוונה או עיצה.

אילן בוקר טוב, התנהגותו של בנך בהחלט מובנת. המעבר מגן לכיתה א' בהחלט יכול להיות משברי עבור ילדים. הילד עובר ממסגרת עם גבולות גמישים, כיף, יצירה ומסגרת נוקשה יותר שמטרתה היא הקניית ידע. צריך לזכור עברו רק שבועיים מתחילת הלימודים ומייד הגענו לחגים. להערכתי כרגע אין צורך לעשות דבר בתוך ביה"ס. אולי אתם יכולים לעזור לו בכך שתיזמו מפגשים עם ילדים אחרים מכיתתו בשעות אחה"צ. בכל מקרה, תיהיו בקשר עם המחנכת ותתעדכנו ממנה. אם תוך חודש לערך אתם עדיין רואים קשיי הסתגלות אז יהיה צורך לחשוב על התערבות שתסייע לו. אשמח אם תעדכנו אותי בפורום בהמשך. בהצלחה, שנה טובה וגמר חתימה טובה, זיו

זיו תודה! אשמח לעדכן את הפורום בהמשך.

בני בן + 3 חודשים ביקש לזרוק את המוצץ כי "הוא כבר גדול" הוא עשה זאת לפני שבוע אך עדיין לא התגבר לגמרי ומדי פעם בוכה ומבקש אותו. אנו מסבירים לו שזרקנו ואין אך מאד קשה להרגיע אותו. כמו כן הוא הפסיק לישון בצהרים. האם זה מוקדם מדי לגמילה? כמה זמן עוד כדאי להמשיך בדרך זו?

גלי שלום, גיל "נכון" לגמילה הוא הגיל בו הילד מוכן מבחינה רגשית ופיזית לגמילה. בגמילה ממוצץ הבשלות הפיזית אינה משחקת תפקיד. מצד אחד בנך ביקש להיגמל, דבר המעיד על רצונו להיגמל ואולי אף על בשלותו הרגשית. מצד שני עדיין קשה לו. אני ממליץ לא ללכת נגדו בעניין הגמילה ולהציע לו מוצץ אחר (אם אכן זרקתם את המוצת הקודם). חשוב לאפשר לו את יכולת הבחירה ולזכור שכשהוא מחליט להיגמל כדאי לעשות זאת בהדרגה. בהצלחה, זיו

שלום שאלתי היא: הבן שלי בן 5 שנים וחודשיים משמיע די הרבה פעמים קולות של איש רע שהוא "מחכה" מסרט מצוייר לילדים . איך להתייחס לכך?

הי גלית, אינך צריכה להתיחס למעט לשתף עימו פעולה במשחק. חיקוי דמויות מסרטים/תוכניות טלביזיה/ספרים הוא דבר מאד טבעי ואף בריא. דרך המשחק והדימיון הילד מנסה ומתנסה בחלקים שונים ומגוונים הקיימים באישיותו ובחלקים אחרים שאינם קיימים בה. לדוגמא, לשחק סופר-מן זה בעצם להתנסות ביכולת בלתי מוגבלת שהרי אינה קיימת אצלנו ולחקות דמות רעה זה בעצם להיות בדיאלוג עם התוקפנות שקיימת בכולנו. משחק מהנה, וגמר חתימה טובה, זיו

בתי בת השבע , ילדה עם בטחון הבכורה בבית לאח קטן בן שנתיים , הכירה לפני שנתיים בגן ילדה בת גילה , השתיים הפכו להיות חברות טובות שזה אומר כמעט כל יום מפגש בניהן טיולים משותפים , ישנות אחת אצל השניה , הרבה בעידודי היתי מזמינה את החברה לישון אצלנו לטייל איתנו וזאת בעידודה של ביתי , רוב האנשים שנחשפו אליה כמו הורי או הורי בעלי אחים חברים לא אהבו את החברה ואני פשוט לא הבנתי מה רוצים ממנה , לאט לאט התברר שהחברה היא לא בדיוק חברה ,ונחשפתי לצדדים מאוד לא נעימים של החברה כמו שהיא" מתאהבת" בדיוק בבנים שהבת שלי מתאהבת ואז לוקחת לה אותם תוך כדי שהיא מלגלגת לה , אם הבת שלי קובעת עם חברה אחה"צ ה"חברה" מגיעה לבית של החברה גם. היא מספרת סודות של ביתי לחברים בכיתה ובכך מלגלגים לה , אם הבת שלי קובעת עם חברים אצלנו היא לא מרפה עד שהיא מצתרפת גם(היא בוכה לאמא שלה ללא הפסקה ואמא מתחננת שנעזור לה) מה שהפריע לי יותר מכול זה הליגלוגים שלה והניצול אינפורמציה שאליו היא נחשפה מביקורים תכופים אצלנו ,וחשיפתם בכיתה היא דואגת שאם היא רבה איתה שאף אחד לא ישחק איתה וממרידה את כולם נגדה תמיד בטיולים של הכיתה היא תבטיח לה לשבת לידה וברגע האחרון היא תשב עם ילדה אחרת שהיא קבעה איתה ובכך משאירה את ביתי פגועה ולבד כמה שניסתי להרחיק לא הצלחתי ,וגם שניסיתי להסביר לביתי שזאת לא חברה טובה, ביתי סירבה להקשיב לי , בסופו של דבר בכאב הרפתי והחלטתי לתת לביתי לגלות זאת לבד ואכן להפתעתי בקטינה בקייץ נפל לבת שלי האסימון , והיא החליטה לנתק את הקשר עימה. בתחילת השנה שניהם מתוך הסכמה לא ישבו אחת ליד השניה, בתי גילתה חברות חדשה עם ילדה חדשה בכיתה והכל היה נעים עד ש.. מסתבר" שהחברה "לא מרפה וכול הזמן מנסה לסכסך בניהם , היא מנסה "לקחת" לה אותה תוף תכמנות ומתן מתנות לילדה החדשה . הענין קורה בכל יום , כל הזמן היא מופיע לה איפה שהוא הבת שלי מאוד מבולבלת והיא לא יודעת מה לעשות, היא חוששת שכול חברה שהיא תנסה ליצור עימה חברות החברה הישנה תפריע ותסכל.... היא מתמודדת עם דברים של תככנות, וחוסר שקט נפשי כל הזמן מהחברה הישנה אם היא באה עם בגד חדש לכיתה היא תלגלג לה, אם היא אוכלת כריך היא "יורדת"עליה ובכך לא רוצה יותר כריכים מסוג מסויים למרות שבבית היא מאוד אוהבת אותם היא לא מרפה ממנה , וזה מאוד עצוב לנו אני ובעלי אובדי עצות - מה לייעץ לה ? אך תיגבר עליה? האם לשתף את המורה בענין ? האם כדאי להעביר אותה כיתה? מה לעשות ?.....

ענבל שלום, את מתארת מצב מאד לא נעים, קשה ומסובך אשר בתכם ואתם נמצאים בו ואני בהחלט יכול להבין את המצוקה שלך ושל בן זוגך. מצוקה שככל הנראה נובעת מתחושת חוסר אונים. אני חושב שטוב עשיתם שהרפתם מהעניין ונתתם לבתכם להבין לבד שהקשר עם אותה ילדה פוגע בה. כך היא תלמד להרחיב את ההתנסות והתמודדות גם לתחומים אחרים. עם זאת, למרות שאותה ילדה ממשיכה להציק לה אני בהחלט ממליץ לשתף את המחנכת בעניין. ייתכן שהיא תוכל לשוחח עם אותה ילדה וכך להרחיק אותה מבתכם. לא הייתי ממהר להעביר אותה כיתה כי היא עלולה לחוות זאת כעונש. חשוב לזכור שילדים ובני נוער רבים מתמודדים עם תופעות כגון תככים, חבורות, חרמים, מלכות כיתה, מקובלים/לא מקובלים ועוד. זהו חלק מתהליך החיברות (סוציאליזציה) וההתבגרות. דברים אלה באים על רקע חיפוש הזהות של הילדים, מי אני? אני מלכת הכיתה או שאני מה"חננות"? אני כמו כולם או שאני ייחודית? במה אני יותר טובה ובמה פחות בהשוואה לאחרים? וכו'. התככים מגיעים על רקע שאלות אלה והתמודדות מביאה לצמיחה אישית ומודעות עצמית. לכן, במקביל לשיחה עם המחנכת, הייתי ממשיך לתמוך ולחזק את בתכם כך שתוכל לצמוח וללמוד מהתמודדות הזו. גם אנו כמבוגרים נתקלים לא פעם בהתמודדיות חברתיות כאלה ואחרות. אנו יודעים כיצד להתנהל בהן עפ"י הכלים שרחשנו בילדות ובנערות. בהצלחה, שנה טובה וגמר חתימה טובה זיו

שלום רב, ביתי בת ה-11 קיבלה מחזור. האם עלי לגשת לרופא על מנת שיעצור את זה?נאמר לי כי מרגע קבלת המחזור נעצרת הגדילה. האם זה נכון?

שלום אסתר, ראשית חשוב לפרגן לבתך על כניסתה לעולם הנערות, חשוב גם ללמד אותה איך לטפל בעצמה במקרים אלה, ולברר איתה איך היא מרגישה בנושא!. איך את מרגישה אמא עם כניסת בתך לעולם הנערות? אין כמובן מה ללכת לרופא כדי לעצור התפתחות טבעית זו, ויש לזכור שתקופת תחילת המחזור אינה עיקבית, כלומר יכול לקרות שמספר חודשים בתך שוב תיהיה ללא מחזור,למרות שהיא "כבר קיבלה בפעם האשונה". נא לא לדאוג!. לגבי עצירת הצמיחה עם קבלת המחזור, זהו מיתוס, אומנם קצב ההתפתחות מתמעט אך לא נעצר. את מוזמנת להכנס לפורום רפואי ולברר שאלה זו יותר מפי מומחים בנושא. שוב הדבר החשוב ביותר בתקופה זו הוא שתיהי עם בתך ואת דאגותייך חשוב לא להעביר אותם לה!. בהצלחה בתיה

אם כואבת לי הרבה הבטן ואלה כאבים חזקים זה כאבי מחזור?

שלום, יכול להיות, אך כדאי מאוד להתייעץ עם הרופא משפחה. בהצלחה בתיה

שלום אסתר זה בהחלט לא נכון להגיד כי בעת קבלת מחזור הגדילה נעצרת. להיפך ! הגדילה נמשכת עולה ועולה ! חשוב להגיד כי מתפתחים מגיל:9-16 בברכה,שרון

שלום רב, אני אמא לשלושה, בתי בכורה בת 17 הביניות בת 3.5 והקטן בן 3 חודשים. הילדה לא הולכת לגן בינתיים,אנחנו מקווים שבקרוב זה יסתדר, דרך אגב היא לא רוצה ללכת באופן עקרוני בגיל שנה ו8 חודשים היא הלכה ונורא נורא בכתה ובסוף לקחנו אותה מהגן כיון שחלתה וירדה במשקל באופן משמעותי. הבעיה עיקרית היא שהילדה ישנה רק עם אבא וההיא לא מוכנה באופן אחר,כמו כן ראוי לציין שבמשך היום אני איתה בבית ואם קורה שאני לא מסכימה לתת לה משהו או פשוט לא מרשה והיא נורא רוצה אזהיא מתחילה לבכות בכי היסטרי ואומרת שהיא רוצה את אבא ושאבא ינחם אותה. כמו כן אני יותר מאמינה בשיטת החינוך ברוגע ולא צעקות וכוח ובעלי דווקא מאמין יותר בשיטת הצעקות והענשות וכוח. לדוגמא הוא יכול לומר לה אל תגשי אלי,אני לא רוצה להיות איתך וכ"ו.. אני ממש נפגעת ומרגישה חסרת אונים כאשר ביתי דוחה אותי באופן כה ברור ומשמעי. מה עלי לעשות?? האם זה בסדר שהיא כל כך רוצה להיות עם אבא? והרבה פעמים קורה שהיא מעדיפה אותו מאשר אותי. והיא גם אומרת שהיא אוהבת את אבא, אותי היא לפעמים גם מזכירה אבל אותו זה באופן קבוע. בתודה מראש,

יהודית יקרה, מדברייך עולה מאד חזק הכאב שלך סביב היחסים עם בתך. לי נראה שבתך מגיבה להתנהלות כללית לא מאד בריאה בבית. ראשית, את כותבת שהיא עדיין לא בגן מכיוון שהיא בכתה והיה לה קשה. מתיאור זה נשמע שכבר מגיל מאד צעיר היא מנהלת אתכם. היא בת 3.5 ואין לי ספק שזקוקה לחברת בני גילה. אני מבין מהודעתך שאת נשארת איתה כל השנים האלה בבית. גם זה בעצמו לא נראה לי מאד בריא בשבילך - מאין שיעבוד אליה. דבר שני, השינה עם אבא. האם את מתכוונת שאתם ישנים במיטות נפרדות או שהיא ישנה בצד שלו? בכל אופן, לי זה נשמע כמו זוגיות בין האב לבת. דבר זה בא לידי ביטוי גם באמירות שלה לגבי העדפתה אותו על פנייך. דבר שלישי, לי נראה שאת ובן זוגך לא מתואמים בחינוך הילדים. האם אני צודק בדבריי? יש לי הרגשה שבתכם מזהה את הפערים ביניכם ומנצלת זאת. אני הייתי ממליץ לך ולבן זוגך ללכת יחד לייעוץ מקצועי מכיוון שנראה שיש כאן קושי שכל אחד מבני המשפחה לוקח בו חלק ותורם את תרומתו האישית למצב. ישהיה מאד קשה לפתור את העניין ללא שינוי מערכתי. בהצלחה, זיו

שלום!! בני בן שנתיים ועשרה חוד' ,בחודש האחרון התחלנו את תהליך הגמילה כי הרגשנו שהוא מוכן ומעוניין הביע התלהבות ורצון , הסרנו את החיתול הסברנו לו מה קורה שאין חיתול וכמובן שזמן קצר אחרי הוא פיספס, הוא הרגיש מאוד לא נוח עם עצמו למרות שהראנו לו שלא נורא לא קרה כלום וחיבקנו ונשקנו, הבעיה שמאותו רגע הוא החליט שהוא מתאפק ולמשך זמו רב (כמה שעות טובות) כמובן שפחדתי ומהרתי להחזיר לו את החיתול והרפנו מהעניין, ומאז בכל בפעם שמנסים להוריד את החיתול הוא מתאפק למשך שעות רבות. מה לעשות, מדובר בילד חכם שמבין ואני לא מצליחה להבין את התופעה ולמה הוא לא מוכן לשחחר עצמו מהתאפקות. אשמח לתגובה מהירה תודה

רונית שלום, לעיתים, גמילה היא עניין לא פשוט כלל עבור ילדים. תהליך הגמילה מערב בתוכו היבטים של שליטה עצמית, ניקיון, לחץ חברתי, בגרות רגשית ועוד. לא ציינת האם פיספס קקי או פיפי. הגמילה מפיפי לוקחת זמן רב יותר. בתשובתי אתייחס לגמילה מקקי. הגמילה דורשת רמה גבוהה של שליטה עצמית ובנך מתאפק כי אינו מרגיש בטוח עם עצמו שיוכל לשלוט על גופו. אני בהחלט יכול להבין את חשש שלך והחזרת החיתול, אך נראה לי שהמסר שהועבר לילד הוא פוך מהמסר אותו רצית להעביר. בהחזרת החיתול בעצם סימנת לילד שהוא אינו יכול ושזה בעצם לא טוב שהוא פיספס. מסר כזה כמובן יכול להגביר את חששותיו מפיספוסים. אני מציע שתדברו עימו שוב על גמילה ותשאלו האם הוא רוצה. במידה והוא אינו מעוניין, תניחו לגמילה למשך חודש-חודשיים ואז תחזרו לזה. אם וא מעוניין תורידו את החיתול. אם הוא מפספס אין צורך לעשות מזה עניין גדול גם לא להדגיש שלא קרה כלום. אין צורך בחיבוקים ונישוקים כי הילד מבין שמנחמים אותו. אם הוא מפספס אפשר לסכם זאת ב"לא נורא, בפעם הבאה בסיר" ולעבור הלאה. גם אם הוא יתאפק בימים הראשון תנו לו זמן ותעקבו אחר ההתאפקות לאורך החודש הראשון. אולי במהלך הזמן הוא ילמד לשלוט ולא יצטרך להתאפק. מצרף מאמר מצויין על גמילה (פורסם בהודעות קודמות בפורום) http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=28 שנה טובה ויבשה זיו

לזיו!!! תודה רבה על תשובתך עזרת לי מאוד, אך ברשותך אשאל עוד שאלה קטנה, בני פיספס פעם אחת וזה היה פיפי ומאז הוא מתאפק, ויכול להתאפק שעות לפיפי מה שנראה לי כקשה יותר להתאפק . השאלה האם זה לא מסוכן ויכול לגרום נזק פיזי בכך? תודה

שלום רב, בני בן שנה ו-10 חודשים, לאחרונה מפחד ללכת לישון. זב מתבטא בכך שכאשר מגיעה שעת השינה הוא מתחיל לבכות או אפילו כשמאזכרים את המילה לישון הוא בוכה, ומיד אוחז בי או באביו. זה התחיל כאשר הוא היה מתעורר באמצע הלילה בבכי מבועת כולו כאילו חלם חלום נורא וזה המשיך בקושי שלו להרדם שוב. יש לציין שמגיל שנה הוא היה עולה לבד למיטתו כאשר שעת השינה הגיעה אומר לילה טוב, וכאשר היה רוצה אחד מאיתנו פשוט היה קורא לנו לבוא. כיום אחד מאיתנו צריך לשבת ליד מיטתו עד שהוא נרדם, הוא לעיתים פוקח את עיניו ומוודא שאכן אנו לידו. לאחר מכן באמצע הלילה הוא קם בבכי ומגיע לחדר השינה שלנו וממשיך את הלילה במיטתנו. ניסינו לתת לו לישון עם חיה אהובה או דובי או אפילו עם אור עמום. זה לא צלח. האם זה קשור לחרדת נטישה או פשוט חלומות רעים ופחד? אודה מאוד לעזרתך, שנה טובה

גילי שלום ובוקר טוב (כן, שכחתי להעביר את השעון המעורר לשעון חורף). הקושי של בנך להירדם וההתעוררויות נראות לי קשורות לחלומות אותם הוא חולם, ולאו דווקא לחרדת נטישה (האם הוא חרד להיפרד מכם גם בשעות היום?). מכיוון שלהערכתי מדובר בחשש של בנכם מההירדמות לא הייתי "נלחם" איתו. עם זאת, לאחר שמסיימים את ההשכבה (סיפור, שיר, ליטוף וכד'), שתשבו לידו בשקט בלי למשוך את תשומת ליבו. לאחר 5-10 דק' תצאו למס' דקות. הוא בטח יקרא לכם. תגידו לו שאתם כבר באים ושישים ראש על הכרית. לאחר מכן תחזרו לחדר לעוד מס' דק' ושוב תצאו. וכך עד שהוא נרדם. חשוב להיות סבלניים ולהבין שאם הוא אכן חולם חלומות רעים אז השינה באמת מפחידה עבורו. בנוגע לקימה בלילה- אם זה מפריע לכם שהוא עובר אליכם אז הייתי מתעקש להחזיר אותו למיטתו ופועל כמו בהירדמות. זה ידרוש מכם להיות ערים בלילה אבל לטווח ארוך זה ישתלם. ישנם הורים שמאפשרים לידיהם לישון עימם עד גיל מאוחר יחסית, 3-4, ואז מעבירים את הילד למיטתו. הכל תלוי בסגנון ההורות שלכם. אם אתם מחליטים להחזיר אותו למיטה, אני ממליץ שתאמרו לו שזה מה שהולך לקרות עוד לפני שהוא נרדם. בהצלחה וגמר חתימה טובה, זיו

שלום בני עוד מעט בן 6 בן יחיד ואני חד הורית הבעיה שעליה רציתי לשאול היא: בני מתעסק ומתעניין כל הזמן איך הוא היה כשהיה בגיל שנתיים ושלוש כל הזמן מסתכל בתמונות באלבום שהיה בגיל זה ושואל שאלות אפילו על גיל שנה הוא יכול חצי יום להסתכל באלבום הוא שואל כל הזמן איך הוא דיבר שהיה קטנטן לפני גיל שנתיים ואז מנסה לדבר גיבריש.לשאול שוב ושוב איזה דברים היו לו ואיך יתנהג בקיצור מתעסק המון בעבר ורוצה לחזור להיות קטן יותר. מדוע לדעתך זה קורה?ואיך אני אמורה להתמודד עם זה ,?האם להחביא את האלבומים לדוגמא?לא לענות לו?מה? תודה מראש גאולה.

גאולה בוקר טוב, נראה שהתנהגותו של בנך מאד מטרידה אותך ואולי אף מקשה עלייך. האם תוכלי להסביר מדוע את חשה אי נוחות עם התנהגותו ומה בדיוק מטריד אותך (ההתעסקות בעבר או חיקוי ההתנהגות ואולי דבר אחר)? בברכה, זיו

שלום זיו מה שמטריד אותי זה שהוא מתעסק מאד בעבר ורוצה דברים שהיו לו בעבר ולפעמים הוא מנסה לדבר כמו תינוק וגם מתגעגע לשער הארוך שהיה לו בתמונות. הרבה מזמנו הפנוי מסתכל בתמונות שהיה קטן יותר.האם זה נורמלי? הוא גם לא רוצה לגדול.

שלום ושנה טובה זיו! בתי בת ה-3 ו3 חודשים נכנסה לגן חדש (טרום חובה מועצה - 31 ילדים) בהתחלה היא הלכה בהתרגשות גדולה ובשמחה גרמנו לה להתרגשות מאחר וזה גן של ילדים גדולים והיא קיבלה מתנות לגן ( תיק מחברת צבעים - כמו המתנות שקיבלה אחותה הגדולה שעולה לכיתה א' רק שמתאימות לגילה כמובן). בגן היא לא מכירה אף ילד/ה ולמרות שהיא מאוד חברותית ונעימה ומסתדרת עם ילדים (אצלנו בבית יש צהרון ל-18 ילדים - והיא חלק מהם ומסתדרת מצוין והם גדולים קצת ממנה). לאחר מספר ימים הילדה לא רוצה ללכת לגן בוכה בלילה, ולא רוצה להיפרד ממני ממש בוכה, ביומיים שלפני החג פתרתי את הבעיה בהבטחה לבוא לקחת אותה ראשונה וכך עשיתי, הגננת אומרת שבמהלך היום היא בסדר קרובה אליה אבל מקשיבה וילדה טובה. השאלה שלי איך אני יכולה לעזור לילדה שלי (שעד היום הלכה לגן הקודם בשמחה ונפרדה ממני יפה) ובאיזה כלים להשתמש כדי שיהיה לה טוב!ומה אני צריכה לבדוק בגן או אצלנו בבית? חשבתי גם להזמין חברות אליה (אבל גם הן מתביישות וזו רק תחילת השנה). תודה על כל תשובה ועזרה ושנה טובה מאושרת בריאה ומלאת חיוכים!

שרון בוקר טוב, 31 ילדים בגן זה אכן מספר עצום!! אני בהחלט יכול להתחבר לקושי של בתך ללכת לגן, בייחוד כשבבית ישנם רק 18 ילדים )-: אני לא בטוח שניתן לעשות משהו שישפר באופן משמעותי את הרגשתה. כאן מימד הזמן הוא חשוב וצריך לקוות שיעשה את שלו. יצירת קשרים עם ילדות אחרות מהגן הוא רעיון מצויין. אני מבין שאת חוששת ממה שקורה בגן. אני מציע שבמידה ואת יכולה, תגשי לגן מספר פעמים בשעות לא שיגרתיות (בלי שבתך תראה כי אז היא לא תרצה להשאר בגן באותו היום) ותנסי לחוש את יחס הגננות לילדים (אולי יום אחד לקחת אותה שעה-שעתיים מוקדם יותר בשעה לא צפויה). זה נקרא "פיקוח הורי", רובנו חלשים בהפעלת פיקוח על מסגרות החינוך, אנחנו לרוב מרגישים לא נעים. כדאי להשאיר את ה"לא נעים" בבית כדי להביא במקומו את ה"אני רגועה כי אני יודעת מה קורה בגן". בהצלחה וגמר חתימה טובה, זיו

אימלי בת שנה וחצי ומאיה בת שלושה חודשיים הולכות למשפחתון לפעם הרשונה .את הגדולה אימלי היא מאוד קשורה לאימא ואבא ותמיד יש לה פחד שההורים יעזבו אותה . הפחד הזה התחיל אצלה מהרגע שאימא ילדה את מאיה ואימא היתה שבוע ימימים בבית החולים. היא מפחדת להישאר אצל סבתא או דודה ואימא עכשיו צריכה לחזור לעבודה . איך אפשר לעזור לאימלי ומאיה להסתגל במשפחתון .

רוב הילדים חווים קושי בהליכה למשפחתון. עד כה הילדות היו בחיק הוריהן ועכשיו הן נאלצות ללכת למסגרת לא מוכרת, בלי ההורים, עם ילדים נוספים, זה אכן קשה. עם זאת, הרווחים בשהייה במסגרת הן גדולים (זאת כמובן בתנאי שהמסגרת טובה). כדאי לשלב במשפחתון בהדרגה תוך תיאום עם הגננת. כדי שביום הראשון תשארו עם הבנות שעה במשפחתון ואז תשאירו אותן לשעה-שעתיים. ביום לאחר מכן תשארו רק 15 שעה ותשאירו לחצי יום, ביום ה- 3 ניתן להשאיר יום שלם. חשוב מצד אחד להיות קשובים לקצב שלהן בהסתגלות ואם צריך להיות גמישים ומצד שני לזכור שבד"כ יש בכי בפרידה גם לאחר תקופה ארוכה שהילדים נמצאים במסגרות. כאשר הן כבר משתלבות במשפחתון כדאי שתיהיו בקשר עם הגננת בנוגע לתפקוד שלהן במהלך היום. פעמים רבות, אנו ההורים, חרדים מן הבכי קורע הלב בפרידה אך בבירור עם הגננת מסתבר לנו שהוא הסתיים דקה-שתיים לאחר שעזבנו והילדים היו במצב רוח מצויין במהלך היום. שתיהיה הצלחה, שנה טובה של התחלות חדשות, גדילה וצמיחה

שלום, לפני כשנה וחצי נפטרה סבתה של בתי אך לא דיברנו על כך. לפני מס' ימים היינו בבית הסבתא, וילדה מהמשפחה סיפרה לבתי שהסבתא מתה בשמיים. למחרת שאלה אותי בתי (בת 3.5) אם כשהיא תהיה גדולה אני אמות. עניתי לה שזה יקרה עוד הרבה הרבה זמן, אך אח"כ הבנתי שאין לה את תחושת הזמן ואני לא רוצה שהיא תתחיל לפתח חרדות על מוות מגיל כזה. (אני הייתה כזו ברגע שאמי ענתה לי כשהייתי קטנה שכשאהיה גדולה מאוד היא תמות, פיתחתי חרדות קשות). מה עלי לומר לבתי אם תשוב לדבר על זה ? תודה לילך

לילך שלום, במעגל החיים הנורמטיבי ניתן לראות עיסוק מוגבר במוות בשלבים שונים של החיים שהראשון הוא בגיל הילדות המוקדמת, בד"כ, כאשר קרוב משפחה נפטר, לאחר מכן בגיל ההתבגרות (אז העיסוק הוא פילוסופי ומתרכז במשמעות החיים, האלוהים והייקום) וכמבוגרים, שוב כשקרוב אלינו (פעמים רבות הורה) נפטר. השלב האחרון של העיסוק במוות הוא בזיקנה. רובנו חוששים מהמותת מכיוון שהוא נתפס בעיננו כסוף מפחיד, אינו מוכר ואנו חסרי אונים מולו. אני מבין מהודעתך שלך ישנן חרדות מהמוות ואולי את חוששת להעבירן לבתך. הדיבור על המוות כחלק בלתי נפרד ממעגל החיים דווקא יכול להפחית את חרדותיה. במידה ותצילחי לשוחח איתה על המוות ללא חשש, בשפה המותאמת לגילה היא תלמד לחיות עם המוות בשלום ובהשלמה. אולי בעזרת הדיבור איתה, גם את תעברי תהליך עם עצמך אל מול המוות. בהצלחה, שנת שלום אהבה וחיים מאושרים זיו

שלום רב, יש לנו שני ילדים באחד בן 13 והשני בן 9. רעייתי האהובה בהריון בחודש שלישי :-) מתי כדאי לספר לילדים ? המון תודה, עשייתכם היא מלאכת קודש. חג שמח ושנה נפלאה לכולם/ן

דודו שלום רב, ראשית מזל טוב ושיהיה הריון קל עד כמה שניתן. שנית, הייתי ממליץ לספר להם ממש לפני שאתם מספרים למשפחה המורחבת. הם ילדים גדולים ונבונים והאנשים שתספרו להם בוודאי ידברו על ההריון והילדים ישמעו זאת. לא כדאי שישמעו מאנשים אחרים. בגילאים שלהם, המשבר סביב ההריון, בד"כ הוא קטן מאד, אם בכלל קיים מכיוון שמקומם במשפחה מובטח. סבירות גבוהה שהם ישמחו מאד על כך שיהיה אח/אחות חדש/ה והם יוכלו לטפל בו/בה. זה "ישדרג" אותם מבחינת מעמדם בבית, בעיקר את הקטן שכבר לא יהיה/תיהיה הכי קטן. בברכת שנה טובה של יצירת חדשות, זיו

תודה רבה על תשובתך :-) חג שמח ושנה נפלאה

ילדה בת 12, תלמידה טובה ומתעמלת מצטיינת במסגרת תחרותית. מפגינה התנהגות פרפקציוניסטית. היא בתחושה שעליה תמיד להיות הכי טובה, תמיד ראשונה והכל צריך להתבצע באופן מושלם. אם היא לא מצליחה או שהיא לא הכי טובה היא נהיית מתוסכלת, בוכה ו"ממררת" את חיי הסביבה. היא מקרינה את ההתנהגות הזו לסביבה (לא תמיד במודע) והדבר לעיתים גורם לדחייה של הסביבה ממנה ולקנאה לא בריאה. מה עושים? איזה "פעילויות" ניתן לעשות איתה כדי למתן את התופעה? האם לדעתך דרושה הפנייה לאיש מקצוע?

ענת שלום, האם את ה"אנונימית" מהודעה קודמת בעלת תוכן דומה? להערכתי, כרגע, אין טעם לפנות לייעוץ מקצועי. ייתכן מאד שהילדה באופייה נוקשה ופרפקציוניסטית והיא ואתם תצטרכו להתרגל לכך. עם הזמן, אולי, היא תלמד את מחירי הנוקשות או להיפך, הפרפקציניזם ישרת אותה והיא תמשיך להיות מתעמלת מצטיינת. בד"כ, מתעמלים מצטיינים המשתתפים בתחרויות הם פרפקציניסטים קיצוניים ואינם מתפשרים. שתי תכונות אלה (שלרבים קשה להתמודד איתה) מביאים אותם להישגים מרחיקי לכת. אם ברצונכם לנסות למתן את הנוקשות, אפשר לרשום אותה לחוג יצירה בחומרים פלסטיים כגון חימר, פלסטלינה, גבס, ציור בגועש ו צבעי שמן (לא רישום) וכד'. אלו חומרים שאינם מגיבים טוב לנוקשות ודורשים מהיוצר גמישות מחשבתית ויצירתית. אם את ם מעוניינים בטיפול, הייתי מייעץ על טיפול באומנויות שם היצירה משמשת ככלי טיפולי והמטפל מודע לאופי הילדה ומתאים עבורה את החומרי העבודה. בכל מקרה, לא הייתי מכריח אותה ללכת לא לחוג ובוודאי לא לטיפול. בברכת שנה טובה זיו

ילדתנו בת 8 בכיתה ג', מאוד פרפקציוניסטית ודורשת מעצמה. התחלנו את שנת הלימודים לאחר חופש בו הרצון לשוב לבית הספר לשיגרה היה גדול מאוד. בימים הראשונים בביה"ס החלו רעידות וגירודים במקומות שונים בגוף. הסקנו שזה מתוך לחץ, התרגשות וכו'. המחנכת ממשיכה איתה כבר 3 שנים ולא צפינו קושי. בבית מאוד רגשית ,קולנית, מחצינה את דעותייה בעוצמות חזקות. יש הרבה הצקות מצד אחותה הקטנה (בת 5) אל מןל החולשה הרגשית אותה מפגינה. אנחנו חשים כי ישנה מצוקה אמיתית, אולי חרדה... זו ילדה חסרת ביטחון וחווית ההצלחה מאוד חשובה לה. מיד הדמעות עולות ותחושת הרגשי, קיפוח עולה. אולי אנחנו דורשים ממנה יותר מדי? בגרות, אחריות? אולי היא לא עומדת בצפיות שלנו ומרגישה שהיא מאכזבת. אנחנו די עובדי עצות מהיכן נובעת המצוקה והקושי הרגשי?

זיו שלום, בתי בת השנה וחודשיים מרביצה, נושכת, משתמשת בחפצים כדי להכות, ועוד. האלימות של הקטנה מופנית לאחותה הגדולה (3) ולאשתי. בתגובה לאירועים אלה אנו מגיבים בנוקשות. אשתי ואני מבהירים לה שההתנהגות לא לרוחנו. לפעמים נשמעים גם קולות מורמים, בעיקר משום שתגובתה היא או צחוק, או התקשתות לאחור ומיד אח"כ פורצת בבכי. אגב, במקרים של הבכי, לאחר שניות חוזרת ההתנהגות. בדר"כ שתי הבנות ביחסים מצויינים, מתחבקות, משחקות, אבל לרוב הקטנה "מתבלת" את המשחק בנשיכה מזדמנת, יושבת לגדולה על הפנים וכדו'. בנוסף אשתי חשה שלקטנה יש העדפה ברורה אלי, ואני לא יכול לומר שהיא לגמרי טועה. קשה לנו.

גולן שלום, אתה מעלה שני קושיים, האחד התנהגותה של בתכם והשני היא העדפתה אותך. אתחיל מהראשון. התנהגותה מאד אופינית לילדים בגילה. הם אינם יכולים לדבר, ההתפתחות המוטורית בשיאה, הגילוי שהיא יכולה להשפיע על חפצים ("אני זורקת והחפץ עף!!!") ועל אנשים ("אני נושכת ואבא צועק") הוא בבחינת "גילוי המאה". אולי אפשר לדמות זאת להרגשה שתרגיש אם תקום בבוקר ותבין שבכוח המחשבה בלבד אתה יכול להזיז חפצים. אין פלא אם כן שהיא צוחקת כשאתם כועסים. בתחילה היא צוחקת כי מאד מרוצה מכך שהפעילה את הסביבה ואח"כ בוכה כי הבינה שכועסים עליה. בגיל הזה הרצון לשלוט גדול מהאי רצון שתכעסו עליה ולכן היא חוזרת ל"סורה". אני מציע שלא תצעקו עליה, אלא תמשיכו לומר לה בקול תקיף שזה אסור. תסבירו לה שזה כואב. אם היא מרביצה כשהיא על הידיים מייד תורידו אותה למספר דקות, אם היא זורקת חפצים תרחיקו ממנה את החפצים האלה ותרחיקו אותה מאחותה. זה יקח כמה חודשים והיא תפסיק. תיהיו סבלנים אך עיקביים ונחושים בנוגע להעדפה שלה אותך על פני אמה: לעיתים זה קורה מכיוון שהיא בת, במקרים אחרים זה קורה להיפך שהבן מעדיף את האם. לנו כהורים קשה להתמודד עם מצב זה כי אנו מרגישים מעט דחויים ו"שזה לא מגיע לנו". גם כאן דרושה הרבה סבלנות. חשוב לזכור שמותר שלילדה תיהינה העדפות ואין זה אומר שהיא אוהבת את אמא פחות. עם השנים המצב יכול להשתנות (בערך בגיל 2.5-3), אז הקשרים מתאזנים ובגיל ההתבגרות, שוב רואים נטייה לאחד ההורים. דבר קשור להתבגרות הנפשית והמינית. הילדים מחפשים את השונה הם ואז את הדומה להם ושוב את השונה. תופעה דומה אנו רואים גם בהעדפות של הילד לגבי החברים. יש גיל בו הם "נגעלים" מבני המין השני ואח"כ רוצים רק את קרבתם. בברכת שנה טובה, זיו

תודה רבה.

שלום רב יש לי פעוט בן שנתיים וחצי שמאוד עצבני וכעסן ובעל סף תסכול נמוך מאוד. מאז ומתמיד היה תינוק בכיין ומאוד תובעני. בתקופת הקיץ, לפני כחודש, הופיעה תופעה חדשה אצלו- הוא מכה עצמו בסטירות על הראש ובנוסף גם חובט את הראש ברצפה, כשלא מבינים אותו או כשהוא לא מרוצה מדבר זה או אחר. זה מאוד מטריד. ניסינו להתעלם. אבל הוא ממש פוצע את עצמו. הופיעו לו בלוטות במצח ולא פעם גם כמעט פתח את המצח. ניסינו לדבר איתו בצורה יפה ולהסביר. כלום לא עוזר. הוא התחיל לפני כשבועיים גן חדש ודי התאקלם יפה. אבל מהרגע שמגיע הביתה= הוא מתוסכל ואז מתחיל כל התהליך מחדש- סטירות, חבטות ברצפה. אע"פ שאני מפנה זמן ספציפי בשבילו. ולעיתים יושבת איתו מחובקת או קוריאם סיפור, או מטיילים. מיד כשלא מרוצה או בלתי מסופק- מתחיל הבלגן... אני מאוד רוצה לעזור לו. יצויין שהוא עדיין לא מדבר כראוי. אע"פ שלפני כשישה שבועות עבר ניתוח פוליפים וצינוריות באוזניים. והמצב השתפר מאוד. איני רוצה שיגדל ילד עם סף תסכול נמוך, עצבני וכעסן כל כך. אנחנו עוד יכולים להתמודד פחות או יותר- אך אחרים, כמו סבא וסבתא וכו' ממש לא יודעים איך להתנהג. נא עזרתכם ועצתכם הדחופה. בברכת שנה טובה

איריס שלום, אני בהחלט מקשר את התנהגותו לקושי בדיבור. אני מניח שהוא מתוסכל פעמיים - פעם אחת מזה שלא מקבל את מה שרוצה ופעם שניה מכך שאינו יכול לבטא את עצמו. אני יכול להציע שתארגנו את החדר שלו או חדר אחר, או פינת "פסק זמן": תרפדו את רצפת החדר במזרון דק, תוודאו שאין פינות וחפצים שהוא יכול להשליך (מעין מקום סטרילי). זאת כדי למנוע פגיעה פיזית של הילד בעצמו. ברגע שהוא מתפרץ תקחו אותו לחדר ותשאירו אותו שם תו"כ הסבר מילולי שאתם לא מקבלים את ההתנהגות שלו וכשיחליט להרגע אתם תשמחו לשוחח עימו. כל עוד הוא בהתפרצות אתם שומרים על אותו נוסח של דברים. אל תספקו לו את מבוקשו כדי להרגיע אותו. אם תעשו זאת, אתם מזמינים את ההתפרצות הבאה. בנוגע לסבתא ולסבא, הם באמת אינם צריכים להתמודד עם המצב מכיוון שזה לא התפקיד שלהם. אתם צריכים לראות כיצד לצמצם ככל האפשר מצבים בהם הם נמצאים איתו לבד כאשר הוא מתפרץ. אם הוא מתפרץ לידם שמיד יקראו לכם ואתם תמודדו מולו. אם התפרצויות קורות בחוץ - אני מציע שתקחו עגלה, כאשר הוא מתפרץ להושיב אותו בעגלה ולקשור עם רצועות העגלה כדי שלא יפול ויפגע ומייד לחזור הביתה ולשים אותו בחדר. רגע שהוא נרגע כמובן שהוא יכול לצאת. בהצלחה, זיו

ילדה בכיתה ו', תלמידה טובה ומתעמלת מצטיינת במסגרת תחרותית. חיה בתחושה שעליה תמיד להיות הכי טובה, תמיד ראשונה והכל צריך להתבצע באופן מושלם. אם היא לא מצליחה או שהיא לא הכי טובה היא נהיית מתוסכלת, בוכה ו"ממררת" את חיי הסביבה. היא מקרינה את ההתנהגות הזו לסביבה (לא תמיד במודע) והדבר לעיתים גורם לדחייה של הסביבה ממנה. מה עושים? איזה "פעילויות" ניתן לעשות איתה כדי למתן את התופעה? האם לדעתך דרושה הפנייה לאיש מקצוע?

http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xPG-72,xFT-33716,xFP-33724,m-Doctors,a-Forums.html

בתיה שלום, יש לי בת בת 14 , לומדת בכיתה ט'. ילדה שנראית טוב ,מתלבשת יפה, נקיה .יש לה בעיה אחת בצורה החיצונית וזה השיער שלה. יש לה שיער שדומה לצמר פלדה. השיער פשוט מגעיל. מבפנים כולו קשרים,מסריח ונראה פשוט זוועה. אני בטוחה שצוחקים עליה בבית הספר אבל אין שום דרך שהיא מוכנה לקבל הערה מאיתנו ההורים על השיער שלה וישר נתקפת בכעסים ועלבונות כשאנו מעירים לה להסתפר או לסדר את השיער. אנחנו ממש מתביישים ללכת איתה כך. הקוקו מאחור עומד וכל השיער נראה פשוט זוועה. מספר פעמים העירו לנו כהורים שלה אך לא מצאנו דרך להביא אותה להכרה שזה לא יפה. שמתי לב כי כל הערה על השיער לוקחת אותה אחורה והיא מתעלמת עוד יותר. אני בטוחה כי העירו לה כמה פעמים ושהיא מאוד רוצה לעשות משהו בנדון אבל לא יודעת איך. אנו כהוריה לא מצליחים בכלל להביא אותה למצב "נורמלי". מה לעשות? יש לה חברות מטופחות עם שיער יפה ושלה באמת באמת נראה לא טוב.זה בטוח מוריד לה את הביטחון, אני בטוחה שצוחקים עליה וגם אנחנו כבר לא ממש מרגישי טוב עם ההערות שמסביב אך אין דרך להעיר לה בלי להעליב אותה. אשמח לייעוצך.

אמא יקרה, קצת קשה להניע נערה בת 14 לעשות משהו בנושא חיצוני אם הנערה עצמה לא מעוניינת בכך. נראה לי שנכנסתם למאבק כוח בנושא השיער, גם אם נושא השיער מפריע לבתכם,כרגע היא לא תעשה כלום על מנת לשנות זאת שכן משמעות מעשה כזה הנו "לוותר","להכנע" לכם, ההורים. אני אישית הייתי פותחת בשיחה כנה איתה, מבררת אם נושא השיער שלה אינו מפריע לה, אז אתם ההורים תלמדו לחיות איתו, שאין כוונתכם להמשיך לנסות לשנות זאת אם זה לא מפריע לה. כמו כן הייתי מוסיפה וטוענת שתמיד תיהיו שם עבורה לעזור לה בכל דבר שתצטרך. (חשוב שבאמת תוותרו על המלחמה הזאת, ולא כמניפולציה לשנות את גישתה). ככל שתפסיקו להעיר לבתכם על השיער, כך לדעתי מהר יותר בתכם תחפש דרך לשנות זאת, במידה ואכן הדבר מפריע לה! כרגע כנראה השיער שלה "מגעיל" ככל שיהיה מהווה עבורה "דגל" הניצחון, וחבל. בהצלחה ושנה מוצלחת עם כמה שפחות מאבקי כוח! בתיה

איך מחנכים תינוקת בת 10 חודשים שמרביצה? הילדה שלי מרביצה לי בפרצוף בעיקר ומושכת לי שערות, זה באמת כואב לי ולפעמים אני ממש מאבדת את הסבלנות, אני מנסה בכל דרך להגיד לה שזה לא נעים לי וכואב, צעקתי התעלמתי דיברתי עשיתי הכל כמעט והיא פשוט חושבת שזה משחק. כל פעם שאני מתעצבנת היא צוחקת לי. לפעמים אני ממש מרגישה שהיא עושה בכוונה. אני כבר מיואשת ומרגישה שהיא הולכת ומתדרדרת לילדה מופרעת. מה עושים?

מיטל יקרה, את כ"כ במצוקה עד שאת חוששת שבתך הופכת למופרעת. מאד חשוב שתדעי שהתנהגותה של ביתך מאד אופיינית לגילה. יכולת הדיבור מאד נמוכה וכך גם היכולת להבין שגם לאחר כואב. מבחינתה, היא באמת משחקת איתך. היא בתהליך (שהתחיל בלידה) בו היא מגלה שיש לה יכולת השפעה עלייך ועל העולם - היא מושכת לך בשיער ואת מגיבה להתנהגותה. זהו גילוי מדהים ומאד חשוב עבורה. היא מתחילה להבין שהיא אדם נפרד אשר יכולה לקיים אינטראקציות הדדיות עם האנשים סביבה. נראה לי שאתן נמצאות במעין מעגל שבו היא מתנהגת באלימות, את נחרדת מהתנהגותה ומגיבה אליה בכעס ואולי אף בפחד ובחוסר אונים (מכך שהיא מופרעת), היא מרגישה את זה ולכן ממשיכה בהתנהגותה האלימה. אני מניח שהיא מושכת לך בשיער ומרביצה כאשר את מרימה אותה. ברגע שהיא עושה זאת, אין צורך לצעוק אלא מייד להוריד אותה מהיידים ולהסביר לה, כפי שעשית, שזה מאד לא נעים לך. תהליך הגמילה מהתנהגות זו לוקח זמן וקשור גם בהתבגרות ובתפתחות יכולות מורכבות יותר לתקשורת בין-אישית. בהצלחה, זיו

זיו, תודה רבה, לפחות הצלחת להרגיע אותי. אמרו לי שצריך להחזיק לה את הידיים בכל פעם שהיא מרביצה ולהגיד בטון רציני לא להרביץ. האם זו שיטה נכונה?

ילדתי בת 10. בחודש האחרון מתקשה מאוד להירדם בלילה. הילדה נכנסת למיטה, מתהפכת כשעה ונכנסת לחרדה שמה היא לא תצליח להירדם כל הלילה ואנו (ההורים) נישן והיא תישאר לבדה ערה בבית. אנו מציעים לה לקום ולא "להלחם", לקרוא או לעסוק במשהו אחר ורק כשתרגיש עייפה ללכת לישון. הילדה מאוד נסערת וזה רק מרחיק את השינה. הקושי התחיל בחופשת הקיץ, כאשר סדר היום היה יחסית משובש (שעת שינה מאוחרת והתעוררות מאוחרת). חשבנו שעם חזרה לבית הספר סדר היום יכנס למסגרת רגילה והקושי להירדם ילך ויפחת, אך לא כך הם פני הדברים. ניסינו לברר האם התרחש ארוע טראומטי כלשהו והילדה טוענת שלא קרה שום דבר (האמת שכל התקופה היא באמת היתה עם אחד מאיתנו כל הזמן). בימים האחרונים החוסר שינה התחיל להשפיע על מצב הרוח של הילדה במשך היום. כיצד ניתן לעזור לה? תודה מראש לכל התגובות

רון שלום, ראשית חשוב מאד שבדקתם עם בתכם האם עברה אירוע שמשפיע על השינה שלה. כנראה שאכן הקושי נובע משינוי בלוח הזמנים שחל עקב המעבר מהחופש לשנת הלימודים. במקרה זה אני ממליץ (במידה ואינכם עושים זאת) לפני כיבוי האורות לעשות חצי שעה- 45 דק' של כניסה לשינה - אחד מכם ישהה איתה בחדר, כאשר החדר מואר בתאורת לילה (לא האור המלא), תקראו סיפור ו/או תדברו על מה שעבר עליה היום. לאחר מכן תכבו את האור ותשבו לידה: בלילה הראשון 15 דק', בלילה השני 10 דק' וכו'. תכינו אותה לכך שאתם תצאו לאחר פרק הזמן שנקבע ותיהיו בסלון. תזכירו שגם אם היא מתעוררת באמצע הלילה תמיד תוכל להעיר אתכם. אם היא מתקשה להרדם לאחר הזמן שאתם אמורים לצאת, תצאו בכ"ז מהחדר למשך 2 דק'. חשוב שהיא תשאר במיטה ולא תצא. תחזרו לחדר לדקה ושוב תצאו, הפעם ל- 4 דק'. אם היא קוראת לכם לפני תום הזמן, אל תכנסו ושהיא לא תצא. תאמרו לה שעוד מעט תיכנסו. תחזרו לחדר בתום הזמן. וכך זה נראה לדוגמא: אתם בחדר עם אור מעומעם ובשעה שקבעתם (לצורך הדוגמא ב- 21:00) מכבים את האור ונשארים עד 21:15 (ללא דיבור, אלא ליטוף). ב- 21:15 אתם יוצאים מהחדר, אם היא ערה ומבקשת שתישארו אתם אומרים שעוד 2 תחזרו. אתם יוצאים, ממתינים 2 דק' ורק אח"כ חוזרים לחדר למשך דקה. אם היא עדיין ערה אתםיוצאים הפעם ל- 4 דק' וחוזרים שוב לדקה. חשוב לא לאפשר לה להסתובב בבית. כדאי לעשות את כל ההשכבה ברוגע, גם כאשר היא נלחצת. לשדר לה שלא קורה שום דבר חריג, שזה בסדר אבל שעליה לחזור למיטה ואתם כאן בשבילה. לאחר כשבוע, אם היא עדיין מתקשה אתם מוזמנים לפנות לפורום שוב. אם חל שיפור בהחלט אשמח לדעת. בברכת שנה (ושינה) טובה ומתוקה, זיו

שלום יש לי ילד שהתחיל עכשיו כיתה א'. מהיום הראשון הוא בוכה בבוקר שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר, שמשעמם לו, שהוא מתגעגע ועוד כל מיני תירוצים. זה התחיל גם בגן חובה מיד אחרי חג הפסח ועד כשבועיים לפני סוף השנה. כששאלתי אותו למה הוא בוכה ולא רוצה ללכת הוא אמר שאין סיבה מיוחדת רק שהוא מתגעגע ומשעמם לו. ניסיתי לברר אם מישהו הציק לו או שלא משחקים איתו, אך הוא ענה שהוא משחק עם חברים בהפסקות. זה מאוד מפריע לי שהוא בוכה כך, זה הולך ומתגבר עד למצב שהוא רודף אחרי אבא שלו בבוקר כשהוא מביא אותו לבית הספר עד לשער. המורה אומרת שאחרי שההורים הולכים הוא לא בוכה יותר והוא משתתף בכיתה ומשחק בהפסקות. מה לעשות?????? זה פשוט קורע את הלב. לאינפורמציה נוספת: יש לנו עוד ילד בן 4 שהולך לגן טרום חובה ולא בוכה בכלל, ועוד תינוק בן חודשיים שאני איתו בבית. תודה מראש על תשובתך.

סיגל שלום, את ובן זוגך בהחלט מתמודדים בוקר בוקר עם קושי גדול מאד עם בנכם. הקושי החל לאחר חופשת הפסח שבה, אני מניח, שהה בבית ובחברתכם לא מעט. ובנוסף, בתקופה זו היית בהריון מתקדם. עכשיו, לאחר החופש הגדול, בהחלט ניתן להבין את הקושי של הילד לחזור למסגרת הגן. לכך הייתי מוסיף את הימצאותך בבית עם הבן הקטן, דבר שיכול להגביר את הקנאה, הגעגוע והרצון שלו להיות בבית. מכיוון שהמחכנת אומרת שהוא מתפקד טוב בבית הספר, הייתי ממקד את הקושי בפרידה ולא בשהייה בבית הספר. אני מניח שהקושי ילדך יפחת עם הזמן. שיחות בהן תתנו לגיטמציה לקושי שלו ועם זאת תחזקו את חשיבות בית הספר והחוויות הטובות עם חבריו יכולות לסייע. בנוסף, ניתן להכין אותו בבוקר שהוא עומד ללכת לביה"ס ואתם תפרדו ותבואו לאסוף אותו בצהריים. כמובן שהיתי נשאר קשוב למצוקה ובודק עם המורה מידי שבוע כיצד הוא מתפקד במהלך היום. בהלצחה וברכת שנה טובה, זיו

שלום רב, אני מעלה בעיה קשה שיש לגיסתי ואנו כמשפחה לא מצליחים לפתור את הבעיה ואני אשמח לשמוע דעה מקצועית, הבעיה כך: גיסתי היא אם חד הורית הגרה עם ההורים סבא וסבתא של הילדה , אגב הילדה בת 3, כמו כן יש לאמא של הילדה קשיים עם אמא והרבה חילוקי דעות בינהם שהילדה ערה להם הילדה כאמור בת 3 מרביצה לאמה כל הזמן מדובר במשיכת שיער , מכות בפנים , זריקת חפצים ועוד כשהאמא מענישה הסבתא והסבא מתערבים המצב מתדרדר והילדה מכה את אמה בכל הזדמנות . אשמח לשמוע דעה מקצועית וגם רעיונות לפתרון. בברכה

אושרת שלום, בד"כ אני לא ממהר להפנות לייעוץ מקצועי, אלא במקרים בהם אני חושב שזה הכרחי. גם במקרה שאת מתארת אני בהחלט ממליץ לאם לגשת לייעוץ מכיוון שלהערכתי היא צריכה לעבור תהליך העצמה וחיזוק אמהותה. היא מתמודדת עם שתי חזיתות האחת הילדה והשניה - והקשה יותר לדעתי - היא הוריה. האלימות של הילדה באה על רקע היחסים המורכבים של אימה עם הוריה. אין ספק שהסמכות ההורית שלה מאד נפגעה. אני מעריך שללא תהליך רגשי והדרכה הורית משמעותיים יהיה לה מאד קשה לעשות שינוי. זיו

שלום בני בן שנה וחצי היה אצל מטפלת עד 1.9.07 בתאריך זה נכנס למעון עם 28 ילדים רק עבר שבוע ואני מודאגת הוא בוכה המון ...המטפלות מספרות שהוא עצוב לפעמיים ולפעמיים רגוע עם עצמו חוקר את המקום שהוא מגיע הבייתה הוא קצת כועס ועצבני משהו שלא היה לפני!!!נדבק אלינו ממש ..אני לא יודעת האם זה היה הצעד הנכון???או שאולי אני מסיקה מסקנות מוקדם מידי רק עברו כמה ימים.מה ההשלכות של מעבר כזה? איך אדע שטוב לו?? כמה זמן לוקח להתאקלם??

סימה היקרה, החששות שלך מובנות מאד ומשותפות להורים רבים שבנם/ביתם הולכים לגן בפעם הראשונה. הקושי משותף הן להורים והן לילד. הילד עובר מסביבה מוגנת מאד, הן מבחינה פיזית אך בעיקר מבחינה רגשית, סביבה בה הוא היחיד והמטפלת קשובה רק לו ולצרכיו לסביבה עם הרבה מאד ילדים, פתאום עליו לחלוק את ולהתחרות על תשומת לבה של הגננת, פתאום כשהוא בוכה או צריך משהו לא מייד ניגשים אליו - זה בהחלט מעבר קשה עבורו ועבורכם. עם זאת, לא הייתי ממהר להוציא אותו מהגן מכיוון שתרומתו של הגן (כמובן אם זה גן טוב) להתפתחותו השכלית היא חשובה מאד. בנוסף, סביבת ילדים היא מאד חשובה גם כאשר הם אינם מיצרים אינטראקציה בין-אישית מורכבת כמו משחק משותף. ייתכן ועשיתם זאת, אך כדאי לשקול לעשות את הכניסה לגן באופן הדרגתי: ביום הראשון שעתיים, ביום השני 4 שעות וכו' עד יום מלא. במקביל, לעקוב המשך החודש הקרוב אחר ההסתגלות שלו. חשוב יותר לבדוק איך הוא משתלב ומתנהל בגן אחרי שאתם נפרדים ממנו. הפרידה עצמה, שבד"כ מלווה בבכי היא לאוו דווקא סימן למצוקה קשה של הילד. בהצלחה, ברכת שנה טובה והסתגלות מהירה של כולכם, זיו

ביתי בת שלושומס' חודשים. היא ילדה סקרנית ומתעניינת. לפני מס' ימים שאלה אותי איך תינוק נכנס לבטן וכו'. היא גם נוגעת באיבר מינה, דבר נורמלי לכל הדיעות. לפני מס' ימים שאלה את בן דודה הגדול ממנה בשלוש שנים לערך, בדלת סגורה באם הוא רוצה לראות את הציצי שלה. האם זה בסדר וכיצד להגיב? אביה ביקש מהם לצאת מהחדר ואני יודעת שזה לא בסדר. האם יש מקום להגיב לאחר מס' ימים וכיצד להגיב להבא? תודה.

אור שלום, כפי שכתבת העיסוק של בתך במיניות (גם האוננות) היא טבעית ובריאה. עם זאת, חשוב ללמד אותה מתי והיכן לעשות זאת. אני חשוב שיהיה נכון לדבר איתה על כך בהקשר של כבוד לגופה ופרטיותה - שלא כל אחד צריך לראות ולגעת בה. עם זאת, לא הייתי עושה מהעניין דרמה גדולה כדי לא לפתח אצלה חרדות והסתגויות מיותרות סביב נושא המיניות. חשוב לזכור שהיא מאד סקרנית והיא בדיאלוג עם המיניות של עצמה ומניותם של אחרים. אין צורך לעצור את סקרנותה אלא לתעל אותה לאפיקים הנכונים. כפי שהמלצתי להורים אחרים בנושאים שונים, גם לך אני ממליץ להעזר בספרי ילדים העוסקים בנושא. דרך הספרים ניתן להסביר לה על מבנה גופה והשוני בינה ובין בנים. לילה טוב, שבוע נפלא ושנה טובה ומתוקה זיו

בני עלה עכישו לגן חובה בן 5 ובשנה האחרונה שמנו לב שיש לו הרבה הרגלים "מוזרים" כגון סידור הנעליים בצורה ישרה, חזרה על שאלות שוב ושוב ודרישה שנענה לו בצורה מסוימת, חבישת כובע כמה פעמים מן הרגלים אובססיביים ואיני יודעת אם זה משהו נורמלי או האם עלי לפנות לפסיכולוג תודה לי

לי היקרה, לפני שאמליץ לך לפנות לייעוץ מקצועי אני רוצה להבין יותר לעומק את העניין: האם את יכולה לסמן אירוע מסויים שלאחריו ההתנהגויות הופיעו (לידת אח/ות; מעבר דירה; מוות במשפחה; מעבר גן; או כל אירוע משמעותי אחר)? את יכולה לתת דוגמא לדרישה של הבן שתענו לו בדרך מסויימת? מה קורה במידה ואתם לא נענים לדרישתו ? האם גם בגן מזהים התנהגות קומפולסיבית כזו (אובססיה זו המחשבה הטורדנית)? את יכולה לתת עוד דוגמאות להתנהגויות "מוזרת" של בנך? זיו

זיו שלום תודה על תשובתך נולד לו אח לפני שנה וחצי והוא עלה לגן חובה עכשיו אבל לא משהו משמעותי אחר לדוגמא הוא בא כל בוקר כאשר הוא מתלבש אחרי תחנונים שלנו להתארגן לבד ושואל " אמא, האם המכנסים שלי הפוכים? ואני עונה לא האם הסנדלים הפוכים? ואני חייבת לענות לא כמו כן, הוא חובש כובע בדרך מסוימת בצורה פרפציוניסטית ואם זה לא מסתדר הוא חוזר ומוריד את הכובע וחובש אותו שוב חוץ מזה הוא ילד מאוד מאוד פיקח עם אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה תודה רבה שוב

שלום רב, אני בת 33 אמא לילד בן 8 וילדה בת 4. יש לי ילד עכשיו בכיתה ג', ילד טוב מאד, אבל מאז ומתמיד היה הילד שלי רגיש מאד. אני מרגישה שהוא לא יודע להתמודד עם כעסים ובכל פעם שמשוחחים איתו ובעיקר כמובן נושאים שאינם לרוחו הוא מתחיל בשיחה ולאט לאט פניו יורדות ומתקרבות למצב של בכי , בגלל שאני מדברת איתו המון על להיות חזק אופי ולא לבכות מכל דבר אז הוא מתאמץ לא לבכות וכשהוא כבר לא יכול הוא כועס , צועק קצת והולך לחדר שלו, אחכ הוא נרגע , הרבה פעמים מבקש גם סליחה כי יודע שלא התנהג טוב. אני מרגישה שהוא מתנהג כך בניגוד לרצונו , הוא לא מצליח לשלוט על הכעסים שלו. כמובן שהסיבה שמביאה למצב שכועסים עליו קיימת והיא באחריותו ולא נקח זאת ממנו , אבל הדרך שבה הוא מטפל בכעסים מפריעה לי . מה ניתן לעשות. אודה לתשובתכם, תודה רבה , שבת שלום וחג שמח.

לימור שלום, קראתי את הודעתך מספר פעמים ועדיין נשארתי מעט מבולבל לגבי הקושי שאת מעלה: האם את מוטרדת מזה שהוא בוכה כשכועסים עליו? האם את מוטרדת מכך שהוא בוכה, צועק והולך לחדרו? הוא מבקש סליחה על כך שבכה או על כך שהכעיס אתכם? ייתכן שהבילבול שלי נובע גם מהבילבול שלך בנוגע למצב. כותרת הודעתך היא "ילד רגיש" וכך גם את מתחילה את הודעתך אך בהמשך את מדברת על הדרך בה מנהל את כעסיו. ייתכן שישנם מספר דברים שמטרידים אותך, אולי גם מטריד אותך שהוא רגיש מידי וגם הדרך בה הוא מנהל את כעסיו. אשמח אם תחשבי על הדברים ותנסי לעשות בהם מעט סדר ולכתוב שוב. בברכת שבוע טוב, זיו

?

ליעד היקר, אתה מעלה שוב ושוב את אותה שאלה סביב הנושא החברתי, אין ספק שנושא זה מטריד אותך מאוד. ממה שאני מבינה מדבריך, יש לך חברים, ולא מעטים, וזאת למרות שאתה מעיד על עצמך שהנך ביישן. לא כל כך ברור לי איזו תשובה אתה רוצה לקבל, איזו עצה אתה רוצה לקרא בפורום? אני מזמינה אותך להנות יותר מהחברים שלך, ולנסות להתעסק פחות בשאלה עד כמה אתה פתוח או סגור מול חברים חדשים. נראה לי שהתעסקות זו כרגע מאוד סוגרת אותך, לא מאפשרת לך "להוציא" את הנער החברותי שבך, וחבל. מברכת אותך בשנה טובה, שנה של פתיחות ושמחה עם מה שיש לך. בתיה

איך מספרים לילדים על החלטה חד צדדית של אבא לעזוב את הבית? לחברי 4 ילדים בגילאי 23,20,16,12 הוא לא יודע כיצד לגשת אליהם ולשתפם בהחלטתו לעזוב את הבית (ואת אמא). המטפל שלו אמר לו לספר להם בזוגות- קודם הגדולים אח"כ הקטנים. מה אומרים?

לולה ערב טוב, מכיוון שחברך בטיפול אני חושב שהמקום הטוב ביותר בשבילו לדבר על כך הוא עם המטפל. אין סוף לדעות כיצד לדבר עם הילדים על עזיבת הבית ודעות נוספות עלולות לבלבל את חברך. אין מניעה שיעשה זאת בדרך זו או בדרך אחרת, העיקר שיהיה שלם איתה וירגיש איתה בנוח. בברכה, זיו

היי, אני אם במישרה מלאה לתינוקת בת שנה וחודשיים ונהנית מכך. אין לי ממש תמיכה אימהית ובעלי חוזר מאוחר. לעיתים אני מרגישה שאני עצבנית (בעיקר בערב) וחסרת סבלנות ומרגישה מאד אשמה, עד כי אני חושבת שאני גורמת לה לעכבות. אני כרגע מקדישה לה את חיי. כל הזמן אני חושבת איך לגרום לה להנאה, מה היא תאכל ועוד. אני בטוחה שהיא מרגישה שאני עצבנית (הרי יש נימת דיבור, מבט). האם זה בסדר מדיי פעם להתעצבן? הרי היא כל כך קטנה ולא אמורה לחוות עצבים של אמא.

כנראה שלא במקרה בחרת להציג את עצמך כ"אמא מספיק טובה". הביטוי בספרות מתורגם ל"אמא טובה דיה" והוא אינו מדבר על אמא מושלמת אלא על אמא טובה מספיק כדי לאפשר לילד התפתחות תקינה. בתך אינה אמורה לחוות אותך כבובה שמחייכת בלחיצת כפתור עם רגשות טווח רגשות מצומצם של שמחה, הנאה וחדווה. דרכך היא אמורה לחוות את העולם בכלל וקשר עם אנשים בפרט. העולם והקשרים שלנו עם הסובבים עם מורכבים ומגוונים וכוללים בתוכם רגשות רבים גם של עצב, כאב, עצבנות, געגוע, אהבה, התרגשות וכו'. כאשר את עצבנית לפעמים, כועסת לפעמים, מתרגשת לפעמים, שמחה לפעמים ואוהבת תמיד את מציגה לה תמונת עולם מציאותית ומגוונת עלייך כאדם וכך הקשר ביניכן נבנה עם רבדים עמוקים יותר. במקביל לדברים אלה, אנ יכול להבין מהודעתך שאת מרגישה דיי לבד בגידול שלה. הרגשת בדידות הורית, בהחלט יכולה ליצור עומס ומתח ולעשותך עצבנית יותר. אולי כדאי שאת ובן זוגך תעשו חלוקה אחרת בנטל הגידול, זאת כמובן בהתחשב באילוצים האובייקטיבים הקיימים של עבודה וקריירה של שניכם. שבת שלום, זיו

לא קיבלתי התייחסות להודעה מיום 3.9בקשר לבתי בת השנתיים וחצי אשר ממוללת ותולשת לעצמה שיער מזה מספר חודשים.אשמח לשמוע היכן אוכל לחפש מידע על התופעה.

מירב שלום, הפורום עוסק ביחסי הורים ילדים. לדעתי, שאלתך אינה נוגעת לתחום זה ולי אין את הידע לסייע בתחום זה. אני ממליץ לך לפנות לרופא הילדים. בברכה, זיו

שלום רב יש לי ילדה בת שנה וארבעה חודשים, אישתי כרגע בהריון והיא בחודש הרביעי , רציתי לדעת האם קיימת איזושהי דרך להכין אותה לאח הקטן שבדרכו לעולם על מנת שהיא לא תקנא יותר מדי? אני שואל זאת מכיוון שראיתי שהיא נכנסה לשלב הקינאה והיא נורא מתעצבנת כאשר אישתי מרימה ילד אחר, אני יודע שזהו שלב טבעי וחיוני אך בכל זאת רציתי לדעת מהן הדרכים להתמודד עם התופעה. תודה רבה

דוד שלום, הדרך הטובה ביותר להסביר לבתך היא בצורה פשוטה. הרי אין לה כרגע את היכולת השכלית (בעקבות גילה) להבין לעומק את משמעות לידת תינוק חדש. כלי עזר מצויין הוא ספרים. אני מצאתי לפחות ספר אחד על הנושא "שד-שדון עשה את זה!" / הלן קופר וניתן למצוא אותו בצומת ספרים. אני לא מכיר את הספר וייתכן מאד שישנם ספרים אחרים טובים יותר או פחות. דבר נוסף, אם ההריון לא מאד בולט לעין, הייתי ממתין עם ההסבר עד שההריון יראה בברור, זאת מכיוון שתפיסת הזמן אצל ילדים בגיל של בתך אינה מפותחת דיו כדי להבין את המשמעות של 5 חודשים עד הלידה. לקראת חודש 6 הייתי מתחיל להסביר לה, אלא כמובן אם היא רואה את הבטן של אימא או אם היא שואלת. מאחל מזל טוב, זיו

שלום לכולם, יש לי ילדים קטנים בגיל 2-5. שמתי לב למיניות שלהם. הם מתעניינים באיברי מין שלהם ושל מין הנגדי. אני פשוט לא תמיד יודעת איך להגיב לשאלות שלהם. מה אתם יכולים להמליץ לי? תודה

קרין שלום, אני שמח לשמוע שילדייך מתעניינים במיניות שלהם ושל בן המין השני/ה - זה אומר שהם מתפתחים באופן תקין. המיניות היא חלק מאיתנו ולכן כדאי להתייחס אליה באופן טבעי. אני מציע שתעני על שאולתיהם בפשטות, אך בצורה כנה. אני באופן אישי לא מאמין בסיפורי החסידות כי עדיין לא פגשתי חסידה שנושאת תינוק/ת במקורה ואיני מאמין בכינויים של פושפוש ופישפיש לאברי המין. יד זו יד, רגל זו רגל, אוזן זו אוזן, פין/ בולבול זה פין/בולבול ופות זה פות. ישנם ספרים מצווינים על גוף האדם המותאמים לילדים, שבהם את יכולה להיעזר. את כמובן מוזמנת להיעזר בפורום אם את נתקלת בשאלה מסויימת שאת מתלבטת לגביה או לגבי התשובה אליה. בברכת סופ"ש נפלא, זיו

בתי בת שנה וארבעה חודשים, בת ראשונה. מאז היוולדה אני מטפלת בה בבית.בעלי מגיע בערב הביתה. בימים אלה היא מתחילה גן. בתי מאז ומתמיד היתה בת של אבא. מחייכת אליו יותר, שמחה לראות אותו ומבקשת את קירבתו הפיסית מיוזמתה. כאשר שנינו איתה היא רוצה להיות בעיקר איתו. בשבועות האחרונים בתי החלה לדחות גילויי חיבה ממני. היא לא רוצה שאנשק אותה או אחבק אותה. היא אומרת די גם לנשיקה באויר. בבוקר שאני מגיעה אליה היא מסרבת לצאת מהמיטה ורוצה את אבא. ואף היו מקרים שהיא לא הסכימה בשום אופן לבוא אלי ממנו, וזה היה כרוך בבכי והתנגדות פיזית. היא גם מוחה נמרצות כאשר הוא מחבק אותי. לא קרה שום שינויי בחיים שלנו ואני לא יודעת איך להתייחס לכל ההתנהגות הזו. האם היא במצוקה כלשהי ביחסים איתי? איך להגיב? כדאי להתייעץ עם פסיכולוג? ואם כן עם מי? אודה על עזרתכם.

הילי שלום, להיות במקום בו את נמצאת, בו את מרגישה דחויה על ידי ביתך, הוא כואב וקשה מאד. נשמע שביתך יוצרת מאין זוגיות עם בן זוגך ולכן את "מפריעה" לה כי את מהווה מבחינתה "איום" על הקשר עם האב. ייתכן שהאב, באופן בלתי מודע ולעיתים סמוי, משתף פעולה עם הילדה. דבר זה יכול לבוא לידי ביטוי במסרים דו-משמעיים מאד דקים וקשים לזיהוי. ניתן לראות זאת כאשר ההורה המועדף לוקח את הילד מההורה השני כאשר הילד בוכה מתוך רצון להרגיע את הילד. או לחבק את הילד ולהמשיך לומר לו שילך לאמא (שזהו מסר כפול). איני אומר זאת בביקורת על בן זוגך, אני בהחלט יכול להבין אותו. זה מאד נעים לאגו שהילדה רוצה רק את קרבתו. כאן נכנסת התחרות בין ההורים שלעיתים קיימת בין בני זוג שההורות שלהם צעירה ואין עוד ילד לאזן את התחרות. התחרות היא מצב טבעי ולא צריך לחשוש ממנה אלא להיות מודעים אליה ולנסות לנטרל אותה. אני מניח שגם לך יש חלק במצב, אולי הרתיעה הטבעית שהתפתחה אצלך בעקבות הדחיות מצד הבת. בכל מקרה, אני מציע שאת ובן זוגך תדברו על הדברים. אין צורך להלחם עם בתך אך מצד שני על תוותרי על הקשר בינכן. למרות הדחיות ולמרות הבכי תתעקשי על האהבה שלך. תסבירי לה שאת אוהבת אותה ואת לעולם לא תוותרי עליה, על תכעסי עליה ואם היא ממש מתעקשת שתלך לאבא - זה בסדר. הקשר בינכ לבינה ייבנה בהדרגה, צעד אחר צעד. זה יקח זמן אבל אני בטוח שאם תיהי שם לצידה, בעוד מספר חודשים את תרגישי בהבדל. אם במהלך הזמן את ובן זוגך רואים שקשה לך, לו או לשניכם להתמודד רגשית עם המצב אתם יכולים לפנות לייעוץ זוגי. בהצלחה, זיו

קשה לי מאד ואיני יודעת מה לעשות, כשלפעמים, כשבעלי מתעצבן על הבנים שלנו (בני 11 ו-6), הוא מאד תקיף איתם ולפעמים גם נותן להם סטירה. אני מתנגדת לכך מאד,וצועקת עליו כשזה קורה (גם בפני הילדים) - צועקת עליו שיעזוב אותם ויתרחק מהם, ומגנה עליהם בגופי( פשוט נעמדת ביניהם). וגם לאחר מכן, אני מנסה לדבר איתו על הדברים, ולומר לו שזו דרך שאני בפרוש לא מסכימה לה.ושזה לא חינוך, ובטח שלא דוגמא אישית. הילדים מצידם, מודעים לגישה שלי, ושופכים את ליבם בפני, שלא טוב להם עם האבא הזה (בסמוך לסיטואציות האלו של הכעסים והסטירות). אך ברגעים אחרים, הם מאד אוהבים אותו, הוא אבא שמשחק איתם, ומשתף אותם בתחביביו,(אבל לא שותף לטיפול בהם), וטוען שהוא מאד מאד אוהב אותם. איך אפשר לגרום לו להפסיק להתנהג ככה?

רונה שלום, את מצאת במצקוה רבה ובהחלט אני מבין מדוע. לפי דברייך הילדים, מידי פעם, סופגישם אלימות מצד אביהם. אין לי ספק שהוא אינו רוצה להרע להם ומבחינתו זו "סטירה חינוכית". ישנם שני היבטים להתנהגותו, ראשית - הוא עובר על החוק גם אם הוא נותן סטירה רק מידי פעם. אולי הוא אינו מודע לכך, אך יש פסיקה של הבג"ץ שכל מכה כלפי ילדים היא אלימות. אולי חשוב שתדגישי בפניו שבמידה והדבר יוודע ייתכן ורשויות הרווחה (פק"ס) יתערבו. לא מדובר על זה שיוציאו את הילדים מהבית, אלא יזמנו אתכם לשיחה ויחייבו אותכם בטיפול ויפקחו עליכם. זו בהחלט סיטואציה מאד לא נעימה וכדאי להימנע ממנה ע"י הפסקת האלימות. ההיבט השני, והלא פחות חשוב, הוא ההיבט המוסרי. אין כזה דבר אלימות מחנכת (למרות שבעבר השתמשו באלימות לצורך חינוך ואולי גם בן זוגך חווה אלימות כזו). אלימות מלמדת את הילדים לפחד מאביהם ומשיגה בדיוק את ההיפך ממה שההורה רוצה. ההורה מחפש הערכה ומשמעת ובמקום זאת, הילדים מפתחים כעס, פחד וחוסר הערכה כלפי ההורה המכה. בעקבות זאת הם מתחילים להתרחק ממנו דבר שמגביר את התסכול שלו. אני ממליץ שאת ובן זוגך תלכו להדרכה הורית משותפת. את יכולה לנסות לגייס אותו על ידי כך שתאמרי שהבעיה איתה אתם מתמודדים - הצבת גבולות - היא משותפת, גם לך וגם לו קשה ולכן את רוצה שההתמודדות תיהיה משותפת. אם תמקדי את הבעיה בו אני מניח שהוא יתכחש לה וירתע מטיפול. בנוסף, בהודעותי הקודמות פירסמתי קישור למאמר שכתבתי בנושא גבולות. אני מציע שאת ובן זוגך תקראו אותו ותנסו ליישם את הכתוב ביחד.

שלום בתי בת ה 3 איננה מקשיבה לי . היא מתעלמת מדרישותי, לעשות מקלחת, ללכת לישון, לחזור הביתה מטיול ועוד. ואני באמת לא יודעת מה לעשות כדי לגרום לה להקשיב לי. בנוסף עם יש דבר שהיא רוצאה והיא לא מקבלת ישר זה מתלווה בבכי. מה עושים? בנוסף ביתי איננה מצליחה לקרואו תמונה ולספר מה רואים . וכשאני מבקשת מימנה לספר לי מה רואים בתמונה היא לא רוצא. אם יש לך עצה שיכולה לעזור לי לגרום לה כן לשתף פעולה אני מאוד השמח. תודה מראש מורן [email protected]

מורן שלום, ראשית אני רוצה להתייחס למה שכתבת בנוגע לזיהוי תמונה. האם בתך אינה מצליחה לספר מה שהיא רואה בתמונה או שהיא אינה רוצה לספר את מה שהיא רואה? זו אבחנה מאד חשובה, מכיוון שבמידה והיא אינה יכולה לזהות אולי יש צורך לבדוק עניין של עיכוב התפתחותי. אם היא אינה רוצה לשתף איתך פעולה, זהו נושא אחר לגמרי וכמובן פחות מדאיג. כרגע אתייחס לשאלתך כאילו בתך אינה משתפת עימך פעולה. יש בינכן מאבקי כוח מי תנצח, מי תחליט מתי חוזרים הביתה מהטיול, מתי מתקלחים, מתי הולכים לישון וכו'. מדברייך עולה שיש קושי שלך בהצבת גבולות לילדה. ברצוני שתקבלי תשובה מפורטת וכלים להצבת גבולות ולכן מפנה אותך, כפי שהפנתי הורים אחרים, למאמר שכתבתי בנושא זה. אני ממליץ שתקראי, תנסי ליישם את מה שכתוב ובמידה ויעלו קשיים תפני שוב כאן בפורום ואשמח לסייע לך שוב. קישור למאמר: http://www.zivsoffer.co.il/article/setting_limits.htm בברכה, זיו

זיו שלום, לפני שכתבתי את שאלתי עשיתי חיפוש בפורום ע"מ למצוא תשובה לשאלה דומה ונתקלתי בתשובה מקישורך. התשובה אינה מספקת אותי דייה ואני אשמח באם תוכל לענות על שאלתי ביתר ספציפיות. אני מתארת את התגובה שלי והשאלה האם אני פועלת נכון. אשמח לתשובתך. יום טוב.

ליהי שלום, אנסה לענות על שאלתך בייתר הרחבה. אתחיל מזה שאת פועלת מאד נכון בכך שאת משתפת עם בתך פעולה ונותנת לגיטימציה לעולם הדימיון שלה.עולם הדימיון הוא חשוב מאד ואף תורם לחוסנם הנפשי של הילדים (הדבר נבדק במחקרים). ילדים יודעים לעשות אבחנה ברורה בין עולם הדימיון לעולם המציאות, אך בשונה מאיתנו, המבוגרים, המעבר בין העולמות משטושטש יותר ובלתי אמצעי. הילדים יכולים לעשות מעברים חדים בין העולמות ובד"כ, הם אינם מתבלבלים בין המציאות לדימיון - זה אנחנו שמתבלבלים. בתהליך הסוציאליזציה החלק הרציונאלי, החשיבתי מקבל לגיטמציה רבה יותר מאשר הדימיון וכך היכולת שלנו להשתמש בדימיון בצורה חופשית וטבעית הולכת ומצטמצמת. לכן אין צורך שתצייני בפניה שזהו דימיון - היא יודעת זאת היטב. האם את יודעת זאת? תהני מהרגעים הללו בו ילדתך מלמדת אותך לחלום שוב. זיו

כתבתי בעבר, על בעיית הפרידה של בתי בת 5, ממני... כתבתי על בעיה של פרידה ממני והליכה לקייטנה, כתבת לי תשובה שאולי בגלל שיש גננת וילדים לא מוכרים אז קשה לה, קיבלתי זאת ואף הוצאתי אותה משלב ב' של הקייטנה (במהלך הקייטנה). עכשיו היא חזרה לשנה שלישית ואחרונה בגן שהיא מכירה וגננות מוכרות, אומנם יש ילדים קטנים חדשים, אבל בכל זאת הפרידה קשה לה יותר מכל אחד אחר בגן. אני לא מוצאת סיבה (שינוי כלשהו) שיכול לגרום לשינוי ולקושי שלה בפרידה ממני. אני חייבת הצעה ועזרה מה לעשות, אולי מישהו אחר צריך להביא אותה לגן? מה לעשות? לכעוס? לדבר איתה, בצורה מסויימת (דיברתי והסברתי, שהיא ואחיה צריכים ללכת לגן, ואמא ואבא הולכים לעבודה, ובסוף היום נפגשים)... לעזרתך הודה.

דידי שלום, הדבר בכי חשוב הוא לא לכעוס עליה. קשה לה והיא לא עושה שום דבר "רע" לכן אין טעם לכעוס. עלו בי מספר שאלות למקרא דברייך: איך את מרגישה עם הפרידה ממנה? האם גם לך קשה? האם בתך ממשיכה לבכות לאחר שאת הולכת? ואם כן, לכמה זמן? איך היא מתפקדת בשאר היום? לעיתים קרובות ילדים מרגישים קושי בפרידה. זהו קושי טבעי שעובר ברובו עם הגיל. הקושי שהם חווים מגביר את הקושי של ההורה וזה מזין מחדש את הקושי של הילד. כל למעשה נוצר היזון (מהמילה "הזנה") הדדי של הקושי. לעיתים קרובות, עקב הקושי ההדדי, הפרידות בבקרים נמשכות זמן רב 15, 20, 30 דקות ואף יותר. מתיחה זו של הפרידה גם כן מגבירה את הקושי כי לאורך כל פרק זמן הפרידה הילד "על הקצה" כי עוד רגע אמא תלך. אני ממליץ להכין את הילדה כ- 30 שעה לפני ההליכה לגן: "אנחנו הולכות לגן ביחד אבל שאמא הולכת לעבודה ונפרד יפה בחיוך וחיבוק". בגן תעשו פרידה קצרה של לא יותר מ- 10 דקות: אתן מגיעות לגן, משחקות קצת, מתחבקות ואת הולכת - קצר ולעניין.