פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

שלום רב יש לי שאלה שאני סקרנית מאוד לגביה: בני בן השש קנה מתנה לי, לבעלי ולתינוק החדש שנכנס למשפחה: לאביו הוא קנה "בובה של סופרמן, כדי שתשמור עלינו" ולי "בובה יותר חזקה, כדי שתשמור על סופרמן". לתינוק הוא בחר לקנות "בובה של דובי, כדי שיהיה לו את מי לחבק בלילה". בני השני, בן שלוש קנה לשלושתינו עפיפונים. איך מפרשים את זה מבחינה פסיכולוגית? אני מעוניינת מאוד לדעת ואין לי את מי לשאול..

אני מציע שתשאלי את בנך באופן ישיר למה התכוון כשקנה עפיפונים, מה רצה לומר לכם בזה. אשמח אם תעדכני לגבי התשובה - אני סקרן.

קשה, ולדעתי גם לא אחראי, לתת פרשנויות למתנות/ציורים שהילד נותן ללא היכרות עימו ולפני ששאלנו אותו למה התכוון. אם אנו עושים זאת אנו עלולים לפספס את התבונה, הרגישות, היצירתיות והדימיון שלו. לכן הפניתי אותך לשאול אותו. אולי תופתעי מהתשובה.

היי סמדר, כמובן שאפשר להשתעשע בהשערות, אך אני מסכימה עם דבריו של זיו כי הערך של כך הוא מועט ללא היכרות עם הקונטקסט וללא בחינת ההשערות עם בנייך. אתן לך דוגמא מטיפול במוסיקה: מטופל בוחר להאזין לשיר מסוים. אותו שיר (וזה יכול להיות כל דבר אחר) יקבל משמעות *שונה* בכל שלב של הטיפול וההבנה של משמעות הדבר תתרחש תוך לקיחה בחשבון של גורמים רבים: חוויותיו של המטופל מחוץ לחדר הטיפול, חוויותיו בקשר הטיפולי, השלב בו נמצאים המטפל והמטופל בתהליך הטיפולי, האסוציאציות של המטופל והמטפל שמשתנות מזמן אחד למשנהו, התהליכים אותם עבר המטופל במהלך הטיפול - בתוכו ומחוצה לו, המתרחש ברגע הספציפי בו המטופל בחר בשיר זה ועוד... הדיאלוג בין המטפל למטופל סביב כל אלה יכול לקרב לתשובה ההולמת ביותר את חוויתו של המטופל ברגע מסוים. כך שעפיפונים אינם תמיד אותם עפיפונים... אור-לי

שלום רב ביתנו בת 2.7 החלה לפני כשבועיים תהליך של גמילה מחיתולים בבית. במשך היום בבית מסתובבת ללא חיתול ומבקשת לעשות פיפי בשירותים ואף הולכת לבד, מתפשטת ועושה. לגבי הקקי קצת קשה יותר, אך עושה לעיתים. פנינו לגננת בבקשה להמשיך את התהליך בגן, אך היא ניסתה לשכנע אותנו שלא כדאי, מכיוון שביתנו מסיימת בעוד שבועיים את הגן ואז נכנסת לתקופה של חופש עם סבא וסבתא ולאחר מכן גן חדש, תקופת חגים... אנו מפחדים שאנו מפספסים את "המומנטום" ובנוסף בגן החדש כל הילדים גמולים. האם כדאי להמשיך ולהאיץ את התהליך גם בגן, למרות עצתה של הגננת?

מדבריך אני שומע חשש שבתכם לא תיהיה גמולה עד תחילת השנה כי כל הילדים גמולים ואני מניח שהרצון להאיץ בתהליך הוא בגלל חשש זה. בתך זקוקה לזמן שלה להגמל ובוודאי לא נגמלה עד כה כי לא הייתה בשלה לכך. כרגע היא בתהליך וחשוב לאפשר לה לעבור אותו בקצב שלה. הליך הגמילה הוא חשוב מאד מבחינה פסיכולוגית - מדובר על רכישת מיומנות שליטה גבוהה מאד. לדעתי, דווקא תקופת הקיץ והחופש, לאחר שהיא מסיימת עם המעברים בית-גן-בית, היא תקופה טובה לשלב הבא בגמילה. שתיהיה גמילה מוצלחת

שלום , אני נער בן 18 ובשנה האחרונה הזקן שגדל על פני נעשה יותר בולט וגס. עד לשנה האחרונה השתמשתי במכונת גילוח אך בזמן האחרון עברתי להשתמש בסכין גילוח מכיוון שהזיפים שעל פני בולטים לאחר גילוח עם מכונה. הזקן הפך למטרד עבורי מכיוון שאני נאלץ להתגלח כל בוקר ובשעות הערב זיפים חוזרים להופיע על פני. אני משער שהסיבה לכך תורשתית מכיוון שלאבא שלי יש זקן יותר ממני. האם זו הסיבה היחידה ? או שייתכן כי גילוח לא נכון גרם לכך כי אני נפצע לא מעט ? או שבכלל זה קשור לתזונה ? תודה מראש,

לאביחי שלום, מצטערת, אינני יכולה לעזור לך בנושא זה, אני רק יודעת שהתורשה אכן משפיעה כאן. בהצלחה בתיה

שלום פעם ראשונה פה,מבקשת עזרה,בני בן ה15 וחצי,שאני ואביו גרושים,והוא חי איתי,אז בגיל 13 התחילו בעיות אלימות בבה"ס,הוא נהג ללכת הרבה מכות על כל שטות,אז הוציאו אותו מבית הספר,גם בשל ציוניו הנמוכים,עקב בעיה של קשב וריכוז,וגם סירב ללכת כל יום לבית הספר,והוא עבר לבית ספר אחר, ובבית גם מתפרץ,צועק,ואומר מילים קשות כלפיי,כועס על כמעט כלום,חובט בכל מה שעומד מולו,קיר,דלת,נותן אגרוף,וזה נמשך עד גיל 14 וחצי,ועכשיו כבר שנה של שקט,שאת הדברים האלה הוא כברלא עושה,אבל עדיין מורד בהכל,וגורם לי סבל,זורק כל בגד לריצפה,משאיר בגדים מלוכלכים בחדר,לא לוקח לכביסה,מעשן בחדר, והעשן מתפזר בכל הבית,ואני ובעלי החדש לא מעשנים,ויש עוד ילד בן שנה ו 11 חו,מהבעל השני,שאני לא מוכנה שיסבול מסיגריות,לעיתים הוא שותה אלכוהול,וחוזר בשעות מאוחרות הביתה שהוא שיכור,וכשאני מתחילה לדבר על זה,ולהשים לו גבולות הוא מתחיל להיתפרץ עלי,וזה ממש לא מתאים לי,כי יש תינוק קטן בבית והוא ניבהל מיזה,קרה כבר שהוא היתפרץ לפני שבוע,ונאלצתי לומר לו שאם הוא ימשיך ככה הוא יגור עם אביו,הוא ענה לי,"מה את רוצה לזרוק את הבן שלך מהבית"? בקיצור אין עם מי לדבר,ואז לאחר וויכוח נוסף וצעקות,וקללות מצידו,הוא יצא מהבית לישון אצל חבר,היתקשרתי בכדיי לנסות לדבר איתו ולפתור בעיות,כמה פעמים ניתק את השיחה,לבסוף חזר הביתה,אבל בשישי האחרון זה קרה שוב,הוא קילל,אני כעסתי,וזה ניגמר בזה שהוא לקח תיק ואמר שאני לא אמא שלו יותר" והלך,זה ילד שגדל איתי וקיבל הכל מהכל,ועדיין מתלונן,וכועס על כלום,לא יודעת מה לעשות,האם אני חייבת לסדר אחריו את הבגדים? ולנקות אחריו? ולתת לו לעשן בחדר נגד רצוני? ואין לי כבר שליטה,הוא לא שם עלי, מה לעשות?

הוא תמיד,חוזר ומתנצל,רוצה חיבוק ומקבל,ילד רגיש,ועכשיו השאלה שלי היא,איך להימנע מסיכסוכים איתו בעתיד,אני בסך הכל רוצה שיהיה לו טוב,אבל רוצה שגם לי יהיה טוב,הוא יקר לי מאוד, תודה,

גלית שלום, שמחתי על התוספת החיובית שלך לסיפור, שכן תוספת זו מציינת שעדיין בנך לא ויתר על הקשר איתך! ההמלצה שלי היא חד משמעית ללכת לייעוץ /טיפול משפחתי בינך לבנך, כדי להגיע לדיבור פתוח ביניכם. בעזרת הטיפול תוכלו "לנקות" את הקשר. אין לי ספק ששניכם רוצים ולשניכם הקשר חשוב! בהצלחה בתיה

ביתי בת 10 ילדת סנדוויץ,ביישנית וסגורה אוהבת מאוד חתולים כלבים ורוכבת על סוסים הבעיה שהיא מאוד פוחדת מחרקים למינהם כל יתוש מקפיץ אותה ,הבעיה החמורה יותר שהיא פוחדת לשוט או לשחות בים (בגלל דגים,מדוזות ושאר ירקות) אנחנו אמורים לטוס לתאילנד בחודש הבא והיא לא מוכנה לבוא איתנו כי היא פוחדת מהשייט (לאיים) איך אפשר להוריד את סף החרדה שלה יצויין שאם היא הולכת לים בארץ היא יושבת על החוף וכל הזמן סובלת ומביטה לצדדים שלא יצוץ איזה סרטן,מדוזה או כל דבר אחר שיכול "לאיים" על שלוותה. מה אפשר לעשות על מנת לעבור את הטיול בשלום ושהיא גם תענה???

סיגל שלום, הפורום עוסק בשאלות של קשר הורים-ילדים ולא בייעוץ מהסוג אותו את מחפשת כעת. עם זאת אומר שכדאי להתייעץ בעניין זה עם מטפל/ת העובד/ת בגישה קוגניטיבית-התנהגותית. בהצלחה! אור-לי

בני בן 4.5 וסובל מהכתוב לעיל. הוא מסרב לשבת על בית שימוש , מלכלך במכנסיים והתפתח לו אודם נוראי ששורף לו נורא, מה שמגביר את הסבל שלו. קיבלנו ייעוץ לא להלחם בענייני יציאות אבל המצב התדרדר למה שתארתי. מה לעשות? תודה

הגר שלום, אני מפנה אותך לקישור בעניין שאלתך: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=28 מקווה שתמצאי בו מענה. אור-לי

שלום. תמיד אומרים וכותבים בכל הספרים שאמא היא מקור הביטחון הגדול בשביל הילד ,ומתארים את האהבה הענקית שהתינוק רוחש לאימו בינקותו. לי יש תינוק בן שנה ושלושה חודשים ואני מרגישה שבני יעדיף את הגננת בגן ואת אביו ולא אותי. האם זה אפשרי? בני קשור מאוד לגננת בגן ובמספר סיטואציות שבהם הייתי בני ברגעי תסכול או בכי העדיף ללכת אל הגננת ולא אלי למרות שהוא יודע שאני לידו.האם זה טבעי או נורמלי לחילופין ? לא אני אמורה להיות מקור הביטחון שלו האהבה הכי גדולה שלו? בבית אולי אני מבינה את הרצון להיות ליד אביו ,כיוון שאותו הוא רואה פחות אך אני חשה שאני בשבילו רק כבררת מחדל ברגעים שאביו לא שם . מדוע הוא מתנהג כך? מיותר לציין שאני כואבת מאוד את המצב ,אני רוצה להרגיש שבני זקוק לי ,רוצה אותי. סליחה על ההודעה הארוכה ,אך מחכה לתשובה . תודה מלי.

מלי יקרה, קשה לחזות בהתנפצותם של מיתוסים אודות אימהות והורות. הגילוי של תופעות אחרות מאלו עליהן שמענו הוא מכאיב מאוד. יש להניח שהדברים היותר כאובים ומביכים פחות מדוברים. התופעה אותה את מתארת היא נפוצה, אף כי כואבת מאוד. אני מפנה אותך לקישור שאני מקווה שיעזור לך. http://ha-lool.co.il/magazine/article.asp?id=1701 תרגישי טוב. אור-לי

שלום רב, אור-לי! אני אמא לשלושה ילדים,גדולה בת 17,בינינות בת 3.5 כמעט,והקטן בן 3שבועות. הילדה בת 3 מתנהגת בצורה בלתי נסבלת כל דבר שאינו הולך כמו שהיא רוצה היא מתחילה לצעוק בקולי קלות וגם במקומות ציבורים כמו באוטבוסים חנויות פארקים כל מקום,ואף התחילה להשתמש באלימות פיזית ולתת מכות עם הידיים,ולצבות,ולסרוט ולזרוק דברים..אני מסבירה לה שאסור כך להתנג מסבירה במילים בלי כעס ועצבים אז היא כאילו לא שומעת וממשיכה או מגבירה וחאז בסוף בלת ברירה אני צועקת עליה ואז היא מתחילה לבכות ונרגעת. כמו כן היא אומרת שלכל מי שאינו עושה מה שהיא רוצה שהוא רע,ואף ילדים בחוץ שנגיד הורסים מתקנים והיא יודעת שזה אסור אז היא עושה כזה פרצוף כועס ואומרת "הם רעים,צריך להרוג אותם/או להעניש" אה שכחתי לציין שהיא לא הולכת בינתיים לגן. היחס שלה לאחי הקטן בהתחלה היה מאד אוהב ,ןונגיד כשהיא יוצאת לטייל עם אבא או אחותה היא מנשקת אותו ומחבקת,ואוהבת להחליף תיתול עם אמא, היא די בסדר איתו וכך יחסית זה ממשיך. אבל התנהגות שתיארתי בהתחלה היא החריפה אחרי הלידה,יכול להיות שזה צירוף מקרים ואולי זה בגלל התינוק-אבל זה מוזר כי היא מאד בסדר איתו,אולי היא רוצה תשומת לב למשוך?אבל אני משתדלת לתת לה ולשתף אותה. בעלי הוא טיפוס עצבני,ואין לו סבלנות לילדה הוא לא דוגל בשיטה של להסביר ולחנך בנחת אלא לצעוק ולזעוף,ואני בדיוק ההפך.. וכך הילדה מתחנכת בשתי גישות. והיא טיפוס חכם ופיקח ואת הכל היא מחקה.. והיא התחיל לצעוק ולדבר כנראה כמו אבא, היא למדה זאת ממנו?זה נשמע הגיוני,לא? ואני ממש לא מרוצה מזה, זה פשוט בלתי נעים להיות בחברתה כל משפט שני שלה,את רעה, הם רעים ומכות וככה כל היום- סיוט!!! אני לא יודעת מה לעשות, ניסיתי בנחת,להרים טיפה את הקול,אבל היא מבינה רק כשאני כועסת עליהי רציני ואני לא אוהבת לעשות זאת ואיני דוגלת בזה בכלל. היא היתה ילדה חכמה,מתוקה חייכנית, מדברת יפה ומנומסת. היא כמו כן גם מאד מחקה את המשפטים שלי, נגיד שיש משהו שהיא לא כל כך רוצה או נגיד משהו לא הסתדר אצלי אז היא אומרת, "לא נורא, פעם הבאה ילך" ובד"כ אומרת תודה ובבקשה ממש כיף היה לשוחח איתה וגם עכשיו אבל לפעמים. בתקופה האחרונה היא גם התחיל לשלוח אותנו עם האצבע למלא את בקשותיה כך אבא היא מעניש אותה שולח לחדר עם האצבע :( ומאד מוזר לי שעדין היא מאד אוהבת את אבא למרות שהוא פחות מקדיש לה תשומת לב ויחס כי הוא בעבודה ואני רוב היום בבית. כמו כן אני רוצה לציין שלפני 5 חודשים אנחנו עברנו לגור בקנדה,אולי גם זה משפיע עליה, והילדה הבכורה נשארה בארץ,כעת הגיעה לביקור והקטנה היא מאד מרוצה ושמחה אבל עכשיו כנראה התרגלה למציאות החדשה,כמו כן האחויות בקשר טוב, חוץ מעכשיו שזה בעיה קצת להיות איתה עבור כל אחד.. כמו כן הילדה התחילה בקושי לאכול ומסרבת לאכול,להתלבש, לצחצח שיניים וצורחת כאשר מסבירים לה ולוקחים לאמבטיה. ומאד קשה לעשות סדר יום מסודר בגלל שכל בקשה לוקחת המון זמן עד שהיא מחליטה למלא, למרות שהיא מאד זירזהאבל זה לא כל כך חדש, פשוט כעת זה מחריף. מה עושים עם כל הבעיות האלוו? אלימות צעקות, סירוב למלא בקשות. אוי, מצפה לתשובות והדרכה.. בתודה מראש..

רציתי להוסיף שהילדה עדין עם מוצץ,ואיני לוקחת אותו ממנה כיון שקראתי שעדיף שהילדה תגמל לבדה ממנו, מה דעתך? צריך לקחת לה ואם כן אז איך כדאי,או לא?

יהודית שלום, בתך עברה לאחרונה מספר שינויים לא קלים: נולד לה אח, עברתם לגור בארץ אחרת ומתוך מה שאת כותבת, נשמע שגם ביחסים בינך לבין בעלך ישנם דברים לא פשוטים. סביר להניח שהתופעות אותן את מתארת הן תגובה לכל אלה. אנא קראי את השאלה ששאלה "חוששת שאיחרתי את המועד" ואת תשובתי אליה. אני מאמינה שיש שם דברים שתוכלי להזדהות עמם ומקווה שתעזרי. בעניין הגמילה ממוצץ - כפי שכתבתי כאן בעבר, אני עוסקת בשאלות הקשורות לקשר בין ההורה לילד ואיני מדריכה בענייני, האכלה, שינה, גמילה וכו', אלא במקרים בהם קושי בקשר בא לידי ביטוי בצורה בולטת באחד מאלה. אור-לי

שלום לך, תודה רבה על התייחסות והתשובה.. גם אני הבנתי שהתנהוגתה נובעת מהשינויים האחרונים שקרו,ואכן הזדהתי עם "חוששת שאיחרתי את המועד" אבל,עדין לא הבנתי בדיוק איך להתמודד עם הבעיה, מה אני אמורה לעשות כשהיא צועקת ומסרבת? לשתוק? להגיב? ניסיתי ללכת בשיטה של לחבק אותה כדי להרגיעה אבל היא לא נותנת וצועקת: לא רוצה ,בקולי קולות ובורחת. אולי תוכלי לעזור לי ולהגיד באיזה אופן עלי להגיב להתנהגות שלה ברגע שהיא מתנהגת כך. כמו כן רציתי תלדעת,אם נראה לך שהיא זקוקה לטיפול? כיון שאם משהו לא הולך כמו שהיא רוצה היא ישרה נכנסת להיסטריה מתחילה לבכות וללכת לחדר אחר,וכשאני נכנסתי היא שוכבת ובוכה ולא נותנת להתקרב אליה. זה די מפחיד לראות כך ילדה בת 3 וזה יכול להיות עבור כל אי הצלחה קטן. מחכה לתשובתך.. ושוב תודה רבה!

היי יהודית, נשמע עמוס... המציאות בביתכם השתנתה ומצריכה התארגנות מחודשת, הן פיזית והן רגשית. אני מניחה שהתנהגותה של בתך החריפה עם לידת התינוק. היא בודאי לא מרוצה מתחושותיה החדשות ומהתנהגותה הנובעת מהן. היא רואה את האחרים כ"רעים", אך יתכן שמדובר בהשלכה: היא מרגישה את עצמה "רעה", אולי עקב תגובות שהיא מקבלת להתנהגותה. תחושה זו היא בלתי נסבלת עבורה ו"מועברת" החוצה, לדמויות אחרות. חשוב להמשיך להתאמץ ולא לתת לה את התחושה שהיא רעה, אלא שאולי קשה לה עם הולדת התינוק. בהחלט יתכן מצב בו היא לכאורה מקבלת את התינוק ומשתפת פעולה עם הטיפול בו ובכך מסווה את קנאתה. למעשה, זה ממש לא סביר שהיא לא תקנא בו. אי לכך, כדאי לנסות ליצור זמן שיהיה מוקדש רק לה ולמה שחשוב לה, שהוא מעבר לטיפול משותף בתינוק. אני לא חושבת שיש כעת צורך בטיפול לבתך, אך יתכן שכדאי יהיה לשקול ייעוץ או הדרכה שתסייע לכם להתמודד עם הקשיים שלה ושלכם. בהצלחה! אור-לי

שלום,אור-לי! תודה רבה על התיייחסות והתשובה,זה מאד עזר לנו.. נקשיב לעצתך ונפעל בהתאם,מקווה שנצליח למען את תפקידנו כראוי.. ושוב, תודה רבה רבה מאד עזרת לנו!!! ב-ה-צ-ל-ח-ה!

שלום, אני בת 36 ומזה 10 שנים נשואה לבן זוג מקסים. זה 9 שנים שאנחנו מנסים להביא ילד לעולם, נסיונות אלו כללו מספר הריונות שלצערנו הסתיימו מבעוד מועד בחודשים מתקדמים.. מבחינה רפואית, אין באפשרותי לעבור עוד נסיונות להרות. בצר לנו, החלטנו לחפש אם פונדקאית נחמדה, ישרה ופורייה שתעזור לנו להגשים את החלום ולהפוך אותנו להורים מאושרים. מדינת ישראל חקקה את חוק הפונדקאות בשנת 1996, מאז חקיקת החוק נולדו מאות ילדים בדרך זו. פונדקאית היא אישה בריאה בגילאי 22-38, חד הורית ויהודיה. פונדקאית נושאת ברחמה את הילד שנוצר מהביצית והזרע של בני הזוג, לעולם לא תילקח ביצית מהפונדקאית והילד שיוולד לא יחשב כילד שלה אלא של בני הזוג. עבור התהליך מקבלת הפונדקאית סכום כסף שיכול לסייע לה. אני פונה לנשים חד הוריות בגילאים המתאימים המבקשות לשפר את מצבן הכלכלי בדרך מכובדת וחוקית לפנות אלי ולסייע לי להגשים את החלום ולהפוך לאמא. אני פונה לכל אחד ואחת מכן לנסות ולעזור לנו. אולי אתם מכירים מישהי שהיא פונדקאית/ שיכולה להיות פונדקאית? אולי יש לכם מכר שיכול לבדוק ולשאול? אנא עזרו לנו למצוא מישהי שתעזור גם לנו להגשים את חלומנו לאחוז בתינוק. אשמח לקבל פניות/ שאלות למייל- [email protected] מזמינה אותכם/ן לשמוע אותי בשידור אצל איריס קול יחד עם "מירב פונדקאות חובקת" שמסבירה על תהליך הפונדקאות. http://live.103.fm/radio103fm/ikd/ikd1907071.wma תודה:)) משנה מזל

משנה מזל יקרה, אני מאחלת לך שמזלך אכן ישתנה במהרה ותזכי למצוא את אשר את מחפשת. בהצלחה רבה! אור-לי

אור- לי יקרה, תודה רבה!!!!!!! אמן!!!!! משנה מזל

שלום רב, בני בן ה 4.5 הוא מנישואים ראשונים (נולד למציאות של הורים גרושים הוא היה בן חצי שנה כשהיתגרשנו) היום נשאתי בשנית יש לי ילדה בת שנה ובהריון חודש רביעי. ב 3 החודשים האחרונים הוא מתנהג בצורה שלא אופיינית לו הוא צועק וזורק כל דבר שבר את המיקרוגל, זורק כל מה שמגיע לידיו , מאיים כי יחליף אותי, שאינו זקוק לי , כל דבר שאני מבקשת ממנו אם זה להיתקלח או לאסוף את המשחקים או סתם לעשות משהו יחד הוא ישר מגיב "אני דואג לעצמי ואני מחליט על עצמי. הוא דוחף את הילדה , הוא בועט בי ומרביץ לי. גם בבוקר שאני נפרדת ממנו הוא לא מתייחס אליי הוא כל הזמן כועס כל הזמן .הוא הררטיב בללות , גם בזמן ארוחות הערב המשותפות של כולנו , הוא יושב תוך כדי אוכל ועושה פיפי בכיסא , יש לציין שבשבוע האחרון יש ירידה בהרטבת לילה , אגב כשהוא אצל אביו הוא לא מרטיב. אני באמת ניסיתי הכל, לא היתייחסתי לפיפי או למילים שלו ניסיתי להיתעלם ולא לתת לזה טון , ברור לי שיש פה צורך בצומת לב אחרת אבל איני יודעת מה , אני מעסיקה אותו בכל , הוא אוהב לבשל אני אופה איתו , מבשלת איתו , והוא נהנה מזה אך כשזה מסתיים הוא מתחיל לתרוק דלתות , לדפוק עם הרגליים בארונות צועק , נוהם כמו אריה, חושף שיניים. הוא מקבל המון אהבה התייחסות אני התחלתי להיות עימו פעם בשבוע לבד רק אני והוא , היה שינוי קל אבל לא מאבר לכך. כל מה שאני אומרת או מבקשת (אם זה לא לעלות על השולחונות כי הוא יפול או לא לשבור או לא להרביץ הוא עושה את ההפך ומדבר מאוד לא יפה ומאוד אלים , בגן יש לציין שהוא אינו כך הוא מאד רגיש ולא הרים יד על ילד, גם היום אם ילד ירביץ לו הוא לא יחזיר, . היחסים של בעלי עימו טובים יותר , הוא מקשיב לו כאשר הוא אומר לו לעשות משהו הוא מגיב בעצבנות ונוהם אבל בסוף הוא עושה .(הילד) אגב הוא מתייחס מאוד לתחרותיות כל הזמן הוא מדבר על מי יגיע ראשון לעשות משהוא או מי גדול יותר. לעיתים קרובות הוא אוהב להיות לבד בחדר שלו ותעסק עם החיות שלו (מגיל קטן הוא אוהב חיות ים בעיקר כריש - זו החיה הכי אהובה עליו ) כשאני מנסה לתקשר עימו כמו למשל לעשות משהו יחד אם בא לו כמובן הוא לא עונה לי לא מתחייס אליי, לעיתים אף מתעצבן . תארתי את הרגעים הפחות טובים שלי , אני מפחדת שאיחרתי את המועד , הוא גדול עם רצונות משלו ודעה משלו אני מאוד מכבדת זאת אך יש גבולות שאותן הוא חייב להבין , ואני לא יודעת מה לעשות, אודה לכם על תשובה מהירה, (היינו אצל מנחת הורים אבל זה לא עזר ).

שלום לך, ראשית, אני לא חושבת שאיחרת את המועד. בנך עדיין צעיר מאוד וניתן לעשות הרבה שינויים. את עצמך מתארת שכאשר עשית שינוי מסוים (הקדשת זמן לפעילות של שניכם בלבד) תגובתו הייתה חיובית. את מספרת שהתנהגותו של בנך שונה לגמרי בגן ועם אביו. ניתן להניח אם כן, שקורה ביניכם משהו שמאפשר או מזמין את ההתנהגות הזו שלו. השערתי היא שמדובר בהולדת אחותו הקטנה ובהיותך בהריון. יש סמיכות בזמנים בין כניסתך להיריון ובין תחילת התנהגותו הרגרסיבית, וגם אם דבר ההיריון לא נאמר מייד, יש להניח שבנך "קלט" את ה"סכנה" המתקרבת. אני חושבת שכשבנך אומר לך שהוא יחליף אותך, הוא בעצם מביע את חששותיו שאת היא זו שתחליף אותו (בתינוק/ת). באומרו שהוא אינו זקוק לך הוא מספר בעצם עד כמה הוא זקוק לך, אך הוא שומר על עצמו, כיוון שהוא חושש שלמרות נזקקותו - הוא עלול לאבד את מה שאת נותנת לו לטובת תינוק/ת נוסף/ת. נראה שבעיסוק שלו בתחרות הוא בעצם מביע את הפחדים הללו ואת התחרות שלו עם אחותו הקטנה ועם התינוק/ת שטרם נולד/ה. ההרטבה וההתנגדות קשורים לזהות: ילדים מבקשים לחקות את אלה שהם אוהבים - ההורים, ולהעריץ את מה שההורים מעריצים (התינוק/ת). אי לכך חשוב שתמשיכי לתמוך בבנך במהלך התפתחותו, חשוב שתחזקי אותו על היותו באמת הגדול, זה שיכול לעשות כל מני דברים שאחותו הקטנה עדיין לא יכולה ושגם התינוק/ת לא ת/יוכל לעשות בשנים הראשונות. חשוב לנסות לא לתת לילד תחושה שהוא "רע", שכן הוא עומד בפני דבר בלתי שגרתי ומעורר חרדה. אני חושבת שהפעילות המשותפת שלכם יחד היא מבורכת וחשובה מאין כמוה. חשוב שתוכלי לאפשר לו לבטא את התחרות וניתן להתייחס לכך ישירות ולדבר על המקום שלו אצלך, על אהבתך אליו שהיא בלתי מוגבלת. היא קיימת לאחר הלידה הקודמת ותתקיים גם לאחר הלידה הבאה. אני מאמינה שככל שבנך יהיה רגוע יותר ובטוח יותר במקומו אצלך, כך גם תקטן התנגדותו. כל טוב ובהצלחה! אור-לי

בני בן 6 עולה לכיתה א' הוא ילד מאד חכם יודע לקרוא ולכתוב מגיל 3 אך מאד רגיש וקצת בכיין. לאחרונה הוא בוכה כל פעם שאני או אביו יוצאים מהבית למרות שהוא נשאר עם אחד מאיתנו. הוא גם בוכה כשסבתא שלו נוסעת הביתה וצריכה להיפרד ממנו. כל פרידה הכי קטנה מביאה אותו לדמעות. הוא גם מרבה לדבר על מוות אולי זה קשור? עזרה דחוף

היי נורית, יתכן שאכן יש קשר בין שני הנושאים. שניהם עוסקים בפרידה - האחת זמנית והשנייה סופית. אינני יודעת אם בנך נפגש עם נושא המוות באופן אישי, אך בכל מקרה העיסוק במוות מאפיין ילדים בני גילו או מעט מבוגרים יותר. אור-לי

שלום וברכה. יש לי שתי בנות . האחת בת שלוש וחצי והשניה נולדה לפני ארבעה חודשים . כשהראשונה נולדה , הייתי בעננים , כל כך מאושרת . היא היתה הכל בשבילי. התאהבתי בה ממבט ראשון. אך כשהבת השניה נולדה עוד מרגע הלידה לא חשתי משהו כזה. לא התחברתי אליה כלל. חשבתי שזה יבור אבל זה לא מפסיק לאכול אותי. יש לי רגשות אשם נוראיים ואני עדיין מחכה לפרץ האהבה שיגיח מתוכי אבל הוא לא מגיע. אני מחכה לאותה התאבהות כמו שהיתה לי עם הראשונה . אני לא מחסירה ממנה כלום חלילה אבל אני עושה איתה את הדברים לעיתים כמו מתוך פעולה רובוטית . אין לי עזרה מאף אחד , בעלי עצמאי וכל היום אני לבד עם שתיהן. אמא שלי היא אשה קרייריסטית שמה שחשוב לה בראשונה זה היא עצמה. אין לי תמיכה ואני מפחדת שלקיתי בדיכאון לאחר לידה . מה את אומרת? כי אני מתפקדת , אני דואגת , אני אכפתית . אבל אני לא מאושרת מהעובדה של הלידה . היום היא בת ארבעה חוגדשים וכאילו מה שקרה מרגע הלידה ועד עכשיו פשוט נמחק אצלי . אני אפילו לא זוכרת את היותה תינוקת זעירה כי לא הרגשתי אליה את השמחה שהיתה לי עם הראשונה. אני כועסת על עצמי שזה כך. כמו כן לגבי שמה , גם אימי וגם בעלי לחצו עלי לקרוא לה בשם הזה כשאני כל כך לא מתחברת לשם ואז אני לא יודעת אם הבעיה היא בהתחברות לשם ובגלל זה אני לא התחברתי אליה או ההיפךץ אולי אני צריכה להחליף לה לשם שאני רציתי מלכתחילה ללא כל הלחצים שהיו עלי אבל אני יודעת שזה סור על פי ההלכה. אני מתביישת לחלוק את תחושותי אלו עם חברות . מה דעתך ? אני ממש זקוקה שתעני לי.

ציונה שלום, הקושי שלך מאוד ניכר מדברייך. נשמע שאת חווה רגשות מאוד קשים מבלי שיהיה לך עם מי לחלוק אותם וממי לקבל לגיטימציה לקיומם. הכעס שלך כלפי עצמך אינו מוצדק, שכן זהו מצב שנקלעת אליו, ללא יכולת לשלוט בו, ואשר הוא מאפיין נשים רבות לאחר לידה (למרות המיתוסים המוכרים לכולנו על אושר אינסופי...) והכעס רק מוסיף על הקושי הקיים ממילא. אני כמובן לא יכולה לאבחן אותך דרך האינטרנט, אך הכיוון שאת מעלה לדיכאון שלאחר לידה הוא אפשרי. דכאון שלאחר לידה יכול לכלול את הסמפטומים הבאים: עייפות מתמשכת, העדר שמחת חיים, קהות רגשית, נסיגה מקשרים חברתיים, הפרעות שינה ואכילה, קשיי ריכוז, הפחתה בתשוקה המינית ותחושות קשות של כשלון וחוסר התאמה. אופיינית גם תחושת מלכוד ו"הצפה" ברגשות קשים, דאגה יתרה או חוסר דאגה לתינוק, ושינויים תכופים במצב הרוח. גם אם נראה לך שאבחנה זו מתאימה לך וגם אם לא, אני ממליצה לך מאוד לנסות לגייס את הסביבה הקרובה לך לתמיכה בך (ויתכן שלשם כך תצטרכי להפתח מעט ולשתף בקשייך), וכן לפנות לעזרה מקצועית של מטפל/ת רגשי/ת שיסייע לך בתקופה הקשה הזו [נדמה לי שבאחד מבתי החולים ישנה מרפאת חוץ המתמחה בדיוק בנושא זה, אך אינני זוכרת היכן (חברי פורום - מישהו יודע?). אולי כדאי לנסות לאתר מרכז זה]. אני מקווה שתחפשי את הדרך להיעזר ושתרגישי טוב במהרה! אור-לי

אודה לכם באם תעזרו לי ותייעצו לי: יש לי בת בת 9 וחצי וילד בן 6 וחצי שעולה לכיתה א'.הבן שלי חכם מאוד, פיקח מאוד אבל ילדותי. הרבה מאוד פעמים הוא מציק לאחותו ולילדים אחרים, מדבר מאוד לא יפה גם למבוגרים ומתנהג בצורה אגרסיבית (טורק דלתות, מרביץ, זורק חפצים). גם אביו וגם אני מנסים להסביר לו שהתנהגות כזאת מרחיקה ממנו חברים ואנשים, ואין להתנהגות הזאת מקום בבית שלנו. אנחנו בבית מדברים בכבוד, אין אלימות פיסית, ומקפידים על שיגרת חיים נומלית. לא ברור מהיכן באות התופעות האלו שלו והאמת היא שאני כבר לא יודעת איך לפתור את הבעייה מלבד עונשים כמו (אין בריכה, אין טלויזיה, מחשב וכו'). אני אודה לכם באם תייעצו לי ותתנו לי טיפים איך לגרום לו להבין כמה המעשים שלו חמורים ואין לגרום לו להפסיק להתנהג בצורה שכזאת. עליי לציין שאנחנו עוטפים אל ילדינו בחום ואהבה, תשומת לב, מצ'פרים אותם, ומשתדלים להיום מאוד סובלניים איתם. אנא עזרו לי!!!

ami1 שלום, את ואביו של בנך מתייחסים לתופעות האלימות שלו, אך נשאלת השאלה מה האלימות מבטאת. יש להניח שהאלימות היא סמפטום של קושי אחר, המעורר אותה. האם יש לך השערה מה יכול להיות הקושי הזה? אור-לי

תודה על התייחסותך. אני יכולה לשער שקשה לו כאשר מסרבים למשהו שהוא מבקש. אולם קשה לי להצביע על מה בדיוק מאחר ויש הרבה פעמים שהוא מקבל את הלא ומשלים איתו. התקפי הזעם שלו לא מופיעים לעיתים תכופות אולם כשהם מופיעים זה מתבטא בהשלכת חפצים, הוא מרביץ, מתחצף ולפעמים אפילו מקלל, בכי ודיבור בטונים גבוהים מאוד. אני מאוד רוצה לעזור לו ושוקלת אולי לקחת אותו לאבחון פסיכולוגי, בכל זאת עולה לכיתה א'. אני יכולה להעיד שכל התופעה הזו משפיעה על חיינו בבית. אנחנו מרגישים כמו שוטרים שכל היום אומרים לו מה מותר ומה אסור, שכל היום מעירים לו למה עשית ככה ולמה התנהגת ככה.ומסבירים איך צריך להתנהג. נראה לי שכולם פה בבית עייפים ומתוסכלים. הוא ילד מדהים אבל קשה לו ליצור קשר עם חברים בגילו (עם גדולים ממנו הוא מסתדר נפלא), ואז הוא פשוט מתחיל להציק בכל מיני דרכים. מה דעתך, האם את יכולה להפנות אותו לאיזושהו מכון אבחון, האם יש לך עצה לתת לנו. ושוב תודה.

היי ami1, האם את מכירה את הספר "ילד פיצוץ" של רוס גרין? אם לא, אני ממליצה לך לקרוא אותו, ולבדוק עד כמה המתואר בו דומה או לא לרגשות ולהתנהגות שבנך מגלה. את מוזמנת כמובן לשוב לפה עם "ממצאייך", לחיוב או לשלילה. בהצלחה! אור-לי

שלום רב, אפשר לומר שנרגעתי אחרי שראיתי את ההודעות האחרות בפורום. אני אוטוטו בגיל 14 עולה לכיתה ט'. הבעיה שלי היא שכנכנסתי לכיתה ח' הכל השתנה בגוף שלי מגובה עד קול עבה לפני שמהפך זה קרה הייתי עדיין ילד עם תדמית של ילד קטן ומצחיק ומקובל בחברה, אבל הכל השתנה כבר לא היה לי אותו גוף קטן וקליל הקול שלי הפך מקול של "תינוק" לקול עבה מאוד התחילו לגדול לי שערות בחלקי הגוף... בתחילת כיתה ח' מספר רב של ילדים יצאו מהשכבה ונכנסו מספר רב של ילדים לכיתה חשבתי שאני אוכל להצחיק עם הבדיחות ישנות אבל, ואחד מהילדים התחיל לקרוא לי הומו וכינויים אחרים מפני שדיברתי ככה, לפני לא חשבתי שזה כל כך מעליב שקוראים לך הומו או קללות אחרות גם אני קיללתי קללות כאלה...אבל הוא סחף איתו את הכיתה...כל מילה שהוצאתי הוא קרא לי הומו...התחלתי להיות ביישן ובקושי הוצאתי מילים מהפה...הפסקתי להיפגש עם חברים וחברות...אימי ובי לא תמכו כלל ואף ירדו עליי כאשר אמרתי נגיד אמרתי אני רוצה לצאת עם חברים לאילת כמו אחי ואימי אמרה "עם מי? תמציא לי עכשיו חברים?"... אני התחלתי להסתגר בחדר ופשוט סתם לשחק במחשב או לשכב על המיטה...מה עלי לעשות? אין לי שום תמיכה משום צד:(

לאנונימי שלום, אני מאוד מתרשמת מהרגישות והמודעות שלך! אכן נשמע לי שאתה נמצא בתקופה לא פשוטה וחשוב ביותר לא להסתגר אלא לחפש עזרה. אני ממליצה לך לבדוק באזור מגוריך האם יש מרכז תמיכה לבני נוער. מרכזים כאלה הם שרות של העיריה/מועצה לבני הנוער והנער/ה יכולים לקבל שם ייעוץ/טיפול ללא ידיעת ההורים. בהצלחה בתיה

צהריים טובים, בני בן השלוש נרדם בערבים כשהו חייב למשש את אחת מאצבעותיי או של בעלי, הרגל זה החל מאז שהיה קטן, רציתי לדעת מהי המשמעות הפסיכולוגית של הרגל זה? ואני ממש מעוניינת למגר אותו, לאחרונה אני מסבירה לו כי זה לא נוח לי אבל הוא די מתעקש להירדם בצורה זו. ושאלתי השנייה היא לגבי גמילה מחיתולים, בחופשת הפסח מיוזמתו של בני התחלנו תהליך גמילה שהיה מוצלח כ-5 ימים עם פספוסים מידי פעם הבעיה התחילה כאשר הוא חזר לגן ושם לא היה מוכן ללכת לשרותים בשום צורה (סיר, ישבנון) והתאפק יום שלם ביום שלאחר מכן נאלצתי להחזיר לו את הטיטול ומאז הוא אינו מראה נכונות בכלל להגמל וכל פעם שהוא ללא חיתול הוא די לחוץ מכך ומבקש לשים חיתול מיד. לתשובתך אודה

גל שלום, בעבר הופנו לפורום שאלות המתארות תופעה דומה. אנא קראי אותן ואת תשובותיי. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xPG-66,xFT-30513,xFP-30513,m-Doctors,a-Forums.html http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xPG-66,xFT-30537,xFP-30537,m-Doctors,a-Forums.html בעניין הגמילה - כפי שכתבתי בעבר, אני מתמקדת בפורום זה בשאלות הנוגעות לקשר הורה-ילד, ופחות בהדרכת הורים לגבי גמילה, האכלה, שינה וכד' (אם כי כמובן שקורה שקשיים בקשר באים לידי ביטוי בתחומים אלה). אור-לי

ביתי בת הארבע בשבועות האחרונים נוהגת לשקר, לדוגמא מבקשים ממנה ללכת לסדר את המיטה היא חוזרת וטוענת שסידרה( לא היה ולא ניברא) שמבקשים ממנה לרחוץ ידיים לאחר השירותים ולפני הארוחה היא הולכת וכאשר חוזרת היא מחייכת וטוענת שרחצה. ועוד שקרים קטנים עלי לציין שהסברנו לה שאסור לא להגיד את האמת וכצראינו שהיא ממשיכה אמרנו לה שאם תמשיך היא תקבל עונש ולא תראה טלוויזיה) מה עושים?

ורד שלום, אנא קראי את מכתבו של דוד לפורום, הנוגע לשאלתך, ואת תגובתי: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xPG-65,xFT-30042,xFP-30038,m-Doctors,a-Forums.html אור-לי

שלום, נודע לי שהחתן שלי מסתובב בבית עירום לגמרי ליד הילדה שלו (נכדתי) בת שלוש שנים .. הילדה מפותחת שכלית יותר מהגיל שלה, שואלת שאלות ואף מבקשת לגעת באבר המין של האבא . אישתו כלומר הבת שלי מתנגדת שהוא עירום בבית ליד הבת אולם הוא אינו מקשיב לה וטוען שהוא לא מעוניין שהבת תהיה סגורה כמוהה .. האם התנהגות שלו טבעית? אני רואה בזה סטיה .. מבקשת תשובה מהירה לפנייתי . תודה מראש האם המודאגת

היי עדידוש, הדעות בנושא אותן את מעלה חלוקות, ובכל מקרה, הדבר משתנה בין גילים שונים של הילד/ה. הערכתי היא שאם הדבר בעייתי בגילה של נכדתך, הרי שהדבר אינו קשור לאספקט אותו ציינת - היות ההתעטלות מעשה "סוטה" או לא, אלא תחושת נחיתות שילדים עלולים לפתח לנוכח מערומיהם של הוריהם. אור-לי

שלום שמי הוא יוסי ואני מרגיש רע עם עצמי בגלל שאוננתי בערב תשעה באב בערך בשעה 7 וחצי. אני רוצה לציין שאני בחור שמקפיד לשמור מצוות( הנחת תפילין ללכת לבית כסנת בימי שישי שבת וצם ביום כיפור) אבל אני לא בחור דתי כל כך אני חצי חילוני חצי דתי בקיצר אני לא יודע עם הנושא או השאלה מתאימים לפורום זה אבל אני מרגיש רע עם עצמי כי בזמן שאוננתי שכחתי תאמיני או לא שהיום זה ערב תשעה באב ונזכרתי באמצע האוננות ובכל זאת המשכתי והשאלה שליהיא כזו מה אני צריך לעשות עכשיו? לא התכוונתי לאונן באמת ולא עצרתי בזמן האוונות כי פחדתי יותר נכון חשבתי שהנוזל זרע יצא לי עם אני יפסיק מחשבה שבעצם לא הייתה נכונה כי עבדתי על עצמי

ליוסי שלום, רק אתה יכול להחליט איך להרגיש עם עצמך, אני רק יכולה להזכיר ולומר שאוננות זו התנהגות טבעית, בעיקר אם הנך בגיל העשרה. בתיה

אור-לי שלום! בשבוע שעבר שלחתי הודעה בנוגע לבעיות שיש לי עם בתי בת ה-3 וטרם קיבלתי תשובה. אודה לך אם תעזרי לי בנושא ותוכלי להציע לי פתרון. תודה מראש רינת.

שלום אני בת 18 ויש לי חבר לראשונה קרוב לחודשיים היינו ידידים טובים במשך 3 שנים ולפני חודשיים כאמור הפכנו לחברים במובן הרומנטי. הוא החבר הראשון הרציני שיש לי ישנתי אצלו כבר פעמיים בלי שאמא שלי תדע.. אבל אני רוצה להפסיק עם זה אני רוצה שהיא תדע ושהוא יבוא גם אלי לישון.. אני הבכורה ולא יודעת איך היא תקבל את זה .. היחסים שלי ושל אמי הם לא מאוד פתוחים וזורמים אבל חשוב לי לא לעשות דברים מאחורי גבה.. מה אני יכולה להגיד כדי שהיא תקבל את זה בצורה הכי טובה ותסכים ?

מאי שלום, במידה רבה את צודקת. הבכורים, במובנים רבים, "סוללים את הדרך" גם לאחיהם הצעירים יותר. יש לכך גם יתרונות, כיוון שבהיותך הבכורה, המקום שלך להשפיע על הנורמות במשפחה גדול יותר ויכול להתאים יותר לאישיותך מאשר לזו של אחייך. השאיפה שלך ליחסים גלויים ופתוחים יותר עם אמך היא מבורכת. על מנת שאוכל להשיב לך בצורה שתתאים יותר לקשר הייחודי בינך ובין אמך, אשמח אם תשתפי עוד: למה כוונתך ב"יחסים לא מאוד פתוחים וזורמים"? - מה זורם ומה לא זורם? (האם יש תחומים "זורמים" יותר, ואחרים שהם "זורמים" פחות?) האם אמך יודעת שיש לך חבר (למרות שאינה מודעת לעניין השינה המשותפת)? האם יש לך רמזים באשר לעמדותיה של אמך לגבי זוגיות צעירה, יחסי מין וכד'? מה מקומו של אביך בכל העניין? אשמח לשמוע עוד ולחשוב יחד מה עשוי להתאים ביותר במקרה זה. אור-לי

שלום רב, בני בן שנה ושמונה חודשים ולאחרונה הוא פשוט לא יכול להרפות ממני. זה מתבטא בכך שהוא רוצה שארים אותו בכל פעם, אם אביו מרים אותו הוא כועס וצורח, כנ"ל אם הוא קם אליו בלילה ולא אני. הוא בודק שכל הזמן אני בסביבתו ובקשר עין תמידי איתו או יושבת לצידו.גם הפרידה בבוקר לגן היא קשה יותר ממני ולא מבעלי. יש לציין שכשאני לא בסביבה כלל הוא משחק יפה עם אביו או עם כל אחד אחר ומתנהג למופת. האם יש לו חרדת נטישה? ואם כן מדוע רק כלפי באופן כה אובססיבי? וכיצד עליי להתנהג?אודה לעזרתך הדחופה א

גילי שלום, האם תוכלי לספר מעט לגבי הפרידה *שלך* מהילד? (למשל כשהתחיל ללכת לגן, או ביום-יום). האם תוכלי לתאר מחשבות, רגשות ו/או זכרונות שעלו אצלך בהקשר זה? אור-לי

שלום אור-לי, תחילה תודה על ההתייחסות לפני הכל אציין שזהו ילד יחיד שלנו. לגבי הפרידה שלי ממנו בבוקר לגן או בסתם יום יום מתנהלת דווקא בסדר גמור. לעיתים יותר קשה לו ועיתים הוא נפרד מצויין.כמו כל אמא יש צביטה קטנה בלב כשנפרדים וגעגועים במשך היום אבל אני די נותנת לו הרגשה טובה כשאני נפרדת ממנו, שהוא נשאר בידיים בטוחות. אין לו גם בעיה להישאר אצל הסבים או אצל מכרים הוא מאוד חברותי.אבל משום מה כאשר אני בסביבה הוא מאוד תלותי בי,וכשאני לא בסביבה לעיתים מאזכר אותי וקורא אמא אך בעלי אומר שזה חולף לו די מהר. אני מאוד קשורה אליו ואם אני צריכה לנסוע בענייני עבודה ליום יומיים(לעיתים רחוקות) אז אני נעשית ממש ממש עצובה,אבל לעולם לא מראה לו ואף משתפת אותו ומסבירה לו ממש כמו לילד בוגר שאבא יהיה איתו ביומיים הבאים ואמא תחזור אחרי העבודה ונוכל לשחק יחד. כשאני מרימה תינוק אחר למשל הוא כ"כ נפגע,זורק את עצמו על הרצפה,משטטח ובוכה. כשהוא רואה אותי שמחה וצוחקת הוא מחקה אותי,צוחק,מחבק אותי ושמח כ"כ שטוב לי. נורא כיף לי שהוא מחזיר אהבה ואוהב אותי נורא אבל לעיתים זה נורא בעייתי משום שאיני יכולה לזוז.יש לציין שזה לא כך בכל יום. אור-לי,מחכה לעזרתך....

שלום רב שמי ציפי בת 27 בהריון שני באמצעו, הילד "הגדול" בן שנה ו3 איתי בבית עדיין ויהיה איתי עד ספטמבר, בזמן האחרון יש לי ימים איך אומר בשפה עדינה כשאומרים יום עסל ויום בסל אז הם מתחילים בסל מהבוקר, מה שאומר שאני קמה בבוקר ומרגישה בסדר גמור ובשניה הכל מתהפך מספיק שהקטנציק שלי יעשה לי פוזות כשאני מחליפה לו טיטול בבוקר כדי שאני יגיע לנקודת רתיחה אותו כנ"ל גם אם הוא עושה פוזות סביב האוכל מסרב לאכול או משו כזה או בדיוק כשאני במטבח נכנס ומתעסק עם התנור. זה לא קורה לי כ"כ הרבה אבל בימים שזה קורה אני מרגישה רע כ"כ בימים כתיקונם יש לי סבלנות ואני מרגיעה אותו מעסיקה בדברים אחרים ומסימת בזריזות את מה שצריך או מסבירה לו בעדינות ויפה שעם תנור לא מתעסקים, פשוט ביום כזה היחיד שיש לי להוציא עליו את התיסכולים זה הבונבון המלאך הזה שלא אשם בכלום ובטח לא בזה שאמא שלו חסרת סבלנות וקמה הבוקר על רגל שמאל, וכ"כ כואב לי שאני מגיעה למצב כזה שאני לא שולטת בעצבים שלי וצועקת עליו שיתרחק ממני, או שלחילופין תופסת אותו חזק כדי שלא יזוז כשאני מחליפה לו במקום פשוט להעסיק אותו עם איזה צעצוע כמו בימים רגילים שככה אני עושה בדרך כלל, אגב מה שגורם לי הכי לכעוס זה שהוא בועט בי ושורט אותי ואני מפחדת על ההריון שגם ככה הוא בסיכון, גם ההריון של הנסיך היה בסיכון ואגב למרות זה ולמרות הדאגה והאהבה והטיפול המסור שלי לילד למרות הנשיקות והחיבוקים והמשחקים והצומת לב שאני נותנת לו וזה ש6-5 חודשים ראשונים הוא היה לי רק בידים עד שהתחיל לזחול כי ככה רצה למרות כל זה הוא היום ל"א רואה אותי ממטר" וזה עוד משהו שפוגע בי מאוד, הוא פשוט לא מתייחס אלי אבא בא הביתה הוא נותן לו נשיקה וחיבוק וכשאני מבקשת הוא מפנה את הראש, אוף בקיצור אני כבר לא יודעת מה לעשות ומה בדיוק מציק לי ניראה כאילו הכל ממש הכל.. אני מנסה לאזור סבלנות אבל היא מאוד קצרה לפעמים לרוב הכל בסידר אבל ימים כאילו גומרים עלי אני מפחדת שזה יפגע בו בנפשו הרכה והעדינה של המלאך שלי מאוד מפחדת שזה יפגע בו כי כשאני נותנת צעקה כשהוא בועט בי ומכאיב לי ואני תופסת אותו חזק שלא יבעט בי שוב הוא נפגע ומתחיל לבכות מהבהלה, ואני מתחילה לבכות איתו פשוט ולספר לו שאמא עצובה שלאמא רע ושאני מבקשת סליחה ממנו אבל בדיעבד אני לא חושבת שזה ממש עוזר כי הוא פשוט מסתכל עלי ולא מחבק או משהו רק מסתכל ומחייך כאילו אני מנסה להצחיק או משהו ואז אני רק מחבקת אותו ושותקת ומקווה שהחיבוק שלי מעביר את הפגיעה שפגעתי בו בזה שאני צעקתי או הרחקתי אותו מעלי, מה עובר עלי לעזזל מה עובר עלי? האם זה רק הורמונים האם זה יעבור עד סוף ההריון הזה? האם יקח לי זמן להתאושש מהלידה כמו שלקח לי עם הבונבון לקח לי משהו כמו 3 חודשים עד שחזרתי לעצמי והפסקתי להרגיש רע ולהיות רגשנית ובוכיה? ומה יהיה אז אני ימשיך לפגוע במלאך הקטן והחף מפשע שלי? אמשיך להתנהג אליו מגעיל בכל פעם שיהיה לי יום כזה??? למזלי זה לא קורה כ"כ הרבה אבל כשזה כן קורה המצפון שלי והלב מתפוצצים.. האם אני אמא לא טובה? האם אני מאבדת את השפיות? תודה

היי ציפי, מתאורך נשמע שמאוד קשה לך. יש לי מספר שאלות לי אליך בטרם אשיב: האם תוכלי לתאר מה היה המצב לפני ההריון? האם גם אז היו אצלך שינויים תכופים במצב הרוח? אם כן, איך זה השפיע על תפקודך? האם את נוטלת תרופות כלשהן? האם יש לך מקורות תמיכה כלשהם? את נשמעת מאוד לבד בכל ההתמודדות הזו. אשמח אם תשיבי ונחשוב יחד איך ניתן לסייע לך בהתמודדות הקשה הזו. אור-לי

אור-לי שלום, יש לי בן כבן 3 וחצי , ילד בוגר , מדבר בצורה יוצאת דופן, בעל ביטחון. כל יום אחה"צ אני ובעלי (אביו)יוצאים איתו לגן שעשועים יחד עם אחיו הקטן .הוא שיחק , הכל היה בסדר עד שלפתע מצאתי אותו יושב על הרצפה , משחק עם האבנים כשכל מכנסיו רטובים מפיפי. שאלתי אותו בנימה חברית מה הוא עשה? והוא ענה לי בפירוש "שהוא עשה פיפי". שאלתי אותו מדוע במכנסיים? אז הוא אמר "כי רציתי". האם יש לכך סיבה לדאגה? האם זה יכול להעיד על איזשהי מצוקה כלשהי? האם בהכרח עשיית צרכים במכנסיים באופן מודע באה להראות משהו או שאני סתם מודאגת. אני חייבת שזה די הפתיע אותנו כי הוא ילד כ"כ בוגר , בעל יכולת מילולית גבוהה מאוד ולא ציפיתי למשהו כזה פתאומי. אשמח על תשובתך....

היי שמרית וגיא, אני מבינה את ההפתעה לנוכח התשובה "כי רציתי". זה יכול לתת תחושה שהוא "משתין עליכם" וזה נשמע די מעצבן... שאלה נוספת שניתן לשאול אותו במצב דומה היא: "מה רצית להגיד לנו בזה שעשית פיפי במכנסיים?" או "אם פיפי היה יכול לדבר, מה הוא היה אומר לנו?". יש סיכוי שתשובתו תקרב להבנה טובה יותר של הענין. כיוון מחשבה נוסף: אתם מציינים שבנכם מאוד בוגר, עם יכולת מילולית טובה מאוד. יתכן שבצורה זו הוא מביא לידי ביטוי חלק יותר ילדי ורגרסיבי שהוא צריך לבטא. אפשר שהוא חש את ההתפעלות שלכם מהתנהגותו הבוגרת, ובודק אופציות נוספות... אבל כאמור, את התשובה המדויקת ביותר אני מאמינה שתוכלו לקבל דווקא ממנו, עם שאילת השאלה המתאימה. בהצלחה! אור-לי

שלום, קצת רקע - יש לי ילדה בת 4 וחצי. בוגרת, חברותית, מאוד אוהבת חברת ילדים ונבונה. לאחרונה נולד לה אח(בן חודש וחצי). היא מקבלת את השינוי בצורה מופלאה. ברור לי שקשה לה אבל היא לא כל כך מראה את זה. אנחנו מאוד משתדלים להרעיף עליה כמה שיותר אהבה ולנסוך בה תחושת ביטחון , שהתינוק החדש לא תופס את מקומה כאחות גדולה, ושיש לה פריוולגיות שרק היא יכולה להנות מהן כי היא גדולה והוא קטן וכו'. בספטמבר היא עוברת לגן חדש - טרום חובה. עד היום היתה במסגרת של גן פרטי יום שלם. אין בגן החדש אף ילד שהיא מכירה. בנוסף, מכיוון שגן כזה הוא חצי יום, משעה 13:00 - 17:00 היא תהיה בצהרונית. וכאן בעצם השאלה: יש לי אפשרות להשאיר אותה בצהרונית בין 13:30- 17:00 של הגן שכיום היא נמצאת בו, וכך תשאר עם ילדים שהיא מכירה וכמובן סייעות שהיא רגילה אליהן. אבל הצהרון הזה הוא כמו בייביסיסטר - אין חוגים/פעילויות שמתאימות לגיל זה. הילדים בצהרון פשוט מצטרפים לפעילות שאר ילדי הגן הקטנים יותר . כל הילדים בצהרונית יהיו קטנים מביתי לפחות בשנה אם לא יותר. האפשרות השניה, לצרף אותה לצהרונית חדשה - שם כל הילדים גם יהיו חדשים לה וכמובן גם הסייעות. ככל הנראה לא יהיו בצהרונית ילדים מהגן החדש אליו תלך בספטמבר. אבל, בצהרונית הזו הילדים יהיו בני גילה, יש חוגים והעשרות שמתאימים לגיל שלה, ואין לי ספק שיהיה לה יותר מעניין ומאתגר. מה עדיף? האם זה ייצור עומס גדול מידי של שינויים לילדה בתקופה קצרה? מצד שני, ילדים בגיל זה הם לרוב סתגלנים וסביר להניח שתתרגל די מהר למסגרות החדשות. מה את מציעה? תודה רבה!

היי יעל, שאלתך היא מסוג אלו שאין עליהן תשובה אחת נכונה, והתשובה תלויה בעיקר בנטיות לבו של המשיב... אי לכך, אני פותחת את השאלה לתגובות חברי הפורום, בתקווה שאחת התגובות תמצא הד בליבך ו"תתחברי" אליה יותר מאל השאר. בהמשך, אם עדיין תרצי, אביע את דעתי. אור-לי

דעתי, הלא מקצועית, כאמא לבוגרים.... ילדה בגיל 4/5 , לא צריך להעמיס עליה פעילויות בסגנון חוגים וכדומה. זה עדיין לא אוניברסיטה. פעילות בגן רגיל עד הצהריים בחברת ילדים בני גילה, היא בהחלט מספקת בגיל הזה. לא רק מספקת, אלא מספיק מעייפת גם כן. את זה אני אפילו זוכרת מתקופת היותי ילדה.. נכון שיש היום אופנה של חיפוש אחר חוגים ללא סוף, אבל זה יותר בגלל שעות העבודה של ההורים ולא בגלל צורך אמיתי של הילד.. כך שמסגרת של כאילו בייביסטר יכולה להיות מתאימה גם כן. חוגים הייתי משאירה לגיל גבוה יותר וגם אז לא יותר מ1-2 פעמים בשבוע. ילד צריך לדעת גם להעסיק את עצמו, מבלי שמישהו מבוגר יתכנן לו בדיוק מה לעשות.. שיסלחו לי ולא יתקיפו אותי... - גדלתי בארץ בגילאי גן ובית ספר כמעט בלי חוגים בכלל, ובלי קייטנות, ושום דבר רע לא יצא לי מזה ולא גרם לי לחסר כלשהו. ילד זקוק לזמן מנוחה, לזמן פנוי לעצמו. כמו שאני זוכרת את שלושת ילדי בגיל זה, גן עד הצהריים פלוס חוג פעם אחת בשבוע בלבד בשעות אחרהצהריים המאוחרות / לפנות ערב, זה היה די והותר. אבל זה תלוי גם באופיו של הילד.. עניין של להתרגל לילדים אחרים, זה בפירוש תלוי באופי של הילד, וגם אם קצת קשה לו בהתחלה, מנקודת ראות רחוקה, הזמן עושה את שלו.. ושוכחים מהקושי הזה. לא נראה לי שקושי כזה אם קיים, משפיע השפעה משמעותית על ילד ממוצע. לאח בבית מתרגלים אחד יותר מהר ואחד לאט יותר..

תודה לא'.

אני אמא לילד בן שנה ו-10 ולפני כחודש נולד לי תינוק. בהתחלה הבן הגדול קיבל אותו יפה ולא הרגשנו שום התנהגות חריגה מבחינתו. בימים האחרונים הוא מתחיל להרביץ המון לי ולבעלי , לבכות, לרצות שנרים אותו הרבה,ומתעלם מהדברים שלנו( מה שלא היה קודם). יש לציין כי אנחנו משתדלים לשתף אותו המון בדברים כמו: תעזור לי להביא מוצץ לתינוק ולהחליף לו ואת זה הוא עושה בשימחה. בנוסף אנחנו משתדלים לתת לו הרבה יחס ופידבקים חיוביים על כל דבר אך זה לא עוזר. ניסיתי להראות לו שאני מתעלמת מכך שהוא מרביץ ע"מ שיראה שהוא לא מצליח למשוך כך תשומת לב ולא עזר , ניסיתי לכעוס וגם לא עזר. אני קצת אובדת עצות ומפחדת שאם אני לא אעשה כלום המצב ישאר כך. אנא עזרו לי.

היי הילה, ראשית, מזל טוב! באשר לבנך הבכור (נשמע ממש "גדול", וזה לא המצב) את מתארת מצב טבעי. הוא עדיין תינוק בעצמו, וברור שהוא חרד למעמדו ולאהבתכם (תוכלי לקרוא שאלות ותשובות נוספות בנושא זה, המופנות שוב ושוב לפורום). אני מחזקת אותך בדרכך להמשיך להעניק לבן הבכור יחס חם ופידבקים, גם אם למראית עין זה לא עוזר. חשוב לתמוך בו במהלך התפתחותו, ולהביע שוב ושוב את אהבתכם כלפיו ואת מקומו השמור בלבכם. בהצלחה! אור-לי

שלום רב, הנני אם חד-הורית לילדה בת שנתיים וחצי ולפני שנה וחצי התאלמנתי,כשבועיים בערך החלטתי לעזור לילדה להגמל מחיתולים, קודם לכן היתה עם חיתול והזכרתי לה האם יש לה צרכים לעשות באסלה וזאת בליווי קריאת סיפור או קבלת הפתעה כתמורה, זה הצליח מעט מאוד אז הגעתי לשלב הורדת החיתול לאלתר הילדה אינה מבקשת, במשך השבועיים האחרונים התחילו התקפי זעם שמאופיינים בהשתטחות על הרצפה צעקות והנפת הידיים עד כדי הרבצה אם זה כלפי או כלפי אימי בזמן שהיא בהשגחתה ואני בעבודה,היום הגענו הביתה נכנסתי לשירותים והילדה שאלה את אימי איפה אמא, והיא אמרה לה היכן , אז היא נגשה לדלת השירותים ולא רצתה שאצא משם וכשיצאתי היא שוב חזרה תוך כדי ההתקף באמירה שאשאר בשירותים ואעשה שוב פיפי וזאת במהלך של כחצי שעה עד שנרגעה, בדרך כלל לא הגבתי עד שהיא נרגעת אבל אמי ואחותי לא יכלו להתאפק לנוכח המצב ואני מאוד כעסתי, אני אובדת עצות ואינני יודעת כיצד לפעול והאם נכון הוא לנהוג בהתעלמות אציין שהיו כמה התקפים כאלה אבל הסיבה שונה כגון רצון לקבל ממתק נוסף, אשמח לתשובה דחופה תודה

קשה לדעת במדוייק מה גורם לביתך להתפרץ, אני יכול להעלות השערה שההתפרצויות קשורות לרצון שלה בשליטה - היא רוצה להחליט שתשארי בשירותים ותעשי שוב פיפי. אני מקשר את הרצון בשליטה לגמילה מהחיתולים - זה השלב בו הילדים מאד עסוקים בשליטה שלהם על גופם ויתכן כפועל יוצא מכך שגם בשליטה על אנשים סביבם. אני ממליץ להמשיך להתעלם. אם היא מרביצה את צריכה לשים לה גבול מאד ברור - אל תחששי לתת לה עונש קל. זאת כמובן במקביל לכך שתיהי אמפאטית לרגשות שלה: "אני מבינה שאת כועסת/עצובה/רוצה ממתק אבל אני לא לא מסכימה שתרביצי...זה לא נעים לי שאת רביצה...עכשיו תיהי בחדר שלך עד שתרגעי. כשתחליטי שאת רגועה אני אשמח לדבר איתך...." בהצלחה, זיו

גילי שלום, אני מצטערת לשמוע על התאלמנותך. בנוסף לקשיים ה"רגילים" הכרוכים בגידול ילדים נכנס גורם נוסף של היותך לבד אל מול כל ההתמודדויות הללו, וזה קשה. לפחות מהסיטואציה אותה את מתארת נשמע שהקשר עם מקורות התמיכה שלך - גם הוא לא תמיד קל. אם תרצי לפרט בענין זה על מנת שנחשוב יחד איך ניתן להקל עליך - את מוזמנת. אור-לי

איך ניתן לבשר לפעוט בן שנתיים וחודשיים(שמדבר בצורה שוטפת) שאבא "יעלם" מהבית לכמה ימים? אני יודעת מניסיון קודם שזה גורם לתחושת חוסר ביטחון שאבא נעלם לו (בעלי עושה המון מילואים).במהלך הימים והלילות הוא מבקש שאבא יבוא, מה להגיד?

כאבא וכמי שעושה מילואים ה"היעלמות" הזו כאשר יוצאים למילואים אכן יוצרת קשיים גם לילדים וגם להורים. כדאי להכין את הילד יום-יומיים לפני היציאה למילואים. לדבר איתו על כך שאבא לא נעלם אבל הוא לא יהיה כאן מס' ימים. ביום שהאב יוצא למילואים חשוב להפרד מהבן ושוב לשהסביר לו שאבא יחזור עוד כמה ימים. בזמן המילואים כדאי לשמור על קשר טלפוני. בהצלחה, שירות קל ושהאב ישמור על עצמו

היי ענבר, כיוון שבנך כבר עבר פרידה אחת בעקבות המילואים של בן זוגך, ניתן להתייחס לכך שנסע וחזר לאחר כמה ימים, וכך יקרה גם הפעם. חשוב לומר לבנך שלפני שאביו יסע - הוא יפרד ממנו ושהבן יראה אותו עוזב. בנוסף לקשר טלפוני בין בן זוגך לילד, יש אפשרות שהאב ישאיר בבית איזשהם דברים קונקרטיים שהילד אוהב ושתוכלי "לשלוף" בעת מצוקה שלו ולהגיד שאת זה אבא השאיר בשבילו עד שיחזור. בכל מקרה, אין להתפלא אם הילד לא יהיה מרוצה, ועדיף שיבטא את הקושי שלו בפרידה מאשר ישתיקו. בהצלחה! אור-לי

איך היתה חופשתך? תודה שחזרת אלינו. יש לי בת שעולה לכיתה ז. במהלך השנה שעברה חלה נסיגה חברתית שלדעתי רובה הגיעה ממנה (מבתי). כמו שאני חושבת זה שהיא התבגרה מהר יותר משאר בנות כיתתה שאיתן היתה רגילה לבלות, לשחק וללכת לחוגים והיא פשוט התנתקה מהן לחלוטין. ההתנתקות מתבטאת בכך שהיא בחרה ללכת עם מספר מאוד מצומצם של בנות שהן יותר שקטות, פחות רעשניות ופחות "חברתיות" בלשון המעטה. לא נראה לי שזה מפריע לה (למרות שלי כן) והיא לא מעוניינת להפגש איתן, במפגשי כיתה היא ממהרת לחזור הביתה אם היא הלכה ולרוב אינה הולכת למפגשים מהסוג הזה. האם זה בסדר "לעזוב אותה לנפשה", לרדת ממנה ולא להתערב כמו שהיא מבקשת"? לא פעם ניסיתי לדובב אותה כדי לדעת מדוע חלה נסיגה זו, מדוע אינה בקשר עם אותן בנות שאת רוב ילדותה בילתה איתן אך היא מבקשת ממני שלא להתערב ולעזוב אותה. מה שמטריד אותי יותר מהכל זה בשנה הבאה רוב הבנות הללו הן איתה בכיתה ולה יהיו שתי אפשרויות או ללכת עם כולן או להשאר לבד. מה את מציעה לעשות? ניסיתי גם אני ליזום מפגשים אך שוב נדחתי בטענה שלא אתערב. לאחרונה היא מנותקת לגמרי מכל הכיתה (מלבד שתיים שלוש חברות), לא הולכת למסיבות ולא למפגשי כיתה. כל שיחה שאני מנסה לשאול למה? אני ישר מותקפת בלא רוצה ללכת וזהו. תעזבי אותי בשקט ואל תתערבי. לא בא לי ללכת... לציין כי היא תלמידה טובה ועל פניו לא נראה כי קרה משהו שדחק אותה הצידה. רוב ההתנהגות (גם כפי שאני רואה אותה באירועים משותפים) באה מצידה. היא הולכת אחורה למרות שהרבה פעמים מבקשים ממנה לבוא איתן, היא פשוט דוחה את ההצעה. מה את מציעה לי לעשות? מדוע בטחונה התערער והאם באמת הסיבה של התבגרות מוקדמות יכולה להיות הסיבה?

שלום לאמא המודאגת, אהבתי את המודעות שלך, הרבה פעמים לנו ההורים מפריעים דברים אצל ילדנו שלילדנו אינו מפריע, אני מזמינה אותך להיזכר מה היה מקומך החברתי כשהיית בגילה של בתך. ולשאלתך, מאוד יכול להיות שאכן בתך מרגישה היום בוגרת יותר מהבנות האחרות ולכן מעדיפה לבחור לעצמה קבוצה קטנה של חברות באותו ראש כמו שלה ופחות ללכת עם כולן. אגב בחירת קבוצה קטנה של חברות טובות זהו שלב מתקדם יותר בהתפתחות החברתית, מקבוצה גדולה של חברות לשתים שלוש חברות טובות שאיתן אפשר לשוחח על הכל!. כל עוד בתך אינה מרגישה שיש לה בעיה חברתית את אכן לא יכולה לעשות כלום. לגבי דאגתך לשנה הבאה, את תמיד יכולה להיות בקשר עם המורה בשנה הבאה ולעקוב אחר מצבה החברתי של בתך. אם אני מבינה נכון בתך נמצאת כיום עם שלוש חברות שאיתם היא בוחרת לבלות, אין כאן בעיה של נערה אשר בוחרת להסתגר בביתה, ללא חברות, הנמנעת מכל קשר חברתי. ואם כך אכן המצב אז תסמכי על בתך,נראה לי שזה מה שבתך מבקשת ממך. תיהי סבלנית, יתכן מאוד שבשנה הבאה יהיו שוב שינויים מבחינה חברתית אצל בתך,, החיים הם מאוד דינאמיים, בעיקר בגיל ההתבגרות!. בהצלחה בתיה

אני מגדלת שניי ילדים בגפי ,, הבן שלי כיום בן 13. מיתעצבן מהר,, מציק כל הזדמנות לאחותו , משקר במצח נחושה וזה הופך להיות עיכבי. כל הזמן מבקש כסף, לבגדים לנעלים שעולות 1000 שח , הוא יודע שכרגע אני לא עובדת וקשה מיבחינה כלכלית,, ואני חושבת שהוא די בוגר על מנת להבין את המצב,, החברים נהיו מאוד חשובים לו,, אך הוא אינו יוזם ,, רק אם הם באים לקרוא לו הוא יורד , אם לא הוא מסוגל לישון ולא ללכת בעצמו לחפש אותם ,, מה לעשות בקשר לכך? והחדר שלו תמיד מטונף הוא מיתעקש לטנף ,, הינה פיתאות החליט לגלף נחושת,, כל החדר שלו נחושת ,, הבגדים שלו על הריצפה בלאגן גדול מאוד,, האם לעזוב הכל ולתת לו להבין שלא כיף לחיות במצב הזה אנאתעזרי לי אני חסרת אונים פוחדת לבלבל אותו איות והוא בגיל התבגרות!!! אם אבא שלו הוא בקושי בקשר... ונימצא לפניי בר מיצווה בחודש בעזרת ה'...

אור-לי אלדר שלום! אני אם חד הורית ויש ילדה בת 3 והיא כל הזמן מגיבה בעצבים מלווים בצעקות ובאלימות לכל דבר, גם בבית וגם בגן. גם כאשר אני מנסה להסביר לה שזה לא יפה להתנהג כך, היא ממשיכה לצעוק בכוונה היא רוב הזמן בוכה כשלא מקבלת את מה שהיא רוצה ומגיבה באלימות ..ניסיתי כמעט את כל הדרכים למגר את התופעה הזו, אך אינני מצליחה . אנו מתגוררות אצל אימי ובבית אין אלימות.יש לציין כי הילדה עברה תקופה מאוד קשה עקב הניתוק מהמסגרת המשפחתית שהיינו בה עם אביה, למרות שהיא הייתה בת שנתיים וחצי כשזה קרה. בבקשה תייעצי לי מה לעשות, אני כבר מיואשת וחסרת אונים. תודה

רינת שלום, את מתאר התנהגות "פרועה" של בתך - אותה ניסית למגר בדרכים רבות, ללא הועיל. אנסה להבין בעזרתך טוב יותר מה מבטאת ההתנהגות, מה עומד מאחוריה, על מנת להתערב בדרך אחרת, שאולי תגע יותר במקור הסמפטום. האם ההתנהגות אותה את מתארת אפיינה את בתך, בבית ובגן, גם בטרם עזיבת אביה את הבית? מה הייתה האווירה בבית בטרם התגרשתם - את ואביה? איך בתך הבינה את הגירושין? מה הסברתם לה"? באיזו דרך? אשמח לשמוע יותר ולנסות לסייע. אור-לי

אור-לי שלום ראשית אני מודה לך שחזרת אלי בהמשך לשיחתינו..באותה תקופה המצב בבית היה מאוד מתוח בקושי היינו מדברים והיחסים בין יובל לאביה היו מאוד רדודים ואפשר לומר שכמעט ולא היו .אביה של יובל התרחק ממנה והתעלם ממנה לחלוטין, סירב לתקשר איתה בטענה שהיא בוכה כל הזמן והיא מפונקת יותר מידי .יובל גם כן ולא הייתה מוכנה להתקרב אליו.הקשר היחידי שהיה בניהם היה כאשר היה מעיר לה על משהו . למרות כל זאת יובל התנהגה יפה בגן היא השתלבה עם כל הילדים ולא היתה התנהגות אגריסיבית מצדה .כאשר נפרדנו, הסברתי ליובל שאנחנו לא נגור יותר עם אבא ושאני אוהבת אותה ושתמיד נהייה יחד.למעשה הכל התחיל תקופה קצרה לאחר שעברנו דירה. יובל התקשתה להסתגל למקום החדש היתה בוכה ,מסרבת לישון סירבה לעזוב אותי.וכמובן החלה להיות תוקפנית, אגריסיבית,ועקשנית.סה"כ יובל ילדה מאוד טובה,עדינה, חברותית וחייכנית.

בתי בת ה- 71/2 מתקשה להביע את דעתה (כלומר אם ילדה מסוימת עשתה, לה או אמרה לה משהו לא נעים. בתי מפחדת להתמודד מולה ולהסביר לה את המעשה שעשתה, ולבקשה לתקנו וכל זה מפחד שלא ירצו לשחק איתה. דבר זה קורה עם ילדים באותה הכיתה שלה או יותר גדולים עם הקטנים אין לה בעיה וכל זה לפי ההסבר שלה.המורה עדכנה אותי שזה גם מה שהיא חושבת. אבקש ממך אם תוכלי לומר לי מה הבעיה ואיך אפשר לפתור אותה.כמו כן חשוב לציין שלפני שנתיים נולד אח שלה והוא כבר בן שנתיים. יש הרבה קנאה בינהם והרבה מריבות. הפסיקה לישון לבד היא ישנה איתי במיטה.וגם להתקלח לא מוכנה לבד.

ג' שלום, את מתארת מצב בו בתך מתקשה להתמודד עם בני קבוצת השווים (ילדים בני גילה) ועם גדולים ממנה. היא מתקשה להביע את עצמה בצורה אסרטיבית, מחשש פן תידחה. נשמע מתאורך שבתך לא מעריכה את עצמה די ומביאה את עצמה בקשר חברתי בצורה חלקית. האם תוכלי את לספר מעט על בתך? מה את אוהבת אצלה? במה היא טובה? מה האיכויות שלה? אור-לי

בתי ילדה מאוד מיוחדת. ילדה שכולם מסתדרים איתה וכולם אוהבים אותה. תלמידה חרוצה סימה עכשיו כיתה א עם תעודה מצוינת הכל א. ילדה מאוד יפה על פי טעמי לא כל כך מגונדרת. אני ובעלי מנסים לתתלה הכל לה יש את כל הברציות הכי שוותכל הזמן החברותשלה אומרותלה איזה כיף לך שיש לך הורים שמרשים לך הכל. רובת רוצים כל דבר שיש לה. בת הדודה שלה באותו גיל רוצה כל הזמן אותם דברים כמו שלה.וקונים לה כמובן.הקשרביני לבין בעלי סובל מעליות וירידות רציניות. אך בכל זאת אני מנסה תמיד שהיא לא תיפגע מהקשר הלא בריא הזה. ילדה מאוד פיקחית. אני מקבלת עליה תמיד מחמאות מהורים שאצלם היא מתארחת. מומשמעת אך בבית מסרבת לעשות דברים מנימלים שהיא צריכה לעשות. ומאז שנולד האח תמיד צועקת עליו מרביצה לו. ואומרת שהוא הרס לה את החיים. ןשהיא לא רוצה אותו. אשמח לקבל עצה בענין.כדי שאוכל לדעה איך להתנהג איתה.

הי, כיצד עליי להתמודד עם פחדיו של בני בן ה 3 עם רעשים? כל רעש שהוא חזק מדיי כמו שואב אבק, מקדחה וכו מפחידים אותו. מה עליי לעשות? כיצד אוכל לעזור לו להתמודד עם הפחד?

רומי שלום, הדרך להתמודד עם חרדותיו של בנך מרעש הן להראות ולהסביר לו את מקור הרעש, ולכנות את הרעש בשם: "אתה יודע, הרעש שאתה לא אוהב הוא הרעש של שואב האבק, של המקדחה, וכו'". יתכן שבנך נבהל מהרעש ברגעים בהם את אינך במיטבך, לחוצה או עייפה.. כך, ליוויו של הילד והנוכחות שלך עמו תוך השמעת הרעש, עשויים להרגיעו. בהצלחה! אור-לי

אני אם גרושה+2 יש לי בן 15 ובת 12 הבעיה החלה שעברנו לפני שנה וחצי לעיר מקיבוץ וביתי התחברה עם בנות לא ממש חיוביות היא בזמן האחרון מתחצפת, לא עושה כלום מלבד חשבונות סלולרי מנופחים ולאחרונה הכירה מספר בנים מהישוב השכן (נוצרים) ומבלה איתם בגן השעשועים הרקוב לבית בטענה שהם ילדים בדיוק כמוה ועל אף השיחות שלי איתה וההסברים אני לא מצליחה "ליישר" את התנהגותה. אני אישית פוחדת לאבד אותה ,המעשים הולכים ומקצינים , אביה מעורב אבל לא יכול הרבה לעשות היות והוא רואה אותה אחת לשבוע. עזרו לי אני אובדת עצות.

לדעתי ביתך בשיא גיל ההתבגרות ההתנהגות שלה טבעית לגילה ואת צריכה להתיחס בהתאם לגבי הפלפון יש דחוף להגביל אותה לסכום של משהו כמו 100 שקל בחודש אול לסדר לה רק שיחות נכנסות במידה והיא לא עומדת בתנאים לגבי הנוצרים אין מה לעשות הם באמת בני אדם את צריכה רק לבדוק שהיא אכן לא מבלה עם בנים שעות רבות במקומות שאת לא יודעת , תנסי הכל ברוח טובה ככל שתילחמי היא תילחם יותר ותתמרד בך תני לה חופש ותגידי לה שאת סומכת עליה שהי א בוגרת ומבינה את הסכנות אני יודעת שזה קשה להציע הצעות מהצד אך אני גם אמא עם נסיון ובכל ישוב יש עובד סוציאלי שיכול לתת לך אוזן קשבת ואולי עצה במידה והמצב מאוד יחמיר את רק צריכה לברר בעיריה שלך את הנושא בעיקרון ילד שמרפים ממנו וסומכים עליו באמת לא מגיע למקומות שלילים אלא ההפך

לדעתי ביתך בשיא גיל ההתבגרות ההתנהגות שלה טבעית לגילה ואת צריכה להתיחס בהתאם לגבי הפלפון יש דחוף להגביל אותה לסכום של משהו כמו 100 שקל בחודש אול לסדר לה רק שיחות נכנסות במידה והיא לא עומדת בתנאים לגבי הנוצרים אין מה לעשות הם באמת בני אדם את צריכה רק לבדוק שהיא אכן לא מבלה עם בנים שעות רבות במקומות שאת לא יודעת , תנסי הכל ברוח טובה ככל שתילחמי היא תילחם יותר ותתמרד בך תני לה חופש ותגידי לה שאת סומכת עליה שהי א בוגרת ומבינה את הסכנות אני יודעת שזה קשה להציע הצעות מהצד אך אני גם אמא עם נסיון ובכל ישוב יש עובד סוציאלי שיכול לתת לך אוזן קשבת ואולי עצה במידה והמצב מאוד יחמיר את רק צריכה לברר בעיריה שלך את הנושא בעיקרון ילד שמרפים ממנו וסומכים עליו באמת לא מגיע למקומות שלילים אלא ההפך

למיואשת שלום, דאגתך מאוד במקום, אכן בתך נמצאת בגיל מאוד רגיש ופגיע בנושא התחברויות ומאוד חשוב להיות עם היד על הדופק לגבי שינויי התנהגות. חשוב לזכור שבתך נמצאת בתחילת גיל ההתבגרות ולכן עדיין אמור להיות לך קל יותר לשים לה גבולות מאשר בעוד שנתיים או שלוש, מכאן שחשוב לא לוותר ולא להבהל מ"הצעקות" או "סקנדלים" שהיא עלולה לעשות כשמשהו אינו מוצא חן בעיניה. יתרה מכך, במידה ואכן את מרגישה שבתך אינה מקבלת את הגבולות שלך, חשוב שתעזרי בעובדת נערות (עו"ס נערות) בלשכת הרווחה העירונית. בתך עדיין קטינה ועדיין בטווח הגילאים שההורים משמעותיים עבורה, לכן חשוב שלא תתייאשי אלא "תלחמי" על בטחונה!. המעבר מהקיבוץ לעיר והגרושים, הם שני גורמים השמים את בתך במקום פגיע, דבר ההופך אותה לנערה בסיכון, לכן חשוב ביותר להעזר בגורמים הנכונים כדי למנוע ממנה להפגע. , אגב חשוב מאוד שהאבא של הילדה, יהיה בראש אחד איתך בדאגה ובפניה אל בתך וכן לגורמים הנכונים. אל תוותרי על מקומו, הוא חשוב ביותר, הוא אינו בעלך יותר אך הוא האבא של בתך! בהצלחה בתיה

אחרי ניסיונות מרובים להביא ילדים אני בהיריון לראשונה בגיל 35 ובעלי גדול ממני ב- 9 שנים. מאוד מטרידה המחשבה של הגיל שלנו על היחס של הילדים שלנו אלינו בעתיד. יש לציין, שיש לנו ראש מאוד צעיר ולי יש ניסיון עשיר בחינוך ובגישה לילדים. אני מאוד רוצה משפחה גדולה וכל הזמן רואה את הגיל שלנו לרועץ. איך מתמודדים עם זה?

קודם כל בשעה טובה. הגיל אינו בהכרח קושי, להיפך, לרוב הוא מביא עימו בשלות פנימית שמאד תורמת להורות. עם הגיל החיים מקבלים פרופורציות מאוזנות יותר, יש יכולת טובה יותר להבדיל בין עיקר לתפל, ואין הרגשה שהיחמצת משהו בהפיכתך לאם (מה שקורה לעיתים בגילאים צעירים יותר). אני בטוח שהידע וניסיון החיים שלך ושל בן זוגך יתרמו לכם בגידול ילדיכם ויתרמו להעשיר את עולמם הרגשי באופן ישיר. בת זוגתי הייתה מעט מבוגרת ממך שהבאנו את בננו לעולם ואני רואה את התרומה הרבה של גילה לאימהותה. לפנייך עוד מספר שנים של פוריות ואני מאחל לך שתגשימי את משאלתך למשפחה גדולה. זיו

שלום לך, ראשית, מזל טוב על ההריון! אני מצטרפת לזיו בדבריו על יתרונותיה של הורות בגיל בשל יותר. כפי שאני רואה סביב, גיל 35 אינו חריג ללידה ראשונה [לפחות בת"א]. עיקר הבעיה היא בעיניי שאת "כל הזמן רואה את הגיל לרועץ" ולא מצליחה "להחזיק" את התחושה שלך באשר לייתרונותיו. כשאת חושבת על כך בצורה רציונלית, את מבחינה בניסיונך העשיר בחינוך ובגישה לילדים, אך רגשית - זה לא "מחלחל". יתכן שהנסיונות המרובים להכנס להריון עוררו תחושות שעניין הגיל "נגזר עליכם" וחרדות באשר להשפעת הנושא על ילדיכם. אני מאמינה שאם תוכלי לקבל את המצב כפי שהוא, גם ילדייך יוכלו לקבל אותו, מעבר לפערים שבאופן טבעי ילדים מרגישים בגיל מסויים שקיימים בינם לבין הוריהם. אור-לי

בני בן השנתיים וחצי נתקף בחודשים האחרונים בהתקפי זעם. הוא יודע כבר לדבר, אך כאשר משהו מציק לו [למשל, רואה צעצוע אצל ילד אחר, או שלא מקבל את מה שהוא רוצה באותו הרגע], הוא משתטח על הרצפה ומתחיל לבכות ולבעוט ולהרביץ [אם נגשים אליו]. יש לציין כי הוא מכיר את המילה "לא" בבית. ודבר נוסף, בגן זה לא קורה לו. א. האם זה אופייני לגילו? ב. כיצד מתמודדים עם התקף כזה שיכול לקרות גם במקום ציבורי?

אני כ"כ מזדהה עם דברייך - הבכי, הצרחות, הבעיטות, ההשתתחויות על הרצפה - כאילו סוף העולם הגיע. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצבים כאלו היא להתעלם. כל פעם כשהילד מתפרץ לא להתייחס להתנהגותו, לתת לו להתפרק - כנראה שהוא זקוק לזה. כשהוא מסיים את ההתפרצות כדאי להביע אמפתיה לרגשותיו: "אני מבינה שכעסת כי... והיית עצוב....אבל גם כשכועסים ועצובים אנחנו לא מרביצים, צורחים...זה לא נעים לנו כשאתה מתנהג כך..". בנוסף, בגיל שלו אין שום מניעה לתת עונשים במידה והוא מכה כמו לשים אותו בחדר למספר דקות, שימת הגבול יכולה לארגן אותו מאד. בהצלחה, זיו - אבא ועובד סוציאלי

קרן שלום, לשאלתך - הדבר אינו חריג, אם זה מרגיע במשהו... המסר שעלייך להעביר לבנך הוא שהתקף הזעם אינו עוזר. לצד זאת, יש לתת לגיטימציה לכעס ולהעביר את המסר כי כעס הוא נורמלי, אך יש לנתבו בצורה הולמת. בהצלחה! אור-לי

שלום רב, יש לי בת בכורה בת 4 שנים אשר בזמן האחרון החלה לפתח "פוביה" מפציעות. כל שריטונת קטנטונת, שפשוף קל, כאב כלשהו וכיו"ב גורם לה למתח, לחרדה ולבכי רב ואי רצון לתפקד כלל. ברגע שיש לה פצע באיבר כשלהו, נניח ברגל או ביד ואין זה משנה מה גודלו או מה טיבו או ממה הוא נגרם, היא מתיישבת, מחזיקה את האיבר ולא מוכנה להרפות. בוכה לעיתים תכופות וממתירה מבול של שאלות - מתי הפצע יעבור? האם ירד לי דם? האם הפלסטר כואב? וכו' אשר חוזרות על עצמן מידי כמה דקות ורק הן אלו שמעסיקות אותה. מאותו רגע ואילך היא מנוטרלת למעשה מכל פעילות ויושבת לה טרודה ועצובה. אם הפצע ברגל, למשל, היא תצלע ותלך עקום לגמרי. מידי פעם היא נתקפת בפניקה. היה ואנו צריכים להגיע לרופא היא שוב שואלת המון שאלות ומסרבת להגיע אליו. אני רוצה לספר על מקרה שארע לא מזמן כדי להמחיש את גודל הבעיה - לפני מס' שבועות נכנס לה קוץ ליד, בים. מאותו הרגע היא הפסיקה כל פעילות, התיישבה וכלל לא היתה מוכנה לתת לנו לגעת במקום ע"מ לבחון במה מדובר. כל נסיונותינו לשכנעה עלו בתוהו. כשהגענו הביתה היא מאוד התלוננה שכואב לה והסברנו כי ישנו כאב גדול בגלל שהקוץ עדין באצבע וחייבים להוציאו. היא הסכימה רק שנסתכל על האצבע מבלי שנגע בה ובמשך כשעה ישבנו בתי בעלי ואנוכי, בסביבות השעה 24:00 ודנו בסוגיית הקוץ. הצענו לה את כל הדרכים לעזור לה, היא בעצמה העלתה רעיונות איך לעשות ומה אולם ברגע שהתקרבנו לאצבע עם הפינצטה היא חזרה בה והחלה לצרוח ולהשתולל. היא ממש נכנסה להתקף חרדה - רעד בגוף, בכי שלא ניתן להפסיקו - זה היה מחזה מעורר רחמים. בסופו של לילה ולאחר ששכנעתי אותה שכדי שאנו נטפל בה ולא הרופא, היא שכבה עליי ובעלי הוציא את הקוץ. אני אפילו לא יודעת איך לתאר במילים את גודלה של הפניקה מכל ארוע כזה של פצע. אנו מסבירים בכל פעם מחדש שאין סיבה להפסיק ולתפקד, שהיא כה בוגרת וגדולה, שהיא תנצח את הפצעים שלה, אנו מראים לה שגם אנחנו נפצעים ויתרה מכך גם אחיה הקטן ואיננו מגיבים באותו אופן שהיא מגיבה ואולם, הכל ללא הואיל. אנו אובדי עצות - איננו יודעים מהי התגובה הנכונה? מה המידה שיש לתת מקום לתחושות הפחד שלה? האם להתעלם? האם לומר בפשטות - "ראינו זה יעבור לך" ולהמשיך? מאוד קשה לי לראות אותה כך, אני מרחמת עליה וממש אובדת עצות לגבי הדרך שבה יש לנהוג כלפיה בעניין. אני מאוד עסוקה גם בשאלה האם מדובר בתופעה שיכולה להצביע על בעיה רגשית עמוקה יותר? אנא חוות דעתך בנושא.

היי ליאת, בתחילת הודעתך את משתמשת במילה פוביה לתאור היחס של בתך לפציעות, אולם מוסיפה מרכאות. נראה לי שהמענה לשאלתך טמון בדיוק בשאלה אם מדובר בפוביה, או ב"פוביה". מובן שאיני יכולה לאבחן דרך האינטרנט, אך אני נוטה לסמוך על בחירתך להוסיף מרכאות, הגם שעל פי תאורך את תגובותיכם ליחסה של בתכם לפציעות, הרי שהיא מפיקה רווח משני עצום מהתעסקותכם בעניין (הסתכלתם על אצבעה במשך שעה ודנתם בסוגיית הקוץ עד 24:00... בהחלט נשמע "שווה"!). את מעלה את האפשרות להתעלם או לא "לעשות עניין" מתגובותיה של בתך לפציעות (או "פציעות"...) וזה נראה לי רעיון לא רע בכלל. אתם יכולים להגיד להגיד, כפי שהצעת: "ראינו, זה יעבור לך". סביר להניח שלאור ההסטוריה היא לא תוותר כל כך מהר. אז ניתן לומר: "אנחנו חושבים שההתעסקות שלנו בפצעים מוגזמת ולא עוזרת לך והחלטנו להפסיק". אולי תעלה חרדה לגבי "מה יקרה אם...". אז ניתן לומר: "במקרה כזה, נשים לב ונשמור שלא יקרה לך שום דבר רע"... נראה לי שכדאי לנסות כיוון זה לפני מחשבה על כיוונים של הפרעה רגשית. אם עולים סמפטומים נוספים שמעוררים אצלך שאלה בכיוון זה, את מוזמנת להעלותם כאן. אשמח לשמוע מה יתפתח. בהצלחה! אור-לי

תודה רבה על תגובתך המהירה, קראתי גם את ההפניה שלך בנושא. אני חייבת לציין שיש הלימה בין טון הדיבור לבין המסר המילולי. ודווקא זו הסיבה שהעלתי את השאלה. אני מוצאת עצמי פונה לתינוקת בת שנה ושמונה חודשים בטון תקיף, ולא נעים מספר פעמים ביום, במספר סיטואציות, שחלקן אמורות להיות מהנות (לדוגמה רחצה בבריכה, בילוי בגינה). אני מפחדת שהדבר יהפוך ללא יעיל. האם כל הילדים מרביצים? (אימא שלי מספר שאנחנו, שלושה אחים, מעולם לא הרבצנו). כמה זמן לוקח תהליך "הגמילה"? קשה לי לעשות את המעבר מרגע הכעס ועד רגע ההתפייסות. מה עושים?

היי דנה, האם תוכלי לפרט בנושא שהעלית בסוף שאלתך? ("קשה לי לעשות את המעבר מרגע הכעס ועד רגע ההתפייסות"). מה עובר עלייך ברגעים אלה של כעס? אילו מחשבות/ רגשות/ זכרונות?

שלום! אני נמצאת בהליכי גירושין לא קלים, בעלי הוא מהמר ולא דואג לצרכי הבית או לילדה שלו בת השנתיים וארבעה חודשים, לפני ההליך הוא לא היה משחק איתה או לוקח אותה לטייל היה סתם מדבר איתה כמה דקות או משחק איתה כמה דקות וזה היה מספיק אף פעם לא קילח אותה או האכיל אותה הכל אני, ומה שקורה עכשיו שהוא לוקח אותה לטייל ביום שלו אז אני דואגת שהילדה לא אוכלת נכון או דואג לה כמו שאני דואגת. ודבר נוסף איך אני מסבירה לה שאמא ואבא כבר לא יגורו יחד. היא ילדה מאוד קשה ביום יום ילדה מאוד עקשנית ומרדנית ואני פוחדת שהמכה הזאת תחמיר את המצב, מה אני אמורה לעשות. תודה אנה

אנה שלום, נשמע שאת עוברת תקופה לא קלה, הן כאמא והן כאשה - תקופה הדורשת הסתגלות להרבה דברים חדשים ולא פשוטים בכלל. אני מציעה להסביר לילדה את הדברים כפשוטם. משהו כמו "אבא ואני לא נגור יותר ביחד, כי אנחנו כבר לא מסתדרים ביננו כאיש ואשה. אבל שנינו אוהבים אותך מאוד ונמשיך להיות האמא והאבא שלך, כשכל אחד יגור בבית משלו". אם יעלה חשש כלשהו של הילדה שהפרידה קרתה בגללה, חשוב להבהיר שהדבר כלל לא קשור אליה. למרות שאת מכירה את גרושך כמתפקד באופן מסוים, יתכן שבימים בהם בתכם נמצאת עמו והאחריות לא נחלקת בין שניכם הוא ירגיש יותר מחויב לדאוג לצרכיה. אני מניחה שקשה לשלח את הבת אל אב ממנו כרגע התגרשת, להרפות ולסמוך עליו שיתן את מה שהוא יכול. לטפל בה כמוך הוא לא יכול, כי הוא אחר, ואני מניחה שזה דבר שתצטרכי להסתגל אליו עם הזמן. אני מאמינה שעל אף מגבלותיו, הוא יעשה את המקסימום כאב יחיד. גם במקרה שלא יאכיל אותה כפי שהיית רוצה, אני לא חושבת שפה ושם יום של האכלה פחות טובה יזיק. בתך נמצאת בגיל בו העקשנות והמרדנות "זוקפות ראש". מדובר בתקופה לא קלה, אך היא עוברת. אני מאמינה שככל שתקבלי את הגירושין כדבר המתבקש והנכון ביותר, כך גם בתך תוכל להתייחס אליהם כדבר טבעי. על פי רוב, ילדים מקבלים את הדברים כפשוטם. אני מאחלת לך הרבה הצלחה בהסתגלות למצב החדש, ואולי אפילו הנאה ממנו, וימים קלים יותר. אור-לי

שלום , בני , בן שנתיים, מתקשה להיפרד ממני בבוקר כשאני מביא אותו לגן. למיטב ידעתי, יחס הגננות והילדים עימו הינו טוב מאוד. בכל בוקר בני בוכה ואחרי מספר דקות נרגע. כיצד ניתן להימנע מפרידה קשה זו בכל בוקר ? תודה רני א

היי רני, האם תוכל לשתף מה עובר *עליך* בפרידה מבנך בבוקר? אלו מחשבות/רגשות/זכרונות עולים אצלך? אור-לי

בני בן 17.5 סובל מחרדות טיסה, ואינו עולה במעליות. טוען שיש לו פחד מחנק. לאחרונה אוכל הרבה פחות ומאכלים שנהג לאכול הפסיק לאכול אותם, טוען שמבחינת הכמות אינו מסוגל לאכול יותר, הנושא של האוכל מדאיג אותי מאוד מאחר והכמות לא נראית לי סבירה לנער מתבגר בגילו וגם המגוון. למי עלי לפנות?

עינת שלום, הדאגה שלך מובנת, שוחחי עם בנך על דאגתך ופנו יחד לייעוץ דיאטני, ייעוץ זה יכול להרגיע אותך וגם לעזור לבנך להבין את מצבו. בהצלחה בתיה

שלום רב, בתי בת 12 ומזה כחודש ימים היא החלה לחשוב מחשבות שליליות (לדעתה) עלי ועל אשתי. למשל, היא חושבת שאני שמן (ואני אכן שמן) ושאשתי מעצבנת אותה. הפעם הראשונה שעלתה בראשה מחשבה שלילית עליי הייתה שכעסתי עליה ואז היא חשבה עלי מחשבות רעות, מאד נלחצה מהן ופרצה בבכי (הארוע קרה לפני כחודשיים לערך). היא משתפת אותנו כל העת במחשבותיה (הקשר שלה איתנו מאד גלוי ופתוח) והיא מאד מוטרדת מהן, כי לדעתה מדובר על מחשבות שליליות הפוגעות בנו במובן זה שהן מעליבות. אנחנו מנסים לתת לה לגיטימציה לכל מחשבותיה אבל היא מאד לא רגועה מהן והיא כל הזמן "מתעסקת" איתן. לדבריה הן תוקפות אותה כל העת ללא כל ארוע נלווה למחשבה, וכיום בימי החופשה, בימים שהיא ללא תעסוקה מלאה, המחשבות עולות בראשה עם וללא כל טריגר. האם ידועה לך על איזושהי תופעה המתאימה לגיל? האם יש לך איזושהי עצה עבורנו כיצד לנהוג? תודה, משה

משה שלום, אולי תוכל לפרט אלו מחשבות שליליות יש לבתך פרט למחשבה שהנך שמן(מחשבה שהנה גם מציאות). אולי תוכל קצת לספר על בתך, מה היא עושה בחופש, איזו ילדה היא, מה מקומה במשפחה? האם מותר להביע רגשות כעס, תסכול בבית או הכל צריך להראות יפה וללא כעסים? האם המחשבות מונעות ממנה לתפקד כנערה בת גילה? לגבי ההצעה שלי מה לעשות, הייתי משוחחת עם בתך ומבהירה לה שאתם , הוריה, מספיק חזקים לעמוד ב"עלבונות" שלה, ושהיא יכולה להרגע מחששותיה להעליב אתכם דרך מחשבותיה השליליות. אולי גם לברר איתה האם יש לבתך חששות ממחשבותיה השליליות עליכם ואם כן אלו חששות יש לה? בכל מקרה, חשוב להיות ערניים למצבה הרגשי ולחששותיה, ובמידת הצורך להפנות אותה לטיפול כדי לעזור לה להביע את כעסה/חששותיה . בהצלחה בתיה

כבעלת נסיון ואני לא רוצה להפחידכם יתכן שהיא סובלת ממחשבות כפיתיות האם יש במשפחה בעיות פסיכיאטרית . בכל מקרה לא להבהל מאוד אני מקווה שאני טועה יש לאפשר לה לשוחח עם פסיכולוג אפילו בבית הספר או דרך הרשויות ואני מאחלת לכם שאני טועה ושזה יעבור

שלום למנהלת הפורם ולמשתתפים! ביתי בת שנה ותשעה חודשים, בת יחידה, ורבאלית מאוד (מתבטת יפה מאוד, ויוצרת משפטים שלמים, המונים אף 4 - מילים), קל לנו להבינה, לדוגמה: היא מספרת לנו כשכואב לה, ויודעת להצביע על מקום המכאוב. היא חברותית, צחקנית, וחיננית מאוד. היא מבלה בגן עד השעה אחת בגן, ישנה בבית, ומבלה את אחה"צ איתנו ההורים. הבעיה היא שהיא מרביצה לילדים אחרים ולנו ההורים. כמובן שהיא משתמשת באסטרטגיה זו כאשר משהו לא מוצא חן בעיניה. הדבר מציק לנו מאוד!!! חשוב לציין שאנו בית רגוע מאוד, לעולם לא הרמנו עליה יד, ובטח שלא למדה זאת בבית. אנו מרגישים נבוכים מאוד כאשר היא מרביצה לילדים אחרים בגינה, וגורמת להם לבכות. אני נוהגת להסביר לה שלא מרביצים, שזה לא נעים, מעליב ופוגע. אני מסבירה לה שצריך להתאפק לעתים, ולחכות בסבלונות. ייתכן שזה מופשט בשבילה (אף שהיא חוזרת אחרי "אסור להביץ", "אוי אוי אוי"). אני מוצאת עצמי חוזרת על זה לפחות עשר פעמים ביום, ואני מפחדת שזה מחטיא את המטרה. אנא מכם, נדבו לי מניסיונכם, והסבירו לי מה עושים! תודה מראש, דנה

דנה שלום, אני מפנה אותך לשאלה שנשאלה לאחרונה בנושא ואולי רלוונטית גם לך. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xPG-65,xFT-30497,xFP-30497,m-Doctors,a-Forums.html וספציפית לשאלתך, אם את חוזרת על המסר "לפחות עשר פעמים ביום", משהו במסר לא עובר. אני לא יודעת באיזה טון את אוסרת על בתך להכות. יתכן שאין הלימה בין התוכן ל"מוסיקה" של הדברים ואז המסר אינו חד משמעי. אני מצטרפת להזמנתה של דנה את חברי הפורום להעלות רעיונות נוספים ולהעשיר אותנו מנסיונכם. אור-לי

שלום רב, בתי בת 12 ומזה כחודש ימים היא החלה לחשוב מחשבות שליליות (לדעתה) עלי ועל אשתי. למשל, היא חושבת שאני שמן (ואני אכן שמן) ושאשתי מעצבנת אותה. הפעם הראשונה שעלתה בראשה מחשבה שלילית עליי הייתה שכעסתי עליה ואז היא חשבה עלי מחשבות רעות, מאד נלחצה מהן ופרצה בבכי (הארוע קרה לפני כחודשיים לערך). היא משתפת אותנו כל העת במחשבותיה (הקשר שלה איתנו מאד גלוי ופתוח) והיא מאד מוטרדת מהן, כי לדעתה מדובר על מחשבות שליליות הפוגעות בנו במובן זה שהן מעליבות. אנחנו מנסים לתת לה לגיטימציה לכל מחשבותיה אבל היא מאד לא רגועה מהן והיא כל הזמן "מתעסקת" איתן. לדבריה הן תוקפות אותה כל העת ללא כל ארוע נלווה למחשבה, וכיום בימי החופשה, בימים שהיא ללא תעסוקה מלאה, המחשבות עולות בראשה עם וללא כל טריגר. האם ידועה לך על איזושהי תופעה המתאימה לגיל? האם יש לך איזושהי עצה עבורנו כיצד לנהוג? תודה, משה

משה שלום, המחשבה על כיוון לסיוע תלויה במידה בה מופיעות המחשבות השליליות אצל בתך ובגורמים נוספים. עד כמה המחשבות "משתלטות" על בתך ללא שליטה? האם בתך רואה במחשבות אלה דבר מוגזם ולא הגיוני? עד כמה הדבר גורם לה למצוקה ומחבלת בתפקודה החברתי והמשפחתי? האם בתך מתנהגת בצורה מסוימת על מנת להפחית את המחשבות הללו? במידה שתשובותיך לשאלות אלו חיוביות, כדאי יהיה להתייעץ עם רופא פסיכיאטר על מנת לשלול הפרעת חרדה או לטפל בה - במידה וקיימת. אם יש לך שאלות נוספות, מחשבות, רגשות, השגות - אני מזמינה אותך להביאם לכאן. אור-לי

שלום לכם, לפני כשבועיים חמי נפטר, ומאז בתי בת שנתיים וחצי - ילדה נבונה ופיקחית, לא מפסיקה לדבר עליו, לשאול וזה לגיטימי. אני ובעלי משתדלים לענות לה בכנות אבל בתמציתיות. בימים האחרונים היא נכנסה לחרדה שגם אנו נעזוב אותה וזה מתבטא ביקיצות בלילות מתוך בכי, "נדבקת" אלינו ושואלת שוב ושוב אם גם אנחנו נעזוב אותה, מבקשת להירדם בקרבתנו ושנחזיק אותה ושנבטיח לה שלא נעזוב אותה וכו' זה מדאיג אותנו, ואני מבקשת עיצה איך לעזור להשתחרר מהפחדים הללו. תודה!!

מירב שלום, גם לדעתי תשובות כנות ותמציתיות הינן הדרך הטובה ביותר להתייחס לנושא המוות. אני אוהבת את הרעיון של פרנסואז דולטו, פסיכואנליטיקאית ורופאה, הכותבת בספרה "כשילד בא לעולם" שניתן לומר לילד "אנחנו נמות כשנסיים את חיינו", או "אל תדאגי, לא נמות לפני שנסיים את חיינו". זה נשמע מוזר, אבל זה אמיתי, ועשוי להרגיע את הילדה, שכן ילדים בגיל זה חיים בהווה. מקווה שעזרתי, למרות שמה לעשות - בנושא המוות לא ניתן לעזור הרבה.. אור-לי

רק היום קראתי את תשובתכם. תודה

הבית שלי מלא בהורמונים.... יש לי שתי מתבגרות שאחת מהן( הקטנה יותר בת 12 כמעט) ללא שליטה ומעצורים. אני חייבת להגיד לך שהמצב הוא פשוט בלתי נסבל. חוץ מהן יש לי גם שני בנים קטנים. העניין הוא שכל היום בבית יש צעקות, קללות, מריבות, ורק בלגן. זה נהיה כבר חסר פרופורציות. איך שאני מגיעה מהעבודה או שהגדולה עושה עניין אם לא , אז השניה ואם לא אז הילד בן 6 וכולם כמובן עד שהקטן חוזר מהמעון. כל היום ישנן מריבות - על מחשב , על טלויזיה, על הערות, מבטים וכו' וכו'. אני כבר לא יודעת מה לעשות. מה עושים עם ילדה שבגיל ההתבגרות השנתה ב- צורה קיצונית . ממש ילדה שאני כבר לא מכירה אותה. כל היום צורחת , מבטאת משפטים של אותי לא אוהבים, אני הילדה השנואה, איזה אמא יש לי , הלוואי ולא הייתי בבית הזה, ולא נותת כייף והנאה אלא רק בכי, צרחות, חוסר סיפוק ולפעמים ממש בא לי לברוח מהבית. שיהיו בריאים הילדים ושכל הזמן תהיה פעילות בבית וילדים ישמיעו כולם אבל אני באמת רוצה שיהיה קצת רוגע... קצת אחווה בין האחים... בין האחיות.... קצת עזרה...אולי גם אהבה?

אני מאוד מאוד רוצה לעזור למישפחתי .אבל יש לי עצמי האימא דברים שקשה לי לתפקד אותם לבד בבית. שזה למשל עזרה בלרחוץ כלים אבל יש מדיח. עזרה שיסדרו את החדר שלהם לפחות. הבת שלי בת 18 מאז שאני חולה .ושתקתי לה כאשר היתה אומרת תירדי ממני. תפסיקי אימא .איזה נודניקית .היום אני לא מוכנה לשמוע ממני שמיתחצפת נימאס לי שהיא מיתחצפת אני עונה לה .היא מחזירה לי .או דוגמא קטנה. היא יושבת על מחשב שלי .אני מבקשת ממנה שתפנה לרגע.אז לא מסכימהוגלגל חוזר .עד שאני מיתיאשת .הילדה יוצאת פגועה מהתנהגות שלי ואני גם כועסת אלאה ולא משלימה עם זה שהיא מיתחצפת אליי או עם מגיעים אלאה חברות ואני ניכנסת לחדר להעביר משהו או לתלות כביסה.הבת לחוצה מאוד מאוד תעזרו לי בבקשה תתנו לי טיפים אילך להיתנהג היתיאשתי לגבמרי

לשושי ולאמא שלום, מריבות בין אחים זהו מצב טבעי, עם זאת כשהאוירה בבית הופכת להיות אוירה של מתח ורצון לברוח מהבית , או כאשר הילדים מגיעים למצב של לתקוף את ההורים, זה הזמן להעזר באיש טיפול. אין ספק שכרגע בשתי המשפחות יש כעסים ואכזבות הדדיות וחשוב לפתוח בשיחה ישירה עם הילדים. חשוב שהשיחה תעשה בפתיחות ובצורה המכבדת את כל היושבים בשיחה ללא האשמות הדדיות וללא תוקפנות. בהצלחה בתיה

זה היה מהיר :-) ! תודה ששיתפת בהחלטתך. שיהיה בהצלחה! אור-לי

תודה על התייחסותך. בתי משתפת פעולה בגן (ערכתי כמה ביקורי פתע ) ואני לא מסתמכת רק על הדיווח מהגננת, גם שכנות שהילדים שלהם משתתפים בגן מדווחות לי מה קורה, מסתבר שאחרי שאני עוזבת אותה לאחר כ-5 דקות היא מפסיקה לבכות ועוברת לסדר היום. בתי רוצה שאחותי תשמור עליה אבל אני מעוניינת שהיא תהייה במסגרת ולא תשב בבית כל היום ותראה טלויזיה או תצייר, אני רוצה שתהייה בחברת ילדים וחשוב לציין שבתי בחרה את הקייטנה בגלל שכמה מחבריה נמצאים בה. בתי חוזרת הביתה עם עבודות יצירה מדהימות שדורשות המון זמן וסבלנות והיא גם מתגאה בהם ומשחקת בהם בבית בהמשך היום. בימי חמישי יש להם יום בריכה ובתי מסרבת ללכת (היא לא מפחדת כי בבית, בקאנטרי ואצל חברים היא מאוד אוהבת לעשות בריכה) ופה אני מוותרת לה ושולחת אותה לאחותי רק פעם בשבוע. בתי לא אוכלת בגן ( היא די קשה באוכל ) ולכן היא לוקחת גם ארוחת בוקר מהבית. במסגרות אחרות בתי מתנהגת בסדר גמור ויש לציין שגם בתחילת השנה היא עשתה את הבעיות האלה בגן אבל לאחר תקופה של כחודש זה עבר לה. אני ממש רוצה שהיא תהנה וקשה לי שבמקום להנות היא בוכה ולא רוצה ללכת. יש לי את האופציה שאחותי תשמור עליה האם כדאי להיכנע ולהוציא אותה מהקיטנה?

אתי שלום, מתאורייך נשמע שהקושי של בתך הוא לא עם המסגרת, אלא דווקא עם חוסר מסגרת. נשמע שהשגרה מסמנת עבור בתך את הגבול, והיציאה ממנה מערערת אותה באופן כלשהו. זאת בהנחה שאכן טוב לה בקייטנה, כפי שהתרשמת בביקורייך ועפ"י דיווחם של אחרים. אני שומעת את הקושי שלך להחליט אם בתך סובלת בקייטנה או "עושה הצגות". יתכן שבתך חשה בהתלבטות הזו ונכנסת בפרצה הזו של הגבול שאינו ברור גם מבחינתך. אני מסכימה אתך שחברת ילדים חשובה, אם כי מצריכה לפעמים התמודדות לא פשוטה, ויש לקחת זאת בחשבון בהחלטתך. תהה אשר תהה ההחלטה, על סמך תחושותייך ואמונותייך - יש לדבוק בה ולשדר לבתך נחישות ואמונה שלמה בדרכך. בהצלחה! אור-לי

אני בן 17.5 כמעט (מרץ), ויש לי בעיה: אני ככה מנסה לשמוא על כושר, אבל שמתי לב שרוב השומן בגוף שלי הוא באזור המותניים והבטן התחתונה, כשאצל בנים זה צריך להיות בכלל בבטן (יעני כרס) וזה ממש מוזר לי! האם זה תקין ןמה לעשות אם זה לא?

דורון שלום, מצטערת אינני מבינה בכך, אני מציעה לך להתייעץ עם רופא המשפחה. בהצלךחה בתיה

אני מתלבטת אם לשלוח בתחילת השנה את ביתי שתהיה בת 4 לגן עירייה (חדש שעוד לא יודעים מי הגננת, כך שאין לי המלצות) או להשאיר אותה בגן פרטי עוד שנה. אני מרוצה מהגן אבל היא תהיה הכי גדולה מכל הילדים (בהפרשים של כשנה). היא ילדה מאד חכמה וחברותית אבל מבחינה חיצונית היא קצת קטנה, לפעמים אומרים לה שהיא קטנה והיא נעלבת. אני ממש מתלבטת. מהי המלצתך? תודה.

עדי שלום, לא נראה לי שיש תשובה אחת נכונה לשאלתך. אי לכך, חשבתי לפתוח את הנושא לתגובות מחברי הפורום, כך שתשמעי כיווני חשיבה שונים ותחושי מה "מהדהד" אצלך הכי חזק ומה הכי נכון לך. אני מקווה שכיוון זה מקובל עלייך. ובכן, חברי פורום, מה דעתכם? אור-לי

אמנם ילדי כבר גדולים, אך לעולם אזכור את הגנים של העיריה לטובה ודווקא את הפרטיים (למרות הגננת ה"נהדרת" ) לרעה. הגננות הנהדרות האלו שבגנים הפרטיים, הם נהדרות עד שאנחנו האמהות סוגרות את הדלת מאחורינו.וחוזרות להיות מקסימות כשאנחנו מגיעות לקחת את הילדים הביתה. (סה טו) ילדי זוכרים את הגננות של העיריה דווקא ולא את הפרטיות, בעיריה יש פיקוח, יש חומר לימודי יש מסגרת , יש תכנים, יש פסיכולוגים, יש המון העשרה . ואם זה גן חדש, על אחת וכמה . "עברנו" 4 גננות שעובדות בגן של העיריה ואחת היתה יותר טובה מהשניה. פשוט מעולות. הסייעות היו מעולות, בקיצור, יש למי להתגעגע. במחשבה לאחור, הייתי משאירה את ילדי בבית עד הגיעם לגיל בו יתקבלו לגן עירוני. ולא הייתי מכניסה לגן פרטי.

ילדתי לפני 5 שבועות, בני ה"גדול" בן שנתיים וחודשיים.כשהגעתי הביתה מבית החולים הוא לא רצה להתקרב אלי וכמובן שנתתי לו את הזמן.( ההחלמה היתה ארוכה וקשה וכמעט שבועיים לא יכולתי לרדת מהמיטה.)כל הזמן קנינו לו מתנות והפתעות קטנות הרעפנו עליו אהבה והמון תשומת לב( גם המשפחה המורחבת) גם היום רוב הזמן התינוקת ישנה והוא מקבל המון זמן איכות איתי- משחקים, מציירים, מדביקים ביחד. אני דואגת להגיד לו בכל הזדמנות שאני אוהבת אותו הכי בעולם( כמו שאמרתי לו לפני הלידה)ותמיד מחבקת ומנשקת. הוא לעומת זאת, בשעות שאני לא מאה אחוז איתו רוצה שאני ארים אותו וכל בקשה שלא מתבצעת בבכי, יש שעות שהוא פשוט "מתבכיין", זה לא בכי ממש אלא תשומת לב שאני מקפידה במצבים כאלו לא לכעוס ולשאול אותו מה הוא רוצה- ברוב הפעמים הוא מקבל, אבל לא ניתן למלא את כל בקשותי ואז יש סצינות של בכי והתרפסות על הרצפה. שאלתי היא : איך מפסיקים את ההתבכיינות הזאת? לפעמים זה ממש בלתי נסבל ואני מרגישה על סף התמוטטות. אני יודעת שהוא מנסה אותי ובוחן אותי, אבל איפה הגבול לבכי והצעקות.להמשיך להתייחס? להתעלם?

המצב אותו את מתארת מאפיין הרבה מאד משפחות שמביאות את הילד השני. האח הגדול חש שמקומו ומעמדו כמרכז העולם מתערר והוא מגיב בהתאם. לשאלתך מהו הגבול: הגבול שומר על האיזון המשפחתי והאישי של כל אחד מבני המשפחה. אם את מרגישה שאת מתמוטטת - האיזון הופר והגבול נחצה. הכלה ללא גבול אינה בריאה לילד. בצד ההכלה, ההבנה ותשומת הלב שאת מעניקה צריך להגיע גם גבול. יש להציב אותו באופן רגיש, בזמן ובמקום.

היי ענבר, ראשית, מזל טוב והרבה שמחה ונחת! אני מתחברת לדבריו של זיו באשר לגבולות, ולגבולות ההכלה שלכם כהורים. מתאורך נשמע שאת ערה מאוד לקושי של בנך באשר למעמדו ה"מתערער" ונענית ככל יכלתך לצרכיו. עם זאת, לא ניתן כמובן להתעלם מהשינוי שאכן חל במבנה המשפחתי. למשל: את מציינת כי את נוהגת לומר לו שאת אוהבת אותו "הכי בעולם". אני לא יודעת מה המסר שהוא מקבל ממשפט כזה. ניסוח זה מכניס מימד של השוואה ("הכי" זה יותר ממשהו אחר - אחותו התינוקת למשל. האם את חושבת שהוא מאמין לך? והאם את מוכנה להתחייב על זה? :-)). זו רק דוגמא לכך שעם כל האהבה ותשומת הלב שאת מרעיפה, דברים אכן השתנו, ודבריכם אליו צריכים להיות אמיתיים ואמינים. שיהיה יותר קל, אור-לי