פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

בוקר טוב אני לא בטוחה שאתם םהכתובת אבל אולי תוכלו לעזור לי, אני ובעלי בני 40+ קיימנו יחסי מין, דלת החדר הייתה פתוחה ובני בן ה 16 נכנס במפתיע ותפס אותנו באמצע מעשה. מיותר לציין כי רציתי לקבור את עצמי במקום, אבל איך אני מתמודדת עם ילדי?, איך להגיב? האם לדבר איתו או לעבור הלאה כאילו לא קרה דבר? נא תשובה בהקדם כי עוד מעט אני חוזרת הביתה מהעבודה ואני האלץ לראות את בני ולא אדע מה לעשות. נא תשובה בהקדם הנבוכה

לאורלי שלום, אני מאוד יכולה להבין את המבוכה, אין לי ספק שבנכם היה נבוך לא פחות, עם זאת, אין לי גם ספק שיחד עם ההפתעה והמבוכה יש משהו נעים בלדעת ש"אם הוריי עדיין עושים זאת משמע הם עדיין אוהבים זה את זו". איך הגבתם בשעת מעשה? לגבי מה והאם להגיב זה מאוד תלוי בהרגשתך, ובצורך שלך ושל בעלך להגיב. אולי לא צריך להגיב? להגיד משהו? ולגבי אין מתארגנים כשיש מתבגרים בבית, האמת היא שכאשר יש מתבגרים בבית שבדרך כלל הולכים לישון אחרי ההורים, יש אולי קצת פחות פרטיות בבית ו יש צורך בלהיות יותר יצירתיים בזמנים ובאיך לשמור על הפרטיות ואינטימיות של ההורים , אולי זה גם הזמן בלהתחיל לסגור את דלת חדר השינה תמיד כשהולכים לישון ולא רק כשרוצים לעשות אהבה? נקודה למחשבה. בהצלחה בתיה

שלום רב, בני בן ה-13 הוא ילד טוב ובאופן כללי ניתן לומר שלמרות ההורמנים שמשתוללים לעיתים ושאר תופעות מוכרות הדברים בהחלט תחת שליטה אלא שבקבוצת החברים שלו יש שניים שלושה חברים שהם הגיעו חדשים והם איך לומר "פרחים" מתעסקים באופן מוגזם בהופעתם החיצונית שיערות צביעה חריטות עגילים וכד' כמו כן כמעט כל יום בני מבקש לישון אצל חבר או שחבר ילון אצלו וכל ערב הם נפגשים כל החברים בנים בנות בגן וחוזרים בסביבות 12.30 גם סיגנון הדיבור מתרשל לעיתים אני יודעת על עצמי שאני קצת חרדתית כי אני רוצה שהכל יהיה טוב ומוגן אך פתאום מילד טוב כזה יש את הקטע המופגן הזה ה"אני גבר" בני קורא לי "פולניה" יש ביננו קשר מצויין אני מציבה גבולות דבר שאין לי איתו בעיה כלל ומנהלת עימו שיחות ויודעת את שיגרת יומו כולל חבריו וחברותיו ואף מציעה לו בשעת הצורך .האם לאסור עליו להיות בחברת הילדים הללו? או לתת לו ולהניח שההסברים שהסברתי עד כה יחלחלו ויעשו את שלהם ,הוא סיפר לי שהוא ניסה לעשן לקח רק "שחטאה" אחת והגבתי במתינות ושאלתי אם מצא חן בעיניו והצעתי לו לא להתחיל עם זה אך למרות השליטה שאני מנסה להציג על פני השטח אני ממש מודאגת כי אני רואה את הנטיה שלו ללכת לכיון שלהם ואת ההנאה שהוא מפיק מלא לעשות כלום איתם בעצם ,ואני כנראה מאויימת האם להגביל אותו עם הבקשות של שינה וכל הזמן היציאות הללו לגן זה לא יותר מידי האם זה יזיק האם יכול להיות שלא טוב לו בבית שהוא מנסה כל הזמן לצאת ואני לא היסטרית הוא פשוט כל הזמן חייב להיות עם חברים ולא יודע להעסיק את עצמו לבד ניראה לי שהענין חורג למרות שנכון לא נעשה שום רע כפי שבעלי אומר תני לילד להנות מה את רוצה ממנו? - אשמח לשמוע את חוות דעתך -תודה.

שלום לאמא מודאגת, נראה לי שכל עוד את יודעת היכן בנך מבלה ועם מי הוא מבלה, והערוצים ביניכם נשארים פתוחים. אין בעיה ביציאות אלו, שוב זה תלוי בגישתך ובגישת בעלך (אני מבינה ששם יש אי הסכמות). מעניין אותי מה מדאיג אותך ביציאות אלו ובאי העשייה של בנך? אני שומעת בין השורות שמשהו לא משאיר אותך שקטה, האם את יכולה לשים את האצבע מה מטריד אותך עם בנך? לדעתי אם תוכלי לזהות מה מטריד אותך ולשתף את בנך בכך, אולי בנך יוכל להרגיע אותך? בכל מקרה בעיני חשוב שתמשיכי להשאיר ערוץ תקשורת פתוחה ביניכם, ולשתף את בנך בדאגותייך ולאפשר לו להמשיך לשתף אותך בחוויותיו! בהצלחה בתיה

יעלי שלום, אני לא בטוחה ש"החדשה" רלוונטי לענייננו. בכל אופן, בשל אילוצים אני אכן נאלצת להשיב בתדירות נמוכה מכפי שהייתי רוצה. אור-לי

שלום רב. בני טל בן 3.8 מקסים.הולך גן מגיל 9 חודשים,טוב לו שם. הבעיה שלי שאני לא מצליחה להוציא ממנו מידע על היום שלו:מה עשיתם בגן?-לא יודע. מה אכלתם? - לא יודע מי היה איתך ואם שיחקת? - לא יודע מה עוד-אני מנסה קצתלעשות איתו תרגילים למשל לצבוע חוברות - הוא רוצה שאני אעשה זאת.מנסה ללמד אותו לספור - ביחד איתי לא רוצה אבל כשמשחק לבד-סופר (אומנם בקביעות מפסיד מספר 3). כשאני מגיעה הביתה- כל מה שהוא רוצה לעשות זה לקפוץ אליי או לראות סרטים מצויירים. אני רוצה לדבר איתו ולהראות לו שאני מעוניינת בחיים שלו אך לא יודעת מאיפה נובע ה"לא יודע" הזה. ספרים לפני השינה-כל ערב ולרוב את הדברים שהוא יודע כבר. צריך לציין(אולי זה רלוונטי) שאנו דוברי רוסית ובבית יש רק רוסית למעט קצת סרטים מצויירים בטלוויזיה שהם גם עברית וגם אנגלית.(יודע להגיד thank you ו-you welcom -זה בגלל דורה מה דעתכם שאני צריכה לעשות? קראתי גם עצה שלדבר איתו לפני השינה-גם מעריך את הזמן שהוא לא נרדם (מקבלים זאת כברכה) וגם אין כבר אפשרות לקפיצות כי כבר אנו הולכים לישון. ובאמת במיטה אני יכולה לדלות ממנו קצת אינפורמציה אך לא תמיד היא עדכנית. בבקשה את עזרתכם.(אותו המצב קורה עם אבא שלו - איתו הוא בכלל-מגיע הביתה וישר למצוירים) סליחה על האורך. יום טוב

אילנה שלום, את מדברת על אי שיתוף פעולה מצד בנך, בנסיונותייך לשוחח עמו ולעשות דברים יחד. אני כמובן לא יודעת מה מהות האינטראקציה בינכם, אך את משתמשת בתאורך במושגים כמו "להוציא ממנו מידע", "לדלות ממנו קצת אינפורמציה"... את מצרה על כך שהאינפורמציה המתקבלת בערב אינה עדכנית... השערתי היא שנסיונותיך לדובב את בנך, עם כל הכוונות הטובות, הם אולי מעט מאסיביים, מקשים על הילד להיפתח ווגורמים לו "לשמור לעצמו". כמו כן, אולי הוא חש שאת לא כל כך מרוצה עם מה שהוא עושה או "נותן" לך בדבריו, ועל כן עונה בקצרה וכן עושה את הדברים לבד (סופר, למשל). אני מאמינה שככל שהילד ירגיש שאת פחות אקטיבית בנסיון להביאו לשוחח ולעשות דברים שחשובים בעינייך, כך הוא ירגיש חופשי יותר במשחקיו וירשה לעצמו לדבר יותר ואף לשתף אותך. כך, דווקא עם פחות מאמץ "להוציא" ממנו - תקבלי יותר. בהצלחה רבה! אור-לי

שלום, בתי בת 5 מסרבת ללכת לקייטנה ( קייטנה שאותה בחרה), היא בוכה ועוד מהלילה מתחילה עם הצגות והתנהגות בכיינית ומודיע מראש שבבוקר היא לא רוצה ללכת לקייטנה. הקייטנה אמורה להיות מ-8 עד 17:00 אך היא סרבה לאכול שם ובקשה לצאת בשעת הצהריים לסבתא או דודה ולאכול שם צהריים (היא לא אוהבת את האוכל של הגן) טוענת שמשעמם לה בגן אבל בשיחה מול הגננת הבנתי שהיא משתפת פעולה ומשחקת עם הילדים. שהסכמתי להוציא אותה בצהריים לסבתא אז מתחילות ההצגות שם אני מתקשרת לשאול לשלומה והיא מתחילה לבכות ולדרוש שאבוא הביתה עכשיו ומאוד מקשה על הסבתא. אני לא יודעת איך להתמודד איתה אפילו מתנות לא עוזרות (כפרס על התנהגות טובה.) אשמח עם תענו לי ותעזור

אתי שלום, את מכנה את התנהגותה של בתך כ"הצגות" ו"התנהגות בכיינית". ברצוני לשאול על פי מה את מתרשמת שמדובר בהצגות? האם בשל דיווח הגננת שבתך משתפת פעולה ומשחקת עם הילדים? האם ידוע לך אם בתך נהנית בקיטנה, או רק עושה את המוטל עליה? האם ההתנהגות ה"בכיינית" וה"הצגות" חוזרות על עצמן גם בנוגע לדברים אחרים, שאינם קיטנה? מה קורה בד"כ, האם בתך אוכלת בקיטנה? ולבסוף, האם הקושי בא לידי ביטוי במסגרות נוספות, או רק בקיטנה? אשמח אם תשיבי על שאלותיי אלו בכדי שאבין טוב יותר את מהות הקושי. אור-לי

שלום, רציתי לבקש ממך, אם תוכלי, להפנות אותי למאמרים בנושא הפרעות התנהגות אצל ילדים בגילאי 0-5. תודה

אירנה שלום, בספר "פסיכיאטריה של הילד והמתבגר" / אפטר, הטב, ויצמן, טיאנו יש פרק אודות הפרעות התנהגות, אך לא ספציפי לגיל 0-5. האם תרצי לכתוב מה מטריד אותך, ואנסה לעזור? אור-לי

שלום, אנחנו הורים ל-3 ילדים הבכור בן 3 ותאומים בני שנה ו-5 חודשים, יש לנו איתם בעיות עם נושא השינה ואנו לא יודעים כייצד להתמודד איתן. מה שקורה הוא שבני הבכור החל בחודשים האחרונים להתעורר כל לילה בבכי ורוצה לעבור למיטה שלנו, עקב הבכי מתחילים להתעורר גם התאומים וכל אחד מהם אינו רוצה להירדם במיטתו, הבכור ואחד מהתאומים ישנים באותו חדר והתאום השני ישן איתנו במיטה כשנה כבר, מיותר לציין שאנו מותשים לחלוטין מהיקיצות הרבות בלילות וחסרי אונים לגבי אופן הטיפול בבעיה זו לתשובתך אודה

טל יקרה, מזמין אותך לקרוא את התגובה שלי ל"ג'וד". העיקרון הוא אותו עיקרון גם עם 3 ילדים. את מוזמנת לכתוב בפורום אם יש שאלות נוספות. בהצלחה זיו

זיו היי, קראתי את ההסבר שלך ואכן אני מכירה אותו והשיטה היא אינה הבעיה אלא לבצע אותה כיוון שהתאומים קמים בעקבות הבכי של בני הבכור ואז יש חגיגה גדולה!

אור לי שלום יש לנו שני ילדים הגדול בן שנתיים וחודשיים והקטן בן חצי שנה בימים האחרונים הגדול מתעורר לפחות פעמיים בלילה בבכי (כנראה מחלום רע כי הוא מבוהל). דבר זה כבר קרה בעבר והיה דרוש חיבוק ומים להרגיעו ולהחזירו לישון. כעת הוא מעיר בבכי את כל הבית ודורש שייקחו אותו על הידיים ושישבו לידו עד שיתעורר, לעיתים הוא דורש ללכת לסלון ולוקח לו המון זמן עד שהוא נרדם. אתמול הוא קם ב 1:00 לפנות בוקר ולקח לו שעה וחצי להרדם: סלון, מים, עוד מים, פיפי ועוד דרישות שונות. שאלתי היא כיצד מתמודדים והאם זה נורמאלי בגילו להתעורר בתדירות כזו בלילה... החשש שלי הוא שזה יהפך להרגל. תודה

ג'וד שלום, לעיתים ילדים מתעוררים מחלומות רעים רוצים חיבוק, מיים, במקרים אחדים אף לעבור למיטה של ההורים אך הם נרגעים תוך מס' דקות.. דבר זה יכול לקרות מידי פעם. לדעתי, המצב אותו את מתארת אינו קשור בהכרח לחלומות רעים, אלא לתשומת לב שהבן הגדול דורש מכם והוא מקבל אותה על ידי כך שהוא מתעורר בלילה ו"מריץ" אתכם במשך כמה שעות. ייתכן והדבר קשור בזה שהוא מרגיש שאינו מקבל את מלוא תשומת הלב מכם - כי עכשיו אתם מחלקים אותה, כמובן, בין שניים. לי היה סיפור מאד דומה עם הבן שלי שהחליט שהוא חייב שנרקוד איתו בלילה. פעם-פעמיים השתגענו ורקדנו איתו שעתיים, עד שעצרנו את החגיגה ומאז אין יותר מסיבות בלילה, הן נגמרות ב- 20:30 (-: אני מציע שתעשו מספר דברים (ייתכן שאת חלקם אתם כבר עושים): הראשון: לפני השינה להסביר לילד שהלילה יהיה שונה מהלילות הקודמים כי הלילה אתם לא מתכוונים להוציא אותו מהמיטה ולהסתובב איתו. תסבירו שאם יתעורר אתם תבואו אליו, תתנו חיבוק, מיים ולא יותר. השני: לפני השינה תקדישו (אחד מכם) זמן רק בשבילו - קריאת סיפור, משחק משותף, שיחה על איך עבר היום כל דבר שיתן לו תשומת לב אישית, מרגיעה ומכינה לשינה. השלישי: כמו שהסברתם לו, אם הוא בוכה, אחד מכם יגש אליו, לא ירים אותו מהמיטה אלא ירגיע אותו בליטוף, בחיבוק ובטון דיבור מרגיע. המסר צריך להיות: אנחנו כאן, הכל בסדר אבל עכשיו לילה ובלילה ישנים. להשאר כמה דקות (5 דק' בערך) ולצאת. אם הוא לא נרגע, לחזור אחרי 5 דק' לעוד 2-3 דק' ולצאת. לחקות 7-8 דק' ולחזור ל- 1-2 דקות ולצאת ולא לחזור. יכןל להיות שתשימו לב שהחזרה שלכם לחדר מעודדת את הבכי - אם זה כך אז אל תיכנסו יותר, תנו לו לבכות, לא יקרה לו כלום. מאד יכול להיות שבלילות הראשון והשני הוא יבכה מאד, אפילו יצרח במשך הרבה זמן. אבל בסוף - הוא ירדם ובלילות אח"כ, סביר מאד שלא יתעורר כלל. בהצלחה

היי ג'וד, קשה לדבר על "נורמות" של יקיצה במהלך הלילה. לכל ילד הרגלים משלו ודינאמיקה ייחודית עם הוריו. גם אני נוטה לראות בבקשות ההולכות ומתרבות צורך בקשר עימכם, שניתן למלאו בשעות הערות, כך שהמסר צריך להיות של נוכחות, אך עם הגבולות אותם תקבעו אתם. אור-לי

בני בן 3 ושבעה חודשים הוא ילד נבון וחכם, מדבר נפלא וגם מאוד מאוד עדין ורגיש. הוא נוטה להפגע בקלות אם עושים עבורו משהו (שהוא רצה לעשות בעצמו) או מעירים לו על משהו, גם אם בטון לא תקיף, הוא מיד מתחיל לבכות, ליילל ואם זה קורה בבית אז הוא רץ לחדרו ביללות נעלב ופגוע. זה קורה די הרבה ובכל מקום. רוב הזמן הוא ילד קסום ומאוד חייכן והוא שובה לב ומלא אהבה. אבל פתאום בלי הכנה מוקדמת הוא פתאום נפגע ממשהו שעשיתי או אמרתי (או מישהו אחר) והוא בוכה בקלות. יש עוד דברים שאציין: הוא רגיש לחול ולא אוהב שנכנס לו חול לסנדלים בגן, ובקיץ מעדיף ללכת עם נעליים סגורות. יש לו נטייה ל"הצתה מאוחרת" במפגשים עם חברים - הרבה זמן הסתגלות לפני שהוא מרגיש נוח. הוא הילד הצעיר אחרי אחות בת 7. שאלתי היא האם הפגיעות שלו נובעת מגילו הצעיר ותחלוף לבד, או אולי היית ממליצה על טיפול עם איש מקצוע על מנת לחזק אותו/ בטחונו העצמי. תודה מראש.

היי יעל, אין לי מספיק אינפורמציה כדי להעריך אם בנך זקוק לטיפול או לא. מתאורך, אני לא מתרשמת שיש צורך שכזה, אך כאמור, התמונה חלקית. נגעת בשאלתך במספר נושאים שכרגע לא ברור לי אם יש קשר ביניהם, אז אשיב ספציפית לגבי כל אחד מהם: נראה לי טבעי שבנך מעונין לעשות בעצמו את מה שהוא כבר יכול ולהפגין יכולת זו. כדאי לאפשר לו זאת ככל שניתן. כפי שאולי ראית בתשובתי לענת, אני לא רואה בבכי בעיה. להיפך, זו דרך ביטוי ותקשורת שחשוב בעיניי לאפשר ולא לחסום, גם אם זה פחות נעים לסביבה. לגבי רגישותו של בנך למגע עם חול - יש לשים לב אם הוא מגלה אי נוחות במגע עם דברים נוספים כמו דשא, מגע עם בדים מסוימים, חיתול או כל דבר אחר שקשור לתחושה גופנית. באשר ל"הצתה המאוחרת". בכמה זמן מדובר עד שבנך חש בנוח עם חברים? האם הדבר קורה עם חלק מהחברים או עם כולם? האם לאחר שהוא מתרגל התנהלותו זורמת ומשוחררת? אור-לי

שלום. בת שלי שהיא בת 2.5 מאוד קשורה לאבא שלה ונראה לי שכמעט ולא קשורה אליי. בבוקר היא מתעוררת עם מילת "אבא" ומייד הולכת לחפש אותו. היא לא מחפשת אותי אף פעם. אם שנינו באים לקחת אותה מהגן, היא רצה לאבא ומתעלמת ממני. אין סיכוי שהיא תלך אליי, אם אבא בסביבה. אני מרגישה שמשהוא לא בסדר, זה מאוד לא נעים לי ואני לא יודעת מה אפשר לעשות. אני מנסה לא לשים לב ומנסה לשדר שהכל בסדר, אבל זה מאוד מפריע לי. אני רוצה שהיא תואב גם אותי. מה לעשות?

שלום לך, את מתארת את הקשר של בתך עם אביה ואת תחושתך הקשה בתוך המשולש הזה. את פנייתך לפורום את מסיימת במשפט "אני רוצה שהיא תאהב גם אותי". המשפט הזה חזק מאוד ומבהיר את תחושתך הקשה. יחד עם זאת, אני תוהה אם הוא אכן נגזר מיחסה של בתך אלייך. האם תוכלי לחשוב על הסברים אלטרנטיביים לכך שבתך נצמדת לאביה? אילו סיבות לדעתך יכולות להיות לבתך לא לאהוב אותך? האם תוכלי לספר על רגעים בהם את כן מרגישה אהובה על ידה? ושאלה אחרונה, שהיא אולי לא קלה: האם התחושה של להיות לא אהובה מוכרת לך ממקומות נוספים? אור-לי

היי! ראית לדעתי כדאי לך להירגע, בנות יותר קשורות לאבא אך אין זה אומר לא אוהבות אותנו. תנסי שבמהלך היום יהיו לך רגעי איכות איתה( טיול, משחק, שעת סיפור) נראה לי שזה ובע מכך שאנו מחנכות ואילו אבא יותר חבר( במקרה שלי אנשים אומרים שיש לי שני תינוקות בבית). קבלי באהבה והבנה. אני בטוחה שהיא אוהבת אותך תהני במידת האפר. בהצלחה

שלום... יש לי בן בן 4.5 ותינוקת בת שנה ו 11 חודשים בני נמצא בגן עד הצהריים ובצהריים חוזר הביתה אני נמצאת בבית מקבלת את פניו יום יום עד אחה"צ בסביבות 17.00 אחה"צ יום יום אני לא נמצאת בתי לא בגן איתי כל היום עד 17.00 הסיבה אמי עברה אירוע מוחי קשה לפני שלושה חודשים ונמצאת במוסד אני הולכת אליה ועובדת בערב ומצבי הנפשי לא בשמיים הילד שלי ישן איתי במיטה בלילה חצי לילה אני לא משכיבה אותם לישון רק בשישי שבת אני נמצאת בערב בבית הילד נאור כל יום שואל אותי אמא את הולכצת לסבתא אמא את לא נשארת היום איתנו השבוע זה התחיל להפריע לי במיוחד למרות שבממוצע לאמהות אחרות אני די בבית אני מקבלת את פניו בצהריים אנחנו אוכלים ארוחת צהריים למרות שזה מלווה במאבקי כוחות אבל התחושה שאני לא שם בשבילו מספיק אני רוצה לדעת אם זה נכון אם זה באמת לא מספיק ולנסות להבין מה הוא באמת מרגיש או שהוא רק עושה לי מניפולציות אני מאוד קשורה אליו ובגלל זה אני לא מוותרת על לישון איתו בלילה למרות שזה מקומם את בעלי אבקש את עזרתך........ אני לא מזכירה את ביתי כי זה נראה לי די והותר להיות איתה מהבוקר עד 17.00 צמודה אליה לתשובתך אודה

שלום לימור, את מתארת תקופה קשה אותה את עוברת, ובה את נאלצת להתמודד הן עם מצבה הרפואי של אמך וכל המשתמע מכך מבחינת הקשר שלכן, והן עם הטיפול בילדייך שאת חוששת שייפגע. נשמע שאת נותנת ככל יכולתך, הן בקשר עם אמך והן בקשר עם ילדייך. מובן שישנן תקופות לחץ שמאפשרות פחות מכפי שהיינו רוצים לתת, אך אין פירושו של דבר שאת לא נותנת מספיק. אם שהותך עם הילד איכותית - זה יכול לספק, גם אם יש תחושה של צורך ב"עוד", שיכולה להיות קיימת גם במצבים יותר אידאלים מזה שאת מתארת. אני מניחה שמצבה הבריאותי של אמך הוא אירוע משברי ולא פלא שמצבך הנפשי "אינו בשמיים" כהגדרתך. אני מאמינה שאת חווה אובדן בקשר עמה, וייתכן שאת מנסה לפצות על אבדן זה בקשר עם בנך, ולתת לו ככל יכולתך (למשל, מאפשרת לו לישון עמכם). יתכן שעזרה מקצועית בתקופה קשה זו תוכל לסייע לך עם כל מה שאת נאלצת לחוות כעת. כל טוב לך, ואני מקווה שמצבה של אמך ישתפר בקרוב, ועמו גם הרגשתך. אור-לי

בני בן 5 ובחודשיים האחרונים מתנהג לא טוב בכלל לא מקשיב מפריע בגן ובמועדונית אבל עיקר הבעיה במועדונית הם מתלוננות ומבקשות שנוציא אוצתומהגן ןמהקיטנה כל פעם שהא עושה משהו שלא לרוחם, האם הם פשוט מחפשות חיים קלים לעצמם? הסכמנו לבוא לקחת אותו בפגישה שהיתה לנו עימם אם הוא בורח מהגן לחצר, זורק חפצים אבל נראה כי כל פעם שהוא קצת לא מקשיב הם מתלוננות והענישו אותו בזה שלא בא ליום מים עם מתנפחים ונשאר בבית עכשיו הן רוצות שלגמרי לא נביא אותו יותר לקיטנה ואני אובדת עצות האם אני יכולה לפנות לעזרה כלשהי? הוא ילד מאוד פיקח וכשאנחנו קשוחים איתו אז הוא בסדר אבל אנחנו אובדם עצות

יש לציין שיש לו אח בן שנה וקצת והוא מתנהג אליו יפה מההתחלה יכול להיות שזוהי רגרסיה שיוצאתרק עכשיו וקנאה? תודה רבה

לי שלום, השערתך בדבר הקושי של בנך עם הולדת אחיו אפשרית, ואולם נשאלת השאלה מדוע הקושי בא לידי ביטוי רק לפני חודשיים, והאם קרה משהו נוסף שיכול היה להקשות עליו. את מציינת בעיקר את התנהגותו של בנך בגן ובמועדונית. האם הקשיים של בנך באים לידי ביטוי גם בבית? את כותבת "כשאנחנו קשוחים אתו אז הוא בסדר". האם ה"קשיחות" היא כתגובה לדברים שקורים בבית או בגן ובמועדונית? באיזה אופן אתם "קשוחים" אתו? כאב לי לקרוא על ההרחקה של בנך מיום המים. אפשר לראות בזה גם סוג של "קשיחות", שאני תוהה אם היא עוזרת במשהו. נראה שיש איזשהו קושי לראות את קשייו ואיתותיו של הילד. האם הוא מסביר, או תוכלי לברר עמו מה קשה לו בגן/מועדונית? ממה הוא בורח החוצה? מה הוא אומר בזריקת החפצים? אולי אם זה יובן יותר, ניתן יהיה לחשוב על אופנים לסייע לו. אור-לי

שלום רב, בתי בת ארבע ושבעה חודשים ילדה מקסימה עם אופי בבית "פושעת קטנה" ובגן, בקייטנה, בצהרון כזו ביישנית, הססנית וחסרת ביטחון. כשהיא מספרת לי דברים לא נעימים שקורים לה בגן אני ישר נהיית עצבנית כאילו היא - אני. אני מרגישה שאני מתמודדת עם הבעיות שלה במקומה ולוקחת ללב. אני נהיית מאוד עצבנית ברמות שאני ממש לא יכולה לדבר עמה אני כועסת עליה שהיא ביישנית וחסרת ביטחון וכל הזמן מנסה לשנותה על מנת שתסתדר. בקייטנה אתמול היא סיפרה לי שהיא לא השתתפה במתקן כלשהוא. כ"כ כעסתי (בסוף היא לא תספר לי כלום) ועשיתי לה כזו שטיפת מוח ובנוסף אמרתי לה שאני יוציא אותה מהקייטנה אם היא מתביישת. אני יודעת שאני טועה ובגדול אבל לא יכולה להתמודד עם כאב שלה וחוסר הנאה שלה. אני לא יודעת מה עליי לעשות על מנת לשלוט בעצמי ולא לקחת הכל ללב. אודה מאוד לתשובתך. גלית.

היי גלית, השאלה שלך מאוד נוגעת ללב, ואני בטוחה שרבים מהקוראים מזדהים עם הקושי שלך. אני מעריכה את המודעות שלך ואת הרצון שלך לשלוט בעצמך באופן שלא יכביד עלייך ועל בתך. ניכר כי את מאוד מאוד מחוברת לקשיים של בתך, וחשוב להבין את מהות החיבור הזה. האם תוכלי לשתף בתחושות שלך עצמך של ביישנות, הססנות, חוסר ביטחון, כאב וחוסר הנאה? זה בודאי לא קל, אך יוכל לסייע לנו בהבנת הקושי בהתמודדות עם קשייה של בתך. אור-לי

מה עלי לעשות כדי שלבתי יהיה יותר ביטחון ו פחות רגישה ,ופגיעה? האם חוגים מסויימים ? זו השנה השניה שבתי נשארת בגן חובה בגלל המצב הרגשי שלה. האם שנה שניה בגן כן ישנה לה את האופי? אני רוצה שהיא תעלה לכיתה א עם ביטחון עצמי ( מבחינה שכלית היא בסדר גמור) אבקש לקבל עצה איך אפשר להעניק לה ביטחון?

שלום, שתי אחיות בנות 10 ו-4. הגדולה מקנאה בקטנה. להפך - רק לפעמים. אני דוגלת בשיטה לפיה כל אחת מקבלת מה שהיא צריכה ובהתאם לגילה, מה שמקובל בהחלט על הקטנה אבל לא על הגדולה שברגע זה ממש ממררת בבכי על כך שהקטנה קבלה בובה בנוסף לבגד הים אותו יצאנו לקנות . יש לציין שמראשית חייה של הקטנה זו הבובה השלישית שהיא מקבלת רק לעצמה ( לגדולה יש כ-12 בובות בראץ והיום היא היתה איתי ביום כף בתל אביב וקבלה עגילים חדשים בסכום לא פחות ממחיר הבובה. היא בחרה לא לבוא איתנו לקנות בגד ים למרות שידעה לאן אנחנו נוסעים ושיתכן שנלך לעוד חנויות. אני פשוט מתוסכלת. מה לעשות? שהקטנה לא תקבל כלום חדש כי הגדולה מקנאה? למה כל פיפס שהקטנה מקבלת שווה יותר מכל מה שהיא קבלה ? הלפ... פאולה

היי פאולה, אני לא יודעת אם זה מעודד, אבל כמעט לא סביר שילד לא יקנא באחיו הצעיר. נראה לי שחשוב קודם כל להבין את הקושי של בתך הגדולה ולהיות אמפתית אליו. הקנאה היא ככל הנראה לא בחפץ המסוים אותו את קונה, אלא בתחושה שהבת הקטנה אהובה יותר, כי מעצם לידתה אולי "גזלה" את אהבתך, או צמצמה אותה. חשוב לכן, להדגיש מאוד את היכולת שלך לאהוב את שתיהן, כאשר אהבתך לאחת אינה גורעת מאהבתך לאחרת. בהתאם, גם מה שאת קונה לאחת, אינו "על חשבון" מה שהאחרת מקבלת, אלא בנוסף אליו. אני חושבת שהאמפתיה שלך למצב יכולה לסייע לבתך הבכורה, ואני כמובן מבינה גם את התסכול שלך על כך שכל מה שניתן לבכורה כביכול אינו מספיק, או במלים אחרות "את לא מספיק...". מתוך תחושת הבנה ואמפתיה לקושי של הבכורה, את יכולה לשקף לה את הקושי שלה עם זה שאת מטפלת *גם* בבתך הקטנה, וקונה *גם* לה. בנוסף לכך, חשוב לחזק את התחושה שלה באשר למה שלה יש, ומה שהיא מקבלת (עד כמה שניתן בצורה עניינית, ולא "מאשימה" או מתוסכלת), כך שה"יש" שלה יותר יורגש כ"יש", ושאינו נגזל ממנה גם במצב בו אחותה מקבלת גם היא. בהצלחה רבה! אור-לי

שלום ! היני אמא לטל בן השנה ו10 חודשים טל נגמל מחיתולים לפני חודש וחצי בערך בקלות ובלי בריחות ישר הבין את העניי ושיטף פעולה יפה ן טל ילד מאוד מפותח מבין ומדבר שוטף לפני שבוע וחצי טל התחיל לפספס די הרבה כשלוקחים אותו לשרותים הוא אומר שאין ואחרי שניה עושה במכנסיים הענין לא מדאיג אותי כלל רק רציתי לדעת איך להתנהג והעיר או לא איזה מילים להשתמש תודה רבה על זמנכם מעין

"לא נורא" "קורה" "פעם הבאה לא תפספס" העיקר לא להתרגז ולא לעשות מזה עניין.יכול להיות שהוא פשוט מחפש תשומת לב במקומות נוספים.להגיד 2-3 מילים ובזה נגמר הסיפור. בהצלחה

מעין שלום, אני מצטרפת לדעתה של אילנה. בנך עדיין מאוד צעיר, כך ש"חוסר הדאגה" שלך במקומו (...), וכדאי שהתגובה תהיה מאוד רגועה ועניינית. אור-לי

בני בן 11 כל מילה שאני מוציאה או מיהו אחר שלא מוצאת חן בעיניו הוא פשוט מתחיל לבכות הדבר הראשון כאשר הוא מתווכח עם מישהו הוא חייב לבכות אני לא יודעת מה לעשות במצב הזה, זה ממש מרגיז,בנוגע ללימודים הוא לא אוהב ללמוד בכלל ואני מרגישה כאשר יש לו מבחנים הוא מרגיש שזה עונש בשבילו ללמוד,למרות שאני מסבירה לו,ומבטיחה לו המון דברים אם יצליח במבחנים אבל ללא שום שינוי,

למנהלת הפורום, בהזדמנות זאת שניתקלתי בבעיה של דליה, אני רוצה "לתפוס טרמפ", גם בני שהוא כבר בן 12 , כל דבר קטן שנאמר לו ולא מוצא חן בעיניו, ישר נפתח כיס הדמעות.הוא נעלב , כאילו הדברים נועדים אליו באופן אישי, סף הרגישות שלו מגיע לשמיים, וגם לי כמו לקודמתי, פשוט נמאס, בא לי לצרוח עליו, "מה אתה ישר בוכה....." "די כבר" ,"נמאס ".(למרות שאני לא עושה את זה , אני "מתעלמת", ולפעמים אפילו כשאחיו מקניט אותו על כך שישר מתחיל לבכות על כל דבר קטן, אני עוד מגנה עליו ועונה לאחיו, "שיבכה, זה מאוד בריא לבכות, זה יופי לבכות, וזה אפילו מנקה את העיניים מאבק......" , אבל בתוכי פנימה , בהחלט בא לי לצרוח . אשמח גם אני לשמע את תגובתך. תודה.

ענת שלום, אשמח לקבל פירוט רב יותר אודות התופעה אותה את מתארת. למשל: מה סוג הדברים מהם נעלב בנך? האם הוא מגיב לעלבון בבכי גם בבית וגם בביה"ס? מי מעורר אצלו במיוחד תגובה זו? האם תוכלי להרחיב את המשפט "מה אתה ישר בוכה.....' 'די כבר' ,'נמאס'"? מה עוד מתעורר אצלך לנוכח הבכי של בנך? ולבסוף, האם הרגישות הזו של בנך מוכרת לך אצל מישהו נוסף מהמשפחה הנוכחית או ממשפחת המקור שלך? אשמח להמשיך לחשוב ולנסות להבין יחד אתך את העניין. אור-לי

דליה שלום, האם תוכלי לומר מה כל כך מרגיז אותך בהתנהגותו של בנך? כמו כן, האם את מזהה התנהגות כזו או דומה אצל מישהו נוסף בבית, כעת או בעבר? אור-לי

שלום רב ! האם אפשר להתייעץ בפורום גם לגביי פענוח ציור ילדים ? תודה , אוסנת .

אסנת שלום, אני מקווה שתמצאי מענה לבקשתך דרך הקישורים המצורפים: http://www.ynet.co.il/home/0%2C7340%2CL-1334-18107%2C00.html http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1123 http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=333 אור-לי

שלום רב, בני בן עוד פחות מחודש בין 8 ,הוא ילד חביב וחברותי, הוא קצת היפראקטיבי ולכן בתקופת הלימודים לוקח ריטלין. הבעיה היא שהוא מאד רגיש בזה לדוגמא בקייטנה שהוא נמצא בו פעמיים כבר התחיל לבכות בכי ממושך בגלל מכה מכיסא ו גרירתו מהבריכה לאחר שנאמר לו לצאת, יש לו פחד להשאר עם אחותו בת ה-4 כמה דקות בבית שאוכל להביא דברים מהרכב או כמה שניות לשבת באוטו עם חלונות פתוחות בזמן שאני קונה 2 דברים או שלושה, הוא מהר מאד מתחיל לבכות בכי מי שישמע הורגים אותו, דיברתי איתו כמה פעמים שיפסיק אם זה , הוא אומר שבסדר אבל אחר כך עוד פעם יש סיפור , אולי יש לך רעיון ממה זה או אולי איך לטפל בזה. מרטין

מרטין שלום, אני מצטערת, אך קשה לדעת ממה החרדה של בנך נובעת, ועל כן לא אוכל להציע דרכי התערבות. אולי כדאי להתייעץ עם הרופא המטפל שרשם ריטלין, ואשר התרשם בודאי מהילד בצורה מלאה יותר. אור-לי

מרטין שלום, אני מנסה לחשוב איך בכל זאת ניתן להבין את החרדה והרגישות של בנך, ואולי תוכל לסייע לי בכך. האם חל שינוי כלשהו בתגובותיו של בנך, או שמאז ומתמיד הוא חרד להישאר לבד? איך הגיב בנך לפרידות עד כה? (כשהלך לגן, לכתה א'...) איך אתה מבין את הבכי של בנך, כשנתבקש לצאת מהבריכה? (האם היה מתוסכל להפסיק פעילות שהוא אוהב?, האם נפגע מהאופן בו הוצא מהבריכה?). האם תוכל להצביע על מקרים נוספים בהם הגיב בנך בבכי? (האם הדבר קורה גם בבית ובבית הספר?). ולבסוף, האם הרגישות והחרדה הללו מוכרות לך גם מעצמך כילד? אשמח לשמוע ממך ולהמשיך לחשוב יחד ולהבין טוב יותר את קשייו של בנך. אור-לי

הי. בני בן חודש וחצי לא יודע להרדים את עצמו ולהרגיע בלעדי מציצת בקבוק. ניסנו את כל המוצצים האפשריים.והוא לא מוכן למצוץ מוצץ. אז הוא אוכל כמויות רבות של אוכל בגלל המציצה למרות שהוא עולה יפה במשקל. שאלתי היא האם מותר לתת מים מורתחים בגיל כזה על מנת שלא אתן לו אוכל שלא צריך. ואם לא אז מדוע? לא ציינתי שהוא אוכל סימילאק. אין יום ואין לילה שהוא לא בוכה ואז בסוף אני נשברת ונותנת לו אוכל והוא נרדם. .

אני נתתי לשני הילדים שלי ( במיוחד בקיץ) מגיל 0 ולא היתה שום בעיה עם האוכל. מה שכן, לא כדאי לתת מעט זמן לפני האוכל כי הוא יאכל פחות.

שלום עירית, נושא זה אינו מתחום עיסוקי ועיסוקו של הפורום בהנחייתי. אני מקווה שנעזרת מהתשובה שקיבלת מקוראת הפורום "אמא". אור-לי

לא נותנים מים לתינוק עד גיל חצי שנה אם את רוצה לתת מים יש להתיעץ עם רופא

בני בן ה-5 גמול מטיטולים מגיל 2 ו8 חודשים, הגמילה ערכה שבועיים בערך, במשך שנה לא הופיעו בעיות בתחום , לאחר שנה החלו להופיע מקרים של "פספוסים" התאפקות עד הרגע האחרון ובריחה של צואה לפני ההגעה לשירותים , בריחת הצואה בכמויות מאוד קטנות נקודה בתחתונים ולא יותר , בעקבותיה תמיד מגיעה דרישה להחלפת תחתונים , רמת ההיגיינה של בני גבוהה מאוד . ניסינו להתמודד בתופעה בדרכים שונות : התעלמות , "טבלת ביצועים" אם לאורך זמן לא היו פספוסים - תמורה כלשהי , אנחנו בטיפול פסיכולוגי כבר 5 חודשים , התפקוד שלו בגן רגיל לגמרי , הוא ילד חכם מאוד אנרגתי מאוד ואהוב מאודעל שאר הילדים , עצמאי מאוד בכל מה שקשור ללבוש - רגיש וביישן וקשור מאוד אלי(אמא שלו) .יש לו אח בן 3 מפותח מאוד בייחוד שפתית. במשך הזמן התגברנו על קשיים רבים : פרידות , הבטחון העצמי שלו עלה וכו' , בתחום היציאות אין כלל שיפור , בעבר התופעה הייתה פעם בשבוע , שבועיים והיום כמעט כל יום . אנא עצתך

שלום לך, נראה לי שנכון יותר יהיה לעסוק בבעיה אותה את מתארת בטיפול בו אתם נמצאים. אין ספק שלמטפל/ת שלכם יש אינפורמציה ורקע רחבים יותר מאלה שניתן להעביר כאן - באמצעות האינטרנט. את כותבת שבנך התקדם במספר תחומים. סביר שיקשה עליו להתגבר על שטחים רבים בבת אחת, מה גם שטיפול הוא תהליכי ומצריך לעתים זמן ממושך יותר להשגת תוצאות. בהצלחה! אור-לי

פאולינה שלום, השבתי לשאלתך בעמוד הקודם. אחת התשובות כרגע הזכירה לי שעדיין לא השבתי לך ואני מתנצלת על האיחור הרב בתגובה. אור-לי

תודה

שלום לך, פורום מדהים. אז ככה, זה לא משהו פיתאומי שהילד עושה או שקרה משהו מיוחד רציתי לשתף אותך בתהיות שלי ובמחשבות שלי לגבי הילד שלי שכיום שיהיה בריא בן 2.5 ילד חברותי , חכם, יצירתי, וברוב המיקרים ילד טוב מאוד מין סוג של כימעט מלאך, חוץ משינוי בהתנהגות ביום יום בעיקבות אחות חדשה ששככה הופיעה לו באמע החיים. אבל לא זה העניין, בני שהוא בני הבכור שבו השקענו את הוורידים שלנו, לימדנו אותו דברים, מגיל קטן כל הזמן עודדנו אותו שיבחנו אותו עשינו לו כפיים על כל דבר טוב שעשה, עטפנו אותו בחום ואהבה וכל הזמן אמרנו לו כמה שהוא מתוק וחמוד וחכם. ואני חושבת שאיזשהו מקום עשינו טעות כי זה היה "OVER TO MUCH בדיעבד , נו טוב ילד ראשון. אבל עכשיו אני חושבת שזה די פגע בילד כי ראשית הרגלנו אותו שתמיד מחמיאים לו ושתמיד מתלהבים אם הוא מראה לנו שהוא יודע וזוכר מה שלמד או שלימדנו אותו. ותמיד אנחנו צריכים לדבר אליו יפה ולא בכעס ובצורה עדינה ותמיד להיות עם היד על הדופק כי אם זה לא קורה הילד המלאך הופך להיות מפלצת, ואם לא אמרנו כל הכבוד או יופי על מה שעשה הוא מזכיר לנו שצריך להגיד לו "כל הכבוד"! אני לא מבינה מה אנחנו כל הזמן יכולים להיות נחמדים איתו? אנחנו משתדלים אך לפעמים זה לא תמיד קורה ..(מחמת הזמן, עייפים, עסוקים עם הילדה השנייה וכו'...) .ויחד עם זאת עדיין ממשיכים לתת הרבה תשומת לב. עוד משהו... אם הוא לדוגמא טועה במשהו ששאלנו אותו הוא ממש לוקח ללב כאילו קיבל את הרושם שאנחנו אוהבים וגאים בו רק שהוא מצליח ויודע... למרות שכל הזמן אנחנו אומרים לו שזה לא חשוב לדעת הכל וקורה שטועים/לא מצליחים ואנחנו בני אדם ועדיין אוהבים אותו. בקיצור אני חושבת שכבר יורדת לסוף דעתי, מצטערת שזה כ"כ ארוך, אבל זה ככה יושב לי על הלב. רציתי לדעת איך אני יכולה מהיום והלאה דרך ההתנהגות שלי כלפיו לנסות לשנות את הציפייה שלו מאיתנו וההרגל הזה שהרגלנו אותו לכל הזמן קבלת מחמאות שתמיד נדבר איתו יפה וכו'... די לדעתי זה לא יהיה לו טוב לעתידו. כי הוא יתרגל שכל הזמן מדברים אליו בטובה ושאומירים לו "כל הכבוד ומתלהבים ובחיים האמיתיים זה לא תמיד קורה אני רוצה אנירוצה לשנות את הטעות שלי ושל בעלי מה שמלווה את הילד כבר מגיל מאוד קטן. (יחד עם זאת אני יודעת שזה גם דבר מאוד חיובי בכך שזה הקנה ביטחון לילד שאוהבים אותו ומעריכם אותו ...אבל הגזמנו בזה) מה דעתך?! תודה

שלום דידי, ראשית, תודה על המחמאה לפורום. משמח לקרוא. והנה אנו רואים שגם אני כמו בנך, שמחה להתפעלות ולפירגון, ואני מאמינה שכמונו - כל אחד בעולם. אני לא חושבת שטעיתם במתן עודף של מחמאות וחיזוקים. בתחום זה לא נראה לי שיש "יותר מדי", ובמיוחד בגיל כל כך צעיר כשל בנך. טבעי שפה ושם יש גם דברים אחרים להגיד, ועל רקע שפע כזה של חיזוקים ומחמאות, אמירות עם גוון אחר יכולות להתקבל עם פחות קושי. את אומרת שבנך מאוד מתקשה לקבל אמירות לא מתפעלות, אך אין לדעת מה היה אילו לא חיזקתם אותו עד עכשיו. אולי היה קשה יותר? ככל שילד מתפתח, הוא לומד עוד דברים על העולם ועל התנהלותו בתוך העולם ובקשרים עם אחרים. הלמידה הזו מתרחשת בשלבים. כרגע הילד נחשף למשהו חדש, שלא הכיר ואשר אולי לא היו לו היכולות להתמודד עמו עד כה. אין מנוס מלחשוף אותו בהדרגה ותוך אמפתיה לקושי שלו גם לחלקים הללו של החיים. בהצלחה! אור-לי

שלום,נועה בת כמעט 5 יש לה אח בן שנתיים. ילדתי הינה ילדה מאד רגישה, יש לה שיער מתולתל שצומח לאיטו והינה כהת עור. אני לא בטוחה שבעיני עצמה היא יפה למרות שבעינינו ובעיני הסביבה היא מדהימה ביופיה ואומרים לה את זה כל הזמן. אני תוהה איך אני יכולה לחזק אותה מבחינה רגשית. יש לה רק חברה אחת טובה ועוד כמה חברות פחות טובות, הגננת מעידה שהיא מעורה מבחינה חברתית אך סופר רגישה לגבי תגובות של ילדים ונוטה לבכות כתגובה. לאחרונה גיליתי שהחברה הכי טובה שלה לא רואה את החברות שלהן באופן הדדי ומצאה לה חברה אחרת "הכי טובה" ואפילו נודע לי שהיא ו"החברה הכי טובה שלה" מקנטרות את נועה ואומרות שלה שאין לה שיער ארוך וחלק כמו שלהן. אני מרגישה את העצב דרך משפטים שהיא אומרת ולא יודעת איך לחזק את בטחונה העצמי ולפתח גישה חיובית לדוגמא: נועה אמרה לי: אמא, למה אלוהים נתן לי שיער כזה? וניסיתי להסביר לה שהיא מיוחדת ולכן יש לה שיער יפהפה ומיוחד. אני לא מעירה לה כלום על השיער כשהיא לא מסתרקת (למרות שלעיתים הוא נראה כל כך פרוע) ואומרת לה שהתלתלים שלה מדהימים והם גם יהיו יותר ארוכים ככל שתגדל. כמו כן, נועה נמנעת מלהכיר ילדים חדשים, היא לא מוכנה להפרד ממני, ומתנהגת בצורה ילדותית. אתמול היא הלכה עם השכנה והבת שלה (בת 7) שאותה היא אוהבת לפארק והיא ידעה שאמורים לבוא גם חברים של הילדה שאת חלקם היא מכירה. כל אותו אחה"צ היא ישבה ליד השכנה ובכתה "אני רוצה את אמא שלי" למרות שהבת של השכנה הציעה לה לשחק איתן מספר פעמים. רק כשהיא ראתה חברה שלה מהגן אז היא נרגעה, שכחה מהכל ושיחקה. אני שוחחתי איתה אח"כ ועזרתי לה לחפש את הרגשות שהרגישה, חלק היו רגשות של אלו לא החברים שלי ולכן אני לא שייכת וחלק רגשות של קנאה שהבת של השכנה משחקת עם חברות שלה. אני מזכירה את הדוגמאות הנ"ל כי יש לי תחושה שהיא לא מוצאת את עצמה, היא לא יודעת להיות קולית, היא רוצה לחקות את אותה "חברה הכי טובה" בלבוש, בהעדפות וכדו. היא יותר מדי רגישה ופגיעה ונותנת את כל כולה בחברות. ההתלבטות שלי היא לגבי שנה הבאה-האם עדיף שתלמד באותו גן של "החברה הכי טובה שלה" שרוב הסיכויים שתמשיך לשחק איתה משחקים ותמצא חברות אחרות, דבר שלבטח יפגע בנועה והיא תצטרך להתמודד עם זה. או האם עדיף להפריד אותה ולרשום אותה לגן חדש שם היא לא מכירה ילדים אחרים וכך תצטרך לשפר את היכולת שלה לפתח קשרים חדשים, דבר שלבטח גם יהיה לא קל לפחות בהתחלה. אודה לך על התייחסותך. אמא

שלום לך, החיזוקים וההעצמה שלך לנועה חשובים מאוד. נדמה לי שכתבתי לך בעבר על הדגשת הייחוד שלה, להבדיל מחריגות שהיא אולי חשה, ואני שומעת שזה הכיוון בדברייך אליה. אני מאמינה שכולנו מכירים את התחושה של קבלה טובה יותר של עצמנו עם ההתבגרות, וחיבה לחלקים בנו שבעבר לא קיבלנו. יתכן שהשנים יעשו את שלהן, ובנתיים, כאמור, חשוב להמשיך לחזק ולהתפעל. בעיניי כדאי שבגן החדש יהיו ילדים שנועה כבר מכירה, שכן הדבר מקנה לה תחושת ביטחון רבה יותר ופחות בדידות, והרי גם ככה לא קל לה ליצור חברויות חדשות. יש לה ציפייה שחברתה תהיה "הכי טובה" ונדמה לי שגם לך יש את הציפייה הזו. זה מבטיח איזשהו ביטחון ובלעדיות, ומגן על נועה ועוקף את הקושי שלה להתמודד עם יצירת קשרים חדשים. חשוב שאותה חברה תהיה אתה, גם אם בצורה מוגבלת ולא בלעדית, ובמקביל חשוב לא פחות לעזור לנועה להתיידד עם ילדים נוספים. יתכן שהיא זקוקה לעזרה ותיווך בכך. אם זה יועיל - מה טוב, אך אם הקשיים ימשכו, אולי כדאי לשקול התערבות טיפולית כלשהי. בהצלחה רבה! אור-לי

בני בן 4.5 לא מוכן לצייר, להחזיק עפרון, כששאלתי מדוע, השיב שאינו טוב בזה ולא אוהב ולא רוצה, גם בגן אינו לוקח חלק בפעילויות היצירה, הוא איננו מוכן לצייר כלל, להחזיק מספריים. אין לו בעיה במוטוריקה עדינה הוא בונה מחלקים קטנים, מבריג ברגים קטנים וכו', האם זו בעיה???, מה עליי לעשות?!?. נ.ב: לא ברור לי אם יש לו יד דומיננטית, הוא עושה פעילויות שונות בידיים שונות. אני שוקלת לקחת אותו למרפא בעיסוק לאבחון, האם לעשות זאת או להמתין?!?!

לילך שלום, אולי כדאי להפנות את השאלה לפורום כלשהו העוסק בריפוי בעיסוק. אני מניחה ששם יוכלו לעזור לך יותר. מה שבכל זאת מעורר שאלה היא תשובתו של בנך, ש"אינו טוב בזה ולא אוהב ולא רוצה", ונשאלת השאלה למה כל כך קשה לו לעשות משהו שאינו טוב בו, והאם הדבר מאפיין גם תחומים אחרים. בהצלחה! אור-לי

אורלי, שלום רב תודה על התשובה המהירה, האם לדעתך יש עליי לפנות למרפא בעיסוק??,או טרם הגיעה הזמן?!? בתשובה לשאלתך, בני אכן לא אוהב לעשות דברים שהוא טוען שאינו "טוב בזה", למרות שאנו מעודדים אותו לעשות הכל. האם עליי לנהוג בדרך מסויימת על מנת לסייע לו??

שלום אני בת 19 ויש לי חוסר בטחון עצמי ופחדים וחרדות שאני נמצאת ליד אנשים או שתמיד יש משהו חדש שאני צריכה לעשות אני מפחדת לקראת השינוי שהייתי קטנה לא הייתי ככה אני חרדה מתביישת לדבר עם אנשים זרים אפילו מכרים השאלה שלי היא: האם יש תרופות בלי מרשם שאפשר לקנות נגד החרדות והפחדים? אם כן מאיפה? תודה ויש לי עוד בעיה כתוצאה מטראומה קטנה הפסקתי לנהוג ואני מאוד רוצה שיחזור לי הנהיגה כמעט עשיתי תאונה וגם המלווה שלי לא בדיוק תרם לעניין והיה צועק ומלחיץ אותי עד שהפסקתי לנהוג מה עושים? האם יש לזה גם תרופות?

חלי שלום, לפני כל מחשבה על טיפול תרופתי (ממה שאני מכירה תרופות לטיפול בחרדה , ניתנות רק במרשם של רופא) הייתי ממליצה לך על טיפול רגשי. האם ניסית זאת בעבר? גם אם כן, לפעמים שווה לחזור לטיפול ואז יחד עם המטפל להחליט אם באמת אין מנוס מלהיעזר בטיפול תרופתי, שאגב הוא לא במקום טיפול רגשי אלא בנוסף!. בהצלחה בתיה

שלום תודה על התגובה אבל אני לא רוצה לעשות טיפול כי זה בעצם העניין אני כול כך מפחדת וחוששת שאפילו טיפול אני לא מוכנה לעשות וגם אני מתביישת ללכת לטיפול רציתי לדעת אם אני יכולה להתכתב איתך או עם מישהו מוסמך אחר ואפשר לעשות "טיפול" דרך הודעות? ועוד שאלה אין כדורים ללא מרשם?

לחלי שלום עוד הצעה קטנה ממני היא, מעבר למה שבתיה ענתה, היא - לבחור לעצמך ידידים נדיבים ומפרגנים לכל נושא. למשל - לנהוג עם ידיד/ה חייכן ורגוע, לדבר עם אדם כזה על מה שמפחיד. זכרי - הפחד משתק, אבל כשמתגברים עליו, הוא מחזק. בהצלחה לך

הדילמה עולה משום שחשבתי לנסוע עם בן זוגי(שעליו אני קצת יותר סומכת בהתנהלות הבירוקרטית) ולהשאירה עם אימי. אלא ש אימי הודיעה לי שאין מצב שהיא לא מצטרפת. אז אופציה אחת להשאיר אותה איתו ומצד שני חשבתי שאולי כולם יבואו. גם לי קשה מחשבת הפרידה משום שמעולם לא נפרדתי ממנה ליותר מיממה. האם זה נשמע הגיוני לקחת אותה גם? תודה רבה

היי שיר, אם יש אפשרות שכולם יסעו - למה לא? האם מדאיג אותך משהו או שיש איזשהי מניעה? אור-לי

שלום כולם. אני בן 17 ויש לי בעיה שהתעוררה לפני בערך חצי שנה והיא אצלי עד היום...הזקפה שלי לא "חזקה" מספיק. זה בא לידי ביטוי בכך שהפין שלי לא קשה מספיק וכמו כן מייד לאחר הגירוי המיני הוא מתרופף. אני אוכל יחסית ואפילו מאוד בריא, אני התחלתי לרוץ לפני כמה ימים ואפילו הלכתי לבדיקות לב והרופא אמר שהלב שלי בריא כמו של שור. עוד התייעצתי עם חבר והוא אמר לי שאולי זה קורה בגלל שאני בלחץ (אולי כי ההורים שלי יכנסו או כי שאני עם חברה שלי אז אני פוחד שזה לא יעבוד) אבל כל זה לא נכון כי זה קורה גם שאני לבד, גם שאני עם חברה שלי, גם שההורים לא בבית. אני באמת לא יודע כבר מה לעשות ואני לא יודע מה הבעיה. עזרה, בבקשה.

בן שלום, אני מאוד מבינה את הדאגה שלך אם זאת לצערי אינני מבינה בנושא ולכן לא יכולה לעזור לך. הלכת כבר לרופא לבדוק נושא הלב ואתה אכן עושה הרבה ספורט , אני מבינה שאתה משייך את "הבעיה" לכושר שלך. אני לא בטוחה שיש "בעיה" (שוב אינני מבינה בכך), אך נראה לי שאם אתה כה מודאג כדאי לך לפנות לרופא אורולוג, או רופא משפחה ולהתייעץ איתם. בהצלחה בתיה

Shalom, I really hope that you can help me with this: I am about 6 years divorced have two daughters ,ages 10 AND 9 I see them every second weekend. we have a very good contact. the older daughter misses me a lot especially after taking her(and her sister) back to their mother. until two weeks ago she could not call me after she went to bed(they go mostly around 21:00 to bed, AND they can read for about 1/2 an hour) so from time to time she told me that sometimes she cries in bed because she misses me so much. now since she has a mobile phone she calls me when she goes to bed AND mostly tells me how her day was etc. but yesterday she called me (few hours after bringing her back to her mother after a long weekend) AND cried AND said that she misses me so much, the only thing I could tell was that I love her so much AND that I miss her too, AND that we miss each other because we love each other AND that has also a positive part. I also told her that when she will be a bit older(and can come by herself) she may come whenever she feels like it, that she will have the key AND come AND stay with me as long as she would like to. I really don't know if I said the right things but that's what I thought would relax her for a while. can you please advice on how to take it from here. thanks in advance. Ben ps. the other daughter does not have that. she loves being with me but also feels good to go back after a weekend with me.

Ben Shalom, Can you read hebrew? Or-ly

Or-ly, I can read hebrew,I write in English because I don't have the hebrew fonts on my computer. Ben

שלום בן, מאוד התרגשתי לקרוא את מכתבך, את תיאור הקשר שלך עם בנותיך ואת הדיאלוגים עם בתך הגדולה יותר. אני שמחה לשמוע שיש כעת דרך נוספת לקשר ביניכם שמאפשרת יותר לבתך ולך. היכולת של בתך לבטא כך את רגשותיה בפניך היא נפלאה ומעידה על איכות הקשר ביניכם, על האמון שלה בך ועל התחושה שלה ש"יש עם מי לדבר", כך שגם מבלי לפתור את מצוקתה של הילדה קונקרטית, עצם קיומם של הדיאלוגים הללו ביניכם הוא בעל ערך רב ביותר. בנוסף לכך, דבריך אליה מאוד אמפתים, מכילים ומחזקים, ועשויים לעודד ולתת תקווה לעתיד. נשמע שאתה בדרך הנכונה, גם אם היא לא קלה. המשך כך! אור-לי

Or-li, thanks a lot for your response! Ben

יש לי שני ילדים ילדה בת שנתיים וחצי וילד בן שנה וחודש אני ובעלי בהליכי גירושין אני עזבתי את הבית כבר 3 חודשים ועברתי עם הילדים אל אמי הילדה הולכת לאביה כל שבת שנייה ואת הילד ביחד עם הילדה לוקח אביהם פעמים בשבוע משעה 5 בערב עד 9בערב הילדה לא הלכה לאביה במשך 3 שבועות רצוף שבת הייתה אצלי שבת נסענו לאילת ושבת הייתה חולה לכן נשארה אצלי השבת האחרונה היא כן הלכה לאביה למשך 24 שעות יום שישי בשעה 6 בערב עד שבת ב6בערב אתמול מוצאי שבת וגם היום אני מרגישה שהילדה אחרת עושה לי דוקה למשל אני אומרת לה בואי לשים טיטול לילה הולכים לשון והאי בכוונה בורחת לי לקוון האחר או אני לוקחת אותה למיטה והיא נמרחת על הרצפה צוחקת ולא רוצה לקום בקיצור חוזרת ממנו שדה מלאת מרץ ושובבות ולי לא מתאים מאחר ויש לי 80 אחוזי נכות וקשה לי איתה ועם התינוק כיצד עלי לנהוג אימה שתבין שאצלי לא לנהוג כך? היום לפני שהלכה לשון החטפתי לה משום שלא הקשיבה לי ואני לא רוצה להגיע איתה למצבים כאלה משום שלמדתי שאז היא עושה לי יותר דווקה

דפנה שלום, נראה לי שהקושי הגדול בהתמודדות עם הילדה נובע בעיקר מהתחושה שהיא "עושה לך דווקא", או לכך שהדבר קרה כשהיא חזרה מאביה. האם הדבר חוזר על עצמו בכל פעם שהילדה חוזרת מאביה או רק אתמול? האם תוכלי לכתוב מה גורם לך לתחושה שהילדה "עושה לך דווקא"? האם זו תחושה שאת מכירה מעוד מצבים עם אנשים נוספים? ולבסוף, אילו סיבות נוספות יכולות להיות בעינייך להתנהגותה של בתך? אור-לי

שלום לא ממש נראה לי שהיא עושה לי דווקה יתכן שטעיתי שהתבאתתי כך היא סך הכול תינוקת קטנה ומתוקה לא יתכן שהיא תהיה מודעת בגיל כזה להלחם נגדי אך קבוע כאשר היא שווה אצל אביה שישי שבת היא חוזרת לא ממושמעת לי וביום יום ימי חול כשהיא חוזרת ממנו היא בסדר כן מצבים שאני מרגישה כאילו שעושים לי דווקה זכורים לי בעיקר עם אבי ילדי כל הזמן שהוא היה עושה דבר מה שלא לרוחי אני הייתי מאשימה אותו שעשה בכוונה

סיבות נוספות לדעתי להתנהגותה של עדי: יתתכן שהיא משתוללת עם אביה וחוזרת לכן במצב רוח שובבי יתכן שמשום שאביה לא מספיק עיקבי איתה ומאפשר לה "לרכב עלו" היא מנסה את הגבולות שלה איתי ואפשרות נוספת שהייתי חסרה לה והיא מנסה למשוך את תשומת ליבי שאהיה איתה

שלום, אני בת 49, ולאחר קריאת המאמר נראה לי שאני תערובת של טיפוס החרד-אמביוולנטי + נמנע. אני חוששת מפגיעה, מהתנפצות אשליית הקירבה ולכן : קורקטית, לא נותנת להתקרב, ולא יודעת לעורר קירבה, מאוד רוצה לרצות לעורר חיבה/אהבה. ההורים איכזבו, חברה טובה מאוד ויחידה שהיתה בכלל, בתקופת הבחרות, איכזבה. גם חרדת הקהל שלי לא "עוזרת". אני אדם מודע, והחלטתי לעזור לעצמי ולטפל בקשיים שלי. שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי -פעם עם אחד ופעם אחר. כ-10שנים, עם הפסקות, טיפולים אחרים: נשימה מעגלית, הילינג, שוב פסיכולוגי ועוד. חל שינוי/שיפור קל יחסית. פחות בישנית, אבל "פלופ" במקומות עבודה, בזוגיות, בחיים. עכשיו גם סרטן. נמאס לי, אני רוצה כבר לממש את עצמי, נמאס להתפשר, להעביר את החיים, לכאוב. מה עושים ?

אופק שלום, אני מחזקת אותך בהחלטה להילחם למען חיים יותר מלאים ומספקים. נדמה לי שגם בחירת הכינוי שלך עשויה להעיד על התכווננות שכזו. כמאמינה גדולה בטיפול קבוצתי ובכוח שלו לסייע בקשיים אותם תיארת, וכן בשל העבודה הטיפולית האישית הרבה שעשית, אני ממליצה לך לנסות את הכיוון הזה. את יכולה לקרוא קצת על הנושא באתר המכון לאנליזה קבוצתית: http://www.iiga.org.il/ למען הגילוי הנאות אומר שאני חברה במכון זה, וכמובן שישנם סוגי טיפול קבוצתי נוספים. אשמח לשמוע אם זה כיוון שמדבר אליך ואם יש צורך - להמשיך לחשוב יחד על דרכים להקל עליך ולממש את עצמך. תרגישי טוב ורפואה שלמה! אור-לי

מישהו יכול לעזור? ילדה בת 4-5,בעיקר במצבי התרגשות,שמחה, ולפעמים סתם בלי סיבה הילדה מכווצת את ידיה כמו תנועה רפלקסית של "יש" אבל בצורה עצורה, ללא קול, ואינה שמה לב לכך , עושה את זה באופן אוטומטי. הילדה בריאה ונבונה, מה שכן כנראה חסר לה בטחון חברתי.לאן פונים בשביל לבדוק את העניין ואם זה מעיד על משהו?

גדי שלום, אני מצטערת, אך אני לא מכירה את התופעה. האם מישהו מחברי הפורום מכיר את ההתנהגות שגדי שואל לגביה ויוכל לתרום מהידע/הניסיון שלו? אר-לי

שלום, יש לי בן כבן 3 וחצי וקטן כבן שנה וחצי... כדי לא לתת לגדול לקנא מהקטן , נתנו לו פידבקים של אח בוגר כמו למשל: אתה מקבל ראשון את השוקולד כי אתה הבוגר . אנחנו עשינו זאת מתוך ידיעה שזה לא פוגע בקטן כי הוא אינו מבין וזה מעצים את הגדול ונותן הרגשה טובה של אח בוגר ושמשתלם להיות אח בוגר. כל הנושא הזה נמשך עד היום ואני לא יודעת האם בגיל כזה שהקטן כבר די מבין זה בסדר להמשיך עם זה. ובכלל מה דעתך? פעלתי כשורה?

עדיאל שלום, אכן חשוב להעצים את הבן הבוגר ולהדגיש בפניו גם את היתרונות שבהיותו בוגר. עם זאת, כדאי שהשיקול לגבי ה"תגמולים" לא יהיה קשור למה שהקטן מבין או לא מבין, אלא שיהיה קשר ממשי בין התגמול לגיל. כוונתי היא שלא ברור מה הקשר בין קבלת השוקולד ראשון לעניין הגיל, וכדאי לדאוג שיהיה קשר כזה. ניתן למשל לאפשר לילד משהו שלא ניתן לאפשר אותו לבן הקטן (משחק כלשהו, פעילות מסוימת...) ולהגיד: "אתה יכול כבר לעשות את זה, כי אתה גדול".. כך יתאפשר הגיון מסויים המחבר בין התגמול לגיל, וזאת במקום בחירה שרירותית שאינה קשורה באמת לגיל. אור-לי

שלום בני בן ה-9 הוא ילד שאותר כמחונן,הוא ילד שובב מאוד, אהוב על חבריו , מאוד נבון וחכם, תלמיד מצויין, בכל בעייה שנוצרת הוא משתף אותנו ואנו נוהגים לשוחח על דברים שמציקים לו. בשנה האחרונה נראה לנו כי הוא מייחס חשיבות רבה מדי למשפטים שנאמרים ע"י ילדים והוא אינו מצליח לשלוט בכעסו,(משפטים רגילים בין ילדים שנועדו להכעיס). במיוחד, יש ילד מסויים בכיתתו שאיתו הוא לא מסתדר, ניסינו בכל דרך לעזור לבננו להתמודד עם אותו ילד (להתעלם, להתרחק, לעשות הסכם ביניהם, לבקש מהמורה להרחיק ביניהם במקומות הישיבה בכיתה) אך דבר לא עזר , אנו יודעים כי ילד זה אינו מסתדר עם מרבית ילדי הכיתה וכמעט שאין לו חברים, אמו מעורבת כמעט בכל דבר שקורה בבי"ס וגם אותה לא ממש אוהבים. הילד מטופל ע"י יועצת, מורה, מנהלת- אך עד כה לטענת המורה הןם לא מצליחים לפתור את הבעייה רצוי לציין שהילד לא אלים הוא פשוט מציק לילדים האחרים, מתנשא ורב על כל דבר. הבעייה היא שהדרך של הבן שלי להתמודד היום עם אותו ילד או ילדים אחרים שמציקים לו היא בקללות עסיסיות במיוחד ,ובמכות וממש טירוף בעיניו,לא משנה לו היכן הוא נמצא (גם ליד הוריהם של הילדים) מעבר למבוכה שלי שהיא לא ממש מעניינת, כואב לי לראות אותו מתנהג כך, הוא ילד כ"כ הגיוני, ונבון שאני מרגישה שהדרך שהוא פורק את התסכול על כל ריב קטן שמתפתח בינו לבין ילדים אחרים היא בצורה של מכות וקללות- איך לעזור לו? (אין לו בעיות התנהגות בבי"ס)

שלום לך, אני מקווה שהתמונה תהיה ברורה יותר בהמשך, אך בשלב זה שאלתך מעוררת בי יותר שאלות מאשר תשובות: האם הדרך של בנך להתמודד עם כעס נראית בעינייך חריגה / מדאיגה או שהיא נורמטיבית בעינייך, אך קשה לך לראות אותו במצב כל כך "מחומם"? יש הבדל בין תגובה חריפה לילד מסויים שמעורר תגובה זו בילדים נוספים לבין "פיצוץ" על כל דבר קטן. איפה את ממקמת את בנך בין שני הקטבים הללו? כיצד מגיב בנך לתגובות שלו עצמו לכעס? האם הוא סובל מכך? האם הוא משתף אתכם ברגשותיו בעניין ובתסכוליו בשיחות שאתם עורכים עמו? בסה"כ את מתארת אותו כילד שאהוב על חבריו. מה מאפשר את זה? איך הוא מתקרב אליהם בשנית לאחר המריבות? אור-לי

שלום אור- לי, הבן שלי בן חודשיים והוא אינו מוכן לישון באמצע היום. הוא לא נרדם אף פעם לבד בעצמו תמיד בידיים שלי או של בן זוגי. כאשר אני שמה אותו במיטה הוא צורח מבכי. ניסיתי מספר שיטות שקראתי ע"מ להרגיל אותו למיטה שךלו אך לשוא.(כולל השיטה של "הלוחשת לתינוקות". הילד פשוט אינו מרגיש בטוח במיטה שלו והוא אפילו "חרד" כאשר אנו מתקרבים למיטה. גם אם הוא על הידיים שלי לוקח לו כמה דקות של בכי היסטרי עד שהוא נרדם. הילד כמעט ואינו ישן במהלך היום, מקסימום 3/4 שעה ברציפות וכן התפקוד שלו ירוד. יש לציין כי לפני שבועיים הוא כן נרדם במהלך היום אפילו ליותר משעתיים ברציפות. בערב הוא כ"כ עייף כך שהוא נרדם על הידיים די בקלות (לפעמים כמו בצהריים מלווה בצווחות). אני ממש חסרת אונים ואיני יודעת מה לעשות בנידון. אשמח לעזרתך.

לשלי שלום, לא היה לי ברור האם בנך נרדם על הידיים אבל אח"כ את מעבירה אותו למיטה והוא ישן? או שהוא נרדם על הידיים ומתעורר כשעובר למיטה? אתייחס בתשובתי לאפשרות הראשונה. אני מכיר שתי גישות לנושא ההירדמות - האחת אומרת להרגיל את הילדים מגיל מוקדם להרדם לבד והשניה אומרת לזרום איתם ולבסוף הם ילמדו.לאור ניסיוני האישי ולאור גילו הצעיר של בנך, הייתי נוקט דווקא בגישה השניה. לתינוקות בגיל הזה הרבה פעמים קשה להרדם לבד, בעצם זה דיי נדיר. רוב התינוקות רוצים להרדם על הידיים (ואני מבין אותם לחלוטין). רק לפני חודשיים הוא יצא מהבטן המוגנת וכבר הוא נדרש להרדם לבד?! זאת נראית לי משימה קשה ואף מפחידה עבורו. ההרידמות מאד מפחידה תינוקות. אין להם את הוודאות שיש לנו שהם יקומו בבוקר. בשבילם, אולי, השינה היא מעין מוות ולכן הפחד הגדול. החיבוק המרגיע של ההורה ביחד עם הנדנוד מאד מרגיעות ונותנות תחושת בטחון. אני מאמין שעם הזמן הוא ילמד להרדם לבד, אבל העת עדיין לא הגיעה. יהיו לו בחייו עוד לילות רבים להרדם לבד, אל תאיצו בו. שינה מתוקה, זיו סופר - אבא ועובד סוציאלי

שלי שלום, אני מקווה שנעזרת. אין לי מה להוסיף על הנאמר. אור-לי

בני בן ה-16 מאז ומתמיד היה ביישן. בתקופה האחרונה, זה מס' חודשים אנו שמים לב כי הוא מתרחק מחברה. כלומר, כשבאים חברים של הבן הגדול, הוא מעדיף לשבת בחדרו ולצפות לבד בטלוויזיה, הוא תמיד יושב כשהגב של האנשים מופנה אליו כאשר מגיעים אורחים אלינו. שוחחתי עם בני על הנושא ולדבריו הוא סובל ממיצמוצים שמאוד מטרידים אותו ומפריעים לו והוא לא יכול לסבול שמסתכלים עליו. אני משבחת אותו הרבה, הן על המראה החיצוני שלו, על ההתנהגות הטובה שלו, והיחס הטוב שלו לאחיו הגדול והקטן. אני גם נותנת דוגמאות על עצמי כי גם אני הייתי מאוד מאוד ביישנית ואיך הצלחתי להתגבר על זה ועל כך שחשוב להמצא בחברת אנשים ולא להתרחק. מבקשת הצעות לפתרון הבעיה בטרם תחמיר יותר. תודה

האם באמת יש לו מיצמוצים בעיניים? אם כן, לפני הכל גשו לבדיקה אצל רופא.

לאמא אחת שלום, ראשית את צודקת שחשוב לטפל בבעיה לפני שהיא מחמירה. בנוסף להצעה של הכותב הקודם לבדוק נושא מצמוצי העינים (אגב את שמת לב אליהם?) במידה ואין בעיה רפואית מצמוצי עיניים יכולים להצביע על חרדה חברתית. ממתי קיימים מצמוצי העיניים? ממתי שמת לב שהוא יושב עם הגב לאורחים? האם יש לו חברים? בתקופת בית הספר האם היה הולך לחברים, חברים באים אליו? מה קורה איתו בחופש? מה הן התוכניות שלו? הניסיון שלך לחזק אותו בדוגמאות אישיות וכן בדוג' "טובות" על התנהגותו הוא חשוב אך כרגע אינני בטוחה שבנך פנוי לשמוע אותן דוגמאות. במידה ואכן הוא מאוד לבד כרגע ומאוד לא נוח לו ונמנע מלהיות בחברה, כדאי לבדוק איתו על אפשרות לקבל טיפול כדי להתגבר על ביישנותו או אולי תחילתה של חרדה חברתית? (בסימן שאלה מבחינתי, רק מהמעט שסיפרת על בנך, כמובן אין כאן ביטחון לכלום!). בכל מקרה די ברור שבנך כרגע מתמודד עם משהו וערנותך ודאגתך לכך הם מאוד במקום! בהצלחה! בתיה

כשאני מסתכלת על בני (מבלי שהוא ישים לב בוודאי) אני לא רואה שהוא ממצמץ בעיניים בכלל. דבר שכן שמתי לב אליו הוא כשהוא מתבייש כשיש אורחים או חברים אז הוא מתחיל לגעת בעיניים. לגבי השאלות: יש לו חברים ושניים מהם מאוד טובים וקרובים. גם בבית הספר יש לו חברים. נקודה חשובה ששמתי לב אליה היא שכאשר יש אצלנו חברים או משפחה, הוא תמיד ימצא משהו לעסוק בו רק להיות כמה שפחות עם כולם. אגב, הוא לא יושב עם הדב לאורחים אלא שהוא יושב כאשר הגב שלהם מופנה אליו. בנוסף הוא לא אוהב להכנס לקניונים ולהיות במקומות הומיי אדם. לזכותו יאמר כי הוא ילד מדהים ואהוב על כולם בשל טוב ליבו ומתיקותו.

אני אם לשניים בני 10 ו-5, מתוקים נהדרים ומקסימים לאחונה גיליתי כי בן ה-10 שלי מזייף את חתימתי על מכתבים שהמור שולחת בקשר לאי הכנת שעורי בית. הנושא הזה כבר מעסיק אותנו מתחילת שנה וניסינו תוכניות התנהגותיות , מאחר והוא פשוט לא מכין שיעורים (מה שלא פוגע בציוניו או התנהגותו..) אין לו קשיים לימודיים, פשוט יש לו המון חברים ועיסוקים אחרים הרבה יותר מענינים מהכנת שעורי בית. כל עוד הייתי מעורבת הוא הכין, הבנתי שזו האחריות שלו והעברתי אותה אליו מאז הוא לא מכין וגם מזייף את חתימתי על הפתקים מהמורה.. מ שדאיג אותי יותר מאי הכנת השיעורים זה הזיוף- האם אני מגדלת נוכל או מתחזה לעתיד או שמדובר ביצירתיות ..

שלום לך, לא די בתופעה אחת כמו זיוף חתימתך בכדי שבנך יהפוך לנוכל או מתחזה. המאפיינים העיקריים של נוכלים ומתחזים הם חוסר התחשבות בחובות ובערכי החברה, חוסר התחשבות ואמפתיה, אנוכיות, פעולה מתוך דחפים ויצרים הדוקשים פורקן מלא ואינם ניתנים לדיחוי, התפרצויות זעם ואלימות אל מול התקלות בקושי. קרירות רגשית ביחסים, חוסר אחריות, שטחיות בקשר ועוד... קשה לי להאמין שבנך עונה על הרשימה, הלא כן? :) אור-לי

בתי בת 14. בד"כ מתחילה את היום ללא שתיה ואוכל. בסביבות 10:00 אוכלת ושותה. כבר פעמיים קרה שבעת חופשה מלימודים התחילה את היום כהרגלה ללא אוכל ושתייה ולאחר שעתיים והתעלפה למספר שניות. ברגע שהתעוררה ושתתה, חזרה לעצמה ולפעילות הרגילה. בפעם האחרונה העלפון לווה בפרכוסים (שניות בודדות). כפעולה ראשונה סיכמנו שתתחיל מעתה כל יום בשתיה ואוכל. האם זו תופעה מוכרת? האם קשורה לגיל ההתבגרות? האם עלינו לערוך בדיקות כלשהן? מה משמעות הפרכוסים?

יפעת שלום, מצטערת, אינני רופאה, אני ממליצה לכן להתייעץ עם רופא המשפחה בנושא. בהצלחה! בתיה

שלום, אני כבר לפני חצי שנה התחלתי לגבוה בצורה משמעותית, ואת שערותי בעיבר המין כבר אפשר לראות בברור ורואים שכבר יש לי שערות אך יש עוד זמן עד שהשערות יפסיקו לגדול, אני מואנן ויוצא לי שפיך בכמות די רבה, וגם השערות בבת שיחי שלי כבר אפשר להתחיל לראות וגם הפטמות שלי לפעמים מתקשות, וזה מלוווה בכאבים,אורכו של איבר מיני הוא 7.5 סנטימטרים במצב זיקפה. אז רציתי לשאול אם כבר הגעתי לגיל ההתבגרות, והאם גודלו של איבר מיני הוא נורמלי או קטן מדי , או חריג. תודה ואשמח אם תענו בהקדם.

אני בכיתה ז' ואני עולה עכישו לכיתה ח'

לאנונימי שלום, אתה בגיל שמתאים להיות מוטרד בהתפתחות המינית שלך. לצערי אין לי תשובה לגודלו של איבר המין אך אם הנך מוטרד בנושא אתה יכול לפנות לרופא משפחה להפניה מתאימה. אני אישית יכולה להמליץ לך לקרא על ההתפתחות המינית והשינויים שעוד צפויים לך לעבור בסדרה הנקראת: "המדריך הישראלי למתבגרים" כתבו טל רוזין וד"ר עמוס בר. בהצלחה בתיה

שלום רציתי לדעת בזמן שהילדים הקטנים שלנו מוציאים אותנו מדעתנו, לא מקשיבים לנו ולא ממושמעים לבקשותינו החוזרות ונישנות איך ניתן לעצור את הזעם ולא להגיע איתם לאלימות מרוב עצבים על מה שעשו באותו הרגע למרות שאסרנו וביקשנו. מהי הדרך הנכונה לא לאבד את אשתונות באותו רגע נתון ולהעביר לילד מסר תקיף ונחוש בלי להגיע לפליקים על הידיים והטוסיק? האם זה אפשרי? ... כמובן שיש את ההורים האדישים ששום דבר לא מזיז להם להם... אבל לנו להורים היותר רגישים והפיוז הקצר לנוכח הילד יש פיתרון? ועוד שאלה קטנה, האם פליק קטן פה ושם (...באמת לעיתים רחוקות ) יכול לפגוע נפשית בילד והאם זה באמת לא הפיתרון במיקרים מסויימים?! תודה

דידי שלום, כאבא אני מאד מבין את הכעס עליו אתה מדבר. לעיתים ילדינו יכולים, כמעט, להוציא אותנו מהדעת. והכי גרוע זה כשהם עושים לנו בכוונה. אנחנו אומרים משהו ולמרות ובגלל שאמרנו הם יעשו בדיוק את ההיפך. הרבה מאד הורים עומדים במצבים אותם תיארת. אבל ישנם כמה כיוונים שברצוני להאיר. ראשית מהכיוון החוקי - הכאת ילדים היא עברה על החוק. זה לא אומר שעל "פליק פה פליק שם" תכנסו לכלא או שיקחו לכם את הילדים חו"ח אך זו עבירה על החוק שעלולה לגרור התערבות הרווחה. הכיוון השני הוא הכיוון הרגשי-חינוכי - בוא תחשוב לרגע מה הילד לומד מזה שנתת לו מכה (גם אם היא קטנה)? הוא לומד שאבא יכול להכאיב לו כאשר הוא עושה משהו לא בסדר. הוא בעצם לומד לפחד מאבא. הוא לומד שכאשר כועסים מותר להרביץ. מה הוא לא לומד? הוא לא לומד שמספיק שתאמר לו מה אסור כדי שהוא לא יעשה זאת. והוא לא לומד שיש גבול (כי אבא חוצה את הגבול כאשר הוא מכה). בנוסף להרגשה הרעה של הילד יש את ההרגשה הרעה שלך. מדבריך הבנתי שיש לך תושות מאד לא טובות לאחר שאתה מפליק. אני מניח שיש גם רגשות אשם. אני בטוח שאתה לא מסתובב שמח וטוב לב. ככה שה"פליקים" פוגעים בשניכם, גם בך וגם בו. כמו שכתבת, צריך למצוא דרך אחרת להצבת גבול ברור - דרך אסרטיבית וחד משמעית. השלב הראשון בהצבת גבול הוא שאתה תסביר לעצמך מדוע אתה שם את הגבול שאתה שם. אתה צריך לתת לעצמך תשובה ברורה והגיונית (ולא "ככה"/"כי אצל כולם זה ככה"/ וכו'). לדוג': למה שהילד ילך לישון בשעה מסויימת ולא בשעה אחרת? כי הוא קם עייף למחרת, כי אתה צריך קצת זמן לעצמך וכו'. השלב הבא הוא שתאמין בלב שלם בגבול שאתה מציב ושתדע מבפנים שאין שום מצב שבו ניתן לעבור על הגבול הזה. השלב השלישי הוא להציב את הגבול בצורה אסרטיבית - רגועה שכוללת הסבר הגיוני ושיכלי. אם הילד ידע שאין אפשרות שהוא יעבור על הגבול ההגיוני ששמת לו ושאין שום אפשרות שאתה תעבור את הגבול, הסיכוי שהוא יחצה את הגבול הם נמוכים ואז יכול להגיע שלב הסנקציות וזה תהליך בפני עצמו. מקווה שעזרתי, בהצלחה

דידי שלום, לפעמים הבנה של הדבר שכל כך מטריף יכולה לעזור להכיל אותו ולא להגיע לכלל "פיצוץ". למשל הבנה למה זה כל כך מוציא אותך מהדעת כשלא מקשיבים לך, כשמתעלמים ממך. חשיבה כמו את מי ההתנהגות הזו מזכירה לך, איזה רגש מתעורר בך, והבנה שהתנהגותם של הילדים אולי "מתיישבת" על משהו קשה וכואב ומעוררת אותו. ברמה היותר פרקטית ומיידית, יתכן שיתאפשר לא להגיע לאלימות אם תגידי לילדים משהו כמו: "זהירות, הפיוז שלי מתחיל להתקצר!". אם את מרגישה ממש חוסר שליטה שעלול להגיע להכאה תדאגי להרחיק אותם מהישג ידך.. אני חושבת שהכאה היא באמת פועל יוצא של ה"פיוז המתקצר", ולא דרך חינוכית יעילה, אלא דרך כוחנית ומשפילה, שאינה מיטיבה עם היחסים בטווח הארוך. תנשמי עמוק... ובהצלחה! אור-לי

בני בן 11 החודשים בוכה בכל פעם שאני אוספת אותו מהמטפלת שלו ובבוקר מיד שהוא רואה אותה הוא מושיט ידים לכיוונה. אני מודעת לכך שזו תופעה מוכרת אך מלבד הכאב האישי שלי אשמח לדעת האם יש הסבר התפתחותי לכך?

היי הגר, זה נשמע נורא קשה, ולצערי אני לא מכירה הסבר התפתחותי שבודאי היה מקל עלייך (אין פירושו של דבר שאין הסבר התפתחותי שכזה). אני מאחלת לך שינוי משמח. אור-לי

היינו בחגיגת סיום השנה של בני, שסיים בי"ס יסודי. לאחר הסיום , החלטנו ללכת לחגוג בבית קפה לאכול גלידה. בני ישב במושב מקדימה ליד אביו שנהג. אני בד"כ יושבת מאחור, כך נוח לי יותר ובני הגדול בן ה-14 יושב בד"כ מקדימה ליד אביו. לפני היציאה לבית הקפה, עברנו דרך הבית כדי לאסוף גם את בני הגדול שנישאר בבית. הודענו לו בטלפון, שיירד שבאנו לאסוף אותו לצאת לאכול גלידה. הוא ירד, וכשראה שבני השני הצעיר יותר , יושב מקדימה, (כאילו, במקום ה"קבוע" שלו), הוא מתוקפנות ובכעס, פתח את הדלת הקידמית וניסה להוציא בכח את הצעיר מהמקום "שלו", כדי שיפנה לו ויעבור לאחור. אמרתי לגדול , שעכשיו הצעיר יושב מקדימה, ואין לו שום בעלות על המקום ואחיו לא צריך לפנות לו, לאדון , את המקום. ועכשיו שיישב מאחור לידי. בכעס,,טרק את הדלת הקידמית ואמר ," אם כך אני לא בא וחזר הביתה". בעלי, רצה להתקשר אליו שבכל זאת יחזור והצעיר יפנה לו את המקום. לא הסכמתי, מיתוך מחשבה, שעל הבוגר ללמוד שהוא לא "מספר אחד" ושהוא שווה לשני, ועכשיו השני יושב במקום הקידמי, והוא מאחור. ללא ויכוח. אלא כעובדה. כמובן שכבר לא היה חשק לכל הנסיעה, אבל התעקשתי לא להחזיר את הבוגר לרכב. בעלי טוען שאני לא צודקת, שבשביל "שטות" לא שווה להרוס את הערב. אני טוענת שזאת לא שטות, אלא דרך חינוכית. מה דעתך? מי צודק?

אני חושבת שאת צודקת - הילד כבר גדול וצריך לדעת גם לוותר וגם לדעת שהוא לא "בעל המושב".!!! כל הכבוד לך שעמדת על שלך ובעלך בטח תמיד מוותר לגדול?זהו חלק מהבעיה שנוצרה עכשיו(לדעתי) בהצלחה

היי ענת, אני מוצאת את עצמי במצב לא נעים, בו אני מתבקשת "לבחור" בינך ובין בעלך. אני מניחה שיש דמיון בין העמדה הזו לבין הדילמה בפניה ניצבתם את ובעלך, שהיא במי מהילדים "לבחור", כלומר, מי זה שיקבל את מה שרצה. יש כמובן צדדים לכאן ולכאן, ותחושתי היא שאת מפקידה בידיי את ההתלבטות ששניכם הייתם שותפים לה. באופן כללי, כהורים, זכותכם וחובתכם לקבוע את הכללים ולהשאר איתנים גם לנוכח תוקפנות. אני מניחה שההתעקשות שלך נבעה בעיקר מהאופן בו בנך הבכור דרש את המקום (ונדמה לי שלא מדובר דווקא במקום ברכב, אלא יותר במקום שלו אצלכם), והשאלה שממנה יגזר אולי כיוון חינוכי היא עד כמה בנך הבכור מתנהג בד"כ כ"אדון" ואינו ער גם למקומו של אחיו בבית ואצלכם, או שההתנהגות המתוארת הייתה חריגה ונבעה כתוצאה מנגיעה במקום מאוד רגיש שלו. אור-לי

שלום רב, אני אמא ל 2 בנים קסומים, האחד בן 3 וחודש והשני בן שנה, ילדי בן ה 3 נמצא בשלב של גמילה מחיתולים, בנוגע לשתן, הוא ממש כמעט ולא מפספס - החל מהשלב הראשוני של הגמילה, אך עם היציאות יש לו בעיה והבעיה לצערי מסתבכת, בתחילה בכל פעם שהיה לו צורך ביציאות הוא היה מתבודד, אח"כ הוא ביקש לשים טיטול ושם הוא ביצע את צרכיו - עד פה הכל היה בסדר אנו מבינים כי הגמילה צריכה להיות בקצב ובדרך שלו ומבחינתנו זה בסדר גמור, הבעיה היא שבימים האחרונים שמנו לב כי הוא ממש מתאפק, הוא יכול במשך מספר ימים לא לתת יציאה, וכשהמצב מבחינתו כבר בלתי נסבל הוא ממש מתכווץ בניסיון למנוע את היציאות, דיברתי איתו והסברתי לו כי כאבי הבטן שהוא סובל מהם נובעים מאי נתינת היציאה, בצורה רצינית הסברתי לו שה"קקי" חייב לצאת החוצה כדי שהבטן לא תכאב, לאחר שהוא "השתחרר" הדגשתי לו כי הבטן כבר לא כואבת לאחר שהוא שיחרר את היציאה, קשה לי לראות אותו עומד ומתכווץ בניסיון למנוע את היציאות, לא בטוחה שהדרך שלי היא נכונה ואולי עליי לנהוג אחרת. אני ממש אובדת עצות ומבקשת את התייחסותכם המהירה, תודה מראש אילה

אילה שלום, תחושתי היא שככל שאת תרצי יותר - כך בנך ירצה פחות... עניין החינוך לניקיון הוא מוקד למאבק בין הילד לאמו באופן כללי. הילד מרגיש מחד שהוא יכול להיות עצמאי ולשלוט בסוגרים וביציאות ומצד שני, הוא נדרש לוותר על רצונותיו ולהיכנע לאם. תפקידך אם כך הוא למצוא את הדרך שבין הדגשת חשיבות הניקיון, לבין מתן התחושה לבנך, שיש לו הכוח והיכולת להחליט בעצמו. בהצלחה! אור-לי

אני הייתי משחקת עם הבנים שלי הרבה משחקי לכלוך - כמו צבעי ידיים באמבטיה. אומרים שזה טוב לתת להם להתלכלך בלי להרגיש אשמים...

שלום ביתי בת 13 משוחחת בטלפון ללא הפסקה. ניתקתי לה שיחות יוצאות מהנייד, אך החשבון המנופח עבר לטלפון הנייח. כל ההסברים-שתפנה לעצמה מקום גם לעסוקים אחרים, שאין אפשרות לשלם חשבונות בסדר גודל כזה,לא מועילים. זה משתלט עליה. איפה הגבול שעלי לשים לה ואיך. תודה.

לשרה, אכן בעיה כואבת ומוכרת! הפתרון הוא לשבת עם הנערה ולשוחח על הקושי ולחשוב ביחד על דרכי פתרון מתאימים להורדת חשבון הטלפון. אופציה אחרת שאני פחות אוהבת אך לפעמים אין ברירה הוא להבהיר לנערה מהו הסכום שאיתו אתם יכולים להתמודד וכל תוספת בסכום הנערה תצטרך לשלם מכספה. (אם אין לה כסף משל עצמה, אפשר לדבר על למנוע ממנה דברים שעולים כסף על חשבון הטלפון), או במקום לקבל מתנות לימי הולדת וחגים היא יכולה לקבל זכויות נוספות על הטלפון? בעיני כל פתרון אפשרי בתנאי שנעשה עם הסבר מאחוריו, ניסיון להגיע לדבר מוסכם אך בשום אופן לא מוצג כעונש! בהצלחה בתיה

שלום מדובר בבת 14 במשבר חברתי. מעוניינת לקבל יעוץ כיצד לעזור. חיי החברה של הנערה חשובים לה באופן בולט. זה למעשה מרכז חייה. בעקבות נשיקה שהיתה בינה לבין חבר של חברה,נוצר משבר חברתי. כל ההסברים שלה לא הועילו. מדובר בנערה מאד מוסרית ואינטלגנטית . (כן...) ודברים קורים בכל מיני נסיבות שלא תמיד תלויות בה. כיום מרגישה מחוץ לחברה בעקבות זאת , מאאד מדוכדכת. האם ניתן לעזור לה , להתערב או להניח לה?

לחנה שלום, אין דבר יותר קשה להורה מלראות את הילד שלו במצוקה. את שואלת האם להתערב או להניח לה? השאלה שלי היא האם בתך רוצה את התערבותך? ואם כן במה? ברור שאינך יכולה (למרות שזה הדבר שהכי רוצים כהורים) לפנות לילדים העושים עליה חרם, או לנערה עצמה. הדבר בעיני היחיד שאת כאמא יכולה במצב זה הוא להבהיר לבתך שאת שם עבורה, בדרך שהיא תבחר להיעזר בך. חשוב מאוד שתיהי ערנית לשינויי התנהגות שלה משום שכפי שציינת היא ללא ספק במצוקה קשה ביותר ולו רק בגלל שחיי חברה מאוד משמעותיים לה (מתאים לגילה). בהצלחה בתיה

באיזה גיל כדי לקבל מחזור ?

לחסיו שלום, אין גיל קבוע לקבלת מחזור. יש הרבה מרכיבים שקובעים זאת. אני ממליצה לך לפנות לפורום רפואת נשים אם יש לך שאלה ספציפית יותר בנושא. הם יוכלו לעזור לך. בברכה בתיה

שלום, אשמח לקבל מידע על כדור נוגד דיכאון זה - למי מיועד (סוג דכאון)?, פעילות רפואית?, השפעה?, תופעות לוואי? וכל מידע רלוונטי אחר. תודה מראש, רוני

רוני שלום, אני ממליצה לך לנסות לקבל מענה בפורום "פסיכיאטריה". בהצלחה! אור-לי

כלומר ניתן להששתמש בסבון גם לצורך שטיפת ידיים רגילה?

אין שום בעיה בכך. בתיה

שלום רב, נכדתי בת 5. ילדה ערנית, סקרנית ומאוד עקשנית. אחותה בת 3 והקנאה ביניהן מאוד גדולה. המשפחה עברה שינויים רצופים מזה כ-3 שנים שכן היו בחו"ל עם כל הכרוך בזה וחזרו לפני 6 חודשים. לילדה מאוד קשה עם משמעת וגבולות לפחות בבית. בגן כאילו הדבר לא בא לידי ביטוי באופן בולט מלבד תקופות בהן מבעיה התנגדות להגיע לגן. היא מאוד אוהבת להתארח אצלי ודורשת להישאר מספר ימים (גם לישון) ובכל פעם שצריכה לחזור יש בכי והיסטריה ורוצה להישאר עוד. אני חושבת שאני לא צריכה לחנך אותה ולכן מותר לי לפנק אותה. האם אני צודקת? יש לנו גם שיחות בהן היא מספרת את החוויות שלה ואני מנסה לפרש את הרגשות שלה. האם אני צודקת גם כאן? הייתי רוצה למנוע את הפרידות הקשות בנינו. איך אני יכולה להשיג את זה? תודה על העזרה.

מטי שלום, נשמע שלנכדתך מאוד טוב איתך, ובכל זאת את מתלבטת לגבי התנהלותך עמה - האם "לחנך", האם "לפרש" את רגשותיה, כיצד להקל על הפרידה... באשר לשאלתך השנייה - אני מאמינה שתקשורת רגשית היא חשובה ומאפשרת, ואני מוצאת שילדים בד"כ מגיבים לה מאוד טוב. מתוך תגובותיה של נכדתך, תוכלי לחוש אם "קלעת" או לא. מתוך העובדה שהיא ממשיכה לספר ולשתף ניתן להניח כי אופי הקשר ביניכן מתאים לה. באשר לנושא החינוך והגבולות, קשה לי לקבוע "מה נכון". מחד, הילדה נמצאת רוב הזמן בביתה, כך שנטיית הלב היא לאפשר לה להנות אצלך ככל האפשר. מצד שני, את מציינת איזשהו קושי שלה בקבלת גבולות ומשמעת ויתכן שהתמודדות עם הקושי זה גם אצלך, ואולי דווקא אצלך, יכול לסייע. ובאשר לקושי בפרידה - הדבר די הגיוני וצפוי. הילדה איתך לבד במשך מספר ימים, ללא תחרות עם אחותה. את מפנקת אותה, מתייחסת לרגשותיה ונמנעת מ"לחנך" אותה. מה רע? :-) מה שכן, את משתמשת במילה "היסטריה" כשאת מתארת אותה באקט הפרידה, כך שאולי את מזהה משהו מוגזם, חורג מפרופורציות. יתכן שיש בהתנהגותה משהו מניפולטיבי, שמפעיל אותך. יתכן גם שאת מזדהה אתה ועם הקושי להיפרד - מה שהופך את זה לקשה יותר עבורך. אני מניחה שאם השערתי נכונה, ואם הדבר יעובד אצלך טוב יותר, את עצמך תמצאי את הפיתרון לפרידה קלה יותר. בהצלחה, ושתמשיכו להנות יחד! אור-לי

שלום בתי בת שבע ופוחדת מאימה ובעקבות זה אני מקבל את כל הריקושטים מבתי עונה בחוצפה אלי כגון היה מקרה והיא חזרה מהבריכה משעורי שחיה (הבריכה קרובה אל מקום מגוריי) שאלתי אותה משהו והיא ענתה לי בחוצפה זה לא יום השישי שלך נפגעתי מאוד ממנה דמעות עמדו בעיני אימה לא מרשה לה להתקשר אלי חוץ מהימים שהיא נמצאת אצלי שזה יומיים בשבוע ופעם בשבועיים שישי שבת אני מרגיש שאני כרטיס אשראי לשלם מזונות ולא להינות מהילדה בנוסף אימה משתמשת במשפחתי (אימי ואחותי ולפעמים אחי) כנגדי מנסה להעביר מסרים דרכם אלי וזה לא מקובל עלי כי כשמשעמם לה היא יודעת להרים טל. אלי וגם בן זוגה מתערב בקשר בין הילדה לביני אבקש מהפורום לתת לי תגובות מה לעשות אני נואש מהמצב.

יניב שלום, כואב מאוד לקרוא את תיאורך. אין ספק שהמצב כפי שאתה מתאר אותו אינו מיטיב עמך ועם הילדה. עם זאת, ישנם כמה כוחות שיכולים לעזור לך. ראשית, אתה מבין מה עובר על הילדה ומצליח לראות בהתנהגותה כלפיך "ריקושטים", כך שאם תזכיר את זה לעצמך, אולי תוכל להיפגע פחות ולדעת שהילדה בודאי הייתה רוצה להיות אתך יותר. למרות שגרושתך, לדבריך, מונעת מהילדה לפגוש אותך יותר, יתכן שהילדה לא לגמרי מבינה את המצב ומרגישה שאתה הוא זה שעזב, שלא נלחם לראותה וכד'. אני הבנתי את אמירתה אליך "זה לא יום הששי שלך" בצורה שונה ממך. לי זה נשמע שהיא הפכה את יחסי הכוחות ביניכם ואמרה משהו כמו: "או קיי, אתה בוחר לראות אותי רק בחלק מימי השישי? אז עכשיו גם אני לא 'בוחרת' בך, ביום הששי הזה". ככה אני מבינה את זה, והמשמעות של זה בעיניי היא דווקא הרצון שלה להיות אתך יותר, והכעס על כך שהדבר לא מתאפשר. אתה מציין שגרושתך דווקא פונה אליך כשהיא זקוקה לך, ואולי זה יכול לאפשר ניהול משא ומתן עמה שהמסר בו הוא שאתה נותן אך מצפה גם לקבל. כמו כן, חשוב לסייע לה להבין את החשיבות שיש לך בחיי הילדה. אולי אם תדגיש את הצורך של הילדה בך, כאביה, גרושתך תוכל לאפשר את הקשר ביניכם עם פחות קושי. דבר נוסף - אתה מציין שגרושתך משתמשת במשפחתך נגדך. כיצד הדבר מתאפשר? האם משפחתך משתפת עם כך פעולה? אם כן, אולי הגיע הזמן לשנות את המצב ולהפוך את משפחתך לגורם תמיכה ועזרה עבורך. תחזיק מעמד ושיהיו ימים קלים יותר. אור-לי

שלום אור-לי אני מנסה לנהל משא ומתן עם גרושתי בקשר לילדה ואני נתקל בקיר אטום לעיתים קרובות והיא לא מנסה לגשר אני חושב שהיא נכנסת למלחמת חורמה איתי על חשבון הילדה והילדה מודעת לכל המצב הזה ובקשר למשפחתי אין מה לדבר איתם להעבר אותם לצידי כי היא (גרושתי) מראה כמה שהיא מסכנה ממני והם הולכים לטובתהואניבמצב נואש מבן זוגה החדש שהוא מסית ומנסה לקנות את הילדה במתנות על חשבוני . ואם תוכלי לתת לי רעיון או הצעה מה לעשות שגרושתי לא שולחת עם הילדה בגדים לשישי שבת שהילדה נמצאת איתי ושולחת לה נעליים לא מתאימות שהילדה באה אלי בוכה שלא נוח לה עם הנעליים ( אני עצמאי ואין לי כרגע עבודה) בנוסף נודע לי מהילדה שהם עוברים לדירה חדשה בעיר אחרת הייתי רוצה לדעת כמה זמן לפני המעבר היא אמורה להודיע לי על כך בברכהיניב

בתי בת ה 4(יש לי עוד בת שנה וחצי),מזה כמה ימים מפחדת מאוד להיות לבד,היא רוצה ליווי לשירותים(זה היה רוב הזמן),היא קמה אתמול משינה בפחד וביקשה לישון לידנו במיטה,ניסיתי במשך שעה להרגיע אותה ולא עזר וראיתי שהיא מפוחדת לגמרי אז הסכמתי שהיא תישן איתי ועם אמא.היא סיפרה שמפחדת על אמא שיש לה מחלה זמנית.אבל הפחד התחיל עוד לפני זה (אז אמא עדיין לא היתה חולה ממש אבל היתה עסוקה במבחן.אשתי מספרת שלא היה יחס חריג איתה או משהו כזה. איפה שהולכים רצה אחרינו ולא רוצה להישאר בחדר טלוויזייה לבד,אפילו בגינה בבוקר ביקשתי ממנה להביא משהו במרחק כמה מטרים ועם קשר עין ביננו ולא הסכימה. תמיד היו לה פחדים מסויימים אבל ברמה נמוכה ותחת שליטה.בימים האחרונים זה נראה לנו חריף. היא רצה ומסתכלת לצדדים כשהיא נראית מפוחדת. מה עושים?למה זה קורה? אודה על ייעוץ דחוף לנו.

בתי אתמול בת ה 4 שנתקפת לאחרונה בפחדים עשתה צרכיה(קקי לא מים),במיטה בלילה. כנראה שמתוך פחד לרדת מהמיטה.היא רגילה לעשות קקי לבד ובשליטה תמיד אפילו אם היא יושנת ואז היתה קמה ומבקשת לקחת אותה לשירותים.

שלום לך, אתה כותב שבתך חששה מאז ומתמיד מדברים מסויימים ומתאר החרפה במצב. מתעוררת השאלה אם אתה או אשתך נוטים גם כן לדאגה. הכינוי שבחרת הוא "אבא בלחץ", ואני תוהה אם הלחץ הזה ולחצים אחרים עוברים לילדה, ש"מרגישה" שכנראה יש סיבה להלחץ - סיבה מוגדרת (כפי שציינה את מחלת האם) או בלתי מוגדרת. אם זה המצב, חשוב לחשוב על דרכי הרגעה עצמית, כך שתוכלו לשדר מסרים יותר רגועים לילדה. כמו כן, כדאי לעודד את הילדה לבטא את פחדיה: לספר מה היא מדמיינת או לצייר את זה. רצוי ללוות אותה כשהיא פוחדת, לאפשר לה להתנסות ולגעת בדברים - מה שעשוי להקל עליה להבדיל בין דברים ממשיים ודברים שהם פרי דמיונה ואשר מפחידים אותה. באשר לשינה המשותפת - אני חוששת שהדבר עלול לחזק התנהגויות שאולי לא הייתם רוצים לחזקן, לשנות סדרים שאולי כבר הושגו וכן "להוכיח" לילדה שאכן יש סיבה טובה לאפשר לה לא לישון בחדרה. במקום זה אולי כדאי לתמוך בה בחדרה ולהפוך את החדר שלה ליותר "ידידותי" באופן שתיארתי קודם לכן. בהצלחה והחלמה מהירה לאשתך! אור-לי