פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

שלום הורי בעלי מתערבים לנו בחיים עוד לפני שהתחתנו.אולי כיוון שהוא בן יחיד אז בהתחלה הבנתי את זה אבל עכשו כשאנו נשואים הם ממש מלחיצים.ומנסים להשפיע על בעלי. לדוגמא עכשו אנו מחפשים דירה והם כל יום מדברים עם בעלי על נושא זה ואפילו מחליטים בשבילנו באזה סכום וכמה חדרים.לדעתי זה מוגזם.למרות שביקשתי מהם לא להתערב הם נפגעו ואמרו שהם בס"כ מיעצים.אבל לפי דברי בעלי הם מאוד מנסים להשפיע עלו ע"י לחץ תמידי.כבר אין לי חשק או כח בכלל ללכת לבקר אותם.מה עושים? תודה

טל שלום, הקושי שלך והרצון ב"מרחב מחייה" ובעצמאות בהחלט מובנים. תיארת את תחושותייך, אך לא כתבת מה עמדתו של בעלך בנושא. את כותבת שלדבריו, הוריו מנסים מאוד להשפיע עליו על ידי לחץ תמידי. אם המצב קשה גם עבורו, יהיה עליו לעשות שינוי כלשהו באופן התנהלות הדברים בינו ובין הוריו, אך כל זמן שהוא מקבל את המצב ומשתף פעולה עמו, יהיה ככל הנראה קשה לעשות שינוי - כפי שנוכחת לדעת בפנייתך את אל ההורים עצמם. אור-לי

שלום, יש לי בעיה. כבר כמה פעמים שאני תופסת את אחי הקטן בן ה-17 מציץ לי ולבן זוגי כאשר נחנו מקיימים יחסי מין. הדבר גורם לי הרגשה של גועל ובושה ואני בקושי יכולה להסתכל לו בעיניים. שוחחתי עם הוריי על כך, אך הוא מכחיש בפניהם והם אינם יודעים לנהוג בו ביד קשה מאחר שהוא בן הזקונים במשפחה. למה הוא עושה את זה?ומה עליי לעשות?

שירה, המצב אותו את מתארת אכן מביך מאד וגורם לך אי נוחות רבה. אחיך נוהג כך מכיוון שהוא נמצא בתוך גיל ההתבגרות בו ההורמונים משתוללים וההתעסקות בנושא המיני מוגברת. אני מניח שלאחיך אין ניסיון מיני והוא מאד סקרן לגבי הנושא. אין זה אומר שאת זו שצריכה לשלם את המחיר. את זכאית לפרטיות מלאה. אני מציע שבאופן מעשי תנסי למנוע את ההצה ע"י חסימת דרכי ההצה לדוגמא לסתום את חור המנעול (אם זה אפשרי). להורייך הייתי מציע לדבר עם אחיך לא בצורה מאשימה אלא מתוך עמדה שנותנת לגיטמציה לסקרנותו אך שוללת את הפגיעה בך. כמו כן, ניתן למצוא ספרים מצויינים בנושא שהם יכולים לקנות לו. אשמח אם תעדכני בפורום אם יש איזשהו שינוי. זיו סופר - עובד סוציאלי

שירה שלום, אכן מצב לא פשוט, את מתארת מצב של תחושת חודרנות שאינה נעימה כלל וכלל, אם זאת לא ברור לי כיצד תפסת את אחיך מציץ לכם, האם הוא פותח את דלת חדרכם? האם הוא מציין משהו או שהתחושה שלכם היא של חוסר פרטיות בגלל קרבת החדרים? במידה ואכן הוא פותח לכם את הדלת, זהו מצב לא מתאים וחשוב לשוחח איתו על כך וגם להשתמש במנעול לדלת. חשוב לי לציין שעצם האקט עצמו זהו מצב מאוד מלחיץ לנער מתבגר וייתכן שהתנהגותו מציינת מבוכה. הייתי בודקת אפשרות לקיים יחסים כאשר ברור לכם שאחיך ישן, יש לזכור שבכל זאת הוא מתבגר, עם כל המשתמע מכך! בהצלחה בתיה

שלום רב, אני אמא לילדה בת שלוש ותינוק בן שלושה חודשים. בתי בוגרת, חכמה ופילפלית מאוד, מאז שלמדה לדבר היא אוהבת לחלק הוראות לסובבים אותה ולנהל את העניינים. אנחנו מקבלים זאת באהבה ובהומור הראוי ודואגים שלא תשכח מי באמת מחליט את ההחלטות בבית. בעלי עובד הרבה בשעות הערב ויש לי אחות צעירה יותר שמקדישה המון מזמנה על מנת לעזור לי, גם במהלך ההריון וגם כעת, כשאני אמא לשניים. בתי קשורה מאוד לאחותי הצעירה יותר, עד כדי כך שלפעמים קוראת לה אמא, נראה שזה בעיניה סוג של שם חיבה. הבעיה התחילה קצת לפני הלידה של בני, בתי התחילה להגיד שהיא לא רוצה שאחותי תבוא אלינו, ובימים שנשארה אצלנו יותר מכמה שעות היא בקשה שתלך כבר הביתה. כעת, אחותי מגיעה הרבה כדי לעזור לי לטפל בשניהם - ארוחת ערב, מקלחות, השכבה לישון וכו'. היא אוהבת מאוד את בתי, מבלה איתה, קונה לה מתנות, והיחס של בתי אליה רק הולך ומחמיר. היא אומרת שהיא לא אוהבת אותה, שהיא רוצה שלא תבוא לבקר אותנו, וגם כשמדברים על מפגשים משפחתיים היא מודיעה מראש שהיא לא רוצה שאחותי תהיה שם. אנחנו כמובן לא נכנעים לדרישותיה, אנחנו מבינים שהיא מתוסכלת מכך שאחותי מגלה גם אהבה כלפי בני הקטן, היא הרי רגילה להיות האחיינית היחידה, אבל בכל זאת, איך אנחנו אמורים להגיב? איך פותרים את הבעיה הזאת? מעבר לכך שזה בטח מאוד מעליב את אחותי, אני כבר ממש לא מרגישה בנוח לבקש ממנה עזרה, מה גם שחוץ מלהיות עם הקטן, היא לא יכולה כרגע לעזור הרבה כי בתי לא רוצה שתעשה בשבילה שום דבר... יש לציין שגם להורים של בעלי היא לא כל כך מתייחסת מאז שבני הקטן נולד, למרות שהם נורא משתדלים שלא תקנא וכו', אך במקרה שלהם, הם לא היו בקשר כל כך קרוב איתה כמו אחותי. אשמח אם תוכלי לעזור לנו.

לירון שלום, שאלתך מעלה הרבה מחשבות ורגשות. הייתי רוצה להזמין את חברי הפורום לשתף בניסיון ולהעלות רעיונות ומחשבות בהתמודדות עם שאלה זו. אור-לי

אני תמיד מחזיקה בדעה שילדים "עושים צרות" למי שהם הכי בטוחים באהבה שלו. נראה לי שקשה לביתך מאוד והיא מרגישה שהיא כבר לא מרכז העולם ולא "שולטת" בסביבה. אז אולי כך היא משאירה לה "שטחי שליטה", שנראה על פניו שפשוט צריך לאפשר לה עד שתרגיש טוב יותר עם העיניין. אפשר לדעתי לדבר איתה בלי קשר למה שהיא עושה לאחותך ולשתף אותה כמה שאפשר, בגידול של האח הקטן ולתת לה תחושה טובה של שליטה מתוקף היותה "הגדולה". ואז אולי יעלמו ההתנהגויות הקשות... בהצלחה

שלום, בתי בת השנתיים פיתחה נוהג של הכנסת שערות לפה עם אצבעות, היא נוהגת לישון כך בעיקר, ולעיתים גם בשעות היום - לרוב היא תולשת לעצמה שערות ולעיתים היא מרימה מהריצפה. עד היום לא התייחסנו (אני ואשתי) למעט הערות ש"אסור" ו"זה לא יפה", אבל היום הגננת שלה הציעה לנו ללכת לייעוץ. מה יכולה להיות הסיבה ואיך ניתן להתמודד איתה? למי צריך לפנות? תודה מראש, גיא

גיא שלום, אנא קרא את תשובתי לאמא של אורי. יתכן שהיא תוכל לסייע לך באופן כלשהו. גם במקרה שלכם, הייתי ממליצה לתת תחליף כלשהו להתנהגותה של בתכם לצד הניסיון למנוע ממנה את ההתנהגות עצמה, וזאת תוך מחשבה על הצורך שההתנהגות עונה עליו. למשל: אם תלישת השיער מרגיעה, יש לחשוב על אופציה דומה אך לא מזיקה שתרגיע אף היא. באשר להמלצת הגננת, האם היא פירטה מדוע היא מפנה אתכם לייעוץ? האם היא תיארה התנהגויות נוספות שנראו לה מצריכות תשומת לב? אשמח לשמוע ולהמשיך לחשוב. בהצלחה! אור-לי

שלום רציתי לשאול שנני שאלות: 1. אני משמתש בסבון שהוא לא נוזלי אלא סבון מוצק (בצורה של ריבוע שלוקחים ומורחים על היידים) רציתי לשאול האם לאחר שאוננתי ושטפתי תיידים עם סבון זה צריך לזרוק תסבון? 2.לאחר שאני מאונן הנוזל נפשך לאלסלה למים שלה האם להוריד תמים?

יוני שלום, אין צורך לזרוק את הסבון אלא אם כן אתה מרגיש צורך זה. אני מציעה לך לקרא ספרות בנושא גיל ההתבגרות והמיניות, אני ממליצה בחום על הסדרה "המדריך הישראלי למתבגרים" של טלי רוזין וד"ר עמוס בר. שם תוכל לקבל יותר מידע על האוננות ובכלל על ההתפתחות שאתה עובר. בהצלחה בתיה

שלום אני נשואה ואם ל-3 ילדים(18, 27, 30) וילדי גרים בביתנו. בני האמצעי סטודנט ועובד לעיתים רחוקות בסופי שבוע מחוץ לבית. בתקופה האחרונה יש בינינו חילוקי דעות וויכוחים שמחזירים אותי אחורה לשנות גיל הטיפש עשרה. כגון סידור החדר, מניח חפצים בכל מיני מקומות בבית ולא מפנה אותם ויכוחים קולניים עם שאר בני הבית וחילוקי דעות שפוגמים באוירה בבית.. הקושי העיקרי נושא הכספי. רוב הזמן אני משאילה לו כספים בהבטחה שיחזיר לי , אך מאחר ואין לו הכנסה קבועה אין באפשרותו להחזיר . אני לא יודעת איך להתנהג ולפעול במצבים כאלה, האם עלי להמשיך לתת לו כספים ואם לא, זה מעיק עלי . אני רוצה לציין שלפני שנתיים למד מחוץ לעיר ומימנתי את לימדיו והוצאותיו במשך שנתיים וההוצאות הקשו על משק הבית שלנו. תודה מראשה ומחכה לתשובה.

מרינה שלום, לא ברורה לי שאלתך? את שואלת "האם עלי להמשיך לתת לו כספים ואם לא, זה מעיק עלי" ואני שומעת שאת מעבירה לבנך מסר כפול, מחד אינך רוצה/יכולה להמשיך לממן אותו ומאידך מצב זה מעיק עלייך! ולי יש אלייך מספר שאלות: מדוע קשה לך לדרוש מבנך בן ה-27 לממן את עצמו? מה בעלך חושב על כל המצב? האם יש לך קושי למנוע רק מבן זה את המימון או יש לך אותו קושי גם עם שני ילדייך הנוספים? מרינה, אני רוצה להזמין אותך לברר קודם כל מה את מוכנה ולא מוכנה יותר, מה הם הקווים האדומים שלך, כי רק כאשר יהיה לך ברור מה את מוכנה/יכולה להסכים אליו, אז תוכלי להיות יותר ברורה אל בנך וכך אולי לעזור לו להתבגר...ולהיות עצמאי! בהצלחה בתיה

שלום חדשה.... אמא ל4 2 מתבגרות.... וזה קשה..... הגדולה אוטוטו בת 17...ויש אהבה חדשה...וזה באמת נפלא. בן גילה מהשכבה, יחד מדריכים בתנועה...שנהם נפלאים!! אתמול יצאנו בעלי ואני...וכשחזרנו הבנו שבתי נעולה בחדרה עם החבר והם ישנים יחד??? לא ידענו מה לעשות??? בכל זאת.... זו גם תחילת הדרך.... לא עודכנו... בעלי התקשר אל הבת וביקש שהחבר ילך....בעלי הקפיץ אותו... ואני נסיתי לדבר עם בתי... היא אמרה מה הביג דיל... אמרה ששלחה לי גם הודעה שהוא ישן אצלנו... אני הייתי מבולבת... לא ידעתי היכן להיות....ובאיזו עמדה... הרגשתי אמא שצריכה להציב גבולות וגם כאותה ילדה שאבא שלה היה עושה בדיוק אותו דבר...והייתי כועסת .... אני סומכת עליה...אולי בהמשך זה יהיה בסדר.... אבל חשנו שאולי זה מהר מדיי? ואולי לא? אולי זה נוקשה...? ואולי זה נכון אמא מבולבלת תודה

למור שלום, מאוד אהבתי את יכולתך להיות שם עבור בתך מחד את כותבת: "... כאותה ילדה שאבא שלה היה עושה בדיוק אותו דבר...והייתי כועסת ...." ומאידך להיות אמא שצריכה לשים גבולות. ומהם בעצם גבולות? נראה לי שכאן הבלבול שלכם (שלך ושל בעלך המסתמכים על גבולות שמשהו אחר קובע אותם) אגב אינני מכירה הרבה אבות שהיו "מקפיצים" את הבחור הביתה אחרי שמצאו אותו ישן עם הבת. זה מראה על פתיחות ויכולת לראות את בתכם מעבר לבלבול שלכם! ועכשיו בנושא גבולות, לכל משפחה הגבולות שלה, וכאן המקום שלכם(שלך עם בעלך) לקבוע מה מתאים לכם, נראה לי שהנכם הורים פתוחים ויש לכם בת שבוגרת בעצמה (את מתארת נער חיובי המתאים לבתך) ומכאן שחשוב לשוחח עם בתכם (אחרי שתשוחחו ביניכם!) ותקבעו חוקים המקובלים לכם כמשפחה! בכל מקרה אם עדיין לא עשית זאת זה הזמן לקבוע לבתך תור אצל גניקולוגית לשם התאמת אמצעי מניעה (כמובן אחרי שתבררי אם בתך מעונינת בכך) . לצערי הרבה הורים חושבים שאם הם מציעים זאת לילדם סימן שהם מעודדים קיום יחסים, דעתי שונה מכך, אני בעד לשוחח בפתיחות על אמצעי מניעה וביקורת רפואית כחלק בלתי נפרד מההתבגרות. (אל נשכח שבתך בת 17 אוטוטו!) . בהצלחה בתיה

בני בן ה-7.5 ילד אמצעי.מעליו 10.5 ומתחת 3.5 .הוא תלמיד טוב וילד מקסים וילד חיובי שאוהב לעזור לי בעבודות הבית ללא שאבקש לעומת הילדה הגדולה . הבעיה שהוא אוהב לדבר בצורה תינוקית עם קול של תינוק ולהתפנק כמו תינוק. הוא צריך מאוד אהבה ואוהב להתחבק ולנשק הרבה את כל המשפחה בעיקר אותי האמא . וכל היום אמר לי אני אוהב אותך וכו' ומבקש חיבוקים וכמובן מקבל. בגיל הגן זה היה נחמד אבל זה לא עובר לו למרות שאנחנו כל הזמן מעירים לו . וכמובן הוא מתנהג כך רק בבית וזה מאוד מפריע . מה עושים?

שירי שלום, אני תוהה אם הדיבור התינוקי היה קיים מאז ומתמיד או שבנך דיבר באופן רגיל, ובשלב כלשהו חלה רגרסיה מסוימת. יתכן שיש ניסיון כלשהו של הילד להידמות לאחיו הקטן ולזכות בתגמולים אותם הוא מקבל כ"קטן". כדאי לחשוב על אפשרויות לחזק את בנך בתהליך התפתחותו ובהיותו "גדול" מבחינות רבות. לצד החיבוקים, הנשיקות והפינוקים להם הוא זוכה, כדאי לעזור לו על ידי כך שאביו או גבר אחר יתייחס אליו כאל "גבר" ויאמר לו למשל: " בוא, אנחנו הגברים..." או: "אתה גדול, אתה בא אתי"... כך בצורה עקיפה יוכל בנך לחוש שיש תגמולים גם בלהיות "גדול", ואולי זה יגבר על התגמולים הנלווים בהיותו קטן (ואני מניחה שישנם כאלה). בהצלחה! אור-לי

הבן שלנו התחיל לתלוש שיער, הוא תולש שיער בקבוצות מאיזור הקודקוד ומדגדג את פניו בעזרת השיער. עד לפני מספר חודשים הוא היה נרדם כשהוא ממולל את שיער ראשי ומדגדג את פניו עם השיער אבל גמלתי אותו מהנוהג הזה והוא למד להרדם בכוחות עצמו. אציין שנולדה לו אחות לפני כ5 חודשים. מה יכולה להיות הסיבה להתנהגות כזו? האם זו התנהגות חולפת? כיצד אנחנו צרכים להגיב לזה? להעיר לו? להתעלם? ומה עוד אפשר לעשות? אנחנו משתדלים לתת לו הרבה תשומת לב ואהבה ולשתף אותו בטיפול באחותו. תודה מראש, אמא של אורי

שלום לך, מעניין לדעת אם ההתנהגות אותה את מתארת הופיעה לאחר שגמלת את בנך מהנוהג להירדם כשהוא ממולל את שיער ראשך. השערתי היא שהתנהגות מרגיעה אחת הוחלפה בהתנהגות מרגיעה אחרת. כיוון שהצלחת לגמול אותו מההתנהגות הראשונה, יתכן שתצליחי לגמול אותו גם מהתנהגות זו, אך יש למצוא לכך תחליף כלשהו שירגיע אותו. כיוון שבשני המקרים הקודמים בנך בחר בגירוי חושי ספציפי (שיער), נסי לספק לו משהו דומה כמו שמיכה נעימה, בובה שעירה וכד'. בהצלחה! אור-לי

אור-לי שלום, אני מברכת אותך על ניהול הפורום, מקווה שתעזרי לנו ותתרמי לנו בידיעותייך המקצועיות. לבעייתי- יש לי בן כבן שנה וחצי והוא לא מעוניין לשחק בשום דבר , אני מנסה להקריא לו סיפור אך ללא הועיל, הוא מעולם לא ישב וצפה בטלויזיה יותר מ-2 דקות, אני מנסה להקדיש לו זמן איכות שלי ושלו ואני לא מצליחה, הוא תמיד זז ולא שקט... אני צריכה לדאוג? איך בכל זאת אני יכולה לתת לו זמן שלי ושלו אם הוא לא רוצה לשבת לרגע...? ערב טוב, גילת!

גילת שלום, תודה על הברכות! את מתארת פעילויות רגועות שבנך אינו מעוניין בהן, כגון צפייה בטלויזיה והאזנה לקריאה. מה בדבר פעילויות יותר אקטיביות? האם מהן הוא נהנה? לעתים קרובות יש הבדל בין בנים ובנות במידת האקטיביות. אם אכן בנך נהנה מפעילויות שכאלה, אולי תוכלי להתאים את עצמך להעדפותיו (כל זמן שלא תהיי מותשת, וכך שיהיה זה זמן איכות גם עבורך...). בהצלחה, אור-לי

אור-לי שלום, הוא אוהב רק משחקים אקטיביים... האם אני צריכה לדאוג שהוא לא מסוגל לשבת אף לא לרגע או שמא זה חלק מהתפתחותו?

גילת שלום, ממה את חוששת? (או מה את מדמיינת?) אור-לי

בני בן שנה ו-4 חודשים ויש לו אח גדול ממנו כבן 3 שנים וחצי... הגדול לעיתים מקניט את הקטן והקטן למד להכות. כל דבר שלא נראה לו הוא מכה:אותי , את בעלי ואת אחיו. כיצד אני צריכה להגיב על כך? זה חלק מהתפתחות שלו בגיל הזה?

הכאה בגיל הזה היא לא דבר יוצא דופן והיא, בד"כ, נובעת ממגבלות השפה של הילדים. הם מבינים ומרגישים הכל אך לא יכולים, עדיין, לבטא את עצמם בצורה טובה ורחבה. עצתי היא כזו: אם הוא מכה אתכםכאשר אתם מרימים אותו על הידיים - להוריד אותו מייד. הדבר החשוב ביותר הוא להסביר שלא משתמשים באלימות ואילו רגשות זה מעורר אצלכם: זה כואב, זה לא נעים, אנחנו לא משתמשים באלימות, נסה להסביר את עצמך במילים. אל תתנו לו "פרסים" על שימוש באלימות - כגון חיבוקים וליטופים. מקווה שהצלחתי לעזור זיו סופר - עובד סוציאלי

שני שלום, אני מסכימה עם דבריו של זיו ורוצה להציע דבר נוסף והוא ביטוי מילולי שלכם לרגש שנראה שבנכם מנסה לבטא במכות. אם נראה שהמכה היא תגובה למשהו שניתן להצביע עליו, הייתי אומרת משהו כמו: "אתה כועס כי _______". כדאי לעשות זאת גם אם אתם לא בטוחים כמה מזה הוא מבין, בתקווה שביטוי הרגש על ידכם יחליף את הסמפטום. בהצלחה! אור-לי

בתיה שלום, אני מבקשת להודות לך על הייעוץ והעזרה. חשוב לי לציין בפנייך כי תשובותייך מאוד ענייניות, מעשיות ועם הרבה תשומת לב. אני מתכתבת איתך כבר מספר פעמים וזה מאוד עוזר לי. ההתייחסות שלך, התשובות הברורות, המורחבות והכי חשוב תשובות מעשיות. תודה רבה בתיה , מכל הלב.

לאמא שלום, אני שמחה שיכולתי לעזור, גם לך רב תודות על כתיבת שורות אלו. בתיה

שלום בני בן 2.8 והבעיה שלנו היא כזאת: ביום העצמאות האחרון לקחנו אותו לבימות לראות זיקוקים והגענו בדיוק כאשר הזיקוקים הגיעו כאשר התחילו הזיקוקים הוא התחיל לצרוח ולרעוד ולבכות למרות שכל זמן הזיקוקים חיבקתי אותו וניסיתי לדבר איתו. מאז אותו יום הילד לא מפסיק לפחד מרשעים גבוהים בל"ג בעומר הוא נבהל מהאש כאשר הוא יושב בחדר ומשחק ורכב צופר למטה הוא רץ ישר אליי לקבל חיבוק, באירועים משפחתיים הוא נבהל מרעש הDJ ואם יש זיקוקים אז אוי ואבוי אשמח לקבל עזרה תודה מראש

שלום לך, פורום זה עוסק בקשיים הנוגעים לקשר הורה-ילד, ועל כן לא אוכל לצערי לתת מענה לשאלתך. בהצלחה בחיפוש. אור-לי

בתיה שלום, מה לעשות עם ילדה בת 12 שיצאה מכלל פרופורציות לגבי התפרצויות זעם וכן התבטאות מילולית. בשעות כעס כשהיא ממש עצבנית ומבקשת לפרוק את זעמה (זה יכול להיות על כל שטות) היא מודיעה לי בצרחות רמות עד כמה היא לא סובלת אותי , "הלוואי שאת ואבא תתגרשו ואני אחיה רק איתו", "אני הילדה הכי שנואה שלך", "את מקנאה בי" אני אתקשר למשטרה ואת תכנסי למעצר ורק אז אני אהיה מרוצה", אני כל כך שונאת אותך ובא לי שתמותי" ועוד משפטים שמצמררים אותי כל פעם מחדש. אני רוצה לציין כי אי אפשר לחיות תחת "פחד" מפני ההתפרצות הבאה ולנסות לרצות אותה כל הזמן או לפחות להתרחק מעימותים איתה. יש בבית חוקים, יש הורים וסליחה ... גם לי יש חיים. אני לא מוכנה לשמוע כאלו משפטים. ברוב הפעמים אני פשוט שותקת ונותת לה ל"פרוק" אבל שמתי לב שהאח הקטן שומע (בן 6) וגם לו לא נעים. אני מרגישה מאוד מתוסכלת. מצד אחד זה הילד שלך ומצד שני לשמוע אותו אומר כאלו משפטים זה גורם לי להרגיש באזה מקום קצת ריחוק.גם אחרי שהיא נרגעת ומנסה לחזור לשגרה אני מרגישה שאני קצת רחוקה.. קשה לי להתקרב אליה. היא נכנסת לחדר, סוגרת את הדלת ומתחילה לצרוח ממש כמו משוגעת "אני שונאת את אמא שלי, היא מתעללת בי" לטענתה אני גורמת לה לסבל. היא אומרת לי "את יודעת שאני מתחרפנת כשאני עצבנית וזה מה שיוצא לי, אל תתקרבי אליי" האם זה נכון לשתוק? האם זה נכון בכלל לא להגיב ולתת לזה לעבור? מה עושים עם כל המשפטים הנוראיים האלו? עם מצבי הרוח? היא באמת שונאת אותי? מספר פעמים דיברתי איתה כשהיא היתה רגועה אבל שום דבר לא עוזר לנו בינתיים. אני ממש מרגישה רע כל פעם מחדש.

לאמא שלום, אל תתנצלי! את צודקת במאה אחוז, יש לך חיים משלך ומגיע לך התנהגות מכבדת גם כאשר בתך "מתחרפנת". מעניין אותי לדעת איך בעלך מגיב בהתנהגות זו של בתך? האם כעסה יוצאת כלפי בעלך? מה מקומה במשפחה? כמה פעמים ביום או בשבוע ישנם התפרצויות אלו? את גם צודקת שצריך לעשות משהו משום שיש לך בן צעיר שסובל גם מהתפרצויות אלו, ואי אפשר ולא נכון לחיות בצל איום ופחד מול בתך הצעירה! אז מה עושים? אני מזמינה אותך לשוחח עם בתך (שוב).בזמן רגיעה ולהסביר לה מה עושה לך התנהגות זו של בתך, כמו כן להבהיר לה שאת לא תתרחקי כאשר היא מתחרפנת כי היא בתך וחשוב לך להיות שם גם ברגעים הקשים שלה, כי את מבינה שהיא עוברת תקופה קשה (אין הסבר אחר לדברים הקשים שהיא אומרת!)ואת דואגת לה . כמו כן חשוב לך להבין מה קורה לה,ומזמינה אותה להעזר בך! במידה ושיחות אלו לא מניבות פרי והתפרצויות אלימות אלו כלפייך נמשכות אז , לדעתי אין מנוס אלא לפנות לטיפול משפחתי או טיפול אישי לבתך (אני ממליצה יותר משפחתי משום שכל המשפחה מעורבת בהתפרצויות אלו ונפגעת מהם) כדי לעזור לבתך למצוא דרכים אחרות להוציא את הכעסים שלה ולעזור לכל המשפחה לצמוח מתקופה זו!. בהצלחה בתיה

רציתי להגיב - אני אמא לשניים עם פער של שנה , בהתחלה זה היה קשה אבל היום הגדול כבר בן שלוש והקטן בן שנתיים וזה נהדר הם חברים לפעמים גם רבים , אבל אני שמחה שהמשכתי עם ההריון , ועכשיו כשהם הולכים לגן יש איזשוהי אחוות אחים שאחד דואג ועוזר לשני . לדעתי אל תפילי את התינוק יהיה בסדר , בהתחלה זה באמת קשה אבל אח"כ זה מסתדר . היום אני חושבת שעוד מעט אולי כדי כבר לעשות את הילד השלישי ולסיים עם ההריונות מוקדם (אני בת 30) , זה קשה להורים אבל טוב לילדים _(הביחד) . בעלי לא רוצה שום תינוק בחמש שנים הבאות ויש לנו ויכוח בנושא שאני מאמינה שהוא הסתדר עם הזמן . בהצלחה לכולנו דלית

דלית שלום, תודה על השיתוף שלך בתגובה לשאלה שהועלתה בנושא. אני מאמינה שדיון ושיתוף בין חברי הפורום הוא מפרה ותורם ביותר. כל טוב, אור-לי

בתיה שלום אני כתבתי לך לפני כשבוע אני אפרט מה מה מפריע לנו כהורים מדובר בנער בגיל 16 בהתחלה זה היה ביקור לפעמים שינה זו הטעות שאנו הסכמנו לזה .כיוםהוא אצלנו שינה יום יומי פעם פעמיים בשבוע הם אצל המשפחה שלו.זה לא מתאים לנו מכל הבחינות בעיקר שהם צעירים לנהל אורח חיים כזה.מעבר לכך זה שיבש את הבית רעש תריקות דלת השכנים הערו לנו .גם מבחינה כלכליתלא מתאים לנו לפרנם עוד אדם בכל המשתמע בכך.הסברנו להם בעיקר לבתי היא לא מוכנה לשמוע היא רוצה שיגור איתה.כרגע המצב שאנחנו הגבלנו את השינה עדין לא התממש יש ויכוחים .אנו רוצים להגיע להסכמה בטוב אין בכונתנו להפריד בניהם בתקה שזה יבוא מעצמם.אשמח לקבל יעוץ בתודה אמא

לאמא שלום, גם לדעתי בתך צעירה מדי לנהל אורך חיים של אישה נשואה, בעיקר אם מדובר בביתכם וכפי שאני מבינה מצב זה אינו מקובל עליכם!. את שואלת מה לעשות כדי שבתך תקבל את הדרישה שלכם, מעניין אותי לדעת מה חושבים ההורים של הנער?האם הם מרוצים ממצב זה? כדאי שתבררו זאת על מנת לדעת היכן אתם עומדים האם יש עוד זוג הורים שותפים לדאגה שלכם? ועם ובלי קשר חשוב שתבררו לעצמכם (בעלך ואת) מה בדיוק מפריע לכם באורך חיים זה של בתך? האם הנושא הכלכלי? האם הנושא שהיא צעירה מדי לאורך חיים זה? האם השכנים המתלוננים?, האם האחים הצעירים הרואים? (אם יש אחים צעירים). האם הבחור שלא נראה לכם מתאים לבתכם? לאחר שתבררו לעצמכם מה מפריע לכם הכי הרבה בהתנהגות זו, תבדקו מה מדאיג אתכם , מה מטריד אתכם בהתנהגות וממקום זה תזמינו את בתכם לשיחה משותפת, תבהירו לה מה מדאיג אתכם בהתנהגות, מה קשה לכם שם, ותזמינו אותה לחשוב יחד איתכם איך פותרים את הבעיה כך ששני הצדדים ירויחו! בהצלחה בתיה

שלום, אני גרושה ואמא לילדה בת 14.5 ובן בן 12, לאחרונה התחיל האב לשגע את הילד עם רעיון שיעבור להתגורר אתו (גר עם חברתו ובתה בת 21), אינני יודעת מה לעשות מכיוון שאינני חושבת שהדבר יסתדר כפי שבעלי לשעבר חושב שיסתדר. הילד מעוניין בכך כי מנסים לשכנע אותו לעשות זאת על ידי הבטחה של כל מיני טובות הנאה. נמצאת במין משבר כזה בין הילד שלוחץ עלי לעבור וביני לבין עצמי. מה עלי לעשות. תודה

חוה שלום, אכן התלבטות קשה שמעלה בודאי הרבה מחשבות ורגשות לא קלים. את כותבת שאת חושבת שהדבר לא יסתדר כפי שבעלך לשעבר חושב שיסתדר. האם תוכלי לכתוב מה נראה לך שלא יסתדר? האם את סבורה שאת מזהה משהו שלא ייטיב עם הבן, ואשר הבן עצמו לא יוכל לחוש בו (או יתפתה ל"טובות הנאה"?). האם תוכלי לשתף ברגשות שלך שבודאי מתעוררים נוכח בקשה זו של בנך? אור-לי

ביתי בת השבע עדיין בוכה ומשתוללת כאשר היא לובשת בגד שהיא לא רוצה ( טוענת שלא נוח לה) גם עם היא בחרה את הבגד בחנות, בנוסף גם שמבקשים ממנה לתקן טעות בשיעורי הבית היא מתווכחת שאין טעות ומתחילה בבכי היסטרי המלווה בזה שהיא זורקת את עצמה, ושמבקשים ממנה ללכת לחדרה היא מסרבת וגורמת לנו לקחת אותה בכוח לחדרה או לתת לה פליק בטוסיקוגם שאנחנו רוצים ללמד אותה משחק או דברים חדשים היא מסרבת. עלי לציין שהיא מתנהגת כך רק איתנו, היא ילדה חברותית מצחיקה מאוד כולם אוהבים להיות במחיצתה, נתון חשוב יש לה אחות קטנה אך ההתנהגות הזאת של הקריזות היתה גם לפני שהקטנה נולדה. מה עושים בכדי שהקריזות יפסקו ?

בנוסף גם שהיא לא מצליחה לבצע משהו היא משתוללת ובוכה וזאת למרות שאנחנו מציעים לה עזרה ההתנהגות לא השתנתה מאז שהיתה ילדה, דבר מדאיג. ומס' פעמים אמרנו לה שהיא צריכה לדבר ולהסביר וכך נבין יותר, אגב הרבה פעמים שהיא משתוללת בבכי אנחנו מתרחקים ממנה אבל היא הולכת אחרינו. אנחנו מודאגים וחוששים שהיא תמשיך כך גם כבוגרת

שולה שלום, לא ניתן להשיב "מה עושים" ללא הבנת הסיבות להתנהגותה של בתך. את טוענת שבתך מתנהגת כך רק אתכם, כלומר, היא מעוניינת להעביר מסר מסוים דווקא לכם. מה לדעתך יכול להיות המסר הזה? ושאלה נוספת - האם התנהגותה של אחותה הקטנה דומה במידה מסוימת להתנהגות זו? אור-לי

אור-לי לא , אחותה הקטנה לא מתנהגת כך

בתי בת 3 , לאחרונה חלה נסיגה משמעותית בהתנהגותה, צורחת כשאנו מתנגדים למשהו שהיא רוצה , מרבה לדבר בצעקות, לפני שינה צורחת כיוון שאינמה מעוניינת לישון למרות שהיא עייפה, כל התנהגות שלה במהלך היום מלווה בבכי היסטרי, מכה את עצמה ואותנו , שורטת אותנו ברגע של בכי . אני לא יודעת מה לעשות , ובאיזה אופן להתנהג עימה , אני כ"כ מתביישת מה השכנים יחשבו שאנחנו עושים לה. אשמח אם מישהו ייתן לי עיצה איך להתנהג עימה. ניסיתי להתעלם מההיתנהגות אך לשווא הטונים עלו ועלו, ניסיתי לדבר איתה במצב שהיא רגועה , היא מבינה את ההתנהגות וחושבת שזה משחק , כאשר היא מכה אותנו היא צוחקת , וממשיכה. בקיצור הננו כהורים מאוד מודאגים מהתנהגותה, אשמח לקבל עיצות שיאפשרו לי להתמודד עם מצב זה. יש לציין שהיא רגועה היא ילדה מקסימה.

ההתנהגות החלה לאחרונה בלבד , מה שמשונה זה שזה מאוד לא אופייני לה , ודרך אגב בגן היא מתנהגת בסדר , התופעה מופיעה רק בבית ואצל הסבים והסבתות משני הצדדים.

שלום לך, הערתך שהתופעה מתרחשת רק בבית ואצל הסבתות משני הצדדים מעוררת את השאלה מה ההבדל בין מקומות אלה לגן. מה מתאפשר במקום אחד שאינו מתאפשר במקום אחר או מה התנאים הקיימים במקום אחד שאינם קיימים במשנהו. למשל: יתכן שבגן הגבול בין משחק ל"לא משחק" ברורים מאוד מה שפחות קורה בבית, או כפי שאת כותבת: "היא מבינה את ההתנהגות וחושבת שזה משחק". יתכן שבתך חושבת שמדובר במשחק, כל זמן שיש לה פרטנר למשחק זה ואולי יש צורך בתגובה תהיה תקיפה יותר ומסר יותר חד משמעי. בהצלחה! אור-לי

שלום, אני לאחר לידה ראשונה וגיליתי שאני שוב בהריון, כך שאם אלד את הילד יהיה הפרש של 10.5 חודשים בין הילדים. רציתי לשמוע את דעתכם על הפרש גילאים כל כך קטן (אני שוקלת להפסיק את ההריון בימים הקרובים). תודה.

האם את חושב להפסיק את ההריון בגלל פער הגילים? לדעתי, אם זהו אכן השיקול עלייך לחשוב שוב. יש דעות לכאן ולכאן בעניין פער גילים. יש הטוענים שפער גילים קטן הוא טוב כי האחים מפתחים מערכת יחסים קרובה וקל להם יותר ליצור שפה משותפת. לעומתם יש הטוענים שפער גילאים גדול מאפשר לכל ילד לקבל תשומת לב גדולה יותר מההורים באופן פרטני.לדעתי, גישה כזו או גישה אחרת, הרבה מאד תלוי באיך אנחנו ההורים מתייחסים למצב. אין ספק ששני תינוקות מוסיפים עומס על ההורים. קל יותר להתמודד עם תינוק אחד וכשהו גדל, להתמודד עם תינוק שני. אבל יש יתרונות גם לשני תינוקות. בס"ה מתמודדים עם שלבים דומים בהתפתחות ובמקום להחליף חיתולים 5 שנים (שנתיים וחצי לגדול + שנתיים וחצי לקטן) מחליפים חיתולים 3 שנים לשניהם ביחד. ההחלטה על הפלה צריכה לבוא, לדעתי, משיקול של העומס בו אתם נמצאים כהורים - האם אתם חושבים שתצליחו או לא תצליחו לגדל שני ילדים בהפרש גילאים קטן? האם לכם זה טוב/לא טוב? לא מתוך האם הפרש טוב לילד או לא - הם יסתדרו עם זה, אם אתם כהורים תסתדרו עם זה (כפי שתאומים מסתדרים - ובד"כ מסתדרים מצויין). זיו

היי טלטל, אין ספק שאת פורייה מאוד... :) אין לי מה להוסיף על דבריו של זיו. ראי גם את תאורה של דלית מנסיונה האישי בראש העמוד. אני מקווה שתצליחו לעשות את ההחלטה הטובה ביותר עבורכם. בהצלחה בכל דרך בה תבחרו! אור-לי

שלום יש לי ילד בן 3.5 ותינוק בן 10 חד הנה המקרה יום שישי האחרון: ירדתי עם שניהם לגן שעשועים בשכונה והתראתי מראש - זה יהיה קצר כי תיכף אבא חוזר מביהכ הגענו, שיחקנו וקראתי לבני לחזור, סרב " רק עוד פעם אחת במגלשה" ..... ופה התחיל האקשן התקדמתי קצת עם העגלה והוא מאחור מצווה: תעצרי, בואי לפה! רק לידי! התחיל לבכות, לא רצה לקחת את האופניים כן רצה לקחת את האופניים, פתאום האופניים לא "עובדות" וכך אני מוצאת את עצמי סוחבת עגלה ואופניים ואחרי נסרך ילד צווח עד הבית. לא ידעתי איך להתמודד איתו, מצד אחד רציתי להפליק לו ומצד שני רציתי לעזור לוץ מה עושים במקרה כזה להבא? איך מתגברים על המבוכה?

היי תות, אני מבינה שהכנת מראש את בנך שהביקור בגן השעשועים יהיה קצר, וטוב שכך. בהמשך את מתארת את בקשתו לעוד פעם במגלשה ולא ברור אם הסכמת או סירבת לבקשה לפני שהתחיל להביע את תסכולו. (קשה שלא להיזכר במילות השיר "פנס בודד" - "...רק עוד רגע אמא, רק עוד רגע קט, את תמיד הורסת כשכבר כמעט... לא הספקנו לשחק מעט אפילו. אבל תחנונינו לא הועילו.."). כפי שאני רואה את הסיטואציה, בנך רצה לשחק עוד פעם אחת, או שהתקשה להפרד מהמשחקים, למרות ההכנה. זה יצר את ה"אקשן" כפי שאת מכנה זאת. אולי המבוכה שלך מהסביבה והכעס על כך שלא הפנים את דברייך לגבי הביקור הקצר בגן גרמו לך לרצות "להפליק לו" ויתכן שגם אם לא עשית כן הרגשות שלך עברו אליו. אם כן, אולי הרגיש שאינך רואה את הקושי שלו להפרד או את הצורך שלו בעוד פעם אחת ולכן ניסה להמשיך להראות אותם בדרכו. כמובן שזה התסריט שמצטייר אצלי ממה שאת מתארת, ויתכן שהוא לא נכון או לא מדויק, אבל אולי הוא יכול לתת כיוון כלשהו. יתכן שאם תוכלי למרות הקושי והכעס להעביר לבנך את התחושה שאת רואה את הצורך שלו (ע"י מו"מ קטן - "עוד פעם אחת וזהו" או אפילו ע"י אמירה כמו "קשה להיפרד ממקום שאוהבים"... "נבוא שוב כשנוכל" וכד') הוא יזדקק לפחות "אקשן". אני מניחה שזה גם יהיה פחות מביך כלפי חוץ. בהצלחה! אור-לי

הבן שלי בגיל 12 והבת בגיל 6 ישנים באותו חדר במיטת קומותיים. לא מזמן שמעתי שיכולות להיות בעיות שונות בכך. יש לי אפשרות להעביר את הילדה לחדר אחר (של התינוקת). השאלה האם זה נחוץ ? בתודה מראש.

חלי שלום, הפורום עוסק בשאלות קשר הורה-ילד ופחות בהנחיות "עשה ואל תעשה", אז אענה בקיצור שבנך נמצא בתחילת גיל ההתבגרות - גיל בו הנער בונה את הנפרדות והעצמאות שלו, וכדאי לאפשר לו זאת על ידי הפרדת החדרים שלו ושל אחותו. אור-לי

שלום אני בת 26 ומא לא יודעת להרגיע ולהקשיב וגרום לי להאמין שהיא מסוגלת לתפקד כדמות מחזיקה..כשהייתי ממש תינוקת הייתי בוכה כל כך עד שהייתי מתעלפת ואמא הייתה צריכה לתת לי סטירות כדי שאתעורר, המליצו לה להכניס אותי לגן וזה באמת הפסיק את תופעת החרדת מוות שהייתה בכל עילפון נוראי שכזה. אני רוצה אמא זה כל כך כואב הבדידות הזו, ממש רוצה לא לחיות ככה..רק בשבילב אני נשארת כאן ..כשקצת גדלתי היא עשתה חיוף תפקידים והייתה בוכה לי על איך שאבא מתעלל בה נפשית והייתי צריכה לומר לה שהכל יהיה בסדר כל יום, כל יום..אני לא מאחלת לאף אחד להרגיש בדידות קיומית.

pearla שלום, את מתארת מצב מאוד כואב של חסר בתמיכה, הרגעה ותחושת ביטחון בקשר בינך ובין אמך, ומצב של חילופי תפקידים ביניכן - בו טיפלת את בה במקום ההיפך. המשפט שלך "רק בשבילה אני נשארת כאן" ממחיש את הכאב הכל כך גדול שלך. יחד עם זאת, הוא מרמז על כך שגם כיום את "בשבילה" ולא בשביל עצמך. אפשר להבין את אי הרצון שלך לחיות ככה, ואני מעודדת אותך לחפש דרכים שיחזירו לך את עצמך ואת חייך. באם טרם עשית זאת, אני ממליצה לך מאוד לפנות לטיפול רגשי שיסייע לך בכך. בהצלחה רבה! תרגישי טוב. אור-לי

שלום. אינני יודעת אם הפורום הזה שייך לשאלתי אבל אשאל . בני בן 11 ומרגע שהוא מגיע הביתה עד לשינה הוא במחשב ובטלבזיה . שום דבר לא מענין אותו מלבד שני הדברים האלה , שום עיסוק אחר או שטח אחר או לימודים למרות שהוא מצליח בלימודים מעל לממוצע . יש למשהו רעיון איך מנתקים אותו מהמחשב ומהמשחקים ומושכים אותו לעיסוקים אחרים כי הסיפור נראה לי כרוני וממכר . תודה סמדר המיואשת

כמה מוכר !!!!!בדיוק אותה בעיה....אותו גיל , אותו מצב לימודים..... אני מנסה להלחם בזה ע''י הסברים כמה שזה מזיק לעיניים ולמוח, אומרת שלא מסכימה שיזיק לעצמו. הצבתי תאנים: - הוא בוחר חוג שהוא רוצה, עכשיו הוא התחיל גם לאהוב אותו - הוא קורא ספר לפחות שעה וחצי ביום. - אם הוא כבר במחשב, מציעה לו כל מיני אתרים מפתחים ולא רק משחקים מטומטמים. - אמרתי לו לשים גבולות לעצמו ולהקפיד עליהן, כאשר הוא הקציב לעצמו 6 שעות, אמרתי שזה מוגזם ולכן אני אציב לו גבולות....הצבתי לו שעתיים, הגענו לפשרה - 4 שעות (שזה גם המון אבל אין מה לעשות, לפחות הוא יידע שיש גבול) אבל זה עדיין די כאב ראש לשים לב שהוא עומד בתנאים....

ג'ני שלום, תודה על השתתפותך כמגיבה בפורום. אני מוצאת שהשתתפות פעילה של חברי הפורום עשויה לתרום רבות לפונים ולקוראים ולהרחיב את נקודות ההתבוננות של כולנו. יום טוב, אור-לי

סמדר שלום, אין לי הרבה מה להוסיף על תגובתה של ג'ני אלייך. אני בהחלט רואה מקום להציב גבול מסוים לשימוש במחשב ובטלויזיה, ומוצאת חשיבות עליונה לניסיון לפתח את חייו החברתיים של בנך. לעתים, פעולות כמו צפיה בטלויזיה וגלישה באינטרנט - פעולות הנעשות לבד, הן מוצא של הילד (או המבוגר) מהתמודדות עם תביעות החיים שבחוץ. הן מאפשרות הגנה והסתגרות - מה שעלול להקשות עוד יותר על היציאה החוצה. אנא תני דעתך לסמפטום זה בקונטקסט הכללי של תפקוד הילד, מבחינת חייו החברתיים. בהצלחה רבה! אור-לי

הי סמדר, בצפיה במחשב וטלויזיה יש הרבה למידה, אך הלמידה הזו היא פסיבית. ז"א לילד רק נשאר לבלוע את מה שלעסו בשבילו. יחד עם זאת אנו חיים במציאות כזו שלא ניתן להסיר לחלוטין את הבעיה הזו. לכן מה שנותר לנו זה לזכור שבצפיה מתמדת יש תקשורת בין ילד למחשב/ טלויזיה ולא עם בן אדם-אמא. כדאי להצטרף אל הילד ולנסות לדבר עמו על התכנים מטלויזיה או לשחק ביחד במחשב. זה יוסיף תקשורת בינכם, והוא יראה שגם מבוגרים מצטרפים אל עולמו הפנימי ויטלי פסיכותרפיסט

ויטלי שלום, תודה על תרומתך בנקודת מבט נוספת. כל טוב, אור-לי

שלום אור-לי מרדר יש לי תינוקת בת 4 עוד שבועיים. בכל יציאה לבת מחוץ לבית אצל סבתה או לביקור ביחד איתי אצל חבקה או הורים וכו',,היא היא יוזמת לומר מה ללבוש.אין יציאה בלי ויכוח שבו היא רוצה ללבוש דברים כאשר לעיתים לא מתאים ללבוש אותם לדעתי לאותו אירוע או ביקור. אני נוקטת בעמדה של מבחר מסויים שהיא צריכה להחליט לבחור ממנו. האם זה שגרתי בגיל שלה מה שקורה ,ואיך נוהגים בד"כ.

כפי שאני מבין מתוך הודעתך, בתך בונה את העצמאות שלה דרך הלבוש. הוויכוחים סביב לבוש בהחלט שגרתיים, בגיל הזה וגם בגילאים מבוגרים יותר. לעיתים גם כמחליטים על בגדים ערב קודם, כשמגיע הבוקר וזמן ללכת לגן, פתאום הבגדים אינם מוצאים חן בעיניהם. אני חושב שמצד אחד הדרך שבחרת להציע לה מבחר מסויים של בגדים הוא נכון, אך עם זאת, לדעתי, אין להיות נוקשים מידי. מה יקרה אם היא תלך עם בגד לא תואם? כל עוד אין מדובר ללכת עם גופיה בחורף. אולי היא תקבל תגובות מהסביבה ודרך כך היא תלמד. יתכן שאתן יכולות לבחור ביחד (מס' שעות קודם לאירוע או אפילו שעה לפני שצריך להתלבש) מספר אפשרויות של בגדים והיא תצטרך לבחור מתוך האפשרויות הללו. מקווה שהצלחתי לעזור, זיו

שלום לך, אני מצטרפת לדעתו של זיו באשר לבניית העצמאות של בתך. התחלת את שאלתך במלים "יש לי תינוקת בת 4 עוד שבועיים". אולי זו "פליטת מקלדת" ואולי את מגדירה בת 4 כתינוקת. אם כך, יתכן שאכן קיימת התנגשות בין ההתיחסות לבתך כאל תינוקת ובין התייחסות אליה כבת 4 הבונה את עצמאותה. לתינוקת אין טעם משל עצמה (לפחות בבגדים...) וצריך להחליט עבורה, להלבישה וכו'. בת ה-4 נמצאת במקום אחר. אני רוצה לחדד את שאלתו של זיו "מה יקרה אם היא תלך עם בגד לא תואם"?. אם אכן לא מדובר על חוסר התאמת הלבוש לעונת הקיץ, הרי שיתכן שהחשש הוא ממבוכה של "מה יגידו... איך יחשבו שאני מלבישה אותה?...". אם אכן כך, יש פה התנגשות בין הצרכים שלכן - הצורך שלה בעצמאות והצורך שלך שיכירו בך כאם המתפקדת היטב, מלבישה באופן תואם וכו'... כאן עלייך להחליט בין השניים (לאפשר או להציב גבול), או למצוא פשרות, היכן שניתן. ניתן כמובן לנסות את מה שהוצע לך כאן. ניתן גם לאפשר לבתך להתלבש כפי רצונה ולשתף את מי שאליו אתן הולכות, שלא בנוכחותה, בהתעקשות שלה, במבוכה שלך... כך הצרכים של שתיכן יבואו לידי ביטוי. בהצלחה! אור-לי

בזה שהוא מטפס עלי ועל בעלי פחות את צודקת אין פה ויכוח . אני פשוט לא יודעת ולא מודעת לבעיות מהסוג הזה בתקופתי לא היו כאלה דברים בגלל זה אני לא מוכנה ולא מבינה אותם (לא מוכנה לקבל אותם) בזמני לא המרתי את פי אימי מעולם ואבי בכלל לא היה בתמונה רק כשהיה מצב חריג או בעייתי במיוחד מספיק מבט חד והייתי קופאת במקום. פתאום צוציק כזה קטן פותח את פיו ועונה להוריו איפה זה נשמע?! לזאת כוונתי . תודה בכל אופן על עזרתך.

כלי שלום, אני חושבת שאת מצביעה על מספר גורמים שהשתנו מתקופת היותך ילדה ומזמננו. אולי מדובר בתקופה שונה, אולי בצורות חינוך שונות ואולי גם בהסטוריה שלך כילדה והאופן בו היא משפיעה על צורת ההורות שלך. למשל: יתכן שהחוצפה בה בנך מתנהג כלפייך גורמת לך להרגיש כפי ש"מבט חד ומקפיא" גרם לך להרגיש בזמנו. את זקוקה לכללי התנהגות ולכללי נימוס שישמרו עלייך, במקום בו קשה לך לשמור על עצמך. אני ממליצה לך להיעזר בטיפול רגשי עבורך, שיוכל גם לסייע לך בהתמודדות הנוכחית. את יכולה לפנות לקופת החולים שלך לשם כך. אם מסיבה כלשהי תזדקקי לעזרה בחיפוש מטפל - אנחנו כאן. בהצלחה! אור-לי

הילדה שלי בת 5 והשבוע היא אמרה לי "אמא, אני לא אוהבת כשאני חולמת". אני הייתי המומה כי זו ילדה שנדיר ומביעה את רגשותיה. עודדתי אותה להרחיב שאלתי אותה אם משהו אומר לה את זה שהיא חולמת והיא אמרה שלא והיא הוסיפה שהיא יודעת שהיא חולמת כי היא מדמיינת דברים. וזה קורה לה כשהיא אצל חברות במיוחד. והיא הוסיפה "רק אני חולמת מדמיינת דברים וזה לא נעים לי" ילדתי אכן חולמנית ו"מרחפת" לעיתים. היא יכולה לבהות בטלויזיה או לא לשמוע אותנו קוראים לה. יום אחד היינו אצל חברה שלה והיא קראה לה ונועה היתה עסוקה בלהשחיל חרוזים לשרשרת והטלויזיה גם דלקה ובסוף היא צעקה אליה "נועה תתעוררי". לאחר שבדקתי אם הגננת היא אמרה שבשעת ריכוז בגן לעיתים דעתה מוסחת למשהו אחר אך אחרי שהיא פונה אליה נועה מתאפסת על עצמה או כשמשהו מטריד אותה "הטבעות שלה שנמצאות במגירה בגן" אז היא "טרודה בראש" או "עסוקה" בזה אך מעבר לזה נועה מתרכזת במטלות לזמן רב ויש לה עולם מאד יצירתי אותו היא משתפת עם חברותיה בפינת הבית. גם אני "רחפנית" במידת מה ומתנתקת לפעמים מהסביבה אך מה שמטריד אותי זה שנועה אומרת שלא טוב לה עם זה שהיא מרגישה שונה. איך אני יכולה לעזור לה? אמרתי לה שיש לה דמיון רב וזה טוב ושכולם חולמים. האם יש משהוא אחר שאני יכולה להגיד לה?

שלום לך, אני מחזקת אותך בתגובתך לבתך, שנראית בעיניי נכונה ומרגיעה. אכן כולם חולמים, וכנראה שבאמת יש לבתך דמיון רב. הכיוון שהלכת אתו טוב בעיניי - הבירור לגבי מה שמפריע לה, הבדיקה אם הקושי חיצוני (חברתי) או פנימי. בתך ציינה שהדבר מפריע לה כיוון שהיא מרגישה שונה. מעניין אם נרגעה מעט כשהצבעת על האוניברסליות של התופעה. כמו כן, אני תוהה אם תחושת השונות שלה מופיעה בדברים נוספים ומפריעה לה. אם כן, כדאי לחזק את תחושת הייחודיות (כמו שעשית, כשאמרת לה שיש לה דמיון רב וזה טוב) על חשבון תחושה של חריגות, אם קיימת. בהצלחה! אור-לי

ביתי בת השנתיים וחצי צמודה לאביה בצורה קיצונית מידי לטעמי, מדובר בילדה חכמה מדהימה ופעילה . כאשר אביה בעבודה היא חייכנית ומפעילה את עצמה בצורה די יפה, כשהוא מגיעה היא לא מסכימה לעזוב אותו , לשירותים הוא בורח. אני בגישת סיפור לפני השינה ולצאת מהחדר אך הוא נשאר איתה עד שהיא נירדמת ולכן היא לא רוצה שאף אחד ירדים אותה מלבדו. אני מודעת לכך שגישות חינוך שלנו שונות בעלי מפנק מאוד ובעד לתת לילדים הכל ולהתנסות ואילו אני בעד הצבת גבולת כמובן עם חום ואהבה. הוא בעל ואבא מדהים אבל מפריע לי, לאחרונה אני מוצאת את עצמי לא רוצה להיות בחברתם שהוא נמצא כי כולם מסתכלים שהיא הופכת להיות אנטי הכול לידו. חשוב לציין כי הוא מגיע בשעה סבירה מהעבודה ובבוקר היא רואה אותו כך שלא חסר לה שעות בילוי איתו. מה עושים? האם ז נורמלי?

פאולינה שלום, שאלתך נוגעת במספר קשיים. לתחושתי הקשיים העיקריים הם השוני בגישות החינוך שלך ושל בעלך והמשתמע ממנו, והקושי הקשור למשולש את-בעלך-הבת, שמתקשר גם לקושי הראשון. אני לא רואה בשוני בגישותיכם כשלעצמו גורם בעייתי עבור הילדה. שוני זה עשוי לאפשר לה רפרטואר רחב יותר של התנהגויות, צורות יחסים וכד'. הקושי העיקרי בעיניי הוא שלך - כהורה ששם יותר גבולות, מה שמעמיד אותך כביכול בתפקיד ה"רעה". נראה שחשיבותם של גבולות עבור ילדים ברורה לך, אך הצבת גבולות אלה מעמידה אותך במצב לא נוח אל מול בתך, ואולי גם מול בעלך. אני מאמינה שמה שילד רוצה, אינו בהכרח מה שטוב עבורו, וההתעקשות שלך גם להציב גבולות חשובה, עם כל הקושי הכרוך בכך. את קושרת בין הקשיים ואולי אכן יש קשר ביניהם. יתכן שהבת כרוכה אחרי אביה כיוון שהוא פחות דורש. יתכן גם שהיא מנצלת את הזמן שהוא בבית כדי להיות אתו, ואין בכך רע. את עצמך ערה לחשיבות היותו "אבא מדהים". הוא גם בעל מדהים, כדברייך, וטוב שאת ערה לכך ומעריכה זאת, וששני "תפקידיו" אינם באים זה על חשבון זה. יתכן שההתמודדות הגדולה ביותר קשורה במשולש, ובתחושה ש"משלושה יוצא אחד". אולי קיימות גם תחושות לא נעימות (אך טבעיות) של קנאה בקשר ביניהם (לצד הפירגון) ותחרות על "מי הורה יותר טוב". אם אכן כך הדבר, מה שעשוי אולי לסייע לך הוא לזכור עד כמה סגנון ההורות שלך חשוב וטוב (גם אם הוא לפעמים פחות נעים) וכן, לא לשכוח את הרגעים הטובים והנעימים שבוודאי יש גם לך עם הילדה כשאתן לבד, ועם בעלך כשאת אתו. את מוזמנת להגיב לדבריי אלייך. האם "פגשו אותך", האם לא... כמובן, רק אם את רוצה. בהצלחה! אור-לי

היי אור -לי אינני מרגישה שאנו משולש " ומשלושה יוצא אחד" הבעייה שלי היא התגובות השונות שלה ( שאבא נמצא מותר לי הכול מהכול) גם בעלי טוען ומרגיש לפעמים כילד ( גדל ללא הורים אני מבינה שיש לו צורך להשלים ולפצות). נכון שלפעמים אני מרגישה "רעה" ומחנכת ( ובסתר ליבי אני אומרת למה אני צריכה את זה - למה לא לתת הכול אבל...... לא מסוגלת). אני מאוד גלוייה איתו ואומרת לו שזה מפריע לי הוא דווקא שמח אומר שלו קשה לחנך והרבה פעמים בדיעבד צוחק מהשטויות שבנס לא מסתיימות באסון( קפיצות ועוד). יש לנו רגעים מדהימים והרצון להיות בחברתה עולה משעה לשעה יחד עם זאת אני חשה לפעמים שבעלי שוכח שהוא אבא ואנחנו מעבירים מסרים כפולים בחינוך. חשוב לי לציין שגם הגננת חשה שהוא מפנק יותר מידי וההתנהגות שלה משתנה בהתאם לנוכחותו כך גם אצל קרובים וחברים. אין לי קנאה אבל מפריע לי האם אני לא בסדר? כיצד להתגבר על ההבדלים בחינוך מבלי לשדר מסר כפול

שלום רב, בתי בת שנתיים ו 3 חודשים, ילדה שמחה, מאד תקשורתית ובהחלט ניתן לומר שאנו מגדלים אותה בנחת ושלווה. (בת יחידה נכון לכתיבת השאלה... ) היא נמצאת מגיל שנה וחצי במשפחתון בו 3 ילדים באוירה מאד ביתי ונעימה ועתידה לעבור כבר השבוע לגן ילדים בו 15 ילדים בקבוצה. (המעבר בשל לידה צפויה של מטפלת המשפחתון). כיוון שהיא ילדה מאד זהירה וכלל לא שובבה מעטות הפעמים שיש לנו, ההורים, צורך לאסור עליה בנחרצות איסורים שונים כגון נגיעה בחשמל או מצבים בהם היא שומעת "לא" מוחלט וחד משמעי. כמובן שאנחנו אוסרים עליה דברים , אך אלו הערות שמוצגות כמשפטי הסבר- לדוגמא " לא עושים.... כיוון ש...." זה לרוב מספיק. השאלה שלי מתיחסת לעובדה שכאשר מעירים לה אחרים (סבא/סבתא/ שכנים וכו') ואומרים לה לא לעשות משהו היא נעלבת עד עמקי נשמתה העדינה ומגיבה בבכי היסטרי שניתן להרגיעו רק בחיבוק ארוך של אחד ההורים. - כמובן שאם הערה שכזו היתה מגיעה מאחד מאיתנו ההורים התגובה היתה שונה, למרות שהיו גם מצבים שהערה שלנו בנוכחות סבא/סבתא גרמה לעלבון דומה. אנו מנסים לתמלל את רגשותיה במצבים אלו ולגרום לה לדבר ולומר מה היא מרגישה במקום לבכות ללא שליטה, אך במצבים אלו היא אילו "נאטמת" ולא שומעת אותנו. החשש הגדול שלי הוא שבגן החדש היא מן הסתם תחשף להערות שונות של המטפלות שיעוררו אצלה תגובה דומה והיא לא תמצא נחמה כיוון שאנחנו לא נהיה שם . בנוסף אציין שבכיה כל כך היסטרי שמביא אותה להקאה אם לא עוצרים אותו בזמן- דבר שאותי מאד מלחיץ. מצד אחד אני מרגישה שאין הרבה מה לעשות לגבי הגן ושאחרי פעמיים או שלוש היא פשוט תלמד להתמודד, אך מצד שני הייתי מעוניינת להתייעץ האם ניתן להקל עליה באיזו דרך וללמד אותה דרכים ברורות יותר להתמודד עם רגשות אלה שמציפים אותה. אודה מראש על תשובתכם,

שלום לך, את מתארת מצב בו בתך נפגעת מאוד מהערות המופנות אליה שלא על ידך או על ידי אביה. נראה שיש משהו מביך עבורה בחשיפה שלה ב"קלקלתה" מחוץ למקום ההורי הבטוח. משהו בפומביות מעצים את הקושי. כפי שאת כותבת, ככל הנראה לא יהיה מנוס ממצבים שכאלה גם בגן, וכחלק מהתפתחותה היא אכן תלמד להתמודד עמם. זה כואב, אך אלו בסופו של דבר הדברים המצמיחים אותנו מבחינה נפשית. על מנת לערוך בכל זאת איזשהי הכנה, ניתן לשקף לבתך את רגשותיה כשזה קורה בבית, למשל: "זה לא נעים כשמישהו שהוא לא אבא או אמא אומר לך 'לא'". לאחר עיבוד מסוים של העניין ניתן להכין את הילדה לכך שלמרות שזה לא נעים, זה יכול לקרות בכל מני מקומות (שיש בהם גם דברים נעימים). אפשר להוסיף שזה בסדר לא לדעת כל מני דברים ושמי שמעיר לה רוצה ללמד אותה (ולא תמיד יודע איך להגיד את זה בצורה נעימה). הוא עדיין אוהב אותה וחושב עליה דברים טובים (אולי אין צורך להגיד את כל זה. כדאי לנסח את הדברים כפי שמתאים לה ולכם, ועל סמך הרגישות שעליה נראה שהקושי "יושב"). באשר להקאה, למרות הלחץ נסי לשדר רוגע ולהתייחס לעניין עניינית (לנקות וזהו...), כך שלא יהיה לסמפטום זה רווח משני שיחזק אותו. בהצלחה! אור-לי

שלום! ביתי בת שנה ועשרה חודשים ילדה חכמה מאוד, בוגרת לגילה ומבינה הכל. מזה זמן רב ישנה תופעה של התעוררות בלילה בכדי לאכול. הילדה הולכת לישון בסביבות השעה 20:30 בערב לא תמיד לאחר שאכלה. היא אוכלת בקבוק מטרנה בבוקר כשהיא מתעוררת. בגן היא אוכלת ארוחות בוקר(ביצה סלט). בדרך כלל בקבוק כשהיא מתעוררת משנת הצהרים, לפעמים היא אוכלת איתנו בצהרים מה שאנחנו אוכלים ולפני השינה גם היא אוכלת בקבוק מטרנה לא על בסיס קבוע, לפעמים היא קישקשה ממתקים ושטויות אז היא לא אוכלת בערב. בשעה שלוש ארבע לפנות בוקר היא מתעוררת ומבקשת לאכול בקבוק ,היא אוכלת וחוזרת מייד לישון התעוררויות הלילה שלה לפחות חמש פעמים בשבוע אל אם כן היא ישנה מאוחר יותר בעשר בלילה ואכלה לפני כן, לי ולבעלי יש הרבה מחלוקות בעניין אני טוענת שאין אנו צריכים לתת לה לאכול כי זה הרגל שחייב להפסיק. בעלי טוען שהילדה רעבה וחייב להביא לה לאכול כי הילדה רעבה. שאלתי היא 1.האם צריך להתעקש איתה שאין אוכל בלילה ולתת לה לבכות עד שתירדם????? 2.האם יש דרך אחרת לפתור את התופעה??? זו ילדתינו הראשונה הדבר גורר אותנו להמון ויכוחים מיותרים. אשמח לקבל תשובה בתודה מראש אורית.

הבן שלי בן שנתיים וחודשיים. עד לפני מס' חודשים גם הוא היה מתעורר לבקבוק ומעולם לא התעמתנו איתו. זה הפסיק לבד. בהודעתך את מציינת שהיא לא תמיד אוכלת ארוחת ערב. באופן כללי, מאד חשוב להקנות הרגלי אכילה כבר מגיל מוקדם - לדוג' ארוחות בשעות קבועות פחות או יותר, לא לראות טלביזיה כשאוכלים, יושבים ביחד לשולחן, לא אוכלים ממתקים לפני האוכל וכו'. ייתכן, שהרגלי אכילה נכונים יכולים לפתור את העניין. אני שמתי לב, שכהבן שלי אוכל ארוחת ערב טובה, הוא לא מתעורר בלילה. אם הוא לא אוכל ומתבסס על ארוחת הצהריים בגן ובקבוק לפני השינה, הוא נעשה רעב ומתעורר. לדעתי, במידה ובתך מתעוררת, מבקשת בקבוק ושותה אותו - כלומר זה לא למטרות תשומת לב, יש לתת לה בקבוק כדי שתיהיה שבעה. דבר חשוב נוסף הוא הרגלי השינה מסודרים. כדאי שתיהיה שעת שינה קבוע (20:30 נשמע לי סביר, 22:00 - זה מאוחר מאד). אפשר להתכוונן לשינה ע"י עימעום האור בבית, כיבוי הטלביזיה, קריאת ספר. שיהיה בהצלחה, זיו

אורית שלום, אני שמחה שקיבלת מזיו מענה שלא ניתן לקבלו בפורום זה במתכונתו הנוכחית. כפי שציינתי בעבר, אינני מנחה בפורום זה באשר להרגלי שניה, אכילה, גמילה וכד'. אני מגיבה לשאלות בנושאים אלה כאשר ניתן להצביע יותר בבירור על קשיים בקשר הורה-ילד המתבטאים בבעיות שינה, האכלה וכו'. גם אז - העיסוק הוא בשאלות הנוגעות לקשר ולא להאכלה/שינה/ניקיון וכו'. אור-לי

הבנתי את העיניין אני לא לבד במערכה הוקל לי מעט . אך שאלה נוספת לי אלייך אנו אמורים לפנות לטיפול פסיכולוגי או פסיכאטרי או לא לפנות כלל זה יעבור מעצמו (אני מפחדת שזה יחמיר) אשמח לקבל תשובה ואף המלצה למי לפנות באזור מגורי (נתיבות) בדרום הארץ קרוב לבאר שבע. שוב תודה כלנית.

כלי שלום, מתאורך כאן לא נשמע שיש צורך בטיפול פסיכיאטרי. האם תוכלי לכתוב מה גרם לך לחשוב בכיוון זה? לגבי טיפול פסיכולוגי - קשה לדעת. התיאור שלך לא נשמע חריג, אך אולי אם הייתי נוכחת בחילופי הדברים ביניכם הדבר היה נראה לי אחרת, כך שייתכן שיש מקום להתייעץ עם איש מקצוע שעובד עם מתבגרים ומבוגרים ולמצוא באיזו דרך יינתן לך המענה המתאים ביותר, למשל, ייעוץ של מספר פגישות, הדרכת הורים ואולי טיפול עבורך שיסייע לך לעבור את התקופה הקשה הזו. ניתן לפנות דרך קופ"ח, מרכז לבריאות הנפש או באופן פרטי. אנא מקדי אותי יותר בבקשתך ואשתדל לסייע. אור-לי

כלי שוב שלום, בהודעתך הראשונה את אומרת שבעלך טוען שאת לוקחת את הדברים בפרופורציות לא נכונות. את גם שואלת אם גיל ההתבגרות הוא סיוט או שאת לא בסדר. אולי בעצם את שואלת: "האם בעלי צודק כשאומר לי שאני לוקחת את הדברים בפרופורציות לא נכונות? ומה זה אומר עליי?" יתכן שאת רגישה יותר מבעלך ואכן לוקחת את הדברים קשה ממנו. אולי ישנה אפשרות נוספת: אני מתבוננת באופן הפנייה שלך בפורום ומרגישה שאת קצת "מתנצלת" על כך שאת מבקשת עזרה, על כך שאת פונה שוב וכדו'. האם החוויה שלך (כאן ובכלל) היא "שלא מגיע לך"? אם כן, האם יתכן שהבן קולט איזשהי חולשה מצדך ו"מטפס" עליך, מה שהוא פחות מעז לעשות עם אביו? אור-לי

בני בן ה - 6 נועל את נעלי ומשחק לי באיפור. האם אני צריכה לדאוג?

לנחמה שלום, בנך בגיל שעדיין אמא היא החשובה ביותר ולכן רוצים לחקות אותה, תהני מכך כל עוד זה קיים! בתיה

לנחמה שלום, אין לך מה לדאוג, בנך בגיל שאמא היא הכי חשובה בעולם ולכן רוצים לחקות אותה. תהני משלב זה כל עוד הוא קיים. בתיה

בתיה שלום כתי בת 15 יש לה חבר הם מאוד צמודים ביחד אין מרחב מחיה בנהם רב הזמן הם בבית נעדרים מבית הספר נעשו הרבה שיחות מה שגם משבש את החיים בבית ומקשה עלינו כהורים היא מתחצפת אלנו מה שאנו חשבנו לעשות זה לצמצם את הביקורים של החבר לפעמיים בשבוע אני מבקשת יעוץ מה להגיד בלי לגרום נזק כי היא מאימת שתלך מהבית יחד איתו יש לציין שהאוירה בבית לא נעימה חייבת למצוא פיתרון בתודה אמא די דחוך

לאמא שלום, לא ברור לי בן כמה החבר? מה זאת אומרת שהיא מאיימת שתלך אליו? האם זה קרה בעבר? אשמח אם תפרטי יותר מה בדיוק מפריע לכם בהצמדות הזאת של בתך לחבר, האם יש משהו שמדאיג אתכם? במה יכול לעזור לכם אם אתם מגבילים את ההתראות שלהם בפעמיים בשבוע? חשוב שתענו לעצמכם על שאלות אלו , לפני שאתם פונים לבת, בני הנוער מקשיבים להורים כאשר הם מרגישים שההורים צודקים בטענה שלהם לכן חשוב קודם כל שתבררו לעצמכם מה בדיוק מפריע, מה מדאיג אתכם ואיך ההגבלה של הביקורים תרגיע אתכם. בהצלחה בתיה

הי, רציתי לדעת מאיזה גיל אפשר וכדאי להתחיל ללמד ילד שפה שניה. יש לי תינוקת בת שנה היא מדברת יפה קצת עברית יש לה אוצר מילים די גדול יחסית לגילה. אני דוברת אנגלית רציתי לדעת אם זה לא יפריע בהתפתחותה במידה ואני אדבר איתה גם עברית וגם אנגלית כבר בגיל הזה. תודה

שלום אני התחלתי לדבר עם בני רוסית מגיל 0.כאשר הגיע בגיל 9 חודשים למעון-התחיל ללמוד עברית. היום הוא בן 3.5 ודובר 2 שפות 50-50.זה טיפה מעקב את התפתחות הדיבור אך התועלת מהדבר מנצחת בגדול. אני מציעה להתחיל בכלל לדבר בבית רק אנגלית או כל שפה אחרת מעברית.את עברית ילדים ידעו בכל מצב- גן חובה,בית הספר.וזה כמובן בתנאי שהילד הולך לגן שמדברים שם עברית. לא לדאוג זה לא מפריע להתפתחות אלא ההפך - מפתח יותר טוב. בהצלחה

עידית שלום, באופן עקרוני אין מניעה ללמד ילד שתי שפות החל מגיל 0. מומלץ, שכל הורה ידבר עם הילד בשפת האם שלו. לדוגמא, שהאב ידבר רק עברית והאם רק אנגלית. כך הילד ילמד שתי שפות נפרדות במקביל וילמד לעשות את ההפרדה בין השפות. פחות מומלץ שהורה אחד ידבר גם עברית וגם אנגלית (במידה והדבר אפשרי), ולא מומלץ להשתמש בשתי השפות באותו המשפט. הדבר יוצר אצל הילד ערבוב בין שתי השפות ולמעשה אינו לומד שתי שפות אלא שפה אחת מעורבת אנגלית-עברית. זיו סופר

זיו שלום, כמנהלת פורום "יחסי הורים וילדים" אני מונחית למחוק פרסומות המועלות בפורום. הן בשל כך והן בשל האחריות שלי כלפי משתתפי הפורום ואי היכולת שלי לבדוק עד כמה האופן בו גולשים מתארים את עצמם הוא מהימן, נאלצתי לערוך את הודעתך. השתתפותך בפורום מבורכת, אך אנא המנע מפרסום ישיר או עקיף. בברכה, אור-לי

עידית שלום, בתשובותיי בפורום זה אני מתמקדת בקשר הרגשי בין הורים וילדים, כך ששאלות מסוג זה רצוי להפנות לפורום מתאים יותר. בכל מקרה, אני שמחה שקיבלת מענה על ידי משתתפי הפורום. אור-לי

בני הבכור בן 14 ואני לא מצליחה לנהל איתו שיחה נורמאלית הוא מתחצץ ועונה ללא כל כבוד להוריו ואפילו קרה פעם כי רשם לי SMS "אני שונא אותך את מסכסכת בני לבין אבא את עוד תצטערי " אני לא האמנתי כי ילד יכול לחשוב שהוריו שונאים אותו אני בשוק וההודעה הזאת . אני בחיים לא חשבתי לסכסך בין אב לבן אנו משפחה נורמאלית הורים עובדים + 3 בנים (14,7.5,6.5 ) פעם ראשונה שאני נתקלת בבעיה כזאת אני בגילו בחיים לא התחצפתי להורי או העזתי לענות להם ופה אני מרגישה כי בני חושב כל הזמן שאני נגדו אני לא מבינה למה מה עובר עליו משנה לשנה ההורמונים יותר מפלצתיים? כי לי לא היו כאלה הורמונים. רכשתי לו ספרי גיל ההתבגרות כל המהלך של השינוי ההורמונאלי בגוף חשבתי שזאת הבעיה אבל כנראה שטעיתי. אני פוחדת כי אחיו ילמדו ממנו להתחצף ולענות לנו מה עושים? איך נפתרים מ"מפלצת" ההתבגרות הזאת? למי אלינו לפנות לפסיכולוג או לתת לזמן לעשות את שלו?? (בעלי טוען כי אני לוקחת את הדברים בצורה מאוד קשה ובפרופורציות לא נכונות אבל זה לא עוזר לי בנתיים יש לנו קונפליקטים בבית. ממתינה לעצה אמא מודאגת מאוד.

שלום כלנית, כן ההורמונים לפעמים יכולים להיות "מפלצתיים". עם זאת גם לנער מתבגר יש דרך לדבר אל הוריו. את מתארת נער שמרגיש שאת נגדו ועוד יותר שאת מסכסכת בינו לבין אביו. מצד שני אני שומעת שבעלך רגוע מאוד וחושב שאת "יוצאת מפרופורציות". בעיני כאשר נער מאיים על אחד ההורים יש כאן בעיה חמורה שצריכה להעיר את שניכם. אני מתכוונת למשפט ששלח לך "את עוד תצטערי" . על משפט כזה לא צריך לעבור על סדר היום, כאן שניכם צריכים לשוחח עם הבן ולברר מה קורה לו. כשמדי פעם מתבגר מתחצף, צועק, טוען שהוא שונא את ההורים, אלו משפטים נורמטיבים לגיל כשהם נאמרים מדי פעם בהתפרצות של רגע. אך כשהורים מרגישים מאויימים, מרגישים כספומטים (כמו הדוג' הקודמת), מפחדים להעיר למתבגר בגלל חשש מהתפרצויות זעם שלו, כשהאוירה בבית היא של מתח תמידי בין ההורים למתבגר או בין זוג ההורים בגלל המתבגר. יש כאן כבר בעיה שצריך לדבר עליה ויש דרכים להזכיר למתבגר כללי התנהגות מקובלים בבית. כן ולפעמים אם לא מסתדרים לבד יש אפשרות להעזר באיש מקצוע. הרבה הורים עושים את הטעות בכך שמפנים את המתבגר לטיפול "הוא הבעיה שהוא יקבל טיפול" אני אישית ממליצה יותר על טיפול משפחתי מהמקום שיש למשפחה בעיה וכל המשפחה לוקחת על הבעיה אחריות. אם המתבגר מתנגד להגיע לטיפול אז ההמלצה שלי היא להגיע ייעוץ/הדרכת הורית. משום שבעיני השינוי והאחריות לשינוי מתחילה בהורים. בהצלחה בתיה

אני בת 31 גרושה כבר 3 שנים , בני בן 11 בן יחיד מנישואים אלו מסרב בתוקף שלאימו יהיה חבר , שהיה לי חבר הוא דרש לבוא לכול מקום ואיים שיעשה לעצמו משהו , או במקביל לברוח מהבית , אני מסבירה לו שאני אוהבת אותו מאוד אך אנני יכולה להשאר לבד ,הוא לא מקבל את זה ומרכיז כי אני לא יתחתן כי כבר התחתנתי פעם אחת והוא לא רוצה אחים מה עושים המיואשת מהדרום .

אורית שלום, נראה שבנך חרד מאוד וכל יציאה שלך עם בן זוג מגבירה חרדה זו. איך היתה הפרידה מגרושך? האם יש לבנך קשר עם אביו? האם אביו נישא בשנית? חשוב ביותר לא להבהל מהאיומים של בנך מחד אך מאידך להיות קשובה למצוקתו, מכאן שההמלצה שלי היא להיעזר באדם מקצועי שיוכל לשוחח עם בנך על מצבו, כמו כן חשוב ביותר לחזק את הקשר שלך עם בנך, לא לקשר כעסים עליו עם איומי עזיבה, או הרחקתו ממך. בהצלחה בתיה

בני הבחור הגיע לגיל 14 ואני לא מצליחה לנהל איתו שיחה אשר מסתיימת בסופה ללא ויכוח או כעס. הוא לא מבין אותי ואני לא מצליחה להגיע אליו. אמרו לי שגיל ההתבגרות זה גיל טיפש אבל לא מאנינה אני עד כמה?! מה עושים לגבי החוצפה של הגיל הזה הם לא מנומסים כתמול שלשום, אין נימוסים ואפילו זה גובל בחוצפה הוא עונה לטונים גבוהים וחצופים . אני בגילו לא העזתי לדבר כך אל הורי אפילו לא חשבתי לענות להם . אני פוחדת כי אני מגדלת מפלצת . בעלי תומך ועוזר הוא טוען כי אני לוקחת הכל בפרופורציות לא נכונות אבל מה לעשות אני המומה ואני מפחדת ששתי אחיו הקטנים ילמדו ממנו להתחצף לענות לנו . מה עושים???? למי פונים ולמה פונים??? אמא מהדרום מאוד מודאגת. תודה.

כלי שלום, את מבטאת תחושה שהורים רבים למתבגרים מתמודדים אתה. "הוא בן אדם אחר לגמרי", "אני לא מכירה אותו יותר", "הוא לא 'שם עלי'" הן תלונות שכיחות של הורים למתבגרים. חלק טבעי מהגיל הוא מתן מקום רב לקשר עם בני קבוצת השווים והיפרדות מסוימת מההורים, שהבן שלך עשוה כנראה דרך חוצפה ו"טונים גבוהים". אולי תרצי לשמוע קצת מנסיונם של הורים אחרים למתבגרים המשתתפים בפורום? אני מזמינה אתכם - הורים למתבגרים לשתף בתחושות ובניסיון שלכם כהורים למתבגרים. אני לא יודעת אם זה מנחם או מקל, אבל הגיל הקשה הזה עובר ובהמשך קיימת התקרבות מחודשת בין המתבגר להוריו. בהצלחה בהתמודדות! אור-לי

הילד הגדול שלי רב כל היום עם הקטן. אני רוצה ללמד אותם להתחשב זה בדעת זה. האם יש מקום לחנך את הילד הגדול להתיעץ עם הקטן בקשר לכל מיני דברים?

זאב שלום, לא ציינת את גילם של הילדים ואינני יודעת עד כמה לפער הגילים בין ילדיך יש מקום בהתלבטות שלך. למשל, האם בנך הגדול מפעיל בהחלטותיו שיקול דעת שהבן הצעיר עדיין לא מסוגל לה? האם הוא מרגיש רשאי להחליט החלטות שונות הנוגעות לשניהם מתוקף היותו "הגדול"? בכל הנוגע לפעילויות משותפות של שניהם או של כולכם אני בהחלט מוצאת שיש מקום לקחת בחשבון גם את רצונותיו והעדפותיו של הבן הקטן . אני מאמינה שהיכולת למשא ומתן בקשרים אנושיים היא חשובה ביותר ויש לאפשר גם לבן הגדול וגם לקטן להתנסות בה, לאו דווקא בצורה חד צדדית, בה הגדול מתחשב בקטן, אלא באופן בו כל אחד מהצדדים יכול לבטא את העדפותיו, להסביר, לשכנע, להשתכנע, להתפשר ובקיצור - לבטא איש איש את עצמו תוך היכולת לקחת בחשבון גם את צרכי זולתו. בהצלחה! אור-לי

שלום, בני, בן שנתיים ו-3 חודשים, ילד שני, מעביר אותנו קשיים רבים בבחירת בגדים. הוא לא מוכן ללבוש את מה שאנחנו מביאים לו, מחליף כמה וכמה פעמים, לא הבנו מה כ"כ מסקרן אותו בבגד מסויים, אחרת היינו קונים. נתנו לו עד 3 חליפות לבחירה ואפילו ניקינו את הארון והשארנו שם כמה חליפות בודדות, מה ניתן לעשות כדי לפתור את הבעיה והאם זו לא תופעה מוזרה בקרב בנים??? לתשובתך אודה, איילת

איילת שלום, אני מאמינה שהתנהגויות של ילדים בתקשורת עם הוריהם הן דרך לביטוי צורך מסויים ואני חשה שאתם אכן מנסים לאתר את הצורך. אני תוהה אם הגדרת התנהגות כ"מוזרה" או כ"טבעית" מקשה או מסייעת באיתור הצורך העומד מאחורי התנהגות זו. לפני ניסוח כללי "עשה ואל תעשה" כדאי להבין יותר מה הילד אומר לכם ומה בעצם הוא מבקש. האם ההתעקשות מתבטאת בבחירת הבגדים בלבד? האם חשוב לו להחליט בעצמו לגבי דברים נוספים? האם הוא מסוגל לבחור בעצמו את בגדיו ואם כן, איך הוא מגיב? את מוזמנת לשתף, ונוכל להמשיך לחשוב יחד. אור-לי

שלום, ראשית כל, תודה על התייחסותך. האמת, שאנחנו ממש לא מתעסקים אם זה מוזר או לא, סתם שאלתי כידע כללי. ניתנת לו האפשרות לבחור בגדים לבד, הוא מרוצה מאד ומרגיש בוגר ואחראי ובא אלינו בהתלהבות של "תיראו אותי". בעיקר חשובה לא החולצה שהוא יילבש, מכנסיים זה לא כ"כ מפריע לו, אך הבחירה חייבת להיות שלו (מבחינתו), הוא מתעקש להתלבש לבד. אם זה משנה, יש לו 3 חולצות מועדפות, שאותן הוא רוצה ללבוש כל הזמן. סה"כ הוא ילד מאד דעתן וזה חשוב לו מאד שלא יבטלו אותו...

האחיין שלי בן 11. מהיום שהוא נולד הוא לא מכנה את הוריו "אבא" ו"אמא" אלא קורא לך אך ורק בשמותיהם הפרטיים. הדבר חורה וצורם לכל הסביבה, לרבות המשפחה, אבל, מסתבר, להורים זה לא אכפת, ואף פעם לא ניסו להניא אותו מכך. על מה דבר שכזה יכול להעיד מבחינת הילד?

שלום לך, אין לדעת על מה סמפטום אחד ויחיד יכול להעיד. במידה שההתנהגות אותה את מתארת היא חלק ממכלול התנהגויות שנראות חריגות יתכן שניתן יהיה להצביע על כיוון כלשהו. משפט המפתח בעיניי הוא "להורים זה לא אכפת, ואף פעם לא ניסו להניא אותו מכך". במצב שכזה אין לילד סיבה לשנות התנהגות כלשהי, מוזרה ככל שתהיה. בברכה, אור-לי

בתיה שלום קודם כל, תודה רבה שיש פורום כזה. רק קריאת ההודעות הקודמות כבר מרגיעה ושמה אותנו בפרופורציות לגבי מצבנו שכנראה עדיין לא הגיע לנקודת השיא של הקושי. בכל אופן אני רוצה לשאול אותך: בינתיים יש לי תקשורת מסויימת איתו. הוא מאשים אותנו בכל מה שקורה לו, בז לכל מה שאנחנו עושים - למסעדה שאנחנו בוחרים, לדרך ההתנהגות שלנו בתוכה; בז גם למאמץ שלנו לשמור על המחוייבות שלו ללימודים ולצופים. נשאב לתוך משחק טיסה וירטואלית במחשב ויושב שעות על שעות מולו - מה את אומרת, איך להגיע אליו? איך לשקם את היכולת שלו לראות בנו בני אדם ולא אויבים שיש להדוף? במיוחד אבא שלו מגיב קשה והם נלחמים ביניהם החל מהמילה הראשונה שנאמרת ביניהם. יש רק רגעים מסוג אחד שהם נעימים - הרגעים שבהם יש לו להתפאר בהישג ולשמוח על משהו שקנינו לו. אבל האמת, אנחנו לא אוהבים את מעמדנו ככספומט...

אורלי שלום, אתם צודקים! אין שום סיבה להיות ,ההורים הטובים" רק כשצריכים אתכם! חשוב ביותר שתפתחו בשיחה רצינית עם בנכם וככל שזה יהיה מוקדם יותר כך טוב יותר (בגיל 16 יהיה יותר קשה!).השיחה צריכה להתחיל בכך שאתם מרגישים "הורים טובים" רק כשאתם כספומט,וזו הרגשה מאוד קשה לכם, מכאן שמצב זה צריך להשתנות. חשוב שתשבו יחד (את ובעלך) ותבחרו את דרך השיחה שלכם, כשהמסר צריך להיות מהו סגנון הדיבור שאתם מצפים ממנו, הבן שלכם. תשתפו אותו בכך שאולי הוא לא מודע אך כרגע בדרך הדיבור שלו אליכם הנה דרך מאוד פוגעת ואתם לא מוכנים להשלים איתה יותר. מבחינתכם מטרת השיחה היא לשנות את האוירה בבית, לאוירה שגם לכם יהיה נעים בה! חשוב שגם תקשיבו לו מה קשה לו באוירה בבית ומה הוא מבקש מכם. בזמן השיחה חשוב ביותר שלא תתווכחו בינכם, חשוב להיות בחזית אחידה, אך לשמור על טונים נמוכים! אם נושא הכסף מדבר אליו יכול להיות שבמידה ולא יהיה שינוי הוא יתחיל להפסיד דברים, אין זכויות בלי חובות! וזהו מסר שצריך להיות מועבר אליו בצורה מאוד ברורה! (ניתן גם למנוע ממנו שעות מחשב, כעוד דרך לעזור לו לשנות התנהגות). בהצלחה בתיה

בני בן ה-10 מקובל מאוד בכיתה, ומרבה לבלות עם חבריו. הוא בכל זמן בבית מאונן בסלון, מוסתר בתוך השמיכה בטענה שקר לו. בשבוע האחרון מרבה להגיע ילד, שקט, ומחונך, לשחק איתו בחדרו. החדר היה סגור, ונכנסתי להודיע לילד שאימו הגיע...ולתדהמתי ראיתי את בני שוכב על המיטה, ואותו ילד עליו, ונראה שאבר מינו של בני הזדקר. התעללות מינית????משחק אסור????לא ידעתי איך להגיב...ובשביל למנוע טראומה כלשהי לבני..ישר הסתכלתי דרך החלון... והילד קפץ וירד למטה. ב ת י ה........מה עושים?????? איך בכלל מתחילים לדבר על זה???(יש לו אח בן 7).

לאמא מודאגת שלום, אוננות אצל ילדים זו התנהגות נורמטיבית ובריאה. חשוב רק להסביר לילד שיש זמן ומקום לכך. לגבי ההתנהגות המינית זו כבר התנהגות פחות מקובלת בגיל בנך וכן חשוב לשוחח עם בנך על כך. השיחה צריכה להיות מכוונת לשאלה האם הוא יודע מה הם עשו? איזו התנהגות הם חיקו? האם הוא ראה התנהגות זו בסרטים או דרך המחשב? השיחה עם בנך חשוב שתעשה ללא חקירות וללא כעס! מהמקום של ברור ודאגה לבנך. אולי זה הזמן אם הוא עדיין לא יודע, לשוחח איתו על עובדות החיים כולל קיום יחסים לשם הנאה, והכי חשוב ההתפתחות הפיזיולוגית המגיעה בקרוב (אם עדיין לא הגיעה). בעיני גם חשוב ביותר שתבדקו במחשב שלו באלו אתרים הוא גולש, לצערינו הרב הילדים כיום חשופים מאוד לדברים שאינם מתאימים להם. את מציינת שיש לך ילד צעיר יותר בבית ואני שומעת דאגה, אם הנך דואגת, השתדלי לא להשאיר את הילדים ללא השגחה לזמן רב מדי. בהצלחה בתיה

שלום רב, לפני שבוע התחיל לביתי בת ה10 וחצי כאבים בשד ימין והוא קצת נפוח וקשה, ולעומת זאת הצד השני לא. האים זאת צמיחת שדיים? והאים זה נורמלי שרק צד אחד יגדל? יש לציין שיש לה כבר שערות ערווה. ומתי היא עלולה לקבל את המחזור?

לענת שלום, מצטערת אינני מוסמכת לענות על שאלה זו, אם את מודאגת כדאי להתייעץ עם איש מקצוע מתאים. מעניין אותי לדעת מדוע את מציינת את קבלת המחזור של בתך כמשהו שעלול לקרות? את כותבת: " ומתי היא עלולה לקבל את המחזור? " סתם פליטת פה או חשש להתבגרות בתך? בהצלחה בתיה קריגר

א

jjj

אני כבר לא יודעת מה לעשות הבן שלי כבן 3 מרביץ בגן חונק וגם נותן לפעמים מכות עם חפצים..בבית הוא גם אלים כלפי נושך וגם נותן מכות בפרצוף אני לא יודעת איך להתמודד עם המצב .מה עלי לעשות באילו שיטות לנקוט אשמח מאוד לתשובה מהירה.תודה.

איריס שלום, האם התנהגותו של בנך היא מאז ומתמיד כפי שאת מתארת? איך את עצמך מבינה את הסיבות להתנהגותו? אור-לי

בני לא היה אלים עד לפני כחצי שנה בערך.אני לא כל כך מבינה את התנהגותו, למשל בעת משחק איתו הוא לפתע מתחיל לנשוך אותי. או כשאינני מרשה לא דבר מסוים ואני עומדת על כך אז הוא נותן לי מכות ומתעצבן עלי.אני יודעת כי גם בגן התנהגותו אינה שונה .איך ניתן להפסיק את התופעה?כשהו אמתנהג בצורה זו אני שולחת אותו לחדרו ומחכה שירגע ולאחר מכן אני מוציאה אותו והוא מבקש ממני סליחה ואומר שהוא יתנהג יפה ולאחר דקות הנושא חוזר על עצמו.

שלום, הבת שלי בת 12 , השדיים החלו להתפתח אך לא באופן שווה, אחד ממש נשאר אותו הדבר והשני קבל טיפה נפח. כבר חודשיים לפחןת ככה, זה תקין? תודה שירי

לשירי שלום, מצטערת אני לא מוסמכת לענות על שאלה זו, אני ממליצה לך להתייעץ עם רופא מוסמך. תודה ובהצלחה בתיה

ילדתי בת 6. ילדה נבונה תקשורתית וחמה. לאחרונה (פה ושם ולא באופן קבוע חלילה) 'תפסתי' אותה במספר שקרים. לדוגמה: אוכלת שוקולד וכששאלתי אם בקשה רשות (אנו מחייבים אותה לבקש רשות בענייני ממתקים אחרת זו "חבית ללא תחתית") מאמא, ענתה לי "כן", מה שלא היה נכון. הסברנו לה שזה לא לעניין ואם היא רוצה שנסמוך עליה היא צריכה לדבור אמת. הערב, בקשתי ממנה לסיים את הצפייה בטלוויזיה ולעלות למיטה והיא אמרה ש"אמא הרשתה לי לצפות עד סיום הערוץ". זה נשמע לי מופרך וכשבדקתי עם אשתי - לא היו דברים מעולם. כשאמרתי לה שאמא טוענת שלא כך, היו מצידה משפטי התחמקות, והאמת היא לא יכלתי להבין מתוכם אם היא פרשה את דבריה של אשתי בשוגג, או שהיא אכן משקרת. הנחתי לזה. לאחר מכן, לשאלתי אם היא צחצחה שיניים ענתה "כן", וכשבדקתי (לא בנוכחותה) את מברשת השיניים גיליתי שלא נעשה בה שימוש. שוחחתי אתה ואמרתי לה שאני מאוכזב ממנה. שיתפתי אותה בתחושות הכעס שעולה בי וגורם לי לרצות להעניש אותה ולשלול ממנה טלוויזיה, או להחזיר לחנות את מערכת הסטריאו שרכשתי לה אתמול לחדרה כהפתעה. ושמצד שני שאני לא רוצה מערכת יחסים שמבוססת על הפחדות ועונשים. כמו כן הסברתי לה שמה שהיא אולי מרוויחה (אם בכלל - כי היא לא הרוויחה צפייה בטלוויזיה, וגם נצטרכה לצחצוח שיניים לבסוף) מהשקרים הללו זה מעט מאוד לעומת ההפסד שעלול להגרם לה מתוך כך שלא נסמוך עליה, והחברות בינינו תפגם. הסברתי לה שחוץ מלהיות אב אני גם חבר, אבל חברות לא יכולה להתקיים ללא כבוד הדדי, ואם היא משקרת לי אז היא לא מכבדת אותי וזה מעליב ופוגם בקשר החברי בינינו. חשוב לי לציין שהיחסים בינינו מעולים ושאני זוכה ממנה למחמאות על כך שאני "האב הכי טוב בעולם", ושהיא "הכי אוהבת אותי, ושמחה שבחרה את המשפחה הזו" וכד'. כלומר חוץ מנסיון ל"טובות הנאה" אין לה סיבה לשקר, או במילים אחרות, זה לא מתוך פחד שקיים בהווייה המשפחתית של היחסים בינינו. אותו כנ"ל גם לגבי יחסיה עם האמא. עוד נקודה היא שלפני כחודש נולד לה אח. למרות הארוע המהותי אני מציין זאת בסוף, גם כי השקרים הקטנים הללו החלו לפני שנולד, וגם כי אנו עושים 'עבודה' מאוד רגישה עמה סביב הנושא החל מההכנה במשך חודשי ההריון וכלה לאחר הלידה. היא מקבלת המון תשומת לב, והסברנו לה שגם בזמנים שמתנקזת יותר תשומת לב לאחיה זה מתוך כך שהוא חסר ישע ולא מתוך העדפה עליה. היא מאוד רצתה אח קטן ומאוד שמחה עם הולדתו וקיומו, כך שאני לא יודע אם לקשור את נושא השקרים לארוע הזה. ההתלבטות שלי היא כיצד לנהוג. סנקציות? עונשים? הסברים? מתן אהבה "בהפוך על הפוך"? לא לייחס לעניין יתר משקל? אני ממש מבולבל. לעזרתך אודה.

שלום דוד, נהניתי לקרוא את מכתבך. ניכרת רגישות רבה בקשר שלך עם בתך. התקשורת בינכם נשמעת פתוחה וזורמת, על אף השקרים הקטנים. אני מסכימה אתך שהפחדות ועונשים לא ייטיבו עם מערכת היחסים ביניכם ולעומת זאת הדרך של שיחה והסבר בה נקטת עשויה להועיל יותר, במיוחד במצב בו כבר קיימת תשתית של תקשורת חיובית, כפי שמשתמע ממכתבך. בברכה, אור-לי

ביתי בת השנתים וחצי לאחרונה החלה ליצר שוב (בגיל שנה וחצי עברתי את זה גם) הרבה בכי נשכבת על הריצפה לא מקשיבה כשאני מבקשת לחזור הביתה מהגן לא רוצה ללכת לישון לא רוצה להתארגן לגן. יש לצין שיש אח קטן בן שמונה חודשים שאני משתדלת מאוד בזמן שהיא נמצאת לתת לה את מירב תשומת הלב ולעיתים אף להיות איתה לבד בחוץ אצל חבר או בגינה. אני מוצאת אתץ עצמי הרבה פעמים אומרת לה אני סופרת עד 10 אני מבקשת שתגיעי לרוב היא באה לעיתים "לא בא לה"(ביטוי חדש) אני לא יודעת אם זה נכון לעשות אבל אני עם הילד ואני חייבת להזיז עינינים. חוץ מזה היא מחליטה תמיד שהוא כבר נרדם להתבכייין ככה סתם אחרי סיפור נשיקה ואחלה תהליך של הרדמות היא מתחילה צנות היא רוצה יותר מאיתנו ובעיקר מאבא שמגיע מאוחר לא יודעת מה לעשות איך לשים גבולות בלי לכעוס כלכך בלי להרגיש שבא לי לתת סתירה (דרך אגב אני אומרת לה אני אתן לך שתיים -לא ברור לה מה זה שתיים) אנא עוצי לנו עצה רוצים לחזור להיות מחיוכיים יותא כועסים ועייפים פחות.

שלום לך, הכעס והעייפות שלך בהחלט "עוברים מסך". בתאורה של בתך את משתמשת בביטויים קשים: "החלה לייצר בכי"... "אני אתן לך שתיים"... הביטוי הראשון נותן תחושה שלא מדובר ביצור חי ומרגיש, אלא באיזשהו אובייקט מטריד. ההרגשה הזו אולי משכיחה את העובדה שבכי הוא אמצעי לתקשורת וביטוי - בקשה מהאחר להכרה, הבנה וקבלה. בביטויים כמו "אני אתן לך שתיים" עובר בוודאי מסר אחר מאלה שציינתי. גם אם בתך אינה יודעת מה זה "שתיים", היא יודעת מה זה כעס וחוסר סבלנות, שאולי עוברים אליה ב"מוסיקה" של המשפט הזה. אני לא בטוחה שפורום אינטרנטי הוא כלי מספיק להתמודדות עם הכעס והעייפות שאת חווה בקשר עם בתך, וייתכן שסיוע מאיש מקצוע "ממשי" (לא באינטרנט) עשוי להועיל יותר, לך ולבתך. בהצלחה! אור-לי

שלום אנחנו זוג בני 30+ ולנו ילד בן 3. אנחנו מאוד מאוד רוצים לטוס לארה"ב לטיול למשך חודש אך נאמר לנו שעם הילד זה לא מתאים ויהיה מאוד מאוד קשה (גם לו וגם לנו), וכעת אנו מתלבטים האם כדאי לטוס במשך חודש ולהשאיר אותו בארץ עם מטפלת שהוא מכיר וגם קצת עם סבא וסבתא...? היינו רוצים לשמוע מהן ההשלכות של עזיבת הילד לזמן של שלושה שבועות/ חודש בגיל הזה...? הוא נמצא במהלך היום בגן. אם נטוס זה יהיה כל החודש של החגים...האם גם לזה ישנה משמעות...? נשמח אם תכוונו אותנו כי אנו אובדי עצות... תודה

שלום לך, שלושה שבועות או חודש היעדרות של הורים עבור ילד בן 3 (וגם יותר) זהו זמן ממושך ביותר. אין לי דרך להעריך מה יהיו ההשלכות של כזה צעד, אך לא הייתי מעמידה את הילד בהתמודדות הכרוכה בפרידה שכזו. אני ממליצה לכם לשקול דרך ביניים שתאפשר לכם להנות, ויחד עם זאת לא להעמיד את ילדכם (ואולי בסופו של דבר גם אתכם) בקושי שכזה. אור-לי

אנחנו נואשים לעיצה טובה בעניין הבת שלנו שהינה כמעט בת 5. חוץ ממנה יש בבית אח בן שנתיים. קל להגיד שהבעיות התחילו מעט לפני שהוא נולד ואןלי יש קשר בין הדברים. נועה תמיד היתה ילדה קלה לגידול, בוגרת וקשובה. היא קיבלה ועדיין מקבלת שפע של אהבה ותשומת לב. השנתיים האחרונות היו קשות לנו איכשהוא נועה מצאה שפה חדשה "שפה של קורבן" "שפה של התבכיינות". היא כבר לא מדברת, היא סיגלה לעצמה טון בכייני. אני חושבת שהיא במידה מסוימת לא מאושרת. 1.הגבולות אצלנו בבית תמיד היו ברורים וכיום פחות או יותר אנחנו ממשיכים להגיד מה אנחנו מוכנים או לא מוכנים לקבל בבית שלנו. אנחנו ממשיכים להגיד לה שאנחנו לא מוכנים להקשיב לה בדרך הזאת של התבכיינות, צעקות או בכי ומבקשים ממנה להתגבר, לנשום עמוק ואז נקשיב (מה שעוזר אולי למספר שניות עד להתגברות מחודשת של הבכי), אנחנו מבקשים ממנה לדבר, להביע את רגשותיה "אני כועסת/עצובה/מתוסכלת..." ולהגיד מה היא רוצה...אבל לעיתים אני מרגישה שאנחנו נכנסים איתה לשיחות שלא נגמרות, אני אפילו לא בטוחה שהיא מספיק בוגרת או מבינה או אולי היא לא יכולה לשנות את זה כיום ואני חוששת שבשיחות האלה (שאנחנו לא מוכנים להקשיב ודורשים שתדבר בלי להתבכיין) אנחנו מביאים אותה למבוי סתום וההתנהגות רק מוקצנת ומאבדת פרופורציה. דפוס מסוים לדוגמא: נועה רוצה שוקו ועוגיות בבוקר ובעלי אומר לה תלבשי תחתונים ואני אמזוג לך שוקו, היא מתעקשת "קודם אני רוצה שוקו" הוא גם מתעקש, הבכי שלה מתגבר. אני מתערבת ומנסה להסביר לה שתוך שניה היא לובשת תחתונים ומשיגה את מבוקשה... ומדגישה שאם היא ממשיכה להתבכיין היא לא תקבל שוקו בכלל. היא לא מקשיבה וממשיכה לבכות, אני מזהירה שכשאני אספור עד 3 והיא עדיין מתבכיינת אז היא לא תקבל שוקו, אני סופרת, היא מתבכיינת אני אומרת "אין שוקו היום" ואז היא קופצת "טוב, טוב טוב, אני אלבש תחתונים" ואני אומרת כבר מאוחר מדי, הפסדת את השוקו היום. היא רצה ללבוש תחתונים ודורשת את השוקו....אני אומרת "מחר תקבלי" ושוב הבכי מתחיל בסבב חדש שמסתיים בסוף כשהיא נשלחת לחדר שלה לבכות או כשהיא ואנחנו כבר מותשים. אני חושבת שהדרך שלי לטפל במצב כנראה לא עובדת כי היא לא מבינה את הקשר הלוגי, או אולי היא לא בוגרת מספיק להתבטא ולהביע רצונות ותחושות. 2.דבר שני, בגן היא גם כן מתבכיינת כשמשהו לוקח משהו שהיא "רצתה" לשחק איתו או כשילדה מקניטה אותה. יש בנות שמקניטות אותה כי הן רואות שזה משפיע עליה מיידית.כמו כן, יש בנות שאומרות לה שיש לה שיער קצר ומתולתל ולא ארוך כמו שלהן וזה גורם לה לבכות אח"כ בבית. היא אומרת משפטים כמו "למה אלוהים נתן לי שיער כזה?" למרות שאני מנסה לתת לה בטחון שהשיער שלה יצמח ושיש לה שיער יפהפה כמו שהוא, אני קולטת שזה לא עובד עליה. היא מרגישה "מסכנה" ליד החברות שלה והיא מנסה לקחת שליטה על ידי שהיא צועקת עליהן, נותנת להן פקודות, "מחנכת" אותן, מלשינה עליהן....וברור שזה לא הולך לה.... איך אני יכולה להעצים אותה ולעזור לה עם הבטחון שמה שיש לה זה טוב. אנא כתבו לי תשובה מפורטת עם הדרכה מעשית.

שלום לך, במכתבך המפורט את מתארת את התנהלות הדברים בין בתכם ובינכם - מה מתרחש, כיצד אתם מגיבים, באיזה אופן אתם מציבים גבולות וכו'. תאורך עשיר ונותן הרבה אינפורמציה. לפני התאור את כותבת: "אני חושבת שהיא במידה מסוימת לא מאושרת". אני שואלת את עצמי עד כמה ההבנה הזו שלך מועברת לבתכם ועד כמה מתקבלת אצלה התחושה שאתם אכן רואים את המצוקה שהיא מבטאת בהתנהגותה. תחושתי היא שאתם מגיבים מאוד להתנהגות, ואולי יש מקום התייחס יותר למה שעומד מאחוריה. אני בהחלט חושבת שלילדה בגילה של בתכם יש את היכולת להתבטא ולהביע רצונות ותחושות, אך לשם כך היא זקוקה לבטחון רב שתחושות אלו אכן יתקבלו. בברכה, אור-לי

בתי הגדולה, בת 6 ושמונה חודשים.כ-4 חודשים לאחר שנולד לה אח (היה לה מאוד קשה לקבל את המצב החדש והגיבה בשינויי התנהגות,עצבים,צעקות,חוסר הקשבה וכו'), היא נכנסה לכיתה א'- מה שהיה עבורה צעד קשה ובמשך חודשיים וחצי היא בכתה בכל בוקר,היתה היסטרית כל לילה לפני השינה,לא התחברה ולא שיחקה (בלימודים הצליחה והתקדמה יפה מאוד מהתחלה ועד היום-היא בין המצטיינים בכיתתה בכל התחומים).מספר פעמים היא גם הרטיבה במיטתה, אך לאחר שיחות עם המחנכת,היועצת ואנחנו-ההורים, נראה היה כי הכל נכנס למין שיגרה והסתדר גם מבחינת הפרידות וגם מבחינה חברתית. בשבועיים האחרונים היא מסרבת לישון לבד.היא נרדמת במיטטתה,אך מתעוררת מספר פעמים בכל לילה ואז-או שמעירה אותי או את בעלי ואז אחד מאיתנו נאלץ לשכב איתה במיטטתה, מאחר והיא בוכה ונכנסת להיסטריה (במצב כזה אין אפשרות לדבר להגיון שלה, כי הוא פשוט לא נמצא) או שהיא לא מעירה אותנו ופשוט מתחפרת במיטתנו עד הבוקר (בנוסף, גם הרטיבה במיטתה פעמיים ופעם אחת נוספת במיטתנו,כשנרדמה אצלנו -והיא נגמלה מטיטולים בגיל שנה ו10 חודשים).היא נענשת על כך ,אך דבר לא עוזר.כשאנחנו שואלים אותנו למה אינה מוכנה ומה קרה היא עונה ב"לא יודעת" ולא מספרת דבר.מה לעשות?עונשים לא מזיזים לה והעניין לא משתפר,אלא מידרדר מלילה ללילה.

רנית שלום, נשמע שהצירוף של לידת את וכניסה לכיתה א' היה לא קל עבור בתך ואולי נוספו לכך קשיים נוספים שעדיין לא ברור מה טיבם. אני שומעת שאתם מעורבים במתרחש בביה"ס וכן מנסים להגיע אל הילדה בבית וזה כמובן חיובי מאוד. נשמע שניסיתם כמה דברים בעקבות השינויים בהתנהלותה של בתכם. אני בהחלט חושבת שנסיונותיכם להגיע אל הילדה ולהבין מה קורה אתה הם חיוניים מאוד. במובן זה, אני מאמינה שמתן עונש על התנהגותה (איתותיה) אינם מקרבים אתכם למטרה, הגם שכפי שאת כותבת, העונשים אינם תורמים לשינוי (כי שינוי הוא אולי פנימי יותר, ואם יתרחש אני מאמינה שייעלם גם הסמפטום). גם הנסיונות להגיע אל הילדה כשהיא נסערת עולים בתוהו, וזה טבעי. כדאי לנסות להבין מה קורה אתה ברגעים בהם היא אינה נסערת. גם כשהיא משיבה שהיא "לא יודעת", אפשר אולי לגשש יותר כדי לעזור לה (ולכם) לדעת. אל תחששי להעלות השערות, כמובן בעדינות מירבית, תוך שאת מזכירה לה שאתם רוצים לעזור לה. חשוב שהדגש יהיה על כך ולא על משאלתכם "להפסיק את ההתנהגות". אני מאמינה שאם תבינו טוב יותר מה מפריע לבתכם, גם הפתרון יהיה ברור יותר. בהצלחה! אור-לי

בתי, נועה בת שנה ו-10 חודשים ויש לך אח בן שלוש. מזה כחודש וחצי נועה משלשלת לסירוגין. במהלך התקופה עשינו את כל הבדיקות הפיזיולוגיות (וירוסים בקטריות, רגישויות, c.f) וכולן תקינות. בשבוע שעבר החלטנו לעשות נסיון והשארנו את נועה בבית מיום שני (יום בו נקראנו לקחת את נועה מהגן בגלל השלשול) ועד ליום שבת.החל מיום רביעי היציאות באותו השבוע ועד לסופו היו נורמליות לחלוטין. ביום ראשון החזרנו אותה אל הגן וביום שני, דהיינו אתמול השלשול חזר. היום נועה נשארה בבית והיציאה הראשונה שלה היתה נורמלית. יש לציין כי השלשולים מופיעים רק בגן, אצל ילדים אחרים לא הופיעו שלשולים לכל אורך התקופה. במהלך החצי שנה האחרונה עבור על נועה שינויים רבים, החל מיציאתה מהבית למשפחתון (בגיל שנה), מעבר דירה שקדמו לו מגורים זמניים של 3 חודשים אצל הורי (במהלכם היא הקיאה כמעט כל לילה בשעה מסוימת וביום בו עברנו לביתנו החדש ההקאות נפסקו), החלפת גן לאחר 5 חודשים במשפחתון (כרגע היא נמצאת בגן פרטי עם 15 ילדים נוספים בהם גם אחיה בן השלוש), הפסקת הנקה (עד גיל שנה ו-4 חודשים). השלשולים הופיעו כחודש וחצי לאחר המעבר לבית החדש. לאחר השבוע בו היתה בבית נועה מאוד שמחה לחזור לגן ולא הראתה שום סימיי מצוקה, רצה בשמחה ונפנפה לי לשלום. והשאלה - מה לעשות? לשלוח לגן כשהשלשולים מפסיקים, להתייחס לעניין כקריאת מצוקה של לא טוב לה בגן? לא טוב לה בבית? להחליף גן? אני אובדת עצות. באופן כללי נועה ילדה מאושרת ומתפתחת נהדר, כמו כן במהלך התקופה היא לא ירדה במשקל. אנא עיזרו לי אני כבר לא יודעת מה לעשות, להשאיר אותה בבית זו התעללות מאחר והיא משוועת לחברה ומצד שני לשלוח אותה לגן דינה לחזור אחרי יום יומיים שוב הביתה, כמו גם באם היא אכן סובלת בגן לא הייתי רוצה לשלוח אותה למקום בו לא טוב לה..

שלום לך, תחילת התאור שלך מצביע על קשר בין השלשולים למה שקורה בגן, אולם נראה שהתיאור בהמשך משנה את התמונה. את כותבת שבתך שמחה לחזור לגן ולא הראתה שום סימיי מצוקה, "רצה בשמחה ונפנפה לי לשלום וכן שהיא מאושרת ומתפתחת נהדר... ולא ירדה במשקל". כדאי אולי לבדוק עם הגננת ועם הסייעת מה קורה עם בתך במהלך היום. אולי עשית זאת, ואם לא ייתכן שכדאי גם לערוך ביקור בגן במשך היום ולהתרשם בעצמך. אור-לי