פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

שלום רב. ילד שלי הוא בן שנתיים ושמונה חודשים. התחיל לדבר בגיל שנה, לדבר שוטף (כולל משפטים שלמים) בערך בגיל שנה וחצי. בגיל שנה וחצי נכנס לגן. כרגע הילד מסוגל לנהל שיחה כולל שיחות טלפון. לפני כ-3 חודשים נולדה לו אחות. הוא קיבל אותה בסה"כ בסדר, חוץ ממעט קנאה והתנהגות טיפה תוקפנית בשבועיים - שלושה הראשונים. בדרך כלל הוא ילד מאוד רגיש. כרגע הוא מתנהג רגיל, הוא מנסה לשחק ולטפל באחותו, אך עדיין מקנה וכשאני לוקחת אותה על הידיים, מנסה למשוך תשומת לב אליו ומצב רוח שלו מתקלקל. בזמן האחרון הוא התחיל להתעורר בלילה עם בכי ומספר שהוא חלם חלום רע (תוך כדי פירוט החלום). לאחרונה גם התחיל לגמגם מעת לעת. הגימגום בדרך כלל בתחילת המשפט ומתבטא בחזרות על החלק הראשון של המילה או בהערכת אות הראשונה (כשמדובר בצלילים כמו "אה", "אי" וכי). אבא שלו מגמגם מעט מגיל 3-4 שנים וקצב הדיבור הן של האבא והן של הבן הוא מאוד מהיר. ברצוני גם לציין שההתפתחות השכלית של הילד מקדימה את גילו (כך גם מציינים בגן שלו). הילד מדבר רוסית ולאחרונה הוא מתחיל מעט לדבר עברית. בגן שלו מדברים רוסית ולומדים עברית בשיעורים. לאחרונה לגן הצטרפה גננת נוספת דוברת עברית בלבד. הילד מתקשר טוב עם ילדים אחרים וגם עם המבוגרים. מה תוכלו להמליץ לנו? איך עלינו להתנהג כדי להקל עליו? האם כדאי לפנות לעזרה מקצועית ולמי?

שלום לך, ה"גמגום" של בנך מתאים לגיל ולשלב התפתחותי של השפה, ולכן אינו נקרא בשלב זה גמגום אלא "חוסר שטף טבעי". מצד שני, את מציינת כי אביו של הילד מגמגם מעט, מה שאולי יכול לרמז על מצב עתידי של גמגום. כרגע הדבר החשוב ביותר מבחינתך הוא לשמור על ערוץ תקשורת טוב עם בנך, עם פחות דגשים על החלק ה"טכני" שהוא הדיבור ויותר דגשים על התוכן. מה שחשוב ביותר הוא הקשר ביניכם, הסבלנות שיש לך להקשיב קשב רב לדבריו וכדומה. ככל שיווצר פחות לחץ סביב הדיבור הלחוץ ממילא – כן ייטב. כמו כן ישנה אפשרות לפנות לאבחון/פגישה אצל קלינאית תקשורת על מנת שתוכל להדריך אותך מעט לגבי התנהגות תקשורתית שכזו. בהצלחה! אור-לי

לפני מספר ימים בני בן ה-3 החל לגמגם, בתחילה חשבתי שהוא מנסה לחקות תינוק שהתארח אצלינו באןתה שבת, אך גם אחרי שבת הגימגום הלך והחמיר יותר יותר גם במשחק לבד וגם עם אחים שלו שמתי לב שהוא גם יותר בוכה וצועק כאשר הוא רוצה משהו מסוים, ברצוני להדגיש שבני הוא ילד מקסים, אהוב הוא הילד הכי קטן במשפחה וכולם אוהבים אותו ורבים עליו, עד לפני כן הוא דיבר במהירות רבה, הוא מלא ביטחון עצמי בוגר וחכם, כמב שידוע לי וכמה שניסיתי להזכר לא קרה שום דבר יוצא דופן (כצמו בהלה או כדומה) אציין שלפני כחודש העברתי אותו מלול סגור שהוא היה יושן בו משנולד למיטת ביניים חדשה בחדר עם אחיותיו,וכל פעם שהוא התעורר בלילה, הוא היה בא אלינו מדליק את האור ולא נראה לי שהוא פחד או משהו כזה.לני כן הוא היה מדבר מהר מאוד וברור ויש לו אוצר מילים עצום.בבקשה תייעצו לי מהר מה לעשות? כיצד להתנהג? מה להגיד, ומה לא להגיד? לשים לב? או לעשות את עצמי לא מתייחסת?בבקשה דחוף, אני לא יושנת בלילות ומאוד מפוחדת

בתיה שלום, יש לי 4 ילדים(שיהיו בריאים) הגדולה בת 14 ואחריה ישנה בת בת 12 ועוד שני בנים בני 6 ושנתיים. הבעיה המרכזית, העיקרית עם הגדולה זה שהיא חסרת ביטחון לחלוטין. בחוץ היא מתנהגת כמו "ילדה טובה ירושלים" , אין לה חוג חברתי עשיר במיוחד, לא מבלה ורוב היום נמצאת בבית עם המחשב והטלויזיה וכן עם עוד משהו שארחיב עליו בהמשך . עם החברות שלה (3 במספר)היא חברה מקסימה אבל- בתוך הבית משהו שונה לגמרי. היא מתעללת נפשית באחים שלה ובמיוחד באחותה. התעללות שאין לתאר.כל היום הולכת אחריה ורק מציקה לה במשפטים כמו: מכוערת, שמנה, כמה את אוכלת, תסתכלי על עצמך, יש לך פצעים בפנים, את לא מקובלת, לא אוהבים אותך וכו' וכו'. כואב לי במיוחד שאחותה איבדה את כל הבטחון שהיה לה רק בגלל ההערות האלה ומיותר לציין כי כל משפט כזה גורר אחריו מריבה, צעקות וצרחות של הבת השניה. גם לאחיה הקטנים היא מגיעה מציקה ו"עוקצת " אותם בכל מיני דרכים. ניסינו כמעט הכל: צעקות, עונשים, שיחות בארבע עיניים,שום דבר לא עוזר. בשבת האחרונה בעלי ממש התפרץ עליה בצרחות רמות ואף דיבור לא יפה מכיון שהיא כבר מגזימה ופשוט "אוכלת לנו את הלב" עם כל ההתנהגות הזו. הם אחים שלה. נולדו לאותם הורים, גדלים איתה בבית, למה ישנה התעללות כזו? חשוב להגיד שהיא לא ילדה מטופחת, לא שחצנית, לא אחת שיכולה לדבר על אחרים כי היא מושלמת נהפוך הוא, אני בטוחה שכל מה שהיא מוציאה בבית אלו דברים שבחוץ אין לה ביטחון לעשות אותם אבל למה על האחים ועוד בצורה כזו שהיא פשוט הורסת אותם. אין יום שעובר בלי התעללות כזו, בלי משפטים שפשוט גורמים לאחים שלה להרגיש נחותים, אפסים, מכוערים. כמה שאני מסבירה להם לא להתיחס הרי זה ילדים וזה ממש נכנס להם לתוך הראש מרוב שכמעט כל היום זה מה שהיא עושה. אני מודעת לגיל וגם לשינאה כביכול שיש בגיל ההתבגרות כלפי המשפחה אבל זה משהו שהיה לה מאז ומתמיד ושוב- רק בתוך החוג המשפחתי הקרוב שלה. מה לעשות בתיה? איך להתנהג? מרוב שאנחנו ממש כועסים עליה אנחנו מאבדים שליטה ולעיתים אנחנו אומרים לה"תסתכלי על עצמך קודם כל לפני שאת יורדת על אחרים" ואני יודעת שזה משפט גרוע ולמעשה מוריד לה בטחון אבל אנחנו לא יודעים מה לעשות ולא יכולים לסבול את ההשפלות האלה וההערות שכל היום היא מעירה לאחים שלה.

לאמא שלום, את צודקת במאה אחוז, אין שום סיבה שהאחים הצעירים יסבלו התעללות כזאת מהאחות הגדולה. את שואלת מה לעשות ואני רוצה לשאול אותך מה מצבה בבית הספר? את מציינת שיש לה שלוש חברות. איך מתנהגים אליה שאר חברי כיתתה, השכבה. בדרך כלל ילדים הסובלים מהתעללות בחוץ מגיעים הביתה ושם מוצאים את כל הכעס והתסכול על האחים הצעירים. את מציינת שבחוץ היא "ילדה טובה ירושלים", שאינה מעיזה לעשות כלום. אני ממליצה לך לברר עם היועצת ועם המחנכת מה מצבה החברתי והלימודי, איך מתנהגים אליה המורים וחברי כיתתה. יכול להיות שבתך סובלת מהתעללות של חברי כיתתה, של הסביבה הקרובה שלה.במידה ואכן בתך סובלת מהתעללות בסביבתה החברתית חשוב לראות איך עוזרים לה להתמודד, אפשר להעזר ביועצת ופסיכולוגית בית הספר. במקביל עם קשר ובלי קשר למצבה חשוב להבהיר לה (בלי כעס) שתפקידכם לשמור ולהגן על כל הילדים שלכם ולכן אינכם מקבלים יותר התנהגות מתעללת זו, ואתם כאן גם עבורה כדי לעזור לה להבין מדוע היא מתנהגת כך וכיצד אתם יכולים לעזור לה להוציא את כעסה/תסכולה בדרך יותר יצירתית מפגיעה באחיה הצעירים. בנוסף אני מזמינה אותך ואת בעלך להתחיל לראות במה בתכם טובה, מה אתם אוהבים בהתנהגותה ולפחות פעם ביום לציין דבר מסוים שאהבתם בהתנהגותה. (כל אחד בנפרד על דבר אחר שאהבתם אצלה) הרבה פעמים ההתמקדות בהתנהגות טובה מוריד את הצורך הלא מודע למשוך תשומת לב בצורה שלילית. בהצלחה! בתיה

הבת שלי בת 8 סובלת מהשמנת יתר והיא סובלת מזה בכיתה. בגלל שהיא מאד שמנה היא גם מאד מזיעה וחסרת בטחון עצמי. התגובות שלה הן בין התחנפות וריצוי לבין שתלטנות ותוקפנות. איך אפשר לעזור לה ? בכיתה ובכלל.

אורי שלום, קיימים גורמים שונים להשמנה ועל מנת לסייע לבתך, יש לבחון ממה נובעת ההשמנה אצלה. הגורמים יכולים להיות ביולוגיים (חוסר איזון הורמונלי, חילוף חומרים איטי, נטילת תרופות מסוימות), סביבתיים (הרגלי אכילה בעייתיים של המשפחה), תזונתיים ופסיכולוגיים. למשל: ילדים מסוימים משתמשים באוכל כסם הרגעה לשיכוך פחדים או חרדות. אחרים משתמשים במזון כדי לנחם או להשקיט תחושות פגיעות. ישנם ילדים המשתמשים באכילה מופרזת כדרך להתרסה פסיבית נגד ניסיונותיהם של הוריהם לשלוט בהתנהגותם. לבסוף, כמה ילדים משתמשים באוכל כדי להרחיק מעצמם דיכאון, או להדחיק תחושות כעס שהם לא יכולים לבטא בפתיחות. האם משהו מהגורמים הללו מדבר אליך? אם כן, אתה מוזמן לשתף ונוכל לחשוב על דרך התמודדות עם הבעיה. בברכה, אור-לי

כיצד ניתן לדעת לבטח אם הילד (בן 17) משתמש בסמים? הילד נמצא בטיפולו על עו"ס, אך לא ברור לחלוטין מה קורה עם הילד. הוא עשה בדיקות דם (ספירת דם כללית וויטמינים), ושום דבר לא יצא חריג. האם זה אומר שהוא לא משתמש בסמים?

ר שלום, הפורום מתמקד בשאלות הנוגעות לקשר הורה-ילד, ופחות במתן אינפורמציה, אך אולי בכל זאת תוכל/י להיעזר בקישורים הבאים: http://www.haifa.muni.il/Cultures/he-IL/Services/Welfare/drugs/FAQ/ http://www.antidrugs.org.il/template/default.asp?maincat=8&catid=13&pageid=112 אני מקווה שתמצא/י את מבוקשך. אור-לי

שלום, יש לי ילד כבן 3 וחצי ועוד אחד נוסף כבן שנה וחצי. כשאנחנו לא נענים לדבר מה אצל בני הגדול הוא תיכף משתמש באלימות פיזית ומכה אותי ואת בעלי וגם את אחיו הקטן . איך אנחנו מתמודדים עימו. ניסינו למנוע ממנו דברים שהוא אוהב, דיברנו איתו ואנחנו לעיתים צועקים עליו אך זה לא עובד. וגם בני הקטן מתחיל להרים יד . איך אני אמורה להגיב לשניהם כשזה קורה?

שיר שלום, האם תוכלי לתאר את החוויה שלך כשאת צריכה להציב גבולות? (לילדים ובכלל). אנא נסי לפרט ככל האפשר (מחשבות, רגשות, חששות וכו'..). אור-לי

אור-לי שלום, אני מרגישה וחושבת שיש צורך להציב לילד גבולות. אני כועסת על ילדי נורא כשהוא מכה ואני אומרת לו זאת ומשקפת לו את הרגשתי "שזה לא נעים לי" ואני מכניסה אותו לחדר אך כאילו זה לא עוזר .. הוא ממשיך בשלו.אני לא חוששת כלל מהצבת גבולות נהפוך הוא אני חושבת שזה הכרחי לשם הרגשת ביטחון עבור הילד. אבל אולי אני לא יודעת איך עושים זאת בצורה הטובה ביותר. אני משקפת לו את הרגשתי , מכניסה אותו לחדר, כועסת עליו , מונעת ממנו דברים שהוא אוהב... ,מדבקיות על התנהגות טובה וכו'...אבל אולי אני לא עושה זאת כראוי. אולי ישנה דרך אחרת שאני צריכה להגיב. אני לא מכה אותו ולא חושבת שזו הדרך כי בעצם אני מבקשת ממנו לא להרביץ ולכן אני לא יוכיח את ההפוך מכך , לכן אני לא דוגלת "בפליק" כמו שחברות שלי מכנות זאת. גם לקטן אני מעירה לו ואומרת שזה לא נעים ומחזקת אותו כשהוא מלטף ומחבק אך הגדול משבש לי את הכול וכשהוא רואה את אחיו מכה אותנו הוא חושב שזה אפשרי. מקווה שתעזרי לי ותתני לי דרכים יצירציות לדיכוי מלא של ההתנהגות שלו.

בתי בת שנה ועשרה חודשים. לפני כל שינה עלינו ההורים להרדים אותה על הידיים שלנו תוך כדי התנדנדות על כורסא, ורק אז להניח אותה במיטה כשהיא כבר ישנה. מיטתה נמצאת בחדר שלה, שסמוך לשלנו, ומאז שנולדה ישנה בו. ניסינו לפני חצי שנה את שיטת עשר הדקות שבה בעלי נכנס לחדר מידי פעם, אך ניסיון זה כשל. כתוצאה מכך היא קיבלה סוג של טראומה ובמשך מספר ימים נרדמה על הידיים וכשהשכבנו אותה במיטה היא מיד התעוררה והחלה לבכות בהיסטריה. כתוצאה מכך מס'' ימים ישנה איתנו. לאחר מס'' ימים ניכר שהטראומה עברה והיא חזרה לישון במיטתה לאחר שנרדמה על הידיים שלנו. כמו כן ניסינו שיטה נוספת, שבה השכבנו אותה במיטתה ובעלי ישב סמוך למיטה. בשלב מסוים היא נרדמה ובעלי עזב את החדר אך כעבור זמן קצר היא התעוררה ובכתה וכך הדבר נמשך מספר פעמים עד שבסוף לא רצתה להירדם גם כשהיה לידה. קושי נוסף הוא שהיא אינה ישנה רצוף. היא יכולה להתעורר בין פעם לשלוש פעמים בלילה ואז שוב צריך להרדים אותה על הידיים. אחת לתקופה של חודשיים-שלושה היא ישנה לילה רצוף או אפילו מספר ימים רצוף. חשוב לי לציין שברגע שהיא מתעוררת בלילה היא נרדמת תוך דקות ספורות על הידיים שלנו ורק לעתים רחוקות מושכת את הזמן ונרדמת רק כעבור שעה. שאלתי היא האם בגילה תופעה זו של אי יכולת/רצון להירדם לבד ושינה לא רציפה היא מוכרת והאם לא תגרום בהמשך לבעיות שינה, ואיך בכל זאת ניתן בצורה מעודנת להרגיל אותה להירדם לבד במיטתה ?

טלי שלום, אינני מומחית בתחום. אנא קראי את תשובתי ל"שואלת שאלה". כל טוב, אור-לי

שלום בני בן השנתיים ו3 חודשים אוכל בד"כ מול שולחן האוכל המשפחתי לעיתים נותנים לו לאכול 1. מול הטלויזיה, לעיתים רחוקות 2.בשולחן נמוך שנמצא בחדר עבודה זה בסדר? או שעדיף שולחן אוכל מרכזי כל הזמן תודה

שלום לך, כפי שכתבתי אתמול, אני מתמקדת בהנחייתי את הפורום בנושא הקשר הורה-ילד, ילד-הורה ופחות בנושאי האכלה, חינוך לניקיון ולהרגלי שינה וכד' (אם כי מובן שלפעמים לא ניתן להפריד בין השניים - אז אגע באספקטים של הקשר). בברכה, אור-לי

ביתי בת שנתים נוטה להכות אותי ואת בעלי לעיתים תכופות כאשר משהו לא מוצא חן בעיניה או כאשר אוסרים עליה משהו או כאשר טון הדיבור שלנו לא נראה לה. כמו כן גם בגן הגננת טוענת שהילדה מכה את הילדים במיוחד ילדים הגדולים ממנה . שאלתי היא כיצד לנהוג עם הילדה ואיך אפשר להסביר לה או להעניש אותה לאחר שהיא מכה?

ריבי שלום, בטרם ניחפז לחשוב איך להגיב להכאות של בתך, חשוב להבין איך התפתחה ההתנהגות הזו. את מספרת שבתך מגיבה לאיסורים שלכם ולטון דיבור שאינו נעים במכות. כדאי לחשוב אם האיסורים וטון הדיבור אינם "גדולים עליה" ונעשים במינונים או בצורה שקשה להכילם. למשל את כותבת: "....כאשר טון הדיבור שלנו לא נראה לה". האם את יודעת למה הטון "לא נראה לה"? האם את יכולה להבין אותה? איך הטון נראה לך? אם הכיוון שלי נשמע לך נכון, את מוזמנת לשתף ולהמשיך כאן חשיבה משותפת בעניין. כמובן שייתכן שאני טועה (והרי אני רק משערת מתוך הכתוב), ואת מוזמנת לתקן אותי ולהרחיב את התמונה. אור-לי

הבן שלי התחיל להרטיב בלילות ( הוא בן 5 ).חוץ מזה,אין שינוי לא בגן ולא בבית. אני די מודאגת, אנא עזרתך.

מירב שלום, כשאת כותבת "אין שינוי בגן ואין שינוי בבית" אני מניחה שכוונתך היא שאין שינויים נוספים בהתנהגותו של בנך. הרטבה משנית(הרטבה שמתחילה לאחר שהילד לא הרטיב לפחות שנה) מתרחשת בד"כ בגיל 5-8 וקשורה לעתים למצב דחק. נשאלת השאלה למה בנך מגיב. יש לך השערה כלשהי? אור-לי

זה בדיוק העניין,אין לי השערה. אם הייתי יודעת במה מדובר,הייתי מטפלת. אשמח לעזרה.

מירב שלום, ישנן אפשרויות שונות לטיפול. האחת היא טיפול התנהגותי, בו נעזרים בפעמון המצלצל כשהילד מרטיב. כך באמצעות התניה מתחזקת אצל הילד השליטה בספינקטר שלפוחית השתן. אפשרות נוספת היא טיפול דינאמי שעליו הייתי ממליצה במקרה בו גורם דחק כלשהו הביא לחזרת ההרטבה. המלצתי לך היא לפנות למרפאה לטיפול בהרטבה. ידוע לי שבחלק מקופות החולים, אם לא בכולן, ישנה מרפאה כזו. שם יוכלו בודאי לאבחן טוב יותר את המצב ולטפל בו. בהצלחה! אור-לי

לבתיה שלום, נשמח לקבל ייעוץ לגבי בתנו. בתנו בת 12.5 היא הרביעית במשפחה. ( אחריה עוד שני אחים). עם ילדינו הגדולים עברנו ( הגדול בן 20) ואנחנו עוברים את גיל ההתבגרות ב"שלום", האוירה אצלנו בבית נעימה, רגועה בד"כ, אוירה פתוחה שדנים יחדיו בבעיות. לכן, אנחנו "מופתעים" מההתמודדות עם בתנו הרביעית ( כמובן אנחנו מודעים לכך שכל ילד הוא עולם בפני עצמו...) צ. היא ילדה מקסימה באישיותה, חברותית מאוד, אהובה על הסביבה. עד לשנה זאת תפקדה נפלא בבית, אוהבת לעזור, שתפה אותנו בחויות שלה וכו'. כמו"כ תפקדה טוב יחסית בביה"ס, לא הצטיינה בלימודים אך סה"כ די למדה ולא נתגלו כלל בעיות התנהגות. השנה, עברה לחטה"ב ומאז אינה מתפקדת כלל בלימודים, מפריעה בכיתה, לא מכינה ש"ב , לא לומדת למבחנים, מאחרת וכ'ו והשגיה הלימודיים נמוכים ביותר. כמו"כ אנו רואים אצלה תופעות התנהגותיות חריגות בבית, שמדאיגות אותנו!!!! (יש לנו כמובן גם "ימים טובים" רגועים, בהם משוחחים וכו'). דוגמאות להתנהגויות חריגות : 1.כאשר אנחנו מעמידים לה גבולות, או לא מאפשרים לה משהו חברתי (שהרי החברה היא כל עולמה....) כמו לדוגמא לחזור הביתה בשעה מסויימת, או שלא אפשרנו לה מסיבה כלשהי לנסוע עם חברות ביום מסויים וכו' ( כמובן לא הגבלות מוגזמות, אלא העמדת גבולות...) במצב כנ"ל היא נכנסת להסטריה, צורחת. מתווכחת - שזה לגיטימי!!! אנחנו בתחילה מנסים להסביר לה את הסיבה שאנחנו מתנגדים, אבל היא כ"כ בהסטריה, שהיא לא שומעת אותנו בכלל. הדבר שהקפיץ אותנו שהיא לפתע הגיבה שהיא רוצה להתאבד!!! (זה קרה פעמיים) היא פתחה את החלון בקומה השניה בבית, וניסתה להראות לנו שהיא הולכת לקפוץ.... חשוב להדגיש, שזה היא עושה רק כשאנחנו לידה ( ברור לי שזה כדי להבהיל אותנו...) בשתי הפעמים, לאחר שהיא נרגעה. ניסיתי לדבר איתה על כך, יצאתי איתה לבד, כדי לבדוק איתה מה מציק לה, אבל היא לא משתפת אותי. (דבר שאני לא רגילה מילדי הגדולים...) הצעתי לה שנפגיש אותה עם מישהו אחר ( מקצועי) שתשתף אותו בקשיים שלה, היא כמובן התנגדה. 2. התנהגות נוספת שמדאיגה אותנו. היא "עוקבת" בלילות אחרי היחסים ביני לבין בעלי, גם באמצע הלילה ( זה מוכיח גם שהיא לא ישנה טוב בלילות...) כשהיא שומעת תזוזה מהחדר שלנו, או סגירת דלת בחדר שלנו, היא יורדת למטה ( החדר שלנו במפלס נפרד) יושבת במדרגות ובוכה!!!! ניסיתי בחיבוק לדבר איתה על כך, הסברתי לה על משמעות קשר של אהבה בין הורים וכו'. זה לא עוזר היא ממשיכה בכך.... ניסיתי לדבר איתה על כך היא לא משתפת פעולה, לאחר לילה כזה, שהיא מרגישה בתכונה בחדרנו, היא לא מדברת איתנו.... ולאחר כיום היא נרגעת... ראוי להדגיש, שאנחנו משפחה דתית והיא חיה בחברה נפרדת, ללא ספק אין לה קשר עם בנים, חשבתי שאולי חלילה מישהו פגע בה, אבל את זה היא שללה מכל וכל. חשוב לי להדגיש לך שאני עוסקת בחינוך בכיתות הגבוהות של תיכון (יא-יב). נשמח לשמוע ממך חוות דעת, כיצד לנהוג בבתנו, כיצד נוכל לעזור לה, היא מעסיקה אותנו מאוד!!! האם לדעתך לפנות ליעוץ מקצועי. יש לציין שאנחנו בקשר מתמיד עם הצוות החינוכי בביה"ס (מחנכת, יועצת) בעיקר בהתייחסות להדרדרות הלימודית שלה השנה. תודה יעל

יעל שלום, אהבתכם ודאגתכם לבתכם צ' מאוד מרגשת וניכרת מאוד מדרך כתיבתך. אין לי ספק שאת מאוד קשורה לילדייך ושבתך צ' מתבגרת בדרך קשה יותר משאר ילדייך. אגב, בכל משפחה יש ילד אחד שהוא יותר "קשה", "בועט" משאר הילדים וזהו אותו ילד שעוזר לנו , ההורים, לגלות יצירתיות ולפתח דרכים חדשות לתקשורת (יש בתים בהם יש יותר מילד "יצירתי"אחד ) ולפנייתך, ראשית הייתי בודקת אפשרות של ליקויי למידה אצל בתך, לפעמים ילדים חכמים במיוחד בעלי ליקויי למידה מצליחים לעשות קומפנזציה לליקוי בבית הספר היסודי אך כשמגיעים לחטיבה נופלים בלימודים, והתחושה הנה מאוד מתסכלת, תחושה שכל העולם חרב(מה עוד שהאמא היא מורה!) ועל מנת לכסות על התסכול והקושי מתחילה התנהגות בעייתית וכאילו זלזול בלימודים. (יותר קל להראות שאני לא מצליחה כי אני לא רוצה להצליח מאשרשאני לא מצליחה כי קשה לי!). בנוסף, מפנייתך, מטריד אותי יותר קשייה של בתך להרדם, מקשיי ההתנהגות שלה. קשיי בתך להרדם בנוסף לחרדה שהיא נמצאת, ממה שהיא שומעת בתוך חדרכם אינה מותאמת לגילה. את צודקת בדאגתך שמה נפגעה/הוטרדה מינית. גם אני הייתי חושדת בכך בעיקר מבעיית השינה והחרדה שלה (זה יכול להצביע על התנהגות פוסט טראומטית). אגב גם בעיות ההתנהגות הקשות והשינויי הקיצוני בהתנהגותה יכול להצביע על פוסט טראומה. את מתארת שינוי קיצוני בהתנהגות בתך מהמעבר לחטיבה, מה אתם יודעים על החברה בה בתך מסתובבת? האם קרה משהו חדש בתקופת המעבר לחטיבה? האם היו שינויים/מחלות/ מעברים/יציאה לחול במשפחה הקרובה והמורחבת? אני רוצה להזמין אתכם לנסות לשחזר את אותו זמן לפני שחלו השינויים בהתנהגות בתך. ולבסוף אני רואה חשיבות רבה בהיוועצות עם גורם מקצועי משום שישנם יותר מדי "אורות אדומים" שבתך במצוקה (איומי ההתאבדות, גם עם זו הצגה, החרדה וקשיי השינה, בעיות ההתנהגות הקיצוניות). הייתי מציעה לך לשוחח עם בתך בהזדמנות של רגיעה(כפי שאת עושה ביציאה איתה לבד) ומשתפת אותה בדאגה שלכם, באיך אתם רואים את המצוקה שלה(מליקויי למידה ועד חלילה פגיעה או חשש לפגיעה) ומתוך הדאגה שלכם אתם פונים לעזרה עבורכם ועבורה, כדי שתוכלו לעזור לה כי כרגע בתחושה שלכם היא סובלת ואתם לא מצלחיחים לעזור לה למרות רצונכם. מקווה שעזרתי ומאחלת לכם הרבה הצלחה, בתיה

הבת הבכורה שלי בת 8 עוד מעט לפני שנתיים נולד אח שלה. מרגע הגעתו הביתה הילדה לא קיבלה אותו. ועם הזמן היא התחילה מש לבציק לו ולהרביץ לו. הקטן מנסה להתגונן.אך הוא קטן מדי. ואז מגיעים הצרחות. והבכי של הקטן והגדולה. אני לא יודעת מה לעשות . האם לכעוס על הגדולה שהיא גדולה והיא צריכה להבין אותו מפני שהוא קטן. או לתת להם לפתור את הבעיות בינהם. יש לציין שכל דבר שיש לה הוא רוצה.ולהפך.והמלחמות על כל דבר והכי ומכות.בנוסף הייתי רוצה לציין שכאשר הקטן נמצא בחברת ילדים אחרים .הוא נורא פוחד לקחת דברים שלהם .או להשתמש ביחד בדברים הוא נעשה ממש חסר בטחון . ולא ידוע לי אם זה בגלל המצב עם אחותו או משהו אחר. אשמח לקבל תשובה בהקדם. תודה רבה לך ויום טוב.

גלית שלום, פער הגילים בין ילדייך גדול מדי מכדי לאפשר להם לפתור את בעיותיהם בעצמם, והתערבותך בהחלט נדרשת. את שואלת: "האם לכעוס על הגדולה שהיא גדולה והיא צריכה להבין אותו מפני שהוא קטן"? ואני שואלת: האם את יכולה לשלוט בכעסך?... אני לא יודעת אם אמירה כמו "את צריכה להבין אותו, כי הוא קטן" יכולה להועיל. אולי מבחינתה של בתך גם אח קטן יכול להיות מעצבן ולגזול ממנה משהו. האם מתאפשר לך להיות לבד עם כל אחד מהילדים, כך שיחושו שגם "יש להם" ולא רק שהם "נגזלים" האחד על ידי השני? אור-לי

בתיה שלום, מהי הדרך היעילה ביותר להתייחס להתפרצויות זעם, צרחות ועצבים של ילדה בת 11.5, בגיל ההתבגרות. מה לעשות כשזה קורה? האם לשתוק ולעבור הלאה? האם להתעמת? האם לנסות להרגיע? לציין כי לאחר התפרצות כזו בד"כ היא נרגעת לאחר פרק זמן מסויים. איך אפשר ל"העביר" את המצבים האלה ולהמשיך לחיות חיים "נורמלים" כמשפחה? בהתקפות האלו יש גם אמירות שאותה שונאים והיא יודעת שלא אוהבים אותה ורוצים רק ברעתה . מה לעשות עם תחושות אלו האם צריך להתייחס אליהם? האם יש דרך לעבור את משבר גיל ההתבגרות ולהישאר אנו כהורים - עדיין שפויים?

לאמא שלום, אהבתי מאוד את פנייתך הכנה. בעיקר אהבתי את שאלתך "האם יש דרך לעבור את משבר גיל ההתבגרות ולהישאר אנו כהורים - עדיין שפויים?" כיהודיה טובה אענה לשאלתך בשאלה : "האם יש לנו אפשרות אחרת?" ועכשיו קצת יותר ברצינות (אם כי שימוש בהומור היא דרך בריאה ומומלצת כשאנו עוסקים במתבגרים!). ראשית חשוב לזכור שילדינו נמצאים בחוסר אונים לפחות כמונו ההורים, כאשר הם מגיבים בהתפרצויות הזעם, צרחות, עצבים. בתקופת זמן מאוד קצרה יחסית הילד עובר שינויים משמעותיים הן פיזיולוגים, הן רגשיים והן קוגניטיבים, וההתנהגות המקוממת שלהם הם ביטוי למצוקתם. איך להגיב להתפרצויות אלו? חשוב לא להגיב בתסכול שכנגד! לזכור שההתקפה אינה בגלל שאת כהורה עשית משהו לא בסדר/ זה לא את בכלל זו היא ומצוקתה! תנסי להשאר שם עבורה עד שהיא נרגעת (אם היא נותנת לך, ישנם נערים/ות שמעדיפים שישאירו אותם לבד ברגעי ההתפרצות), תנצלי זמני רגיעה על מנת לשוחח על דרכים לעזור לה בהתקפי הזעם שלה. מה היא צריכה, מה יעזור לה לעבור את ההתקף יותר קל? בכל מקרה כן חשוב להקפיד שבהתקפי הזעם האלו אין פגיעה גופנית או ברכוש של שאר בני המשפחה. זהו הגבול שעליו בתך ושאר המתבגרים צריכים לדעת לקבל, וחובתכם כהורים להציב גבול זה. בהצלחה בתיה

שלום בתי בת 6 אמורה לעלות לכיתה א' לפני כחודש נולד לה אח ויש לי בת בגיל 9,אנחנו חשבנו לעבור דירה באוגוסט (דירה שכורה) במקום חדש שבו היא לא מכירה אף אחד שאלתי היא האם העיתוי נכון או שהדבר יגרום לה למשבר גם אח חדש מקום חדש וכיתה א'. יש באפשרותנו לחכות עוד שנה האם עדיף לתת לה להסתגל לכל הדברים האלו או שהדבר יגרום לה משבר. אשמח לקבל חוות דעת מקצועית תודה

אוסי שלום, שאלה קשה... אכן מדובר בשינויים משמעותיים, אשר כל אחד מהם מצריך התארגנות מחודשת. אני מניחה שהתשובה תלויה בגורמים שונים כמו תגובתה של בתך להולדת אחיה, אופן הסתגלותה למצב, תגובתה לשינויים בד"כ, מצבה החברתי הנוכחי, כישוריה החברתיים, מידת היכולת לתמוך בה - עם כל המתרחש... יש לקחת בחשבון גם מצב של השארות במקום מגוריכם, הסתגלות לכתה א' ובסוף השנה מעבר וצורך להסתגל מחדש. גם כן לא פשוט. מעניין מה תגובתה של בתכם בנושא, במידה ששיתפתם אותה. אולי מחשבותיהם של חברים נוספים בפורום יוכלו לעזור לך להחליט? אור-לי

תודה על התשובה. ובכן בתי ילדה חברותית מאוד בדרך כלל לומדת להסתדר עם מצבים חדשים וחברים חדשים ,השפעתה על האח החדש מתבטאת במעט עקשנות יתר ובמעט בכי ורגישות. שיתפנו אותה בהחלטה לעבור דירה וזה דבר שהיא רצתה מזמן רק לא צינו שזה במקום אחר מסיבות של בלבול אצלה ודאגה עד שנחליט מה בדיוק אנחנו מתכוונים לעשות. תודה.

יש לי ילדה בת שנתיים וחודש אני צריכה ללדת ב"ה כל יום אני בתשיעי ילדתי מאוד עקשנית ולאחרונה היא החלה לנשוך וזרוק כל דבר שלא מוצא חן בעיניה היא מקבלת מאיתנו כמעט הכל אך עם גבולות בעיקר מבעלי,.היא ישנה איתנו במיטה מגיל שנה וחצי לערך איזה טיפים יש לכם לתת לי להתמודד עם המצב החדש?

מירי שלום, לצערי לא אוכל לתת "טיפים" כיוון שקשה לי להבין מתיאורך מה בתך צריכה. ייתכן שהיא מגיבה ללידה המתקרבת, אולי היא "מבקשת" גבולות או מביעה אי נחת ממשהו. אם דבריי מעוררים אצלך כיוון מחשבה מסויים, את מוזמנת לשתף ואנסה להמשיך לחשוב יחד אתך מה משמעות הדברים ואיך כדאי יהיה להגיב. אם עדיין לא ילדת - אנ מאחלת לך לידה קלה! אור-לי

שלום רב, יש לי ילד בן שנה וחצי (אני בהריון חודש 8) , הוא מאז שנולד ידע לעמוד על שלו אבל לא בהגזמה. לאחרונה (חודש בערך) הוא פשוט ניהיה קשה! כל דבר שלא נראה לו /מסתדר לו/ מצליח לו/ מעצבן אותו וכד' הוא בוכה בהסטריה שממש קשה להריע אותו בועט, צורח ללא הפסקה, בקיצור משתגע! מה עושים? איך מעבירים לו את זה? הוא מסוגל לבכות ככה שעות? ממש אובדת עצות תודה

שלום לך, האם תוכלי לכתוב למה את מייחסת את השינוי בהתנהגותו של בנך? תודה, אור-לי

יש לי אותו דבר בבית זבל אמיתי לא תצליחי לשנות פר שלא חינכו שלא קיבל אהבה מעולם בעטי בו בכל העוצמה שיעוף וילך לחפש קור במקום אחר כי החיים קצרים ורצוי להעביר אותם ליד אדם חם ואוהב למי את מכבסת מבשלת מתקשרת ודואגת לאדם שקר אלייך ולא מוכן לתת מעצמו אפילו לילדה מה היא חטאה בשביל מה לך להחזיק אותו בבית מה הוא תורם? בכל אופן דיבילים צריכים להיות במקום ראוי!!!

שלום לך, מתגובתך נשמע שאת מאוד מזדהה עם חלקים מהנאמר וחשה אותם בעוצמה רבה. נראה שעברת חוויות לא קלות. אני מקווה שמצאת את השקט שלך או שאת פועלת להשגתו. בברכה, אור-לי

שלום, הבת שלי בת שנתיים וחצי. בחודשיים האחרונים אם משהו לא מוצא חן בעינה. או אם היא לא מקבלת את מבוקשה היא פשוט מקיאה בכוונה. היא מתחילה להשתעל ואחרי שני שיעולים מקיאה הכל. העניין הוא שבמהלך היום היא כל הזמן מזכירה לנו "הקאתי חלב" "הקאתי על השטיח" "הקאתי על דורה(המצעים של דורה )". כאשר היא מתחילה במהלך היום לחזור על כך שהיא הקיאה אני מתעלמת מכך או אומרת לה שההקאה היתה מזמן . אנחנו מסבירים לה שזה לא נעים להקיא,אנחנו לא כועסים וכמעט באופן טכני בלבד פועלים לניקוי הילדה והאיזור . אני חייבת לציין שבהתחלה כשהייתה מקיאה היא היתה בהלם ונלחצת מכך. היום כשהיא מקיאה היא לא מגלה סימנים מיוחדים שזה ממש איכפת לה. היא מבקשת רק שנוריד את הבגדים. כיצד עלינו לפעול עימה? איך צריכים להגיב? מה לעשות?

שלום לך, את כותבת שההקאה המכוונת מתרחשת כשבתך לא מקבלת את מבוקשה. ומה קורה אז? אור-לי

אני משתדלת לא להענות למבוקשה. לרוב זה מצליח לעיתים אני נכנעת לה ( אני יודעת שאסור לי.) כמו כן, בהתחלה הייתי מאוד כועסת עליה על כך שהיא מקיאה. היום אני מנסה להתעלם ולנקות בלי להתייחס אליה. אך גם כאן לא פעם אני כושלת בכך שאני מתחילה לכעוס כי זה די מתסכל שהיא פתאום מקיאה על הספה / שטח/ סדין והשמיכה. אני חוזרת ושואלת איך עליי לנהוג , האם התופעה הזאת מוכרת ?

שלום, אני נשואה עם ילדה בת שנתיים וחצי. מהיום שנולדה בעלי אינו שותף פעיל בחינוך וגידול הילדה. הוא אוהב אותה מאוד אבל קשה לו לבטא רגשות לכן אינו אומר זאת מפורשות וגם אינו מרבה במחוות על מנת להראות זאת לילדה. בניגוד אליו אני אישה מאוד חמה שאוהבת לגעת לחבק וכמובן להגיד איך אני מרגישה ועד כמה אני אוהבת את הילדה. הילדה שמה כמובן לב לכך, היא כמעט ולא מתקרבת לאביה. אני מנסה כל הזמן לתווך בינהם. לפני השינה להגיד לה: " בואי ניתן לאבא חיבוק גדול ונשיקה.." "את יודעת שאבא אוהב אותך מאוד, בואי נתקשר אליו לעבודה ונדבר איתו...." בנוסף לכך, הוא אינו שותף פעיל בחינוך הילדה (עובד הרבה שעות בעיקר אחר הצהריים והערב.) כמה שאני מבקשת ממנו שיקרא חומר על חינוך וגידול הוא לא עושה כך . ולבסוף לא רק שאינו שותף בחינוך- הוא לעיתים גם מקלקל לי הצלחות שהשגתי. לדוגמא: השימוש בשיטת 5 דקות כאשר רצינו שתישן בחדרה. הוא היה נלחץ מהבכי שלה מתעצבן שצריך לקום בבוקר לעבודה ומביא את הילדה לחדר. דוגמא נוספת- בתקופת הגמילה מחיתולים כאשר הילדה עשתה את הצרכים על הריצפה הוא כל כך כעס שהיא ממש נבהלה. דיברתי איתו אמרתי לו שזהו תהליך טבעי אך זה לא עזר. בכלל הוא איש מאוד קר וטון הדיבור שלו תמיד נשמע רוגז וכועס. מיותר לציין שיש לנו הרבה מאוד ויכוחים על חוסר הסבלנות שלו כלפי הילדה וגם כלפי. הוא מעולם לא בא איתנו למשחקייה או לגן שעשועים. גם לרופא הוא לא מוכן ללכת, הוא אומר שנשים צריכות ללכת. חשוב לי לציין ולהדגיש עם כל זאת הוא אוהב מאוד את הילדה. מתגאה בה בכל הזדמנות ודואג לה מאוד ( אם כי לא מראה זאת ...) לשאלתי.... כיצד עליי לפעול. אני מרגישה שאם לא יעשה משהו בנידון והקשר לא יתהדק בעתיד הילדה תתנקם בו על היחס. אני אומרת לו את זה כל הזמן, שהוא חייב להראות לה אהבה. לשחק איתה יותר. לקחת אותה מהגן. ללכת לגן שעשעועים. כלום לא עוזר. איפה ניתן לקבל עזרה ? יעוץ? טיפול ? סליחה על אורך הטקסט , אני טעונה כל כך ומודאגת כל כך. חגית

חגית שלום, נראה שאת עושה מאמצים ניכרים לתיווך ולחיזוק הקשר בין בעלך ובין בתך, אך לא רואה שינוי ביחסים. לצד זאת את גם מצליחה לראות את החיוב שביחסים ביניהם. את כותבת שבעלך אוהב מאוד את הילדה, מתגאה בה בכל הזדמנות ודואג לה מאוד. אני מאמינה שאם אכן כך הדבר, המסר נקלט אצלה. נשמע שעניין חינוך הילדה והקשר של בעלך עמה מהווים רק חלק מהקשיים בקשר הזוגי עצמו. אני קוראת שאת מעוניינת בעזרה מקצועית ומעודדת אותך לקבלה. אם תפרטי מה אזור מגורייך יתכן שאחד מחברי הפורום או אני נוכל להמליץ לך על מטפל/יועץ/מרכז לייעוץ. בכל מקרה, ניתן לקבל טיפול ללא תשלום במרכזים לבריאות הנפש (אך לעתים רשימת ההמתנה ארוכה). כל טוב ובהצלחה! אור-לי

אשמח אם תוכלי להמליץ לי על מטפל . אני גרה באיזור חיפה ולא מעוניינת שהטיפול יהיה דרך הרווחה בעירייה (כפי שייעצו לי) או בריאות הנפש. אני מעדיפה שזה יהיה דיסקרטי ובאופן פרטי. תודה חגית

הנני אמא חד הורית מבחירה לילד בן 3. מזה חודשיים הוא שואל בקביעות "אמא, את אוהבת אותי?". הוא שואל גם את הגננות שלו, החברים שלו, קרובי המשפחה שלו כל הזמן: את/ה אוהב/ת אותי?..... לאחרונה הוא חוזר מהגן ומספר לי: אמא, זה וזה אוהב אותי, זה וזה לא אוהב אותי.... כלומר,נראה לי שהעיסוק שלו בכך מוגזם. לפי ראייתי הוא מקבל ממני המון אהבה ותשומת לב, וכשאני כועסת עליו אני פעמים רבות אומרת לו שגם כשאני כועסת, אני אוהבת אותו... האם שאלות כאלה אופייניות לגיל שלו? האם זה מצביע על חוסר בטחון? אשמח לחוות דעת. תודה!

natnat שלום, בנך נמצא בשלב בו מתפתחים יותר תחושת העצמי והדימוי העצמי. יתכן שחלק מתהליך זה כרוך בניסיון שלו לבסס את תחושת הקבלה שלו על ידי הסביבה. עם זאת, אם את חשה שהעיסוק בשאלות אלו חריג, יתכן שיש מקום להתייעץ עם איש מקצוע. בברכה, אור-לי

אני אמא לילד בן 15.5. ילד תפנוקים אבל עצמאי, חמום מוח אך חם ורגיש. המצב של מתח נמשך כמעט שנה אך החמיר מאוד בתקופה אחרונה. איך אני יכולה למצוא פסיכולוג מתאים כדי שיוכל לייעץ איך להתנהג לנו כהורים אם התופעה הזאת שניקראת "גיל הטיפשעשרה" ולא להיות/להרגיש כבת-ערובה בידיים של נער בין 15.5. אולי אפשר להמליץ לי על פסיכולוג באיזור המרכז/פ"ת. תודה מראש

רחל שלום, אהבתי מאוד איך את מתארת את בנך "ילד תפנוקים אבל עצמאי, חמום מוח אך חם ורגיש." הקיצוניויות במצבי הרוח וההתנהגות הם אלו שמבלבלים אותנו כהורים לא פחות מאשר אותם! בכל מקרה טוב את עושה בלפנות לעזרה כל עוד המצב פחות או יותר בשליטה! לגבי שאלתך למי לפנות , אוכל רק להמליץ לך לפנות ליועצת בית הספר ולבקש המלצה, בדרך כלל יועצי בית הספר או השרות הפסיכולוגי של היישוב יודע על מטפלים בתחום. חשוב לבדוק שהמטפל (פסיכולוג כן או לא), יהיה לו ניסיון עבודה עם בני נוער והדרכת הורים! בהצלחה בתיה

אני אמא לילד בן 15.5 שכרגע נמצאת בבעייה גדולה של חוסר ידע לגבי התנהגות גיל זה. אני צריכה ייעוץ והכוונה כדי שהחיים בבית יהיו יותר נסבלים. מבקשת עזרה במציאת פסיכולוג באיזור פתח תקווה/מרכז.

רחל שלום, אני מקווה שמישהו מחברי הפורום יוכל להמליץ לך על מטפל באזורים אותם ציינת. אם יהיה לי רעיון, אכתוב לך. בהצלחה, אור-לי

רחל שלום, חשבתי על שתי אפשרויות עבורך. את מוזמנת לפנות אליי באי מייל על מנת שאמסור לך את פרטיהם. אור-לי

רציתי לציין שהוא נמצא בטיפול פסיכולוגי ודווקא מאוד נהנה אצל הפסיכולוג.הבעיה העיקרית שבבית אנחנו אוכלים מרורים ולא ממש רואים שיפור בהתנהגות, לנו מאוד מאוד קשה ,עם כל הרצון לשמור על גבולות ומסגרת משפחתית,ההרגשה היא של בית שורד בקושי,חיים בצל טרור.ממש עושה לי חשק לעזוב את הבית.ואני במצוקה(גם אנחנו כהורים בשיחות עם הפסיכולוג)

קרן שלום, אין שום סיבה בעולם שהמשפחה תרגיש ותחייה תחת איומים וטרור, לא מצד ההורים ולא מצד הילדים, (מתבגרים) קשים ככל שיהיו!. יש לכם זכות וחובה(כלפי שאר האחים) לקיים בית רגוע, בית בו אפשר לדבר ולהתנהל בלי לפחד. בן כמה בנך? אני שמחה שהוא וגם אתם נמצאים בטיפול, תשתמשו בפגישות משותפות על מנת להבהיר לבנכם שאי אפשר להמשיך כך ולנסות ביחד לבנות דרכים חדשות ויעילות להתנהל כמשפחה! תעזרו במטפל כדי להבהיר ולעזור לבנכם למצוא דרכים אחרות לבטא את כעסו ואכזבתו מכם ומבכלל... בהצלחה בתיה

הבן שלנו הפסיק לדבר עם אביו,מקלל אותנו ללא הרף ואנחנו על סף השיגעון,הוא שובר דברים, מלכלך ובו והבעיה העיקרית שלא מאפשר לנו לדבר איתו כך שנוצר נתק קשה ביותר

אני אמא לילד בן כמעט 13 הלומד בחטיבת בניים. כבר מס' ימים שאינו רגוע ומדבר על היותו משוגע ומשתגע (כדבריו) בברור ושיחה לתוך הלילה איתו גיליתי כי הוא מוטרד כיוון שלפני השינה עולות בו מחשבות על מין ועל כך שהוא אונס אותי (אמו) הוא בוכה ומרגיש לא נורמלי כיוון שהוא מבין את הלא נורמליות שבדבר אך אינו יודע כיצד להיתמודד וכך גם אני אשמח לתגובתכם המהירה.הילד משוועה לעזרה .

לבני בן ה- 11 יש צמיחה של ציצי אחד הוא מוטרד מכך וכן מתבייש להיות בים או בבריכה מה זה אומר?האם זה יעלם כפי שרופא משפחה הבטיח? זה כבר יותר מ- 10 חודשים האם צריך לפנות לרופא אחר?

גכ

יש לי בן בן שנתיים שעד לפני חודש וחצי היה איתי בבית,היות ואני צריכה ללדת בעוד כ 2-3 שבועות הכנסנו אותו לגן (שבו הוא מאוד נהנה). כבר 3 חודשיים שאנחנו משתפים אותו בתינוקת החדשה שתצטרף למשפחה ומסבירים לו שתהיה לו אחות, שהיא תבכה, היא תינק מהציצי של אמא ושאם הוא רוצה הוא יוכל לעזור לנו לטפל בה וכל הזמן מסבירים לו שאנחנו מאוד אוהבים אותו. הוא מבחינתו כל הזמן מנשק את הבטן וכששואלים אותו מה יש לאמא בבטן הוא מסביר אחות תינוקת.כמובן שאנחנו מראים לו תינוקות וגם אחים כדי לנסות להסביר את המושג הזה "אחות".חשוב לי לציין שהוא מאוד קשור אלי,אך בחודשים האחרונים חיזקנו מאוד את הקשר עם בעלי על מנת להרגיל אותו שגם אבא כאן בשבילו ולא רק אמא. אתמול הוא שיחק עם אחד הדודים המבוגרים החדר שלו ופתאום בלי שיחה מוקדמת של זה הוא אמר "אני לא רוצה אחות תינוקת שתאכל מהציצי של אמא". הבנתי שכנראה זה משהו שמפריע לומאוד וזה ממש מטריד אותו שהוא לא מצא את הזמן או הדרך לבוא ולהגיד לנו את זה. איך אפשר לדובב אותו ולדבר איתו על הקושי הזה שלו למרות ששאלנו אותו אם הוא רוצה אחות הוא לא ענה. תודה.. אמא מודאגת.

ענבר שלום, מאוד מרגש לקרוא אודות ההכנות שלכם את הילד למצב החדש. מרגש גם לקרוא על היכולת של בנכם לבטא גם את ה"כן" (מנשק את הבטן) וגם את ה"לא" ("לא רוצה אחות תינוקת שתאכל מהציצי של אמא"). כיוון שבנכם לא ביטא את חששותיו ישירות כלפיכם, אפשר להניח שלא היה בטוח מה תהיה תגובתכם לפן הזה ברגשותיו, ואולי לכן גם לא ענה כשנשאל אם הוא רוצה אחות (זו שאלה קצת "מכשילה". היא מזמינה תשובה דיכוטומית של "כן" או "לא"). אני ממליצה לכם להעלות את הנושא עמו, תוך הכרה וקבלה גם של רגשותיו ה"שליליים" בנדון, פחדיו וכו'. בהצלחה ושתהיה לידה קלה! אור-לי אפשר להגיד משהו כמו: "לפעמים ילדים גם שמחים וגם עצובים לפני שנולד/ת להם אח/ות"... או "יש ילדים שלא כל כך שמחים שהולך להיוולד להם אח"... כך תוכלו לשמוע אילו רגשות נוספים עולים. אני מאמינה שאם בנכם יחוש שאתם מזמנים גם רגשות מסוג זה, הוא יוכל לבטאם גם מולכם.

לענבר, שיהיה לך בהצלחה בלידה ! עלייך לדעת שקנאה היא רגש לגיטימי, הוא מבין שפתאום תהיה לו תחרות! שתשומת הלה המירבית שקבל תעבור לתינוקת. יש ספרים מתאימים בנושא-קנו לו! יהיה עליכם להסביר לילד שהוא מבין, והתינוקת לא מבינה כלום. הוא יודע לשלוט בצרכיו , והיא לא...היא יודעת רק לינוק, לבכות ולישון. הוא הבוגר. הראי לו שהוא יכול לעזור לך...להגיש חיתול או משהו כזה, מדי פעם יש לצ'פר אותו ולקחת רק אותו לטיול,הצגה או משהו כזה...זה לא קל...אבל שלב הקנאה עובר ....

שלום אני בן 17 ורציתי לספר לך מקרה ולראות אם תוכלי לעזור לי בו...תראי אני עדיין לא יודע אם 17 נחשב עוד בגיל ההתבגרות אבל יש לי בעיה שאני לא יודע למה אבל אני נמשך די הרבה לצפייה בסרטים(למבוגרים בלבד)....עכשיו אני רוצה לעצור את התופעה הזו ולהפסיק עם זה כי זה לא טוב אבל אני מצליח כאילו אני לא יודע אם זה רע או טוב אבל לא יודע זה פשוט הראש שלי די חושב על זה יחסית.אז אני נמשך לזה במהלך היום דרך האינטרנט...ואני לא יודע אם זה טוב לגיל שלי כי אני רוצה להפסיק אך לא יכול...אז רציתי לשאול את דעתך בעניין, מה את ממליצה לעשות על מנת להפסיק עם זה? (אם בכלל)

לחסוי שלום, התענינותך בסרטים המתאימים למבוגרים בלבד, הנה טבעית לגיל שלך, עם זאת, לפי מה שאתה כותב זה מעסיק אותך עד כדי הפרעה לתפקודך היומיומי, וכאן יש כבר בעיה מעצם זה שזה מפריע לך! ההמלצה שלי היא כמובן לעבוד על עצמך להימנע מלצפות בחומרים שפוגעים בך. ייתכן וכדאי לך לפנות למספר שיחות על מנת לברר מדוע אתה כל כך נמשך למשהו שלא עושה לך טוב! בהצלחה בתיה

לפניי כשנה וחצי אימצנו גור כלבים מקסים..הכלב גדל אצלנו כשנה . אולם מכיון שרוב היום הכלב שהה בבית לבד ובשל העובדה שרוב הנטל נפל עליי כאבי המשפחה שגם עבד ולמד ובעיקר(וזה לא תירוץ) בגלל שהכלב מסוג צייד היה ממש מתוסכל סגור שעות בבית, מסרנו אותו לאחר סלקציה ארוכה לאימוץ למשפחה מדהימה במושב. בני בן ה-11 כיום היה שותף לכל התהליך, והיה מאד קשור לכלב, אולם הבין ביחד איתנו שלכלב ייטב במושב ובמרחבים פתוחים. אפילו נסענו לבקר את הכלב פעמיים למרות המרחק הרב...והתקבלנו בחום. לפניי כחודש הכלב נדרס למוות!!! והמאמצים הודיעו לנו. כמובן שלא ספרתי לבני..אולם, הוא עדיין מבקש כמעט מדיי ערב ליצור קשר עם המאמצים וליסוע לבקר כי הוא מתגעגע נורא..הוא עדיין קשור ואוהב את הכלב..למרות שנמסר לאימוץ לפני חצי שנה. איך אני לא שובר את ליבו??..איך יוצאים מהסיפור הטרגי הזה???? נא עזרתך!!!

שייקה שלום, אני חשה את הרצון הטבעי והבריא שלך להגן על בנך ולשמור עליו מכל כאב. אני חושבת שהקושי הגדול שעומד כרגע מולך כהורה נמצא בהכרה שבעצם אינך יכול לעשות זאת בצורה מוחלטת. עם כל הרצון וההשתדלות לחסוך מבנך כאב, המציאות כמו כופה את עצמה ואת הקשיים שבה עליך כהורה ועל בנך (אפילו בגעגועים שהוא חווה, גם אם עדיין אינו יודע על מות הכלב). אתה שואל איך לא תשבור את לבו. הלואי שהייתה לי תשובה. אולי הכאב של בנך הוא בלתי נמנע. מה שתוכל אתה לעשות זה להיות אתו בכאב שלו, להאזין, לעודד ולנחם... נראה לי שכבוגרים ברור לנו שכאב הוא חלק ממגוון הרגשות שהחיים מזמנים לנו. עם זאת, בכל הנוגע לילדים - היינו רוצים להאמין אחרת. גם אני, כ"אמא" של הפורום, קוראת את המכתב הכואב שלך ומרגישה את הצורך שלי לשמור ולהגן עליך במקום הקשה בו אתה נמצא כהורה, ורוצה לתת לך בתשובתי משהו שאני כנראה לא יכולה לתת... אתה מוזמן להגיב, אם תרצה כמובן. אור-לי

שלום ! התגרשתי לפני מספר חודשים ובני בן 4.5 קיבל זאת קשה מאד יש לו אח בן שנה ועשרה חודשים והוא ממש "מתעלל" בו מציק בלי הפסקה מה שאומרים לו צריך לחזור הרבה פעמים מקלל מרביץ כועס אגרסיבי מאד לסביבה אציין כי אבא שלהם נותן את תשומת ליבו יותר לגדול לתינוק נותן פחות תשומת לב לי זה מפריע מאד . איני יודעת איך להתנהג אמרו לי שכדאי ללכת איתו לפסיכולוג אבל הבנתי שבגיל כזה לא ניתן לעבוד איתו עם איש מקצוע כי הוא קטן הייתי רוצה לקבל עזרה מה לעשות תודה

שירה שלום, נשמע לי שאתם כולכם נמצאים בסיטואציה מורכבת שדורשת ליווי יותר צמוד. אני כותבת זאת כיוון שנשמע לי שמבחינתך קיימת פתיחות לפנות לעזרה מקצועית בתקופה לא קלה זו. ככל הידוע לי, ניתן לטפל גם בילד בגיל 4.5 באמצעות טיפול רגשי, כאשר חלק מהותי בטיפול הוא הדרכה להורה, שעד כמה שאני מבינה - זהו כרגע הצורך העיקרי. אני מקווה שתמצאי בהקדם מענה לקושי שלך ושל בנייך. אור-לי

מה עושים עם ילד בן שנתיים שהוריו מצווים עליו לישון והוא מסרב ומתחיל לצרוח והשעה כבר מאוחרת, או גם קורה שההורים כמעט נרדמו במיטה והוא יורד ממיטתו מסתובב בבית, או נכנס לישון במיטה שלהם. והוא יכול לצרוח שעות. גם לא עוזר שסוגרים את הדלת. האם כדאי לנעול אותו בחדר על מפתח ולתת לו לבכות עד התעייף ויפסיק, זה יכול לקחת שעות. ההורים מתמוטטים, בעבר מרוב שהיו עייפים ונשברו כי הם גם עובדים שעות רבות הם הסכימו לקחתו למיטה שלהם ואז הוא נרדם. אך פעם צריכים להפסיק עם זה. הוא מקבל חום ואהבה, אך מעוניין לישון בשעה מאד מאד מאוחרת וגם פתאום אחרי שנרדם הוא הולך לישון במיטה של ההורים ואם הם מסרבים הוא צורח ובוכה בהסיטריה, מדוע ומה עושים?

שלום שני, מתוך המצב אותו את מתארת לא מפתיע שהילד מנסה את מזלו שוב ושוב. נשמע שהמסר לגבי הסדרי השניה אינו עקבי דיו וברגעי עייפות ההורים "נשברים" ומאפשרים לילד את פריצת הגבול שניסו להציב. על המסר להיות עקבי ותקיף. אני מסתייגת מאוד מהרעיון של נעילת החדר. מצד הילד אקט כזה עלול להיחוות כתוקפני ומפחיד. עצם הרעיון ממחיש כמה כח נדרש מההורים ואת תחושת חוסר האונים והעייפות שלהם. למרות הקושי, חשוב להתמיד במסר ולא לאפשר לילד את מה שאינו מקובל עליהם. אולי יעזור לזכור שזה לא נמשך לנצח ושמאבקים מסוג זה מאפיינים את גילו של הילד. אור-לי

אשה מטיילת עם בנה המתקרב לגיל 30 , נראית מדוכדכת, והיא לא פעם זרקה לי שהוא החברה הכי טוב שלה. האם זה אומר שבעלה הוא לא חבר? האם בן המתקרב לגיל 30 יכול להיות חבר לאישה המבוגרת ממנו כמעט בעשרים שנה??

ענת שלום, את שואלת שאלות שהן למראית עין תאורטיות, אך נשמע שמשהו בסיטואציה אותה את מתארת מקשה עלייך באיזשהו אופן או מעורר בך תחושת אי נוחות מסוימת. אם השערתי נכונה, האם תוכלי לגעת בכך? באשר לשאלות עצמן, אין לי את היכולת לדעת מה יחסיה של אותה אשה שאינני מכירה עם בעלה (שגם אותו אינני מכירה...), ומה מרמז הקשר שלה עם בנה על יחסיה עם בן זוגה. ללא קשר למקרה אותו את מתארת, אני מוצאת שקשר בין אנשים יכול להיות קרוב גם כשפער הגילים גדול. אור-לי

שלום אור-לי. אחדד את דברי. כי לפי דעתי החבר הכי טוב עבור האישה זה אמור להיות הבעל, אז כשידידה אמרה לי כבר את זה לא פעם שהחבר הכי טוב זה הבן שלה, האם זה משדר מצוקה? האם זה מראה שבעלה הוא רק בעל ולא חבר?, אני מעולם לא שמעתי שפער בן 20 שנה בין אמא לבן יכול ליצור חברות או שאני תמימה מידי. בכלליות מה זה אומר עבורך שאמא מדגישה לא פעם שהחבר הכי טוב שלה זה הבן.רב תודות..

בני בן העשר, סובל ממספר בעיות, לאחר נסיונות אינספור בשיטות שלנו, הגענו להחלטה שאנחנו זקוקים ליעוץ מקצועי. הבעיות שלו מתחילות באכילה בעייתית מאוד (המבחר שבו הוא נוגע הוא קטן, הוא לא מערבב בין מאכלים, הוא רזה בצורה יוצאת דופן, הוא נגעל ומרחיק ממנו מאכלים על שולחן האוכל), נמשכות בסף תיסכול נמוך (הוא יכול להתעצבן על המחשב ו"לחטוף קריזה") ונגמרות בהבעת רצון "למות" - שזה בעצם הקש ששבר את גב הגמל, מלחיץ אותנו שילד בן עשר בלי הבנת משמעות עמוקה מביע רצון למות. בביה"ס הוא תלמיד בד"כ טוב (למרות שלקראת סוף השנה הוא מתחיל להראות סימני עייפות) יש לו חברים שאיתם הוא בקשר יומיומי כמעט (בביה"ס ומחוצה לו) ויש לו כמובן אותנו (אני חייבת לציין שלא ברמה מספיקה עקב אילוצי עבודה וכו') החלטנו להפנות אותו לטיפול מקצועי רק לא ברור לנו לאיזה סוג של טיפול כדאי לאן כדאי להפנות אותו?

שלום לך, אני מבינה שהגעתם להחלטה להפנות את בנכם לטיפול, שאתם ערים לקיומם של מגוון סוגי טיפול ושהקושי הוא בהחלטה מה הטיפול המתאים ביותר לבנכם. האם תוכלי לכתוב על איזה טיפולים חשבתם ואיפה ההתלבטות? תודה, אור-לי

אני מתלבטת לגבי סוג הטיפול ז"א האם לקחת לפסיכולוג קליני (שמתמחה בילדים כמובן) לפסיכולוג חינוכי (אין לי ספק שחלק מהבעיות שלו נובעות מכך) לפסיכולוג התנהגותי (מישהו שההתמחות שלו היא שינוי התנהגות ולא "גילוי הבעיה") האמת שלמרות כל הידע שיש לי בתחום, בכל הנוגע לילד שלי אני לגמרי לא יודעת באיזה שיטה לנקוט

אני מקיימת יחסי מין, והתחלתי לקחת גלולות בגלל פצעי בגרות ישבתי עם אמא שלי ליד הרופא והוא שאל אם אני מקיימת יחסי מין , אמרתי שלא והוא אמר לי שאם כך אני יכולה להתחיל לקחת גלולות מתי שאני רוצה. התחלתי לקחת גלולות בתקופה שהייתי אמורה לקבל מחזור. פעם ראשונה שקיימתי יחסים לא מוגנים הייתה ביום ה16של הגלולות ולא ידעתי שאני לא מוגנת. עברו 5 ימים מאז הפסקה בין חפיסה לחפיסה של הגלולות ועדיין לא קיבלתי מחזור וחוצמזה עברו 10ימים מאז המגע המיני. צלצלתי לרופאת נשים והיא אמרה לי לעשות בידקה עשיתי בדיקת הריון ויצא שלילי אני בהריון ?? מה אני עושה?? אני רק בת 17

שלום ללחוצה, אינני מבינה הרבה בנושא של מוגנות הגלולות לפי תזמון הלקיחה אך בכל זאת יש לי מספר דברים לכתוב לך: ראשית אם כל הקושי אני רוצה להמליץ לך לנסות להירגע, ייתכן שהמחזור אינו מגיע בגלל הלחצים הנפשיים שאת נמצאת כרגע. שנית אני ממליצה לך לעשות בדיקת דם שהיא הבדיקה המהימנה ביותר גם בנושא גילוי הריון (יש צורך לבקש מרופא משפחה הפנייה או מהגניקולוגית שהיית איתה בקשר). שלישית, יש היום בכל אזור מרפאות שעובדות עם בני נוער ועוזרות להם לעבור גם אם יהיה צורך (מקווה שלא) התמודדות עם הריון לא רצוי ולא מתוכנן. רביעית,יש גם אפשרות לקבוע פגישה עם הגניקולוגית שהיית איתה בקשר, לדעתי היא תוכל לתת לך תשובה בנושא. וחמישית ואחרון אם הייתי אמך הייתי מאוד רוצה לעזור לך במקרה זה, ייתכן וגם אמך כמוני, תשמח להיות שם בשבילך בהתמודדות הלא פשוטה שאת נמצאת כרגע. חשבי על כך, איך זה נשמע לך? בהצלחה! בתיה

יש לי בת בכורה בת חמש וחצי, בן בן שלוש וחצי ובת בת שנה. הבת הבכורה מזה חודשיים אינה מקשיבבה לי ולאביה. היא עושה מה שהיא רוצה, מתחצפת, מכה אותנו וקצת מקללת. שום עונש אינו מרתיע אותה, לדוג': להיכנס לחדר למספר דקות, לא ללכת לחברות אחה"צ, לא לארח חברים אצילנו בבית, לא לראות טלויזיה וכד'. מה עושים? איך מתנהגים עימה? אציין כי הילדה חכמה מאד!כמו-כן היא כל הזמן "נדבקת" לאחותה הקטנה, רוצה להרימה ואנו כועסים עליה בשל-כך. תודה מראש על עזרתך.

אורית שלום, האם את יכולה להצביע על משהו שקרה לפני חודשיים (בבית, בגן)? האם גם הגננת מדווחת על שינויים בהתנהגותה של בתך? עד כמה בתכם קיבלה/לא קיבלה את הגבולות שהצבתם לה עד לשינויים שחלו בהתנהגותה? אור-לי

לא קרה דבר חריג מלפני חודשיים. בגן הכל בסדר. אולי קצת הגננת לוחצת לקראת העליה לכיתה א', אבל לדעתי זהו דבר שיגרתי אצל הגננת. בעבר ביתנו קיבלה רב הפעמים את הגבולות שהצבנו לה. לדעתי יש קשר לקראת סיום גן החובה והמעבר לכיתה א', אולי היא חוששת?

אורית שלום, נשמע שבתך מנסה להגיד לכם משהו, אך עושה זאת דרך התנהגות שאינה מקובלת עליכם, ובצדק. אולי ניתן לבדוק אתה מה היא בעצם אומרת בהתנהגותה. אני מניחה שכשהיא מכה, מקללת או מתחצפת זה מכעיס ומעורר תגובה מצדכם, וזה טבעי. אולי ניתן לנסות להשהות את תגובתכם (שתינתן בהמשך) ולבדוק אתה מה הרגישה לפני שהכתה/קיללה. האם משהו הכעיס אותה? האם נפגעה ממשהו? וכו'. אני מניחה שאם תוכל לבטא את הקושי במלים, תזדקק פחות למעשים. השערתך לגבי חששותיה מהמעבר לכתה א' - גם היא בהחלט מתקבלת על הדעת. ניתן לבדוק אתה בעדינות מה המעבר מעורר בה ולהכיל את רגשותיה, כך שלא תצטרך לבטא בפעולות את מה שהיא מרגישה. בהצלחה! אור-לי

תודה על העצות. נתחיל ליישם ונקווה לטוב. אורית

אני לא יודעת אם זה מתאים לפורום הזה אבל אכתוב בכל מקרה אני בת 16 אמא שלי לא מסכימה לי להסתובב עם אחת החברות הטובות שלי... אני ילדה טובה בלימודים, טובה בבית.. והיא חושבת שהחברה הזו גוררת אותי לדברים רעים - וזה לא נכון!!! ניסיתי לדבר איתה והיא כל פעם אומרת - הילדה הזו לא נכנסת לבית שלנו, וכשהיא מתקשרת הביתה אמא שלי בכוונה לא עונה... ושהיא ראתה את המספר שלה בשיחות נכנסות היא כעסה עליי מאוד.... ניסיתי לדבר עם אמא שלי, אמרתי לה שאני מספיק גדולה כדי לבחור את החברות שלי ומספיק מבינה ויודעת מה טוב בשבילי ושיש לי עמוד שדרה ולא אתן לאפחת לגרור אותי.. אני מנסה להבין אותה.. יתכן והיא לא רוצה שאגרר אחריה, אך זו ילדה טובה ואני לא מבינה את אמא שלי.. כל פעם שאני מנסה לדבר איתה על זה היא פורצת עליי בצעקות ואומרת לי שכף רגלה לא תדרוך אצלנו בבית ואם היא תמצא שיחה ממנה, היא תתקשר לאמא שלה ותבקש שתתרחק ממני.... אני כבר לא יודעת מה לעשות אני נואשתתתתתתתתת

שלום שני, אני שמחה שפנית לפורום בשאלה, דרך שאלתך את מאפשרת להרבה אמהות לשמוע איך הבנות שלהן מרגישות. אז תודה לך! ולפנייתך, אין לי ספק שאת נערה בוגרת ועם עמוד שדרה, פנייתך מוכיחה זאת! נשמע לי שאמך מאוד מודאגת מחברות זו ושאלתי אליייך האם לדעתך יש דרך שתוכלי להרגיע אותה? מה אביך חושב? האם יש דרך שתוכלי להעזר בו? אולי אדם מבוגר אחר שאמך סומכת עליו? אולי לנסות להבהיר לאמך כמה את נפגעת מדאגתה, ולהזמין אותה לחשוב ביחד כיצד לפתור בעיה זו שכן זו אחת מהרבה אי הסכמות שיהיו לכן בדרך להתבגרותך, וכדאי ללמוד לפתור אותן בצורה שתתן לשתיכן הרגשה טובה! בהצלחה, בתיה

בתיה שלום, אני אם ל-4 ילדים , תאומים בני שש , ילד בן תשע ונשואת השאלה - ילדה בת 12 ,בתי ילדה חכמה מאוד אינטיליגנטית רגישה ואמפתית, אולם אינה עוברת את הפאזה המצופה בעינינו לילדה בגילה, היא כל הזמן 'לא מחליטה' , מבקשת מוצא קל בכך שאני אחליט עבורה , מחולצה לאירוע מסויים ועד לשאלות קטנות ביותר שאני מצפה ויודעת שהיא יכולה לענות עליהן בעצמה אך היא ממש לנגד עיני לכאורה מסתבכת עם ההתלבטות של עצמה , אם אני מבקשת משהו היא עונה בשאלה 'איפה' , אני לא מבינה וכדו' , לדוגמא , היום הלכה לקנות בסופר ממתקים לעצמה לטיול, ובנוסף הזכרתי לה שיש לקנות מעדן חלב ליום א' לבית הספר במסגרת שבועות, הילדה חזרה ושאלה אותי " מה הכוונה מעדן חלב? מילקי???" מדובר בילדה שחיה חיים נורמטיבים מלאי מעדני חלב וברור לי שהיא יודעת למה הכוונה, יש לי תחושה שהיא נמנעת מלקחת אחריות , נמנעת מלעשות דברים שיש סיכוי שגם תטעה בהם ולכן היא כל הזמן פורשת רשת ביטחון של שאלות מרובות המציבות אותה במעמד נמוך למדי לעומת אחיה הקטנים , מסרבת להתבגר . והדבר מוציא אותי מדעתי. במקביל עם חברותיה אני רואה דברים דומים= גם אם היא תיזום מפגש ותעלה התלבטות במהלכו היא לא תכריע ולא תנסה להכריע, למעשה באם אני רוצה למקד את הבעיה ,היא חוסר הרצון (ואולי היכולת - אך אני מתקשה להאמין שאכן זו הבעיה) להכריע בצומת של שאלה/בעיה, מחפשת פתרונות מוכתבים, ואני כל הזמן במאבקים מולה ,שתפסיק להציג בעיות כדי לקבל פתרונות מונחים אלא שתציב את הפתרון שלה,והדבר גורם לחיכוכים מרובים ביננו, אני מרגישה שהיא בכוונה מתיילדת והיא לעומת זאת נראית לי ממורמרת שכל הזמן יש לנו טענות כלפיה. למען הבהרת הרקע המשפחתי, משפחה רגילה , זוג הורים 4 ילדים , משפחה פעילה מאוד ומטיילת הרבה. אני מחפשת דרך אשר תסייע לי להפוך אותה ליותר אסרטיבית - דעתנית ובוגרת ,ולהסיר את סימני השאלה הרבים ולסייע לה להפוך למחליטה ולעצמאית. אודה מאוד לתשובתך וסליחה על השאלה הארוכה כל כך .

שלום לאמא משתדלת, אני קוראת בפנייתך הרבה תסכול, ואני רוצה להזמין אותך לשוחח עם ביתך על תסכול ודאגה זו ולנסות לבדוק איתה מה מפחיד, מטריד אותה בלטעות? מה יכול לדעתה לקרות אם היא תטעה בהחלטתה? כמו כן לא ברור לי האם היא הבת היחידה (שלושת אחיה הם בנים?) אני רוצה להזמין אותך לבדוק האם בתך בצורה זו מקבלת תשומת לב שאחרת לא תקבל? האם יוצא לכן לבלות, לצאת ליציאה של בנות בוגרות? (את והיא?). הרבה פעמים קורה לנו שאנו קצת שוכחים את האחים הגדולים ומצפים שהם יסתדרו בלעדינו קצת, אך האמת שגם הגדולים זקוקים לשומת לב שלנו, גם הם רוצים את החיבוק שלנו, בדרך אחרת, אך לא פחות מהצעירים! ולפעמים גם תשומת לב שלילית זו תשומת לב והיא מספקת את הילד (אני מתכוונת למריבות ביניכן בנושא הנ"ל). לגבי מצבה החברתי חשוב שתבררי עם המורה האם היא גם רואה את חוסר יכולתה של בתך להחליט או זו תופעה שרק את רואה בבית מול חברותיה ומולך? ולבסוף להזכיר לך שזו רק נערה בת 12, שלא להזכיר שהיא בעצם לא גדולה כל כך, היא אומנם הבכורה בילדייך, אך רק בת 12! בהצלחה, בתיה

18.5.07 שלום רב יש לי ילד בן 4 אשר לא מוכן לשתף אף ילד אחר במשחקים שלו. באים ילדים לבקר הוא לא מוכן לתת להם אף משחק, רק הוא משחק, כל משחק שם לוקחים הוא מיד לוקח להם ואומר זה שלי אני לא מרשה לכם לנגוע בזה ואם הילדים מתעקשים הוא פורץ בבכי וחוטף. אני כל הזמן מדברת איתו איך צריך להתנהג עם חברים שבאים אליו ולפעמים אני מחמירה ומענישה , ניסיתי את כל מה שאני חושבת וזה לא הולך. אני מבקשת עצות נוספות איך אני עוזרת לילדי לדעת להתחלק עם המשחקים שלו כדי שיהיה יותר חברותי. תודה. אמא מודאגת.

רינה שלום, את מפנה את שאלתך לפורום זה, שנושאו יחסי הורים וילדים. האם את מוצאת קשר בין נושא הפורום לבין קשייו של בנך? אם כן, את מוזמנת לפרט מהו ואנסה לסייע. אור-לי

הנה תשובה של מור. כדאי לך לקרא http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xPG-64,xFT-21806,xFP-22145,m-Doctors,a-Forums.html

איני חושבת ששאלתי רלוונטית לפורום זה, אך בכל זאת אשאל. אני עושה ספורט 5 פעמים בשבוע של שעה - שעתיים ויש לי בעיות בסדירות המחזור (הווסת) (אני בת 14 וקיבלתי את הווסת הראשונית בגיל 12), האם זו סיבה לדאגה? יכול להיות שאני עושה יותר מדי ספורט?

נעמה שלום, דאגתך לגבי הווסת נראת לי רלוונטית לפורום זה בהתייחסות לכמות הספורט שאת עושה. נראה לי ששעתיים ביום חמישה ימים בשבוע זה הרבה מאוד ספורט אלא אם כן את ספורטאית, המתמחה בתחום מסוים. האם את כזאת? אני רוצה להוסיף לשאלתך שאלות נוספת רלוונטיות: האם ירדת במשקל בזמן האחרון ? מה מצב התזונה והתאבון שלך? ממתי את עושה ספורט ואיזה סוג ספורט את עושה? למה את קוראת בעיות בסדירות המחזור? ולבסוף השאלה המעצבנת ביותר: האם הורייך מודעים לאי סדרים בווסת ומה דעתם? מקווה שלא הבהלתי אותך עם השאלות, אינך חייבת כמובן לענות לי (אם כי אשמח עם תעשי זאת) בכל מקרה חשוב שלפחות תעני לעצמך. דבר אחרון: את נמצאת בגיל שגופך צומח והוא דורש גם תזונה מסודרת וגם ספורט בצורה מבוקרת, בגילך יש נזקים לגוף שהם בלתי הפיכים, וכדאי להיות ערניים לכך.(מפנייתך נראה לי שאת מודעת לעצמך, וטוב שכך!).תמיד את יכולה ואף כדאי להתייעץ עם רופא המשפחה לגבי מצבך הגופני. אם תרצי לשתף ולענות על שאלותיי אשמח מאוד, ואם לא זה גם בסדר, תמיד לשרותך, בתיה

שלום בתיה, אשמח לענות על שאלותייך. אינני ספורטאית המתמחה בתחום מסויים. אתן לך הסבר מפורט על סוג הספורט ועל הכמות: ביום ראשון -שעה וארבעים חמש דקות - קיקבוקסינג ואירובי. ביום שני -שעה וחצי - קארטה. ביום שלישי -שעה-קיקבוקסינג. ביום רביעי-שעה וחצי עד שעתיים - קארטה (לפעמים חדר כושר -מכשירים אירוביים כשעה וחצי). ביום שישי - שעתיים וחצי- קיקבוקסינג (שעה) וקארטה (שעה וחצי). אני אוכלת מסודר (נמצאת אצל דיאטנית), ומקפידה לאכול בריא מכל אבות המזון. התחלתי לעשות ספורט בתחילת השנה במקביל לאכילה המסודרת וירדתי מכ-55 ק"ג ל-52 ק"ג (גובהי הינו 152 ס"מ - ה-BMI שלי תקין). כששאלתי על אי-סדירות במחזור התכוונתי לכך שחצי שנה בערך אין לי ווסת (קיבלתי לפני כחודש אך זה לא היה משמעותי כ"כ מבחינת הכמות והזמן). יש לי ספק לגבי הקשר של הפעילות גופנית משום שכאשר התחלתי בחופש הגדול לעשות ספורט ולשמור על תזונה היה לי וגם בתחילת השנה, אך אולי לקח לגוף זמן להגיב לפעולותיי. אשמח לקבל את תשובתך, נעמה

שלום , יש לי ילד בן 9.5 שנוטל ריטלין10 מ"ג ביום בשילוב עם 1 מ"ג רספידל. הבעיה שלו ואני לא יודעת אם יש קשר, שהוא בלילה מזיע בצורה מחרידה, בבוקר הוא קם ספוג כולו בזיעה וכם השמיכות והכל ספוג!! מה עושים????..הוא נוהג לישון מכוסה כולו עד מעל הראש כי יש לו פחדים ולכן הוא על רספידל. אני מיואשת. אודה לתשובה והכוונה.

לי שלום, נראה לי שכדאי להתייעץ בנושא זה עם הרופא המטפל של בנך. האם תרצי לכתוב מה מייאש אותך? אור-לי

היאוש בא בגלל שיש לו הרבה בעיות וזו רק אחת מהן,לפעמים כבר אני לא יודעת במה לטפל קודם ויש מצב שלפעמים אני פשוט מוותרת.

נמאס לי להעיר! בני בן ארבע וחצי ואני מוצאת את עצמי כל היום רק הולכת בבית ומעירה לו על דברים והוא לא מקשיב. הוא מתנהג כחרש, שום דבר לא ניכנס וברור ששום דבר לא יוצא. מה אני עושה איתו? אני מותשת מזה כבר ורק מלחשוב מה מצפה לי כשיגדל אני בכלל מעדיפה להעלם.

אורית שלום, בתור מטפלת במוסיקה אני לא יכולה להתעלם מהכותרת שנתת להודעתך :) עם זאת, המצב אותו את מתארת בהודעה עצמה נשמע לי יותר כ"ילד אסור, ילד אסור"... אשמח לשמוע יותר מה סוג הדברים עליהם את נוהגת להעיר, מה מפריע לך, ופרטים נוספים שאת מוצאת כרלוונטיים. כמו כן, אנא ספרי מעט יותר על הילד. בנוסף לכך ברצוני לשאול אם את מגדלת את בנך לבד ואם לא - מה מקומו של האב בתמונה. בברכה, אור-לי

תפסיקי להעיר כל כך הרבה ותראי שהילד יתחיל להקשיב. הסיבה שהוא לא מקשיב היא בגלל שאת מעירה כל כך הרבה והוא רווי. נסי את כאדם מבוגר לעמוד במתח הביקורות שאת מעבירה עליו ביום ותביני שכדי להישאר שפוי בונים חומות מגן. הייתי מציעה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי שיטפל בעצות התמודדות איתו. כיום יש דרך הקופה טיפול ע"י פסיכולוגים מומחים בהנחות מאוד יפות כך שזה מאוד נגיש. צרפתי לך לינק. http://www.clalit.org.il/he-il

אורית שלום, בסיום מכתבך כתבת שאם הקשיים בינך ובין בנך ימשכו, את מעדיפה להיעלם. אני תוהה אם גם התגובות שקיבלת כאן עוררו קושי שגרם לך להיעלם או להיאלם. אם אכן כך, אני מזמינה אותך לשתף. אור-לי

שלום בתיה בתי בת 16.תלמידה טובה ומכירה את הגבולות.הבעייה היא שכל הזמן היא בודקת ומותחת אותם. הילדה סובלת מאלרגיות ובכל נסיון יש נפילה-נסתה לעשן וכשהגבנו באיסור מוחלט שיקרה והתחמקהע,עד שהבינה שזה לא טוב לה. במסיבה השתכרה וסיימה את הבילוי באמבולנס,בבית החולים עקב תגובה אלרגית.לא מספרת את האמת אלא משקרת ומקבלת גיבויים מחברות. אתמול ידענו שהיא אצל חבר מסוים עם חברה וחוזרת עם הורי החברה.כשחזרה משהו החשיד בהתנהגות וששאלתי קבלתי תשובה שבאה עם אמא של החבר.גם יצאה כאילו לתת לחבר כסף שחייבת.מתחקיר שלי וחושים חדים אכן גיליתי ששיקרה.מי שהסיע אותה ואת החברה היה נער בן 18 שלקח ממנה 50 שקל עבור הדלק!!!! איך להתמודד? אני יודעת שהיא משקרת ויודעת את האמת- איך להבהיר לה שעדיפה האמת?. השקרים קטנים אבל אני דואגת שתשקר ותסתיר גם דברים מסוכנים( סמים,מין וכו...) תודה

רוית שלום, את שואלת כיצד להבהיר לבתך שהאמת עדיפה על השקר, אותי מעניינת יותר השאלה מדוע נערה בת 16 צריכה לשקר להוריה? מדוע בתך בוחרת לשקר לכם ולא להתמודד עם האמת? מדוע בתך צריכה להסתתר מאחורי שקרים, עד כדי לעשות דברים שמסכנים אותה! נראה לי שהגיע הזמן לבדוק נושא הגבולות בבית אך מהמקום של לתת לבתך את ההרגשה שהיא אכן בת 16 ולא ילדה קטנה שאמא צריכה לחשוד בה, ולבלוש אחריה (אני מתייחסת כאן למשפט שכתבת"אחרי תחקיר שעשיתי"). נראה לי שהגיע הזמן לשוחח עם בתך שיחה פתוחה, כנה בו אתם ההורים מבררים מדוע היא מרגישה שצריכה לשקר לכם, ומה היא צריכה מכם כדי שתוכל לסמוך עליכם ולספר לכם את האמת ובמקביל מה אתם צריכים ממנה כדי שתוכלו לסמוך עליה ולהפסיק את עבודת "הבילוש" אחריה. שימי לב רווית, לא כל מה שבתך תספר לכם ימצא חן בעיניכם (תנסי להזכר אלו דברים את עשית כמתבגרת, האם הכל סיפרת להורייך?). חלק מלהיות הורים למתבגרים זה לדעת לקבל את הדרך שלהם גם אם היא לא כל כך נראת לנו. (האם כל מה שעשית כמתבגרת, הורייך אהבו?, אני יודעת שאצלי התשובה היא שלילית!) ולסיום, חשוב כהורים למתבגרים להיות ערניים מחד למה שעובר על הילד שלנו אך במקביל לזכור שהוא מתבגר וזקוק למרחב שלו. בהצלחה בתיה

שלום רב בעלי ואני מתגרשים לאחר שהוא בגד בי. הוא כבר לא גר בבית מעל חודשיים,ניסיתי להחזיר אותו הביתה אך הוא לא מעוניין. יש לנו ילדה בת שנה וחמישה חודשים, ילדה חכמה מבינה הכל וממש בימים אלו מתחילה לדבר. איך אני יכולה להסביר לילדה כזו קטנה למה אבא לא גר איתנו, למה אנחנו ישנות הרבה אצל סבתא? הוא מצידו עושה טובה אם הוא מגיע פעם בשבוע לראות אותה, כבר קרה שהוא לא ראה אותה ולא שאל עליה שבועיים שלמים. אני מפחדת שהוא משגע אותה, שהוא לא עקבי, איזה נזקים יכולים להיגרם בטווח הרחוק? תודה

גלית שלום, נשמע שאת עוברת ימים לא קלים, ולצד הקושי האישי שלך גם מאוד ערה לצרכים של בתך. את שואלת איך להסביר לבתך את המצב בזמן שהפרידה כל כך טרייה ואת בוודאי פגועה וצריכה עדיין להסביר לעצמך מה קרה פה ואיך התגלגלו העניינים לאן שהגיעו. אני חושבת שאת עצמך עדיין זקוקה לזמן לעיכול ועיבוד השינויים בחייך. באשר לבתך, אני מאמינה שבשלב זה אפשר להסתפק בהסבר מאוד כללי וענייני. מה שחשוב יותר מההסבר המילולי הוא ה"מוסיקה" של דברייך, שחשוב שתהיה רגועה, בלי מטענים שליליים (שבאופן טבעי בודאי קיימים). את שואלת מה יהיו ההשלכות של יחסיו הנוכחיים של האב עם בתך. אולי בתוכך את שואלת שאלה עוד יותר רחבה ומודאגת לגבי ההשלכות של הגירושין עצמם על בתך. הפרידה ביניכם היא עדיין מצב חדש המצריך התארגנות מחודשת מצד כל הנוגעים בדבר. יתכן שגם הקשר הנוכחי בין בתך לאביה ישנה את צורתו ואיכותו. אין לדעת מה יהיו ההשלכות של פרידתכם על הבת, כפי שלא ניתן היה לדעת מה יכולות היו להיות ההשלכות של זוגיות שהיא אולי בעייתיית. אני מאחלת לך ימים קלים וטובים יותר. אור-לי

החזרתי לך תשובה למטה ,בהמשך לשאלה מריבות בין אחים, אשמח אם תוכלי לקרוא ולענות לי תודה :)

מ' שלום. תודה על האינפורמציה הנוספת. השבתי לך למטה. אור-לי

שלום אני אמא ל3 ילד בן ארבע ותאומים בני 11 חודש. יש לי בעיה עם בני בן הבכור אין יום שעובר מבלי שהוא בוכה. במידה והוא מבקש משהו ונענה בשלילה - התגובה המיידית בכי שיכול להמשך שעות. במצב זה הוא נשלח לחדר עד שהוא נרגע - בעבר הוא היה נרגע תוך 10 דקות. כיום זה כבר לא משפיע עליו והוא מסוגל לשהות בחדרו יותר משעה תוך כדי שהוא בוכה וצורח. כיום כשהוא מאוד אוהב מחשב - אז הוא יודע שכל פעם שהוא בוכה בכי ממושך ( כאמא אני מקבלת בכי שילד מקבל לא - ואין לי בעיה אם הוא מראה את הכעס שלו באמצעות בכי אך לא יותר מכמה דקות אני מסבירה לו שהוא יכול לבכות אך עליו גם ללמוד להרגע והוא לא צריך לבכות שעות.)בבכי ממושך הוא לא יוכל לשחק במחשב. זה עובד יפה יום יומיים וממשיך כלא היה. הבכי הממושך שלו יוצר מערכת של עצבים בכל הבית - שכן התאומים שומעים את הצרחות שלו ונבהלים ומתחילה סימפוניה רצינית של בכי , דבר שמאוד מקשה על התנהלות הדברים בבית. אני ובעלי הגענו למצב ממנו נמנענו מאוד שכן אנו לא מאמינים בדרך זו וכאשר הוא לא נרגע, נותנים לו מכה על הטוסיק אולי מזה הוא יחשוש ויפסיק לבכות להבא - מיותר לציין שגם זה לא עוזר. אני משתדלת מאז לידת התאומים מאוד להבין אותו ולהקדיש לו את הזמן אליו היה רגיל, אך לא תמיז זה מתאפשר. אני ובעלי מסבירים לו שיש עוד ילדים כרגע במשפחה וגם להם מגיעה התיחסות ואם הם בוכים אז צריך להרגיע אותם - מיד שהם נרגעים הוא מקבל את תשומת הלב שלו מיד בחזרה. אין לי מושג מה עוד אפשר לעשות בכדי למנוע ממנו את התקפי הבכי הממושכים האלה. חשוב לי לציין שבני הוא ילד מקסים ומלבד התקפי הבכי הללו הוא ילד משגע - הוא חכם ואפשר לדבר איתו בגובה העיניים והוא מסוגל להעסיק את עצמו בצורה מאוד בוגרת, הוא מאוד ביישן ומסוג הילדים שלא אוהבים ימי הולדת שכן לא אוהב את ההמולה סביבו. אשמח לייעוץ ודרכי התמודדות לילך

לילך שלום, בטרם אשיב בצורה מפורטת יותר, האם תוכלי לכתוב ממתי התחילו התקפי הבכי של בנך? האם מאז ומתמיד הגיב כך ל"לא" מצדכם? אור-לי

הי אור תמיד בני הגיב בבכי ללא, אך מאז לידת התאומים זה בכי ממושך שמגיע לפעמים לשעתיים מה שלא היה בעבר

שלום, אני בת 18 וקצת, השנה אני מסיימת יב', ובשנה הבאה אני הולכת לעשות שנת שירות. יש לי כל מיני דברים שמציקים לי - תמיד היה לי חוסר בטחון מעיק כזה, אף פעם לא הייתי שלמה עם המצב החברתי שלי, משהו שממש מפריע לי זה שאף פעם לא הייתי עם מישהו, לא היה לי חבר, למרות שרציתי ושהיו לי הזדמנויות. ויש לי קושי להסתגל לשינויים (נגיד מהחטיבה לתיכון היה לי קשה) ובגלל זה נראה לי שיהיה לי מאד קשה לעזוב את בצפר, חוצמזה יש הרבה דברים בי שאני לא שלמה איתם ומקשים עלי - חוסר בטחון, חוסר עקביות, אי יכולת להתמיד, ובכללי ההתנהלות שלי, איך שאני מנהלת את החיים שלי (קצת מסובך לפרט)... בכללי, יש לי בעיות שאני גוררת שנים (אלה שפירטתי), וגם שנים שאני חושבת על ללכת לפסיכולוג, כדי לראות מה אפשר לעשות עם כל זה, אם זה היה תלוי בי הייתי הולכת מזמן, אבל אף פעם לא הצלחתי לבקש מאמא שלי. בכל מקרה אני כרגע פשוט מרגישה רע בכל כך הרבה דברים, קשה לי בהרבה דברים, ואני חושבת שאני ממש צריכה את זה. יש לי כמה שאלות: 1. אם אני אתחיל ללכת לפסיכולוג מבערך עכשיו, ועד בערך אוגוסט של השנה הזו, (ז"א 3 חודשים) האם זה יהיה יעיל? האם יש סיכוי שטיפול כזה ישפיע עלי? (באוגוסט אני יוצאת לשנת שירות) ואם נגיד יהיו 2 פגישות בשבוע, או משהו כזה? 2. בשנת שירות עצמה אני אחזור הביתה כל שבועיים. האם טיפול פעם בשבועיים יכול להיות אפקטיבי? (כהמשך לטיפול של 3 חודשים...) 3. איך אני יכולה לבקש מאמא שלי?? אני לא יודעת איך היא תגיב, אני לא יודעת מה להגיד לה... חשבתי להגיד לה שיש לי הרבה על הראש בזמן האחרון, שבגלל שאני מסיימת בצפר אז נראה לי שיהיה לי קשה, שיש לי בלגן כללי בראש בזמן האחרון, משהו כללי כזה, לא שקר ולא אמת. מה אתם חושבים?? חשוב לי שתענו על כל השאלות!! הרבה הרבה תודה...

ל"אני" שלום, שמחתי לקבל את פנייתך שכן אין לי ספק שכמוך יש הרבה מאוד בני נוער המתמודדים בדומה לך סביב שאלת הלגיטימיות לפנות להתייעצות, אך בניגוד אלייך, אין להם את האומץ להפנות את השאלה! לשאלותייך, אתחיל בפנייה להורייך,איך את מכירה אותם? האם הם אנשים המודעים לטיפול? האם במשפחתך יש ניסיון להעזר בטיפול רגשי? חשוב שתבררי עם עצמך מאיפה החשש לפנות לאמך, האם החשש הוא שהיא לא תסכים או החשש הנו שלך מהרגשתך בצורך בקבלת עזרה? אינני מכירה את הורייך, אך מניסיון שלי בדרך כלל ההורים הם אלו שרוצים שילדיהם יעזרו בטיפול ובני הנוער הם המתנגדים. כך שאם תפני אליהם בדרך שתכננת , נראה לי שהם יתגייסו לעזרתך. לגבי שאלותייך הנוספות, בעיני טיפול רציף של שלושה חודשים (כ-12 מפגשים) הנו מספר מכובד של מפגשים לפחות כדי לקבל תמיכה ראשונית. עם המטפלת שלך תוכלי לדון על המטרה הטיפולית קצרת טווח ואיך להמשיך לאחר שתיכנסי לשנת שירות. לגבי שאלתך על תדירות המפגשים, אני אישית פחות דוגלת על פעמיים בשבוע טיפול אך שוב זה תלוי בך ובמטפלת שלך. מקווה שעזרתי, בהצלחה! בתיה

חברי פורום יקרים, אני שמחה ומתרגשת להתחיל בניהולו השוטף של פורום זה. עם חלקכם בודאי נפגשתי פה בעבר בתקופת ניסיון בת שבועיים ואחרים אפגוש כאן לראשונה. אני מזמינה אתכם לפנות לפורום בשאלות המטרידות אתכם ביחסיכם עם בניכם ובנותיכם (הצעירים, המתבגרים והבוגרים). בשאלותיכם לפורום אני מעודדת אתכם לתאר את המצב לגביו אתם מעוניינים להתיעץ או להתלבט יחד ולפרט ככל שנראה לכם נכון. כמו כן, אני ממליצה לכל הפונים לפורום להשתמש בשם קבוע (בדוי או או אמיתי), כך שהתמונה המתקבלת על ידיכם תהיה שלמה ככל האפשר ותאפשר לי לתת לכם מענה מתאים יותר. בתשובותיי אליכם אביע לעתים את דעותי ומחשבותיי. פעמים אחרות יתכן שתשובותיי לא תהיינה חד משמעיות. לעתים אזדקק למידע נוסף, אעלה בפניכם שאלות למחשבה ביניכם לבין עצמכם ושאלות לדיון יחד עמי ועם משתתפי פורום אחרים. במקרים אחרים, יתכן שאמליץ לפנות לעזרה מקצועית מחוץ לפורום. אני מאחלת לכולנו שיווצר ביננו דיון פורה ומצמיח. אור-לי מרדר

בהצלחה

תודה לך אילנה. ולכלל חברי הפורום- בהודעתי הזמנתי אתכם לפנות לפורום בשאלות המטרידות אתכם ביחסיכם עם בניכם ובנותיכם. אני כמובן מזמינה גם בנים ובנות להעלות התלבטויות באשר לקשר עם הוריכם. אור-לי

ברכות אור-לי לניהול הפורום. אני יודעת שהפורום בידיים טובות. בהצלחה ורד

הי בני בן שנתיים וחצי ולפני מס שבועות ילדתי את אחיו. בגלל ה"תוספת" החדשה אני לא פנויה לבני הבכור כמו שהייתי לפני כן, בעלי עכשיו יותר איתו ונותן לו המון אהבה. אבל הוא לא "אמא". למרות שיש לי רגעים שרק אני והוא ביחד אני מרגישה עצובה שאני לא יכולה להיות איתו כמו פעם. הלילה היה חולה ורצה את אמא, הייתי איתו אבל נאלצתי לעזוב אותו משעה מסוימת כדי להניק את אחיו. אני מרגישה לפעמים שזה ממש לא פייר בשבילו האח החדש ותוהה לפעמים אולי היינו צריכים לחכות עוד כמה שנים. כל פעם שבני בא בבוקר למיטה שלי ורואה את אחיו צמוד לי לציצי אני מרגישה כאילו אני בוגדת בו. הוא כבר לא יכול להכנס תמיד בבוקר למיטה שלי ולהצמד אלי כמו פעם אמא עצובה "

רינת שלום, ראשית, אני רוצה לברך אותך במזל טוב! אני מודה שהעצב העולה ממכתבך גורם לי לשאול את עצמי אם זה מתאים, מה שמעורר אצלי את השאלה עד כמה תופס אצלך העצב מקום מאז הלידה. עד כמה יש לשמחה בתינוק החדש מקום לצד העצב על הזמן הפחות עם הבן בן השנתיים וחצי. נשמע שאת ובעלך עושים ככל יכולתכם כדי לאפשר לבנך הבכור לקבל זמן "אמא" וזמן "אבא" איכותיים. נכון שאבא הוא לא אמא, אבל הוא יכול להיות הרבה מאוד - לא פחות מאמא. נשמע לי שאת מקשה על עצמך בשאלה אם נהגתם נכון ואם לא ראוי היה להמתין מספר שנים עד ללידת בנכם השני. כמובן שאין לדעת "מה היה אילו...", אך "הפרעות" כאלו או אחרות תמיד קיימות, ושכשזה קשור לאיזשהו סוג של היפרדות מהילד, גם אם זמנית, זה קשה. נשאלת השאלה, באיזה אופן את יכולה לתת לבנך הבכור את התחושה שאת עדיין אתו, גם אם את גם עם התינוק. יתכן שאת עושה את זה, ועדיין לא מרגישה שזה מספיק. אני תוהה גם עד כמה את עצמך מאמינה שמה שאת מעניקה לבנך הבכור הוא טוב דיו, גם אם איננו "מושלם". דבר נוסף- משתמע מדברייך שאת עסוקה מאוד במחיר שבנך הבכור משלם על הולדת התינוק. ואולי יכולה להיות בכך גם תועלת עבורו? אני מאחלת לך ימים יותר קלים, והרבה הנאה, לצד העצב שגם הוא קיים. כפי ששני אחים יכולים להתקיים בשלום זה לצד זה... אור-לי

בתי בת ה - 6 סובלת בחודש האחרון מפחדים בלילה. היא מתעוררת בלילה וחולמת שמישהו בא ולוקח את אחותה הקטנה(בת השלוש וחצי) ואז מיד באה לחדר ההורים ורוצה לישון איתנו ואומרת שהיא רוצה את אמא ומתגעגעת לאמא. בהתחלה נתנו לה לישון איתנו כמה ימים ואז הפסקנו את זה ולמרות שעבר כבר יותר משבוע, היא ממשיכה להתעקש לישון איתנו ואומרת שהיא מפחדת וצורחת ומעירה את כל הבית. היא לא מוכנה להרגע עד שלא באים ללטף אותה ליד המיטה שלה. באופן כללי אין שום שינוי במהלך היום אצל הילדה. אני נמצאת איתה המון (כך שאין לה חסך אם), הדבר היחידי הוא שהגננת שלה בגן עברה הפלה בשלב מתקדם של ההריון ודיברו איתם על זה בגן אבל גם אני דיברתי איתה והיא לא הראתה סימנים מיוחדים שהנושא כלכך משפיע עלייה מעבר להיותה כמובן עצובה ומכך שהיא מתגעגעת לגננת. בלילה האחרון בעלי ואני איבדנו סבלנות, לאחר שהיא עשתה סצינה של שעתיים והעירה את כל הבית וגם את האחות הקטנה. ניסינו לאפשר לה לישון על ספה קטנה ליד המיטה שלנו אבל היא לא הסכימה ובסוף מאוד צעקנו עלייה ואמרנו לה שגם אם מפחדים לא צריך להתנהג בצורה כזאת. מה לעשות? אנחנו כבר עיפים ומיואשים מהנושא, מיותר לציין ששנינו בבוקר עובדים וקשה לתפקד ללא שינה.

נטע שלום, פנית לפורום שלשום, לאחר שבעלך ואת הצבתם לבתכם גבול ברור יותר. מעניין מה קרה בעקבות כך בשני הלילות האחרונים. בתך מגלה קושי ויתכן שהדבר אכן קשור להעדרה של הגננת ולהסבר שקיבלו היא וחבריה לגן לגבי הסיבה להיעדרות. היא מדברת על געגועים לאמא (גם גננת היא דמות "הורית") וחולמת על פרידה מאחותה (כפי שהיא נפרדת מה"אחות" שעוד לא נולדה - בת הגננת). נראה שאת ובעלך מנסים להקל על בתכם בתקופה זו. אמרת שהיא נרגעת מליטופים במיטתה. אם כן, אולי אפשר לחזור לצורת ההרגעה הזו, באופן שייאפשר את המשך התמיכה בה, אבל גם את החיים הסדירים של שאר בני המשפחה. בהצלחה! אור-לי

בן 12 מפונק זוכה תמיד בתשומת לב של כל בני המשפחה וגם המורחבת, מבריק בציונים שלו וחברותי מאוד עד ראש ועדת התלמדים בב"ס , לפני כמה שבועות השתמש בפלפון של אשת דודו( שבטח כולם מקנאים בו למה הוא ולא הילדים שלה) בלי רשות ובו התחילה סכסוך קל בין הדודים (2)שלו שכנראה היה חסר רק שהילד הזה ידליק האש אבל העיצים היו מוכנים מקודם. בין הדודים חזר יחס הדדי אבל לא כמו פעם..ושלשום הנער הזה החליט לקחת אשמה לספור ולקח 25 כדורים והתמוטת ובב"ח קבל הטפול הרצוי והו בסדר פיזית ועומד להשתחרר היום. בבקשה כדודה שלו וההורים מתוסכלי שבנו אלי כדי שאיעץ להם מה לעשות אך נתנהג איתו שלא יחזור על המעשה שלו שוב .......דחוף תשובה בבקשה

טמי שלום, את מתארת מצב קשה של אחיינך - מצב שהגיע עד לנטילת כדורים ולאשפוז. אני מניחה שהמצב מורכב מכפי שתיארת ושהקשיים התחילו עוד בטרם השימוש בפלאפון והמריבה המשפחתית. יתכן שעם השחרור מביה"ח נתקבלה המלצה לגבי המשך הטיפול בנער. אם הדבר עדיין לא נעשה, אני ממליצה להפנותו לטיפול רגשי. בברכת בריאות טובה, אור-לי

הבת שלי בת 12 יש לה כמה בעיות לדוגמה - חוסר הערכה עצמית , אי רצון ליצירת קשר עם חברות למרות שכולם רוצים להיות בחברתה , פחד ממבחנים , בזמן האחרון לא מצליחה להרדם בלילה ולכן קשה לה להתעורר בבקר, התפרצויות זעם , ניסיתי לדרבן אותה ללכת לפסיכולוג היא מתנגדת בתוקף. מה עלי לעשות?

מ,צ שלום, אשמח אם תוכלי לפרט מעט יותר לגבי קשייה של בתך. למשל: מתי התחילו התופעות אותן את מתארת? כיצד התמודדתם אתן עד כה? האם קרה משהו לאחרונה שמקשה על בתך להירדם ושיכול להביא להתפרצויות הזעם? מה אומרת בתך לגבי קשייה? אם תוכלי להשיב על שאלות אלו ייתכן שאוכל לסייע יותר. בברכה, אור-לי

לבתיה שלום! בת ה-13 שלי נלחמת בעיקר בי אך גם בכל העולם. לא מרוצה משום דבר, עצבנית, לא מתפקדת בבית הספר,מחוררת את גופה(בבית) משוטטת עם חברה מוזנחת .הספיקה להשתכר עד אבדן חושים, לעשן, לצרוח בבית וברחוב ולקלל כנ"ל, לאחרונה חתכה את ידיה בעקבות ויכוח בענין גבול שניסיתי להציב. הילדה חכמה מאד.מניפולטיבית, מדברת בצרחות או בלחישות. נפרדתי מבעלי לאחרונה,אך הוא לא היה אב מתפקד וכמעט לא היה נוכח בבית.בעבר טיפול פסיכולוגי ולאחרונה טיפול משפחתי. אין כל שינוי בהתנהגות.יש קושי עצום בהצבת גבולות, היא, לא מפסיקה לרצות ולדרוש דברים, לא הכל נעשה לשביעות רצונה ואז יש התפרצויות זעם, צרחות אלימות, בריחות ועוד.המצב נמשך כבר מעל שנתיים ומחמיר. איך לעצור את ההיתדרדרות? מה לעשות ?

שוש שלום, התאור שאת מתארת הוא בהחלט קשה, נערה בגיל כה צעיר שמשתכרת עד אובדן חושים, מחוררת את עצמה, משוטטת ברחובות, מתפרצת בהתקפות זעם ללא שליטה, חותכת את עצמה, זו נערה במצוקה קשה מאוד, נערה שמאותת שקשה לה מאוד עד כדי רצון להעלם!. את מספרת על כך שנפרדת מבעלך לאחרונה, אך אינך רואה בכך בעיה היות ובעלך לא תפקד כאב, השאלה שלי היא האם ייתכן שבתך חושבת ומרגישה אחרת? עיצרי לרגע את כעסך המכסה על דאגה אמיתית ונסי להיזכר מה הביא לשינויי התנהגות בתך, האם ייתכן שבתך עברה טראומה? נפגעה ממשהו או מי משהוא?איזו ילדה היא היתה לפני שנתיים? איך בתך מתפקדת ותפקדה בעבר בבית הספר? האם החברה שלה היא רק חברה שלילית או בית הספר היא מתנהגת אחרת מהבית? האם בתך בת יחידה או יש ילדים נוספים במשפחה? לשאלתך מה כדאי וניתן לעשות, באופן רגיל הייתי ממליצה לפנות לטיפול, לא ברור לי מה קרה בטיפולים שלא עזרו, אך ברור מאליו שכרגע בתך, ילדה בסיכון, וככל שתצליחי להגיע אליה מוקדם יותר כך סיכויי ההצלחה במתן עזרה גדולים יותר. האם יש לבתך אדם מבוגר במשפחה שהיא סומכת עליו ויכול להגיע אליה? אם כן אולי כדאי להעזר בו. אל תתייאשי, זה הדבר החשוב ביותר. המשיכי לחפש דרכים ואנשים שיכולים להגיע לבתך, ולהבין מה קורה לה, מהו הייאוש הגדול שהיא עוברת עד כדי רצון לפגוע בעצמה. אולי תרצי לשקול אפשרות שאת תעזרי בייעוץ הורים על מנת להצליח להגיע לבתך. בהצלחה בתיה

לבתיה, אני מודה לך על תשובתך. מנסה עוד טיפול , לי ולילדה. שוב תודה.

מצטערת מראש על השאלה הארוכה: ייש לי 2 ילדים בן 9 ובת 5 שכל הזמן מחפשים אחד את השני על כל דבר וכל הזמן, ניסתי להתעלם, ניסיתי להגיב ולא מצאתי שום שיטה. הבן נורא תלותי בבת או שהוא זקוק שהיא תשחק איתו (והוא יודע איך להשיג זאת, מציע לה לשחק במשהו שהיא אוהבת, לפעמים משחד אותה במדבקה וכו, מאוד יצירתי בעניין) או שהוא שונא אותה עד עימקי נשמתו. אין מצב ביניים. היא מבחינתה יודעת להעסיק את עצמה יפה ולא ממש זקוקה לו כמו שהוא זקוק לה אבל יודעת איך להוציא אותו משלוותו (מה שלא קשה - ילד מאוד חכם, אבל עם פתיל מאוד קצר). ברגע שאחד נוגע בשני אפילו נגיעה קלה מתחילות צווחות אימים בעיקר מהבן ובכי היסטרי מהבת. הבן לא מסוגל להבליג על כלום, גם לא על הוצאת לשון של הבת... הם כל הזמן רוצים שאשפוט הוא עשהלי /היא עשתה לי . תחרותיים חבל על הזמן ובלי סיבה ברגע שאני מדברת עם אחד מהם על ההתנהגות שלו הוא ישר שואל על ההתנהגות של השני (בעיקר קורה לי עם הבן). האם הציפייה שלי מהבן לבגרות (בכל זאת גיל 9), הבלגה במידה מסויימת מוגזמת? איך פותרים את כל המריבות וכל מה שנלווה אליהם ויוצאים שפויים מכל זה? אשמח לקבל את עצתך...

מ' שלום, בטרם אשיב לך ביתר פירוט, ברצוני לשאול מה קורה כשאת אינך בסביבה. האם המצב אותו את מתארת מתרחש גם כשאינך בבית? אור-לי

כשאני לא נמצאת, הם נוטים להסתדר עד לרגע המחלוקת ואז באים בריצה הוא הרביץ לי (כשכאן הקווים האדומים שלי) הוא עשה לי וכו' ושוב אני מוצאת את עצמי במצב של להתערב או לא....אין פעם שהם משחקים ביחד ונפרדים בדרכי שלום כל אחד לדרכו בלי מריבה לסיום. גם כשאני לא נמצאת והסבא וסבתא נמצאים לדוגמא הם מוצאים על מה לריב.

מ' שלום, את מתארת את התחרות בין שני ילדייך וכותבת ש"אין להם על מה". אני מאמינה שבהיותם ילדים לאותם הורים יש להם הרבה על מה להתחרות: תשומת לב, אהבה... מצבו של בנך נשמע מתיאורך רגיש יותר. בהיותו הבן הבכור, כמעט לא סביר שלא יקנא באחותו הקטנה. יחד עם זאת, הוא תלוי בה. יתכן שכישוריו החברתיים פחות טובים משלה ולמרות הקנאה והמריבות הוא מעדיף לשחק עמה מאשר ליזום קשרים אחרים. אם אכן כך הדבר, נראה לי שרצוי לעודדו ולסייע לו ליצור קשרים חברתיים נוספים עם בני גילו, לארח ולהתארח, כך שהתלות שלו באחותו תהיה קטנה יותר. אולי אם יזדקק לה פחות, גם יכעס פחות. יתכן שאם אחותו תחוש אותו פחות נזקק לה, יתהפכו היוצרות והיא תזדקק לו עוד יותר ותשתדל לא להצית את הפתיל הקצר שלו. באשר לרגישות של הבן - כדאי לחשוב מה מקורה, איפה היא עוד מתבטאת ואולי מקשה עליו וכיצד ניתן להקל עליו. את שואלת איך ניתן לפתור את כל המריבות ומה שנלווה להן. נראה לי שהציפייה לפתור את כל המריבות היא לא ריאלית. חלק מהמריבות בודאי לא תוכלי לפתור. יתכן גם שככל שתשתדלי פחות להתערב ולפתור, כך יתעורר בילדייך הצורך לפתור את קשייהם בינם לבין עצמם, או אולי אפילו לא ליצור את המריבות הללו מלכתחילה. כמובן שתזדקקו כולכם לזמן על מנת לשבור את הדפוס הזה אליו נקלעתם כולכם. בהצלחה! אור-לי