פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

איך גורמים לילד (בכור ) בן 8+ להפנים שיש הבדל בצורת הדיבור ובאינטונציה בין הורים לחברים? למרות שיחות רבות, כעסים, עונשים, אני מרגישה שזה עדיין לא הופנם אצלו, וכי הוא מרשה לעצמו לדבר בצורה שאינה מקובלת עלי. ראוי לציין כי מעולם לא הצגתי את עצמי כחברה שלו אלא להפך כהורה שחלק מתפקידו הוא לחנך אותו. מה כדאי לעשות?

ערב טוב, השאלה מאד מאד כללית ואני לא יכולה לענות עליה. את שואלת משהו ברמה מאד תאורטית - איך גורמים לילד.. ? . מכיוון שאני עונה כאן עד מחר,בואי נסי להציג את מה שקורה אצלכם באפן ספציפי,כולל תאור קצר של הילד,של מע' היחסים בינכם ודוג' למה שמפריע לך ואשמח לענות. מור

מור שלום, צר לי לקרוא שאת עוזבת, את עזרתי מאד בכל פעם שפניתי אליך בפורום. אני מאחלת לך הרבה הצלחה בהמשך דרכך. שאלתי היא קשורה למעבר מקום מגורים והגן החדש של בתי הבכורה. מורן בת שנתיים וחמישה חודשים, כרגע בפעוטון בקיבוץ. בספטמבר היא אמורה לעבור לגן אחר בקיבוץ יחד עם כל הקבוצה לשה. אנו עוברים לבית חדש ובאפשרותנו לעבור לפני תחילת שנה הלימודים (לפני המעבר לגן בקיבוץ) או בדצמבר - ינואר. שאלתי היא מה עדיף לילדה: לעבור לגן אחר, יחד עם הקבוצה שלה בקיבוץ ואז בדצמבר לעבור לבית חדש וגן חדש או לעבור מגורים וגן בספטמבר. סיבת ההתלבטות שלי היא שבאמצע חודש יוני בעלי, הבנות ואני נוסעים לבקר את המשפחה שלי בברזיל למשך חודש וכאשר אנו חוזרים אבא שלי חוזר איתי ויהיה איתנו חודש גם. כלומר, חזרה מלאה לשגרה החל מה-16.08.07. האם ספטמבר לא יהיה לה צפופ מידיי? תודה רבה על העזרה ושוב, בהצלחה! פאולה

הי פאולה, שמחה לשמוע שעזרתי,תודה : ). אין לי תשובה חד משמעית. את צריכה להחליט מתוך הכרות שלך עם הילדה מה יהיה קל יותר עבורה. יש ילדים שיכולת ההסתגלות שלהם מאד טובה,יש ילדים שזה קצת יותר קשה להם,יש ילדים שרואים שינוי כמן הרפתקה,יש כאלה שבשבילם זה סוף העולם.. לכן,אין תשובה חד משמעית אלא זה משהו סוביקטיבי. מבחינת האינטואיציה שלי (ושימי לב,רק האינטואיציה,לא ידע מקצועי ולא שום דבר אחר),במידה ומדובר בילדה שסה"כ אין איתה קושי מיוחד,אני הייתי עוברת בספט' ומסיימת עם כל השינויים ואז דואגת לזה שהחוד' הבאים יהיו מאד רגועים וללא שינויים. אני הייתי מנסה לקשור לילדה את כל השינויים יחד כאילו האחד קשור בשני כך שבעצם מדובר בשינוי אחד או שניים ולא בחמישה. מכיוון שאת כבר הרבה זמן בפורום,את בטח יודעת שאני מאד מאד מאמינה בהשפעה של הדרך זבה ההורה מציג את הדברים בפני הילד. במידה שהורה יכול ביצירתיות להפוך את הדברים למשהו "קסום" וכיפי,הילד ירגיש כך פחות או יותר. במידה שההורה מציג את הדברים כאילו זה איום ונורא ואתה ילד נורא נורא מסכן,הילד ירגיש מסכן. בהצלחה ותהנו בברזיל, מור

בתיה שלום, תודה עבור תשובותייך המהירות, המקצועיות ושעוזרות לי כל כך. שוחחתי עם בתי אתמול בצהריים - שיחה מתוך דאגה. העברתי לה את התחושות והרגשות שלי למצבה- אמיתי, ממש מהלב, כמו שאני חושבת ומרגישה, שיחה שקטה, ללא ויכוחים. בפעם הראשונה היא הקשיבה וכמעט בכתה. היא אמרה לי שהיא מאוד עצבנית ואינה יודעת למה. שהיא מתפרצת כי מוציאה עצבים ולא יכולה להתאפק ומה שהיא אומרת זה מתוך עצבים באותו הרגע וזה מה שיוצא לה, שהיא לא מתכוונת. הגענו לפשרה שאם היא מרגישה עצבנית היא תכנס לחדרה, תפרוק את כעסה או שתגיד לנו "אני עצבנית היום" אך בשום אופן אינני מוכנה לקבל אמירות מהסוג שנאמרו על ידה , או התנהגות דומה. הסברתי לה בדיוק את המשמעות של מה שנאמר. חיזקתי אותה המון והרגשתי כי היא זקוקה לחיזוקים, לדברים טובים שאני והיא לבד , בלי שהאחים שלה מסביב. היא הבטיחה כי תחשוב לפני שהיא מוציאה דברים כל כך קשים והרושם שלי כי היא הבינה ואני מקווה שהיא גם תיישם את ההחלטות. שוב תודה.

לאמא שלום, את צריכה להיות גאה בעצמך, לא פשוט להשאר רגועים ולהגיד את הרגשות שלנו מבלי להוציא את הכעסים ("היושבים" על הרגשות שלנו) ואת הצלחת לעשות זאת וממקום זה אפשרת לבתך להתחבר לרגשות שלה בלי "כיסויים" ו"בעיטות" ולהגיד פשוט מה היא מרגישה. היא אגב דיברה מאוד אמיתי, באמת היא לא יודעת מה קורה לה, ה"עצבים" שהיא מדברת עליהם מאוד מאפיינים את הגיל, והכי מתסכל זו התחושה של לא להבין את עצמך ורגשותייך. היא הבטיחה לך "לחשוב לפני שהיא מוציאה החוצה". אני רוצה לבקש ממך לא לבנות על זה ולא להתאכזב אם היא לא מצליחה (קרוב לוודאי שהיא לא תצליח רוב הפעמים) וזאת משום שאת מבקשת איזו שהיא התאפקות שהיא קשה גם לנו כמבוגרים (אגב, שימי לב איזו דוגמא אתם נותנים כאשר משהו מכם עצבני - הרבה פעמים זו התנהגות נלמדת), קל וחומר למתבגר שההורמונים "משתוללים" אצלו בגוף. אז בבקשה לא להתאכזב אלא בעיקר לנסות להיות איתה ברגעי ההתפרצות וכן, את צודקת, היא צריכה הרבה חיזוקים וגם זמן איכותי עם אמא ללא האחים הצעירים. בהצלחה בתיה

צהריים טובים, לאחר שנתיים וחצי של ניהול הפורום,החלטתי אחרי הרבה התלבטויות,להפרד מכם. התחלתי את הפורום מתוך תקווה שיצליח ויתן מענה להורים,אבל לא ציפיתי שיצליח כ"כ.... הצלחת הפורום,הפידבקים שאני מקבלת גם מהורים וגם מאנשי מקצוע,ממלאים אותי בכל פעם מחדש בהמון שמחה והמון מוטיבציה להמשיך ולתרום כמה שיותר מנסיוני. אבל עם זאת,אני גם אמא לשתי ילדות שעדיין מאד זקוקות לי,לתשומת הלב שלי,לזמן הפנוי שלי...,אני גם אשת מקצוע שהיום נמצאת במקום אחר לגמרי ממה שהייתי ביום בו הקמתי את הפורום וישנם שבועות בהם אני נמצאת 4 - 5 ימים בשבוע באזורים שונים של הארץ,אני גם "אמא משוגעת" שמבשלת 5 פעמים בשבוע ותמיד תמיד אוכלת צהריים עם בנותיה.. ואני גם אדם שלפעמים זקוק לשעה של רביצה מול הטלויזיה כדי לאוורר את הראש. בחצי השנה האחרונה הרגשתי רגשות אשם על כך שאתם מחכים יומיים שלושה ולפעמים גם שבוע לתשובה . העומס הכריע אותי לא פעם ולא פעמיים. בלב כבד,החלטתי להפסיק לנהל את הפורום. אני מודה לכם על הסבלנות,על הפרגון,על האוירה הנעימה שנוצרה כאן בפורום ומאחלת לכל אחת ואחד מכם הרבה הרבה אושר בגידול ילדכם. הרבה בהצלחה במשימת ההורות,מכל הלב. להתראות, מור אני אענה על השאלות עד יום ה' השבוע.

מור תודה רבה לך על כל מה שעשית כאן, חבל מאוד שאת עוזבת ומן הסתם הפורום לא יהיה פעיל עוד.רציתי גם לומר שלמדתי ממך המון,לקחתי הרבה עיצות ורעיונות. שוב תודה לך ובהצלחה

למור היקרה שלום, תודה רבה על כל מה שהענקת לפורם ועניתי על השאלות בסלנות רבה והתייחסות מעמיקה,עצותיך ממש עזרו ואף הרגיעו את הלב המודאג והחושש. קשה להיפרד ממך-אבל סדר העדיפויות דורש את שלו. תודה רבה ענקית, בהצלחה בכל מעשי ידיך. יהודית

בתיה שלום, כתבתי לך כבר לפני כמה ימים על בעיות התנהגות של בתי בת ה- 11.5 ותודה לך עבור עצותייך ותשובתך העניינית. היום בבוקר היא אמרה דברים מאוד קשים. במריבות רגילות של בוקר והמשך הכעסים וההתבטאויות שלחלקן התרגלנו כמו"אתם לא אוהבים אותי" אני סתומה ומפגרת וכו' היא אמרה משהו כמו : הלוואי שיום אחד ירצחו אותי ותמצאו אותי כמו תאיר ראדה! בעלי איתם בבוקר וזה מה שהוא סיפר לי ואנחנו בשוק מוחלט ממה שהיא אמרה. אני לא מצליחה לתפקד . המחשבה שאני רוצה לחשוב זה שהיא מנסה בכל דרך אפשרית להשיג את תשומת הלב וחושבת שעל ידי אמירות או מחשבות כאלו זה מרכז התשומת לב וזה מה שמושך תשומת לב (כמו הפרשה הזו) אבל בתיה - זה יכול להגיע עד כדי חשיבה מהסוג הזה??? בבקשה תגידי לי שזה רק תשומת לב ולא משהו אחר? היא מאוד מקנאה באחים שלה - מאוד! מנסה לתפוס את כל תשומת הלב, להיות הכי טובה, הכי כישרונית והכי מוצלחת . אבל כמה רחוק אפשר להגיע? אני מחכה להגיע לצהריים הביתה כדי לדבר איתה על הנושא - דחוף והפעם אהיה מאוד ישירה שאני לא מוכנה יותר לשמוע כאלו דברים ובפעם הבאה אני פשוט מכריחה אותה ללכת לייעוץ שלדעתי היא זקוקה דחוף (אבל כמובן מסרבת).אני לא מצליחה לראות אותה מאושרת. איפה אנחנו טועים? זו ילדה שמקבלת הכל! לא חסר לה כלום! אבל אף פעם אינה מרוצה. כאילו לא "שבעה" ומנסה להשיג עוד ועוד. מה לעשות??.

שלום אמא, אני מאוד מסכימה איתך שהמשפט הוא קשה מאוד, מה מקורו האם תשומת לב או משהו אחר, זה בעיני פחות חשוב , חשוב יותר בעיני זה מדוע בתך מרגישה כה "לא שווה כלום", מדוע עליה להיות "הכי, הכי" במשפחה שלה, מה יקרה בעיניה אם היא תיהיה פחות "הכי, הכי". אין ספק שמצב בו בתך מרגישה את הלחץ להתבלט לטוב או לרע, זהו מצב לא בריא. את כותבת שבשיחה בצהריים תבהירי לה שאינך מוכנה לכך יותר ושתכריחו אותה ללכת לייעוץ, אני רוצה להציע לך לפנות אליה לא מתוך כעס, (שימי לב, הכעס שלך מכסה על הדאגה שלכם לבריאותה הנפשית!) חשוב להעביר לה את הדאגה ולא את הכעס (שהנו רגש מכסה). תעבירו לה את הדאגה שלכם למצבה ואת הצעה שלכם לפנות לטיפול כמשפחה! לא היא לבד(אלא אם כן היא מעונינת לקבל טיפול לעצמה). בעיני כפי שציינתי גם בעבר, כרגע כל המשפחה נפגעת מהתנהגותה של בתך, ואין לי ספק שמבלי שהיא מודעת לכך היא מנסה להבהיר למשפחה משהו. בטיפול תוכלו לפתוח את ערוצי התקשורת שלכם עם בתך, ומשם לצמוח כמשפחה. בהצלחה בתיה

הבן שלי לא מוכן לעזוב אותי אף לא לרגע לאן שאני הולכת בית הוא רודף אחרי ובוכה. גם כאשר אני אומרת לו היכן אני { כמובן שהוא לא נשאר לבד תמיד יש איתו מישהוא אח,אחות ,אבא .} וגם כאשר הוא שומע את קולי שרה או מדברת הטלפון עדין הוא מחפש אותי . אני משחקת איתו הרבה משחקי קוקו ,מדברת אליו כל הזמן ומספרת לו היכן אני . מה עליי לעשות אני צריכה לחזור למעגל העבודה ולא הייתי רוצה להכניס אותו למסגרת במצב זה .

בתאריך 6.5 שלחתי את ההודעה ,מדוע אני לא מקבלת תשובה . אודה לכם מאוד .

ערב טוב, את מוזמנת לקרא את השרשור הבא http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xPG-1,xFT-177,xFP-169,m-Doctors,a-Forums.html בהצלחה, מור

שלום רב, ראשית עליי לציין שהפורום הזה מבורך וממש עוזר לי בנושאים שונים. יש לי בן בגיל 2.5 ילד מאוד חכם, חברותי ועד לפני חצי שנה היה אפשר לכנותו "מלאך". לפני בערך 3 חודשים (נולדה לו אחות) הוא השתנה לגמריי וכן אני יודעת שזה בעקבות "גיל שנתיים האיום" ובגלל האחות החדשה ואני מקבלת את הכל לרוב בסבלנות והמון אהבה תוך כדי הצבת גבולות וסמכות הורית. אך מה שמטריד אותי זה שמה שנילווה לכך שהוא תמיד ניראה עצוב מתוסכל ונעלב. גם אם ממש לא ניראה לעין שקרה משהו. זה יכול להיות באמצע משחק משותף שלנו שבו זה ניראה על פני השטח שהוא נהנה ואז לפתע פיתאום מטיח את עצמו על השטיח ועושה פרצוף. לפעמים אני ממש במבוכה בהפתאומיות הזו. אז אני מנסה לדבר על ליבו, אך אינו משתף פעולה כלל אז אני מתרחקת והולכת לעיניניי. זה בסדר לנהוג כך?! ואיך ניתן לעזור לו בכך. זה גם מעציב אותי בדרך... שנית הוא מאוד רגיש לרעשים שונים, בחוץ יש המון רעשים, אופנועים, משאיות , שיפוצים מקדחות וכו' והוא תמיד כזה נעצר באמצע מעשיו ואומר "או מה זה? ואני עונה לו ועוד פעם הוא שואל ושואל אותן השאלות. הוא מאוד מפחד משואב האבק ויחד אם זאת מנסה להראות לנו את ההיפך מתקרב ומלטף אותו ואז במשך כל היום הוא מדבר על שואב האבק ואומר "אני מפחד משואב האבק" ואותו הדבר עם מוזיקת קונצרט שלפעמים שמים בערוץ הילדים (הוא מאוד מוזיקלי ויש לו חוש מוזיקלי מדהים) אך מיזה ספציפי הוא נרתע אני מעודדת אותו שאין לו מה לפחד בלי לשפוט מסבירה לו למה יש רעש וכו'. אבל הוא ניראה ממש מפוחד . גם אם לא הפעלנו את המכשיר יותר לידו הוא ניזכר בזה כל הזמן ומדבר על זה המון (במיוחד על השואב אבק) איך אפשר להשכיח ממנו את הנושא ואיך להקל עליו מפחדיו?

ערב טוב, לגבי החלק הראשון - נסי לחשוב מה הוא מרוויח מההתנהגות הזו ? עוד קצת יותר תשומת לב,אולי הזנחה שלך לרגע את שאר הדברים ופניות מאד גדולה אליו,אולי נסיון שלך לרצות אותו... אני לא יודעת מה הוא מרוויח אבל סביר שאם ההתנהגות ממשיכה,הוא מרויח משהו. כל עוד הוא ירוויח את זה,זה ימשך. ברגע שכבר לא יהיה רווח,לא יהיה "שווה" להמשיך. לגבי הפחדים - זה בהחלט הגיוני ומתאים לגיל. אני מוסיפה לינקים לתשובות קודמות לגבי התפקיד שלך כהורה בעניין. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/35/xFT/5581/xFP/5806 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/904/xFP/942 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/35/xFT/7122/xFP/7275 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/35/xFT/9477/xFP/9651 http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xFT-5492,xFP-5541,m-Doctors,a-Forums.html לגבי רעשים/פחדים שאפשר להמנע מהם - http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xFT-25389,xFP-25472,m-Doctors,a-Forums.html וכמובן אם התשובות האלה לא הספיקו,אפשר לעשות חיפוש בפורום פעם תחת המילה פחדים ופעם תחת חרדות. בהצלחה, מור

תודה על תגובתך. אני באמת אשים לב לתגובה שלי ומה הוא מנסה "להרוויח " ממני בהתנהגות זו. יש לי עוד שאלה. אביו אחראי עליו בנושא הרחצה ושהוא מטפל בו על שידת ההחלטה לפני/אחרי האמבטיה ואז לפעמים אני ניכנסת לחדר לשאול סתם משהו או סתם מציצה. איך שהוא רואה אותי הוא מתחיל להעיף את כל מה שיש על שידת ההחלטה בצורה אגרסיבית. אבל שאני לא ניכנסת הוא מתנהג יפה, ואני לא מתעצבנת מיזה או משהו. ההיפך אני פשוט יוצאת מהחדר בשיא האדישות תוך ידיעה ברורה שעליי להבליג. וזה קורה איך שאני ניכנסת לחדרו. מה לדעתך הסיבה לדעתך..? תודה

שלום רב! אתמול בצאת השבת בעלי לקח את ילדי בן 3.5 למדורות ל"ג בעומר. למחרת בגן שאלו אותו מה עשית, והוא אמר שיצא עם אבא ואחותו הקטנה (בת 4 חודשים) למדורה ושם הוא שרף אותה. כמובן שזה הבעת קנאה אבל איך מתמודדים עם מה שנאמר. (הילדה נשארה איתי בבית באותו ערב). בצהרים ניהל הילד שיחה עם אביו ואמר לו שהוא רוצה לצייר ציור שבו מופיעים אבא, התינוקת ואמא אבל את אמא אני רוצה למחוק מהציור. אבקש את התייחסותכם בנאמר תודה

שלום רב, בני הבכור בן 9 ויש לנו בעיה עם הכנת שיעורי הבית שלו. יש לציין שהוא תלמיד מצטיין ,אינו מתקשה בלימודים אך יוצר כל יום סערה לא ברורה סביב הכנת שיעורי הבית. הוא מתחיל להכין שיעורים בשעה 16:00 אחה"צ ומסיים אותם לפחות בשעה 21:00 בלילה. הכנת השיעורים מתבצעת טוב אך ורק שאני (אימו) יושבת לצידו ולא קמה אפילו פעם אחת.(יש לי עוד שתי בנות בבית בגילאים 5 ו 4 ). מה ניתן לעשות ע"מ לעזור לו בדרך נורמלית ע"מ שיבין ששיעורי הבית הם לא משימה משפחתית. תודה.

ערב טוב, אין ספק שהאמירה לא נעימה,אבל יש בה גם משהו מעודד וזה שהוא מבטא את הכעס/קנאה או כל רגש אחר. זה שילדים לא אומרים הרבה פעמים,לא אומר שהם לא מרגישים בדיוק את אותן התחושות של בנך. מבחינת התחושות,הן הכי נורמליות בעולם. חשוב לתת לילד לגיטימציה לבטא את מה שהוא מרגיש ולא לנסות "להשתיק" את התחושות או האמירה שלהם. בגילאים האלה העבודה צריכה להיות פחות מילולית וכדאי להעזר יותר בחומרים. את יכולה לקרא קצת על העניין כמה שאלות מתחתייך - אוהבת רק את אבא שיהודית שאלה. בנוסף למה שכתוב שם אצלכם כדאי לתת חומרים כמו צבעי ידיים,חימר שמאפשרים שחרור של הרבה כעס,אגרסיות... מעבר להמלצה לקרא על שיקוף שתמצאי בשאלה אליה הפניתי,אני ממליצה לקרא גם על הולדת אח חדש ב"שאלות ותשובות" משמאל (השאלה השניה בחלק - אח חדש) . בהצלחה, מור

שלום רב, אני אמא לפעוט בן שנה ושבעה חודשים. חמתי היא סבתא מקסימה, מתה על הנכד ואוהבת אותו אהבה אינסופית- שומרת עליו הרבה, מעניקה לו הרבה אהבה ודואגת לקנות לו המון מתנות ואלנו בכלל היא מאוד קרובה בלב ועוזרת הרבה. הבעיה היא בעיניין האוכל. אני באה ממשפחה עם נטייה להשמנה ולבעלי ואמו אין בכלל נטיה אך גם במשפחתם קיימת הנטייה (האבא והאחות צריכים לשמור). הבן שלי אינו שמן אך בשנה הראשונה היה באחוזון ה-90 ועכשיו ב-70. לבעלי חשוב לתת לו אוכל בריא בלי הרבה נישנושים כגון: שוקולדים, מטוגן וכו'...ובאופן מסודר הגישה של הסבתא היא שהאחריות שלה לפנק את הנכד גם אם זה מנוגד לרצון ההורים. היא מודה שגם אם אנחנו לא מרשים לו שוקולד היא בתור סבתא יכולה לתת לו גם אם לא נדע. כמו כן ברגע שהיא רואה אותו היא חושבת מה היא יכולה לתת לו לנשנש, אצלה הוא אוכל הרבה יותר מאשר אצלנו. עלי לציין שאחותו הקטנה של בעלי היתה תינוקת שבתמונות נראת שמנה ויש את החשש שעם הגנים של 3/4 נטיית השמנה, קשיים בצחצוח שיניים ומאחר והנכד מבלה הרבה זמן עם הסבתא יכולה להיווצר אצלו בעיה. שאלותיי: 1. מה דעתכם על גישתה של הסבתא. האם אחריותה לפנק את הנכד מעל המחוייבות לרצון ההורים? 2. האם החששות שלנו במקום? 3. הצעות לפיתרון. תודה גלי

תענו לי בבקשה

ערב טוב, בעיני כל הסיפור מסתכם במשפט אחד שכתבת - " גם אם זה מנוגד לרצון ההורים.." . זה ממש לא משנה אם החששות שלכם במקום או לא,אתם ההורים וזכותכם וחובתכם להחליט מה אתם רוצים או לא רוצים עבור ילדכם. אני לא אכנס עכשיו למה כן או לא כולל תפקיד של סבתא,אני כן רוצה לדבר בכמה מילים על חששות מסוג אחר,לא מהשמנה אלא מערעור הסמכות ההורית. כרגע מדובר בילד צעיר מאד והדברים פחות מודגשים ואפשר יותר "להחליק" אותם,העניין הוא שבמקרים שבהם סבתא מנסה לעשות ברית עם ילד מול הוריו ( "לפנק אותו" במקום שההורים לא מרשים,לעקוף קצת את ההורים...) מהר מאד הילד הופך לסובל העיקרי. הוא מרגיש נקרע בין שני צדדים שהוא מאד אוהב ואוטומטית הוא תקוע באמצע. זה לא מצב בריא עבור אף ילד. אני ממליצה בחום לשוחח בצורה נעימה,אמפטית,מנומסת עם הסבתא,לדבר מצד אחד על החשיבות שיש לה בחיי הילד,אהבתו הגדולה אליה ואהבתה אליו אבל גם על כך שעם כל הכבוד,אתם הוריו וכרגע מאד לא נעים לכם עם המצב שנוצר שבו אתם מרגישים שישנו ערעור על הסמכות ההורית שלכם.חשוב להדגיש שכרגע אתם נמצאים במצב לא נוח ולא נעים,אך תוך כמה שנים (לא רבות),הילד עלול למצא את עצמו במצב שבו אתם. בשיחה כזאת כדאי לא לברוח לדיון הכן/לא השמנה ( גם אם לעיתים זה יותר קל וקצת מפתה) אלא לדבר על איך אתם רוצים לבנות את מע' היחסים הזו ומה אתם חשים. אני לא יודעת אם מדובר בנכד ראשון אבל לעיתים במקרה כזה,חלק מהסבתות קצת "גולשות" לתפקיד ההורי וחשוב לחדד את הגבולות. מקווה שעזרתי, בהצלחה, מור

הילד שלי בן 5 חיי בפחדים כל הזמן, חושש לעבור מחדר לחדר בבית בלי ליווי ממני או מאביו, לשירותים חייב ליווי אפילו להביא משחק מהחדר שלו. חשוב לציין שהמצב הזה הוא לא חדש והוא מלווה את הילד שלנו מתחילת חייו וזה רק הולך ומחמיר. יכול להיות שהרקע לזה הוא ריבים שהיו בבית ביני לבין אביו ואנו עובדים על שיפור חיי המשפחה קשות. איך אני יכולה לעזור לבן שלי .......הוא חיי באי ביטחון כל הזמן ....יש לו המון שאלות לגבי מוות והוא חושש שיאבד אותנו.....הוא מבקש ממני לא למות ולעזוב אותו.....חשוב לציין שכאשר יש חברים בבית אז הפחד הזה פוחת אבל עדיין יש אותו אני ממש אובדת עצות רוצה ללכת לפסיכולוג אבל אני לא מכירה אף אחד מה גם שאני לא רוצה להכניס את הבן לטלטולים מרופא לאחר למישהוא רעיון או אפילו המלצה על פסיכולוג מומחה ילדים באזור פרדס חנה - חדרה

צהריים טובים, אכן כדאי לפנות לאיש מקצוע (זה לא חייב להיות בהכרח פסיכולוג. אפשר גם מטפל משפ',עו"ס.. שמטפלים בגילאים האלה). אני לא מכירה באזורך ולכן לא אוכל להמליץ. את יכולה לבדוק אופציית טיפול בשירות הפסיכולוגי חינוכי בעיר בה את גרה,אפשר לשאול את הגננת אם היא מכירה וכו'. מכיוון שאת לא מעונינת להעביר את הילד ממטפל למטפל (דרך אגב,פסיכולוג הוא לא רופא וכמובן גם לא שאר המקצועות שהזכרתי),אפשר לקבוע שיחה ראשונה שבה רק את תשתתפי ותראי אם המטפל נראה לך או לא. אחד הדברים החשובים בקשר טיפולי הוא מידת הכימיה,ה"קליק" בין המטופל למטפל. כשתמצאי את המטפל איתו תרגישי נוח,אפשר יהיה לצרף את הילד. בהצלחה, מור

בתי בת 11 ויש לה נשירת שיער מאסיבית. כל פעם שהיא מסתרקת המברשת מלאה בשערות. ביקרנו רופא ילדים אשר הרגיע אותנו שזה אופייני לגיל ולתקופה של השנה. אך אני עדיין לא רגועה. מבחינת התזונה שלה דבר לא השתנה, אך בגדול תזונתה אינה מספיק מאוזנת (לא אוכלת מפיק פירות וירקות!!, לצערי). האם זה אכן נורמלי?

לאמא המודאגת, אני מצטערת אינני מבינה בנשירת שיער לכן לא אוכל לעזור לך, אני מציעה לך להתייעץ עם רופאים נוספים אם התשובה של רופא הילדים לא סיפקה אותך. בהצלחה בתיה

שלום, רציתי לשאול יש לי ילד בן 1.9 , איך אפשר לגמול אותו מאצבע? בגלל שהוא מוצץ די הרבה ובעיקר שהוא עייף. ניסיתי לחפש פתרון כמו לתת לו בובה, או לחבק משהו אחר. או מוצץ , לא הצליח שום דבר כמו כן , החלטתי בגלל שהוא עדין קטן לשים לו מרה. אבל גם זה לא עוזר, הוא לוקח אצבע אפילו שיש מרה. מה עושים? איך גומלים ילד מאצבע?

בקר טוב, אני מעריכה שלא תצליחי להפסיק את זה. לכל ילד יש הרגלים יותר נעימים וקצת פחות נעימים. אפשר לנסות להלחם בהם,אפשר לחכות שיעברו. כל הורה בוחר על מה להלחם ועל מה לא. בהצלחה, מור

תשתדלי בקשה לענות לי,בנושא "אוהבת רק את אבא" תודה רבה...

יש לי ילד בן שנה וחצי שכל הזמן מנסה למשוך אותי בשיער ולתפוס משקפיים. הוא עושה את זה לכולם: לי, לבעלי ולסבתות. תמיד כולם מייד אומרים לו שזה לא בסדר, מורידים מהידיים וכד'. אבל זה לא עוזר. זה נמשך כבר כמה חודשים. מה לעשות?

היי, היה לי גם בעיה כשהילד שלי היה בן שנתיים. זה עבר לו כל אחרי שכל הזמן הסברתי לו שזה לא בסדר. לילד כידוע לנו צריך הרבה מאוד סבלנות, כשמסברים להם מה צריך לעשות הם יבינו אותך. לא להתיאש, כל פעם הוא עושה דברים שלא בסדר צריך להסביר בעדינות ולא בצעקות. היו זמנים שממש אין לי הסבלנות ואז מתחילה לצעוק והמצב רק החמיר והילד עושה דווקה.

בקר טוב, השאלה היא מה הטון שבו זה נאמר. לצערי אי אפשר דרך הפורום לשמוע טון,אבל אם זה נאמר בחצי רצינות,או באותו טון שלפני כן שאלת אותו במה נשחק,זה לא יעזור. ברגע שהוא מרביץ או מתכוון להרביץ,התגובה צריכה להיות מאד מאד שונה ממה שהיה רגע לפני,הטון צריך להפוך לחד,אפילו קצת נוקשה ומיד,במקביל לאמירה להוריד אותו מהידיים או להפסיק כל פעילות שנעשתה לפני כן. את מוזמנת לקרא על זה קצת יותר ב"שאלות ותשובות" משמאל בחלק - התפרצויות זעם והצבת גבולות,יש שתי שאלות,קראי את השאלה השניה והתשובה. בהצלחה, מור

בתי בת החמש מאוננת כל לילה לפני השינה. לעיתים לוקח שעה להרדם וכל זמן זה היא מאוננת. הדבר מרגיז אותי שכן גם כשיש אורחים בבית היא עושה זאת וזה לא נעים. כשאנחנו צריכים לצאת אני לא מזמינה בייביסיטר עד שהיא נרדמת. היא ילדה חכמה מאוד מאוד וכשאני מבקשת ממנה להפסיק היא עונה לי : אני רוצה, אני בחדר שלי וככה אני נרדמת. אני יודעת שאסור אסור להעיר בנושא זה אבל זה מוציא אותי מדעתי. הבן הגדול (בן 8) רואה אותה וזה פשוט לא נעים. לפעמים כשהולכים לישון אצל הסבתא היא לא נרדמת עד שתיים בלילה כי שם לא נעים לה לעשות את זה. מה לעשות???

בקר טוב, במידה שזה בחדר שלה,במיטה שלה,אני לא כ"כ יודעת לענות לך מה לעשות. בעיני כל עוד זה נעשה בפרטיות,בצנעה,אין עם זה בעיה. יהיה חבל מאד להכנס למאבק עם הילדה כדי לנסות להפסיק את זה. אני מעריכה שתעוררי הרבה רוגז,תסכול,כעס... כדאי לבדוק עם עצמך מדוע זה כ"כ מפריע לך ? הרי אפשר להתייחס אל זה כמשהו נעים,הרגל וזהו. הקונוטציות שיש לנו כמבוגרים מאוננות,לקוחות מהעולם שלנו ולא מהעולם הילדי וחבל לתת להן לקחת אותנו למקום שעלול לקלקל קצת את הקשר בינך ובין הילדה. הרי אם היה מדובר בהרגל "מציק" אחר - לדוג' מציצת אצבע,זה לא היה מגיע למימדים של "מוציא אותי מדעתי". אז מדוע כאן כן ?. מור

בני בן 28 חודשים. החלנו בתהליך גמילה מיוזמתו. בתחילה רק בבית ובהמשך לאור בקשתו הבאנו את הסיר גם למעון. ביומיים הראשונם התקדם יפה אך אט אט פיתח התנגדות לסיר ולשירותים ואינו מעוניין לשבת עליהם. הוא במפרש מודע לכך שיש לו פיפי קקי ואף מתאפק למספר דקותכייון שאינו רוצה לעשות על הרצפה אך גם לא בסיר. מה עושים?

בקר טוב, את מתארת תהליך נורמלי. גמילה היא תהליך שמאופיין בצעד קדימה,שניים אחורה ולהיפך. כשילד מתחיל להתעניין בסיר/אסלה זה לא כי הוא מתכוון מחר להפרד מהטיטול אלא זה סקרנות ,התענינות,משחק ולוקח עוד לא מעט זמן עד לגמילה המוחלטת. תפקיד ההורים הוא לאפשר את הבדיקה הזאת,את הסקרנות אבל בשום אופן לא לדחוף או להאיץ את התהליך. מכיוון שנכתב כאן המון בנושא על גוניו וקשייו השונים, ובצורה מאד מפורטת,ממליצה בחום להתחיל מ"שאלות ותשובות" בצד שמאל בחלק גמילה,לאחר מכן לעשות חיפוש בפורום פעם תחת המילה גמילה ופעם תחת טיטול ולקרא. בהצלחה, מור

ערב טוב הבת שלי בת שנה וחצי ילדה מאוד חכמה (ולא רק לדעתי.....). בזמן האחרון היא עושה כל הזמן דברים שאני לא מרשה לה מסתכלת עלי תוך כדי שהיא עושה אותם ואומרת "אסור " עם פרצוף כועס. לדוגמא- היא זורקת אוכל בכוונה (היא אוכלת לפעמים לבד ואז נופל לה אוכל אבל אני לא מתכונת לזה אלא למצב -שכמו שכתבתי-היא זורקת בכונה ויודעת שזה אסור). ניסיתי כל מיני דברים: בהתחלה נתתי לה עונש-הרחקתי אותה מהשולחן. במשך יומיים זה עבד והיא בכתה והבינה אבל אחרי יומיים היא פשוט התחילה לשבת על הכסא ולשיר-כאילו זה לא אכפת לה. ניסיתי להתעלם-וזה גם לא עזר. דוגמא נוספת- אני משחקת איתה בברבצק והיא פשוט אוכלת אותו ואומרת לי "אסור". מה שחשוב לי לציין זה שבמעון כל הזמן אומרים לי שהיא אוכלת מקסים ושהיא משחקת מקסים בחיימר וממש לא מכניסה אותו לפה, אז זה ברור שהיא מנסה אותי. מה עלי לעשות????????????. תודה יערה

בקר טוב, כמו שכתבת - היא בודקת היכן הגבולות . ז"א,כדאי להסביר היכן הם. מכיוון שנכתב כאן המון על גבולות בכל מיני גילאים,אני ממליצה להתחיל מ"שאלות ותשובות" משמאל,החלקים - גיל שנתיים,התפרצויות זעם והצבת גבולות. להמשיך עם חיפוש בפורום תחת המילה גבולות (כל פעם להגביל את החיפוש לתקופה אחרת,כך תקבלי תשובות שונות). בתשובות שתמצאי,תמצאי גם הפניה למאמר של חיים עמית שקצת מסביר למה כדאי להציב גבולות. בהצלחה, מור

אני בחודש השישי להריון שני ויש לי ילדה בת 3.5 לפני מס' ימים היה לי דימום קטן ובעקבות כך אני כל הזמן חוששת שמא יקרה משהו לתינוקת שלי בבטן כיוון שהרופאים אמרו שכנראה במקרה שלי מדובר בעומס יתר שגרם לדמם והציעו לי לנוח שהוע בבית רצית לשאול אם מישהי יכולה לייעץ לי כיצד אוכל להסביר לבתי הקטנה שאני לא כ"כ יכולה להרים אותה על הידיים (למרות שהיא מאוד עצמאית ולא דורשת הרבה שאני אעשה את זה) בלי שאני אפגע בה כלומר אני לא רוצה להגיד לה שבגלל התינוקת החדשה שבבטן שלי אני לא ארים אותה כי זה נראה לי לא תירוץ נכון ולא פייר קצת אני אשמח לשמוע חוות דעת מאמא מנוסה או ממור מנהלת הפורום. תודה, שושי

בקר טוב, אכן לא כדאי להכניס את התינוקת להסבר כי זה עלול להתפרש בעיני ילד כ "התינוקת אשמה". מה שכן,להגיד פשוט (כשזה עולה,לא באפן כללי) - אני לא יכולה עכשיו להרים אותך כי הרופא אמר שזה אסור לי. אם היא תשאל אם פעם תוכלי ,בהחלט אפשר להגיד שכן,אבל זה יקרה בערך כשהיא תהיה בת 4. בהצלחה, מור

הי, אני אמא לפעוט מתוק ומקסים כבן שנתיים. הבעיה איתו שהוא אינו מסוגל לשבת על הטוסיק לפאזלים- גם לא פשוטים, לא רוצה לצייר ולא כלום (גם לא בגן). אוהב רק לרוץ ולהשתולל, גם כשאני איתו ומנסה לעשות איתו דברים. אציין כי הוא בני הראשון והיחידי ונראה לי שהוא יותר מידי רגיש ומפונק- חושב שצריך לקבל בו במקום כל מה שחפץ בו. אני ובעלי אובדי עצות ולא ממש יודעים כבר איך לסייע לו. קשב וריכוז הרי יהיו חשובים גם בעתיד בביה"ס. . אשמח לתשובה בהקדם.

בקר טוב, אני אתחיל מסיפור . אני אמא לשתי בנות בנות 10,4.5. הבת הגדולה,תמיד עשתה הכל לפי הספר ואפילו מוקדם מזה. ישבה,הרכיבה פאזלים,ציירה,הקשיבה,התרכזה... הבת השניה התחילה ללכת בגיל שנה וחצי,לדבר בגיל שנתיים,עד גיל קרוב ל 3 לא שיחקה במשחקי קופ',בטח שלא פאזלים,לא ציירה,לא ישבה בשקט. היא היתה עסוקה כל הזמן בלזרוק כדור,לבעוט בו,לרכב על אופניים במהירות מטורפת,לטפס על סולמות ומגלשות שגם בני 7 - 8 חוששים מהם. אז כן,הסביבה היתה מאד מודאגת ולא הפסיקו להסביר לי ש"זה לא בסדר,כי ילד בגילה כבר עושה x פאזלים..". למזלי,זו לא הילדה הראשונה שלי ולא ממש התעכבתי לברר את דאגות הסביבה. אחרי גיל 3 היתה תקופה של כמה חוד' שהיא עשתה כל יום כל היום רק פאזלים ובגיל 3 וקצת הגיעה להרכיב 100 חלקים,לבד (ודרך אגב,בשנה האחרונה היא שוב לא נוגעת בהם) , והיום היא מציירת,מדביקה,משחקת בלגו,עושה חוברות עבודה מיוזמתה. והדיווח מהגן - הגננת שלא מכירה את הסיפור שהבאתי כאן,ניגשה אליי לפני מס' שבועות וסיפרה שהילדה בעלת הקשב והריכוז הגבוהים ביותר בגן היא הבת שלי,מתוך 30 ומשהו ילדים. זה היה מיוזמתה,ללא כל שאלה שלי. הגננת הוסיפה שאמנם בתי לא תמיד מתלהבת להכין עבודות יצירה אבל כשהיא עושה את זה,הרצינות ההשקעה והריכוז ראויים לציון. וכן,לתדהמתנו כשקנינו לא מזמן משחקי קופסא שמיועדים לגילאי 7 - 6 ומעלה,היא ניצחה את אחותה בת ה 10,אותי ואת בעלי... אבל,אחרי שהיא ניצחה את כולנו,היא שוב לא מוכנה לגעת בהם ("הם משעממים אותי... מוות" לדבריה). מה שניסיתי להגיד - הילד קטן מאד,אין שום חובה שישחק במשחק כזה או אחר. אפשרי לו לבחור,מדי פעם תציעי לו ותנסי לגרות עם משחקים נוספים.אם ירצה,יקח ואם לא,לא קרה שום אסון. גם במשחקים שלא יושבים על הטוסיק אפשר לפתח המון דברים - מוטוריקה גסה - משחק בכדור,ריצה.. מוטוריקה עדינה - פטיש ומסמר ,יכולת הבחנה,יכולת הפשטה... לגבי "חושב שצריך לקבל בו במקום כל מה שחפץ בו",על זה כדאי לעבוד. ע"י הצבת גבולות,התמודדות עם תסכול וכו'. תוכלי למצא על הנושאים האלה ב"שאלות ותשובות" - תסכול,גיל שנתיים,הצבת גבולות. וע"י חיפוש בפורום. בהצלחה, מור

אני מרגישה שהבת שלי במצוקה נפשית מאוד גדולה. היא כרגע בת 16 ואנחנו לא בדיוק מתקשרות אז אני לא מצליחה לדלות ממנה מה בדיוק עובר עליה. כך נמשך יום ועוד יום ואני ממש אובדת עצות. חברה אמרה שאולי כדאי לקחת אותה לפסיכולוג וזה די נראה לי. יש לכם אולי המלצות לפסיכולוג באיזור חולון?

נשמע כל כך מוכר. לצערי גם אני הרגשתי דחוקה לפינה ולפני שבועיים התחלתי טיפולים פסיכולוגים לבן שלי דרך הקופה. זה כנראה בגלל גיל ההתבגרות אבל לא לוקחים סיכונים ודרך המושלם בקופה קיבלתי הנחות משמעותיות. נקווה לטוב. בינתיים צרפתי לך לינק לפרטים. בשורות טובות והמון נחת! http://www.clalit.org.il/he-il

שלום, בהחלט כדאי לפנות לאיש מקצוע . לצערי,לא מכירה מטפל בחולון ולכן לא יכולה להמליץ בהצלחה, מור

היי. שמי טלי ואני בת 22.5 סטודנטית באוניברסיטה מרוחקת ממגורי הוריי ולכן גרה מחוץ לבית. מעולם לא אהבתי את אבא שלי.. תמיד זכור לי בן אדם עצבני,שלא משנה יהיה לו תמיד על מה לכעוס על אמא שלי,עליי,על אחותי. אני רבה איתו בתקופות. השבוע יצא לי לשמוע אותו כמה פעמים מדבר לאמא שלי כ"כ לא יפה ובגלל איזו שטות!! שפשוט נקרע לי הלב ולא הצלחתי להתרכז במהלך היום. הספקתי באותו שבוע שחזרתי הביתה לשמוע עוד כמה טונים לא יפים שחרו לי. ואז באתי ביום שישי והוא שאל אותי אם אני צריכה כסך ואמרתי "לא" אולי קצת כועס. כי כעסתי. ואז הוא אמר"מה קרה?למהאת לא נחמדה?" אז אמרתי לו "כי אתה לא נחמד..לא תמיד אתה נחמד". הרגשתי שלא הגזמתי כי אני באמת מנומסת ולא מעירה אבל כאב לי. ידעתי שזה יגרור עוד מריבה עם אמא שלי שהיא מסיטה אותי. ועכשיו,כמובן המצב בבית לא נעים והם לא מדברים. מה אפשר לעשות? טיפול כולל אינו אופציה לטעמי גם בגלל המחיר הכספי וגםם בגלל שאבי לא יסכים. ניסינו לעלות את זה פעם.

בקר טוב, מכיוון שטיפול אינו בא בחשבון,כנראה תצטרכי ללמוד להשלים עם המצב בדרך כזו או אחרת. אמך אדם מבוגר,ואמנם זה יפה שאת מנסה לעזור לה אבל כולנו יכולים לעזור רק כשהאדם עצמו שזקוק לעזרה רוצה/מוכן/מסוגל לעשות איזשהו צעד. את לא יכולה ללחום את המלחמות של אמך,את לא יכולה להכריח אותה להציב גבולות לאביך,.אמך צריכה להחליט האם היא רוצה לשנות משהו,בידיעה שלכל שינוי שאנחנו עושים בחיים,יש מחיר. ולגבייך,מכיוון שכאמור את גרה מחוץ לבית,אני מעריכה שאת יכולה לנתב את הגעתך או אי הגעתך ע"פ ההרגשה באותו הזמן. לצערי,קשה לי להאמין שכרגע יהיה משהו שיגרום לאביך להבין שהדרך בה הוא נוהג היא לא הדרך המתאימה/נכונה. צר לי שלא יכולתי לנחם או להבטיח שינוי, בהצלחה, מור

שלום! יש לי ילדה בת שנתיים , ילדה מאוד קשה לפני כשנה שמו לה גבס ברגע בגלל בעיה רפואית מכיוון שלא יכלה ללכת עמדה על קצות האצבעות ובעקבות זה היא נהפכה לעצבנית מאוד מזה שהיא לא יכולה ללכת בכוחות עצמה, ובנוסף בזמן שהיה לה גבס נכנסתי לבית חולים והייתי שם תקופה די ארוכה ואחרי שאני חזרתי הביית לשיקום בעלי נכנס לניתוח קל מה שקרה שהילדה בתקופה הזאת נדדה מסבתא לדודים וכו' . מאז היא נהפכה למאוד עצבנית ומרדנית ועם משהו לא נראה לה היא פשוט מעיפה ובוכה בכי כזה חזק. בעלי ואני כבר בבית כמעט חצי שנה בריאים ומנסים לפנק אותה אבל היא עדיין בשלה מה שחשוב לציין שהילדה שלי מאוד חברותית ואוהבת ומחבקת את כולם ובגן מוקסמים ממנה. ודבר נוסף שהיא לא מוכנה לישון במיטה שלה אלא להירדם בכיסא אוכל שלה או במיטה שלה וגם עד שהיא כבר נופלת שדודה. אשמח לעזרה ולייעוץ מה אפשר לעשות אנה

שלום, את מתארת מצב שבו לילדה אין גבולות. ילדים לא נולדים עם גבולות,ההורים צריכים ללמד כיצד להציב אותם לילד. מכיוון שנכתב כאן המון על גבולות,אני ממליצה להתחיל מ"שאלות ותשובות" בצד שמאל,החלקים - התפרצויות זעם והצבת גבולות,גיל שנתיים. בהמשך עשי חיפוש בפורום תחת המילה גבולות (בכל פעם הגבילי את החיפוש לתקופה אחרת וכך תקבלי תשובות שונות) ולבסוף קראי http://www.hebpsy.net/community.asp?id=27&article=108. בהצלחה, מור

היי מור - אני קוראת כאן הרבה בפורום, ואף נעזרתי בו לפני שנתיים בערך כשבני היה בסביבות גיל שנה. כיום, הוא בן שלוש - הוא ילד מדהים , חכם וורבלי בצורה יוצאת דופן, בשילוב עם רמה רגשית גבוהה, יודע להביע מחשבות ורגשות. אבל - האמת אני לא יודעת בדיוק איפה לשים את האצבע אז אני פשוט אתן דוגמא למה שהיה היום בערב, ומכאן נתחיל. לפני כן, ה"אבל" כולל הרבה קשיים אתו. אין לו רגע דל - מגיל אפס הוא דורש ה-מ-ו-ן תשומת לב. כל הזמן צריך להיות אתו בהיכון. זה אמנם השתפר עם השנים ועם הכנה שלנו, למשל אני צריכה להגיד לו הרבה פעמים שאני מאד לא אוהבת שמפריעים לי לדבר בטלפון או לדבר דקה עם אמא של חבר ביציאה מהגן. הוא מצדו - משתלט על כל שיחה, ולא נותן דקה שקט, מעבר לזה הוא רוצה להחליט בכל דבר שהוא, אם זה מה אוכלים , באיזה צלחת, איפה הוא ישב איזה כפית וכו' וכו', וכן יש לו נטיה להיצמד לטקסים, אם פעם אכלנו משהו מסויים באופן מסויים או שהתנגבנו אחרי האמבטיה באופן מסויים, חייבים לחזור על זה (או לחלופין לריב על זה ולהתווכח). בקיצור, כדי לעבור כמה שעות שקטות, צריך פשוט לצפות אינסוף נקודות בעייתיות ולהתכונן כראוי, ואז זה איכשהו בסדר. מקווה שהצלחתי להבהיר את האופי שלו בערך. נחזור לדוגמא של היום - אבא אמא והילד החמוד יושבים לאכול ארוחת ערב, באמצע הוא צמא. יש לו כבר מים בכוס מיוחדת ויקרה שאבא קנה לו (לבקשתו) לפני כמה ימים, אבל הוא מחליט שהוא רוצה בבקבוק - כל הבקבוקים בכיור מלוכלים ואנחנו אומרים לו שאין לנו כח לקום באמצע האוכל לשטוף, אז שישתה מהכוס, הוא כמובן מתעקש מתחיל לבכות בעצבים, עד שמקיא את כל מה שאכל. הקטע של ההקאות זה גם די שכיח אצלו. זה התחיל מזה שהיה פג עם הרבה תופעות של ריפלקס, ואיכשהו זה קיבל גם צביון פסיכוסומטי מתישהו. אז זהו - יש לי עוד אלפי דוגמאות, אבל אני מקווה שזה יצליח להבהיר מה הבעיה שלנו ושתוכלי לייעץ במשהו. המון תודה מראש. אמאל'ה

בקר טוב, אני חושבת שאני זוכרת את השאלה הקודמת שלך,אבל חשוב לי לקרא אותה ואת התשובה,לפני שאני עונה על הנוכחית. אנא צרפי לינק לשאלה הקודמת (אם את עושה חיפוש בפורום,המילה שאת מחפשת צריכה להיות בת 4 אותיות ויותר),ואענה. מור

אוקיי הנה הלינק -אם באמת זכרת אותנו את מדהימה כי אני בקושי זכרתי את השאלה שלי http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xFT-2110,xFP-2110,m-Doctors,a-Forums.html תודה

בני בן ה8 (אחד מ4) ילד שובב..כשהוא מקבל עונש או שמנסים ליקנות אותו עם משחק.ממתק הילד אומר אז..\לא איכפת לי זה מאוד מעצבן אותי איך שהוא עונה עפי שאני יודעת שזה מאוד איכפת לו מה עלי לעשות במצב הזה

מצטערת אני ינסה להסביר יותר ברור כשהילד בא הביתה ומספר לי שקיבל עונש בבי'ס ואני שואלת אותו מה עשיתה איך הרגשתה אח"כ והוא עונה -לא איכפת לי.. כשאני אומרת לו אם תתנהג כך תקבל עונש או ממתק הילד עונה לא איכפת לי! אני מספרת לילדים שהיום אנחנו הולכים למקום שאהוב על הילדיםהילד אומר -לא איכפת לי!! לא מענין אותי!! אני מרגישה שאני מאבדת שליטה עליו מה שני מציעה לו לא מענין אותו במקום זה הוא יסתובב בלי מעשה עד שיתחיל את המריבה הבאה או ימצאה תעסוקה ממה נובעה הלא מענין הזה? ומה אני צריכה לעושת עפי שאני יודעת שהדברים הנ"ל מאוד מענינים אותו

מור היקרה, אני קוראת נלהבת של תשובותיך באתר, גישתך מצאה חן בעיני מאוד ועל כן החלטתי לכתוב לך בעצמי. אני אם לילדה מדהימה בת שנתיים ועשרה חודשים, ולפני חודש וחצי ילדתי בן. בתי פיקחית ונבונה מאוד, בעלת תקשורת מילולית והבנה שמתאימה לגילאים גדולים בהרבה. לא אחת אנשים שומעים אותה מדברת ומסובבים אחריה את הראש בפליאה כשמגלים שמדובר בסך הכל בזאטוטה. לה ולי יש קשר מיוחד מאוד, ועד שנולד התינוק הקטן הייתי מקדישה לה את מרבית זמני בשעות שלאחר העבודה והגן. היינו מרבות לבלות ולשחק יחד, גם לאור העובדה שבעלי עובד בשעות הערב וחוזר רק בשעות הלילה המאוחרות. את ההכנה ללידת התינוק עשינו כמו בספרים, היא התרגשה מאוד וחיכתה ללידתו, התרגשות שעוד לא פגה. היא מרעיפה עליו המון אהבה, מגלה כלפיו הבנה וסובלנות ודואגת לו כשבוכה. יש לה מידי פעם התקפי זעם אבל ניתן להגדירם כסבירים ומובנים בהחלט. הבעיה היא שאני חשה אשמה עצומה על כך שאיני זמינה לצרכיה כמו קודם, במיוחד בשעות הערב כאשר אני נמצאת עם שניהם לבד, ושניהם צריכים אותי, והקטן לא יכול לחכות. לאחרונה גם חלתה באבעבועות וליבי נצבט מהמחשבה שהיא עוברת את כל זה כמעט לבד, כי הקטן לא יורד לי מהידיים (יונק כל שעתיים וסובל בלי סוף מגזים...) היא מצידה רק מביטה עלי במבטים עצובים מידי פעם, אומרת "אוף..." או "אני עצובה" אבל לא מוכנה לפרט. בזמן שהוא ישן אני משתדלת להקדיש את כל זמני לה, אך נראה שזה לא מספיק, דרושים כאן פתרונות יצירתיים יותר, כי אני לא יכולה להתחלק לשניים, וקצת מתקשה לתמרן בין שניהם בשעות הערב. אשמח לשמוע תובנות והערות בנושא.

בקר טוב, תודה.. : ). אין ספק שהמעבר מלהיות ילד יחיד לאח גדול,הוא שינוי שצריך להסתגל אליו. כמו לכל שינוי,יש לו את היתרונות שלו ואת החסרונות שלו. עבר מעט מאוד זמן מאז הלידה ולכן הדברים עדיין בעוצמות שלעיתים קצת מעיקות.אז דבר ראשון,תנו לעצמכם עוד זמן.בדר"כ,כשהתינוק גדל קצת מצליחים למצא את האיזון. בעוד חודשיים שלושה סביר שכבר אפשר יהיה לפנות קצת יותר זמן לילדה. אפשר בגיל כזה להשאיר לשעתיים אצל סבתא,שכנה,אחות ולבלות לבד עם הגדולה וכו'. את כותבת - "ועד שנולד התינוק הקטן הייתי מקדישה לה את מרבית זמני " - זה נהדר שיכולת להרשות לעצמך את זה,זה תורם גם לאם וגם לילד אבל ככל שהילד גדל כדאי לאפשר לו להתנסות בעוד דברים שבמידה שאמא כל הזמן זמינה,הוא לא יכול להתנסות בהם או מתנסה בהם באפן מוגבל. לדוג',דחיית סיפוקים,התחשבות באדם נוסף,התמודדות עם תסכול,התמודדות עם שעמום,עצמאות גדולה יותר וכו'. ז"א,אפשר לראות את המצב העכשווי כמשהו נוראי ולרחם על הילדה ואפשר לראות אותו כמשהו שמזמן התנסויות חדשות,שמפתח את יכולת ההתמודדות עם מצבים שונים,שתורם לפיתוח מיומנויות שיהיו מאד חשובות בעתיד. לצד האמפטיה לשינוי שהיא עוברת והתמיכה וההכלה חשוב לראות כאן את ההזדמנות לצמיחה וגדילה. מכיוון שקראת כאן בפורום,את בטח מכירה את העמדה שלי - תגובת ההורה,הצורה בה הוא תופס את הדברים,יש לה משקל מכריע לאיך שהילד תופס את מצבו. ילד שהוריו חשים שהוא מסכן,גם אם הם בטוחים שהם לא משדרים לו את זה,ירגיש מסכן,והפוך. נסי להסתכל גם על הדברים החיוביים שיש במצב החדש (ויש עוד המון שלא מניתי כאן),ותני לכן עוד קצת זמן ואני באמת מאמינה שהדברים יסתדרו. דרך אגב,אם לא קראת,ממליצה לקרא ב"שאלות ותשובות" משמאל את החלק - אח חדש. הרבה בהצלחה ומזל טוב, מור

שלום, יש לי שני בנים ההגדול בן ארבע וחצי והקטן כמעט שנתיים. בשנה האחרונה הבן הגדול מאוד רגיש, בוכה על כל דבר קטן, לא עצמאי, רוצה שאני אאכיל אותו, אלביש אותו, אאבוא איתו לשירותים וארים לו את הבגדים והכי מטריד אותי שאינו מוכן להישאר לבד אצל חברים שמזמינים אותו אליו אלא רוצה שאשאר איתו, וכן כשיש לי ישיבות בביה"ס אז הוא לא מוכן להשאר שעה או שעתיים אצל חברה שלו מהגן (בת של חברה שלי) . מה עליי לעשות? האם להתעקש איתו? להעניש אותו? או שפשוט לא ללכת? או ללכת איתו ולנהוג כרצונו? אני כבר אובדת עצות?!

בקר טוב, כל הורה קובע לעצמו עד איפה הוא מוכן,מה הגבול שלו,מהן הסמכויות שלו,מתי נותנים לילד להחליט ומתי אומרים - סליחה,אבל עכשיו אני מחליט מתוקף סמכותי כהורה. ילדים הופכים לעצמאיים או תלותיים הרבה מאד בהשפעת הוריהם וכתוצאה מהיחסים שההורים מאפשרים. רק את תוכלי להחליט עבור עצמך איפה את חושבת שכדאי להציב את הגבול. אני מצרפת לינק למאמר בנושא סמכות הורית,שמאד כדאי לקרא http://www.hebpsy.net/community.asp?id=27&article=108 בהצלחה, מור

שלום ביתי בת 14.5 משתמשת בטלפון ללא הפסקה 1000 ש"ח בחודש ניתקנו את הטלפון בבית בהסברה שאי אפשר להמשיך כך , התחילה לגנוב לנו את הפלאפונים בלילה שאנחנו ישנים בשתיים לפנות בוקר עושה שיחות של 1500-2000 ש"ח, היא לא יודעת להתבטות שמדברים איתה לקויית למידה שפה דלה מאוד שבוע שעבר רצתה לעשות פאן אצלי בחדר סירבתי פרצה לי מהחלון לחדר השינה ועשתה ככול העולה על רוחה בבקשה עזרו לנו אנחנו ממוטטים ......... נפשית,

אורית שלום, לא כל כך הבנתי את הנושא של לקוית למידה, שפה דלה, איך זה קשור להתנהגות של בתך? אשמח אם תפרטי לי יותר. בכל מקרה נושא שימוש בטלפונים בגיל זה הוא מאוד מוכר וכאוב להרבה הורים עם זאת עלי להודות שהשימוש הרב וגנבת הפלפונים שלכם באמצע הלילה, זה נשמע לא טוב. האם את יודעת אל מי בתך מתקשרת? עם מי היא מדברת כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה שעות? גם לא היה לי ברור נושא ההתפרצות שלה, האם זה משהו שקורה הרבה? נשמע שאין לכם שליטה ושבתך עושה כל מה שהיא רוצה, האם אני מבינה נכון? אשמח אם תפרטי יותר סדר יום של בתך, איך היא מתפקדת לימודית, מי הן חברותיה, האם יש אחים נוספים וכיצד היא מתנהגת כלפיהם. תודה בתיה

היי בתיה, תודה על התייחסותך, ביתי רוב השנים הייתה ללא חברים כמעט מפאת קשייה הלימודים כרגע היא בחטיבה היא יפתה וגבהה וכנראה מהבחינה הזו מתקרבים אליה ויש לה חברות וכן גם בנים חברים, אל מי היא מתקשרת ??? לכולם חברות חברים אולי הכרות מאנטרנט שכרגע חסמנו לה ... יחסייה עם אחיה הקטן בן 8 מתפקצת עליו וחסרת סבלנות לגבי תפקוג לימודי על הפנים המורות מתלוננות ציונים מ20-50 ממוצע הייתה תקופה שברחה משעורים בטענה שלא מרגישה טוב ובטענה ש.. אמא יודעת למרות שלא ידעתי כלום קשה לי אנא עזרי לי .. מאובינת בניצן עם לקויית למידה הקראה במבחנים לא משתמשת מתביישת

שלום, יש לי בן 3.5 שאנחנו מאוד קשורים אליו אני ובעלי ובן נוסף בן 6.5. הבן 3.5 היה הולך לגן בכיף, היום לאחר חופשת הפסח ולאחר שהיינו בחופשה באילת של מס' ימים הוא מתקשה לחזור לגן הוא בוכה בבוקר ולא רוצה להיפרד, היה מצב בו הוא אף עשה את צרכיו בתחתונים בגן, שאלנו בגן והכל בסדר איתו ועם הגננות כולם אוהבים אותו ואנחנו לא יודעים כיצד לנהוג איתו? מה עושים?? מאוד מתסכל הבכי שלו בבוקר.

שלום, תשובה לשאלה דומה מעמ' קודם http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xPG-62,xFT-28327,xFP-28535,m-Doctors,a-Forums.html בהצלחה, מור

שלום שמי הוא יוני ואני כבן 16 . מאז חחגתי את יום הולדתי ה16 שמתי לב שכל בוקר אחרי שאני קם יש לי זיקפה ועד שהיא יורדת לוקח לה זמן למה זה קורה ועל מה זה מעיד?

יוני שלום, הזקפה בבוקר הנו דבר טבעי, עם זאת במידה וזה מאוד מטריד אותך אני ממליצה להתייעץ בפורום של אורולוגים. בהצלחה בתיה

אני חוששת שאני נותנת דוגמא אישית ממש לא טובה כמו שהייתי רוצה לתת. אני מאוד מחכנת את בני בן ה - 17 לאחריות ושבוע שעבר נתקלתי במצב מביך. הרגשתי ממש לא טוב והייתי אמורה לתאם תור לרופא רק שבמצב שעוד חצי מדינה מנסה אותו הדבר התיאשתי מהטלפון ולא תאמתי תור ומצבי רק הדרדר. בני ראה בזה חוסר אחריות מוחלט שלי ואמר שלא אומר לו לדאוג לעצמו אם אני לא מסוגלת לדאוג לעצמי. יש בזה משהו ואני די מרגישה שנכשלתי במשימת החינוך הזאת.

אל תקחי את זה כל כך קשה. לא נראה לי שעל זה יפול ויקום דבר. חבל שלא ידעת, אך יכולת למנוע את המצב הזה די בקלות. כיום תאום דרך הטלפון כמעט ולא קיים, לפחות בקופ"ח שלי. היום אני עושה הכל דרך האינטרנט, מתאום תור לרופא, עד משיכת תוצאות בדיקות וכו'... וראי זה פלא, משלומפרית בדימוס נעשיתי אחלה אמא אחראית. צרפתי לך לינק להתרשם כמה קל לאחוז ראש. http://www.clalit.org.il/he-IL

בקר טוב, כל אחד מאיתנו סוטה לפעמים מה"נכון" וה"צודק" וממה שהוא מטיף לו. החוכמה היא לדעת לקבל את הסטיה הזו כנורמלית,כעדות לכך שאנחנו אנושיים.לקבל אותה גם כשהיא קורית אצלי וגם כשהיא קורית אצל מי שעומד מולי - ילד,בעל,חברה... ואת זה רצוי ללמד בראש ובראשונה את עצמך ובהמשך גם את בנך. בהצלחה, מור

שלום בני בן שנתיים וארבע. בלילה הוא מאוד צמא ושותה בקבוק שלם. הבעיה שהוא סובל מנוזלים באוזניים ואמרו לנו שזה בגלל ששותה בשכיבה. אני לא מצליחה לשכנע אותו בלילה כשאני נותנת לו לשתות לשבת. הוא מאוד כועס כי רגיל לשכב וזה מרגיע אותו. מה עושים ? מפסיקים לתת לו לשתות ? איך למנוע את הכעס והצעקות כדי שישתה בשכיבה ? הסברתי לו למה אך לא מוכן לשטף פעולה. האם שתיה של תחילף יוצרת מים באוזניים אבל של מים לא ? אני עובדת עצות רינת

בוקר טוב הייתה לי אותה בעיה עם בני אך התחלנו לטפל בזה הרבה יותר מוקדם. כן, פשוט לא נותנים לא לשתות עד שהוא מתיישב.נכון זה כרוך בבכי ועצבים בהתחלה אבל מה יותר חשוב - קצת עצבים או כאביי אוזניים מתמשכים? יטש עוד אופציה שהיא צריכה (לדעתי) להיעשות במקביל:להושיב את הילד ולהשעין את גבו על הכרית.ברגע שאת רואה שהוא מנסה לשכב-מרימה אותו שוב. ודבר חשוב :הוא כבר ילד גדול ומן הסתם ביום שותה לא מבקבוק אלא מכוס - אז בלילה לתת לו כוס ולא בקבוק. בהצלחה

אני אנסה להסביר את העניין בצורה התמציתית והמובנת ביותר- אני חייל בן 21. היחסים ביני ובין ההורים שלי לא בשיאם. אני לא יודע איך להדגיר אותם, אבל אני אתן דוגמאות. אני כל הזמן מתעצבן עליהם, אני לא פתוח לדבר איתם על דברים הכי טריוויאלים שיש, דברים שעם אנשים אחרים, ולא בהכרח זרים, אני מדבר פתוח לגמרי ובחופשיות. אני לפעמים חסר סבלנות כלפי ההורים ללא שום סיבה מוצדקת. אני מרגיש שהם יותר מדי אוהבים אותי. פשוט ככה. כל הזמן עוטפים אותי, נותנים לי להרגיש הכי טוב בעולם [יש לי עוד 2 אחיות קטנות ממני, שאליהן היחס דומה], ואני כבר לא יכול לסבול את זה. מתוקף תפקידי בצבא אני נמצא הרבה בבית, ואני מרגיש שאני יותר מדי בבית, ואולי זו הסיבה לחוסר סבלנות כלפי ההורים. עוד דברים שמפריע לי זה שבאותו יום שאני חוזר לצבא, אני יכול לדבר עם אמא שלי בערב והיא תגיד לי שהיא כבר מתגעגעת אלי, ואני לא בבית בקושי 12 שעות... אני יודע שאפשר לקרוא לזה "צרות של עשירים", אבל זה משהו שמפריע לי ולכן העלתי אותו. תודה רבה, דון ג'ואן.

אילנה, שמת לב למה שכתבת ? - חייל בן 21, שמקבל כמה מאות שקלים לחודש כדמי כיס - את מציעה לו לעבור לדירה משלו ? חייל יקר! - תקבל באהבה את אהבתה של אמא , בשבילה אתה תמיד תישאר הילד שלה. מנקודת מבטך, בגילך הצעיר, קשה לך להבין את זה . אני מבינה אותה גם אם היא עוטפת אותך באהבה יותר ממה שאתה מוכן לקבל.

שלום ביתי בת 14.5 משתמשת בטלפון ללא הפסקה 1000 ש"ח בחודש ניתקנו את הטלפון בבית בהסברה שאי אפשר להמשיך כך , התחילה לגנוב לנו את הפלאפונים בלילה שאנחנו ישנים בשתיים לפנות בוקר עושה שיחות של 1500-2000 ש"ח, היא לא יודעת להתבטות שמדברים איתה לקויית למידה שפה דלה מאוד שבוע שעבר רצתה לעשות פאן אצלי בחדר סירבתי פרצה לי מהחלון לחדר השינה ועשתה ככול העולה על רוחה בבקשה עזרו לנו אנחנו ממוטטים ......... נפשית,

שלום, אני חושבת שדי ברור שיש צורך לפנות לטיפול ורצוי בהקדם האפשרי. בהצלחה, מור

בהמשך להןדעה מ27 לחודש לגבי בתי שמשחקת עם ילדים קטנים ממנה, מדובר בעקר בתינוקות,וילדים קטנים ממנה, אוהבת לשחק כמו אמא,וכן להשתלט על ילדים קטנים ממנה,בכתה היא לומדת די טוב, חברותית, אבל נפגשת רק עם חברות בעניני שעורים לא מעבר לזה,שכנות ,חברןת בגילה רק אם הם קוראות לה, היא יורדת לשחק אתם,מחכה שיפנו אליה,יש לציין שאחיה בן 22 ואחותה בת 18 לצערי ממש לא מיודדים איתה, אלא רק מנצלים אותה, ולא עוזר השיחות איתם,השאלה איך להתנהג ? האם לתת לזמן לעשות את שלו? או יש דרך אחרת? תודה

בני שלום, אתה מספר שאחיה הגדולים די מנצלים את האחות הצעירה, לכן לא מפתיע שבתך מחפשת מקום בו היא יכולה גם לשלוט על האחר וזהו רק עם ילדים צעירים ממנה. אתה מספר שעם בנות גילה היא מסתדרת כשיש לה צורך. הייתי ממליצה לך לדבר שוב עם האחים הגדולים ולהסביר להם הנזק שהם עושים לאחותם הצעירה, אומנם היא צעירה מהם אך יש לה גם זכויות. אתה צודק בדאגה שלך להמנעות של בתך להיות עם בני גילה, עם זאת היות ואתה רואה את בתך נעזרת ונמצאת עם בני גילה בעת הצורך, הייתי כרגע רק עוקבת אחר התפתחותה החברתית ומדי פעם מבררת איך היא מרגישה עם חברותיה. אך לא הייתי מעיצה בה, או מונעת ממנה המצאות עם הילדים הקטנים כל עוד היא נהנת שם. בברכה בתיה קריגר

שלום באחד הבקרים שחשבנו שאנחנו לבד אני ובעלי עשינו סקס , לא נעלנו את הדלתות כי ההינו בטוחים שהיא בביה"ס , אחרי כמה דקות "הילדה" חזרה לקחת משהו ששכחה וראתה אותנו במיטה ,נערה בת 16 אני מאוד נבוכה ובעלי לעומת זאת אומר להתנהג רגיל כי זה דבר טבעי . מה לעשות ?האם להתעלם או לדבר איתה ?

שלום, מכיוון שמדובר בבת 16,אני הייתי ממשיכה הלאה. בהצלחה, מור

בתי בת 13 {בת שלישית} אחרי בן ובת, משחקת ואוהבת רק עם ילדים קטנים,מצב החברתי שלה לא כל כך, היא מקובלת ונראית טוב, אך רגישה וקצת פגיעה, לא מתראה הרבה עם חברותיה,מעדיפה להיות בחברת ילדים קטנים,האם זה נורמלי? האם יש לנסות לשנות המצב? תודה

לבני שלום, אתה אומר שבתך מקובלת חברתית ובכל זאת מצבה החברתי לא משהו, אני קצת מבולבלת והייתי שמחה אם היית מפרט למה התכוונת, כמו כן הילדים שהיא משחקת איתם כמה צעירים הם ממנה, שנה? שלוש שנים? ילדים קטנים שהיא כמו "אמא קטנה" עבורם? במה היא נוהגת לשחק איתם? מה המורים אומרים עליה מבחינה חברתית? כפי שאתה רואה חסרה לי מידע על בתך, כדי שאוכל לענות לשאלתך. מה שברור לי, שבעינך הדבר לא מוצא חן כל כך והשאלה היא מדוע? מה מטריד אותך?. חשוב לזכור שבתך הנה הצעירה בבית וכל חייה היתה הקטנה ואולי במשחק שלה עם ילדים צעירים ממנה זו ההזדמנות שלה להרגיש סוף סוף גדולה. אשמח לקבל יותר מידע כדי שאוכל לנסות להתייחס למה שמטריד אותך. בברכה בתיה קריגר

שלום אני אמא לילדה כמעט בת 13 שבזמן האחרון מוציאה אותי מדעתי היא חושבת על בנים היא חצופה מקללת וביומיים האחרונות שאני מנסה לתת לה מכה על חוצפה אז היא מרימה בחזרה. עד לפני זמן מסוים היא לא היתה מעזה להתנהג כך היה בננו כבוד היינו כמו שני חברות ועכשיו אני לא מצליחה להבין מה עובר עליה ואיך לגשת אליה בכלל מבחינה לימודית שהיא עלתה לחטיבה נתתי לה את הקרדיט כדי שתלמד לבד לצערי גיליתי מאוחר מאוד שהיא לא לומדת אז דיברתי עם המורים ואימתי עליה שאני יעביר אותה כיתה מה עוד אני יכולה לעשות?

לאמא המודאגת שלום, ראשית חשוב לדעת שבמעבר מיסודי לחטיבה רוב הילדים יורדים בלימודים. המעבר אינו פשוט, רבות מדברים על המעבר בין הגן לכתה א' אך משום מה במעבר מיסודי לחטיבה כמעט ואין התייחסות, והמעבר הנו בהחלט חד! התלמיד צריך להסתגל להרבה מאוד שינויים: יש מעבר ממחנך המלמד הרבה מקצועות למחנך שבקושי נמצא בכתה שעתיים בשבוע!, הכתה שלמדו יחד שש שנים השתנתה ועכשיו צריך שוב "להלחם" על מקומי החברתי! בית הספר שונה ובדרך כלל גדול יותר! התלמיד עבר מלהיות הכי גדול וגבוה בבית הספר ללהיות "הקטן" ביותר! ואם זה לא מספיק הנער/נארה עוברים גם שינויים גופניים, רגשיים שצריכים להסתגל אליהם!! אני ממליצה לך לא לאיים ובטח שלא להרביץ! בתך עוברת משבר כנראה וכדאי שתנסי לשוחח איתה ללא כעס אלא עם הרבה הבנה למצבה! לגבי בית הספר שווה לבדוק עם המחנך/ת איך היא מתנהגת והאם יש דרך לעזור לה בבית הספר להתגבר על קשייה הלימודיים. אפשר להעזר ביועצת של בית הספר במידת הצורך. בהצלחה בתיה קריגר

יש לי שני בנים בהפרש של שנתים 9-7 הקטן תמיד מתלונן שלא אוהבים אותו בבית ובביס-אוה צודק הוא ילד קשה לא מקשיב ולא היכפת לו משום דבר עכשיו הבכור מתחיל גם עם ההצגות לא אוהבים אותי ומתחיל להשתגע ליבעוט וליכעוס אני מנסה לא להסתכל עליו כשהוע בקטע הזה.. אני עקרת בית שכול החיים שלי מסביב לילדים וזהו נימס לי אני מרגישה שאני לא מסוגלת להיות יותר אמא כמה שנותנים להם זה לא מספיק מה עלי לעשות עכשיו?

שלום, מה שאת מתארת דורש בדיקה קצת יותר לעומק מאשר בפורום. אני ממליצה לקבוע פגישה עם איש מקצוע. בהצלחה, מור

יש לי שאלה, בני חייל ואני מבקשת לפנות לפסיכולוג ולספר את הבעיה שנוצרה אצל בני בגלל הקשר שאינו בריא עבורו, פשוט פיתח אובססיה כלפי אותה בחורה ואני פוחדתמאוד, האם אני יכולה לפנות למרות שבני משרת בצה"ל ? ואם כן אשמח מאוד ואודה מראש אם תוכלו להפנות אותי למומחה בנושא.

שלום, אין שום בעיה שתפני את לפסיכולוג. אם תרצי שאנסה לעזור למצא פסיכולוג,אנא פני למייל שלי וצייני מקום מגורים. בהצלחה, מור

אני מנסה כבר 4 פעמים לשלוח תשובה,אבל אי אפשר לשלוח לך למייל. אנא שלחי מייל חדש עם כתובת מעודכנת שאוכל לענות. מור

בתיה שלום, תודה רבה רבה על ההתייחסות שעזרה לי מאוד. בבית הספר הילדה מצטיינת וזה נאמר לי באסיפת הורים שהיתה לא מזמן. המורה מאוד מפרגנת לה ומעריכה אותה וכן מטילה עליה משימות של אחריות. בחברה היא השתנתה אך לא בצורה קיצונית. היא הולכת למסיבות, קובעת עם חברות, אך אני כאמא רואה שהיא לא עושה זאת בשמחה רבה אלא מתוך "חוסר ברירה" למרות שאנחנו לא לוחצים בנושא הזה. השינה שלה תקינה. היא הולכת לישון בשעות הרגילות ולא מתעוררת בלילה או קמה מוקדם\מאוחר מהרגיל. לציין כי אחרי כל ההתפרצויות שאנחנו ממש לא רגילים לקבל את זה ממנה היא יכולה להרגע מהר מאוד ולבקש סליחה או פתאום להתנהג מאוד יפה אך אני יודעת שהיא עושה זאת לא בלב שלם אלא רק כדי לנסות אולי לרצות אותנו. מאוד כואב לי כי אני רואה בה את השינויים האלו שבתור ילדה קטנה היתה מאושרת, שמחה , בלי שום דבר על הלב- מן ילדה "נאיבית " כזו ופתאום - עצבים ממש כזה "אוף" מהחיים. ממש בא לי לבכות לפעמים ואני יודעת שאני חייבת להיות סבלנית ועדינה איתה אבל כואב ממש לראות את זה. השינויים במשפחה שיכולים להיות זה שנולד לה אחר לפני שנתיים ואולי היא מקנאה מאוד כי יש סימני קינאה באח שקטן ממנה ב- 5 שנים והיא גם יודעת להגיד "רק לו עושים" רק לו קונים ורק אותו מפנקים למרות שממנה לא מחסירים דבר. האם אפשר לשנות משהו ? האם כאשר היא תקבל מחזור ההתנהגות הזו קצת תרגע? תודה רבה

לאמא שלום, אתחיל בשאלתך האחרונה בנושא המחזור, לצערי הרב אינני יכולה לעודד אותך כאן, מצבי הרוח אצל המתבגרים אינם נרגעים עם התפתחותם אלא לפעמים אף מחריפים (מצטערת)... ממה שאת מספרת כנראה שמדובר במצבי רוח של הגיל, את מציינת את קינאתה באחיה הצעירים, זה אכן גם מתאים לגיל, היות ואחד ממאפייני הגיל זה שבני הנוער רוצים להרגיש לפעמים קטנים ולקבל את "הפינוקים הקטנים" עם זאת הם בדרך כלל לא מרשים לעצמם לבקש "פינוקים" אלה שהרי הם "גדולים" בלבול זה שהם נמצאים בו לא תמיד מקל על מצבי הרוח וכאשר יש אחים צעירים שיכולים לקבל את אותם הפינוקים, אז כמובן "תחושת החסך" גדלה. לגבי נושא של לשנות אז קודם כל תתחילי בלקבל את ההתנצלויות שלה ככנות, אין לי ספק שבתך באמת מצטערת על התפרצויות אלה, גם היא בעצמה קרוב לוודאי שאינה מבינה מה קורה לה. אני רוצה גם להמליץ לך ללכת איתה לספריה או לחנות ספרים ולקנות לה ספר המתאר את העובר עליה. אני אישית מאוד ממליצה על סדרת הספרים"המדריך הישראלי למתבגרים" של טלי רוזין וד"ר עמוס בר, זו סדרה המחולקת לפי גילאים, כתובה בשפה המתאימה למתבגרים. כמו כן המשיכי לעקוב אחריה, תיהי ערנית לשינויים קיצוניים כגון שינויי חברים, נדודי שינה, בעיות חברתיות/התנהגותיות בבית הספר וכו'. במידת הצורך את ובעלך יכולים לפנות להדרכה הורית נקודתית, הכי חשוב בעיני זה לא להיות חסר אונים מול התנהגות בתך. בהצלחה בתיה

שלום, אני אם ל- 4 ילדים בגילאים 13,11,6,2 הילדה האמצעית שליעד לפני כשנתיים גדלה ללא בעיות מיוחדות. להיפך, היתה ילדה מקסימה שכולם העריכו ופרגנו לה, בת אהובה ואוהבת , חייכנית וצוחקת. בשנתיים האחרונות אט אט חל שינוי בהתנהגותה. מילדה מקסימה וטובה הפכה להיות עצבנית, צעקנית, כל דבר מתסיס אותה, חוצפנית מאוד וכן קנאית בצורות שונות הן באחיה והן בחבריה. אינני יודעת כיצד לדבר איתה. כל דבר קטן גורם לה ישר להתפרץ, לצרוח ולהתחצף בצורה קשה. אני לא רואה משהו חריג שקרה לנו חוץ מכמובן היותה בין שני אחים קטנים ואחות גדולה. לאחרונה התנהגותה נעשתה קשה אף יותר. אין רגע של שמחה על פניה. כל הזמן כועסת, מתעצבנת, צועקת וצורחת. לא מוכנה להקשיב לאף אחד . בלימודים היא אחת התלמידות הטובות בכיתה. בחברה- שמתי לי כי אינה כבר בין "השולטות" אלא יותר "מחפשת" את מקומה. נסיונות לברר עמה מה קורה- ישר הותקפו בצרחות, מריבות ועצבים. אודה עבור ייעוץ מה לעשות? איך להתנהג? איך לגשת אליה כדי שתחזור להיות שמחה ומאושרת כמו שהיתה פעם. איך לגרום לה להיות מרוצה ממה שנפל בחלקה ולא ממורמרת כל היום ומקנאה בכל מה שמסביבה? ניסיתי אף לקחת אותה לפסיכולוג אך היא דוחה על הסף את ההצעה בטענה של "מה אני סתומה?" לעיתים בשעת עצבים היא זורקת משפטים כמו חבל שאני חיה, הלוואי ושאני אמות וכו'. מה לעשות? תודה רבה ומחכה לתשובה

לאמא שלום, את מתארת מצב שיכול להיות מאוד מתאים לנערה בגיל ההתבגרות, מצבי הרוח שלה, המרירות שלה, הכעסים שלה, כל אלה הם טיפוסיים בדרגות מסוימות לשינויים הגופניים, רגשיים וחברתיים שבתך עוברת. עם זאת אני הייתי מציעה לך ראשית לברר עם בית הספר איך הם רואים את בתך, האם הם רואים שינויים חברתיים, לימודיים, התנהגותיים? חשוב גם שתשימי לב להתנהגות בתך בחברה, האם היא מסתגרת יותר, מוחצנת יותר? האם החברה שהיא מסתובבת השתנתה? האם אתם עברתם איזה שינויי בזמן האחרון, כמשפחה? הייתי רוצה שתשימי לב לנושא השינה של בתך, האם היא נמנעת מללכת לישון או ישנה יותר מהמרגיל? אני מפנה אלייך שאלות אלו כדרך לבדוק האם התנהגות בתך היא התנהגות נורמטיבית לגיל או שחס וחלילה משהו פגע בבתך, היא עברה איזו שהוא אירוע טראומטי בתקופה האחרונה? לפעמים שינויי מצבי רוח קיצוניים יכולים להעיד על כך. בכל מקרה חשוב שאתם לא תאבדו את הסבלנות איתה מחד אך כן תגידו לה שיש התנהגויות שלא תסכימו להם כמו חוצפה מוגזמת או פגיעה באחיה. כמו כן את מציינת שניסית לקחת אותה לפסיכולוג והיא לא הסכימה, זה גם מתאים לגיל, בני נוער לא כל כך אוהבים לפנות/לקבל עזרה, בעיקר כשהם לא מרגישים שצריכים, לכן אני הרבה פעמים ממליצה להורים להודיע לבן/בת שלהם שבמצוקה, שהם רואים את המצוקה ולכן הם פונים לעזרה ומזמינים אותו/אותה להגיע יחד איתם. בתך עדיין בגיל צעיר על מנת לקבוע שאינה מצטרפת לטיפול ואין לי ספק שאם תיהיו מאוד ברורים בנושא היא תצטרף אליכם. אינני מתעלמת מטענותיה שאינה רוצה לחיות, אלו בעיני הם גם יכולים להיות סממנים של הגיל אך גם סממנים למצוקה ולכן חשוב ביותר לברר את השאלות שהעלתי ולפנות לעזרה. בהצלחה בתיה

מור, אני עדיין מחכה לתשובה בהמשל לשרשור לגבי הקטנה. השאלה בעמוד הקודם... כנראה לא שמת לב... תודה ,חני.

שלום! יש לי בת 3, היא לא הולכת עדין לגן כי אנחנו עברנו לפני חודשיים לחוץ לארץ, ובינתיים לא הכנסנו אותה למערכת של גן,ואני איתה בבית. הבעיה היא שהילדה אומרת אני לא אוהבת את אמא, היא אומרת שאוהבת רק את אבא ואחותה שנשארה בינתיים בארץ, אני ממש לא יודעת מה לעשות ואיך להגיב? בימים שהאב בעבודה היא לפחות משחקת איתי אבל אומרת שלא אוהבת אותי, וכשאבא בבית היא מתייחסת אלי כמו זר ולא מוכנה שאני אעשה איתה שום דבר,אפילו לא נותנת לי לחבקה. מחכה לתשובה, תודה רבה !

ברצוני גם להוסיף שהילדה יודעת שאני בהריון בחודש ה6, והילדה הגיבה באופן מאד חיובי, ורוצה שיהיה לך אח שהיא תשחק איתו ותאכיל אותו, כמו גם היא אמרה שגם אצל בבטן יש תינוק קטן. הילדה התחילה להגיד שאינה אוהבת מאז שאנחנו בחוץ לארץ, וגם נודע לה שאני בהריון בחוץ לארץ.

לא כ"כ הבנתי את המשפט - "ואחותה שנשארה בינתיים בארץ" .את יכולה להסביר קצת יותר על המשפט ? על המעבר לחו"ל ? על המשפ' ? מור

יש לי שני ילדים - בת 7 ובן 3.5. הילד הקטן נולד לאחר טיפולי הפריה קשים והוא עדין מאוד. אני קשורה אליו מאוד ומרגישה שהוא חלק מהנשמה שלי - אני כל הזמן מחבקת ומנשקת אותו ואומרת לו כמה הוא מתוק, אני לא שולטת בזה בכלל. ואילו אל הבת, אני הרבה פחות קשורה פיזית. אני מידי ביקורתית כלפיה - היא פחות עדינה ממנו, די מגושמת ושמנמונת, כל הזמן מחפשת מה לאכול, יש לי ביקורת כלפי המראה שלה ואני הרבה פחות מנשקת אותה. היא מרגישה זאת ולפעמים באה אלי ומנסה לנשק אותי אבל אני נרתעת. איך אני יכולה למנוע את הפערים ביניהם? אני אוהבת את שניהם אבל ברור לי שיש לי העדפה אל הילד. לפעמים אני קולטת את עצמי אומרת לילד כמה אני אוהבת אותו והיא שומעת ורוצה גם....לה אני לא אומרת ככה, לא יכולה להיות מאולצת....איך מוצאים את האיזון? מה עושים?

צהריים טובים, השאלה שלך נורא הזכירה לי שאלה שנשאלה בעבר. חיפשתי,מצאתי ועכשיו אני רואה שגם שם זו יעל. אז,אני לא יודעת אם זו אותה יעל,אבל אם כן אז כמו שאת רואה,הדברים לא נעלמים עם הזמן מעצמם. סביר שהם רק מסתבכים קצת יותר. לכן,ההמלצה שלי עדיין בתוקף : ). אם זו לא אותה יעל,את מוזמנת לקרא ואם יש שאלות,אני כאן. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xPG-62,xFT-12170,xFP-12352,m-Doctors,a-Forums.html בהצלחה, מור

וואו, כל הכבוד לך, ממש לא זכרתי את ההודעה ההיא... עבר כל כך הרבה זמן. אבל את צודקת - הדברים לא נעלמים.... הייתי רוצה למצוא דרך לשפר את המצב כך שיהיו לנו יחסים קרובים וחמים ככל שתתבגר.

ביתי ליאל בת 6.50 בכיתה א' , לליאל יש שיער בכל חלקי הגוף מה שמפריע לה בעיקר הוא השיער בידיים וברגליים, בקיץ היא חוזרת הביתה מאוד מתוסכלת בגלל ששאר הילדים צוחקים עליה , אני מנסה להעלות את הבטחון העצמי שלה בזה שאני אומרת לה שלא תתיחס ותאהב את עצמה בזכות מה שהיא ושיער הוא דבר שולי אבל לא נראה לי שזה עוזר אני לא יודעת כיצד לעודד אותה אשמח לקבל עצה לימור

צהריים טובים, דבר ראשון,אולי כדאי להתייעץ עם רופא עור ולראות מה אפשר לעשות.. לעניין הרגשי - את כותבת : " אני מנסה להעלות את הבטחון העצמי שלה בזה שאני אומרת לה שלא תתיחס .."היא לא יכולה לא להתייחס. זה מכאיב לה,היא שונה,היא בעמדה לא נוחה מול הילדים. להיפך,חשוב שאת בבית תתיחסי ותתני לה לפרוק את המטען הרגשי שאיתו היא חוזרת מביה"ס. כשילד (או מבוגר..) מגיע ומעלה קושי,אם אנחנו נותנים לו מיד פתרון או עצה או מיד עונים אנחנו בעצם לא מאפשרים את המשך פריקת התסכול או התחלקות במטען הכבד. תארי לך מצב שבו את באה אליי ואומרת בבכי - פיטרו אותי היום,אני מרגישה נורא ואני עונה לך - מה את דואגת את יודעת שאת נהדרת ומיד תמצאי עבודה חדשה. זהו,אין לנו ממש איך להמשיך.אני בעצם השתקתי אותך. לעומת זה, את באה ואומרת אותו הדבר ואני עונה לך - קשה,נכון ? ואת - כן.ממש לא ציפיתי לזה. אני - איך זה היה לקבל כזה שוק ? ואת - .... כל אחד מאיתנו עבר לפחות שיחה או שתיים בחייו כדוג' המקרה הראשון. נסי להזכר מה הרגשת כשהגעת עם נטל שרצית לחלוק אותו ונתקלת בתגובה משתיקה. דרך אגב,לתגובה - אל תתיחסי וכו',אין שום קשר לבטחון עצמי. אני יודעת שכהורים נורא כואב לנו כשלילד קשה,והכי אנחנו רוצים לתת לו עצה שבאמת תעזור. העניין הוא שאין לנו עיצות פלא,אבל מה שכן יש לנו ואנחנו יכולים להציע זו אמפטיה,והקשבה והקשבה לדרך בה ילד בוחר (או מעלה אפשרויות שמתוכן בוחרים יחד) להתמודד עם המצב. צריך לזכור,שלילדים יש רעיונות נפלאים ויכולת טובה (לעיתים הרבה יותר טובה מאשר למבוגרים) להתמודד עם מצבים קשים,צריך לעזור להם להגיע לבחירת דרך ההתמודדות. את מוזמנת לקרא שיחה לדוג' בעמ' הקודם בשאלה לגבי שיעור יתר ששאלה סוזי. אם תצטרכי עזרה לגבי טיפים לניהול שיחה רגשית עם הילדה,אני פה. בהצלחה, מור

לא יודעת אם ראית, אז יש לי שאלה נוספת בשרשור המקורי לגבי הקטנה. עכשיו שאלה לגבי הגדולה: היא בת 6 עולה לכתה א'. היא ילדה מאד נימרצת ופעלתנית ומאד לא רגועה. הגננת חושבת שאולי כדאי לתת לה משהו טבעי להרגעה והיא הציעה לשאול את רופאת המשפחה. היא אומרת שאני לא אתן כלום ללא אבחון מסודר- והשאלה שלי האם כדאי עכשיו להתחיל בתהליך של אבחון או לחכות לראות מה קורה בבי"ס? מה שהכי מציק לי זה שהיא מתפרצת עם תשובות- למשל כשאני מספרת להם סיפור, וכזה סיפור שמתאים יותר לקטנה, אני עוצרת ושואלת את הקטנה שאלות לגבי הסיפור כדי לראות אם היא מבינה- אז הגדולה ישר עונה. אני מסבירה לה שוב ושוב, אבל זה לא נפסק. אני אציין שאני הרבה יושבת איתה לבד ושואלת אותה שאלות לרמתה גם עם סיפורים וגם באופן כללי כך שאני לא חושבת שזה עניין של חוסר תשומת לב היא פשוט עונה תמיד ולא נותנת הדמנות לאחרים וכך גם בגן. מבחינת ריכוז וקשב אני לא חושבת שיש איזו בעיה כי בסה"כ כשהיא מציירת או מקשיבה לסיפור, טלויזיה וכו' היא יכולה להיות מרוכזת להרבה זמן ויושבת בשקט. היא קצת היפראקטיבית לדעתי. שאלותי: 1. מה אני עושה עם ההתתפרצויות של התשובות? זה מאד מאד מפריע לי! 2. מה לעשות עם האבחון? האם להתחיל תהליך? הרופאה נתנה לי הפניה. או שכדאי לחכות? תודה ושבוע טוב

צהריים טובים, לגבי אבחון קשב וריכוז (אם הכוונה היתה לאבחון הזה),אני לא הייתי ממהרת ומצד שני גם לא מזניחה. כמו שאולי ראית בתשובות קודמות שנתתי כאן באותו הנושא - אותם הסממנים שיכולים להצביע על הפרעת קשב וריכוז (עם או בלי היפראקטיביות) ,יכולים לנבוע גם מקושי רגשי,גם מאינטראקציה כזו או אחרת עם הסובבים וכו'. לצערי הרב,היום אומרים את המילה - אבחון כאילו מדובר בקסם שיפתור הכל. לפני שפונים לאבחון,כדאי לראות מהם הסממנים הנוספים מלבד התפרצות לתשובות. חשוב לזכור שילד שיש לו אכן בעיה אורגנית,הקושי יופיע בכל מסגרת - בבית,בגן,בביה"ס.. האם זה כך אצלכם ?. כמובן שדברים שיותר מענינים את הילד,ירתקו אותו לאורך זמן רב יותר. השאלה מה קורה לגבי הדברים שהיא לא אוהבת ? מה קורה כשהיא מקבלת מטלה .לדוג' דפי עבודה - האם היא מתפזרת לצדדים,קמה באמצע,עסוקה במה שמסביבה עושים... או לחיליפין יושבת ומתרכזת בעבודה ? אני מוסיפה מידע לגבי הקרטריונים http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forumId=201&a=13431&c=1436&sc=0&ssc=0 כדאי לעבור על זה ואם ישנה התלבטות,אפשר לפנות לאבחון.רק להקפיד שהאבחון יתבצע בצורה מעמיקה ורצינית ולא "חצאי אבחון" כמו שקיימים היום בשוק ולעיתים הנזק (במיוחד אם מקבלים טיפול תרופתי) רב על התועלת. בהצלחה, מור

אני אם חד הורית לילדה בת כמעט שנתיים. בשבוע הבא אני נכנסת לניתוח מסובך הכרוך באישפוז של כשבועיים ובהחלמה ממושכת. הורי ואחיותי יטפלו בילדה והיא מכירה אותם היטב וקשורה אליהם מאד. יחד עם זאת כיצד עלי לנהוג כהכנה ומה עלי לאמר לה לפני? אני לא רוצה סתם להיעלם. האם מומלץ להביא את הילדה לביקור בזמן האישפוז או שמא זה רק יעצים את תחושת הנטישה?

צהריים טובים, דבר ראשון,שיעבור בשלום. לגבי הילדה - כדאי להסביר בקצרה,ללא יותר מדי תאורים. משהו כמו - אמא קצת חולה,היא תצטרך להיות במקום שהרופא יטפל בה. את תהיי אצל סבתא ותבואו לבקר אותי. משהו כזה. לחזור בימים שונים על אותו ההסבר בדיוק.כדאי לקבוע סדר יום פחות או יותר קבוע בימים שלא תהיי. כדאי לנסות להפוך את השהות עם סבתא,דודה למשהו כיפי (לתכנן הליכה קצרה לגן חיות...),שהיא תוכל לחכות לו. את הדברים הכיפיים כדאי לחלק לפעם אחת בימים הראשונים,פעם באמצע,פעם לקראת הסוף. את הדגש לשים על הכיף ולא על הדאגה. במידה שאת לא אמורה להיות מחוברת למכשירים מפחידים או מרתיעים,כן היה כדאי שהיא תבוא לראות אותך כשאת קצת מתאוששת. יתכן שגם יותר מפעם אחת. הרבה בהצלחה ושיעבור הכי קל שאפשר, מור

הנערה סובלת מנדודי שינה, מצבי רוח משתנים ובעיות התנהגות, עד כדי הוצאתה מהבית הכנסתה למסגרת של פנימיה טיפולית סגורה. מדובר בנערה בת 14 שאובחנה כסובלת מ OH21- DEF.(תת פעילות של בלוטת יותרת הכליה) בעיה זו גורמת לחוסר בהורמון שנקרא קורטיזול ואשר , לפי מה שקראתי, רמה נמוכה ממנו ברוק גורמת להגברת תופעות של אלימות בקרב ילדים הני 9-12 וכן לכך שיש להם בעיות חברתיות. היא מטופלת בתרופה בשם דקסמטזון 0.5 מ"ג. האם יתכן קשר בין התרופה ו/או המחלה לבין התופאות המתוארות ואם כן מה הדרך לטפל בכך. לאיזה גורמים עלי לפנות כדי לבדוק אם השמתה בפנימיה הנ"ל אינה מיותרת ואם ניתן לפתור הבעיה ע"י תרופות או טיפול בבית. תודה על תשובתך אמא במצוקה

לאמא שלום, אני מצטערת לא שמעתי על התופעה שאת מתארת לכן לא אוכל להתייחס לשאלתך בנושא השפעת המחלה או/ו התרופה על התנהגות הנערה. לכך אני מציעה לך לפנות לפורום בריאות הנפש/פסיכיאטריה. אולי שם יוכלו לעזור לך בשאלות בנוגע לתרופה/מחלה. מעבר לכך איך הילדה מרגישה בפנימיה טיפולית? האם שם היא נעזרת/מקובלת על ידי חבריה ואנשי הצוות? האם את מרגישה שזו המסגרת שנותנת לבתך את העזרה הדרושה? איך נעשה כל המעבר לפנימיה? איך הכנתם את בתך ואיך אתם קיבלתם את המעבר ואת ההחלטה על המעבר? נראה לי שאלו שאלות שאם תוכלי לענות עליהם יעזור לך ולמשפחתך להרגיש אחרת כלפי המעבר של בתך. שבוע טוב בתיה

בתי בת 17 + רוצה מאוד לעשות עגיל באף. בהתחלה התנגדתי לחלוטין אבל עכשיו אני שוקלת שוב ומעוניינת בעיצה. מצד אחד עוברת בי המחשבה שאולי להשאיר את המלחמות לדברים יותר חשובים ויש הרבה בגיל הזה. מצד שני אולי היא מחפשת את המרד והמרחק ואז זה בסדר שזה על עגיל ולא משהו יותר משמעותי. בקיצור אשמח לעצה מה לעשות ואיך לומר לה את הדברים. בתודה מראש

בקר טוב, כשראיתי את ההודעה שלך,חייכתי חיוך גדול. אולי יעזור אם אגיד לך שבחרת יופי של בחירה את מי לשאול... עד לפני 3 שנים הסתובבתי עם עגיל לא קטן באף : ). כן,כו,בגילי המופלג. הורדתי אותו בגיל 30 (דרך אגב,עשיתי אותו כשכבר הייתי אמא ואוטוטו עובדת סוציאלית). אני מעריכה שהתשובה שלי כבר די ברורה - אכן,כדאי לשמור את המלחמות לדברים קצת יותר עקרוניים וחשובים. זאת דעתי,את כמובן לא חייבת לקבל אותה. בי, מור

פשוט ככה - אני מבינה שזה חשוב לך,וממש לא נראה לי שכדאי להלחם על דבר כזה,אז בהצלחה.

יש הגיון במה שאת חושבת, שאולי כדאי להשאיר את המלחמות לדברים יותר חשובים... אבל אני לא הייתי מקלה ראש בהבט הרפואי שבדבר, עם האפשרות לסבול מסיבוך רפואי כלשהי, והייתי מבקשת מהבת, לפני החלטה סופית, שתתייעץ עם רופא המשפחה, רק כדי שיגיד לה אם יש סיכון בעצם הפעולה הרפואית , מהם הסיכונים, ועד כמה זה נפוץ. אחר כך שתחליט. גילוי נאות - גם אני לא הייתי מאושרת מכך אם בתי היתה רוצה לעשות זאת,, ,,, ע

איזה סיכון יש בעגיל באף,שאין בעגיל באוזן ??? עגיל באף הוא לא פירסינג,הוא לא נעשה כמו פירסינג. הוא נעשה בדיוק ע"י אותו המכשיר כמו עגיל באוזן (בניגוד לעגילים בגבה,לשון,טבור..) והסיכונים גם הם זהים.

שלום הבן שלי בן 4 וחצי פוחד נורא מהצגות ואירועים ציבוריים שיש בהם הרבה אנשים, רמקולים וכו'. אם אני אומרת לו כמה ימים לפני שישנה הצגה או אירוע כלשהו, הוא כל הזמן מזכיר לי שלא רוצה ללכת ואף לא ישן בלילה, לוקח את זה ממש קשה מה לעשות???? האם ישנו טיפול לזה? בתודה אילת

בקר טוב, זה דבר רגיל ונורמלי,בדר"כ עובר עם הגיל,כרגע אין צורך לעשות עם זה כלום. הנה תשובה קודמת בנושא,אם ישארו שאלות,אני כאן. http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-1234,xFT-25389,xFP-25472,m-Doctors,a-Forums.html מור