פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

בתי בת שנה ועשרה חודשים. מזה כחודשיים בלי טיטול במשך היום. אנו עדיין שמים לה טיטול בשנת הצהריים והלילה. משנת הצהריים היא מתעוררת כמעט תמיד יבשה. חשבנו להתחיל ולהוריד את הטיטול בצהריים ויותר מאוחר בלילה. מתי זה נכון להוריד טיטול בשינה? אני מתלבטת בגלל גילה הצעיר. וגם כי אנחנו מתחילים את עונת החורף. אודה לתשובתך.

צהריים טובים, יש כאן בפורום הרבה תשובות בנושא גמילה ואני מציעה לעשות חיפוש בפורום. כמו שתראי ביתר התשובות,הדגש בגמילה הוא לאו דווקא על עניין הגיל. מה שכן,אני היתי משתדלת לא להתחיל גמילת לילה בחורף (בשביל כל פספוס צריך פוך ולכבס פוך ולעיתים מקלחת באמצע הלילה וקר,והסיכוי להתקרר כי רטובים מפיפי הוא גדול וכו'). בהצלחה, מור

אני בת 35 ויש לי המון שערות בסנטר אני מורידה כל יום בבוקר באופן קבוע את השיערות עם פינצטה. העור שלי בהיר מאוד ובסנטר יש לי שערות די כהות. אני מאוד רוצה לגמור עם העניין הזה כי זה מייאש אותי אך אני מאוד מאוד חוששת מהטיפול. רציתי לדעת כמ ה דברים. 1. אחרי כמה זמן צומחות שערות לאחר הטיפול הראשון ? 2. לאחר שצומחות שיערות אני יכולה לגלח אותם או שאני צריכה לחכות עד שהם יפלו לבד. שמעתי שצריך לחכות שהם יפלו לבד (שבוע עד עשרה ימים) אם זה נכון, איך אני יכולה ללכת לעבודה עם זקן זה מאוד לא אסטתי. מזה אני מאוד חוששת. גם היום כשאני מוציאה אם פינצטה אני מנסה להסתיר את האיזור עם מייק אפ. מה עלי לעשות ? 3. האם לאחר הטיפול הראשון ובכלל יהיו לי נקודות אדומות ונפיחות, אחרי כמה זמן זה יעלם ? האם אני יכולה לשים מייק אפ על מנת להסתיר ישר אחרי הטיפול ? 4. כמה טיפולים אצטרך כדי לגמור ?

לידיד שלי יש ילדה בת 8 מאומצת שאיבדה את אמה המאמצת לפני 5 שנים. התפרצויות הזעם שלה הינן תכופות וכל דבר יכול לגרום להן. היא משתוללת, מקללת את אביה ואחיה בן ה- 12 (גם מאומץ) צועקת. מסרבת לשתף פעולה. כתוצאה מכך לעיתים מתבטלים תוכניות של המשפחה. היא שולטת בנעשה. האב מנסה נואשות להרגיעה ללא מוצא. לעיתים עוברות שעות עד אשר היא נרגעת. כאשר היא רגועה היא ילדה מקסימה. חברותית, מתוקה. חשוב לי להדגיש שהיא לעיתים מפספסת ולא שולטת הצרכים. היא עדיין מוצצת אצבע. מה את מציעה לעשות?

ערב טוב, מאוד ממליצה לפנות לטיפול וכדאי בהקדם. קשה לי להאמין שהקשיים במקרה הזה יחלפו מעצמם,אני מעריכה שלהיפך. בהצלחה, מור

אני גרושה ואם לילד בן 4+, ואני והגרוש שלי גרים באותה עיר. היה לי בן זוג שרצה שאעבור איתו מהעיר, אך טענתי כל הזמן שזה יהרוס את הקשר עם אביו (שהוא באמת קשר יפה) ולא הרשיתי לעצמי לעבור. עכשיו, לאחר שנתיים+ אני שוקלת לעבור.. אני תהוהה מה יקרה עם הסדרי הראייה, והכי חשוב האם זה יפגע בהכרח בבן שלי? אחרי הכל כך תיפתח האפשרות לבית נורמלי עם דמות של גבר, אולי עם אח.. זה שווה את הריחוק מאביו? (נוחי, ידוע לי שאת מכירה את הנושא מקרוב.. אני סובלת נורא בלעדי החבר שלי). איך בכלל אפשר לומר זאת לאב? שמעבירים את ילדו ומערערים את מעמדו?

הורות=שווה פועלת לקידום דיאלוג ציבורי על זכות הילד לשני הורים, בכדיי לקבל משוב והבטים נוספים על האפשרויות, הקשיים, הסיוע או העדרו שניתן לקבל מהמערכת הציבורית, אתם מוזמנים לשתף, להתייעץ ולספר גם בפורומים ממוקדים: http://www.horut-shava.org.il/FORUMS/forum_topics.asp?FID=3 בנוסף קיים פורום כללי יותר ב WALLA תחת השם הורות=שווה.

טל יקירתי, ניתן להבין מפנייתך לפורום, עד כמה את מכבדת את הקשר שבין ילדך לאביו ומתלבטת ותוהה, כיצד לדאוג לעצמך ולבנות קשר חדש בחייך, עם כמה שפחות פגיעה באדם שהיה בעבר חשוב ויקר לך. שאלתך בהחלט אינה פשוטה, והתשובה לה ודאי מורכבת. 'אב מסור' הגיב להיבט החוקי, ואני התרשמתי ששאלתך רגשית יותר. התוכלי לפרט את כוונתך? בכל-זאת אתייחס על-פי הבנתי: אולי הנקודה ממנה עלייך להתחיל את השיחה עם האב, היא הכרתך באהבתו ודאגתו לבנו, ולהביע את הערכתך ליחסו. קשה עד בלתי אפשרי 'לבלוע' בשורה שאינה טובה או נעימה, ולכן חשוב באמת לכבד את הקצב והיכולת של אדם לקלוט-לספוג ולהפנים מידע של הרעת-תנאים. בהמשך, לא מחייב באותה שיחה, אפשר להתחיל לפתוח את נושא אפשרויות קשרייך החדשים, אולי אפילו באופן תיאורטי בלבד. ורק לאחר שהאפשרות הושמה ביניכם, תוכלי לשתפו בקשר הקיים, ולאפשר לו לבטא את רגשותיו, התנגדויותיו ותסכוליו. כמה שתצליחי יותר במשימה זו של הקשבה פשוטה ונקייה לקשייו עם השינוי שאת מבקשת, כך יוכל הוא להתפנות בהמשך לדיון מציאותי יותר לגבי שינוי תנאי המפגשים. וכאן יהיה עלייך לגלות רגישות גבוהה וגמישות גדולה. אנא, קחי את דברי כהצעה לכיוון וגישה בלבד לנושא כה רציני ומורכב. ייתכן שתידרשנה מספר שיחות, ותמיד קיימת האפשרות להיעזר באיש מקצוע בתיווך כה רגיש. מעוניינת מאד לקבל את תגובתך, ומאחלת לך דרך קלה... נוחי

חבר שמתעקש להעביר אותך לעיר אחרת ובכך להכניס אותך ואת ילדך לעימות, מערבולת יצרים, מאבקים וקשיים מיותרים שלא ברור מה תהא השפעתם לאורך זמן..... אינו חבר ראוי וטוב עשית אם נפרדת ממנו. אינך אמורה לרצות אף גבר בכדיי לזכות למשפחה חדשה, אלה הגבר החדש בחייך אמור יחד איתך למצוא את הפתרון הנכון ביותר עבור כולם ובכלל זה את, ילדך ואבי ילדך. משפחה חדשה ובריאה תעשה טוב לילד, אבל אם תגרום בפגיעה בקשר בינו לבין אביו זה יחזור אלייך כבומרנג. מאחל לך שתדעי לקבל את ההחלטות הנכונות ביותר לכולם.

האם עברתה מסכת גרושים קשה במיוחד? שמתי לב שכל ההודעות שלך מרירות נורא... שתף אותנו בפגיעה שלך...

שלום לכולכם, אני רוצה לענות מספר דברים לכמה מכם, לפי מה שהרגשתי מהתגובות השונות. לאב מסור: אני רוצה קודם לתקן משהו כדי שתבין את הדרך שבה אני רואה את הדברים. האב עושה כמעט כל מה שקבענו בהסכם, אבל לא בצורה מושלמת כמו שאולי יצא לך להבין.. הוא לוקח את הילד כי הוא אוהב אותו באמת, אבל יש לציין שהוא גם יודע שלא אוותר לו על כך, וקצת מרגיש מחוייב. לדוגמא אם אגיד לו לוותר על ערב אחד בשבוע הוא ישמח. אם קורה שאני מבקשת שיישאר לישון אצלו(וגם עובדת סוציאלית ביקשה זאת ממנו כדי שהקשר יהיה חזק יותר) הוא לא מוכן, גם הוא יכול(מבחינת העבודה). הוא לא מושלם בכלל, אבל אוהב אותו. לכן אין טעם להפוך אותי למכשפה, אני רואה הכל, יודעת מי הוא, ובכל זאת רוצה שלילדי יהיה אב ומקבלת את כל "קיצורי הדרך" שלו ומתעלמת מהם. אני חושבת שאם אקרין שאני מכבדת אותו ומעריכה, זה מה שהבן שלי יקבל, הורים שחיים בנפרד אך מסתדרים ומכבדים. ובקשר לחבר, גם לו יש ילדים שהוא רוצה להיות לידם ועבודה שחשובה לו, ואין סיבה שיוותר על הכל למעני. טוב לו בעבודה ובמיקום שלו. לנוחי: תודה על תגובתך, אני יודעת שאת מבינה אותי, אני לא רוצה לוותר לגמרי על חיי זוגיות ועל מי שאני אוהבת לגמרי, הרי בעוד מספר שנים אני זו שאשאר לבד כשבני יהיה עם חברים וחברות.. למישהי אחרת: תודה לך על ההגנות עלי ועל נוחי. כל הכבוד.

על פי הספור כפי שפורסם: הילד גר בעיר, רגיל אליה וטוב לו. לילד אב אוהב ומסור. הילד אוהב וקשור לאביו. ואף אחד לא חשב מדוע הילד חייב לעבור לעיר אחרת עם אימו ? רוצה האם לעבור דירה ? הילד יכול להשיאר אצל אביו. נו באמת, איך אף אחד לא חשב על זה ? אם מישהי תבקש עיצות כיצד לגרום לילד לשנוא את אבא שלו ? כי זה מה שהיא רוצה! גם תסייעו לה ו"תזרמו" איתה ? רק בגלל שהיא ביקשה ?

עוד משהו: הוא לא ירצה ולא יוכל לגדל את הילד בעצמו. זה לא מה שהוא מבקש לעצמו. מה שהוא רוצה זה כמה שעות מדי פעם ולא יותר. עוד משהו: לתקוף כאן נשים רק כי הן נשים - זה לא לעניין. זו הפגנת בורות לדעתי (גם אם נפגעת מהן נורא).

שלום רב אני גרושה עם 3 ילדים. אני מרויחה בחודש 4800 ש"ח והגרוש שלי שכר מינימום. אני רוצה לתבוע אותו במזונות לילדים. מה הסכום המינימלי שאפשר לתבוע לילד? האם קיים סיכוי שלא אקבל מזונות מכיוון שהוא משתכר שכר נמוך? מה עושים במצב כזה? הרי אם הוא יצטרך לשלם מזונות לא יהיה לו אפשרות לכלכל את עצמו. האם ביטוח לאומי צריך לעזור במצב שכזה או שהשכר שלי גבוה מידי בכדי שאהיה זכאית למזונות מב"ל? תודה שקשוקה

יש הרבה מקומות לנסות לברר. בכל עיר יש שי"ל (שירות ייעוץ לאזרח), הם מתמצאים קצת. יש גם אפשרות לנסות מה יודעים ב נעמ"ת. ואפשר לשאול עורך דין בתור ייעוץ ולשלם לו מעט בשביל ידע.

שלום רב, 1. בפסיקה נקבע "כלל אצבע" של 1,200 ש"ח לילד + מעון (אם יש) + מדור (חלקו של האב במשכנתא או שכ"ד אם יש), שבמקרה של 3 ילדים זה 50%. 2. ככלל ניתן לצפות לסכום מזונות שנע סביב 3,500 ש"ח עבור 3 ילדים, ושוב, הדבר תלוי אם את רכיב הדיור עולה לך כסף או שאתם מתגוררים בדירה בבעלותך. 3. ע"פ רמת ההכנסה שלך יתכן מאוד ותוכלי לקבל יצוג משפטי חינם באמצעות הלשכה לסיוע משפטי (יחידת סמך של משרד המשפטים). מס' הטלפון של הלשכה בירושלים הוא 02-6211333. 4. זכאותה שך אם לגבות את דמי המזונות שיפסקו מן הביטוח הלאומי (שאח"כ "ירדוף" אחרי האב לגבותם ממנו) תלויה בגובה ההכנסה שלה. תוכלי לברר זאת במרכז המידע של הביטוח הלאומי בטלפון 08-9369696. בהצלחה. שי ריס, עו"ד מומחה לדיני משפחה.

יש לי ילדה בת 5 וילד בן שנתיים. בזמן האחרון אני מאוד ביקורתית כלפי הבת הגדולה בהמון דברים שהיא עושה או לא עושה וזה ממש מציק לי. למשל: *היא עצלה ותמיד מעדיפה לשבת ולראות טלוויזיה, גם שעות רבות ברצף. כשאני מציעה לה לשחק או להרשם לחוג התעמלות היא מסרבת. *היא כל הזמן מחפשת מה לאכול (היא שמנמונת) וכל הזמן עסוקה אם היא יכולה לאכול חטיף או ממתק. כשהיא כבר יושבת לאכול, היא אוכלת כמעט רק פחמימות ולא מוכנה לגעת בירקות או עוף. אחרי כל ארוחה היא מבקשת קינוח ונדמה לי שזה מעסיק אותה יותר מידי. היא מתלוננת שהיא רעבה גם חצי שעה אחרי ארוחה. *היא מדברת הרבה במבטא 'מזרחי' כבד ומודגש למרות שאנחנו בית אשכנזי לגמרי וזה נראה לי דיבור זול, אני לא יודעת מאיפה היא מביאה את זה הביתה וזה מביך אותי. אני מעירה לה מידי פעם 'זה לא יפה לדבר ככה' או 'את לא בשוק' אבל זה לא משתנה. *היא קולנית ועושה המון 'הצגות ודרמות' מכל דבר פעוט ומסוגלת ליילל בצורה רמה על דברים קטנים כמו שפשוף קל מכיסא או עקיצת יתוש, רוצה המון תשומת לב. אני מודעת לזה שאני מאוד ביקורתית כלפיה, ואני קולטת שיש לי ציפיות ממנה שתהיה כך וכך, והיא לא כזאת. אני לא יודעת איך להאבק בזה ולקבל אותה כפי שהיא. אני מרגישה שאני זקוקה ליעוץ משום שאני כועסת עליה על המון דברים שהיא עושה או לא עושה וזה פוגם באהבה שלי אליה. אנא יעצי לי, בתודה מראש

צהריים טובים, כמו שכתבתי לקודמתך - אני מתנצלת על הזמן שחיכית לתשובה. זה לא כ"כ מבחירה. ועכשיו נמשיך, אני חושבת שיהיו כ"כ הרבה אמהות שיתחברו למה שכתבת... אפשר להתייחס באפן נקודתי,תכל'ס למה שהעלת,אבל זה חבל לדעתי. אני יכולה לענות - אל תגישי בארוחת הצהריים פחמימות אלא רק עוף וירקות. רשמי אותה לחוג ופשוט קחי אותה,אל תשאלי פשוט עשי וכו'. לדעתי,תשובות כאלה פשוט מפספסות את העניין. אני מעריכה שמדובר כאן במשהו קצת יותר מאשר כן חוג או לא,כן עוף או לא. זה משהו בתחושה שלך שמאוד קשה להגדיר אבל גם מאוד שכיח. אם תקראי את "על שלש גישות אמא ומטפלת.." משמאל תביני עד כמה אני מאמינה בהכרות של האם עם עצמה ועם מהב שילדיה מעוררים בה. אני מעריכה שבתך "לוחצת" אצלך על נק' כאלה ואחרות (לרב נורא קשה לשים לב לזה לבד) וה"לחיצות" האלה מובילות לאותה הביקורת ושאר הרגשות הנלווים. יתכן שבעצם התנהגותה היא מזכירה לך אותך בצעירותך או דווקא מאד שונה ממך אבל מזכירה לך את הילדה הדחויה מהכיתה או... . אי אפשר לדעת על מה היא לוחצת רק מתוך שאלה בפורום. בשביל זה צריך להכיר אותך. מה אני מציעה ? דבר ראשון קראי את הכתבה. שני,נסי לפנות ליעוץ שבו ההתמקדות היא בך כאם ובחווית האמהות. לא יעוץ סביב הילדה,אלא סביבך ואיפה תפקיד האמהות "פוגש" אותך. אם תזדקקי למשהו נוסף,אני כאן, מור

אני אם חד הורית ביתי בת 5 .,ילדה נבונה עם איטלגנציה ריגשית מאוד מפותחת.מספר חודשים אני מרגישה שקשה לי איתה ,אני מרגישה כאילו חזרנו לגיל שנתיים .הדבר מתבטא באנטי שיש לה מכל דבר שאני מבקשת לדוגמא: בבוקר לוקח לה זמן להתארגן למרות כל בקשותי וסברים שבבוקר קמים מצחצחים שיניים מתלבשים ורק אחר כך אפשר לשחק רוב הבקרים הם מריבה אני מרגישה שהיא מנסה ליבחון את הגבולות שלי רק אחרי שאני צועקת והיא בוכה הבוקר ממשיך בניחותא היא מתלבשת וכ"ו. הרבה פעמים כשאני כועסת עליה היא ישר מתחילה לקלל מטומטמת{אני חייבת לציין שאני אף פעם לא קיללתי אותה או העלבתי אותה ,לא הרבצתי ולא הענשתי. תמיד רק שוחחתי והסברתי }כמובן כשהיא מקללת אני תופסת לה את היד ואומרת לה שאצלנו בבית לא מקללים אז היא אומרת לי את חוצפנית.כשאני ניתקלת בסיטואציות היומיומיות הלא נעימות הללו אני נעשית מאוד עצובה . כל בקשה כמו לסדר את החדר להרים דברים שהיא הפילה הופך מיד למאבק. אני שואלת את עמצי ואותך מה עליי לעשות. אני הוסיף ואומר שאחר כל תקרית כזו בשלב הרגיע אני משוחחת אותה ומסבירה לה שהיא בוחרת כיצד להתנהג והאם לא יותר נעים לצאת מהבית בבוקר כשאנחנו רגועות ? תשובתה אמא אני מבטיחה לא לעשות הצגות.אולי משהוא בהתנהגות שלי גורם לכזה אנטי וצורך לעשות הצגות? מה גורם לכזה אנטי, גיל 5 זה גיל מרד חדש?האם רק אצלי זה ככה ?מחכה לתשובה

צהריים טובים, דבר ראשון אני מתנצלת על הזמן הארוך שלקח לי לענות (24 שעות ביממה לא ממש מספיקות לי לאחרונה...). ולעניין, נראה שאת טיפוס מאוד מאורגן,מסודר,שהכל אצלו "מתקתק" כמו שצריך. יתכן שבתך שונה ממך בנק' הזו וזה עלול להוביל לחיכוכים. מה עוד שלעיתים מאוד קשה להתאים את עצמנו לסדר של מישהו אחר. יתכן שלך הסדר של הדברים מאוד ברור,לה לעומת זאת הוא יכול להיות הרבה פחות ברור. ארגון וסדר בדר"כ מקנים לאדם המאורגן מן ביטחון,שלווה,הרגשה של שליטה בנעשה (לא שליטה במובן של אני שולטת בכך אלא שליטה שהדברים לא יצאו מכלל שליטה) וזה יופי מצד אחד. מצד שני,מאוד קשה לוותר על זה. מצד שלישי,לעיתים כדי לחיות עם מישהו (בן זוג,ילד,הורה..) צריך להתגמש קצת. כמובן,שההתגמשות מגיעה ביחד עם גבולות ברורים (וכדאי לקרא ב"שאלות ותשובות" על גבולות). השאלה היא האם שווה לריב,להלחם,להתווכח על כל דבר ? הרבה פעמים הורים חושבים שאם יוותרו או יתגמשו,הם יאבדו מסמכותם,הילד יזלזל בהם וכו'. בתכל'ס,אם שומרים על גבולות,המצב הוא הפוך. נק' נוספת,לי כהורה חשוב ללמד ילד לוותר מדי פעם,להתגמש ואיך אוכל לבקש זאת ממנו אם אני משדרת את ההפך הגמור ? לסיום,את כותבת שכל דבר הופך למאבק. אני חלילה לא רוצה להשמע כמאשימה אבל חשוב לי להזכיר שכדי להאבק צריך שניים. מעט מאוד ילדים נלחמים עם קיר שאינו משת"פ. מקווה שהעלתי נק' למחשבה. אם תרצי שנמשיך,אני כאן, מור

שלום רב. בני בן 3 והוא עדיין אינו מדבר טוב. אני מתחילה איתו טיפולים לאחר החגים עם קלינאית תיקשורת. אני מבינה את הילד מצויין. הוא מדבר מילים לעיתים מלאות ולעתים סופיות ויש לו משפטים שלמים. הבעיה מתחילה כאשר הוא משחק עם ילד אחר שכן מדבר אך אינו מבין אותו. הבן שלי מתעצבן ומרים יד. אני מבינה את התסכול שלו בכך שהילד שאיתו לא מבין אותו אבל הבן שלי כן מבין את הילד השני.התסכול שלו לדעתי זה שהוא לא מבין שהילד השני לא יודע מה הוא רוצה ממנו ואז הוא מתעצבן. אני כל הזמן מסבירה לו שלא מרביצים כשמשחקים אבל בסוף תמיד מישה בוכה. חייבת את עצתך/עצתכם. חג שמח. שני.

ערב טוב, את מתארת מצב מאוד מתסכל עבור בנך ובטח קשה כאמא לעמוד מהצד ולראות את זה. לא כתבת האם זה כך גם בגן או רק בבית. זו נק' חשובה. אני לא יודעת איך את מתייחסת לסיטואציה אבל כדאי היה,למרות הקושי להתערב ו"להסביר אותו" כמה שפחות. יתכן שאם את מסבירה זה רק מגביר את התסכול. צריך לזכור שילדים בגיל הזה יכולים לשחק שעות יחד גם אם לא מדברים כלל את אותה השפה,זה לא ממש מפריע להם. הם מוצאים דרכים אחרות לתקשר ו"מחפים" על המחסור בשפה. אז כאמור,כמה שפחות להתערב. בנוסף,כשאת מזהה שהוא מתחיל להתעצבן,לשקף לו את ההרגשה.משהו כמו - אני מבינה שאתה כועס אבל אני לא מרשה להרים יד (ולתפוס את היד באויר). אפשר גם ללמד אותו להוציא את הכעס בדרך אחרת,לדוג' לתת מכה לכרית. והכי חשוב,לזכור שאתם מתחילים טיפול ותוך כמה שבועות המצב אמור להשתנות. הרבה בהצלחה ושנה נהדרת, מור

לפני כחודש נולדו לי אחיניות חדשות (תאומות) , יש להם אחות גדולה כבת 6, אתמול בערב כאשר הייתי אצלם הילדה הודיעה לאמא שלה שהיא לא רוצה אותה יותר בתור אמא ורוצה לבוא להיות הבת שלי, אני, שהבנתי את המצב ניסיתי להיות קיצונית ואמרתי שאצלי בבית אסור לעשות רעש, ושאני לא קונה מעדנים לילדים, ועוד כל מיני דברים שאולי יגרמו לה לשנות את דעתה לא הצלחתי והיא מצאה פתרון ושובה לכל משפט שהוצאתח מפי כמו: אני לא קונה בגדים לילדים אז היא אמרה לא נורא תתני לי את הבגדים שקטנים על הילדים... בקיצור הבנתי שהמצב ממש קשה ויש לעשות משהו בנדון. אנחנו (כל המשפחה) מנסים לתת לה תשומת לב אך כנראה שזה לא מספיק לה. ההורים שלה משתדלים , אך עם גידול התאומות כנראה שזה לא מספיק. שאלתי, מה צריך לעשות? איך להתייחס לתופעה? האם זה דורש טיפול? אני שואלת בשם אחותי כי היא ממש מודאגת . תודה מור

ערב טוב, הולדת אחים זה שינוי גדול. על אחת כמה וןכמה כשמדובר בתאומים. זה לא קל לילדה בת 6 שהיתה רגילה להיות ילדה יחידה.מצד שני,צריך לזכור שזה חלק מהחיים ומרבית הילדים מתמודדים עם זה. בהרבה מקרים כשנולד אח ישנה רגרסיה כלשהי,התבטאויות לא נעימות,שינוי התנהגותי וכו'. זה נורמלי וצריך לקבל את זה כמו שזה. הדבר הטוב ביותר הוא לאפשר לה לבטא (כמו שהיא עושה) את הקושי שלה ולקבל אותו.אין מה להבהל מזה. את כותבת "שהמצב ממש קשה". אני לא רואה את המצב כמצב קשה. אני רואה את זה בהחלט כנורמלי וכך כדאי להתייחס אליו וזה המסר שאמורים להעביר לילדה. אני מציעה לקרא ב"שאלות ותשובות" את החלק המתייחס לאח חדש. אם ישנן עוד שאלות,אני כאן. בהצלחה והרבה מזל טוב, מור

שלום רב, בתי בת השש זה עתה עלתה לכיתה א' אחות ל-בת 4 וכן לאח בן 11 מזה כחודש מגיבה בתפרצויות זעם שכוללות צרחות נוראיות התבצרות בעמדותה וכן התחצפות.ערכתי עימה שיחות בנוגע להתחצפות ולאופן שבו היא מוצאת לנכון להוציא את כעסיה אך לצערי אני לא ממש רואה שינוי יתרה מזו אני לא מצליחה להסביר לה שהיא מתחצפת אלי והיא תמיד עונה לי אם לך מותר לדבר אלי כך וגם לי מותר להשיב כך האם יתכן כי היא באמת לא מבינה את מידת התחצפותה. עלי לציין שהיא ילדה ממושמעת נעימה ומלאת חוש הומור אוהבת לערוך שיחות מה שהופך את ההתנהגות הפתאומית הזו שלה לבלתי מובנת בעיני.מה עושים עם הצרחות שלה? ובכלל אודה לתשובה האם עונש כגון את נשארת בחדרך היום הוא מתאים כעונש על התנהגותה?

ערב טוב, אם השינוי בהתנהגות הוא רק מאז התחילה ללכת לביה"ס יתכן מאוד שהוא מעיד על קושי כלשהו. התנהגות כגון זו,פעמים רבות משמשת כאיתות לקושי מסויים. אני הייתי מתחילה מבדיקה מעמיקה יותר לגבי מה קורה בביה"ס. בנוסף לשיחה עם הילדה,היתי שוקלת לשוחח עם המורה,עם עוד הורה לילד בכיתה (מן שיחה "סתמית" על מה קורה בכיתה וכו'),מגיעה מדי פעם לקחת את הילדה וכו'. יתכן שגם אם נראה שהיא התאקלמה נהדר וקל לה בחלק הלימודי,יש משהו שקצת מציק - קצת לחץ,פחד מכישלון,ציפיות שלה או של הסביבה שהיא פוחדת לא לעמוד בהן וכו'. כמו שכתבתי,אני מעריכה שהשינוי מעיד על קושי מסויים ולכן לא רק שעונש לא יפתור את המצב,הוא עלול להעביר לה מסר שאין מי שמבין אותה. אני היתי מוותרת על העונשים ופונה להבין מה "עובר עליה" בתקופה האחרונה. בהצלחה, מור

שלום, אני אם גרושה מזה שנתיים. בתחילה לאחר הגרושים הכל היה בסדר וניראה ש"התגרשנו נפלא" שמחתי שכגרוש הוא יותר מוצלח מאשר בעל. אבל בשנה האחרונה משהו קרה. אין לי מושג למה, אבל התקשורת שלנו שעוד שרדה בהתחלה נעלמה לגמרה. כאשר כל שיחת טלפון כמעט נגמרת בטריקת טלפון, כאשר הוא אינו מוכן לדבר איתי פנים מול פנים. איך אני יכולה לשכנע אותו לדבר. יש לנו ילדה בת 4 וכמה חודשים, את הרוב היא מקבלת על גבה. קשה לה, וגם את זה הגרוש שלי לא מוכן לקבל. הרבה משחקים על גבה מצידו ולי מתחיל להיגמר הכח להגן עליה מפניו, גם אני כעוסה. מה עושים? ואיך משכנעים אותו ומביאים אותו לתקשורת נורמלית? אשמח לתגובות. גרושה מודאגת.

גרושה מודאגת ! הדבר היחידי במצב שכזה רצוי לפרוק את הכעסים-תיסכולים בצורה שמוכרת לך ובאם לא לרכוש את המימנות וזאת על מנת שלא "תשרפי" אנרגיות מיותרות להתמודדיות הנחוצות באמת.(הרי את רוצה לחוות ולהרגיש את גדילת ילדתך ולראות עוד דבר אחד או שניים מעבר למעגל היומיום) תקשורת בריאה ומוצלחת זה דבר שנחוץ בכל המישורים בחיים ובאם לך יש אותה והצד השני לא מסוגל אז דעי שאת פה חזקה יותר ותערכי אצלך בכל זאת בדק בית באם לא פגעת חס וחלילה או זלזת בדיבורים קודמים בו. תנסי ללכת בגישה מתחשבת ולקוות שהזמן והחמלה יראו לו שיש לו עדיין לו חלק בחיים של מי שלא ראויה לספוג את האי תקשורת הזו -בתו. אולי תעבירי לו מסרים דרך דמויות שהן קרובות אליו ואז הן תפקחנה לו את העיניים? מקווה שנתתי איזשהי אפשרות איש תקשורת

בתור אחד שסבל התנהגות דומה מהאקסית שלו, עצתי - אל תנסי לתקשר עמו, פשוט תרפי, עזבי אותו במנוחה וכל עוד זה לא עניין של חיים ומוות תגדלו את הילדה ללא תקשורת - החיים יזמנו לכם פתרונות. אם הוא מתקשר היי קשובה ומנומסת, מיצאי את השיגרה המתאימה לשנייכם בה אין צורך ביותר מידי שינויים ותאומים. סימכי על הילדה - היא תסתדר וכבר תארגן את העניינים בינכם בעצמה. לעיתים עדיף לילדים לגדול בחוסר תקשורת מוחלט בין הוריהם מאשר חשיפה לתקשורת אלימה. ועוד משהו זיכרי, לעיתים הצורך בתקשורת נובע מצורך בשליטה.

שלום לגרושה המודאגת ,יש לך מה לדאוג כמו שזה ניראה מתחילה להיות סרבנות קשר זו תופעה ידועה אחרי הגירושון אצל גברים .לפני הגירושין הדמיון והפנטזיות עובדות שעות נוספות , אחרי הגירושין המציאות טופחת ,יש תיסכול וחשבון נפש ,יש קשיים תשלום מזונות צריך לפנות זמן מיוחד לראות את הילדה , יש לדאוג לאוכל כביסה ו.......קשה מה עושים ,חייבם לפנות לגורם טיפולי . את צריכה לנסות לדבר אתו על הקשיים שלך ושלו אפילו באמצעות חברים עו"ס בכיר יצחק צאלון מטפל במצבי גירושין עונה לטלפונים בהתנדבות 08 0355934 050 5570138

טוביה ! אין שום הצדקה לירידה בנכונות של אב גרוש לראות את ילדיו -גירושים הם מבת/בן זוג . אני כאב גרוש יש לי את כל הרצון להמשיך ולנהל את הסדרי הראיה ויותר מזה למצוא עוד דרכים להיות בעבור ילדותיי וזאת משום שלא התגרשתי מהן !!! נכון שכאבות יש עלינו חובות רבים והזכות היחידה היא ההרשאה לראות את הילדים אז למה להתעלם מהדבר בכדי לבוא חשבון עם הX.?! אין אני מתיימר לחנך אותך או אחרים אבל יש ערכים שלא נמדדים עכשיו ה"ריבית" שאנו נקבל מהתמדת וחיזוק הקשר עם ילדנו גם עם כל הקשיים לא תהיה קטנה אלא אני מאמין שתשא רווחים רגשיים ששוים יותר מכל חוסר שיש לנו היום. אסיים בכך שאקווה שכן תמצא הדרך להראות לאותו אב שנחוצה ההתראות ואפילו ללא התערבות חברים אלא בהבנה משלו. חג שמח אושר

שלום, יש לי ילדה מקסימה בת שנתיים ושלושה חודשים . אנחנו גרים בצמוד להורי ובתקופה האחרונה שמתי לב לכך שהילדה לא אוהבת להיות במחיצת אימי. היא אומרת זאת מפורשות "לא רוצה סבתא" או שדוחה את נסיונותיה של אימי לנשק אותה-בכי, צרחות עד שאני נאלצת להתערב ולהגיד לה שסבתא אוהבת אותה ורוצה לנשק אותה ומצד שני אומרת לאימי לא להגזים בנישוקים. בעלי אומר שהסיבה היא שאימי "חונקת" אותה מאהבה ולכן היא לא רוצה. אני מרגישה מאוד לא נעים כשהיא מתבטאת כך בפני אימי, מה גם שעד לפני כמה חודשים היא אהבה ללכת להורי. כשהייתה ממש תינוקת היא היתה משוגעת על אבי וכיום די אדישה. המצב הפוך אצל הצד השני- הוריו של בעלי גרים רחוק ואנו מגיעים אליהם אחת לחודש ולשם היא מאוד אוהבת ללכת.היא גם מבקשת לפעמים לדבר עם חמותי בטלפון ומאוד שמחה כשהיא רואה אותה- מה שלא היה בתקופה בה היתה תינוקת- אז היא היתה נרתעת כשהיינו מגיעים ונצמדת אלינו ורק לאחר פרק זמן מסוים היא הייתה "משתחררת" ומתנהגת כרגיל. שאלתי- מדוע היא מתנהגת כך וכיצד ניתן לשנות את התנהגותה? הורי מאוד אוהבים אותה ואני חשה שהם נפגעים מתגובותיה . אציין כי כשאנחנו נמצאים אצל הורי היא משחקת ונהנית שם ולעיתים הורי שומרים עליה כשאנו נעדרים והיא לא בוכה אלא מתנהגת כרגיל. מודה לתשובתך.

ערב טוב, אני חייבת להגיד שאני די מסכימה עם בעלך. בתך הגיעה לגיל שהיא כבר עצמאית יותר,היא זקוקה יותר לגירויים,לבחירה לאתגר והרבה פחות לover מגע וחיבה. היא מספיק גדולה כדי להחליט עד כמה היא צריכה ויתכן שמה שאיך שאימך מתייחסת אליה כבר לא כ"כ מתאים לצרכיה ושלב ההתפתחותי בו היא נמצאת. יתכן שהיא מרגישה שבעצם ההתנהגות של אימך,אימך קצת שוללת ממנה את עצמאותה וילדים בגיל הזה מאוד רגישים לעניין ולא יוותרו על עצמאותם בקלות. אני מציעה לקרא ב"שאלות ותשובות" את החלק שמתייחס לגיל שנתיים,בהמשך לשוחח עם אימך בעדינות לגבי השלב אליה הגיעה בתך וצרכיה בגיל הזה ולזכור שאימך רוצה את טובת הילדה ומנק' זו לרתום אותה לשינוי. בהצלחה, מור

שלום וחג שמח, אני שמחה לגלות פורום זה ומקווה שאוכל לקבל כאן תשובות.. אני גרושה כשלושה חודשים עם שני ילדים בני 10ו 6. הגירושים היו יוזמה שלי כיוון שילדיי היו חשופים למערכת יחסים לא טובה, למריבות ולא ראו זוגיות טובה ואמיתית. ההחלטה לא הייתה קלה ולגרושי היה קשה לקבלה. באופן יחסי לסיפורים שאני שומעת התגרשנו יפה למרות שהוא מאוד כעוס וטעון כלפי. כעס זה בא לידי ביטוי דרך הילדים למרות שהוא מאוד אוהב אותם. הוא שיתף את הילד באירוע שקרה בינינו לאחרונה (דבר שכמובן אסור שיגיע לילדים) מתוך כעס כלפי ואולי רצון להיות "בסדר" וצודק לפני הילד ולהראות לו שאני לא בסדר.. אבל התוצאה הייתה שבני לאחר זמן מה התפרץ וכעס עלי וסיפר לי מה אביו אמר, דבר שהכעיס אותי נורא וגרם לבני לתסכול. ניסיתי לדבר עם גרושי ולהסביר שהוא לא פוגע בי אלא בילד שלו וזה עושה נזק והוא טען (כמו כל חיי) שאני האשמה. מרוב כעס שלו כלפי הוא לא מצליח להבין ולראות את הנזק לילדים ואני מתוסכלת.. אשמח לעצה או שתיים

ליאת, כמה כמה קשה להתגרש. אחד החלקים הקשים הוא היעדר השליטה על בן הזוג. תחושות קשות את מול צעדים שהוא נוקט שלהערכתינו פוגעים בילדים, שלא לדבר עלינו ויכולת השפעה מאד מאד מוגבלת על כך. כרגע אתם בעין הסערה. הוא מתמודד עם העלבון, הדחייה והכעס, ואלא אם כן מדובר באנשים נדירים/מאד מפותחים רגשית, אז קחי אויר ותביאי בחשבון שאין מנוס מ'יציאות כאלו' של חשבון איתך דרך הילדים. כמובן שבמידת האפשר, חשוב להמשיך ולהעביר לו את הדברים, להזכיר לו את המחויבות שלו כאב, אם אפשר במסגרת של יעוץ או טיפול משפחתי/זוגי מה טוב. אבל הכי חשוב, כעיני, לא להישבר ולהיגרר אחריו למעגל של השמצה ונקמה.. את עוזבת - יש לך כעת יותר כח - התעלי מעל תחושות הזעם ותגיבי לילדים ממקום שממשיך לכבד את אביהם. גם אם את אומרת, שאת רואה את הדברים אחרת.. את חולקת על עמדותיו, אבל לא עליו ועל אישיותו. חשוב לדבר על כך, שלכולם קשה, ועל רקע זה, אנו אומרים גם דברים מתוך כעס ופגיעה, ועוד, שהזמן יעזור לתחושות הקשות. מה שאני מנסה לאמר, זה שגם אם רק את תצליחי ל'שמור' עליהם בתקופה זו, ולאפשר דיבור והבעת כעסים מבלי להתפרק ולנקקום.. זה מאד יעזור להם ולבעלך. שיעבור בשלום, בהצלחה.

ליאת! יפה יעצה לך איילת ! הדבר היחידי שאוסיף שאורך רוח ואמונה בצדקתך יתנו לך הכוח לא רק את המשבר הזה אלא גם יבטיח לך נקודות חוזק להלאה,כלפיי ילדיך שגם שנראה לך שאין להם כושר שיפוט כמבוגרים הם ירגישו חזקים בעקבות חוזקך ואת שיפוטם יעשו גם בעקבות ההבנה הבסיסית שלהם את התהליך ואת הדו שיח שלך למולם-כלפיהם את צריכה להיות בו ענינית ונטול האשמה וההפניה הבסיסית שבכל זאת הינו אביהם! ואם ינחם אותך קורים גם מצב שבת הזוג מצויה במצב כזה ובן זוג צריך אז לנקוט לבצע ולהתנהל כעצות איילת. שיהיה לך חג נעים ומלא אושר ומלא כוחות לדרך . אושר

ליאת יקרה, ראשית, ברצוני להודות לך על הסוגייה החשובה שהעלית, שרבים רבים שרויים בה, בין שמרצונם ובין ושלא מיוזמתם. קיבלת תגובות מאיילת ומאושר. התוכלי להתייחס אליהן? אני מאד אשמח לקרוא מה דעתך ובטוחה אני שקוראים נוספים מעוניינים בה - סייגים, התלבטויות, ספקות, הסכמות והארות. ממתינה לך, נוחי

הי, הבת שלי בת חמש וחצי ויש לה אח בן שנתיים וחצי. סה"כ אנחנו משפחה "רגילה" בלי בעיות מיוחדות... השאלה שלי- כל דבר אני צריכה לבקש מהבת שלי מספר רב של פעמים (לכי בבקשה תנעלי סנדלי, בואי לשולחן, רדי מהמיטה.. וכו וכו') ממש כל פעולה פשוטה (אין לה בעיות שמיעה). אני יודעת שזה נובע מזה שהיא נמצאת בעולם שלה וקשה לה המעברים, אבל בכל זאת... זה מתיש אם מהבוקר עד הערב צריך לחזור על כל דבר כמה פעמים. אם אני צועקת/מרימה את קולי, כמובן שזה מזרז את התהליך. אבל זו לא הדרך. לפעמים אני משתמשת במעין משחק (בואי תרכבי עלי כמו סוס כדי לשכנע אותה לקום בבוקר) אבל אי אפשר כל היום. אשמח להבין לעומק מה מהות הבעיה (או לפחות נקודות למחשבה) מדוע כל פעולה דורשת שוב ושוב בקשות. אני אשמח גם לקבל רעיונות להקל על הנושא, אבל יותר חשוב לי טיפול השורש.... שנה טובה ותודה, איריס

ערב טוב, אני אשמח אם תוכלי לענות על כמה שאלות כדי שאבין טוב יותר : 1. האם זה חוזר על עצמו עם עוד אנשים חוץ מאשר איתך (בעלך,בגן וכו') ? האם יש מישהו מסויים שאיתו זה לא קורה ? 2. ממתי זה כך ? 3. תאור של הילדה - תכונות,מה אוהבת לעשות וכו'. 4. נסי לבדוק (אם תוכלי ממש לכתוב לך כדי שזה יהיה מדויק ולא רק הערכה זה עוד יותר טוב) ביום אחד (עדיף ביום רגיל ולא בחופש) כמה פעמים את פונה אליה ואיזה אופי נושאות רב הפניות (מגע,מחמאה,הערה,גערה,בקשה וכו'). ככל שתוכלי לענות על יותר סעיפים ולפרט יותר,אוכל "להרגיש" יותר את המשפ' ולעזור. מחכה, מור

הי שוב, 1. אני חושבת שזה קורה עם כולם, גם עם אבא שלה. לגבי הגן אני אברר עם הגננת. 2. ממתי? מאז שאני זוכרת... 3. הבת שלי , מקסימה! מאוד שמחה וצוהלת, עם הרבה טמפרמנט. יודעת להעסיק את עצמה לבד למשך זמן רב, או בעבודה מסויימת, אוהבת גם לשחק עם חברות. היא יותר ילדותית מאשר ילדים אחרים. היא עדיין חייה בעולם של דימיון וחלום. נקודה חשובה - היא מתחנכת בגן אנתרופוסופי (חינוך ולדוף)(מקווה ששמעת..), חיים בסביבה שקטה עם הרבה טבע. 4. כשיגמר החופש בהחלט ארשום ואוסיף. תודה וחג שמח, איריס

בתי היא הבכורה בת 18.לה עוד 2 אחים 15,ו7. יש לנו בעיות קשות איתה בנוגע ללקיחת אחריות, כבוד למשפחה, אסטטיקה אישית נקיון בכלל של בגדים חדר וכו, שקרים חוזרים ונשנים בכל הנוגע למעשיה או למקום המצאה או סתם שקרים . הגעה לא מבוקרת בשעות הבוקר או לפעמים אחרי יומיים שלושה מהסיבות תמיד ישנתי אצל החברה הזו או זו וכו . וכאשר שואלים התגובות הן אני כבר בת 18 ולא ציכה לתת דין וחשבון. וכמובן הכל מלווה בצעקות וצורת דיבור שלא מתאימה לסגנון ההורים והבית. לידיעתך אין בעיות במשפחה לא כלכליות ולא בין אישיות שאר הילדים בסדר ואין בעיות המשפחה והבית למופת, חוץ מכמובן הבעיה הרצינית הזו אשר מוציאה את הבית משיווי משקל ואיננו יודעים כיצד לפתור את הביעה .הנ"ל אמורה להתגייס בעטד חודשיים. הרבה פעמים היא טענה שגם גיוס לצה"ל מיותר. מצפה לתשובה מהירה למקצועית אפילו אם ניתן להפנות אותנו לטיפול מקצועי.

שלום, תנסי אולי דרך קופת החולים שלך. תסבירי לה שזה בסך הכול לטובתה. אולי רק בהתחלה אתם תקבלו הדרכה. אני מדברת מניסיון.... עדי

ערב טוב, מכיון שנשאלה לאחרונה שאלה דומה אני מצרפת קישור http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/25/xFT/11636/xFP/11773 בנוסף,אם המצב לא משתנה אפשר לפנות לאיש מקצוע. יתכן מאוד שבתך לא תסכים לפנות "כי לה אין שום בעיה". במקרה כזה,פנו אתם ההורים. כמו שכתבתי כאן בעבר : "בהרבה מהמקרים,אין צורך שדווקא הילד "הבעיתי" יהיה נוכח בחדר הטיפולים. מנסיוני,אפשר לעשות הרבה מאוד שינוייים גם ללא נוכחות הילד (דרך אגב,אם תקרא את "על שלוש גישות,אמא ומטפלת.."בצד שמאל,תראה שגם כשילדים מסכימים להגיע לטיפול,אני הרבה פעמים מעדיפה לעבוד עם ההורים). דבר נוסף,ישנם לא מעט מקרים שכשהילד רואה ש"זה מספיק חשוב" להורים עד כדי פניה ממשית לטיפול ( בניגוד להצעה או איום בטיפול),הוא עומד על כך כעבור כמה פגישות להצטרף. בלא מעט מקרים הילדים מסבירים זאת בכך שרצו שהוריהם "יקחו אחריות",בכך ש"ההורים יבינו שלא רק אני משוגע" וכו'." בהצלחה, מור

נוחי ! נתקלתי במקרה בפורום הזה ואני רוצה לברך על במה שנראה כי יכולה להעניק זוית לכל צד ומבלי לחרוץ נכון או לא נכון ! נכון גם אני כאב גרוש מוצא עצמי שואל את שאלת מליון הדולר -איך לתת לבנותיי את היכולת להמשיך הלאה עם הגבנת הרגשית של הגירושין ולא להסחף למעמקי התסכול אלא לבנות בעבורן מערך מבין תומך ומספיק מציאותי של המשך החיים ? התשובה שלי לומר את האמת בכל מצב ומצב וגם לשתף ברגשות שעוברים ואולי לא מוחצנים בצורה של בכי כעס ועוד. לכל אחד הדרך שלו לאמוד את הנזקים שעוברים ילדיו בעת הגירושים אבל הכל צריך לצאת מהנחת היסוד הגירושים הם מבן הזוג ולא מהילדים ולכן יש להמשיך על קשר ,קשב ועידוד לרצונותיו וחלומותיו של הילד ולא לרכב על רגשות האשמה הפנימיים או רגשות כעס או שנאה לעבר בן הזוג לשעבר. אני מקווה שמעט מהשקפת העולם הפנימית שלי תתן עידוד גם לאותם בתחילת עיכול שלב הגירושין וגם לאלו שכבר עמוק בתוך המצב.

אב גרוש יקר, שמחה שהגעת לפורום הזה ומקווה ששהותך כאן תוסיף ותעודד, ואולי גם אצלך יתווספו דבר או שניים. כולנו כך, לא? יקרים דבריך, כרוח משיבת אויר לנשימה. הגדילה למקום שאתה שרוי בו כעת, אינה מובנת מאליה ואינה תמיד פוסעת בבטחה במסלול ברור... אשמח אם תוכל לשתף, כיצד גיבשת לך השקפה זו. ועוד - האם תוכל לספר על החגים שאתה עושה עם ילדיך? מודה לך ומאחלת לך שנה עם פירות מהישגך. נוחי

נוחי ! האמת שלא ציפיתי למענה זריז ואוהד שכזה . הרוח שציינת לפעמים אינה כה משיבת אוויר היא גם הופכת לפעמים אצל בנותיי ולפעמים אצלי לרוח סער. אענה בכנות שאני כאב ולא משנה הסטטוס -נשוי או גרוש- הייתי ועודני דואג להיות מעורב בחייהן אם בפעילות של בית הספר או גם בהתלבטויות היומיומית. אופי עבודתי נותן לי גם יכולת להיות עד לשלב ההגעה לבית הספר ולעיתים בעבר גם לקבל אותן לאחר שעות הלימוד. היום אני אב מוערב לא פחות כי הקשר היום יומי עדיין מתנהל אומנם באמצעות הטכנלוגיה -פלאפון וטלפונים- וכמובן גם בימי הגעתן לשינה אצלי באמצע השבוע לדוגמא אני מוודא הכנת השיעורים והתמודדות עם המטלות הנוספות של התכוננות למבחנים ! שאלתך חגים כיצד? אז מאחר ואני רואה את ילדותיי כבעלות זכות להחליט(למרות שהן עוד בנות צעירות מגיל מצווה) אני נותן להן את היצע האירועים ומגיע איתן להבנה על סמך כל השיקולים מה הטוב והאפשרי לכולנו. לדוגמא ראש השנה -עד הדקה ה90 הן היו אצלי בערב החג ובכדי שיהיה סמלי שגם אצלי נחוג החג דאגתי להביא בשובי מהעבודה יין תירוש להן ויין מתוק בעבורי ולקחתי תפוח ופרסנו אותו וטבלנו אותו בדבש ולא רק הרמנו לחיים אלא דאגנו שכל אחד יברך את השני בברכה מהלב ושגם יוסיף מחווה של חיבוק ונשיקה. דאגתי גם שיהיו במהלך החג בחיק משפחתי המורחבת עם האנשים שהם שמחות לראותם. ושהם שמחים בנוכחותן. ביום לפני החג בנכוחתן דאגתי להתקשר גם לקרובי המשפחה של גרושתי ולברכם בשנה טובה וביקשתי שגם במהלך הסעודה שלא אמצא איתן יברכו בשמי את כולם בשנה טובה! שאלת כיצד גיבשתי לי ההשקפה הזו-אז בוא נאמר שהיא פרי עבודה הן עם אנשי מקצוע וגם עבודה עצמאית שאני יודע שהנכס שיקר לי מכל מצוי בנפשותן ואישיותן של בנותיי עם כל הרצון לפרוץ ולצאת לעתיד אחר משלי. מקווה שלא גוללתי מגילה מעייפת ושאולי הוספתי עידוד במעט לעוד אנשים שהגירושים נראים סוף העולם. ואני חושב שהם לא רק התחלה לדבר אחר אלא שלקחי עבר הם אבני היסוד שבונים לנו- האנשים- תקוות ויכולות לעתיד טוב יותר עם עצמנו וסביבתנו. בברכת שבת שלום! אושר

שלום לכל האבות, אני מזמינה את האבות שבקרבנו, לשתף כיצד הם מתמודדים עם תקופה זו. ממתינה בסקרנות ועניין... נוחי

אני לא בטוחה שהרבה אבות נוקפים אצבע בחגים כדי לחגוג עם ילדיהם היקרים את החג. אבל זו רק אני ודעותיי. הניסיון האישי שלי פלוס הסיפורים הרבים על אבות "נעלמים". הלוואי והייתי יכולה לחבק חזק את כל אותם הילדים האלה שאבא שלהם שכח מהם ורק מידי פעם מתקשר.

הכללות הכללות הכללות חלק מהאבות הגרושים שאני מכיר מבלים את החג עם הילדים (בינהם אני). חלק מאוד רוצים אבל הגרושות לא מאפשרות חלק כבר התייאשו מהמאבק על הסדרי הראיה ווויתרו מתוך יאוש. חלק, לצערי, נוח להם בלי ילדים. כאשר כל לילה, כל סופשבוע, דורש מלחמה יקרה וקשה נגד מערכת שלמה, בוחר הרוב הדומם לוותר ולקבל את הדין (נותנים לי פעם בשבועיים, מה אני כבר יכול לעשות ??? ) במצב זה לא נוצר קשר ראוי ולא ניתן לתת לילדים הגדלים תחושת בית אצל האב.

נוחי, אינך מזמינה אבות אלה מרחיקה אותם, אינך יכולה להחזיק המקל בשני קצותיו. מצד אחד מעודדת נתק בין אבות לילדים ולאחר מכן באה להבין אותם כאילו מובן מאליו אצליך שלאבות יש בעיה ולא לאמהות. כאילו פועלת להעצים את הקבעון כי הילדים אצל האם בחגים..... ובעניין המקרה שלי, אקלקל לך, אצלי הילדים איתי בחגים ואני לא זקוק לעזרה וסיוע במה לעשות איתם. ואני לא חריג !!!!

אב מסור יקר, במקום להגיע אל הפורום בגישה כ"כ אגרסיבית שיוצרת מיד אנטגוניזם, מדוע שלא תציג את הצד שלך (וכפי הנראה המוכר פחות לצערנו) של אבות שמצליחים לשמור על קשר הדוק עם הילדים למרות הפרידה, ושלא מפסיקים את הקשר גם בתקופת החגים ?? זו ההזדמנות שלך וזו הבמה שלך והיא פתוחה לכולם, אבות ואמהות כאחד, אז מדוע להתקיף במקום להציג את עמדתך ממקום של אב שמאושר מהקשר שלו עם ילדיו ? סתם לידע כללי, איני חושבת שאתה חריג ואני מכירה אישית מספר גברים שלא זו בלבד שהקשר עם ילדיהם לא הורע בעקבות הגירושים, אלא אף הוטב והשתפר. חלוקת ה"נטל" בין שני ההורים היא שווה והילדים זוכים בזמן איכותי ונהדר גם עם האמא וגם עם האבא. אני פשוט לא רואה איזו תועלת תצמח לי או למישהו אחר אם אתקיף את מנהלת הפורום או את שאר הנשים כאן במקום לפתח דיון בנושא...

אני מפרטת, וזה יוצא דופן, כי אני רגילה לכבס רק בתוך הבית...אבל אני פשוט לא יכולה יותר , פשוט בגלל שיותר ויותר ברור לי שהילדים סובלים -או הכי גרוע - כבר התרגלו לרמות של אלימות פיזית,כן פיזית וגם מילולית. אני לא יודעת איך לפרק את החבילה לא מבחינה רגשית, זה קל, זה קרה וקורה כל הזמן, אלא מבחינה כלכלית - רמת החיים שלנו כפי שהיא(והיא איננה גבוהה כלל - אוברדרפט רציני אבל יש חוגים...)לחלוטין נתמכת על ידי המשכורת של בעלי שמהווה 70% מההכנסות, אני חייבת לעשות משהו בקרוב אבל מה?! אשמח להצעות קונקרטיות מעכשיו למחר. תודה.

שלום לך - נשואה מבחוץ וגרושה מבפנים. את מתארת מצב מוכר למדי, שמתלבטים בו בני זוג לא מעטים. לדבריך, אין לך בעיה רגשית כדי לעשות את הצעד, ומה שעוצר בעדך הוא המצב הכלכלי או החשש ממנו. לצערי, ואין לך מושג עד כמה לצערי... אין ביכולתי לעזור לך בתחום זה. אני ממליצה לך לפנות למחלקה לטיפול באלימות באחת מלשכות הרווחה, מאחר והדגשת נקודה זו. למרות שלא עזרתי, הייתי רוצה לשמוע מה עלה בגורלך, האם פנית וכיצד טופלת. בכל מקרה, מאחלת לך שתצלח דרכך. שולחת לך את השיר "לא קלה היא לא קלה דרכנו"... נוחי

ערב טוב לך יקירה, כל פעם שאני נתקלת במצב של נשים שחוששות לפרק את ה"חבילה" רק משיקול כלכלי ליבי נחמץ... שכן אני יודעת מהו המחיר אשר נאלצים לשלם בראש ובראשונה הילדים! אני יכולה לאמר לספר לך מנסיוני העשיר, יש לי ארבעה ילדים. שניים גדולים, ועוד שניים קטנים. במשך תקופה ארוכה, בעצם לאורך כל שנות נישואי הייתי קורבן להתעללות פיזית נפשית ומינית, כאשר ילדי הגדולים בעיקר, חשופים לתופת הזאת... כאשר היו ילדי הקטנים תינוקות של ממש רגע לפני הנפילה שלי לתהומות הנשייה. כאשר אני יודעת שילדי זקוקים לי ואני חייבת לעשות מעשה קיצוני, פשוט מהפך דרסטי, על מנת לאפשר המשך חיים שפויים לי ולילדי. הדבר הראשון שעשיתי היה לפנות לרשויות הרווחה. העזרה שנתנה לי העובדת סוציאלית היתה הכרחית על מנת שאעבור לשלב הבא, עזיבת אותו בית שהפך למקום כלאי. בעזרת העו"סית קיבלתי סיוע בשכר הדירה, מה שאפשר לי עם כמה גרושים שהיו בצד להשכיר דירה... מיותר לציין שהוא לא נתן לי להוציא אפילו מיטה לילדים מהבית, ושוב בעזרת רשויות הרווחה, רכשתי ציוד בסיסי אשר אפשר לי תנאים מינימליים. קיבלתי מעונות יום לקטנים בהנחה גדולה, מה שאיפשר לי לצאת לעבוד, ולהרים מייד את הראש ולו מעט... דרך רשויות הרווחה הגעתי גם לייעוץ משפטי, והמדינה מימנה לי עורך דין שייצג אותי בעניין המשמורת והמזונות. ואת כל הדרך המתישה הזאת אני צועדת לבד, שכן אני יתומה, וללא קרובי משפחה, כשאת הכח אני שואבת מילדי היקרים, מחברות שאספתי במשך השנים. ומגורמי רווחה שתומכים בי לאורך כל הדרך. להגיד לך שהכל חלק? שלא קיים שום קושי? זה לא יהיה נכון. מה כן אפשר להגיד לך על מנת לעודד אותך? שאני עובדת מאד קשה על מנת לקיים את הילדים שלי, לאפשר להם הליכה לחוג אחד לפחות. לקנות להם בגדים ולאפשר להם ילדות מאושרת (לאו דווקא בחומריות) ואני עוד יכולה להגיד לך שהיום אני מסתכלת על הילדים שלי, וההבדלים תהומיים. הגדולים שחוו את הדברים הקשים, נמצאים במצב נפשי לא הכי טוב, ונזקקים לסיוע נפשי. והקטנים שגדלו לתוך הפרוד הם עולם אחר, עליזים ומאושרים... ומזכירים לי כל יום מחדש, כמה טוב עשיתי להם שבחרתי בדרך הזאת... תזכרי רק דבר אחד שאלימות שנחשפים אליה הילדים יש לה אפקט מכרסם לכל החיים. במיוחד שהיא באה מדמויות כל כך משמעותיות כמו ההורים. מקווה שעזרתי במשהו.... השתדלתי... בהצלחה!!!!!

אמא שכבר לא דואגת... אצלי את מעוררת התפעלות באופן התמודדותך וגישתך לחיים, ובמיוחד לאור ילדותך. תודה לך על תרומתך בפורום, אני בטוחה שאת מסייעת גם לאחרים בשתפך אותנו. מה דעתך לרענן את שמך, כך שיתאים לך יותר בנקודה זו של חייך? נוחי

שנה טובה לך וברכות חמות על ניהול פורום מעניין זה. אני ובני הינו בטיפול אצלך באשדוד, כאשר הייתי מאוד שבורה, ועזרת לי מאוד. שמחתי לגלות (לגמרי במקרה) שיש לך פורום כזה. אני בטוחה שזה עוזר לאנשים רבים. יישר כוח...

שנה טובה גם לך טל, התרגשתי מאד למקרא דברייך. יש לכם פינה חמה בליבי. מאחלת לשניכם הרבה טו?ב. נוחי :)

נוחי וחברי הפורום שלום, לאחרונה היתלבטתי בשאלה האם נכון לעודד את גרושי לשמור על קשר טלפוני רציף עם בננו בן השנתיים. בני, כפי שסיפרתי, נולד למציאות שבה אנו חיים בנפרד מאביו. בקרוב בני יתחיל לשהות לפרקי זמן ארוכים יותר אצל אביו כולל לינה. על מנת לסייע לו בתהליך ההסתגלות, חשבתי כי נכון יהיה אם אביו יקפיד לשמור עמו על קשר טלפוני גם מחוץ לימים שרואה אותו. כך חשבתי גם ש"אקדים תרופה למכה" למצב שבו בני עשוי לשאול בעתיד הקרוב-למה אבא לא מדבר איתי או מצלצל אלי?. וכך לחצתי בנושא ואחרי סירובים לבסוף החל אביו של בני להתקשר. אך התגובה לשינוי הייתה, לפחות עכשיו בהתחלה, מעט טראומטית או אולי פשוט קשה. בני רצה שוב להתקשר בסיומה של השיחה והמשיך לדבר על כך בכאב וביכולתו הורבלית המוגבלת לגילו, אך הכאב היה ניכר והשאיר אותי בשאלה האם לא טעיתי או כפיתי צעד לא נכון? אולי זהו צעד נכון אבל בשלב מוקדם מידי??? אשמח לתגובה גמר חתימה טובה טלי.

טלי שלום, נשמע שבנכם הפעוט מתגעגע לאביו ומרגיש בחסרונו. לא השיחה הטלפונית גרמה לכאב, נהפוך הוא, היא זו שהעלתה את תחושותיו של ילדכם, וזו הזדמנות לאפשר לו להמשיך ולהביע בדרכו ובהתאם לגילו, את רגשותיו. יחסיך עם אביו של הילד אינם נהירים לי מספיק כדי שאוכל להתייחס לשאלתך. בכל-זאת אוכל לומר, כי טוב עבור הילד שאביו ישמור על קשר טלפוני רציף עימו, ומשני קצוותיו. נוחי

שלום למבקרים בפורום, עדיין צעיר הפורום וכבר אנו בעיצומה של עונת החגים, שזרועות משפחתיות חובקות אותה. איפה פוגש בכם חיבוק זה? האם אתם חשים בבמגעו? מוגנים מתמיכתו? או שעולה תחושת מחנק? ואולי רגשותיכם מעורבים בשמחה ועצב? וילדיכם? שמחים לקראת החגים? חוששים ומבולבלים? אנא, הצטרפו לדיון חשוב זה. ממתינה לכם. נוחי

נוחי היקרה, שמעתי לעצתך, וכבר לא כל כך דואגת... תקופת החגים במשך שנים רבות הציפה אותי בתחושות קשות... זכרונות לא נעימים מהעבר... מכיוון שגדלתי מגיל מאד צעיר במוסדות, לא היתה לי אפשרות להעביר לילדי את התחושה הזאת של שמחת החג מנהגי החג, ובמיוחד לא את אווירת המשפחתיות שמביאים איתם החגים. והיתה לי תחושה של החמצה גדולה, כי נורא רציתי לתת לילדים שלי מה שניקרא צידה לדרך. משהו שיקחו איתם להמשך החיים. הרגשה של חג... מראות של חג... ריחות של אוכל מיוחד שאופיני לחג... ההכנות והתכונה לקראת החג... כל אלה דברים שהיו מאד זרים לי, והחוויה הזאת היא גם חוויה מתקנת בשבילי... והיה לי מאד קשה, היו חגים שעברו כעוד סתם יום של חול ללא אזכור מצידי, היו חגים ששלחתי את הילדים למשפחה של אבא שלהם כדי שירגישו אווירת חג ומשפחתיות. אבל בשנה האחרונה מכיוון שהילדים מתעקשים לבלות את החג איתי, אמרתי לעצמי שאני חיבת להתאמץ בשבילם. למדתי את הטקסים של החג, וחגגנו אני והילדים. וגם אם אין משפחה מורחבת, זה לא אומר שאי אפשר ללמוד ליצור משפחה מגובשת... התגובות של הילדים שלי מאד מחזקות אותי שאני בדרך הנכונה.

לאמא שכבר לא דואגת, מודה לך מאד על שאת מוסיפה כך לשתף ולרגש. וממשיכה להתפעל מכוחותייך. וזה רק לבינתיים... עד שיתווספו תגובות נוספות. מקווה שזה בסדר מצידך... (ומותר גם שלא...) לילה טוב לך, נוחי

לאמא שכבר לא דואגת, נשמע טוב הצעד שעשית. למסורת, בין אם מהיבט דתי או משפחתי, יש מסר (אותו שורש) המועבר מדור לדור, המעלה זכרונות וניחוחות וטעמים ייחודיים לכל חג ומועד, ולכל משפחה. אלו הם שורשי ילדותנו עליהם נתרפק בהתבגרנו. את היא זו היוצרת ומייצרת את מסורת משפחתך הקטנה, שתגדל על תשתית של מחזוריות. התכונה שתורגש בהתקרב החגים או לקראת אירועים, תתבסס על מנהגים מוכרים, המשרים ביטחון מעצם ידיעתם והציפייה להם. ילדייך לא ישארו תלושים. העלית כאן דבר חשוב ביותר, שאני מנסה להעביר בטיפול במשפחות גרושות: טקסים משפחתיים הינם בעלי ערך רב לאווירת המשפחה, בין אם נלמדו או נוצרו ביוזמת ההורים. הם מעבירים לילדים תחושת חמימות והכלה לא רק במשפחות גרושות, ועל אחת כמה וכמה, במשפחות בהן התפרק הסדר ונחוצה יציבות. תודה לך על תרומתך. נוחי

היום הילדים חזרו לטיפול בשעה טובה.... היה שווה להילחם... הם נורא שמחו לפגוש שוב את המטפלת שלהם... מקווה מאד שהקשר הטיפולי לא יקטע שוב...

אמא דואגת, אז למה את דואגת?.... הנה... את רואה? הצלחת יפה! אני בטוחה שכל מי שיקרא מנסיונך - יתעודד. תודה לך על שיתופך, את מבקרי הפורום ואותי. אני כאן, נמצאת עבורך ועבור המעוניינים לשתף עוד. שולחת לך חיוך רחב... :))) שלך, נוחי

בני בן השנתיים ושלושה חודשים לא מפסיק להרביץ. הוא ילד מקסים, חכם, מדבר שוטף, הרבה מעבר לילדים בגילו, אך כל פעם שאומרים לו משהו שלא מוצא חן בעיניו הוא מרביץ מכל הלב. לא חשוב אם זאת אמא שלו או אבא שלו, הוא מרביץ מכות חזקות. חשוב לי לציין שאין אצלנו אלימות בבית ואין לי מושג מאיפה הוא למד להרביץ ככה. הוא נכנס לגן בגיל שנה ותשעה חודשים ועד אז היה בבית איתי ולפעמים עם בעלי. בהתחלה הוא היה מקבל קצת מכות מילדים בגן, אך מהרגע שלמד להחזיר הוא "מכסח" את הילדים בגן ללא גבולות והגננת אומרת שהוא מרביץ כמו ילד גדול ולא כמו שקטנים בד"כ מרביצים. ניסיתי את כל השיטות, בהתחלה התרגזתי ודיברתי אליו בטון גבוה והסברתי לו שאסור, כשתופעה החמירה אפילו החזרתי לו מכה על היד, אבל זה רק גרם לו להרביץ לי יותר חזק אז הבנתי שזאת גם לא הדרך. הסברתי בעדינות, חיבקתי, ליטפתי איימתי בעונשים וכלום לא עוזר, מה עושים ?????

שכחתי לציין שהוא ילד ראשון.

צהריים טובים, בצד שמאל ב"שאלות ותשובות" יש תשובות בנושא. אנא קראי את החלקים - גיל שנתיים,התקפות זעם והצבת גבולות. אם ישארו שאלות,אני כאן, מור

מדובר בילדת סנדוויץ אחות ל2 אחים אשר פתאום לאחרונה עוברת התקפי חרדה כאשר איננה בבית ובעיקר בבית הספר או בחוג אחרי הצהריים.יותר קשורה וצמודה לאמא .התקפי החרדה מתבטאים בפרצי בכי שאינם פוסקים. הינה בת 9 שנים. איני יודעת כיצד לנהוג,פניתי ליועצת של הבית הספר והיא הפנתה אותי לתחנה לבריאות הנפש.משום מה זה נראה לי כצעד קיצוני מידי שעלול להזיק לילדה אנא מכם תנו לי עיצה מה עליי לעשות בתודה מראש

צהריים טובים, המצב בהחלט דורש בירור וטוב עשית כשפנית ליועצת ביה"ס. אני מבינה שהפתרון שהיועצת מצאה,דהיינו הפניה לברה"נ,אינו מקובל עלייך. מה שאפשר לעשות: 1. לפנות באפן פרטי לטיפול. 2. לחזור ליועצת ולבקש פתרון אחר. באותה השיחה אפשר לבדוק איתה מה המניע שלה להפניה דווקא לתחנה הזו. דרך אגב,כדאי לבדוק קצת יותר באיזו תחנה לברה"נ מדובר. לעיתים,למרות השם המרתיע,הטיפול שמקבלים בתחנות אלה הוא של פסיכולוג ילדים או עו"ס המתמחה בטיפול בילדים ומדובר בטיפול איכותי ומקצועי שבאפן פרטי היה עולה הרבה כסף. אני לא הייתי שוללת על הסף,שוב למרות השם המרתיע. אולי תוכלי ללכת להתרשם לבד,לפני שאת מביאה את הילדה . או לבקש מיועצת ביה"ס שתספר לך קצת על המקום ? בכל מקרה,לא כדאי להזניח. הרבה בהצלחה (ואשמח לשמוע אחרי הפגישה הראשונה איך היה), מור

בני בן ה- 7 סובל מחרדה מרופאים, מאז שהיה תינוק ואושפז בביח עקב הקאות והתיבשות. יש לו אח אחד בן שנה +. איני יודעת מה צריך לעשות כדי לטפל בבעיה מכיוון שהילד איננו משתף פעולה בכלל. כרגע יש לו בעיה של פקקים באוזנים שגורמים לירידה משמעותית בשמיעה. הטיפול הינו פשוט ומצריך שטיפת אוזניים. לקחתי את בני לרופא פרטי מומחה, ושום דבר לא עזר, בני לא שיתף פעולה והרופא לבסוף סרב לטפל בו. אציין כי בני הוא ילד רציונלי ואינטליגנטי, הוא מבין את הבעיה ומאוד רוצה עזרה, הוא טוען שהוא לא מסוגל להתגבר על הפחד למרות שהוא מאוד רוצה. אודה לכם על כל עיצה, אין לי מושג איך להתחיל להתמודד עם הנושא. תודה מראש

ערב טוב, בעיניני "חרדות" אין כ"כ משמעות להיות הילד רציונלי,אינטלגנטי וכו'. מדוע ? כמו שכתבתי כאן בעבר,הילד יכול להבין נהדר ש"אין ממה לפחד" אבל עדיין להיות מאוד מפוחד. חרדה לא מגיעה ממקום רציונלי ולכן אין טעם להסברים רציונליים. צריך לזכור שפחדים מאוד מושפעים מתגובת הסביבה וכאן נכנס התפקיד שלך. לא כתבת איך את מגיבה במקרים כאלה ומה את מרגישה (דגש על מרגישה ולא על חשיבה). בקיצור,מה המסר שעובר לילד (לא המסר המילולי,אלא התחושה שלך שבין אם את רוצה ובין אם לא,עוברת). אני מצרפת שתי תשובות,אנא קראי (אולי כדאי לעשות גם חיפוש תחת "פחדים" ותחת "חרדות". ניתנו הרבה תשובות בנושא). אם ישארו עוד שאלות,אני כאן. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/26/xFT/8189/xFP/8221 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/26/xFT/3736/xFP/3794 וזה העדכון,אחרי חודשיים: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/5990/xFP/5990 בהצלחה, מור

שלום ברור לי שזהו אינו פורום משפטי אבל אולי בכל זאת מישהו יוכל לתרום לי מנסיונו/נסיונה. האם הסכם שנערך ע"י מגשר הוא תקף מבחינה משפטית בדיוק כמו הסכם שנערך על ידי עורך דין ? האם בהסכם כזה ניתן לקבוע הסדרי ראייה בין שני ההורים אשר יהיו בעלי תוקף כמו במסמך משפטי ? תודה

איני בטוחה אבל חושבת שניתן להביא את ההסכם לבית המשפט, לפתוח תיק ולקבל תוקף חוקי/משפטי להסכם. בהצלחה...כך גם ניתן לחסוך כסף וכאב לב כשמצליחים להגיע להסכמה עם מגשר.

דנה שלום רב הסכם טוב כאשר שני הצדדים עושים אותו בתום לב וביושר . הסכם גישור הוא הסכם הוא תקף כמיסמך משפטי לכל דבר . הוא גם עדיף במצב של גירושן , חוסך הרבי עגמת נפש , וכסף והחשוב ביותר טובת הילדים . יש לי נסיון רב בגישור כמגשר מישפחתי . אשמח לתת לך מידע ופרטים נוספים טלפונית עו"ס בכיר יצחק צאלון 08 9355934 050 5570138 נותן יעוץ ומידע בהתנדבות

כל הסכם בין שני אנשים הינו הסכם מחייב בלי שום קשר אם הוא דרך עורך דין, מגשר או חבר .... אבל !!! אם צד אחד מפר את ההסכם צריך להגיע לבית משפט בכדיי לממש אותו, ובית המשפט יכול לפסול את ההסכם מתחילתו עד סופו בטענות כאלו ואחרות. הסכם הנוגע לילדים (מזונות וקשר עם הוריהם) הינו חסר תקפות משפטית וזאת מאחר והילדים נתפסים כישות בפני עצמה שההורים רק מייצגים אותם כאפטרופוסיהם הטבעיים מאחר והם קטינים. במילים פשוטות: כל הסכם בעניין קטינים אינו מחייב את בית משפט. בית משפט יפסוק על פי טובת הילד בלבד. לאחר שבית משפט נתן החלטה, או תוקף של החלטה להסכם שהוצג בפניו, ניתו לאכוף אותו דרך משטרה (הסדרי מפגשים), הוצל"פ - (מזונות). אני באופן אישי ממליץ להורים להתאים בעצמם את חלוקת הזמן עם הילדים לנסיבות המשתנות ולא להיתעקש על הסכם כזה או אחד, בתנאי ששני ההורים מסכימים שלילדים יש הורים וזכותם היא להיות עם שניהם במידה דומה.

שלום מור, בתנו בת 2.5 בוגרת מאוד, מבינה הכל ומדברת שוטף. היא נמצאת בגנון מגיל שנתיים וחודש ועד אז היתה אתי בבית והיתה ילדה מאושרת ופעילה (ועדיין..). קצת לפני הכניסה לגנון התחילה אצלה תופעה של מכות כלפינו ההורים ולכל המבוגרים בסביבתה - סבים וסבתות, דודים וגם כלפי ילדים זרים שהיתה פוגשת בגני שעשועים. התופעה החמירה מאוד מאז היותה בגנון אך רק מבחינת המבוגרים. הנושא של הכאת ילדים דעך מעט בעזרתה של הגננת שמסבירה ושולחת אותה 'לשבת בצד, להרגע ולחשוב על מה שעשתה' ועוד שיטות מגוונות שכנראה עוזרות, אך בנושא של הכאת המבוגרים הקרובים זה החמיר מאוד והפך אינטנסיבי יותר וממש לא נעים הרבה פעמים להיות במחיצתה. היא יכולה להיות מתוקה, מקסימה, חביבה ומלאכית שובת לב וברגע אחד זה מתחלף לאגרסיביות של מכות, דחיפות ובדיבור: "לך/ לכי, 'סתלקו, אני לא רוצה אתכם, לא חברה שלכם, לכו לבית שלכם וכו'". התופעה מכוונת בעיקר כלפי אמא שלי (סבתא שלה) שהיתה צמודה אליה עד לפני הגן והיא אהבה מאוד להיות איתה והיתה גם היחידה שנשארה איתה כל פעם לבד חוץ ממני והיא הלכה אליהה בשמחה ומאז הגן היא לא מוכנה להשאר איתה לבד אפילו דקה ולא רוצה בכלל ללכת אליה או שתבוא לכאן. יש לציין שאין עוד אחים בבית ואת כל זמני הפנוי אני מקדישה רק לה ואין אלימות מילולית/פיסית בבית, והיא גם הנכדה הראשונה ומקבלת המון חום ואהבה ותשומת לב מכל הסובבים אותה. כמובן שאנחנו תמיד מסבירים שזה לא נעים לנו וכואב ואפשר להתנהג אחרת ואנחנו רוצים להיות חברים שלה בדרך של חיבוקים ומשחקים ולא כך אך כל ההסברים לשוא והיא אף מגבירה את ההתנהגות הזו וכאילו עושה עוד 'דוקא' וכשהיא נתקלת בהתנגדות/ התגוננות מצדנו -היא כועסת ונעלבת עד לבכי נוראי ונראה שאינה מבינה כלל את העניין. זה מתחיל בהתלהבות, כאילו שנהנית מעצם השליטה בנו ואח"כ הופך למעין הוצאת זעם שאיני מבינה את מקורו. אני מיואשת ופשוט נמנעת מלקחת אותה למפגשים משפחתיים/ חברתיים בשל ההתנהגות התוקפנית הזו. אודה לעזרתך.

צהריים טובים, אני חושבת שכדאי לשים קצת יותר לב לעניין הגבולות. בגיל הזה זה הופך לנושא לא קל והרבה פעמים אנחנו רואים משפ' שבהן בגלל שהילד/ה כ"כ מתוקים ומקסימים ו... קצת "מעלימים עין",קצת מבליגים ובעצם נמנעים מלהגיע למקום הלא קל של הצבת הגבול. אינני יודעת אם זה המצב גם אצלכם,זו נק' למחשבה. בתור התחלה,אנא קראי ב"שאלות ותשובות" את החלקים - גיל שנתיים,הצבת גבולות והתקפות זעם. אם ישארו שאלות,אשמח לענות. מור

שלום אני אם לשני ילדים ילדה בת ארבע וילד בן חצי שנה.בעייתי נוגעת לילד בן חצי השנה. נראה כי אינו מוכן לעזוב את נוכחתי.כשאני בסביבה הוא רגוע משחק מתפקד אולם בכל פעם שאינם שם בוכה ומתייפח ללא הפסקה.נאלצתי להפסיק את העברתו למטפלת מאחר ובפעוטון בו היה לא הפסיק לבכות.הוא מתפקד בשאר התחומים ,כלומר התפתחותית ואף בריא בכל הנוגע למערכות הפיסיות.הוא עדיין יונק ולא מוכן מהבקבוק.נאלצתי לעזוב העבודה כיון שבפעוטון אצל המטפלת אינו מוכן להישאר. איני יודעת מה לעשות?האם אני מחזקת את החרדה שלו בכל שבכל פעם שבוכה מרימה אותו ושועה לבקשתו שאהיה לידו?האם זה חריג? מה עושים?האם יש עצות פרקטיות? תודה מראש.

צהריים טובים, כשאני קוראת את ההודעה שלך עולות אצלי השאלות - אצל מי הסמכות ? האם ישנה משמעות בעיניך למושג סמכות הורית ? איך מגיעים למצב שבו תינוק בן חצי שנה "מחליט" כ"כ הרבה ? איך מגיעים לזה שתינוק "מאלץ" את אמא לעזוב את העבודה? וכו'. מרכז העניין כאן הוא לא הילד,אלא את. בעיני כדאי מאוד שתבררי עם עצמך שאלות מהותיות בקשר לאמהות ואיך את רואה את התפקיד (לעיתים מאוד קשה לעשות את זה לבד ויש צורך באיש מקצוע). כדאי לעשות את "הבירור" הזה כל עוד הילד קטן כי זה רק ילך ויגבר,זה לא יעלם מעצמו. יש מגוון סגנונות של אימהות ,לכל אחת מתאים סגנון אחר.על מנת לגבש לעצמך סגנון שמתאים לך אני חושבת שיהיה נכון לשאול את עצמך - עד כמה תפקידי לגונן על הילד? האם הצורך בקרבת היתר הזו הוא רק של הילד או אולי גם קצת שלי ? מה אני משדרת לו ? מהם הפחדים שלי (ילדים קולטים מהר מאוד ממה אנחנו פוחדים ומגיבים בהתאם) ? מה הילד מזכיר לי ? מה זה בעיני "אמא טובה" ? האם ישנן דרישות (גם אם לא מוצהרות) של הסביבה ממני לגבי הדרך בה אני צריכה להתנהג כאם ? וכו'. בעיני אין תחליף ל"בירור העצמי" הזה. הוא חשוב והתרומה שלו להרגשת "הנוחות" של האם בתפקיד הלא קל שלה,היא אדירה. אך כאמור,לא תמיד קל לעשות את זה לבד. הרבה בהצלחה, מור

ערב טוב, ביתי הבכורה בת 6.5 ובני בן 4.יחסיהם טובים אם כי לפעמים תחרותיים. בני בן ה-4 ילד חייכן עם שמחת חיים אבל שובב מאוד ולכן אנו משתדלים"להחזיק אותו קצר" ולהציב לו גבולות ברורים. בחודשים האחרונים החל בני להגיד משפטים כאילו היה רוצה להיפגע או לפגוע בעצמו. לדוגמא, אם אני מעירה לו שהוא עלול ליפול ממתקן מסויים הוא עונה: " לא איכפת לי,אני רוצה ליפול" לגננת הוא אמר שהוא רוצה שביתה החיילת תגיע עם רובה ותהרוג אותו... אנחנו מאוד אוהבים את בנינו ודואגים גם לומר לו זאת ,לחבק ולנשק אותו ולתת לו תשומת לב רבה ככל הניתן. שאלןתי הן: ממה יכולה לנבוע התנהגות זו? האם כדאי לוותר ואו להגמיש את הגבולות על-מנת להקל עליו? לתשובתך המהירה אודה

צהריים טובים, מדובר באמירות שהן חריגות במקצת ולכן דורשות התייחסות זהירה. קשה לי להעריך מכאן מה בדיוק המצב הרגשי בו נמצא ילדך אבל אסור לעבור על אמירות כאלה לסדר היום. יתכן שהוא מרגיש שהוא לא עומד בציפיות,יתכן שהוא מרגיש שיש עליו לחץ גדול מדי וכו'. הדבר הנכון ביותר יהיה לפנות לאיש מקצוע בהקדם על מנת להעריך את המצב הרגשי ולקבל כלים איך להתמודד ולשנות. בהצלחה, מור

בני בן ה8 כול פעם שאני מבקשת שלא יעשה דבר מה שאנני מסכימה להם וכול בקשה שלי מימנו לחינוכו הוא משתש במילים הבאים בא לי למות. הלוואי ולא היתי נולד. אף אחד לא אוהב אותי. כולם שונאים אותי את ניהית רעה אליי וזה ממש לא נכוןןן אני אם חד הורית שנותת תחיים שלי לילד הזה אבל כשאני מנסה לעמיד לא גדרות בצורה הכי נעימה שיש הוא ישר נתקף בזעם אני חסרת אונים אנא עיזרו לי

ערב טוב, בהודעתך חסרים פרטים רבים : תפקוד בביה"ס,האם יש אחים ואחיות ואיך היחסים איתם,ממתי ההתנהגות הזו,כיצד את מגיבה,האם את גרושה וכמה זמן,יחסיו עם אביו ועוד. כרגע,לאור מה שכתבת אני ממליצה לפנות לאיש מקצוע. יתכן שכדאי להתחיל משיחה עם יועצת ביה"ס ולבקש הפניה שלה. בהצלחה, מור

בני בן ה8 כול פעם שאני מבקשת שלא יעשה דבר מה שאנני מסכימה להם וכול בקשה שלי מימנו לחינוכו הוא משתש במילים הבאים בא לי למות. הלוואי ולא היתי נולד. אף אחד לא אוהב אותי. כולם שונאים אותי את ניהית רעה אליי וזה ממש לא נכוןןן אני אם חד הורית שנותת תחיים שלי לילד הזה אבל כשאני מנסה לעמיד לא גדרות בצורה הכי נעימה שיש הוא ישר נתקף בזעם אני חסרת אונים אנא עיזרו לי

שלום, אני אם לילד בן 4 . אני ואביו גרושים מהיותו תינוק. נודע לי לפני שבועים כי אביו נישא בשנית ואשתו בסוף תשיעי. איך מומלץ להכינו?

צהריים טובים, באפן כללי במקרים בהם מדובר בגירושים,הקמת משפ' שניות וכו',אני מאוד מאוד ממליצה לפנות לאיש מקצוע למס' פגישות יעוץ. זה מסוג הענינים בהם לא כדאי להסתפק בתשובות כלליות בפורום כזה או אחר. עם זאת,אם תרצי שאתייחס לשאלה תצטרכי לתת יותר מידע : טיב היחסים בין הילד לאביו (גם טכנית וגם רגשית). האם הילד מכיר את אשת אביו. היחסים בינך לבין הגרוש. תאור של הילד. וכל דבר נוסף שיעזור לי להכיר קצת יותר טוב את היחסים. מור.

בתי בת ה-3 גדלה במשפחתון קטן מגיל שנה. חבריה היו 2 בנות ובן. בשנה השניה הצטרפו 2 ילדים נוספים. בין ארבעת הילדים יש קשר מיוחד. הם מאד אוהבים אחד את השני, אך קיים קשר הדוק במיוחד בין בתי לילד שגדל איתה. (בן יחיד במשפחתון). קשר זה מתבטא בחיבוקים ונשיקות בלי סוף , משחקים ביחד , לאן שאני ובעלי הולכים היא מבקשת שיצטרף , כמובן שהרגשות הדדים מצידו של הילד. ישנה אף הלצה בין ההורים שהם מתנהגים ,כבעל ואישה. השנה נרשמו ארבעתם לגן עם 19 ילדים נוספים. כל הארבעה הסגלו יחסית מהר כולל ביתי שאגב ילדה מאד חברותית. פנתה אלי הגננת השבוע והסבירה לי כי הקשר בין ביתי לילד (מהמשפחתון) אינו בריא ואף תלותי. הדוגמא שנתנה לי היתה : הילדים יושבים ומכינים עבודת יצירה , לפתע מחליט הילד שאינו מעוניין להמשיך , הוא קם מהשולחן ובתי מיד קמה אחריו ולהיפך , בתי תקום או תפסיק פעילות כלשהי הוא יפסיק גם כן וילך יחד איתה למשחק אחר. בארוחות המתקיימות בגן הם "חייבים" לשבת אחד ליד השני. אלא דוגמאת שציינה בפני הגננת. דרכה של הגננת להתמודד עם זאת הוא פשוט להפריד ביניהם, כלומר , היא אינה מאפשרת להם לשבת ביחד בארוחת הצהרים , למרות שבתי כדבריה בוכה שהיא רוצה לשבת ליד חברה , כמו-כן גם חברה בוכה אך הגננת אינה מוותרת למרות הבכי. כמו-כן הגננת לא מאפשרת להם לעשות פעילויות ביחד, כלומר, שקבוצה אחת בגן עושה עבודות יצירה והשניה בחצר אז כל אחר מהם נמצא בקבוצה אחרת , וזאת שוב למרות בכיים של הזאטוטים. ולשאלותי: האם נכון לעשות כך למרות בכיים של הילדים ? האם זה נכון שהתפתחותם עלולה להפגע (כדברי הגננת) משום שהם לא מאפשרים אחד לשני להפתח כל אחד בכיוון שלו ? האם לא מגיע להם תקופת "חסד" מסויימת עד שיסתגלו לילדים חדשים שהצטרפו אליהם , לגן גדול ומרווח עם חצר (לעומת בית קטן ללא חצר) ואז אולי "המרחק" יווצר באופן טבעי ולא כפוי ע"י הגננת ? האם הגננת צודקת ????????

אמא יקרה, את מספרת סיפור על חברות מקסימה. בחברות אישית ודיאלוג בין שני זאטוטים יש המון התפתחות אישית. ממה שאת מתארת, זה לא שהילדים לא יוצרים. הם יוצרים, וכשאחד מהם מפסיק, מפסיק גם הצד השני. אולי זה תלותי, אך נראה לי כי זו הבחירה של שניהם ובשלב זה הדברים אינם באים על חשבון דברים אחרים "חשובים יותר". אני חושבת שהגננת טועה, והתחושה שלך נכונה. הילדים בגן בסה"כ חודש, וחודש זה זמן קצר יחסית. אני הייתי מודדת תלות בין השניים, אם אחד מהם היה מפתח יחסים עם ילד נוסף והתגובה של הילד השני הייתה קיצונית. בקשי מהגננת שתאפשר לשניים את תקופת ההסתגלות שלהם, אם עוד חודשיים- שלושה הדברים ישארו סטאטיים, יש מקום לבדוק שינוי התנהגות. כך או כך, הפרדה כפויה לא נראית לי הדרך. שבת מקסימה. יעל עיני- מנחת סדנאות ל"הורות מודעת"

ערב טוב, לא ברור לי מדוע "התפתחותם עלולה להפגע..". זה נשמע לי קצת קיצוני מדי. גם אני כגננת היתי מנסה ליצור איזשהם פרקי זמן בהם הם משחקים עם ילדים אחרים,אך לא בדרך בה את מתארת את הנעשה כיום. למה אני מתכוונת ? יש משהו נורא כיפי ונורא מגונן בלהיות עם מי שאני מכיר,מצד שני זה לפעמים קצת מעכב אותנו - יש לנו פחות מוטיבציה להכיר אחרים,אנחנו מושפעים יותר בקלות וכו'. לכן אני כן רואה חשיבות בכך שהם יהיו גם קצת לחוד. מצד שני,לא הייתי עושה את זה בצורה כ"כ נוקשה ודרסטית כמו שאת מתארת.באפן כללי אני לא בעד צעדים קיצוניים או לתסכל ילדים "בכוונה". אני חושבת שזה רק מעורר המון התנגדות מצד הילד וחבל. צריך לזכור שלחברות כמו זו שאת מתארת יש גם יתרונות וגם חסרונות ולדעתי חבל יהיה מצד הגננת לראות רק את החסרונות ולנסות להפריד "בכח". אני מציעה לשוחח עם הגננת (לקבוע זמן לשיחה,לא על "רגל אחת"),לנסות להבין מה החסרונות שהיא מוצאת בקשר הזה,להציג את היתרונות שאת רואה ולבקש לנקוט בדרך פחות קיצונית (ובטח לא לגרום לשני ילדים לבכות סתם!) לשינוי המצב. חבל ללמד ילדים בני 3 שכשרוצים להשיג משהו,הכח הוא זה שמנצח. אני בטוחה שגם לגננת יש דרכים פחות כוחניות להשיג שינויים כאלה ואחרים. מקווה שעניתי על השאלה, בהצלחה ואשמח לשמוע, מור.

שוב שלום מתנצלת מראש על התגובה המאוחרת. אכן שוחחתי עם הגננת וסוכם ששום דבר לא יעשה בכוח ויביא את הזאטוטים לידי בכי. הגננת הוסיפה ואמרה כי בעלת הגן (הגננת הראשית) שוחחה עם שני הילדים כל אחד לחוד והסבירה להם בצורה פשוטה ובהירה ככל הניתן (בכל זאת ילדים בני 3) כמה חשוב שיהיה להם חברים נוספים . הילד שיתף פעולה אך ביתי לא ! המשיכה להיות כרוכה אחריו (כדברי הגננת) עד שהוא "נכנע" ו"חזר לסורו". השבוע שוחחתי עימה שוב. האי סיפרה לי שבנתה 4 קבוצות עבודה נפרדות ופיצלה את כל ארבעת הילדים (שהגיעו ביחד מהמשפחתון-ביתי החבר ושתי בנות הנוספות שציינתי בפנייתי הראשונה). לדבריה, ביתי מאד פסיבית משום שאינה נמצאת בקבוצה עם "חברה" , ובאם היא מעבירה אותה לקבוצה שלו היא "מתעוררת לחיים" , אך אינה בוכה כשמעבירים אותה לקבוצה אחרת. דבר נוסף , התלותיות של הילדודס באה לידי ביטוי גם בארוחות . אם היא לא אוכלת הוא לא אוכל ולהיפך. 1. האם כדאי לתת עוד זמן כדי לאפשר להם להסתגל קצת יותר ? 2. האם יש לביתי בעיה בזה שאינה מצליחה להתנתק ממנו ? 3. בכל פעם שאני מנסה לדרבן אותה להתחבר עם ילדים אחרים או אפילו להזמין אותם אלינו הביתה היא אינה רותה אלא רק את "בעלה" (היא אפילו אמרה מספר פעמים שהיא רוצה להתחתן איתו, עד כמה שילדה בת 3 מבינה) 4. האם נכון להפרידם בקבוצות למרות שאינם אקטיבים בעקבות כך ? 5. מה עושים ???? איך אני יכולה לעזור לביתי להשתחרר מהתלותיות מהילד הזה ? 6. האם רצוי לא להפגיש ביניהם כלל בשעות אחה"צ (לא שזה קורה הרבה) ? ביתי התחילה ליצור הדמיות במשחקים שלה כשהיא מיחסת דברים שהוא אוהב (כגון צבע) ומציבה אותם במקביל לדברים שהיא אוהבת (אני מקווה שהצלחת להבין את כוונתי). 7. האם אני מגזימה בחששות שלי ? תודה!!!

המחוקק קובע את חובותיו של האב רק כלפי ילד עד גיל 18. ומה הלאה? האם מעל גיל 18 שולחים הורים את ילדיהם מחוץ לבית שיסתדרו לבד? בד"כ הבוגרים נשארים תחת קורת גג הוריהם, עובדים, לומדים ונעזרים בהורים. כיוון שכך, כאשר אב אינו נוטל אחריות מוסרית על ילדיו שמעל גיל 18 רוב הנטל הכספי והמצפוני נופל על האם. המחוקק אינו נותן את דעתו על כך שילדים מעל גיל 18 הם חלק מהמשפחה והאוכלוסיה במדינה. בימים בהם אחוז הגירושין הולך ועולה, גם אוכלוסית הילדים האלה נדחקת הצידה. האפשרויות שלהם מצומצמות יותר או שהחיים של האמהות הופכים קשים יותר.

טל יקרה, דברייך נכונים ואין לי אלא להצטרף אלייך. לצערי, בנושאים משפטיים עלייך לפנות לפורום אחר. מאחלת לך בכל ליבי, שתצליחי - הן עבורך והן עבור רבים אחרים. נוחי

החוק קבע שחובת האב לשלם מזונות לילדיו היא עד גיל 21. הסכום מגיל 18 עד 21 הוא שליש מהסכום החודשי עד אז, אלה אם בית המשפט קבע אחרת. אבל מרגע שהילד עבר את גיל 18, האם אינה צד בעניין יותר והחובה היא תשלום ישירות לילד, לכן הילד (שהוא כבר בוגר) בעצמו צריך לתבוע את אביו בבית משפט ולאחר קבלת החלטה שיפוטית ובהעדר תשלום לפנות להוצאה לפועל. זהו החוק היבש, בפועל הייתי שוקל האם טובת הילד היא להתעמת עם אביו בבתי משפט והוצאה לפועל. בברכת גמר חתימה טובה

אני פונה בשאלה שקשורה לחיי הנישואין של מכרה שלי. בני 35 נשואים כ-16 שנים. מאז תחילת הקשר ביניהם הכימיה שאפה לאפס.הוא בן אדם פשוט,אינו איש שיחה,לא מעורב בחינוך הילדים,בן אדם פשוט שפל. הם חיים בשיגרה של צעקות כעס כשהילדים באמצע ומעורבים בכל האיכסה הזו. ילדים בגיל 16 ובגיל 6..הם ממש מערבים אותם מעורבות פעילה בכל הקשור למה אימא עשתה ומה אבא עשה...קללות וצרחות כל הזמן...ויש שנאה קשה סביב המשפחה של כל צד עד כדי איומים וקללות שהופנו גם כלפיהם..... אנחנו לא יודעים כיצד לנהוג או לעזור שכן לדעתי מדובר באיזו הפרעה של שניהם כנראה אחרת כיצד אפשר להסביר זאת?? היא טוענת שהייתה רוצה לעזוב אותו אך רק בשל בעייה כלכלית לא יודעת כיצד לנהוג. שאלתי מה עושים במצב שאישה לא מקבלת גט אך לא מסוגלת לחיות יותר עם בעלה. הילדים בסוף ישתגעו לגמרי כי הם חווים לחץ במשך רוב הזמן ומתח אינסופי. כשאני רואה אותם הם תמיד צורחים מכעס קטנטן ולא יודעים לפתור בשקט דברים. האם יש גוף שעוזר במקרה כזה? למי צריך לפנות??? זו בעייה חמורה שחייבת לבוא לידי פתרון ולא נראה לי שרק בשל כסף היא תמשיך להרוס את עצמה ואת הילדים שחיים תחת טרור!!

לחלי ערב טוב, לחברים שלך יש מזל גדול ש יש להם חברה דואגת כמוך... אני יכולה לספר לך ולהם מנסיון שלי, שאפשר ורצוי לחיות ללא אלימות. ולפי מה שתארת קימת שם אלימות מילולית קשה. האלימות הזאת הרסנית כלפי הילדים. ולנזק שנגרם להם יש אפקט מכרסם לכל החיים.זאת אומרת משהו שמלווה ומשפיע לכל החיים. הרבה זוגות נשואים במיוחד נשים, ואני רואה את זה גם אצל חברות שלי. פוחדות לפרק את המשפחה רק בגלל הנוחות הכלכלית וחבל... מכיוון שחיים בצל אלימות גורמים לנזק בלתי הפיך, ואילו נזק ברכוש זהו דבר הפיך, שניתן במשך הזמן להשיב. לגבי הגט, לפי מה שהבנתי אין לחברתך גט, אך גט זהו עניין פורמאלי, וזה לא מה שאמור למנוע ממנה את ההיפרדות הפיזית מהבית. אני אישית קיבלתי גט רישמי רק כעבור שנתיים וחצי, לאחר ששופטת חייבה אותו. לגבי הרכוש עזבתי הכל מאחורי, בידיעה ברורה שהשפיות הנפשית שלי ושל ילדי קודמת להכל.... הגורמים שיכולים לסייע לחברתך הינם רשויות הרווחה. כלומר עובדת סוציאלית באזור מגוריה. העזרה באה לידי ביטוי בכמה מישורים, בין היתר הפנייה לסיוע משפטי אשר ניתן בחינם לפי מצבה הכלכלי. יש אמהות חד הוריות אשר מקבלות גם הכשרה מקצועית ועזרה לילדים. את יודעת חלי שלא פשוט להגיע להכרה שהמקום שאתה נמצא בו פוגע והורס אותך ואת היקרים לך, מרגע שמכירים בזה אז הפרדה נעשית עניין טכני, קשה אבל טכני. ואם אני יכולתי לקום ולעזוב, לשבור את מעגל האלימות נגדי ונגד ילדי,לבד בלי גיבוי של אף אחד מהמשפחה... כל אחת יכולה. גם היום למרות הזמן שחלף, אנשים המכירים את סיפורי האישי, אומרים לי איזה אומץ יש לך, עוד לפני שאומרים לי בוקר טוב. המסקנה היא חד משמעית לא צריך לפחד , רק לרצות באמת חיים טובים יותר. שנה טובה לך, ולנוחי היקרה (אמנם מעט באיחור...)

שלום לך חלי, ראשית, מתנצלת על השהיית תגובתי, שנוצרה בתקופת החגים העמוסה. שנית, המלצתי היא לפנות לשרות הרווחה שבאזור מגורי המשפחה, ולו רק מדאגה למצב הילדים. ו ב ד ח י פ ו ת !! אינני יודעת אם ניתן לעזור להורים דרך טיפול בנושא זוגיותם, ייתכן שנצברו מטעני טינה רבים מדי. אולם בשל אחריותם לילדיהם, נחוצה התערבות והדרכה לגבי הורותם. יפה רגישותך לסבל במשפחה, ומקווה שהצעתי תוכל לסייע. נוחי

הוריי בני 60 בערך ולפני כ-7 שנים החליט אבא להתגרש כי הכיר בחורה צעירה. הוא עזב את הבית בבלגן אחד גדול ועשה לאימא עוול שלא ישכח שכן אימא הכירה אותה והם חיים במקום קטן כך ש"המה יגידו" שבר טוטלית את אימא. לאחר תקופה מסויימת הם נפרדו לאחר שהיא רוששה אותו כספית והותירה אותו רק עם חובות. הגלגל התהפך...ואבא החל קצת לחזור לקשר עם ילדיו. הפסיק להתנהג בפומבי מגעיל לאימא ואפילו הגיע לחג ראש השנה בפעם הראשונה מאז וחגג יחד עם עולם. הבעייה היא כזו: אימא שומרת טינה עמוקה והיא לא מסוגלת לראות את הפרצוף שלו. היא מצידה שישאר עכשיו לבד ושאף ילד לא ישים עליו ממש כפי שלא התייחס אלינו כשהיה "חזק"... אני ואחיי מרגישים לחץ בכל פעם בשל כך כי אנחנו קרובים מאוד לאימא וכואב לנו על מה שעברה ומצד שני אני מנסה להדחיק את מעשיו של אבא ולהגיד שכל אחד יכול ליפול וצריך להמשיך הלאה אבל אני מרגישה שאני סתם משכנעת עצמי כי תכלס אימא צודקת והפגיעה בה הייתה מגעילה וקשה וקשה לי לראותה ממש שונאת מבפנים את אבא ומנסה לדחוף את זה פנימה למען כולם. היא תמיד נותרת עם הסבל שלה לבד כי היא לא רוצה לתת הרגשה רעה לאפחד מתוך דאגה מה עליי לעשות? כיצד אוכל להשפיע כך או כך על המצב ולא להרגיש מתח בכל פעם? יש לציין שאני לא מזדהה איתה כשהיא כועסת על מעשיו אלא יורדת עליה למה היא נתקעת בעבר ולא ממישכה הלאה.. זו חוצפה מצידי כאחת שכל היום בוכה על העבר ומרוכזת בעצמה כאר הגורם המקשיב מכל הלב זו אימא. פשוט - אין לי כלים להתמודדות. אני עייפה מכל הבעיות.

אניטה יקרה, איזה סיפור! קשה לפגוש כך אבא: מחליף את אמא באשה צעירה... פוגע בה ומשפילה... ולמעשה - מאבד את עצמו ... ואתם אותו... והנה הוא מנסה לחזור אליכם, למשפחתו, והדרך ביניכם רצופה קוצים ומשוכות... אמך נקרעת בין עלבונה וכעסה על בעלה לשעבר לבין דאגתה ואחריותה כלפיכם ילדיה - ואת נקרעת בין כעסך על אביך מתוך נאמנותך לאמך, לבין געגועייך לאביך וכעסך על אימך בשל רגשות האשם שלך, על רצונך בקשר עם אביך... ובנוסף, את חשה אשמה על שאינך קשובה לאימך כפי שהיא נוכחת עבורך. מסובך? מן הסתם... אין ספק שכאבת את סיבלה של אמך, וגם את כאבך שלך על התפרקות המשפחה, ואולי הצטרף לכך כעס על העול שהוטל עלייך ועל אחייך, לתמוך באם הפגועה. ילדים זקוקים להוריהם ומשום כך מתקשים לראותם בחולשתם, מפחד של קריסת העמוד התומך בהם. עם זאת, אל לך לשכוח כי הורים הם גם בני אדם... והורותם היא חלק מהווייתם, החלק העיקרי אמנם, אולם - חלק. וחשוב שתזכרי: הורים הם הורים הם הורים. ואכן טבעי שיקשה עליך, וגם אין צורך בכך, לוותר על אביך. אין כאן פיתרון, כי אם הצבת הדברים כסידרם. אמך אכן זקוקה לעיבוד רגשותיה, אולם אתם ילדיה, אינכם הכתובת לכך, מאחר והינכם מעורבים כילדים - שלה מחד ושל אביכם מאידך. והמלצתי היא להפנותה לאיש מקצוע שעימו תוכל לעבוד על כל התהליך רב-השנים והתהפוכות. ייתכן כי גם עלייך להיעזר כמותה במספר שיחות, כדי להיחלץ ממשקלו הכבד של העבר וללבן לעצמך את רגשותייך ועמדותייך. מאחלת לך שנה עם פחות 'ירידה על עצמך' ויותר חמלה ואהבה כלפייך. נוחי

בני בן ה-5 החל לפחד. זה מתבטא בהליכה לישון, הוא לא מסכים לישון במיטה שלו רק במיטה שלי, הוא חושש לגשת לשרותים ומבקש ממני לבוא איתו, בגן בבקרים קשה לו להיפרד, באופן כללי הוא מפחד ממפלצות. אין לילד אחים או אחיות, ואני אם חד הורית. מה עושים בקשר לבעיה זה דיי מטריד.

היי רחל. פחדים בגיל הזה, זה דבר טבעי. שווה להפריד את הפחדים ולראות אותם כבעיות נפרדות ולא כבעיה אחת גדולה, וכך להתמודד עימם. ראשית אני מציעה לך לשאול את הילד ממה הוא פוחד בשירותים, במיטה שלו וכו'. להתייחס לכל מה שהוא אומר ברצינות (ולא לבטל על הסף כמו: "אין מפלצות" וכדו'). שנית, לאחר שיאמר לך ממה הוא מפחד, תשאלי אותי כיצד ניתן לטפל בזה. ייתכן והוא יעלה רעיון מקורי ויישים. אם אין לו רעיון, הציעי את רעיון. למשל, בנושא המפלצות, את יכולה לשאול אותו כיצד מגרשים מפלצות. יכול להיות שהוא יודע. אם הוא לא יודע, הציעי לו לעשות "טיהור" לחדר שלו. קחי מרווה או קטורת והעבירי בחדר, במיוחד במקומות בהם יש מפלצות. וחוץ מזה, יש בשוק ספרים מקסימים שמתמודדים עם הנושא של מפלצות. המון בהצלחה. יעל עיני- מדריכה ל"הורות מודעת"

ערב טוב, אני אעלה כמה כיוננים,בחרי את מה שמתאים לכם: 1. האם חל איזשהו שינוי בחייו לאחרונה ?. לדוג': גן חדש,מחלה של מישהו במשפ',אשפוז,מעבר דירה, בן זוג חדש וכו'. אם כן,יתכן שזה חלק מהעניין. אם תרצי כתבי על השינוי ואתייחס. 2. האם יתכן שבעקבות הפחדים (ואיני אומרת חלילה שהם לא אמיתיים) הוא זוכה ליותר תשומת לב ,יותר מגע ? אם כן,סביר שזה מחזק את תדירות הפחדים. 3. אני מציעה לקבל את הפחד,כמובן לא לבטל או ללגלג אך במקביל,לקחת את זה בפרופורציות. משהו כמו - אני מבינה שאתה קצת חושש לישון בחדר אז בא נלך ביחד ונקנה מנורת לילה (כמובן שהוא יבחר דמות אהובה) שתדלוק אצלך בחדר בלילה. כשברור שהוא ממשיך לישון בחדרו,גם אם זה אומר שאת צריכה לגשת 3 פעמים בלילה ולוודא שהמפלצת יצאה מהחלון. ז"א,אני הייתי קוראת ספר בנושא,נותנת לו אביזר ע"פ בחירתו שישמור עליו,מוסיפה אור וכו',אך במקביל מקפידה לשמור על הגבולות והנהוג בבית עד היום. בהצלחה, מור

אני אמא לילדה מקסימה בת 5 . בתי פוחדת ללכת לשירותים לבדה , גם בגן היא מוצאת "מלווים" שילכו אתה לשירותים , באמצא הלילה היא עוברת לישון עימנו במיטה אני מנסה להבין ממה היא פוחדת בדרך כלל היא מדברת על מפלצות ועל חלומות לא טובים היא אומרת ש"הכל בדמיון שלה" אנו מפרידות בין מציאות ודמיון אך שוםדבר לא עוזר ניסיתי ספרים , ניסינו ביחד להכניס את כל ה"מפלצות והמחשבות הלא טובות " לקופסא ואת הקופסא זרקנו לפח ניסינו גם לצייר את הנ"ל ולקמט את הציורים ולא עזר מה עושים????

תודה על מה שכתבתם. שניכם צודקים - זה כנראה ביישנות, אי נוחות. הוא ובתי הפכים גמורים בעניין הפגנת רגשות בפומבי אבל הוא אוהב ומכבד אותה והם משלימים אחד את השנייה ועם הזמן הוא קצת ידבק ממנה - אין לו ברירה. נראה לי שאם אעלה את זה בכלל, זה יהיה באוירה טובה ורגועה ורק אומר שיהיה לי כיף אם הוא יענה לי בקול אבל אני נוטה רק להודות לאל שזאת הבעיה היחידה ושלא יהיו לעם ישראל דברים קשים מאלה השנה ! שנה טובה לכולם !

היי אריאלה ,מקווה שנחת בחג אני מקווה בשבילך שהוא ביישן זה דווקא תכונה טובה ,אתמול היה אצלנו החבר של הבת שניהם בני 17 וגם החברה של הבן ששניהם כבר בני 20 איזה הבדל החבר של הבת ניגן בגיטרה ושרנו יחד צחקנו ,לעומתו החברה ישבה במחשב עם הבן קמים רק לאכול .ובזמן האוכל היא מדברת איתי ביוזמתי כמובן אני באמת אוהבת אותה .אז אולי גם היא ביישנית ואני אישה שאוהבת לצחוק ומלאת שמחת חיים .ולא ניראה לי שיש אנשים שאוהבים לשתוק ולא לחייך ,אז שתיהיי לנו שנה טובה עם התפתחויות חיוביות ,ושניהיה שמחים עם ילדיינו

לנו 3 ילדים בגילאי 15,13,10 (בן,בת,בת) ביתנו האמצעית בת ה-12 מדאיגה אותנו מאד ואנחנו מרגישים חסרי אונים. היא ילדה אינטלגנטית עם השגים טובים בלימודים ובספורט נראית טוב ובעצם כלפי חוץ הכל בסדר גמור. הבעיה היא התנהגותה מולי. מזה זמן רב (כשנתיים)אני זוכה לקללות על כל דבר שמעצבן אותה.זה יכול להיות לעיסה או שיעול או דלת חדר לא סגורה(היא נוהגת לסגור אחרינו כל דלת או לפתוח ולסגור דלתות בצורה אובססיבית) את הקללות שאותם הדף אינו סובל היא משמיעה בצעקות ובטריקות דלתות ,נוהגת בנוסף להשתיק אותנו (ריטואל קבוע הוא כשהיא צועקת "שקט,שקט"גם כשבני הבית מדברים בשקט בו בזמן שהיא מדברת בקולי קולות) אני מעצבן אותה בעצם הוייתי כל פעם שאני עובר לידה משהו מעצבן אותה וזה בא ליידי ביטוי בתגובות האלימות שלה כולל איום שלה במכות. יש לציין שהיא רגישה מאד ל"מה יגידו"ומול החברות שלה בונה תדמית של ילדה מנומסת ואדיבה. לאחרונה החמיר מאד המצב יש מתח רב ביננו המקרין על כל בני הבית. הגיע המצב ליידי כך שאני שוקל לצאת מהבית לזמן מה ,למרות מערכת היחסים הטובה עם בני הבית האחרים.(מתוך חשש לתגובה פיזית שלי כלפיה שכן היא מוציאה אותי מדעתי). קשה לי מאד ואני מרגיש חסר אונים. היא מסרבת לכל פגישה עם פסיכולוג או טיפול אחר לאור נסיונות כושלים בעבר והיו הרבה כאלו. אשמח להצעות שיוכלו לשפר את המצב הבילתי נסבל הקיים.....

שנה טובה אני יודעת אם זה היה קורה אצלנו בבית .דבר ראשון היינו מוצאים את הדלתות .אין דלתות שנטרקות .יש נסגרות .ובקשר להתנהגות אתה האבא נכון? עליה לכבד אותך .היא לא האמא שלך ,ופה אתה מחליט ,שב לדבר איתה וסכמו ענין שיהיו יחסי כבוד ולא כוחות ,היא בסך הכל בת 12 עדיין אתה יכול לגרום לה לכבד אותך לי יש גם 3 ילדים 20 17 ו12 אני לא אתן למצב שבעלי יצא מהבית להרגע ,אתה האבא שלה זכותך לקבל יחס הכי הכי בעולם ,לפני הכל תברר מה עובר עליה למה היא מתנהגת ככה אולי זה לא אשמתה מה עם הלימודים שלה ? תתענין ביום שלה איך עבר ,אולי תתקרב פיזית לנשק לשוחח על אה ודה תמצא כבר על מה ,קח אותה לסיבוב ברגל ככה שיהיה לכם שקט מהבית תתקרבו,אני מכירה גם מיקרה כזה שאבא נתן את כל כולו לבוגר והזניח את הקטן והילד עשה דברים שאף אחד לא האמין שבגלל היחס של האב לילד הבוגר ,הילד פשוט קיבל בדרך הזו תשומת ,תבדוק את עצמך לפני כן שנה טובה

קודם כל תודה על העצות הנבונות. מה שהתחדש מאז שהבית שינה מעט את צורתו:לפני יומיים חטפה התקפה של כעס לאחר ריב עם אחותה והתערבות שלי ופשוט הטיחה דברים ברצפה במין התקפת אמוק. אני מסתובב מאז עם מחנק בגרון ולא מוצא מנוח. הילדה מאד חזקה באופי ובמעשה כל ניסיון להוציא דלתות יתקל סביר להניח באלימות גדולה יותר ואני לא אעמוד בכך. אישתי טוענת ובמידה מרובה של צדק שהדרך להתמודד איתה היא באהבה וגם אם אינה פתוחה להדברות בע"פ אז לכתוב לה מה אני מרגיש ומה אני מבקש. העניין של כבוד אלי רמוס לחלוטין רק שאט נפש וקללות. קראתי באחד המאמרים העוסקים באלימות ילדים בבית שדרך פעולה נכונה במיקרים כגון אלו היא להתישב אצלה בחדר יחד עם אישתי וגורם נוסף ולהגיד לה שאם הקללות וטריקת הדלתות לא יפסקו זה ימשך למשך שעה שעתיים כל יום,במאמר כתוב שזה עובד,מה דעתך? כדי לאזן קצת את התמונה היא מקסימה-אבל לא בבית.כמו כן לאחרונה חזרנו מטיול במזרח הרחוק והיא בחרה מיוזמתה להשאר בבית ואכן מאד נהנתה... בלימודים היא מצליחה וגם חברתית היא מאד מקובלת ומוקפת חברות. אני בודק את עצמי כל הזמן וברור לי שהתגובות שלי לעיתים מוקצנות מה שמחריף כמובן את המצב,אבל הסבלנות פשוט נגמרה.הדרך שבחרתי כרגע היא התנתקות....

הילדים מביעים רצון בולט לא לשוב לבית אימם במוצאי שבת. אני לא מונע מהאם לבוא לקחת אותם, אני לא מעודד אותם לשבש החלטות בית משפט. אך יחד עם זאת הילדים עצמם נקרעים בין נסיונות השכנוע של האם לבין הרצונות האישיים שלהם. ברור כי מהות העניין הוא צורך של האם ולא צורך של הילדים - והילדים למרות גילם הצעיר מבינים זאת לחלוטין. אין לי אפשרות לתקשר עם האם. אני מעדיף לא לשאול שאלות ספציפיות.... אך אשמח לקבל עיצה.

השאלה היא למה הילדים מסרבים לחזור לבית אימם? האם הם חשופים למצבים לא נוחים להם אצלה? האם אתה מעביר להם מסרים חיוביים לגבי האמא שלהם? האם מצבך הכלכלי טוב משלה? אתה יודע יכולות להיות המון סיבות לכך שילדים מסרבים או פוחדים להיות עם אחד ההורים, אם הורה אחד עושה דמוניזציה להורה השני, זה מכניס את הילד לכאוס מוחלט. הוא לא מבין הוא לא יודע מה קורה. יש הורים שלא מהססים לשתף את הילדים גם בדברים הכי נוראים בסכסוך. ולפעמים ילד רוצה לרצות את אותו הורה, ונוקט עמדה האוהדת את אותו הורה, אם במחשבה אם במילים וחבל. כל הורה שמתגרש חייב אבל חייב להבין שהילדים הם לא צד בסכסוך נקודה. אני יכולה לספר לך שאצלי למשל זה הגיע לרמות כאלה מצד הגרוש שלי, שהיה אומר לילדים שלא יעיזו לאכול אצלי כי אני "שמה להם רעל באוכל" ואני ידעתי שהדבר הכי קשה שאני יכולה לעשות לילדים זה להסית אותם בחזרה כלפיו, ולא ממקום של אהבה כלפיו, אלא ממקום של שמירה על הבריאות הנפשית של הילדים שלי... וההסתה של המשפחה המורחבת שלו כלפי, הם היו קונים לילדים מתנות ומספרים להם שאני רעה, ורוצה להזיק להם ולאבא שלהם. שאני שונאת אותם וכו. היום הילדים שלי נמצאים במצב כזה שהם לא רוצים ללכת לאבא שלהם. ולסבתא ששואלת למה הם לא באים, הם עונים שהם לא מדברים עם מישהו שפוגע באמא שלהם. אז זה מין מוסר הסכל, שההסתה של אחד ההורים חוזרת אליו לבסוף וחבל, כי הניזוקים היחידים מכל העניין הזה הם הילדים. שהקושי הזה ללא ספק יפגע בהם גם כשיגדלו, וירצו ליצור זוגיות לעצמם. המודל הזה של הרוע והכאב ילוו אותם למשך כל חייהם.

היא לא מתעללת בהם ואני לא מסית אותם, נהפוכהו.... אבל המצב שתיארתי חוזר על עצמו לעיתים קרובות.

לאבא המסור תגבות הילדים במצב של גירושן הם הם קשות מפחינה רגשית וגופנית , הם מבטאים אותם במבוכה, כעס חרדה ,וחוסר אונים ,פעמים רבות הם רוצים לרצות את שני ההורים דבר שהוא פעמים רבות בלתי אפשרי בגלל האוינות של ההורים אחד כלפי השני . ולכן חשוב ביותר לא להסתפק בעצות שמקבלים בפורומים אלה לפנות ולקבל יעוץ מקצועי .כמו כן אני ממליץ לך לעין בספר- אחרי הגרושין - כיצד מתמודדים ילדים והורים עם גירושין -הוצאת זמורה, ביתן בברכה עו"ס בכיר יצחק צאלון יועץ לאבות 08 9355934 עונה בטלפון בתנדבות ,

נסיוני מלמד אותי כי בדרך כלל גם אמא וגם אבא הם הורים שאכפת להם . גירושין יוצרים מצב קיצוני שבו באים לידי ביטוי חלקים קשים ומכוערים שקימים בכולנו. במצב כזה אנו מתקשים לעזור לילדים להחזיק בתוכם דמות מיטיבה של ההורה השני. לעיתים קרובות קשיי הפרידה אינם דווקא ביטוי לכך שההורה השני הוא רע אלא ביטוי לכאב של חיים בבית שנשבר. ילדים להורים גרושים חיים בפרידה מתמדת, להיות עם הורה אחד פירושו להיות בלי ההורה השני וזה כואב. נראה לי כי התחושה שאמא ואבא מבינים את זה , והם מתאפקים מלפרש את הבכי כהוכחה לרשעות של האחר/ת , תחושה כזו יכולה להוות תמיכה רגשית חשובה לילדים.

שהוא לא רוצה לנדוד בין שני ההורים ולכן בוחר אחד מהם ?

ועל רקע מה שאני קורא כאן, מקווה (בפרפרזה) שתהיה לך הרגישות לסייע לכל כך הרבה כאב ומצוקה שיש בתחום הזה, וכוח למנוע פלישה של כל הרוע והכיעור שמלווים את התחום הזה, ואת התבונה להבדיל ולדעת מתי מדובר בכל אחד מהם. מאחל לך בהצלחה רבה!

המון תודות לך אב מסור, מאד אוהבת את הכינוי שבחרת לעצמך. ומאמצת בחום את ברכתך החכמה, אך מורכבת ליישום... יש משהו מסויים שהיית רוצה להתייחס אליו? נוחי

והייתי שמח עוד יותר אם היית מייחדת כמה מילים לחשיבות חלוקת האחריות ההורית בין שני ההורים, במקום המלחמה ביניהם על הנסיון להיות ההורה העיקרי של הילדים.

שלום יש לי 2 בנים בני 10 ו-11.5 אני ואביהם לא התחתנו, אך חיינו יחד כזוג לכל דבר מזה 15 שנה לפני כשנה אביהם נטש וניתק הקשר. ניסינו כמה פעמים ליצור קשר אך לא הועיל בכלום קשה לי מאוד, וגם קשה לי לראות את ילדי סובלים בלי אבא, הם אהבו אותו מאוד וגם הוא - כך על כל פנים נראה אהב אותם מאוד בני הגדול בן 11.5 רוצה שאני אכיר מישהו ואביא אותו הביתה כדי שיגור איתנו הסברתי לו שזה לא כל כך קל, וזה לא פתרון- גם לי נפשית קשה מאוד לקחתי ייעוץ פסיכולוגי , הילדים מציירים, אך קשה להם מאוד מה עושים, איך אפשר להסביר לילד שהיה לך אבא ועכשיו הוא איננו לפעמים הוא אומר לי - אבא שלי מת , אני שונא אותו, אני לא רוצה לראות אותו בחיים זה מאוד מפריע לי - אך אני מאוד מבינה אותו. מה לעשות איתם אני ממש לא יודעת למותר לציין כי יש לי 2 בנים מבעלי הראשון(התאלמנתי) והם בני 28, 25 שהם כמו אבא לילדים, מפנקים, מחנכים ועוד אבל זה לא מספיק. נא תשובתכםעצתך, כי אני ממש נואשת תודה

bvb שלום, לא הבנתי האם אתם עדיין בקשר עם הטיפול הפסיכולוגי שלקחתם. אם כן - חשוב שתתמידי בכתובת טיפולית אחת, שלא תהיינה כפילויות מבלבלות. עם זאת, אני מציעה לך לקרוא את תשובתי ל'זרה-מכוונת'. נוחי

שלום, ילדיי בני 6 ו4 וגם אביהם החליט להעלם לפני כשנה וחצי ושומר קשר מועט ביותר מחו"ל. כואב הלב לראות את כאבם, אבל במקרה שלי, הם עדיין קטנים והתאוששו יחסית בקלות (נראה מה יגיע בהמשך). לא כ"כ פשוט למצוא בנזוג שיתאים לכל הצרכים...מתחזקים עם צעדינו במסע...

אני לפני צעד של פרידה מבעלי,הרבה סיבות, אישיות,שבעיקרן:החזרה שלו בתשובה.. יש לנו ילד בן 9 וחצי... אני מרגישה דיי אובדת,שהחלטתי לעשות את הצעד הזה(הןא עדין לא יודע..) בעיקר בהתמודדות עם הילד,איך לומר את הדברים,בצורה שהכי פחות תפגע בו..... הבעל שלי מאד מאד אוהב אותי,עד חנק.........אצלי האהבה אליו דעכה מזמן..... אנו נשואים 18 שנה.. דיי קשה לנסות להעביר את הרגשות והתחושות,והדאגות בכתיבה זו..... אשמח אם תוכל לעזור לי במשהו.... ברור לי שאני חייבת עזרה מקצועית,לי,ולילד.. תודה מראש.

שלום לך אם זרה-מכוונת... ממה שהבנתי מדברייך, עדיין לא דיברת עם בעלך על החלטתך. בטרם תגיעו לסיכום ברור ביניכם, אל לכם לערב את הילד. משהו עובר אלי בפנייתך, שאולי אינך ממש סגורה על הפרידה... ? נוחי

יש לי 4 ילדים שלושה בנים ובת הבת היא שלישית והיא בת 9 לאחרונה(בשנתיים האחרונות) החלה ביתי לשקר לי ולכל הסובבים לה היא מספרת סיפור וגורמת לנו להאמין בכך ולאחר כחודש מגלה לנו את האמת. אינני חושבת שהיא רוצה לרצות אותי או את הסובבים וינני יודעת מדוע היא מתנהגת כך. אנחנו משפחה מאוד אוהבת ותומכת ואנחנו כהורים לא משקרים לילדים עוד אציין ששני אחיה הגדולים לא מתנהגים כך . איך אני יכולה להשיך לשמוע סיפורים ולא להאמין אפילו אם היא תדבר אמת אינני יודעת ניסינו לדבר איתה אך לא עוזר מה עושים?

ערב טוב, אני חושבת שלפני שחושבים המ לעשות כדאי לרגע לעצור ולנסות לחשוב מה המניע להתנהגות הזו ? מה היא משיגה בעזרת השקרים ? . אולי זו דרך להשיג עוד קצת תשומת לב ? אולי זו דרך שעוזרת להתמודד עם קושי (נניח אם היא תשקר לגבי x,לא תכעסו עליה/לא תענישו). קשה לי על סמך ההודעה שלך להעריך מה הילדה "מרויחה" מהשקרים. אני מציעה לשבת יחד שני ההורים ולנסות להבין את המניע. נסו לחשוב בא5ילו תחומים היא נוהגת לשקר,מה תגובתכם (לפני שאתם יודעים שמדובר בשקר),מה היתה תגובתכם אם היא היתה מספרת את האמת באותו הנושא וכו'. אחרי שתעלו כמה כיוונים את מוזמנת להביא אותם לכאן ואנסה לענות מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב. בהצלחה, מור

נפרדתי מבעלי לפני כשנתים, ואנו בתהליך גירושים מאוד סוער. יש לי שתי בנות כיום בנות 2.5 ו 4.5. מאז הפרידה האב ניתק את הקשר בפעם הראשונה כשלושה חודשים ,נפגש איתם ברצף כארבעה חודשים ושוב ניתק איתם את הקשר. כבר שנה ושלושה חודשים שהוא בכלל לא בקשר איתם. הילדה הקטנה לא מבינה מה זה אבא והגדולה כיום הפסיקה להזכיר אותו. השאלה שלי האם את ממליצה לי לדבר עם הילדים על אבא ואיך אני מסבירה לילדה הקטנה מה זה אבא.

שלום ניצה, עצוב. אבא שמתנתק מילדיו, זו פגיעה קשה בהם. וודאי לך כאם, קשה עם חוסר האונים מול בנותייך, על הנאמר ועל מה שלא מדובר... לא ברור עד כמה בתך הגדולה זוכרת מאביה, סביר ששביבי זיכרון קיימים. אני מציעה להתייחס אל היעדרותו של האב כאילו קיומו חסר (כמו כסא ריק ליד השולחן שיועד לזה שלא הגיע), כדי שבתך תוכל להתייחס לחסרונו של האב, ולבטא את רגשותיה הכואבים והמתוסכלים. חשוב לבנות מסד עליו תוכל הילדה להביע את עצמה, בעוד את נמצאת שם עבורה, כמי שקולטת את רגשותיה שלה. אין לי ספק שאת כועסת עליו ובצדק, אולם כל ביקורת מצידך על אביה (גם המוצדקת) עלולה לחרט חריצים בדימוייה העצמי. מסר שיפוטי וציני לגבי אחריותו ואהבתו אל הילדה, ייתפס אצלה כ"לא שווה" שיאהבו אותה, "עובדה: אפילו לאביה מולידה אינה מספיק חשובה כדי שישמור עימה על קשר... " לכן חשוב להזהר מכך. באשר לבתך הצעירה, אפשר שתהיה נוכחת בעת שאת מעלה את נושא האב, שתוכל גם היא מדי פעם להצטרף בשאלות. תופתעי לראות כמה היא עסוקה בעניין זה... ילדים היום חשופים לנוכחות אבהית גם אצל ילדים אחרים, כבר מגיל צעיר ביותר, וייתכן שעד כה שידרת שאינך נינוחה לשיחה בנושא זה... וברגע שתחוש שאת מאפשרת, תוכל גם היא לחוש משוחררת להתבטא. ילדים אין את המסוגלות לנסח את רגשותיהם במלל, מה-גם בגיל צעיר כזה של בנותייך, וישנן דרכים אחרות בהן תוכלנה להביעם כמו: להציע לילדות לצייר את מה שאתן מדברות, בצבעי ידיים, על דפים גדולים, בפלסטלינה, בבצק רך, בגזירה ובהדבקת תמונות מעיתונים וכיד הדמיון הטובה. ניסיתי לתאר כאן את חשיבותה של ההבחנה בין רגשותייך כאשה וכאם לבין רגשות בנותייך, מה שאינו פשוט כלל ליישום כשמצויים במצב כה ספוג רגשית, ולכן אני מזמינה אותך להגיב לדברי. תגובתך חשובה כאן, ולא רק לי. נוחי

נוחי שלום ושנה טובה, קודם כל תןדה על התייחסותך אך לא הבנתי כלכך למה את מתכוונת בכיסא הרק ליד השולחן, הרי כבר שנה ושלושה חודשים הוא לא בקשר עם הבנות (אם כי הוא גר באותה עיר) והבנות לא ייתיחסו לכיסא הריק כבעל משמעות, כמו כן אני לא חושבת שהבנות בגיל הזה יוכלו בציור לתאר את רגשותיהן, אני נותנת להם לצבוע ולשחק בפלסטלינה אך הם אוהבות לעשות מה שהן רוצות וקשה לבקש מהן לתאר את רגשותיהן דרך הציור. אהי כן יכולה ומנסה מדי פעם לשוחח איתם על אבא ואפילו מנסה להזכיר לילדה הגדולה רגעים טובים שהיו לה עם אבא ומסבירה לה שהוא אוהב אותה אך כועס על אמא ולכן הוא בחר לא לראות אותם בינתיים ואני מדגישה שהיא ילדה טובה ושהרבה אנשים אוהבים אותה אך למרות זאת הגננת אמרה לי כי הילדה אמרנ לה שאבא לא אוהב אותה מאחר וכולם הביאו לה מתנות בחג והוא לא בא ולא שלח לה מתנה. האמת שאני מרגישה חסרת אונים כשהיא מגיבה כך כי מבחינת הילדים אהבה מתורגמת הן בנוכחות הורית והן במשהו ממשי כל שאהי לא יודעת איך להגיב . נוחי יש לי שאלה נוספת שמטרידה אותי בהתפתחות הילדים. אני מבינה שלתסביך האידפאלי תור משמעותי ביותר בהתפתחות ילדים, אני רואה שהילדה שלי בת הארבע וחצי אוהבת להיתגנדר ולהראות "כמו אמא" ואני שואלת האם התסביך האדיפאלי הוא גם שלב הכרחי ומה קורה כשאין אבא ואין דמות גברית חלופית האם עדיין הילדים עוברים שלב זה ואיך הוא מגיע לפתרונו אודב לך על ההתיחסות

בני בן 5. ילד נבון, חכם, בעל שפה עשירה. מטופל בהתפתחות הילד בגלל בעיות במוטוריקה עדינה. שנה שעברה התחיל לבקר בגן עירוני (עד גיל 4 היה במסגרת גנים פרטיים). הגננת של שנה שעברה ביקשה לשים לב כי הילד לא יושב בשקט במפגשים, בוכה בקלות ומתווכח עם הילדים ובגלל זה יש לו קשיים בקבוצה (למרות שאם ילד או שניים כן מסתדר). קשה לו לדחות סיפוקים, כלומר - חייב לענות / לעשות עכשיו. אם לא מאפשרים לו - מתפרץ בבכי ומפריע לכולם. גם השנה, לאחר שהעברנו אותו לגן חדש הסיפור חוזר על עצמו. מה עליי לעשות? כיצד אני יכולה לעזור לו" יש לי מפגש עם רופא התפתחותי - האם כדאי לדרוש פגישה עם פסיכולוג? אודה לך מאוד על תשובתך!

ערב טוב, חשוב שתעלי את כל הנושאים בפגישה עם הרופא ותבקשי שיפנה אותך לאיש מקצוע שיעריך את מצבו הכולל של בנך. ז"א,מישהו שיוכל לראות תמונה שלמה (לא התמקדות רק במוטוריקה עדינה או רק בגורם לבכי וכו'). ולא פחות חשוב,שיוכל לתת לך כלים איך להתמודד. כמובן שאפשר לעשות ברור כזה דרך המכון להתפתחות הילד ואם לא אפשר לבקש מהגננת לקשר אותך עם הפסיכולוג החינוכי המללוה את הגן (לכל גן חובה יש פסיכולוג כזה). בהצלחה, מור

ביתי בת שלוש והיא ילדה מאוד נבונה בעלת זיכרון מצויין ויכולת שיחה ברמה מאוד גבוהה. אביה ואנוכי נפרדנו כשהיא היתה בת שנה, ושנה לאחר מכן אביה עזב את הארץ ועבר להתגורר בחו"ל מטעמי עבודה. הוא מגיע כל כמה חודשים לביקור קצר ומבלה איתה. לי יש בן זוג חדש ואנחנו גרים יחד והוא נפלא עם הילדה ומתייחס אליה כמו אב, למרות שמאוד ברור לה מי אבא שלה ומעולם לא נאמרה עליו מילה אחת רעה בנוכחותה, להיפך הוא תמיד מוזכר באור חיובי מאוד. לפני כחצי שנה אביה היה בארץ ובאחת הפעמים כשהחזיר אותה היא אמרה לי ש"אבא אמר שבן הזוג שלי לא אוהב אותה, ושאני לא אוהבת אותה" די נדהמתי לשמוע ואמרתי לה שזה לא נכון ואולי אבא לא יודע שהוא אוהב אותה. לאחר מכן היא חזרה והשמיעה את זה באזניי ובאוזניו של בן זוגי המון פעמים ובכל פעם זה עורר כעס על האב, ובכל פעם ניסינו להסביר לה שאין זה נכון ובטח שאנחנו אוהבים אותה.....האב הגיע שוב לביקור והפעם החלטתי שאם אחרי מפגש אחד היא שוב תזמר את אותם המזמורים אני אתקשר ואשוחח איתו על מה מותר ומה אסור לומר לילדה בת שלוש. בכל אופן אביה הקדים אותי היום ואמר שהילדה אמרה לו שאני אמרתי שהוא לא אוהב אותה ושהוא לא אבא שלה יותר ושאין לה אבא ושאבא שלה זה בן הזוג שלי וכל מני דברים כאלה. כמובן שהוא נורא נפגע, אמרתי לו שמעולם היא לא שמעה את הדברים ממני או מבן זוגי, כמובן שסיפרתי לו על מה שהיא אומרת לנו והוא אמר שהוא לא אמר מעולם דברים כאלו. האם ילדה בת שלוש יכולה להמציא כאלו דברים? למה שילדה כל כך קטנה שמוקפת באהבה תגיד דברים כאלו על ההורים שלה? האם יש צורך לפנות לפסיכולוג לילדים לברר את העניין או להניח לזה? איך להתייחס אל הדברים שהיא אומרת?

ערב טוב, את שואלת אם היא יכולה בגילה להמציא דברים כאלה ? בהחלט. חשוב שלא תתייחסי לזה כאל "כשלון" או משהו שהוא לא בסדר אצלכם כהורים. אין לזה קשר. ילדים ממציאים לעיתים קרובות. זה נורמלי ותקין. מה שיקבע את מינון ההמצאות הוא התגובה שלכם. ז"א,אם היא תרגיש שהיא "דורכת" על נק' רגישה אצלכם ובעקבות זאת יש תגובה כלשהי (טל' לאבא/ליחשושים/שיחות מיוחדות איתה/שיחות בינך לבין זןגך וכו'),סביר שהיא תמשיך ואפילו תשתכלל. זה בעצם מן אבן שהיא זורקת למים,אם האבן גורמת לאדוה,כדאי לזרוק עוד אבנים.אם זה לא גורם לשום דבר,אין שום כיף בלהמשיך לזרוק אבנים וממשיכים הלאה. חשוב שכשהיא מעלה דבר כזה,התגובה תהיה מאד נינוחה ולהמשיך לסדר היום. במקביל,אפשר לשמור על ערוץ פתוח בין ההורים ולקחת בחשבון שהיא מנסה ליצור כאן איזשהו עניין ופשוט לברר בינכם מיד כשצץ נושא כזה,מבלי שהיא תדע שאתם בינכם מבררים זאת. בנוסף,בהתחשב בגילה יתכן שמתחיל להעסיק אותה המבנה המשפחתי שלה ולכן כדאי להקדיש תשומת לב (אבל לא over) לעניין. אני ממליצה פחות בשיחה ישירה ויותר דרך משחקים. לדוג',בבובות גבר,אישה,תינוק ותוך כדי משחק לעבוד על נושא המשפ' בכלל ולתת לה לבטא את מה שמעסיק אותה. שהיא בעיקר תוביל ואת תצטרפי אליה בהתאם לקצב שלה. לגבי פניה לטיפול,אני הייתי מחכה בנתיים. בהצלחה, מור

מור שלום, בארבעת החודשים האחרונים, ביתי בת ה 2 ושמונה ח' לא מוכנה ללכת לישון אם לא יושבים לידה עד שהיא נרדמת. כשניסינו בהדרגה, לחזור ולהרגיל אותה להרדם לבד, היא בכתה ותוך פחות מחצי דקה הקיאה. בכל ערב אותו הדבר. ברצוני לציין שנראה כאילו היא ממש בחרדה ובהיסטריה כשלא נמצאים איתה בחדר כשהיא הולכת לישון. הילדה ממש מגיבה בפחד. מה אוכל לעשות כדי שתרדם לבד? שלא תגיב בכזו פאניקה ולא תקיא? מצד אחד אני לא רוצה שתקיא, אך מצד שני זה לא פתרון לשבת לידה כל ערב עד שהיא נרדמת. בנוסך - בע"ה אמור להוולד לנו ילד נוסף בעוד כמה חודשים - ואנחנו ממש לחוצים לפתור את הבעיה לפני הלידה. ברצוני לציין, שלא קרה שום דבר חריג שאנחנו מודעים אליו בחודשים האחרונים שהיה יכול להשפיע על נושא השינה. תודה, אני כבר מיואשת

ערב טוב, אני אנסה להציע מס כיוונים: 1. לא כתבת באיזה חודש את אבל נראה שההריון מאוד "מוחשי" אצלכם בבית ותופס מקום. זה בהחלט שינוי גדול ויתכן מאוד שיש קשר בין הדברים. אני מציעה לקרא את "אח חדש" ב"שאלות ותשובות" משמאל. 2. ישנם ילדים שיש להם שליטה בהקאה והם קצת "משתמשים" בזה כשנוח להם. אני מציעה לעשות שינוי טכני כלשהו - לדוג' להוסיף מנורת לילה קטנה שתדלוק כל הלילה בחדר,ולהתאים לזה סיפור (לדוג',זו בעצם "מנורת החלומות" שנדלקת כשאת חולמת על דברים נעימים...) שיהפוך את ההליכה לישון לנעימה יותר. ובנוסף,אם היא מקיאה,לא לעשות מזה שום עניין (בעצם,המסר הוא שהיא לא "מרויחה"כלום מההקאה),לנקות בשקט (בלי לגעור,בלי לרחם,בלי התייחסות) ולהשכיב שוב לישון. לחזור על זה במהלך מס' ימים. אם אין שינוי,לשקול פניה לאיש מקצוע. בהצלחה, מור

בתי בת 5, עלתה לגן חובה השנה יחד עם הילדים משנה שעברה אך גננות חדשות. בבית הילדה מתנהגת יפה (לא הכי רגועה בעולם אך בסך הכל בסדר גמור), יכולה לבלות שעות עם אחיה בן ה- 3, ללא מריבות מיוחדות, ממושמעת - לפעמים צריך לומר לה מספר פעמים אך בסוף עושה מה שמבקשים. הבעיה היא בגן - כאילו ילדה אחרת, כל יום תלונות שהיא מרביצה ומציקה לא ממושמעת, לא מוכנה לשבת במפגשים היומיים. הגננות לא מצליחות לגרום לה לעשות מה שהם רוצות, מגיע למצב שבגללה מבטלים פעילויות לכל הילדים או שפשוט נותנים לה לעשות מה שהיא רוצה. נתון נוסף, האמא בהריון מתקדם מאוד. מה עושים ???

ערב טוב, אם תסתכל קצת בשאלות מאז תחילת שנה"ל תראה שבמקרים כמו שאתה מתאר ההמלצה הראשונית שלי היא לערוך תצפית בגן. בעיני אין תחליף לתצפית כזו. המידע שתוכלו לקבל מחצי שעה של התבוננות הוא אדיר . בצד שמאל ב"שאלות ותשובות" תמצא בשאלה לגבי בחירת גן,הסבר איך עורכים תצפית בגן.ערכו את התצפית ואם תרצה חזור לכאן אם מה שראיתם וננסה להבין ביחד מה קורה. בנוסף,לגבי ההריון - כדאי לקרא את החלק "אח חדש" ב"שאלות ותשובות". בהצלחה, מור

שלום הילדה שלי היא בת שנתיים ושבעה חודשים, וכל בוקר איתה משאיר אותי מותשת מתהליך ההתארגנות לגן, היא מסרבת להתארגן/משחקת/מתעלמת מבקשותיי להתלבש, להסתרק ולצחצח שיניים. יש לציין כי היא אוהבת להיות בגן, וכי העניין חוזר גם בערב. הבעיתיות הנ"ל קיימת כבר הרבה מאוד זמן, והחריפה עם הזמן. בזמן האחרון התהליך קצת התקצר עם שיטת המקל והגזר:הפעלת כח ומצד שני מתן נשנוש שהיא אוהבת אם היא מתארגנת במהירות סבירה לגן. האם יש דרך אחרת (לא הסברים, כי זה לא עזר) תודה

ערב טוב, כדאי לבנות את הבקר (או את ההשכבה לישון) כך שאין הרבה מקום לשינויים/תוספות/השמטות וכו'. מה ז"א ? 1. כל מה שאפשר,להכין יום לפני - להכין ביחד בגדים ערב לפני. 2. להעיר אותה כך שיש זמן שמתוכנן כמעט "על הדקה".ככל שיש יותר זמן פנוי,כך יש יותר זמן "ללכת לאיבוד". ז"א,קמים,מיד את מלבישה,מיד עוברים לאמבטיה וכו'. משהו מאוד טכני,בלי שאלות,בלי סיפורים. זה לא זמן לזה. 3. לעשות הפרדה מאוד ברורה (בראש ובראשונה לעבוד על זה עם עצמך) בין זמן לסיפורים,שאלות,משחקים לבין ה"תכל'ס". 4.לזכור שאת זאת המובילה את הקצב והענינים ואם את מספיק אסרטיבית ופועלת בצורה מאורגנת ומאוד "תכל'סית",זה לא ישאיר לה הרבה מקום למשחקים. 5. אני ממליצה לקרא את החלק על גיל שנתיים ואולי גם את החלק של הצבת גבולות ב"שאלות ותשובות" משמאל. מקווה שנתתי כיוונים למחשבה. בהצלחה, מור

מור שלום, בתי בת השנתים ושלושה חד' נפרדה לפני כשלושה שבועות מהחיתול. מתחילת התהליך ועד היום היא עשתה בסיר את הצואה שלה במלואה פעם אחת בלבד. במרבית מהמקרים היא עושה בתחתונים ופעמים ספורות היא סיימה בסיר את הצואה שהחלה לעשות בתחתונים. עם הפיפי הולך שיגעון, ביומיים הראשונים היא עשתה על עצמה ומאז רק בסיר (גם בלילות היא לא מרטיבה). השאלה היא מדוע קקי היא מתקשה לעשות בסיר וכיצד אפשר לעזור לה בתהליך? כאשר היא עושה על עצמה אנחנו אומרים לה שבפעם הבאה עליה לגשת לסיר מאחר שהיא בהחלט יכולה לעשות בו גם את הקקי כמו הפיפי ומעודדים אותה "את גדולה" "את מסוגלת" וכו'... בשום פנים איננו כועסים עליה, או מגיבים בנימת אכזבה כי אנחנו באמת רוצים לתת לה את התחושה ש - את תעשי את זה בזמן שלך. ובכל זאת האם היית מציעה לעשות דברים אחרת כדי לעזור לה? ומה באמת הסיבה לכך שיש לה מעין מחסום בעניין הקקי? תודה רבה ליאת

ערב טוב, מה שאת מתארת הוא דבר מאוד נפוץ. יש בפורום המון תשובות בנושא,אנא עשי חיפוש בפורום,תחת המילה גמילה וקראי. אם ישארו שטאלות,אני כאן. בהצלחה, מור

מור שלום, אני בחודש השביעי להריוני, עתידה ללדת בתחילת ינואר ובבית יש לי ולבעלי ילדה נהדרת ובוגרת בת שנתיים ושלושה חודשים. מכיוון שאני שומעת לא מעט על כך שילדים נקלעים למשבר מסוים בעקבות לידת אח/ות הייתי רוצה לדעת כיצד עלינו להכין את בתנו ללידה? מתי ומה עלינו לספר לה? או שאולי אל לנו לדבר עימה מיוזמתנו, אלא להמתין ליוזמה שלה בעניין? האם בהכרח כל ילד עובר משבר בעקבות לידת אח? כיצד אפשר להקל עליו לאחר הלידה? תודה מראש על המענה. ליאת

לילה טוב, ישנה תשובה מאוד מקיפה לשאלתך ב"שאלות ותשובות" משמאל,אנא קראי. אם ישארו שאלות,אני כאן. מור.

אני מעונינת לדעת בני בן השנה וחודשיים כשהוא מתעצבן על משהו ואני עומדת מאחוריו הוא משליך עצמו אחורה דבר שעשוי להיות מאד מסוכן כיצד עלי להתמודד עם זה? אודה על תשובתך וחג שמח

ערב טוב, בשתי מילים - שיקוף וגבול. מה ז"א ? כשאת מזהה שזה עומד לקרות,שניה לפני שזה ממש קורה - להגיד אני יודעת שאתה כועס (ואז הוא מתחיל לזרוק את עצמו..) אבל (מאוד בהחלטיות ),אני לא מרשה לעשות את זה,ופשוט לעצור אותו בנחרצות באמצע. להקפיד לעשות את זה כל פעם שהוא מתנהג כך. כמובן,שהטון צריך להיות מאוד אסרטיבי,כזה שאינו משתמע לשתי פנים. אם תרצי לקרא עוד קצת על גבולות,יש תשובה מאוד מפורטת ב"שאלות ותשובות" משמאל. בהצלחה, מור