פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

יש לי בת בת 14. היא מאד עצלה ולא מוכנה לעזור בכלל בבית. מידי פעם היא תולה כביסה ומצפה לתשואות על כך. אבל מה שמטריד אותי בעיקר זה שהיא מסתובבת כל הזמן מחוץ לבית, עם חברות (לטענתה). וברגעים הקצרים כשאני רואה אותה היא נראית בדכאון. היא מתכתבת הרבה ב - icq עם חברים והדבר העיקרי שהיא כותבת זה "משעמממממם". היא כל הזמן לא מרוצה, לא מהבית (הוא לא יפה לדעתה), לא מההורים, לא מהאחים ולא מהחיים שלה. היא מעליבה את כולם וזה כשהיא לא צועקת. הולכת לישון בארבע לפנות בוקר ואח"כ ישנה עד 2 בצהרים, ומאוד כועסת אם האחים מעירים אותה לפני הצהריים. רוצה לעבור לבי"ס פחות טוב. אלו הם מקצת הדברים. אני פוחדת להעיר לה כי נראה לי שגם כך היא מדוכאת אך מצד שני אני לא רוצה להתעלם. מה לעשות?

שלום לך אמא לילדה מתבגרת, וברוכה הבאה למועדון. תראי, ילדה בגיל הבגרות היא ילדה שמבקשת להתבגר בלי ש"יפריעו" לה. ואת יודעת מה, כך מתנהגות מרבית הבנות המתבגרות. אני קוראת המון ספרות של פסיכולוגיה לילדים, שניים מהם שאני ממליצה בחום: האחד של יוסי זיידר הפסיכולוג, ושם ספרו: "סערת גיל ההתבגרות". השני "ידידות עם ילדים" של רפי יעקובי. תקראי אותם ותראי שדברים יראו אחרת. בהצלחה. אתי.

ערב טוב, במצב כמו שאת מתארת אני ממליצה לפנות לאיש מקצוע ולהתייעץ. גם אם בתך מסרבת לפגישה כזו,גשי את על מנת שאפשר יהיה לקבל ממך את הפרטים ולתת לך כלים כך שתוכלי להתמודד עם המצב בדרך יעילה. בהצלחה, מור

מה זאת אומרת לבדוק את עצמנו משתמע מכך שהבעיה היא אצלנו הבינותי נכון ? אציין בזאת שניסינו לדבר איתה המון פעמים והראנו לה את הצד הטוב שלהיות הילדה הבוגרת ושבלב שלנו יש המון מקום גם לה וגם לאחותה הקטנה מה עוד ניתן לעשות? מצפה לעזרתך תודה

ערב טוב, לא,לא הבנת נכון :). אני אנסה להסביר - א. לא דיברתי על זה במימדים של "בעיה"... ב. זה לא "אצלכם" או "אצלה". אם תקראי את הכתבה בצד שמאל - על שלש גישות,אמא... תראי לקראת הסוף שאני מתייחסת למה שכל ילד (לא רק כשיש "בעיה",אלא תמיד)מעורר אצלנו,מה הוא מזכיר לנו,איפה הוא קצת לוחץ לנו על דברים שאנחנו פחות מודעים להם או שהיו במשך שנים רדומים... הכוונה היא לא לבדוק את עצמכם,אלא עם עצמכם. לא כהאשמה אלא כדרך לבחון את מע' היחסים שלכם ולנסות לגלות עוד רבדים בהם. לא ברור לי מההודעה הנוכחית האם הספקת לקרא את התשובה אליה הפניתי. לדעתי כדאי. במידה שהמצב לא משתנה,אפשר לשקול פניה ליעוץ. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי קצת יותר טוב :). מור.

אני יודעת שזה פורום בין הורים וילדים....אבל אני פשוט לא יודעת לאן לפנות.... אני בת 23 נשואה 3 שנים אני לא גרה אצל ההורים שלי או אצל ההורים של בעלי וגם לא קרוב אליהם אמא שלי אחלה בנאדם ברמה הכללית אבל רוב הזמן אני מגלה שאני הרבה יותר בוגרת ממנה... יש לה יציאות ופליטות פה של ילדה בת 14 היא פוגעת בי ללא הרף דיברתי איתה על הנושא והתשובה שלה הייתה - "אל תעשי מעצמך מסכנה" זו תשובה של אמא???? ועוד אחרי שמסבירים לה יפה שההתנהגות שלה פוגעת.... היא לא ממש אוהבת את בעלי או את משפחתו ופשוט ניתקה את עצמה מהכל היא הכינה אותי כבר מלפני שנים שאם יהיו לי ילדים מבעלי היא לא תשמור עליהם ולא תעזור לי....אני בהלם מאמא שלי בעצמי. היא בכל הזדמנות מעירה לי שהשמנתי או שלא הסתפרתי יפה ורק ביקורות רעות אני מקבלת היא לא מתנהגת כמו אמא בכלל וזה מעיק עליי ועל היחסים שלי איתה. אני מקבלת אותה כמו שהיא ולא מנסה לשנות אותה כי גם אי אפשר! אבל מה ניתן לעשות?????????? אני משתגעת.... וכל זה אחרי שלילות של בכי

ערב טוב, לא כ"כ הבנתי - כתבת שהיא אחלה בנאדם ואז הגיע התאור... יש קצת חוסר הלימה בין הדברים,לא ? אני חושבת שחבל שתסותבבי עם כל התחושות הלא נעימות שהקשר הזה מעורר בך,חבל על לילות בלי שינה ועל הבכי... אני מציעה מכל הלב לפנות לאיש מקצוע ולעבד את העניין קצת יותר. את בתחילת הדרך וחבל שזה יהיה מה שיפריע ויקשה עלייך בחיים. אני מציעה לטפל עו דלפני שיש לך ילדים. בדר"כ,המצאות הילדים במקרים כאלה לא מקלה על העניין. הרבה בהצלחה, מור

מתיאור מערכת היחסים עם אימך ניראה כי לאימך משקעים מילדותך. ילדות בה את לא התיחסת אליה יפה.בנערותך לא עזרת לה בשמירה על האחים הקטנים בבית, לא עזרת בעבודות הבית. לסיכום: האמא מתנקמת על כל מה שעשית לה כשהית ילדה, נערה ולפני הנישואין. את משלמת על מעשיך כלפיה. פשוט תגלי הבנה ותפסיקי להתעצבן.

דוידי, את/ה אמיתי/ת? אם אמא "מתנקמת" זה נראה לך סביר?! להפסיק להתעצבן?! זה לא רק מעצבן זה מרתיח... אני כל כך מבינה אותך, לימור. הרבה דברים שהזכרת, הזכירו לי את אמא שלי...ביקורת ובעיקר שלילית מאוד מוכרת לי.... אני נתקתי את הקשר עם אמא שלי כמעט חודש, עכשיו היא שולחת לי הודעות, מתקשר ומתחננת שנדבר ונפתור את הבעיות שלנו....

ביתי בת שלוש לאחרונה החלה לכסוס צפרניים, שאלתי מה לעשות? אני מעירה לה על זה אבל זה לא עוזר היא ממשיכה הגננת אמר ה לי להתעלם וזה יעבור . מה דעתך? להתעלם או לכעוס ולהעיר?

ערב טוב, אפשר להעיר. אבל כדאי לדעתי לא להגיע למצב שהורים לפעמים מגיעים - להלחם על זה. לי זה לא משהו שנראה כ"שווה" מלחמה. אני לא בטוחה שאם הזמן זה יעלם,אני כן בטוחה שיש מספיק דברים יותר עקרוניים שכדאי בהם להשקיע את הכוחות וה"מלחמות" שלנו. ובנימה אישית - בתור מישהי שעד לפני שנה שנתיים כססה ציפורניים,אני יודעת שאפשר להצליח יפה מאוד בחיים גם כשכוססים.... :). מור

שלום לך, בני בן 7 ילד מאוד מאוד חכם ובוגר. הבעיה היא שהוא בד"כ אומר מה שבא לו ללא התחשבות אם זה פוגע בילדים אחרים או באנשים מבוגרים יותר. כתוצאה מכך לפעמים הוא מעליב את בן הדוד שלו שקטן ממנו בכשנתיים. (כל יום הוא נפגש עם הבן דוד אצל הסבתא). לפעמים הוא גם צועק ומדבר בטון לא כל כך יפה. הוא סיים עכשיו כתה א והמורה במשך כל השנה שעברה אמרה לי שהוא מציק לילדים אחרים. למרות שהוא נפגש אחה"צ עם ילדים אחרים ומתנהג יפה. אינני יודעת איך להתמודד עם כך .האם להיות קשוחה כדי "שיפחד" ממני ולהציב לו גבולות כמו לא להתחצף לסבתא ולדודה , לא להעליב את בן דודו או שפשוט לתת לו להתבטא כיצד שהוא מרגיש. כי מצד אחד אני יודעת שתגובותיו קיצוניות אך מצד שני אני לא רוצה לדכא את ההתנהגות שלו לגמרי. אני רוצה לציין שהילד הוא בעל עודף ביטחון עצמי. אודה לך על תשובתך .

ערב טוב, נתחיל מנק' מאוד מהותית וחשובה - גבולות הם לא משהו שאמור להוביל לפחד מהורה. לשים גבול זה לא אומר להשיג משמעת דרך פחד . ממש לא !. אין קשר בין גבולות לפחד. אני מציעה לעשות חיפוש על גבולות ולקרא קצת. אני בהחלט מאמינה שכדאי ללמד ילד לשים לעצמו איזשהו גבול. לבטא איך מרגיש זה לא אומר שצריך להעליב או לפגוע במי שעומד מולך. אני מכירה הרבה מבוגרים והרבה ילדים שיודעים להביע את עצמם ולהגיד עמדות מאוד ברורות ומאד נחרצות מבלי לפגוע בכל מי שבסביבתם. אבל כאמור,כל אחד ואיך שהוא רואה את החיים. מצד שני,תנסי לחשוב עד כמה את מקלה/מקשה על הילד בכך שהוא אומר את כל מה שעובר לו בראש. עד כמה הסביבה (גם בהמשך הדרך) תסכים לסבול את זה . עד כמה הוא יהיה מסוגל לפתח את קשריו עם הצד השני ? כמה כעסים הוא יעורר ועם אילו תגובות הוא יצטרך להתמודד.... לשיקולך, מור

הציבי לילד מידית גבולות. זה הגיל המתאים אחר כך תתחרטי.

בתי בת השנתיים ו3 חודשים אוהבת לבכות. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. זה התחיל בערך בגיל שנה וחצי, וזה הולך ומתעצם גם היום. הסיבות העיקריות לבכי הן (לאו דווקא בסדר יורד) - (א) רגישות גבוהה מאוד להתנהגות של אחרים אליה - אם ילד ואם מבוגר - וגם על הדברים הקטנים ביותר; (ב) לא מקבלת את מה שהיא רוצה; (ב) אומרים לה שהיא לא בסדר (מתנהגת לא יפה, לא עושה מה שאומרים לה וכו'); (ג) בכי שמתחיל מנפילה/קבלת מכה ונמשך ונמשך ונמשך; (ד) סיטואציות חדשות ו/או שונות משיגרת היום הרגילה מלחיצות אותה מאוד (הולכים לים ומנסים להיכנס איתה למים לדוגמא). שכחתי לציין שלפני חצי שנה (אתמול...) נולד לה אח חדש. היא מקבלת אותו בצורה מקסימה וממש מפתיעה לטובה בהקשר הזה, אבל בהחלט ניתן לראות שהנטייה לבכי התגברה מאז הגיעו למשפחה. המחשבה הראשונית שלנו היא שזה נובע (לפחות חלקית) מרצון לתשומת לב, וזו בעיה לא קטנה. בהתחלה ניסינו להגיב בהתעלמות וכך ליצור אצלה הבנה שזו לא דרך לקבל תשומת לב. אבל אז זה פשוט החמיר לרמות לא הגיוניות. בהמשך (ולמעשה עד היום) אנו לוקחים את עצת הגננת שלה, ובדומה לשיטה של סופר נני (למי שמכיר) יורדים לגובה העיניים שלה ומסבירים לה שזה לא נעים לנו להיות בסביבתה כשהיא מתנהגת ככה, בשאיפה שזה יספיק - ולפעמים זה מספיק. כשלא, השלב הבא הוא עונש. מספר דקות סגורה לבד בחדר "לא כיפי" ונטול גירויים, כדי שתחשוב על מה שעשתה ותירגע. השיטה עובדת, אבל הצרה היא שבינתיים אנו רואים השפעה נקודתית על הבכי הנוכחי, אבל אין עדויות להשפעה מצטברת, כי הנטייה לבכות קיימת גם קיימת, והתוצאה היא שהיא מבלה בעונש לא מעט. גם לי זה לא כיף. עוד דבר שחשוב לציין הוא שעד לפני מספר חודשים בעלי ואני היינו די חלשים בכל הקשור להצבת גבולות. התחלנו להקפיד על גבולות ומסגרת לפני כ3 חודשים, וזה עולה לנו בדמים. יש ניצנים של שיפור בהתנהגות הילדה, אבל לא רואים שיפור משמעותי בינתיים. יש לך רעיונות? או במילים אחרות - הצילו....

ערב טוב, דבר ראשון,כדאי להתחיל בקריאת תשובות לשאלה דומה שנשאלה בעבר: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/18/xFT/6891/xFP/6937 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/7004/xFP/7004 לגבי דרכי ההתמודדות שציינת : התעלמות - גם אם אכן מדובר ברצון לתשומת לב,לא כדאי להמעיט בערך של הצורך הזה. זה צורך כמו כל צורך אחר. צורך טבעו שעד שהוא לא מקבל מענה הוא ממשיך "להציק". התעלמות לא רק שלא נותנת מענה,היא ההפך הגמור ולכן היא לא מועילה. צריך לחשוב איך עונים על הצורך,לא איך "נלחמים" בו. הסברים - המון פעמים כתבתי בתשובות שונות שהסבר זה דבר נפלא,אבל צריך לזכור שהוא מכוון לחלק הרציונלי,החשיבתי. בעוד שהצורך כאן הוא רגשי. ז"א,יש פער - היא יכולה להבין (הדגש הוא על הלהבין) בראש שלא כדאי להתנהג כך וכו',כשזה מגיע להרגשה ,ההבנה הולכת לאיבוד. עונש - היעילות של עונשים היא מאוד מוגבלת מראש וככל שמשתמשים בהם יותר,היא הולכת ופוחתת. שוב,בעונש אתם מכוונים להתנהגות במקום לכוון לצורך שמאחורי ההתנהגות. אז אחרי כל ה"לא",מה כן ? 1.במקום להסביר שזו לא הדרך לקבל תשומת לב,פשוט לתת המון (בהתחלה באפן מאוד בולט ומוגזם) תשומת לב כשהיא לא בוכה,מאו דלהקשיב,לגלות הרבה אמפטיה. ובזמן שהיא בוכה קצת להתרחק ממנה (ללא הסברים). ז"א,שהיא תרגיש1 לבד שזה לא כדאי. שכשהיא בוכה היא מפסידה. ז"א,לתת חיזוקים להתנהגות הרצויה ולא להגיב להתנהגות הלא רצויה. להתמיד בזה לאורך זמן,גם אם זה לא קל. בנוסף,במקום להגיד מה לא לעשות (אל תבכי) להגיד מה כן את מעונינת שהיא תעשה (בואי תסבירי לי במקום לבכות). הרבה פעמים ילדים כ"כ התרגלו למשהו שהם יודעים שהוא "לא בסדר",אבל קשה להם למצא מה אפשר אחר במקום "כן בסדר". לסיכום,הרבה הקשבה,הרבה תשומת לב שמגיעה מיוזמתך,מבלי שהיא "תצטרך" להשתמש בבכי. 2. גבולות ברורים ועקביות לצד ההקשבה ותשומת הלב. 3. המנעות ממה שהוא לא חובה לדוג' כניסה למים בים. בהמשך אפשר לעשות זאת בהדרגה (באפן כללי כדאי לעשות דברים כמה שיותר מדורג). כרגע,המצב קצת "עמוס" כדי להתעקש על מה שלא חובה. בהצלחה, מור

שלום בתי בת שנתיים ומאז ומתמיד לעולם לא ישנה לילה שלם היא מתעוררת כ-3-4 פעמים בלילה ובוכה,מסרבת להירגע,נושכת את עצמה,מושכת את שיערותיה ומסרבת שיחזיקו אותה בידיים אני ממש חסרת אונים ולא יכולה יותר.אני לא יודעת איך להגיב , ניסיתי כבר הכל ואני כל כך עייפה ואין לי כבר כוח בבקשה תעזרו לי

ערב טוב, ההודעה מאוד קצרה וחסרים לי פרטים רבים כמו - האם היא נמצאת בגן . האם מתמיד היתה קיימת ההתנהגות הזו (נשיכות,משיכת שיער... ) ? האם קורה שהיא מתנהגת כך גם בשעות היום ? איך הגבת עד היום ? . ככל שתפרטי יותר יהיה לי קל יותר לנסות לעזור. מור

א.ג.נ, שמי מירב ואני אמא לילד בן 3.5 עד גיל שנתיים בערך הילד היה ילד פתוח לא מפחד מזרים בכלל ואף היה ילד שמתחבר עם הילדים בסביבתו מזה לערך שנה וחצי הוא מפחד מאירועים שיש בהם הרבה אנשים,מפחד ללכת למסיבות יום הולדת שלא נערכות במסגרת הגן, מפחד ללכת לגן משחקים אם יש ילדים נוספים, מפחד ללכת להצגות ילדים. נולדה לו אחות לפני שנה וחצי ומאז הוא נורא מקנא אך הפחדים התחילו עוד קודם. אני לא יודעת מה לעשות,ואיך להגיב.

ערב טוב, להרבה ילדים יש פחדים כאלה ואחרים,זה נורמלי. העניין הוא שכמו בהרבה דברים,אנחנו ההורים,יכולים לעזור למזער או להעצים את העניין. חשוב לבדוק עם עצמך איך את מגיבה כשהוא פוחד. האם את אומרת זה כלום וממשיכה כרגיל ? האם מתחילה להסביר ולהראות שאין ממה לפחד ? האם נמנעת מלהגיע איתו למצבים/מקומות שהוא פוחד ? וכו'. כדאי לנסות לשמור על איזון. ז"א, לקבל את הפחד שלו,להגיד שמבינים,לא להתנגד ולא להסביר שאין ממה לפחד (פחד הוא בהרבה מקרים הוא לא משהו רציונלי וזה שאנחנו יודעים ש"אין סיבה לפחד מ x" לא גורם לנו לפחד פחות ).מצד שני,לא לצאת מפרופורציה ולא להמנע מפעילויות,לא לגונן יתר על המידה. אפשר להגיד משהו כמו - אני מבינה שלא נעים לך כ"כ אבל אני איתך ואני מבטיחה לשמור עלייך. בנוסף,להעביר לו כמה שיותר את המסר שהוא מסוגל (בהרבה דברים,לא רק לגבי הפחדים),שאת סומכת עליו,שהוא אחראי,לפתח עצמאות. את מוזמנת לעשות גם חיפוש בפורום - פחדים,יש הרבה תשובות בנושא. בהצלחה, מור

שלום. יש לי ילד בן כמעט 4 וילדה בת כמעט שנתיים. הילד שלי עד הים לא ממש מקבל את אחותו ש"מתעקשת" להיות מרכז העניינים בכל מקום ולתפוס את כל תשומת הלב מה שמאוד מקשה עליו את ההסתגלות אליה, אך זה לא העניין כי אם הרקע. לפני בערך שבועיים התחלתי לעבוד אחרי שתקופה ארוכה הייתי איתם בבית. אני עובדת בעבודת משמרות שלא מקלה על העניין. מהיום שהתחלתי לעבוד אין לילה אחד שלא ברח לבני פיפי במיטה, והוא גמול כבר זמן רב. הוא מרגיש כמובן מאוד לא טוב עם זה למרות שאין מצדנו שום כעס/אכזבה או כל ביטוי רגש אחר. שאלתי היא-האם להחזיר אותו לתחתוני הגמילה כדי להקל עליו? או שזה יגרום לו להרגשה של נסיגה יותר גרועה? ואולי יש למישהו עצות כיצד להתמודד עם המצב בדרך אחרת? תודה, שחר.

צהריים טובים, אני לא הייתי ממהרת להחזיר תחתוני גמילה. זו יכולה להיות תגובה לשינוי וזה נורמלי. אולי כדאי כן לנסות להערך מחדש כך שהוא יגלה את "היתרונות" שיש במצב החדש (משהו שיעשה לו טוב ונחמד ויעזור לו להתרגל למצב החדש). אני הייתי ממשיכה כמו שכתבת,לא לעשות מזה עניין. אולי כדאי בנוסף,להעיר אותו פעם אחת בלילה לעשות בשרותים,לשיקולך. מור

בני בן 3 וחצי . ילד אנרגטי מאוד. כל יום אנחנו יוצאים לגן והוא משחק במשחקי הגן , כך שהוא מוציא אנרגיה רבה. הבעיה היא שהוא הולך לישון מאוחר כל יום. בשעה 23:00 בלילה ומתעורר בשעה 8:00 בבוקר. הוא נרדם רק אחרי שהוא מותש לגמריי. אני רואה כי הילד עייף מאוד ופשוט לא נרדם. הוא יורד מהמיטה כל הזמן ולכן אנו נאלצים לשבת לידו כשעה ויותר עד שהוא נרדם. לפני השינה הוא מבקש הרבה פעמים לגשת לשרותים כתרוץ לרדת מהמיטה. יש לציין כי הוא ישן שעתיים בצהריים בגן. אנחנו מותשים ואובדי עצות. אנא יעצי לנו מה לעשות.

בטלו לו מיד את שינת הצהריים. זה גם קרה לילדיי וברגע שביטלנו את שינת הצהריים הוא הולך לישון בשבע ושלושים בערב. בהצלחה נ.ב. ידוע שלילדים מגיל שלוש שנת הצהריים מיותרת. בר

צהריים טובים, אכן כמו שכתבה בר,אני מציעה להפסיק את שנת הצהריים ולראות איך זה משפיע. דרך אגב,לגבי הקביעה שידוע שמגיל 3 ילד לא זקוק לשנת צהריים - אני לא מכירה את זה. יש כאלה שזקוקים לזה והרבה אחרים שלו. מור

אני חולק עליכם, שנת הצהרים הינה חיונית לילד.יש לבדוק האם בתזונת הילד קיימים מאכלים הגורמים לאנרגיה, ערנות כגון שוקולד וכדומה. לשכב ליד הילד ולספר לו סיפור עד שירדם. להשקות את הילד לפני השינה בכוס חלב/כוס תה פסיפלורה- זה עוזר להרגעה ולשינה טובה. לערוך עם הילד הסכם , תנאי שבו כל פעם שישן מוקדם יקבל מתנה מתחת לכרית בבקר מימלאך השינה המוקדמת בהצלחה.

כשבני היה בן 5 נולדה לנו בת ומאז החלו תופעות מאוד מוזרות של פגיעה עצמית של בני הילד שרט את הפנים והכה את עצמו היום הילד בגיל 8.5 ובמהלך עימותים שלו עם אחותו בת ה-3.5 הוא כל הזמן חוזר ואומר "חבל שאני חי " , " אני לא רוצה לחיות " , "אני אקפוץ מהבנין" וכולי בפעם הראשונה ששמענו הגבנו בצורה חריפה מאוד אני השתוללתי מרוב פחד שגרר אחריו כעס שהופנה אליו בצרחות שאני לא רוצה לשמוע את מה שהוא אמר שוב פעם אני מאוד מפחד שמא הילד יממש את מה שהוא אומר כל הזמן מה עלי לעשות ?

צהריים טובים, חד משמעית - לפנות לטיפול ובהקדם. זה יכול להתברר כצורת התבטאות אבל יכול להתברר כמשהו יותר רציני. כדי לדעת עד כמה זה רציני,חובה לפגוש איש מקצוע. מכיוון שבגיל ההתבגרות (בעוד שנה שנתיים) יש נטיה להחרפת דברים,רצוי לפנות כמה שיותר מהר. בהצלחה, מור

שלום אני פעם ריאשונה ניכנסתי לאתר מקווה שתוכלו לעזור ביתי בת שנתיים וקצת בחופשת פסח התחלתי בגמילה מחיתול שהרעיון הגיעה מהילדה בבית היה מצויין וגם בגן למספר שבועות א"חכ היא היתחילה להתאפק במהלך כל היום בגן ומיכן עברנו לשלב שהיא פשוט מפספסת ולא מוכנה שיחליפו לה יש לציין שבבית היא לא פיספסה בכלל לאחר מכן היתחילה לבקש חיתול אבל שוב רק בגן אז החזרנו לה את החיתול רק אחרי מספר שיחות וניסיונות שניגמרו בבכי ומצב רוח קשה שלה בגן כיום היא עדיין עם חיתול בגן אבל אך שהיא יוצאת מבקשת להוריד אך אני יכולה לעזור לה עם המצב גם בגן ישנו עוד מצב אני בתחילת הריון אני מאוד עיפה ולא לאפשרת לה לקפוץ ולהישתולל כמו קודם אני חושבת שהיא מרגישה משהו היא נידבקת לאבא שלה יותר אבל לא מוכנה שאני לא היה ברדיוס של טבח הראיה שלה מה אני יכולה לעשות

צהריים טובים, לגבי הגמילה - ממה שהבנתי בבית הכל בסדר. הבעיה היא רק בגן. לכן,כדאי היה לבדוק קצת יותר לעומק מה קורה בגן. אם היא עומדת לסיים ולעבור גן,אין כבר ממש טעם. אם היא נשארת בגן,כדאי לעשות ביקור בגן ולבדוק מה קורה שם. כשאני אומרת ביקור הכוונה היא לא ל 5 דקות אלא לשבת קצת בגן ולבדוק לא רק את עניין הגמילה אלא בכלל - יחס בין הילדים,בין הצוות לילדים,מה קורה אם מישהו מפספס,עד כמה הצוות נעים ונינוח,עד כמה הגן רגוע,התיחסות הפיזית של הצוות לילדים - עד כמה היא נעימה,תגובות לא מילוליות של הצוות לילדים וכו'. לפי מה שאת מתארת נראה שיש לילדה חשש כלשהו מפספוס בגן. אני לא יכוןלה מכאן להעריך מהיכן הוא נובע,אני כן יכולה להמליץ מאוד על ביקור/ים בגן. לא רק בגלל הגמילה אלא בכלל. לגבי השאלה השניה - כדאי לעשות מן חלוקת תפקידים בינך לבין בעלך. את יכולה לעשות איתה פעילויות שהן לא קשות מדי - ציור,משחק,סיפור... ובעלך - בריכה,גן שעשועים... בהצלחה, מור

שלום לכולם עקב ניסיון מר שלי עם מישהי מפורום אחר אני ממליצה לגולשים שעונים לאנשים לשאול אותו קודם אם מפריע לו שעונה לו מישהו לא מקצועי? פשוט יש אנשים שמתקיפים אחרים כאשר מתברר להם שמי שענה צעיר מהם בהרבה ואין לו ניב=סיון מיוחד בחיים תחסכו מעצמכם הרבה עצבים בהצלחה בכל פתרון הבעיות ביי

כל עוד זה נעשה בצורה נעימה ומכובדת. מור

אני אם לפעוט בן שנה וחצי. גם אצלי כמובן יש בעייה של זריקת אוכל במהלך ארוחות, זריקת מוצץ בכל הזדמנות שאנו יוצאים מחוץ לבית.ועוד ועוד. לאחר שהוא זורק את הדברים, אני דואגת להבהיר לו שזה לא מוצא חן בעיניי שהוא זורק והיות והוא זורק דברים, הוא לא מקבל אותם חזרה, אני משתדלת להמליל לו את מעשיו ואת ההשלכות למעשה האם אני נוהגת נכון? אני נוהגת לתצפת על בני תוך כדי טיפול, אני שמה לב לתגובותיו למצבים שונים כל הזמן. לאחרונה שמתי לב שבני מבין את משמעות המילה חם, ואכן כשאני אומרת לו זה חם, הוא לא שולח ידיים ונוגע, אפשר לומר שהוא מבין, נכון?! אז מדוע כשאני אומרת לו לא לטפס על השולחן משום שהוא יכול ליפול (זה כבר קרה) הוא מתעקש לעלות שוב על השולחן, האם זהו צורך מוטורי שגובר על המודעות למעשה? אני ממש מבולבלת, היות ויש דברים שהוא כן מבין ולא מבצע אשמח לשמוע את עצתך. דרך אגב זהו בן יחיד.

צהריים טובים, אין ספק שילד בן שנה וחצי מבין הרבה דברים. העניין כאן הוא לא מידת ההבנה אלא כמו שכתבת - גבולות. אני מציעה לעשות חיפוש בפורום ולקרא את התשובות שמתייחסות לגבולות. לגבי ההסברים על ההתנהגות והתוצאות שהיא גוררת - אני בהחלט בעד הסברים,אבל לא במקום שבו צריך לשים גבול חד משמעי. כשאנחנו רוצים להפסיק התנהגות מסוימת,זה לא המקום להסברים ושכנוע,אלא למשהו יותר חד משמעי. יש דברים בחיים שאנחנו פשוט עושים או לא עושים אותם. ככה זה גם לגבי ילדים,אי אפשר לתת כל הזמן הסבר. כשאנחנו רוצים לשים גבול או להפסיק התנהגות מסויימת צריך שיהיה משהו בטון הדיבור,בנימה שיבהיר שזה משהו נחרץ,משהו לא מתפשר. קצת קשה לעשות את זה בלווי הסבר. מה עוד שסביר שאת מרבית הדברים כבר הסברת (כמו הסכנה שבעליה על שולחן),כך שהוא קיבל הסבר,אין טעם שוב ושוב. אם ישארו שאלות אחרי קריאת התשובות על גבולות,אני כאן. בהצלחה, מור

הבת שלי בת שמונה מאוד מתחצפת אליי. אין לה גבולות. כבר ניסיתי הכל-עונשים צעקות ואפילו הפעלת כוח. אני לא יודעת מה לעשות. כמובן שזה גורר הרבה מריבות עם בעלי בנושא (אליו היא לא מתחצפת הוא בקושי בבית). אני אובדת עצות. אני לא רוצה להרוס את יחסיי עם בתי מהגיל הזה, מצד שני אני לא יכולה לשמוע יותר את חוסר הכבוד המוחלט שלה אליי. ישנם ימים שאני כמעט ולא מדברת איתה ולא מסוגלת לחבק אותה אפילו, אני פשוט רוצה להימנע מהחיכוך איתה. בדרך כלל אני משתדלת להתחיל כל יום מחדש ולשכוח את מה שהיה קודם, למרות שהמשקעים בלב נשארים. תודה נירית אשמח לעזרה.

צהריים טובים, מכיוון שאת נשמעת מאוד מוצפת וקשה לך בהתמודדות איתה,אני הייתי שוקלת לפנות ליעוץ. אני בהחלט מסכימה איתך שלא כדאי להניח ליחסים להתדרדר וכדאי לעשות כל מה שאפשר לשיפור המצב. בהצלחה, מור

בני הבכור עולה לכיתה א'. מבחינה קוגניטיבית הוא יותר ממוכן, השאלה שלי היא כיצד להכינו מבחינה רגשית, כדי להפוך את המעבר לחלק עד כמה שאפשר. אציין כי יש לי 2 ילדים נוספים - בן שלוש וחצי ותינוק ב 3 חודשים. תודה מראש

צהריים טובים, כדאי לשוחח על איך זה יהיה ולהקפיד לציין לא רק את הדברים הטובים והנעימים אלא לתת מקום גם לקושי. כמובן,לא להעצים אבל להזכיר גם אותו ובכך לתת לילד הזדמנות לדבר גם על החששות שמתלווים לשינוי. בנוסף,חשוב לעשות עם עצמך הכנה - לבדוק עם עצמך מה היה ביה"ס עבורך. מה הציפיה שלך מהילד . מה החששות שלך מהמעבר שלו לביה"ס וכו'. מדוע זה חשוב ? כי אנחנו נוטים להעביר (בדרך לא ישירה ולא מודעת) את כל הדברים האלה לילדינו ובכך להגביר/להחליש את החשש,להגביר/להחליש את הציפיה להתחיל בביה"ס וכו'. בהצלחה בכיתה א', מור

תודה

בני בן ה 8.5 שקיבל רק אהבה רבה מהוריו ו שלושת אחיותי (בן זקונים), מגלה השנה (רק לאחרונה מזה כשלושה חודשים) סימנים הנראים לי כחוסר בטחון עצמי, במערכת קשריו עם מספר חבריו לכתה, שמשום מה דוחים אותו , ואילו הוא מצידו מתענין רק בחברתם. הוא יוצא לשחק עמם בכדורגל מידי יום (וזה איננו התחום החזק שלו, בלשון המעטה!!!) וחוזר תמיד עם טענות ובכיות כי הציקו לו, או היכו אותו וחוזר חלילה. מאוד הייתי רוצה לרדת לשורש הבעיה. אשמח אים תעזרו לי בהבנת הבעיה והטיפול הנכון בה! בתודה מירי

צהריים טובים, לפני שנקבע שמדובר בחוסר ביטחון עצמי הייתי רוצה לברר עוד כמה דברים : 1. האם יש לו עוד חברים פרט לאלה ? ואם כן איך יחסיו איתם ? 2. האם הבכי והטענות מופיעים גם בסיטואציות אחרות (לא עם החברים) . 3. האם היה איזשהו שינוי לאחרונה בבית - אשפוז של מישהו,מתח,בעיה כלשהי... ? 4. האם קורה שהוא עושה פעילות כלשהי עם החברים האלה שבה הוא לא בוכה / מתלונן ? 5. תארי אותו. 6. האם יש עוד מישהו בבית הנוהג ע"פ אותו הדפוס - עושה משהו מבחירה ואז מתלונן ? 7. מה עוד הוא עושה במשך היום,פרט ללהפגש עם החברים האלה ? אנא עני על השאלות ואנסה לעזור מור.

למור תודה על ההענות המהירה! להלן תשובותי לשאלותיך באשר לבעיה שהעלתי לפנייך: 1. אכן חל שינוי משמעותי בחיי משפחתנו: לפני כעשרה חודשים נולדה לנו נכדה ראשונה, שנמצאת הרבה בביתינו משום שאני מטפלת בה 3 ימים בשבוע, והיא נמצאת אצלנו אף יותר מזה אך משום מה התרשמתי כי בני קיבל אותה מאוד יפה (או כך היה לי נוח לחשוב!!!) משום שטענתי כי מקומו בבית מאוד ברור לו מאחר והוא משופע ברוב אהבה מהוריו ומשלושת אחיותיו 27, 23, 18 2. לבני יש עוד חברים מלבד חבריו אלו הדוחים אותו. אך הוא מגלה רצון להתחבר דוקא אל הקבוצה שמנסה להרחיקו ממנה. באשר להתנהגותו כלפי חבריו האחרים: התרשמתי כי הם אוהבים לבוא אליו (הוא פחות הולך אליהם!) אך נראה לי כי הוא אוהב לקבוע את סוג הפעילות שבה יתעסקו. 3. כל ההתנהגות הבכיינית הופיעה רק לאחרונה מזה כשלושה חודשים. הוא מתבכיין גם כאשר דברים לא עולים בידו. ואני מוכרחה להוסיף כי כל בני הבית די מופתעים מהתנהגות זו משום שהוא מעולם לא נהג כך ולכן קשה לכולנו לקבל זאת, ולי כאם הדבר קשה עד מאוד, 4. מאחר ובני הינו בן זקונים התנהגותי כלפיו תמיד היתה מאוד מגוננת ואפילו over מגוננת (כך טוענים כל בני ביתי!) ואני יודעת שיש בזה מן האמת!!! 5. במהלך היום בני מקפיד על הכנת ש.ב. אך בקצב איטי משלו,(משום שצריך, - לא משום שאוהב!) כמו כן הוא אוהב מאוד לצפות בטלויזיה 6. האם לדעתך יהיה נכון לשלבו בחוג לכדורגל (תחום שהוא לא חזק בו כ"כ) או אולי הדבר רק ינציח את הקושי שלו ואולי כדאי לפנות לענף אחר? הוא דוקא רוצה חוג לכדורגל! בתקוה שעניתי לשאלותייך ואולי תעזרי לי לעלות על הבעיה ולנסות לפותרה בתודה מירי

הי, בני הבכור בן 5 , הוא נגמל מטיטולים בגיל שנתיים ביוזמתו אך היתה לו בעיה עם קקי בשירותים ותמיד התאפק וביקש טיטול אך גם את זה עברנו כשהוא החליט שהוא מסוגל לגשת לשירותים וזה קרה כשאחיו השני נולד בגיל 3.8 שנים . לפני שאחיו נולד היינו בתהליך שכמעט הסתיים, של גמילה בלילה אך זה הפסיק עם הולדת האח ועם עליות וירידות: לעיתים כל השבוע בלי פספוסים ולעיתים כמעט כל לילה פספוס. היום הוא בן 5 ועדיין!!! מפספס לפחות 4 פעמים בשבוע יש לציין שהוא שותה יחסית הרבה בשעה שלפני השינה ובכלל הוא שותה המון ניסיתי לארגן כך שהשתייה המרובה תפסק לפחות שעה לפני השינה אך ללא הצלחה. מה עליי לעשות איך לטפל בו? כשאני מדברת איתו על הפספוסים הוא אומר שהוא מנסה מאוד אבל לא מרגיש ולא מצליח לקום (יש לו באמת שינה מאוד חזקה) האם עליי לקחת אותו לטיפול? תודה ויום טוב.

צהריים טובים, אם הוא שותה הרבה לפני השינה קצת קשה לי להאמין שיהיה איזשהו טיפול שיצליח.... גם אם זה קשה צריך לחשוב שוב איך מארגנים את השתיה מחדש. לגבי איך גומלים בלילה,יש המון גישות. אני ממליצה (ויש כאלה המתנגדים לכך ) לעשות פיפי לפני השינה,כשאת הולכת לישון אפשר שוב לקחת אותו לשרותים ולפנות בקר שוב (או כמה שיש צורך). אני אף פעם לא נתקלתי בבעיה עם הדרך הזו. בכל המקרים שאני מכירה הילדים הצליחו להגמל כך. אבל שוב,עניין השתיה הוא גורם מכריע והטיפול צריך להתחיל משם. דרך אגב,אין טעם לנהל על זה שיחות. בהצלחה, מור

הבן שלנו, בכור, בן שש וחצי מגלה קשיי שינה מזה מספר חודשים. הוא מתעורר באמצע הלילה ומגיע אלינו לחדר בוכה. הוא מספר שהיה לו חלום רע. אנחנו מנחמים אותו ומרגיעים אותו, ומנסים להחזיר אותו לחדרו (שם הוא ישן עם שני אחיו - כלומר, הוא לא לבד, ובכל מקרה הבית מאוד קטן וחדרינו סמוכים, ותמיד יש אור קטן בחדרם ובמסדרון). כל העניין עבר מספר גלגולים - בתחילה, הוא היה מסכים לחזור למיטתו, ולאחר כמה דקות מגיע שוב, והיינו שוב מחזירים אותו. לבסוף אחרי 3-4 קימות והחזרות, הוא היה נרדם. אחר כך, כבר לא הסכים לחזור למיטתו. ניסינו כמה ימים לשים לו מזרון לידינו, וזה עבד מצויין, אך אז יום אחד אחיו הצעיר היה חולה והיה זקוק להשגחתינו, ולכן הוא היה על המזרון. הבכור לא הסכים להתחשב במצב, ועשה סצינות של בכי וצעקות. אז, קבלנו החלטה לרדת מנושא המזרון, גם מתוך ההבנה שעדיף שיקבל כוחות להתמודד עם כל העניין בחדרו שלו. השלב הבא מבחינתנו, היה ללוות אותו לחדרו, ולישון שם על הספה. הוא היה נרדם, אם כי לא מייד, והיה בודק כל הזמן אם אנחנו שם. לנו כמובן זה היה מאוד קשה לישון שם לילה לילה. חשוב לי לציין שהדבר נכנס לאיזו רוטינה ואנו התרשמנו שהוא מתעורר בלילה מתוך איזשהו הרגל - שעון ביולוגי (גם תמיד באותה שעה), טוען שיש לו חלום רע (מה שלא היה ניכר פיזית - הוא היה רגוע לגמרי, לא בוכה וכו'). כאשר ניסינו לומר לו שאנו רוצים שהיום ינסה להתמודד ושנלווה אותו לחדר, אך נחזור למיטה, הוא היה מתחיל מסכת של צרחות ובכי, מעיר את שני אחיו הקטנים ולא מוכן להירגע. לפני מספר ימים, ניסינו משהו שונה. להחזיר אותו לחדרו, ולהבטיח לו שמדי 10 דקות, נבוא לראות מה שלומו. לזה הוא היה מוכן (יש לציין, שהוא ילד שמאוד חשובה לו השליטה, והודאות, כמו כן חשוב לו להיות מוכן לבאות.) ברגע שהוא ידע שכל 10 דקות נגיע, הוא הסכים לסידור. ואכן באנו כ- 5 פעמים... והקפדנו לבוא כל 10 דקות. בפעם השישית מצאנו אותו ישן סופסוף. וכך שוב בלילה לאחר מכן. עוד עובדה שלא ציינתי היא שבתחילת התהליך ניסינו לעבוד איתו עם שיטת חיזוקים - לתגמל אותו על כל לילה בו לא מתעורר, או מצליח להירדם מחדש, אחרי שהתמודד. (התגמול היה נקודות שנכתבו בטבלה, ובסוף כל שבוע, היה יכול לקנות לו בערך הנקודות, מתנה שיבחר בחנות צעצועים).השיטה עבדה "בתיאוריה" - בבוקר הוא דקלם אותה, והיה מבסוט, אך בלילה כלום לא עזר והוא לא היה מוכן לשתף פעולה, ושוב בכי וצרחות. כמו כן, ניסינו כל מיני טכניקות של ציוריי חלומות טובים ששם מתחת לכרית, או חרב שישן איתה ותגן עליו ושיחות אינספור על כך שהוא צריך לישון, ולצבור כוחות למחרת (כי למחרת בגן היה פשוט מתמוטט מעייפות, וגם אנחנו בעבודה...). הצענו לקנות לו לוכד חלומות אינדיאני, ומה לא... שאלתי היא - האם אנו פועלים נכון (שכן שמענו דעות/ביקורות רבות בנושא, מחברים בעיקר, שטענו שעלינו לתת לילד את מה שהוא צריך, ואם הוא צריך לשון איתנו תקופה, זה מה שעלינו לעשות). אנו באינטואציה שלנו לא רוצים לאפשר לו להתרגל לשון איתנו, ומעדיפים כאמור להעביר את המוקד לחדרו, ולגרום לו בהדרגה להצליח להתמודד, ולצבור חוויות חיוביות של התגברות על פחד, ועל כוחות עצמיים. גם מתוך הכרותנו איתו -באופיו הוא מאוד נתקע בהרגלים - ומאוד לא גמיש. ברגע שהתרגל שכך הוא הריטואל, הוא לא מוכן לזוז ממנו, וכל שינוי מעורר אצלו הרבה מפח נפש וקושי). מה עוד אפשר לעשות? אודה לך מאוד על התייחסותך, היות ואנו די מיואשים ונראה לי שהמצב לא הולך להיות יותר פשוט עם כל המעבר לכתה א' הצפוי בעוד חודש וחצי, וודאי לא יעשה את הדברים קלים יותר (הוא ילד שמעברים לא קלים לו, כפי שהבנת ודאי מהתיאור, אינו אוהב התחלות חדשות, ומבטא את הקשיים והלחצים הללו אני מניחה באותן התעוררויות ליליות....).

צהריים טובים, תשובה מאוד קצרה - גבולות ועקביות. ז"א, תחליטו בכיוון כלשהו ותעמדו בזה. אתם לא מקלים לא על עצמכם ובוודאי לא על הילד (על אחת כמה וכמה ילד שקשה לו עם שינויים וזקוק להרגלים קבועים) בכ"כ הרבה נסיונות שונים. אחד הדברים החשובים ביותר בקשר הורה - ילד היא מידת השלמות שההורה מרגיש. זה בסדר לטעות,זה בסדר לא לדעת אבל רצוי שרב הזמן ההורה יהיה שלם עם הדרך אותה הוא בוחר (וגם עם הדרך בה הוא טועה...). סה"כ,ההורה היא הדמות שהילד אמור לסמוך עליה,למצוא בה בטחון,להשען עליה וכו'. קשה להשען על מישהו שמשדר שהוא לא ממש יודע מה הוא עושה,שמשדר הרבה היסוס וכו'. דרך אגב,אצל ילדים מסוימים זה יכול להוביל להתקבעות בהרגלים וחשש משינויים,כמו שאתם מתארים. אני חלילה לא אומרת לא להסס,לא להתלבט. אני אומרת שהתלבטות ובדיקה מחודשת זה דבר מבורך. השאלה היא כמובן כמה וכמה הילד צריך להיות שותף לזה. לגבי מה שהחברים אומרים : 1. לכל אחד הגישה שלו. אני פחות מסכימה עם הגישה הזו. 2. אולי כדאי להקשיב קצת פחות לחברים ולמנהלות פורומים :) ולסמוך יותר על עצמכם . אני באמת מאמינה שאם תסמכו על עצמכם יותר,תוכלו להתמודד עם הדברים בצורה יעילה יותר. הרבה הרבה בהצלחה, מור

מור, קודם כל תודה על תשובתך. אבל אחרי שהפנמתי את נושא העקביות והגבולות שאני מאמינה בו מאוד, לא הצלחתי להבין את עמדתך בפתרון הפרטי של הבעיה. האם נכון יותר למשוך לכיוון של שינה אצלינו, או התמודדות בחדר שלו? כמו שכתבתי אנחנו הולכים על החדר שלו, ובזה אנחנו עקביים, וגם בשיטה החדשה, בה אנחנו באים לבדוק את שלומו מדי מספר דקות, אך לא נשארים לישון שם כל הלילה - אני רואה זאת כסוג של תהליך מהשיטה של לישון אצלו כל הלילה, ללבקר אותו לפרקים, ולדעתי זה לא משדר חוסר עקביות.

שלום רב, יש לי ילדה בת 6 ומאז שנולדה לנו תינוקת שהיא כבר בת שנה וחצי אני פשוט לא מכירה את הילדה הגדולה שלי. היא כל הזמן צועקת , אומרת מילים שלעולם לא נאמרו אצלנו בבית, ובמיוחד יש לה התפרצויות זעם אם היא לא מקבלת את מה שהיא רוצה ( כמו אותה אתם אוהבים יותר ממני וכדומה) ובנוסף היא מציקה נורא לאחותה ומרביצה לה בכל הזדמנות שאנחנו מםנים מבטנו לצד. יורשה לי לומר שהייא ילדה נורא נורא חכמה רק שמאז שאחותה נולדה היא השתנתה מקצה לקצה . אנני יודעצ עוד איך לטפל בנושא ניסיתי הכל שיחות איתה לבד, עונשים,כלום לא עוזר זה כאילו שהיא חיה בתוך בועה משלה מה עליי לעשות?

צהריים טובים, דבר ראשון,אני ממליצה לקרא את התשובה "קנאת אחים" בעמ' 1. שני, כתבתי כאן מס' פעמים את דעתי על עונשים והחסרונות שבהם. מכיוון שסביר שהתנהגותה מעידה על צורך רגשי שלא מקבל מענה,קצת קשה לי להאמין שעונש יעזור. אני מעריכה שמה שהכי יעזור הוא שילוב בין מענה לצורך לבין גבולות ברורים ומוגדרים (כמו - אי הסכמה שלכם לקבל פגיעה בתינוקת). לגבי שיחות,יעולתן במקרה כזה לא גדולה. מדוע ? כאמור,מדובר בצורך רגשי. שיחות לא פונות לחלק הרגשי אלא החשיבתי. רק אם נצליח להגיע לחלק "המרגיש" נוכל להביא לשינוי. רביעית, כדאי לבדו על אילו נימים היא פורטת כשהיא אומרת דברים מסויימים (כמו - אותה אוהבים יותר),על מה היא "לוחצת" אצלכם. ילדים מרגישים מה זה עושה לנו גם אם אנחנו לא אומרים כלום. מה שזה עושה לנו משפיע רבות על תדירות השימוש במשפטים כדוגמת זה. לסיכום,לקרא את התשובה שהפנתי אליה,גבולות ברורים ובדיקה עצמית שלכם. בהצלחה, מור

שלום. ביתי בת שנה, מאז שנולדה לא הייתה אכלנית גדולה, המון תקופות של חוסר תאבון ארוכות. וככלל נראה שאף פעם לא רעבה, כי אף פעם לא ביקשה אוכל. אני מרגישה שאם אני ארפה וניסיתי הכל, הילדה לא תגדל, ולא תבקש לאכול, גם ככה קטנטונת 8,500 ק"ג וגובה 72.5. הייתה אוכלת עד לא מזמן רק דייסה בבקבוק ומעט מאוד ארוחות ביום יחסית לתינוקות אחרים, על אף נסיונות רבים אחרים של מאכלים. היה איזה שבוע אחד בלבד שנענתה לכפית ולא רצתה בקבוק, ובאותו שבוע בלבד הסכימה לאכול מה שלא אכלה עד היום, פירות, מרק ירקות ועוף, ומעדן, הייתי בטוחה שהישועה הגיעה, פתאום ביום אחד הסכימה לטעום הכל, למרות שסירבה פתאום לדייסה בבקבוק שזה היה שיא, היא משתנה המון ואצלה זה פתאום "לא" בקיצוניות מוחלטת, כאשר יום לפני זה היה כאילו בן-אדם אחר. וכרגיל מסרבת שוב בתוקף גם לזה מסיטה עכשיו את ראשה גם לכל כפית וגם לבקבוק. לאחרונה החלה תופעה מוזרה ביותר בעיקבות זה שמסרבת להכל, בבוקר אני מציעה לה דייסה שוב, וכרגיל מעיפה לי את היד ומסיטה את ראשה בנחרצות, ורק אחרי שאני מורחת לה טי ג'ל ודוחפת את הבקבוק קצת בכוח ומאבק לצערי פתאום אחרי מספר שניות של צרחות ובכי ונסיון להוציא את הבקבוק מהפה היא נענית לבקבוק תופסת אותו בפיה וגומרת בקבוק דייסה שלם של 240CC , פשוט לא יאומן, ואני לא מבינה איך זה, שהרי תינוק שלא רעב לא יאכל, אז למה היא נאבקת איתי ותמיד לא רוצה, ולאחר מכן אוכלת הכל. אני מתוסכלת מאוד, לא רוצה להלחם איתה, ולא רוצה בכוח, אבל נראה שאם זה לא יקרה היא פשוט לא תאכל, וניסיתי יום שלם רק להציע, ולשאול והיא לא רצתה ולאחר מכן נשברתי. נראה כאילו הרעב לא מציק לה אם קיים, ובכלל אוכל לא מעניין אותה, ויכולה למשוך עצמה יום שלם בלי אוכל, אם לא יותר, והיו מקרים, ולי כאמא קשה לזרום איתה בנושא כי אני יודעת בליבי שאם מעט מאבק היא תאכל לפחות את המעט הזה. מור אני אובדת עצות ומתוסכלת מאוד, ושוב מרגישה שאם ארפה היא לא תאכל, או תאכל הרבה פחות, מה דעתך בעניין? אשמח לקבל כל תשובה. אוסיף ואציין שלאחר בדיקות נמצא מבחינה אנטומית שיש לה מבנה קיבה צר ולסת צרה שיכול להיות שמקשה על העניין, אבל עדיין לא נראה לי שזו הבעיה המרכזית בסירובה התוקפני, אם לאחר מאבקים היא אכן אוכלת.

ערב טוב, נשאלו שאלות דומות בעבר לכן אצרף קישור ומעבר לכך את מוזמנת לעשות חיפוש בפורום. אם ישארו שאלות נוספות,אשמח לענות. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/7128/xFP/7126 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/7459/xFP/7454 מור

למור וכסמן שלום רב, ברצוני לשאול אותך שאלה נוספת באותו נושא אי רצון לאכילה ומלחמת כוח בנושא. יש לי נכדה ב-7 והאוכל זאת הבעיה שלה, לא אוכלת ונלחמת ב נושא . האם יש אפשרות לשכנעה בצורה אחרת מאשר שיחות, ויכוחים אין סופיים ביטול תוכניות ולפעמים צעקות? ניסינו את כל הדרכים ותמיד אנחנו שומעים אותה תשובה אני לא רוצה. היא בת בכורה ויש לה אחות ואח תאומים שאין איתם בעיה בנושא זה. קראתי את המאמרים שאת מפנה בפורום הדברים נכונים אבל כאשר הדבר נוגע לך אישית מאד לא תמיד אתה מקבל אותם. האם יש לך הצעות נוספות. אודה לך מאד. סבתא אתי

צהריים טובים, כל מי שכותב כאן שאלה מגיע מעמדה שזה "נוגע לו אישית"... :). כמו שבטח ראית בתשובות האחרות בנושא שנתתי,זה נוגע גם לי אישית ועדיין אני בוחרת (כל עוד מדובר בילד בריא,שעולה במשקל ) לא להתחיל במאבקי כוחות ועימותים סביב הנושא,מהסיבות הפשוטות - 1. סביר להניח שאני זו "שאפסיד" במאבק. 2. המאבקים האלה לא נשארים בתחום האוכל ומהר מאוד גולשים לשאר התחומים ואז היחסים נעשים מאוד לא נעימים. כל אחד עושה את הבחירה שלו. אני מאמינה שיחסים נעימים,קרובים,מקבלים ומכובדים חשובים יותר מאשר עוד שניצל או פחות שניצל... מה גם,שבהרבה מקרים כשהמבוגרים "יורדים מהעניין", יש שיפור. בהצלחה, מור

שלום רב אני אב לילדה בת 3 שנים וארבעה חודשים היא מאוד רגישה ומתרגשת המון וכל פעם שהיא מתרגשת היא לוחצת בשתי ידיה על הלחיים והפה.(זה התחיל בערך בגיל שנה וחצי) יש לציין שהיא לא מודעת למעשיה ואחרי התייעצות -החלטנו אשתי ואני לא להתייחס לנושא עד שהיא תיגדל עוד קצת ואז אם צריך ניקח אותה לייעוץ או טיפול. מה שקרה זה שבלי ידיעתנו פנתה אליה הגננת (בניגוד מוחלט לדעתינו ובקשתנו ממנה ) אל הילדה והסבירה לה שילדים יכולים לצחוק ממנה ושזה לא טוב מה שהיא עושה. כמובן-שהיא לא הבינה אותה(אני לא מבין מדוע צריך היה להלחיץ אותה ולגרום לה לבושה) ,אבל עכשיו זה החמיר ולפעמים כשהיא עושה את זה היא גם מציינת שעכשיו היא עשתה את זה שונה -עם הידיים הפוך(דבר שגרם לי להבין שהיא כבר מודעת למעשיה),זה מאוד מדאיג אותי-אני יודע שעד גיל 4-5 ילדים אחרים ייותר מרוכזים בעצמם ופחות מאחרים ואני חושש שילעגו לה בגיל מאוחר יותר. אשמח לשמוע את דעתך בנושא שכחתי לציין שהיא מאוד אוהבת מגע חזק(היא מחבקת חזק ומאוד אוהבת)ועבדתי איתה גם עם בצק חזק וחומרים קשים אבל ללא שיפור

שלום רב, העלת כמה נושאים,ננסה לעשות קצת סדר :). 1. לגביהמגע החזק - לא כתבת הרבה אבל אולי כדאי להציץ בקישור המצורף http://www.kidin.co.il/solutionItem_heb.asp?id=53 2. לא כ"כ ברורה לי הפעולה שהילדה עושה. אם מדובר במשהו שנראה לכם חריג,כמובן שאין טעם בהסברים ושיחות (או הפחדות...) עם הילדה,אלא לפנות ליעוץ אצל איש מקצוע (פסיכולוג התפתחותי,מרכז להתפתחות הילד וכו'). אם זה הכיוון,לדעתי לא כדאי לחכות אלא להתחיל לברר. בהצלחה, מור

בני, בעוד חודש יהיה בן 3 , גמול מחיתולים כבר כ-4 חודשים. הגמילה היתה מהירה ומוצלחת. בלילה הוא עדיין עם חיתול. בפעמים הראשונות חשש מעשיית קקי בישבנון, נתן לנו יד וקצת בכה אבל עשה. אח"כ קרה באופן מקרי שעשה בחיתול של הלילה ועם הזמן זה הפך להרגל קבוע-בלילה או בבוקר, לפני שמחליפים לו את החיתול-עושה. לא נראה לי שמדובר במבחן שליטה אלא בפחד ממש. לפעמים הוא ממש מסרב לשבת על הישבנון או בסיר, לפעמים מסכים אבל ברגע שמרגיש שזה מתחיל-קם ומסרב לשבת. הכל מלווה בבכי. נראה לי שההרגל כבר הפך לקבוע וקשה לנו לצאת מהמצב הזה. אנחנו לא מנסים לשכנע אותו כבר, ההחלטה בידיים שלו, אבל הבעיה היא שהוא מבקש גם בצהריים חיתול כשיש לו קקי-אני לא יכולה לסרב, כי לא רוצה שיתאפק במשך ימים (היה גם שלב כזה בהתחלה). מה עושים? הוא אומר שכשיהיה גדול יעשה באסלה, יודע שהוא יחליט על כך, אבל מעדיף את החיתול. בפעמים המעטות שמסכים לשבת על הישבנון/סיר מקבל שבחים אבל בורח ברגע האמת... תודה.

שכחתי לציין שיש לי בת , בת שנה וחודשיים. הגמילה החלה לפני כארבעה חודשים, אחרי תקופת ההסתגלות לאחות הקטנה, ובשלב בו בני היה כבר מוכן לגמילה. לא נראהלי שמדובר בקנאה בה. לגבי עניין השליטה או הפחד-לדעתי מדובר באמת בפחד ואל תחושת שליטה. בעיקר מפני שהעברתי את האחריות לבני, אך אין לכך תוצאות. הוא יודע שהוא מחליט היכן יעשה את צרכיו, הוא בוחר בחיתול ולא בישבנון. גם בפעמים הבודדות בהן הסכים לשבת ולחכות-פחד מאוד כשהרגיש שזה מתקרב, וקם מיד. בשנה הבאה הוא ילך לגן עירוני וזו הסיבה היחידה שנהעניין בכלל מטריד אותי, אחרת הייתי נותנת לזה לקרות מלבד. מצד שני, נראה לי שהוא מתחיל להתרגל למצב וככל שנמתין יהיה קשה יותר לצאת מהמצב הזה. תודה.

שלום רב, מכיוון שנתתי כאן המון תשובות בעבר לגבי כל מה שקשור לגמילה,אנא עשי חיפוש בפורום (בנוסף,יש תשובה מאוד מפורטת בצד שמאל ב"שאלות ותשובות"). אם ישארו שאלות לאחר מכן,אשמח לענות. בנוסף,את כותבת שהעברת את האחריות לבנך,נסי לחשוב על זה שוב... להעביר אחריות המשמעות היא שאנחנו לגמרי לא מתייחסים לנושא - לא מדברים,לא מסיבירים,לא "נורא שמחים",לא משדלים,לא מספרים לאבא כשהילד שומע... פשוט אומרים שבטוחים שכשהוא ירגיש שהוא מסוגל,הוא יצליח ועוזבים את העניין. במידה שיש חשש שבגלל התאפקות הקקי יכאב,אפשר לתת משהו שיקל כמו שמפורט בתשובה בצד שמאל. בהצלחה, מור

בני יהיה בן 3 בחודש הבא. אנחנו מדברים בבית על גמילה מחיתולים כבר כמה חודשים, הוא מכיר את כל הספרות הרלבנטית וכמובן "בלי חיתולים" המיתולוגי, יש בבית ערימת תחתונים שהוא מאוד אוהב ללבוש (מדי פעם לובש זוג תחתונים בעצמו מעל לחיתול), לעתים תדירות הוא שואל אותי "אמא, איך נגמלים מחיתולים?", אך כשמגיעים לקטע ה"מעשי" הוא נסוג. בעבר היה מסכים לשבת על הישבנון, היום אם הוא מסכים לשבת אחרי דקות ספורות קם "אין לי פיפי". אם אני משאירה אותו ללא חיתול הוא בכלל לא נראה מודע לפיפי/קקי שיוצאים. זה לא מפריע לו ולא מטריד אותו כהוא זה. בזמן האחרון כשאני מציעה לו שאולי ננסה הוא אומר שהוא "לא רוצה, רוצה להישאר עם חיתול". אנחנו כמובן לא לוחצים עליו, אבל הוא רואה חברים בגן ומחוצה לו שנגמלים ולמרות שנראה שהיה רוצה להיגמל הוא כאילו לא מוכן להתאמץ בשביל זה. בני הוא ילד בכור. יש לו אחות קטנה בת חצי שנה, הוא לא מראה סימני קנאה או מצוקה ומתייחס אליה נהדר. הוא מאוד ורבלי ונבון (כמו כלה ילדים פה, לא?...), מכל שאר הבחינות הוא מפותח מכפי גילו (קוגניטיבית, מוטורית וכו' - הוא מתאים לגיל 3.5). וא אוהב להקשיב להסברים שלי ולסיפורים שלי בנושא, דברים שעובדים ב"כ בתחומים אחרים ולא מצליחים להשפיע עליו בתחום הזה.

הסיפור של הבן שלך הזכיר לי מאוד את הסיפור של בתי. היא נגמלה חודש לפני יום הולדת 3 . מה שעבד אצלה היה יום אחד בו היא ביקשה כהרגלה מדי פעם ללבוש תחתונים מעל החיתול . הסתכלתי עליה במבט מאוד רציני ושלו ואמרתי לה שאם היא רוצה תחתונים, אז אין בעייה אבל על הטוסיק ולא על החיתול, ואם היא רוצה חיתול זה גם בסדר, אבל לא שניהם ביחד. היא חשבה מעט ואז אמרה לי שהיא רוצה תחתונים. באותו היום היא עשתה פעם ראשונה פיפי בשרותים והייתה מאושרת בטירוף . בגלל הבשלות שלה הגמילה עברה ממש בקלות עם מעט מאוד פיספוסים. (תוך שבועיים גמלנו אותה גם בלילה).

שלום רב, אני הולכת לענות משהו מאוד קצר - אין טעם בהסברים וסיפורים כרגע. הוא מבין,הוא יודע,אין צורך להמשיך בזה. פשוט להעביר לו לגמרי את האחריות !. לא לעשות מזה שום עניין,לטוב ולרע. איך עושים את זה . בצד שמאל יש ב"שאלות ותשובות" התייחסות לזה,אנא קראי. בנוסף כדאי לערוך חיפוש בפורום תחת המילה - גמילה. בנוסף, אני מסכימה עם מה שכתבה לך שרית. אם אחרי הקריאה ישארו שאלות,אני כאן. בהצלחה, מור

קראתי הכל ואני רוצה לודא שהבנתי: אני אמורה להגיד לו פעם אחת שמעכשיו כל הענין באחריותו, שאני סומכת עליו שכשהוא ירצה הוא ייגמל? בפעם האחרונה שזה קרה (הוא ביקש ללבוש תחתונים וכו') הוא המשיך לעשות בתחתונים בלי שליטה לחלוטין, כאילו הם חיתול. אחרי כמה החלפות ענייניות של החיתולים הרטובים בנקיים הוא ביקש בבכי לחזור לחיתול. כמובן שחיתלתי אותו ובזה נגמר הענין. מה עושים הלאה?

גם הבן שלנו נמצא באותו המצב בדיוק (כשקראתי את הסיפור שלך חשבתי לרגע שמישהו אולי השאיר הודעה בשמי...) הלחץ מצד כל מי שמכירים נורא גדול. תגמלו אותו כבר, הוא כבר גדול וכהנה וכהנה. ניסינו והוא בשלו ואני די בעד לעזוב אותו כי גם שמעתי סיפורים שילדים כאלה מרגע שהם מחליטים להיגמל בעצמם הם נגמלים בצ'יק צ'ק (תוך כמה ימים) אז אני ממש מאחלת לנו ולכם המון בהצלחה (ואולי גם קצת מתעודדת שהבן שלנו בסוף יגמל גם) וכנראה שאין טעם 'לריב' איתם על זה זו החלטה שלהם אני רק מקוה שזה יקרה כמה שיותר מהר ושלי יהיה כח לעמוד מול כל הסבתות והדודות.

אני אם לשלושה ילדים. אני בת 40. בכורי בן 20 אחריו בת 17 והקטנה בת 13. היחסים בבית היו טובים בעקרון. ולפני שהבכור התגייס לצבא הוא הכיר בחורה והיתה בינהם מערכת יחסים. עת הגיעו לצבא (עם חברה) השתנו לו "קצת" התוכניות כי הגעגועים לחברה היו חזקים כנראה יותר מהכל. לא מזמן הוא חזר לבסיס שלו לאחר שהיה בתקופה ארוכה של "גימלים" בשל שבר ביד.בזמן הזה קרו הרבה תמורות בחייו, בינהם גם פרידה מהחברה. היחסים בבית איתי עלו על שרטון, בשל העובדה שהוא היה המון בבית, חסר מעש ומתוקף היותו עצלן מאד. הוא לא טורח לסדר כלום אחריו, אפילו משאיר אחריו "סימנים", של שאריות אוכל סיגריות וכדומה... לאחרונה היחסים בינינו הדרדרו מאד , עד כדי כך שאנחנו כלל לא מתקשרים. הוא כועס וזועף, מקלל, אך שומר על פאסון בתוקף היותי אימו ואולם, הוא מתנהג אליי מאד לא יפה, עושה הכל "דווקא" ודי מצליח להרגיז אותי אם כי אני לא נכנסת איתו לעימותים. אני די חוששת שמצב זה ישאר ככה ואפילו יגיע למקומות לא טובים. האגו שלי ושלו משחקים כאן תפקיד חשוב. אני חושבת שהוא זה שצריך לבוא להתנצל על מעשיו ולא אני. שאלתי: איך משפרים את המצב ומחזירים לקדמותו? מדובר בילד טוב בסך הכל. אני רק מבקשת לציין שהיחסיו עם אביו טובים והוא אף טורח לדבר איתו אם כי לא ממש לשביעות רצוני שהרי מאד הייתי רוצה שהדברים יראו אחרת. ס

שלום אתי, לדעתי אתם צריכים לשבת ולדבר ביניכם על מה שקורה. אם את לא מסוגלת לדבר איתו ישירות, תנסי כן דרך אדם שלישי. מקווה שעזרתי, עדי

תודה אדי, על תשומת הלב. אני אנסה את עצתך הטובה. אתי

שלום רב, האם יתכן שעוד לפני הגיוס נצברו בינכם אי אילו משקעים ? ממה שאת מתארת קשה לי להאמין שהכל היה בסדר ותוך מס' שבועות/חודשים הגעתם למצב כזה. את כותבת - "אני חושבת שהוא זה שצריך לבוא להתנצל על מעשיו ולא אני". אני חושבת,שכרגע אתם במצב שבו כל צד מאשים וראה בעיקר את החסרונות של הצד השני. בצורה כזו,להערכתי,יהיה קשה להביא לשינוי. אני מוסיפה קישור לשאלה שנשאלה בעבר,קראי אותה ונסי להתאים אותה למצבכם. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/15/xFT/7013/xFP/7009 בהצלחה, מור

תודה על תשובתך. רק רציתי לציין שהיחסים ביננו היו טובים מאד עד הגיוס ולאחריו. כל מה שקורה זה רק עניין של אגו. קשה לי, אני מודה, לעשות צעד לקראתו, כי אני מאד כעוסה וכואבת. אפילו מאד פגועה משהו שלא מאפיין את היחסים ביננו. מה בכל זאת עושים? איך עושים את הצעד הראשון לקראת פיוס?

ערב טוב , יש לי שתי בנות , הגדולה בת שנה ו-8 והקטנה בת חצי שנה הבעיה היא שהגדולה מרבה לנשוך את אחותה הקטנה כאשר היא יושבת בטרמפולינה באוניברסיטה ואני לא יודעת מה לעשות , ניסיתי מס דרכים : בדרך עדינה שוחחי איתה והסברתי לה שלא נושכים וזה מאוד כואב ובמקום נשיכה נשיקה . ניסיתי גם בדרך פחות עדינה והיא : צעקתי עלייה לא לנשוך והעמדתי אותה באיזשהו מקום בבית ואצרתי לה לא לזוז למ"ס שניות , אני לא בטוחה שנהגתי נכון אבל אני משתגעת כיצד אני יכולה לגרום לה להפסיק לנשוך ומדוע היא עושה זאת ? ברצוני לציין שישנם מקרים שהיא גם מחבקת , מנשקת אותה , משחקת איתה ברעשנים מצחיקה אותה וכדומה . מיואשת ומחכה לעצה , דקלה .

לילה טוב, צריך לזכור שגם הילדה "הגדולה",היא מאוד מאוד קטנה !. בגיל הזה אין שום תועלת בשיחות והסברים. לגבי עונשים,הבעתי פה בעבר את דעתי על מידת היעילות שלהם... עונש משדר לילד שההורה לא מסוגל להתמודד איתו,שכל מה שנשאר לו לעשות לנצל את כוחו מול הילד. חבל שילדה בת פחות משנתיים תרגיש שלא מסוגלים להתמודד איתה... בתור התחלה אני מוסיפה מס' קישורים לשאלות שנשאלו בעבר. אנא קראי ואם ישארו שאלות,אשמח לענות: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/17/xFT/7713/xFP/7706 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/337/xFP/367 וכדאי לקרא על גיל שנתיים בצד שמאל ב"שאלות ותשובות". מור

שלום מור. בהמשך לשאלתי ולבקשתך לפרט קצת יותר אז אנסה : לנו 2 ילדים בת 13 ש' ובן 8 ש'. נראה לי כי הילד קשור יותר לאמא מאשר אלי כי אני הייתי בעבר קצת יותר קשוח אליו ולאחר יעוץ עקב חשש לקשיי למידה אצל הילד שחררתי לחץ ואני משתדל לתת לו יותר על מנת שיתקרב אלי יותר . אני יוצא איתו לשחק כדור רגל , סרטים ים ובריכה וזה עדיין לא מקרב אותו אלי כפי שהייתי רוצה , בעבר היו לנו קשיי התנהגות איתו בגלל יחס סלחני ואי העמדת גבולות ע"י האמא ואני הייתי זה ששם את הגבולות , יתכן וזו הסיבה שהוא אוהב אותה ולא אותי , כנ"ל טעיתי בהתנהגות אליו בעבר שהוצאתי אותו לחדר מדרגות או שאסרתי עליו לצאת מהחדר עקב התנהגות גרועה שלא השתנה בשיחה רגילה . אני משתדל לקרוא לו ספרים ולהיות איתו יותר אך דבר לא מקרב אותו אלי , לעומת זאת הגדולה היא שונה והיא הרבה יותר קרובה אלי ואוהבת . הייתי איתו ביעוץ והוא העלה את הנושא שהוצאתי אותו מהבית והייתי קצת יותר מדי קשה אליו . איך שאני רואה את הילד הוא סגור ומסוגר וכמעט ואין שיחות בינינו , אם אני שואל משהו התשובות הן כן , לא ועוד אבל הוא לא יתישב לידי ויספר לי מה עבר עליו היום בלימודים לדוגמא כנ"ל זה לא נעשה עם האמא . לגבי אהבה אז הוא אומר לאמא שהוא לא אוהב אותה כאשר הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה , לי אישית הוא לא אומר שהוא לא אוהב אותי אבל נראה לי שהוא לא השתחרר מהגבולות ששמתי לו בבעבר . לפעמים כשאני שואל הוא טוען שאני מציק לו . בקיצור אודה לך באם תתני לי קצת כלים על מנת להפשיר את הקרח ולקרב אותו יותר אלי . תודה

לילה טוב, מכיוון שבחודשים האחרונים העלת כאן בפורום קשיים רבים סביב הקשר בינך לבין בנך,חוסר הרצון שלו להכין שיעורים,חילוקי דעות רבים בינך לבין אשתך לגבי מהות הקשר עם הילד, להערכתי אין מנוס מפניה לטיפול. אתה כותב שהייתם ביעוץ,לא ברור לי מדוע הוא הופסק. כרגע לפי השאלה שלך,עדיין קיים צורך רב בטיפול ורצוי לשקול לחזור למסגרת כזו. כידוע,כוחו של פורום יעוץ הוא מוגבל ואינו מהווה תחליף לטיפול. ישנם מקרים (כדוגמת המקרה שלך) שאין בכוחי לעזור דרך הפורום. בהצלחה, מור

שלום יש לי בן בן שנתיים ו8 חודשים, ילד עם המון עוצמות, אנחנו מתמודדים עם המון התנגדויות שלו כמעט לכל דבר יומיומי כמו כניסה למכונית, החלפת בגדים, ציחצוח שיניים ועוד. אנחנו משקיעים הרבה זמן ומאמץ בשכנועים והסברים. הבעיה העיקרית היא שעות הצהריים בהן אני לוקחת אותו מהגן כאשר הוא עייף מאד מאד, אז הכל יותר קשה, ההתנגדויות מאד קשות לפיתרון, עד שהוא מגיע לשלב שבו הוא בוכה, צועק, בועט, מתפרע, ממש כמו "קריז" של עייפות, איננו יודע מה הוא רוצה, משנה את דעתו, כן , לא , הלוך וחזור, משתולל וכך אנחנו עוברים שעה- שעה וחצי מאד קשות של עייפות עד ההרדמות ההכרחית. חשוב לציין שגם בערב מאד קשה לו להירדם, הוא מתנגד, או מתהפך מצד לצד או נכנס למצב של השתוללות ופטפטת למרות העייפות , כך זה היה מאז שנולד, היו קשיים בהרדמות. יש תקופות קשות יותר וקשות פחות, המצב האידאלי שקורה לעיתים רחוקות הוא שאנחנו קוראים ספר או רואים קלטת והוא נרדם לאחר הסיפור או תוך כדי ראיית קלטת מרגיעה. אך בימים אלה אנחנו חווים רגעים מתישים וקשים לי ולו עם ה"קריז" שתיארתי. אשמח לקבל הצעה כיצד לנהוג והאם זה חריג.

לילה טוב, לגבי הסברים ושכנועים - הסברים הם דבר נפלא כשהם מגיעים במינון מתאים... החסרון בעודף הסברים הוא שכל פעולה הכי פשוטה הופכת להיות מן סרט ארוךךךךך ומתיש. חשוב להסביר לילד דברים שהוא לא מבין,להרחיב ידע כללי,לעודד סקרנות אבל ממש אין צורך להסביר כל יום מחדש למה הולכים עכשיו לישון או למה צריך ללבוש חולצה או למה נכנסים למקלחת... גם לנו המבוגרים יש דברים שאנחנו עושים כי,ככה זה. פשוט עושים את זה,זה חלק מהחיים. כשאנחנו נותנים לילד כל הזמן הסברים,מלבד זה שקצת קשה לשים גבולות,אנחנו גם מעבירים מסר שהכל נתון למו"מ. מה שבאמת נתון למו"מ,אפשר להסביר ולנהל מו"מ,אבל מה שאינו נתון,אין טעם לדוש בו שוב ושוב. הסברים עודפים מעייפים גם את ההורה וגם את הילד. הרבה פעמים לילד קל יותר לבצע פעולה פשוטה ללא כל ההסברים הנלווים שהופכים את הסטואציה ל"נמרחת". לגבי השינה - כאמור,אם ישתנה מינון ההסברים אני מעריכה שיהיו בעקבות זה כמה שינויים וגם בעניין השינה (למרות שזה יקח זמן...). בנוסף,אולי כדאי לנסות לשנות את סדר היום כך שהוא לא יגיע למצב של עייפות כ"כ קיצונית. שלישית, אולי כדאי לשקול הצטרפות לקב' הורים כדי לקבל כלים נוספים ונק' מבט נוספות. ואחרון,אני מוסיפה קישור לשאלה שנשאלה פה בעבר,סתם ככה לעיון. מקווה שתביני למה חשבתי שאולי זה יעניין אותך... http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/3736/xFP/3730 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/5990/xFP/5990 בהצלחה, מור

במשפחה של אחי האם ממש מנוטרלת מהילדה שלה ועבודתה הפקידותית תופסת מקום ראשון לפני הילדה . האב מקדיש לילדה שעות מעניק לה חום ואהבה וכל מה שדרוש. הילדה מחוברת לאב לוורידים כתוצאה מכך. האם אינה יוזמת לשחק עם הילדה וממש נדיר לראותה עם הילדה הדבר חורה לנו מאוד , אני חושבת שלמרות שהאב מקדיש שעות לילדה חסרה לילדה דמות אם ואני פוחדת שזה יבוא לידי ביטוי בהתנהגויות מסויימות

לילה טוב, מה השאלה ? אשמח לענות אם תנסחי שאלה ספציפית ותכללי מידע רלבנטי נוסף כמו - גיל הילדה,האם ישנם עוד אחים, מאיפה מגיעה התחושה שחסרה לילדה דמות אם,איך הוריה /של הילדה רואים זאת וכו'. מור

שאלתי שאלה על חברה דימיונית וזה התחבר לי לקישור של "הרדמות - ילד בן 3" אשמח לקבל תשובה

צהריים טובים, דבר ראשון,הנה השאלה... http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/17/xFT/7506/xFP/8245 לי זה נשמע הכי נורמלי בעולם. אני לא מוצאת שום מקום לדאגה... :). אם ישנן עוד שאלות,אני כאן. מור

מור שלום, הננו הורים לילדה יחידה - תינוקת בת 3.5 חודשים. בעוד כחודש, כאשר תהיה בתי בת 5 חודשים, אני ובעלי מתכננים לצאת לחופשה בת 8 ימים מלאים, ולהשאירה לטיפול של ההורים שלנו. השאלות: 1. האם יש לתינוק בגיל זה "חרדת נטישה"? האם יש לצפות שתרגיש בחסרוננו? 2. האם קיצור פרק זמן הנסיעה עשוי לשנות את התשובה לשאלה הראשונה? 3. האם עלול להיגרם לה נזק לטווח ארוך? תודה על העזרה

בקר טוב, 1. היא בהחלט תרגיש בחסרונכם... 2. כמובן שיש הבדל בין נסיעה של 3 ימים לבין נסיעה של 8 ימים,אבל בכל מקרה היא תרגיש בחסרונכם. 3. נזק לטווח ארוך ? זה לא אמור לגרום למשהו שאפשר לקרא לו "נזק". זה כן יכול להוביל בזמן החופשה וקצת אחריה לחוסר שקט,עצבנות וכן הלאה אצל הילדה. כדאי לחשוב גם האם אתם תצליחו להנות מהחופשה במידה שלילדה יהיו קצת קשיים. מקווה שעזרתי, מור

שלום, אני שוב כותבת ומספרת על הבעיה של בני בן השנה וחצי שמאוד מפחד מרופאים ולכל מה שקשור לזה. קניתי לו ערכת רופא כדי שינסה להתמודד עם הבעיה ,אני מנסה לשחק איתו ברופא וחולה ומנסה לתת לו להשתמש בערכה,אך הכל לשווא. הוא נמנע באופן חד משמעי מהמשחק ומהערכה. הוא לא נוגע בה ומסמן לי שהוא לא רוצה. אני מפחדת שמא הבעיה אצלו יותר מורכבת או שזה יחלוף עם הגיל. אנא כווני אותי ועזרי להרגע כי אני מפחדת שהוא פיתח חרדה שלא תחלוף לו. מה דעתך?

בקר טוב, התשובה הקודמת שלי לא התייחסה לערכת רופא וחולה אלא לתהליכים ושינוי קצת יותר "עמוק". אני מצרפת את התשובה שוב,כדאי לקרא בעיון ולנסות ליישם. (את הרעיון של משחק בערכה,נתנה משתתפת אחרת בפורום. זה בהחלט רעיון מבורך אבל צריך להגיע בליווי של שאר הדברים שכתבתי. קניית הערכה ומשחק בה הם "החלק הקל" של התשובה. כשרוצים להשיג שינוי,צריך לבצע גם את החלקים הקשים יותר..). בנוסף,עברו כשבועיים מאז השאלה הקודמת. גם אם יהיה שינוי מבחינת רמת הפחד,הוא לא יקרה תוך שבועיים. סביר להניח שזה יקח לא מעט זמן. ככל שאת תצליחי להתמיד יותר במה שכתבתי בתשובה הקודמת,זה יעזור יותר. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/17/xFT/7565/xFP/7770 לגבי החששות שלך - ככל שתצליחי להתייחס פחות לעניין ולהיות רגועה יותר,תעזרי גם לבנך וגם לעצמך. בהצלחה, מור

מור היקרה אודה לך אם תוכלי להקדיש לי דקה הזאטוט שלי בן שנה ושבע חדשים והוא פעוט מקסים ומאד מפותח הוא בשלב התחלת הדיבור. כאשר למשל לוקחים ממנו דבר מה או אפילו סתם כך הוא מכה על ראשו בכפות ידיו (ממש מכה עצמו). האם זה נורמלי האם זוהי צורת ביטוי לתסכול שכן אינו יכול עדיין להביע עצמו במילים מה אפשר לעשות כדי למנוע מצב זה בעתיד לדעתך

בקר טוב, אני שמחה לפגוש אותך כאן.. :) כן,זה נורמלי ! אני מעריכה שזה אכן קשור לתסכול. מכיוון שנתתי תשובות דומות בעבר אני מוסיפה קישורים. אם ישארו שאלות נוספות,אשמח לענות. ישנה תשובה ב"שאלות ותשובות" מצד שמאל,גיל שנתיים. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/337/xFP/367 מור

אני בן 39 ויש לי בת בת 15 .הבת כותבת לעצמה פתקים מדי כמה ימים ולאחר מכן משמידה אותם. פעמים רבות אני רואה בפתקים משאלה שאני אמות ,היא לא יודעת שאני רואה את הפתקים והדבר ממוטט אותי . מה עושים ,אני זקוק לעזרה . אגב, אני מת עליה ואוהב אותה מאד.

כוונתי היתה בכתיבת הילדה "שאני אמות" שאבא ימות.

שלום לכולם, אני מאד אשמח לשמוע מכל חבר/ה בפורום עצה מדוע קורה לילד שמיחל שאביו ימות, גם כאשר ברור לילד שאביו אוהבו. בפרוש מדובר בילדה המקבלת המון, גם פינוקים ,גם כספים גם תשומת לב ,וגם אהבה. בכל פעם שאיני מסכים איתה ,גם בדברים כמעט קטנים ,מופיע פתק של איחולי מוות . האם זה אופייני לגיל, או חריגות מיוחדת. ומדובר בילדה חכמה ,בוגרת,בשלה ,חמימה, ומקסימה. האם זה מאבקי כח ,מאחר והיא מאד דומיננטית. בתודה מראש לכולם.

בקר טוב, אני ממליצה בחום לפנות לאיש מקצוע. חבל יהיה לפטור את הדבר ב - זה כלום,אלה מאבקי כוחות,דרך לתשומת לב... זה אכן יכול להתברר כאחד מאלה אבל בשביל זה צריך להתחיל ולברר. הרבה בהצלחה, מור

שלום, יש לי ילדה בת שנתיים וקצת. נורא נהנית מחיי החברה בגן שלה, וממש זקוקה לחברים גם אחה"צ. הבעייה היא, שהיא נורא נגררת אחרי הילדים האחרים (למרות שהיא אחת הגדולות בגן). כל מה שילד אחר עושה - היא רוצה לעשות בדיוק אותו דבר, ונורא בוכה אם למשל הילד האחרי משחק בצעצוע שהיא, כמובן, בדיוק רוצה. ואם הילד יוותר, יתן לה הצעצוע ויעבור למשחק אחר - גם היא תרצה את אותו המשחק. מעבר לקנאה, שאני מבינה שהיא רגילה בגיל הזה (למרות שילדים אחרים יותר מוותרים ממנה, ואגב - היו לה תקופות יותר נדיבות בחייה, כאילו יש עליות וירידות בעניין הזה), קשה לי שהיא תמיד הנגררת והמובלת, ואף פעם לא היוזמת והמובילה. האם יש מה לעשות? האם אפשר לשכנע אותה להיות קצת יותר מובילה, מנהיגה, יותר בטוחה בעצמה? תודה.

בקר טוב, האם בעבר כשהיתה קטנה אמרת לה הרבה - "תסכלי על x,תראי איך הוא מתנדנד יפה,תראי איך y אוכל יפה... " ? האם קרה בתדירות גבוהה שניסית לשלב אותה במשחק של ילדים אחרים (לדוג' בגן השעשועים..) תוך עידוד כמו "הנה הילדים משחקים,שבי תשחקי איתם גם את" ? אם זה נשמע לך מוכר,זו יכולה להיות הסיבה שהיא "נגררת" אחרי ילדים אחרים. היא התרגלה לזה שהיא אמורה לחקות ילדים אחרים. ז"א,כשהורה אומר לילד שיראה איך הילד האחר משחק יפה ומעביר צפיה שגם ילדו ישחק אותו הדבר,וחוזר על זה בתדירות גבוהה,הילד מסגל לעצמו את ההתנהגות הזו. בנוסף,באפן כללי יש ילדים/אנשים שהם טיפוסים יותר יוזמים וכאלה שפחות. אם את רוצה לעודד אותה ליזום כדאי לנסות מס' דברים : א. לא לשדר לה משהו שיכול להתפרש אצלה כציפיה שלך שתתנהג כמו... ב. לתת לה בהזדמנויות שונות להראות לך או לאחרים בסביבתה איך עושים דברים. לדוג' להגיד לבעלך,תראה איך היא עושה... אולי גם אנחנו נעשה את זה כמוה. ג. במפגשים עם ילדים להתערב מעט מדי פעם ולעודד אותה להראות משהו שהיא עושה לשאר הילדים. ד. לבקש גם מהגננת עזרה. הרבה בהצלחה, מור

שלום בת 11. בכיתה כל הזמן מריבות בין הבנות. לא נעים. מידי פעם גם עושים חרם על אחת הבנות.אווירה של לחץ. הצעתי לה לא לרכל עם חברה על חברה אחרת, וגם אם חברה מרכלת לה על משהי-לומר לה שהיא לא רוצה לשמוע.מנסיון זה גרם לסכסוכים. האם זו לא הצעה מוגזמת לגיל שאולי הרכיליות (הרעות כמובן) הן חלק מהגיל? שאלה נוספת-יש בה מידה של שתלטנות שפוגעת לדעתי בייחסיה עם חברות. איך מסבירים לה את זה,אם בכלל.? תודה מראש.

בקר טוב, מידה מסויימת של רכלנות היא לא רק עניין של גיל אלא של הטבע האנושי בכלל... מה שלא כתבת הוא היחס שלה ומה שהיא מעלה לגבי מה שקורה בכיתה וזה העיקר. חשוב להבין איך היא רואה את הדברים,האם יש דברים שמציקים לה בקשר למה שקורה בכיתה ואם יש ,מה היא מספרת. ז"א, במקרה כזה חשובה נק' המבט של הילדה והרבה פחות של ההורה.כנ"ל לגבי השתלטנות. האם השתלטנות היא משהו שאת רואה או שמא משהו שהיא מתלוננת עליו וממנו את מסיקה שהיא שתלטנית... אני מציעה שתכתבי איך הילדה רואה את המצב,איך את רואה,תתארי התנהגויות ספצפיות ויחסים ספציפיים כולל דוג'. שתלטנות היא תאור מאוד מעורפל.... אשמח לענות, מור

חמי נפטר כשבתי הבכורה והיחידה היתה בת 3 ח' (לפני 3 שנים ו3 ח' בערך) אמי נפטרה לפני שנה ושלושה חודשים כשבתי היתה בת שנתיים ושלושה חודשים. אני ובעלי שוחחנו איתה על כך שהנשמה נמצאת בשמיים ושהיא יכולה לראות אותם בחלומות, אנו מראים לה תמונות וכו'. אני חשבתי שכדאי יהיה לדחות את הביקור+הסבר נושא בית העלמין - רציתי שהסקרנות תבוא ממנה. היום, להפתעתי, גיליתי כי בעלי לקח אותה לבית העלמין (שני הקברים נמצאים באותו בית עלמין) ומאוד כעסתי. האם זה מתאים לקחת ילדה בת 3 וחצי לבית עלמין? האם תוכל להבין? לא כדאי לחכות?

טלי, לדעתי את צודקת, אבל צריך לראות את העניין באספקטים קצת יותר רחבים. הייתי שואלת גננת/מטפלת או משהו. מקווה שעזרתי, עדי

בקר טוב, באפן כללי רצוי שדברים מסויימים יגיעו מצד הילד. אין מה למהר. סביר להניח שהיא לא ממש יכולה להבין. בגיל הזה אין יכולת הבנה של דברים מופשטים. ילדים בגיל הזה זקוקים לדברים מוחשיים,קונקרטיים. אני כרגע לא הייתי חוזרת על הביקור אלא מחכה כמה שנים. מצד שני,לא כדאי לצאת מפרופורציות - עצם ההליכה לבית העלמין לא אמורה לגרום לשום נזק. מור

תודה רבה

שלום , בני בן שש, ילד רגיש מאוד מאוד. . במשפחתנו הוא בן יחיד בן חמש בנות. הילד הוא בין שלושת הקטנים בכיתה. בשל כך ובשל אי בשלותו ורגישותו הרבה רצינו להשאירו שנה נוספת בכיתה זו. בעוד כשנה אנחנו צריכים לעבור דירה. שאלתי היא האם להשאיר אותו שנה נוספת באותו ביה"ס למרות שיתכן וחבריו ילעגו לו ובעוד שנה שוב להעבירו למקום המגורים החדש. או לחסוך ממנו את אי הנעימויות ולהעביר אותו כבר השנה לביה"ס אחר אך בעוד שנה נצטרך להעבירו שוב. תודה רבה.

בקר טוב, לא הצלחתי כ"כ להבין את השאלה. את כותבת - הוא בין שלושת הקטנים בכיתה. בשל כך ובשל אי בשלותו ורגישותו הרבה רצינו להשאירו שנה נוספת בכיתה זו. למה הכוונה ? להשאיר עוד שנה בכיתה א או שמא להשאיר אותו באותו הרכב כיתתי שעולה לכיתה ב' ? כתבת - שיתכן וחבריו ילעגו לו . ילעגו על מה ? כתבת - לחסוך ממנו את אי הנעימויות. איזו אי נעימות ? בקיצור,נסי לכתוב שוב את השאלה כך שאצליח להבין ואשמח לענות. מור

שלום רצינו להשאיר את בנינו שנה נוספת בכיתה א' (שלא יעלה יחד עם בני כיתתו לכיתה ב') בשל היותו הקטן בשנתון וגם בשל רגישותו הרבה. החשש שחבריו לכיתה הנוכחית ילעגו לו על כך שהוא נשאר בכיתה א' ולא עולה לב'. ולכן חשבנו להעבירו לבי"ס אחר כדי לחסוך את אי הנעימות שהיא הלעג מחבריו על שהוא נשאר קטן בכיתה א'. השאלה היא בשל העברת דירה בעוד כשנה האם להעבירו עתה לבי"ס אחר ובעוד שנה להעבירו שוב? או להשאירו בכיתה א' בבי"ס הנוכחי וכשנעבור דירה נעבירו לבי"ס אחר? תודה רבה.

כיצד לנהוג במקרה של ילדה בת 13 המזייפת את ציוני תעודת סוף השנה ?

בקר טוב, אני לא יכולה לענות על השאלה כי חסרים בה פרטים. סביר להניח שהיו קשיים קודמים עם הילדה. מרבית הילדים לא מתחילים פתאום בגיל 13 לזייף תעודות... לכן,פרטי כמה שיותר על הילדה,על הקשר בינכם ועל מה שהוביל לזיוף ( לדוג',ציונים נמוכים כל השנה והתגובה שלכם). אם השאלה תהיה קצת יותר מפורטתאשמח לענות. מור

בת ראשונה בת שנתיים וחצי, בחודשים האחרונים רק שיחקה עם הסיר ואו ישבה בשרותים ,אך לא עשתה אפילו פעם אחת לא פיפי ולא קקי - רק בטיטול שלשום ניסיתי להוריד את הטיטול בתקווה שהנוזלים יפריעו לה והיא תבקש לעשות בשרותים .היום התוצאה היא שהיא לא מוכנה אפילו לשבת בשירותים וכמובן שהיא עושה על עצמה ואומרת : עשיתי פיפי" (דרך אגב לא תמיד) האם התחלנו מוקדם מדי ? האם כדאי להחזיר את הטיטול? אני מקווה שלא עשינו יותר נזק מאשר תועלת ..היא יותר עצבנית ועצובה ביומיים האחרונים.. ואם כן להחזיר את הטיטול - מה הם הסימנים הראשונים למוכנות של ילד? הרבה תודה אימא נבוכה

היי, א. אין מה להיות נבוכה...:). ב. גמילה היא תהליך רגשי. ג. "שלשום ניסיתי להוריד את הטיטול " - הילדה היא זו שאמורה לקבוע את קצב התהליך. תפקיד ההורה הוא לעודד,לחזק.. אבל לא ליזום או "לקדם" את התהליך. בדר"כ מה שקובע את "איכות" הגמילה היא ההתאמה לקצב של הילד. מכיוון שיש כאן ה מ ו ן תשובות בנושא גמילה - איך להתחיל,איך לעודד,פיספוסים,מה קורה אם "נתקע"... אנא עשי חיפוש בפורום תחת המילה גמילה וקראי. אם תרצי שאוסיף,בשמחה. מור

שלום רינת, דבר ראשון כאשר את רוצה לגמול תינוק ממשהו (הנקה, בקבוק, טיטולים), את חייבת להיות בטוחה ב- 100% שאת עושה את הדבר הנכון. את צריכה להרגיש את ה- "זהו זהו עכשיו זה מספיק!!!" כל עוד יש לך ספק - אל תעשי כלום. יש סימנים חיצוניים לגמילה כמו: 1. הטיטול של התינוק יבש בבוקר אחרי הלילה. 2. התינוק מוריד את הטיטול. 3. הטיטול לא רטוב כל הזמן. כלומר, כמות הפיפי שהוא עושה היא גדולה מהרגיל, מה שמראה על יכולת איסוף השתן בשלפוחית השתן. סימנים פנימיים: 1. הילדה צריכה לבקש לעשות בסיר או בשירותים. לא מספיק ששואלים אותה: את רוצה לעשות בסיר? זה צריך לבוא ממנה. היא צריכה לבקש, ולעשות צעדים פיזיים לקראת זה, כלומר להוריד מכנסיים וטיטול (או לפחות לנסות להוריד, אם קשה לה). 2. כאשר היא בלי טיטול - אפילו ערומה בבית, והיא עושה על עצמה פיפי, זה צריך ממש להפריע לה. לפעמים זה לא מפריע בפעמים הראשונות אך אחרי מספר ימים היא צריכה להראות סימנים שזה מפריע לה. אך הסימן הכי ברור הוא כאשר הילדה מבקשת, וזה מגיע ממנה. רצוי לא לשאול אותה בכל פעם אם היא רוצה. אפשר בתחילת היום להראות לה את הסיר, ולומר- הסיר פה, כשיהיה לך פיפי תעשי בסיר. וזהו, לא להזכיר את זה יותר. כאשר יש סימן ברור שהיא מוכנה לכך, מורידים טיטול ולא מחזירים אותו, כי זה רק יבלבל אותה. אם כרגע את לא בטוחה שהיא מוכנה, עדיף להחזיר לה את הטיטול ולחכות לזמן הנכון. אם תתחילי מוקדם מהזמן שלה, זה יכול ליצור אצלה בעיות התאפקות. ולגבי הזמן, זה לא מאוחר מידי. הרבה ילדים מתחילים להיגמל בגיל 3 עם היכנסם לגן הילדים. בגן הרבה יותר קל לגמול, כי הילדה רואה את הילדים האחרים עושים בסיר/בשירותים יש פה עיניין חברתי, והיא רק תרצה יותר להתאמץ ולהשתדל. מקווה שהייתי לעזר, הרבה הצלחה.

מור שלום מדובר בבת של מכרה, עולה מחבר העמים. עד סוף כיתה י הילדה למדה היטב . השנה בכיתה יא חלה התדרדרות. בסוף מחצית השנה היו לה 4 שליליים. הרבה שיחות עם מנהל ומורות ויועצות...עכשיו יש לה 9 שליליים וזרקו אותה מבית הספר. האח הגדול שלה גם הוא לא סיים את התיכון. האמא מאד מודאגת. ניסיתי לעזור ונכנסתי לתמונה לפני חודשיים. חשבתי להפנות את הילדה ל"מענה" היא אמרה שתלך אבל לא יצרה איתם קשר. לילדה היה חבר, שלטענתה משך אותה לכיוון הלימודים ונפרד ממנה לפני זמן מה. מאז התדרדרה עוד יותר. לדבריה היא מבינה את חשיבות הבגרות מצד שני היא לא מוכנה בכלל להשקיע בלימודים וגם לא מעלה שום פתרון. היא לא מוכנה לעבור כיתה או בית ספר. מדובר במשפיחה חסרת אמצעים כספיים. השאלה אם יש בכלל מה לעשות. האמא לא דוברת עברית ואני תוהה אם יש פסיכולוגים המטפלים בבעיות ילדים הורים דוברי רוסית שלא לוקחים כסף על הטיפול (אולי דרך מערכת רווחה)? איך אני יכולה לגרום לילדה ללכת לטיפול אם היא לא רוצה? בקיצור איך אפשר לעזור?

ערב טוב, נתחיל מזה שלצערי אפשר לעור רק למי שרוצה עזרה... מהתאור שלך לא ברור לי עד כמה יש למשפ' מוטיבציה לשינוי. אני לא מדברת רק על הנערה אלא בכלל. הרבה פעמים אנחנו נתקלים בהורים שאומרים שהם רוצים עזרה,שינוי ו"הלוואי שהדברים יהיו אחרת" ובפועל קשה להם להרתם לשינוי. צריך לזכור ששינוי הוא דבר מאוד קשה להשגה,ביחוד בגיל 16. דרך אגב,אני מודעת לקושי של מי שעומד בצד ורואה איך נער/ה "הולכים לאיבוד" ואין לו הרבה מה לעשות. זה מתסכל,אין ספק. אבל עדיין צריך מידה מינימלית של מוטיבציה מצד המשפ' עצמה. כמובן שיש מטפלים דוברי רוסית. מי לא גובה כסף ? קצת קשה לי לענות. אפשר לבדוק דרך קופ"ח. אמנם זה לא בחינם,אך יש השתתפות גדולה של קופ"ח. אני לא יודעת היכן המשפ' מתגוררת,אבל ברב הרשויות יש את היחידה לטיפול בנערה (או היחידה לנערות במצוקה). מכיוון שזה שייך לרווחה,אפשר לברר שם או במוקד העירוני. אפשר לנסות דרך עמותת על"ם (יש להם אתר גדול,פשוט להקליד ב google על"ם). באפן כללי כדאי להרים טל' לרווחה ולהתעניין. הרבה בהצלחה, מור

אז כך בני בן 16 עוד מעט סיים כיתה י' כתוצאה מהתמכרותו למחשב חלה ירידה בלימודים (והשנה הוא התחיל בגרויות) למרות הבטחות חוזרות ונשנות דבר לא עוזר מהבוקר עד הלילה הוא דבוק למחשב. מס' פעמים ניתקנו לו את המחשב לתקופות ארוכות לא עוזר אחרי זמן הוא חוזר לסורו מה לעשות יש שמציעים לי לא להפריע לו ושימשיך לא נראה לי רוצה עזרה ומוכנה להשתתף בסדנא שלך בברכה מימי

ערב טוב, את תול את ירידתו בלימודים בהתמכרות למחשב. האם יתכן שיש עוד סיבה לירידה בלימודים ?. הרי גם ילד שנמצא 6 שעות כל יום במחשב,יכול להיות תלמיד טוב. נראה לי שההקשר שאת עושה הוא לא ההקשר הנכון. הרבה פעמים הורים (במיוחד בגיל ההתבגרות) נוטים לראות את הדברים כמו שהם נראים כלפי חוץ ולהבין את המצב כסיבה ותוצאה(לדוג' - אתה כל היום במחשב אז זה גורם לירידה בלימודים,אתה מסתובב עם החברים הלא מתאימים,אז אתה מתדרדר,וכן הלאה. ). בדר"כ,ישנם עוד רבדים שקצת מפספסים אותם אם מתיחסים לדברים רק לפי איך שהם נראים במבט ראשון. אם ניקח את הדוג' מלמעלה נראה שהרבה פעמים אותו הנער מסתובב עם החברים האלה משום שהוא לא התקבל בשום חברה אחרת,נורמטיבית יותר. או אותו נער עם המחשב (אני מדברת על דוג',לא על בנך),כשבודקים איתו מספר שהמחשב הוא בריחה מעומס מאוד גדול וכו'. ז"א,כדאי לנסות למצא מה מוביל להתמכרות למחשב,מה מוביל להתחברות עם חברים לא מתאימים וכו'. כמו שכתבתי בתשובה הראשונה - חשוב להבין על איזה צורך המחשב עונה לו. רק כשנבין את זה,נדע איך אפשר להפחית את השימוש במחשב. בהצלחה, מור

שלום רב בני בן ה9.5 במסגרת יום לימודים ארוך שנהוג בבית סיפרו ישנה מרצה לאינטליגנציה ריגשית שבני לא כלכך מסמפט ולא בגלל שזה בני אך כל המורות אוהבות את בני הוא ילד טוב שמכבד מבוגרים ומורים כי כך חינכתי אותו הוא לא מתחצף אבל הוא ילד... באחד השיעורים בני נקש עם לשונו מרצב מסוים (הוא מאוד אוהב את מיומנה) המורה נגשה אליו ואמרה לו אתה עושה את הרעשים האלה? בני אמר לה שכן ואז היא אמרה לו בטון מאוד לא נעים "תגיד לי יש לך בעיה בחיים?" ופנתה מימנו כשבני סיפר לי הוא הוסיף בסוף הסיפור "ואמא זו מורה שמלמדת אותנו על אינטליגנציה ריגשית וסובלנות?!" כעט מורה זו עורכת חוג בית (דרך אגב 35 ש"ח לפגישה ) והתקשרה אלי שאצתרף האם כדאי להצתרף? האם כדאי להעיר לה על המקרה שקרה עם בני? כמו כן היא מלמדת אותם שנה והיא אינה זוכרת את שמות הילדים כשדיברתי איתה על ילדים מסוימים היא בכלל לא ידע על מי אני מדברת אפילו לו על ביתי התאומה שלבני שהיא מלמדת כבר שנה זה נראה לך נורמלי?

שלום רב, העניין הוא לא אם זה נראה לי נורמלי או לא. העניין הוא מה את עושה עם דברים שמפריעים לך . האם את שומרת בבטן ומקווה שזה לא יתפרץ לך יום אחד בזמן או מקום לא מתאים או שפשוט יוזמת שיחה ומבררת את העניין. אני באפן כללי,דוגלת באופציה השניה. לגבי החוג בית,אם את חושבת שזה יועיל לך ותרגישי מספיק חופשיה להחשף בפני המורה של ילדייך, כדאי. אם לא,אז לא. שיהיה בהצלחה, מור

שלום. בני בן 8 וטוען שאינו אוהב אותי וכמובן מראה זאת . מה דעתכם כיצד הופכים את הצלחת . תודה

שלום רב, נסה לכתוב ולפרט קצת יותר : האם מדובר בילד יחיד ? אם לא מה גילאי האחים ? תאר את היחסים בינכם. תאר את הילד. האם יש מישהו שהוא טוען שהוא אוהב ? במידה שיש עוד ילדים,תאר את יחסך עמם. האם ניסית לעשות משהו בעבר לגבי העניין ואם כן מה ואיך זה שינה את המצב.. דרך אגב,תוך כדי כתיבה נזכרתי שבעבר העלת כאן קשיים שונים לגבי הילד וכבר אז הצעתי לשקול פניה ליעוץ. יתכן שהגיע הזמן... http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/17/xFT/1372/xFP/1385 בכל מקרה,נסה לכתוב קצת יותר ולהתייחס לכל השאלות שהעלתי ואנסה לעזור. מור

שלום רב, בני בן 9, אולי לא אובייקטיבי לומר אבל עצמאי, חברותי ועקשן. מורתו אומרת כי הוא שחצן, מזלזל בדעתם של חבריו ולא חברותי, מה שמוזר הוא שהמון חברים מגיעים אליי הביתה לשחק עמו. אני מבקשת לדעת איך אפשר לבדוק את העניין? כדי שלא תהיה לי התחושה של חוסר אמון במורה או יחסו של בני משתנה בין היחס חבריו בביה"ס ליחס חבריו אצלנו בבית? אודה לתשובה מהירה,תודה ה.מ.

שלום רב, איך אפשר לבדוק : 1. במידה שהמורה מתחלפת בשנה הקרובה,פשוט להמתין מס' שבועות ולשוחח עם המורה החדשה מבלי לתת את חו"ד של המורה הקודמת. 2. לשוחח עם מורות נוספות שמלמדות את הילד ולקבל את התרשמותן. 3. להתעניין באיך עבר עליו היום בביה"ס (מבלי לשאול ישירות על השחצנות) ומשם לנסות לזהות דפוסי התנהגות שלו כלפי חבריו. 4. נסי להיות אוביקטיבית ולבדוק במשך שבוע כמה פעמים בבית הוא "זלזל" בדעתו של מישהו. קשה לי להאמין שילד לא חברותי שמזלזל בחבריו בכיתה,יהיו לו המון חברים אחה"צ בבית. לכן,נסי לקחת הערות בפרופורציה וכל עוד יש לילד חברים ונראה שטוב לו והוא מאושר,לא כדאי לעשות עניין. מור.

עברנו לבית במושב מהעיר הגדולה. מסתבר שהרבה חלומות שהיו לי התנפצו. הקושי העיקרי הוא האוכלוסיה בבית הספר. אני רוצה לחזור לעיר . הבעיה היא בעצם שאני משדרת את הקושי שלי לילדים בני 8ו12 ורואה את המצוקה שלהם בעקבות כך. הם כניראה מתוך הגנה עליי ועל בן זוגי(שלמזלו, רואה רק את הטוב ), לא אומרים כלום לטוב ולרע. מרגישה שאני פוגעת בהם אשמח לתגובותיכם

שלום רב, צר לי על האכזבה מהמושב... . איןן ספק שכשאנחנו מאוד מצפים למשהו ואח"כ מאוד מאוכזבים,אנחנו מתקשים לא לשדר את האכזבה לסביבה. עם זאת,חבל לשדר את לילדים : א. כי יתכן שהם בניגוד אלייך,לא מאוכזבים אך מתוך רצון "להיות איתך",לתמוך בך,להקל עלייך, יזדהו איתך ועם הרגשתך ובכך יפסידו את ההזדמנות כן להנות מהמקום. ב. כשאדם מאוכזב,זו מעמסה כבדה על הסביבה שלו. כשמדובר בילד,זה בהחלט עלול להכביד עליו. ג. יתכן שאם תצליחי לראות את ביה"ס דרך העיניים שלהם,תרגישי פחות אכזבה. הרבה פעמים אנחנו המבוגרים שופטים את המצב שונה לגמרי ממה שהילדים,והרי מה שחשוב שלילדים יהיה טוב בביה"ס. בקיצור,למרות הקושי,נסי לעבד את האכזבה עם עצמך ובחברת מבוגרים נוספים ונסי לחסוך זאת מילדייך. בהצלחה, מור

שלום רב לכולם. כמעט בכל בוקר קורה לי את אותו הדבר עם הבת הבכורה שלי. יש לי שתי בנות: הגדולה בת שנה ו- 10 ח' והקטנה בת 10 ח'. שתיהן קטנות מאוד, אבל הגדולה החלה את תהליך העצמאות שלה וזה לפעמים משגע אותי. בכל בוקר אנחנו אוכלות ארוחת בוקר, אני שמה אותן לשחק ובינתיים מסדרת עגלה כדי לצאת איתן לטיול היומי שלנו. היום כבר בארוחה היא התחילה לזרוק אוכל לריצפה. אמרתי לה לא לזרוק, והיא ענתה לי שהיא זורקת לכלבה שלנו. הסברתי לה שלכלבה יש אוכל ולא זורקים לה אוכל. היא הסתכלה עליי וזרקה שוב את פרוסת הלחם. היא עשתה זאת ממש במכוון לראות מה אעשה. לקחתי אותה כמו שהיא ושמתי אותה בלול להרגע. אחרי כמה דקות שיחררתי אותה, החלפתי לה טיטול ואמרתי לה שהיא יכולה לשחק. לאחר שלוש דקות ראיתי אותה רוכבת על אחותה הקטנה. והקטנה בוכה. שוב לקחתי אותה ושמתי בלול. עכשיו היא בלול כבר 10 דקות ואני לא יודעת אם לצאת איתן לטיול או לא. כי טיול זה פרס. ולא מגיע לה פרס. מצד שני הקטנה חייבת לצאת להתאוורר וזה לא פייר כלפיה. מה עושים??? תודה.

לביאה שלום! הבת הגדולה שלך זקוקה לתשומת לב והיא תעשה הכל על מנת שתעשי זאת, היא אמנם הבת הגדולה שלך אבל אל תשכחי שהיא עדיין קטנה, ועדיין אינה יודעת את הגבול שבין מותר ואסור, אם תענישי אותה בגלל מעשים שהיא עושה לאחותה הקטנה היא סביר להניח תגדל בתחושת קיפוח, אני ממליצה לך לשתף אותה יותר במה שקורה מסביב לאחותה הקטנה, תני לה להרגיש שהיא האחות הגדולה,ושיש לה אחריות כלפי הקטנה, ולגבי האוכל זה יעבור עוד לא ראיתי ילד בגיל הזה שלא זורק את האוכל מהשולחן בשביל לקבל תשומת לב, זה הכל עיניין של זמן,בהצלחה.

בגלל שאני מטפלת בהן בבית, הגדולה מקבלת המון תשומת לב - הרבה יותר מהקטנה. היא גם מגישה לי עזרה בטיפול בה. כשהקטנה בוכה היא מיד רצה לתת לה בקבוק מים, עומדת ומחזיקה את הבקבוק. אני נוטה להשאיר אותן הרבה ביחד גם אם אינני בסביבתן, כדי להראות להן שאני סומכת עליהן. אך הרבה פעמים הגדולה מנצלת את חולשתה של הקטנה, ובעצם רוצה להראות לה מי השולטת פה בבית. אני מבינה שזה עיניין של ביסוס המקום שלה במשפחה, אך האם לא צריך להעניש אותה כאשר היא פוגעת באחותה? אני חושבת שכן צריך להעמיד לה את הגבול הזה.

שלום יש לי ילדה בת 10. ילדה נפלאה ונהדרת. הרבה מדברים על טיפול של אחר תקיפה מינית. אותי מעניין יותר איך להכין אותה לחיים שתיהיה חסינה מתקיפה מינית!! איך ומתי ללמד אותה על הצרות האפשריות וכיצד להמנע מהן. האם יש ספרים / מאמרים / מומחים המסבירים כיצד להציל ילדה שלא תגיע לנקודה של אחרי תקיפה מינית!! בברכה

שלום יובל, יש הרבה ספרים שעוסקים בנושא, כדאי לגשת לספרייה ולשאול. אני חושבת שכדאי לבדוק אם למועצה לשלום הילד יש אתר אינטרנט. בכל מקרה, יש כמה כללים שכדאי לשנן בפניה: 1. שלא הולכים עם מבוגר שלא מכירים!!! 2. אם מישהו מנסה לעשות לה משהו שלא נעים לה, אז מותר לה להגיד: "לא, זה לא נעים לי!!!" 3. שלא פותחים את הדלת לזרים. 4. אם מישהו מנסה לפתות אותה, שתגיד שהיא צריכה אישור מההורים. 5. אם היא גולשת באינטרנט, שלא תיתן שום פרטים על עצמה ותשתמש בכינוי. 6. חשוב להדגיש בפניה, שאם נעשה אכן מעשה לא נעים, והיא הוכרחה לשמור "סוד" אז להפר אותו - חופשי!!!!כמה שתספר את ה"סוד" יותר מהר, כך יותר טוב!!1 מקווה שעזרתי, עדי

ערב טוב, הדבר הראשון שחשוב מאוד לזכור כשמתעסקים בנושא כזה הוא לא להעביר לילד/ה את הפחדים שלנו. אין ספק שזה אחד הפחדים הגדולים ביותר של כל הורה אך חשוב גם לפחד הזה לשים גבול כלשהו. לגבי בשאלה - "איך להכין אותה לחיים שתיהיה חסינה מתקיפה מינית!!" אני לא מאמינה שיש דבר כזה חסינות מפני תקיפה מינית. אולי הכוונה היא איך ללמד אותה להזהר,לשמור על עצמה... גם כשמשננים בפני ילדה כללי זהירות אין טעם לרדת לפרטי פרטים או להגביל את זה ל"תקיפה מינית". כדאי לחזור איתה מדי פעם על כל כללי ההתנהגות מחוץ לבית - לא מדברים עם זרים,לא הולכים עם זרים לשום מקום,חוצים רק במעבר חציה... ז"א,שההתייחסות לא תהיה רק לתקיפה אלא השמרות וזהירות באפן כללי. בדרך כזו נוכל להעביר את המסר שרצינו מבלי להפחיד. חשוב שהדברים ינוסחו ככללים,ללא דרמות והעצמת הפחד. משהו מאוד קונקרטי,אין צורך בתאורים פלסטיים. בלי שום קשר,חשוב שיהוי בינכן יחסים מספיק פתוחים,הבנויים על אמון הדדי ,כך שבתך תרגיש שהיא מסוגלת לבטוח בך ולשתף אותך במה שעובר עליה. כך,אם חלילה היא תעמוד במצב מאיים,היא תוכל לבא לספר לך. בנוסף,תמיד חשוב שילד ידע לאסור על העומד מולו לעשות לו דברים בניגוד לרצונו (לא רק לגבי תקיפה),שידע גם במצב רגיל להגיד - זה לא נעים לי ולא להמשיך. כאמור,כל זה לא יכול למנוע או לחסן מפני תקיפה כזו או אחרת,זה בסה"כ יכול ללמד ילד להשמר. לצערי,זה כל מה שיש בכוחנו לעשות. מקווה שעזרתי, מור

יש לי ילד בן שנה ו-7 חודשים. מאז שהוא נולד הוא ישן איתי ועם בעלי באותה המיטה. זה התחיל כאשר ילדתי בניתוח קיסרי והיה לי יותר נוח שהוא במיטתי,לאחר מכן ניסיתי להרגיל אותו מספר פעמים למיטתו , אך זה היה לשווא. היום שהוא יחסית כבר גדל אני מאוד רוצה להתחיל להרגיל אותו לישון במיטתו. כיצד אני צריכה לעשות זאת? האם לשים מיטה נוספת ליד מיטתי ואז לאט לאט להרגיל אותו לישון לבד? כיצד לפעול?

ערב טוב, מכיוון שעניתי מס' תשובות לגבי אותו עניין אנא התחילי בקריאה ב"שאלות ותשובות" בצד שמאל ובנוסף,ערכי חיפוש בפורום תחת המילה - שינה. אם ישארו שאלות נוספות,אשמח לענות. בהצלחה, מור

בני היחיד בן שנתיים וחודשיים מאוד מאוד שובב. אני חושבת ש 70% מהיום הוא שומע 'לא' 'אסור' וכדומה. לעיתים אנחנו מוצאים את עצמינו על סף תהום ותחושת תסכול גדולה מההתמודדות היומיומית עם השובבון הזה. יש לציין שבני לא ממש מתייחס לאיסורים שלי ובכלל שכשאני כועסת עליו הוא ממשיך בשלו או שבא לתת לי נשיקה/חיבוק ובכך מרכך אותי... בעלי הוא היותר דומננטי משנינו עד כמה שאפשר, לעיתים אני חושבת שהוא קשה מידי עם הילד וחושב שהוא גדול מגילו. השיא מבחינתי היה שלא מזמן הוא 'הפליק' לו על הטוסיק וסימן כף היד שלו נשאר על הטוסיק במשך יומיים. באותו רגע הרגשתי כל כך רע, כאילו שהכה אותי. כשהערתי לו על כך הוא תירץ את זה כבמקרה ושלא העריך נכון את המרחק. זאת לא הפעם הראשונה שאני לא מרוצה מהתגובה שלו וכשזה קורה אני דיי נכנסת להסטריה ומאיימת שאפנה לרשויות. מה עושים? איך משכנעים את הבעל שימתן את התגובות שלו. יש לציין שבעלי לא אדם אלים. אשמח לקבל תגובה. תודה

ערב טוב, את מעלה כאן כמה נושאים - היחס שלך כלפי הילד,יחס הילד כלפייך,יחס בעלך לילד,חוסר ההסכמה בינכם ההורים. את אומרת שבנך מאוד מאוד שובב ואני שואלת עד כמה מציבים לו גבולות ? גבולות זה לא להגיד כל היום לא. גבולות זה גם לא מכה בטוסיק. מה שבטוח שללא גבולות גם "השובבות" תגדל וגם הפער בינך לבין בעלך ילך ויגדל. סביר,שככל שאת תוותרי ותתרצי,בעלך יעניש או "יפליק" יותר. לעומת זאת,אם לילד יהיו גבולות ברורים (ולגבי חשיבותם ואיך מציבים אותם,את מוזמנת לקרא ב"שאלות ותשובות" בצד שמאל) סביר שבעלך לא "יצטרך" לתת את המכה וגם בינכם יהיו פחות חילוקי דעות (שלא לדבר על התרומה האדירה לילד מכך שהגבולות יהיו ברורים,במקום רב הזמן - לא). לגבי המכה,לא ממש ברור לי מה ז"א,סימן שנשאר יומיים. אם זו לא הגזמה אז לא מדובר ב"פליק" אלא בחבטה רצינית וזה חמור !. בנוסף,לא ברור לי מה הכוונה - "זאת לא הפעם הראשונה שאני לא מרוצה מהתגובה שלו .." ועד כמה זה חמור. לאיים בפניה לרשויות זה חסר טעם לדעתי. א. כי איומי סרק הם תמיד חסרי טעם. הם אולי מרגיעים את המצפון שלך לשעות הקרובות אבל חוץ מלקלקל בינכם את היחסים הם לא עושים כלום. ב.איזו תועלת תצא מזה? הרי סה"כ לפי מה שאני מבינה ממך,הוא לא אבא מתעלל. אז אולי,הרבה יותר אפקטיבי במקום כל האיומים : 1. ללמוד להציב גבולות. 2. במידה שאין שינוי בהתנהגות הבעל, לפנות ליעוץ. סה"כ אף אחד מאיתנו לא לומד להיות הורה,אנחנו לא עוברים טסט כדי שנוכל לגדל ילדים ולא לכולם זה בא באפן טבעי (לרב ,לא). גם אם בעלך מסרב לפנות לטיפול,אפשר בהחלט שאת תפני ודרך עבודה איתך אפשר להגיע לשינוי גם אצל בעלך. בהצלחה, מור

אני נער בן 14 ולא מזמן עשיתי מעשה שכל כך עצבן את אמא שלי(עשיתי בלאגן בבית ספר) שזה כל כך עצבן את אמא שלי עד שהיא השכיבה אותי על המיטה והצליפה בי עם חגורה סימנים שנשארו לי שבוע רצועות על הגב ואני חושב שזה היה מעשה נכון כי זה לימד אותי לקח לכל החיים ואני קורא לכל הורה לא להסס להפליק לילד שלו בכל אמצעי שהוא מוצא לנכון העיקר שיבוא לשם חינוך ובפרופורציה גם אם זה סרגל או חגורה ולחשוב רק על טובת הילד שיגדל ויתחנך רק לא לשכוח שכל פליק או מכה שיהיו שיבואו מאהבה אבל זה לא אומר לרחם!!!!!

אני נער בן 14 ולא מזמן עשיתי מעשה שכל כך עצבן את אמא שלי(עשיתי בלאגן בבית ספר) שזה כל כך עצבן את אמא שלי עד שהיא השכיבה אותי על המיטה והצליפה בי עם חגורה סימנים שנשארו לי שבוע רצועות על הגב ואני חושב שזה היה מעשה נכון כי זה לימד אותי לקח לכל החיים ואני קורא לכל הורה לא להסס להפליק לילד שלו בכל אמצעי שהוא מוצא לנכון העיקר שיבוא לשם חינוך ובפרופורציה גם אם זה סרגל או חגורה ולחשוב רק על טובת הילד שיגדל ויתחנך רק לא לשכוח שכל פליק או מכה שיהיו שיבואו מאהבה אבל זה לא אומר לרחם!!!!!