פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

שלום רב אני אמא ל4 ילדים תאומים בני 9 וחצי בן בן 7 ובת בת שנתיים הם הולכים לישון כל ערב באותו טקס לילה טוב נשיקה חיבוק לפעמים עוד לילה טוב אחד כמובן שלקח לנו זמן להגיע למצב אידיאלי זה אך הגענו. הבעיה מתחילה בסביבות השעה 3-4 בלילה פתאום מתחילה נדידת העמים... אחד קם ויושן בספה השני מגיע אלי למיטה בשקט כזה שלפעמים רק בבוקר אני מגלה אותם שם כך גם השלישית וכך גם הרביעית כשאני קמה בבוקר אני אף פעם לא יודעת מי יושן ואיפו כווולם החליפו מקומות . כשהם היו קטנים הם ישנו איתי במיטה אך בגיל שנתיים חדלו לפעמים אני חושבת שאולי זה מאז איני יודעת מה לעשות אני מנסה להחזיר אותם למיטה שלהם אך לא תמיד יש לי את הכח להרים אותם(אני סובלת מהגב)וכשהם ישנים בספה אני לא מודעת לכך למה הם ממשיכים לקום כל לילה ? ומה אני כולה לעשות כדאי למנוע את זה?

שלום רב, דבר ראשון אני אפתח בשאלה - מדוע לשנות את זה ? לא שאני מביעה כאן דעה. אני באמת שואלת האם זה עד כדי כך מפריע לך כדי לשנות ? לפני שאת עונה חשוב לקחת בחשבון ששינוי הוא דבר שדורש כוחות ומאמץ. האם זה שווה כאן ? במידה שאת חושבת שכדאי להתאמץ כדי לשנות ואת באמת מאמינה שתצליחי להיות עקבית (כדי להשיג שינוי,כל שינוי,העיקביות היא מאוד חשובה),אנא ספרי מה ניסית לעשות לגבי זה עד היום והאם משהו מזה הצליח,אפילו אם לזמן מוגבל. מור.

שלוםרב בהתחלה ניסיתי להעביר כל אחד אל מיטתו אך מהר מאוד נשברתי כיוון שבעלי לא מוכן כל ערב להתחיל במסעות ולי עם 4 ילדים קצת קשה במיוחד שאני סובלת מהגב. האמת שלי זה כבר לא כלכך מפריע כבר השלמתי עם זה אני רק שואלת אם זה לא מזיק לילדיםשהם לא ישנים רצוף? הם רוצים להתחיל לישון אצל חברים, האם גם שם הם יטילו?ןהאם זה לא פוגם באיכות השינה שלהם? תודה דגנית

שלום לך מור, קראתי המון שאלות של הורים שנוגעות גם לבעיה שלנו אולם לא במדוייק ואני מקווה שתוכלי לענות לי כדי שנוכל לצאת מהמעגל של צעקות כעסים עונשים וכו' יש לי ילדה מקסימה בגיל 2.8 ואני יודעת שהיא בשלב ה"מרד" ואני די מסתדרת איתו אולם יש דבר אחד שמסוגל להוציא אותי משלוותי וזהו חוסר ההחלטיות, לדוגמא: כשאני מבקשת ללכת לישון אז הכל בסדר (ובד"כ עוברים סבב נשיקות לילה טוב) וכשאני שואלת אותה אם היא רוצה לתת נשיקה לאחותה הקטנה, אז ישנן שתי אפשרויות: האחת היא שהיא עונה "לא" ואז הולכים למיטה, השניה היא שהיא לא עונה ואז אני צריכה לשאול שוב ושוב, וכשאני לא מקבלת תשובה אז הולכים למיטה. הבעיה מתחילה כאשר מגיעים למיטה אז היא מחליטה שהיא כן רוצה לתת נשיקה וכאן מתחיל התסכול, אז אני אומרת לה שהיא החליטה לא וכך זה יהיה אבל היא בשלה מתחילה בסדרה של צרחות וצעקות עד לב השמיים (ואני לא מגזימה), אני משתדלת לעמוד בגבולות שאני מציבה לה אולם הצרחות והצעקות מצליחים להוציא אותי משלוותי ואז אני נכנסת שוב לחדר וצועקת עליה כדי שתירגע (ולא נראה לי שזה עוזר). ואז אני יוצאת מהחדר וממתינה 5 דקות וכשהבכי לא נפסק אז אני נכנסת שוב ומנסה להרגיע אותה (ואולי גם קצת את עצמי), אבל מסתבר שלשנינו זה לא עוזר וזה לא מפסיק. היום למשל קרה אותו הסיפור במדוייק ורק אחרי שהיא ירדה מהמיטה והתכוונה לצאת מהחדר נכנסתי אליה וניסיתי בדיבורים לשנות את נושא התסכול (שלה) ואיכשהו הצלחתי ובסופו של דבר שכנעתי אותה שאני אספר לה סיפור ומחר היא תוכל לתת נשיקה כפולה לאחותה. השאלה שלי היא: איך מתמודדים עם תסכול שכזה שיוצר בוודאות גם תסכול אצלי, איך ניתן להתייחס לחוסר ההחלטיות, האם זהו חלק משלב המרד? או שצריך להתייחס אליו בדרך אחרת?

למהאת בכלל שואלת אותה אם היא רוצה לתת נשיקה אם את יודעת שזה יגרום קונפליקט??. לילה טוב נותנים נשיקה לאמא ואבא ולמיטה! וחוץ מזה היא נזכרה שהיא רוצה לתת נשיקה? זה לוקח בידיוק שניה לתת וללכת לישון לא????

דגנית שלום, אצלנו בבית נהוג לתת נשיקת לילה טוב לכל בני הבית (הורים ואחים) ובהרבה מקרים אין עם זה בעיה, אולם זוהי רק דוגמא להרבה מקרים שבהם יש את חוסר ההחלטיות.

היי, כשאני קראתי את תחילת השאלה ובמיוחד - "שנוכל לצאת מהמעגל של צעקות כעסים עונשים וכו'.." חשבתי שמדובר על ילדה שלא מקשיבה לשום דבר ממה שאומרים,לילדה שכל היום משתוללת... מה אני מנסה להגיד ? גם הכותרת שבחרת לשאלתך וגם תחילת השאלה,לא כ"כ פרופורציונליות למקרה עצמו. אני לא כ"כ מצליחה להבין את ה"הצילווווווווו". ממה יש להציל ? סה"כ ילדה שקצת "מותחת את החבל". הרבה מאוד ילדים כשהם הולכים לישון נזכרים פתאום שהם נורא צמאים,ששכחו להפרד מהבובה,שהם חייבים לדבר עם סבתא בטל' וכו'. זה נורמלי. השאלה היא איזו תגובה הם מקבלים - במידה שההורה מספיק אסרטיבי,זה נגמר בשתי לגימות של מים. במידה שההורה לא שם את הגבול בשקט אך בנחרצות,זה יכול להמשיך לילה שלם... במקרה שלך,אני מתרשמת שאת יודעת לשים את הגבול,אז מה בדיוק הבעיה ואיך היא מגיעה למימדים כאלה ? מה אני מציעה : 1. לבדוק עם עצמך,מה הוביל כאן לאיבוד הפרופורציה. 2. אפשר בהחלט לא לשאול אם היא רוצה לתת נשיקה לאחות. אולי לא בא לה. ברגע שהיא תבין שזה לא ממש עניין בשביל אף אחד,גם היא פחות תעשה מזה עניין. 3. להחליט שבזמן x אפשר לתת נשיקה אם היא רוצה ואח"כ,לא. 4. לאפשר לה לקום לתת נשיקה אבל לשים את הגבול בנחרצות. הכי מומלץ בעיני,להוריד את נושא הנשיקות מהפרק - מי שרוצה נותן נשיקה ומי שלא לא. בהרבה תשובות כאן התייחסתי לזה שהילד מבין שנק' מסויימת היא משום מה נורא חשובה להורה ואז ההתעסקות סביב זה (כן/לא נשיקה) הופך למן תקשורת עם ההורה,למן דפוס כלשהו. ברגע שמוציאים מזה את החשיבות שהיתה לזה,והילד רואה שהוא לא מקבל שום תגובה מיוחדת דווקא על הנושא הזה,הוא ממשיך הלאה. בהצלחה, מור

חבל "להדביק" לילדה תכונה כמו חוסר החלטיות (במיוחד שאין קשר בין ההתנהגות לחוסר החלטיות) בגיל כ"כ צעיר.

שלום. בני בן 4.5 חודשים. הוא נרדם אך ורק בידיים או תוך כדי יניקה. בלילה הוא ישן איתי במיטה! אני יודעת שזה אני אחראית להרגלים ה"רעים" האלה, אבל אני פשוט לא מסוגלת לעמוד בבכי הקורע לב שלו.ניסיתי כמה פעמים להרדים אותו בעגלה תוך כדי נידנוד ושנינו בכינו... אני פשוט לא יודעת מה לעשות,קשה לי נורא! help me

הוא בן 4.5 חודשים הוא צריך אותך... טוב לך עם זה ? אל תשימי לב למה שאחרים אומרים לך את צריכה להרגיש טוב אם מה שאת עושה, ולהיות שלמה עם זה אם לך זה לא מפריע זה לא צריך להפריע לאף אחד !!!!זה כנראה ילד שנולד אם צורך לאמא ,יש ילדים שאין להם את הצורך הזה כלכך חזק ואם זה מה שעושה לו טוב?אני בעד בהצלחה

שלום רב, לא כ"כ הצלחתי להבין מה השאלה. אם את מרגישה שזה מה שמתאים לכם ונוח לכם איתו,אז אין בעיה. אם את רוצה לשנות,אנסה לעזור. מה שאני מנסה להגיד שלא מדובר כאן במותר או אסור אוניברסלי... לכל אם ולכל ילד מתאימים הרגלים אחרים. נסי לבדוק עם עצמך האם טוב לך ונוח לך עם ההרגל הזה או לא. שינוי צריך להגיע רק אם לך (והדגש הוא - לך) זה לא נראה מתאים. לא לסביבה. עם זאת,כדאי (כמו בכל דבר) לקחת בחשבון את ההשלכות שיהיו לכך. לסיכום,נסי למקד את השאלה ואשמח לענות. מור

השאלה שלי היא איך בכל זאת אני מתחילה לגמול אותו מזה. אם יש איזשהי דרך הדרגתית או משהו.

שלום, יש לנו ילד בן שנתיים ו- 10 חודשים. מתי ואיך כדאי להתחיל לגמול אותו מטיטולים? אתמול, לדוגמא, קניתי לו תחתונים. הוא התהלך כמה שעות בבית עם תחתונים, מדי פעם הצעתי ללכת לשירותים והוא אמר "לא", ברגע מסוים, הוא אמר: "אמא, פיפי", הסתכל על הרצפה והשתין להנאתו. הוא אפילו הוסיף ואמר: "חם". כלומר, הנושא בהחלט שעשע אותו. התלבטתי האם לשים לו טיטול והחלטתי שלא. כך היה עוד כשעתיים, הוא לא עשה פיפי או קקי בשירותים. מה לעשות? כיצד להמשיך? זו תקופת קיץ וזה נראה לי מתאים להתחיל. האם זה בכלל תפקידי להתחיל? או שיום אחד הילד יגיד לי שהוא רוצה ללכת לשירותים? תודה, אפרת

צהריים טובים, מאוד אהבתי את השאלה שלך - האם זה תפקידי להתחיל ?. תפקידך לעודד,תפקידו להחליט שהוא רוצה להגמל. לגבי איך לעודד ? אני מוסיפה קישור להודעה אחרת. מה שחשוב לזכור,זה להתאים את עצמנו לקצב שלו. דרך אגב,יש תשובות רבות בפורום,אולי כדאי לך לעשות חיפוש בפורום תחת גמילה. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/17/xFT/5506/xFP/5547 בהצלחה, מור

הבן שלי בן 9 חודשים החל בשבועיים האחרונים להתעורר באמצע הלילה לאכול ולפעמים נרדם רק כשהוא אצלנו במיטה. אני רוצה לציין כי מגיל 4.5 חודשים הוא ישן לילה שלם (9-10 שעות). במהלך היום הוא ישן חצי שעה בשעות הבוקר המאוחרות וחצי שעה בצהריים, בד"כ הוא הולך לישון בשעה 20:00. יכול להיות שבגלל שחם לו הוא קם לאכול? מים הוא לא מוכן לשתות כ"כ.

צהריים טובים, לגבי זה שחם,בהחלט יכול להיות. יש הרבה ילדים שהחום והלחות מפריעים להם. דבר נוסף שאולי כדאי לבדוק - הרבה ילדים סביב הגיל הזה זקוקים לשינוי בתזונה. לדוג' ילדים שעד לשלב הזה ינקו או אכלו רק תחליף חלב,זקוקים לתוספת דייסה,כך שבמשך הלילה ייהיה בבטן משהו יותר סמיך,יותר "כבד". או לחילופין,בעקבות שינוי תזונתי - לדוג' אם הוחלפה ארוחה של תחליף חלב בפירות/ירקות,יתכן שזה לא מספיק. צריך גם לזכור שישנם פירות וירקות (כמו פרות הדר,עגבניות..) שמעוררים את מיצי הקיבה ויכולים לגרום לתחושת רעב לא נעימה. נסי לבדוק אם משהו מזה קורה אצלכם. אם לא, את מוזמנת לחזור וננסה כיוון שונה, מור.

בתי בת שלוש וחודשיים-בת יחידה ואנו עוברים דירה. שאלתי היא לגבי השינה - האם נכון בימים הראשונים לאפשר לה לישון איתנו בחדר ובמיטה בהנחה שהחדר החדש הינו חדש עבורה או מיד כבר בלילה הראשון לשים אותה לישון במיטתה ובחדרה. ואם כן ובמידה ויהיה לה קשה להרדם האם להילחם איתה על כך ובכל זאת להשאירה בחדרה או ל"היכנע" ולקחתה אלינו. ברצוני לציין כי אנו לוקחים איתנו את המיטה שלה. אני מרגישה שהכי טוב יהיה אם נמשיך באותו טקס שינה אותו אנו מבצעים כיום-כאילו נשארנו בביתנו. ואם היא תדבר על כך שהיא לא רוצה או מפחדת אז בלילות הראשונים ניקח אותה למיטתנו ונגיד שאנו מבינים שזה חדש עבורה ושהיא חוששת ובנוסף גם בגלל שהחדר שלה עדיין מבולגן. מה דעתך?

צהריים טובים, אני בהחלט מסכימה לחלק שכדאי להשכיב אותה במיטתה ולהמשיך באותו טקס מוכר. לגבי ההמשך - אם תפחד... אולי כדאי לשקול להגיע אליה (הכוונה לא לישון לידה) בכל פעם שהיא פוחדת,לשבת לידה כמה דק',להרגיע. להשאיר אור (יש מנורות לילה נורא חמודות) בחדר או בקרבת החדר וכו'. אני פחות מתלהבת מהרעיון לקחת אותה למיטה. למה . כי הרבה הרגלים התחילו בדרך הזו. ילד אמר משהו,ההורה הגיב פעם פעמיים בדרך מסויימת ואז זה הפך להרגל שאח"כ קשה להפטר ממנו. כמובן,שאם אין לכם בעיה שהשינה המשותפת תהפוך להרגל,זה בהחלט אפשרי. אין ספק שמה שאני מציעה (לבא להיות איתה),הוא קשה יותר בטווח הקצר (כמה לילות לבנים),אך לטווח הארוך הוא הפשוט יותר. מקווה שעזרתי. מעבר קל, מור

יש לי ילד בן שנה וחצי,עדיין לא בגן. ואני קצת מתוסכלת ומפוחדת ממה שקורה לו.הוא מאוד חושש מרופאים,מטיפות חלב,מקופות חולים וכל הקשור בזה... הוא ביקר לא מעט פעמים אצל רופאים(אפשר להבין..ילד ראשון .. אני אמא לחוצה).ומאז כל פעם שאנו מתקרבים לאיזור כזה הוא פורץ בבכי היסטרי ולא מפסיק עד שאנו הולכים מהמקום.זה מלחיץ אותי מאוד כי השבוע לקחתי אותו לקנות נעליים והסיפור חזר על עצמו,ברגע שהוא הבחין שהמוכרת חולצת לו נעליים הוא נהיה היסטרי,וזה המשיך לכל חנות אחרת שנכנסתי. אני לא יודעת מה לעשות,איך להתנהג בזמן שהוא נלחץ ובוכה כך? להסביר לו..לחבק אותו? האם זו בעייה שמא אני צריכה לדאוג?

אני אם לילד בן 3 ועד לפני כחצי שנה היו לנו אותם סימפטומים כמו שאת מתארת, אך זהו שלב שעובר. אני ממליצה לך לקנות לו ערכת רופא ולשחק איתו קצת כדי שיכיר את המכשירים וילמד שרופא הוא בעצם בן אדם כמונו והוא לא רוצה להרע לו. הכי חשוב להסביר לו כל הזמן מה הרופא עושה ואם אתם הולכים לרופא להגיד לו שהולכים לשם ולא להסתיר עד שמגיעים. לנו זה עזר מאד. בהצלחה!

צהריים טובים, א. אני מאוד מסכימה עם מה שמיכל כתבה לך - חשוב מאוד להכין את הילד למה שעומד לקרות (לגבי הרבה דברים,לא רק לגבי רופאים). להגיד את האמת - אתה תקבל זריקה,זה קצת יכאב ואני אחבק אותך חזק חזק... ב. מאוד חשוב המסר שאת מעבירה לו - כל עוד תעבירי מסר שאמנם זה לא נעים אבל זה חלק מהחיים וכולם עוברים את זה,הוא יקבל את זה כך. אם תראי את זה בפרופורציו8ת קצת שונות,או כמשהו נוראי,וכל כך כואב לך וכו',גם הוא יקבל את זה כך. מן נבואה שמגשימה את עצמה. ג. באפן כללי הסטריה לא תורמת לכלום ולכן אולי כדאי להמעיט בה עד כמה שאפשר :). בהצלחה, מור

הבן שלי בן 16 בקרוב יש לו עוד 2 אחיות בגיל 17 ו-7 הילד מסוגל שעות רבות לשבת מול המחשב ולשחק משחקי מחשב, הגבלנו אותו ל-5 שעות משחק ביום בהסכמתו אך ברוב המקרים אינו עומד בזה ואז כועסים עליו והוא לעיתים מתמרד ומסתגר בתוך עצמו או כועס ואומר שנמאס לו ואף פעם אחת ברח מהבית לכמה שעות לאחר ויכוח בנושא. הילד לומד במגמה מובחרת הנדסת מחשבים והשנה חלה ירידה בציונים למרות הבטחות מצידו כי ישפר את הציונים. האם יש לכם עיצה לתת לי או שצריך ללכת כבר לגורם מקצועי בעיניין?

צהריים טובים, לא הצלחתי כ"כ להבין מה בדיוק מפריע לך בשהייתו הממושכת של בנך מול המחשב (האם זה פוגע בקשריו החברתיים,ירידה בלימודים,התכנים וכו'). אני מוסיפה קישור לשאלה דומה שנשאלה כאן בעבר (הרחוק...),קראי ואם תרצי לשאול משהו קצת יותר ספציפי,אשמח לענות. דרך אגב, הבעיה עם הבן קשורה רק למחשב או שישנו עוד קושי ? http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/311/xFP/332 מור

בתי בת 4, ישנה איתנו במיטה, מסרבת להרדם במיטתה, כן ישנה בעבר במיטתה, מהי הדרך הטובה ביותר להחזיר אותה למיטה שלה? האם כדאי במקביל לגמול ממוצץ, או שזה יותר מדי עבורה?

צהריים טובים, באפן כללי מאוד לא מומלץ לגמול מכמה הרגלים במקביל. לגבי השינה - ניתנו פה הרבה תשובות בעבר באותו הנושא. אנא קראי גם ב"שאלות ותשובות" בצד שמאל וגם עשי חיפוש בפורום תחת המילה שינה. במידה שישארו עוד שאלות,אני כאן. מור

יש לי ילדה בת 2 היא מאוד פיקחית ומבינה הכל. בעוד כשבוע אנחנו עוברים דירה. אנחנו עוברים לעיר אחרת ולדירה גדולה יותר . חשוב לציין שהבית אליו אנחנו עוברים מוכר לבתנו ולפחות בהתחלה היא תמשיך ללכת לגן שלה. שאלתי היא, איך מכינים אותה למעבר דירה (ובהמשך מעבר של גן) בכבוד רב שיר

צהריים טובים, במשך כמה ימים לפני המעבר כדאי לשוחח איתה על המעבר (אין טעם כרגע לדבר גם על הגן),בהתאם לרמתה. זה ממש לא נורא אם היא לא תבין את הכל... להסביר שאתם שמים את x בארגז כדי שהארגז ישמור שזה לא יתקלקל וכו' ובבית החדש אתם תוציאו ותסדרו אותו ממש פה בארון הזה וכן הלאה. ז"א,לעשות את הדברים מוחשיים עד כמה שאפשר. בגיל הזה יש קושי מאוד גדול להבין את המופשט. בנוסף,לנו,המבוגרים לפעמים הדברים נראים מאוד ברורים ופשוטים בעוד שהילדים רואים את זה אחרת (כבר היו ילדים שנכנסו ללחץ מזה שהבובות ימותו בארגז כי הוא חשוך ואין אויר...). להסביר הרבה מאוד את אותו ההסבר. ז"א,לא צריך לתת המון מידע,אבל המידע שנתת לחזור עליו שוב ושוב. לא לספר רק את הדברים הטובים שבמעבר אלא שיתכן שגם תתגעגעו ולתת לזה לגיטימציה. אחרי המעבר לתת לה זמן להתרגל. לעיתים זה קצת קשה לילדים. דרך אגב,לתת לה להפרד מהבית הישן. לגבי הגן,אותו הרעיון. לעשות את זה בסמוך למעבר לגן החדש. במידה שיש עוד שאלות,בשמחה. מעברים קלים, מור

שלום רב, יש לי בן (יחיד בנתיים) בן שנתיים שלא מוכן שאף אחד יתקרב אליו כשאני בסביבה. זה מגיע לכדי מצב שהוא לא מוכן שאם אני נמצאת שאף אחד לא ידחוף את העגלה חוץ ממני. אם אני נמצאת בסביבה הוא אומר לבעלי זוז, ולא אבא רק אמא.. - ככה זה כל הזמן ובכל הפעולות הוא רוצה שאני אהיה איתו ואם זה מישהו אחר הוא פשוט פורץ בבכי. עוד דוגמאות- אם הוא רואה שבעלי מחבק אותי או מנשק אותי הוא בא ורוצה שאני אחבק אותו גם..(לא בעלי!! אלא אני- כאילו הוא מקנא בבעלי) לפעמים הוא גם בא ומתיישב ביני לבין בעלי בכוונה.. למרות שיש מקום פנוי לידי או לידי בעלי (הוא יבחר תמיד לשבת ביננו). לצערי, אני לא יכולה לאבחן מתי זה התחיל. מיותר לציין את הרגשתו של בעלי.. אשמח לשמוע מה ניתן לעשות.. ליאת.

אני לא פסיכולוג אבל זה נראה לי כמו תחילתו של תסביך אדיפוס המפורסם. הבן "מפתח" התאהבות באמא ורוצה לדחוק את האבא הצידה. אם זה מה שאני חושב אז זה נורמלי לגמרי ויעבור במשך הזמן . הבן שלכם מבטא את זה קצת בקיצוניות מדי וכדאי שתמתינו לתשובת מנהלת הפורום.

צהריים טובים, לדעתי כדאי להשקיע מאמץ במיתון ההתנהגות. גם בגלל בעלך וגם למען עתידכם כמשפ'... מה לעשות ? כמו במרבית הדברים,גם כאן הגבול הוא דבר חשוב והעניין הסמכות ההורית. את צריכה לשאול את עצמך (ואני לא מדברת רק על העניין שהעלת כאן,אלא באפן כללי) - עד כמה את מוכנה שילד בן שנתיים יהיה זה שיקבע את הדברים ? אני לא נוקטת עמדה. אני אומרת שכדאי לבדוק את זה עם עצמך. ובאותה ההזדמנות לשאול,מה יהיה בעוד כמה שנים 5,10,15... מה אז הוא יקבע אם כבר היום הוא זה שמחליט מי כן או לא יתקרב אליו. דבר נוסף שאולי כדאי לשאול את עצמך הוא עד כמה את מוחמאת מזה.. סה"כ שני האנשים הקרובים לך ביותר קצת "נלחמים" עלייך. ישנן הרבה אמהות שבמצב כזה,מוחמאות. אני מאמינה שברגע ש"תשוחחי" עם עצמך ותעני על השאלות כאן,תצליחי למתן את ההתנהגות. אם עדיין תרצי עזרה,אני כאן. מור

בתי בת שנה וחצי. בזמן האחרון היא מאוד אנטי טיטול, או כל בגד אחר לצורך העניין. היום לדוגמה כמעט והלע\כנו למשפחתון עם חולצת הפיג'מה אותה בתחילה לא הסכימה להוריד ואח"כ- ללבוש חולצה אחרת. אני נותנת לה להסתובב מדי פעם בלי טיטול אבל אני כל הזמן בהיכון "פיפי". היא יודעת את משמעות המילה וכשעשתה (על הרצפה), היא עמדה במקומה ואמרה פיפי. ניסיתי להושיב אותה בסיר אבל חוץ מפעם אחת היא לא יושבת עליו יותר מכמה שניות. האם תקופת האנטי הזאת עוברת או שיש מקום לחשוב על תחילת גמילה למרות הגיל הצעיר? אינני רוצה ליצור התנגדות לזה ללא צורך אבל מצד שני היא כבר יודעת להוריד את הטיטול לבד.

בזמן האחרון (לפחות שבוע אם לא יותר) היא מודיעה לפני שהיא עושה קקי.

בקר טוב, כמו שיש ילדים שעוברים את הגיל הממוצע לגמילה,יש כאלה שקצת מקדימים... אין עם זה שום בעיה. מה שאני מציעה לעשות הוא לא "להתחיל בגמילה" אלא ליצור עידוד לגמילה. ז"א : - להכיר לה את הסיר/ישבנון. - לקנות תחתונים אטרקטיביים (עם פו הדב,מיקי מאוס...) ולשים בארון. כמובן להראות לה שישנם תחתונים ושאם יתחשק לה להוריד את הטיטול אפשר לנסות ללבוש אותם. לא להגיד יותר מזה. אבל להניח במקום שמדי פעם היא יכולה לראות. - שתראה שאתם עושים בשרותים. - שהיא תהיה זו שתקבע את משך השהות שלה על הסיר. - לא לעשות עניין. גם אם אין התקדמות וגם אם יש וגם אם היא מצליחה לעשות בסיר. גמילה מתחילה בהתנסות,בבדיקה. תני לה לראות מה מתאים לה,מה לא ותני לה לקבוע את קצב הדברים. אם את פוחדת שהיא תרטיב דברים אז אולי כדאי לשקול לקפל שטיח יקר או להרשות בלי טיטול בחדרים מסויימים... בנוסף אני מציעה לקרא כאן קצת על גמילה. יש ב"שאלות ותשובות"מצד שמאל ואם תעשי חיפוש,תמצאי עוד... בהצלחה, מור

תודה על תשובתך. אנו עושים את מה שהצעת. היום היא נתנה לי תחתונים ורצתה לשים. היא לא הסכימה לחיתול ואף הלכה למשפחתון ללא חיתול. על פי הדיווח של הגננת בכל פעם שעשתה פיפי- היא אמרה לה אחרי ולקחה אותה (את הגננת) לשירותים. הגננת אמרה לי שכך כולם מתחילים וזהו רק היום הראשון וזה בסדר גמור ומראה על מודעות לצרכים שלה. השאלה שלי היא כזאת- תוך כמה זמן, בערך, אמור להראות שיפור? האם, אם נראה שאין שיפור בימים הקרובים עלינו לוותר? הילדה מאוד רוצה אבל, אני לא בטוחה שפיזיולוגית היא מוכנה ואני חוששת שהדבר יצור תיסכול ללא צורך. את כתבת לי "ליצור עניין ", אבל הילדה פשוט מסרבת לחיתול- מסכימה לחיתולי גמילה, האם באמת יש הבדל, מבחינתה, לטווח הארוך, בינהם?

בני בן 8 שנים ילד עקשן ומרדן גם בבית וגם בבית הספר לאחרונה כמעט חודש כל בוקר שהוא הולך לעשות פיפי משפריץ לכל הכיוונים שאלתי אותו מה קורה והוא ענה שבבוקר הוא מסטול ואין לו כוח להחזיק ולכוון ולכן זה משפריץ ניסנו דיבורים מתנות עונשים זה ממש מגעיל להכנס אחריו ויש לנו רק חדר שירותים אחד בזמן האחרון אני נאלצת לשלוח אותו החוצה לעשות כל בוקר בבקשה תנו עצה מה לעשות?

שלום, בני בן 3 ומאז ומתמיד נרדם רק כשיש מישהו לידו. כשהיה קטן הסכים גם להרדם עם אביו אבל בחצי שנה האחרונה מסכים להרדם רק כשאני יושבת לידו עד שנרדם לא מוכן להרדם עם אף אחד אחר. כל ערב אני יושבת לידו שעה, שעה וחצי עד שנרדם למרות שכבר עייף מאד לוקח לו הרבה זמן להרדם. אני כבר מיואשת וזה מצריך ממני הרבה סבלנות וכוחות נפשיים כי אני עובדת עד 17:00 ושעות הערב אלה השעות היחידות הפנויות שלי שבהן אני יכולה לסדר, לנקות את הבית ובעצם מה שיוצא שעד 21:30 אני עסוקה בנסיונות להרדים אותו ולאחר מכן אני מותשת וכבר אין לי כוח לעשות כלום. איך אוכל להרגילו להתחיל להרדם לבד (ולא בשיטת הבכי כי אני לא בנויה לכך). תודה מראש, מיכל.

בקר טוב, אני יושבת ומנסה לחשוב על דרכים יצירתיות לגרום לילד להגמל מהרגל שנעים לו מבלי לבכות בכלל... לצערי,לא ממש מצליחה. כמו שאת כותבת,לילד אין שום בעיה עם ההרגל. הבעיה היא שלך (והיא בהחלט מובנת :)). אם כך,מבחינתו למה לו להפסיק או לוותר עלייך ? במצב כזה זה די ברור שהוא ינסה לעשות כל מה שהוא יכול כדי להחזיר את הנוהג.סביר שבין הנסיונות נמצא גם בכי. כמובן שאני לא אומרת לתת לו לצרוח עד לב השמיים ולא להתייחס... מכיוון שנתתי כאן הרבה תשובות בנושא,אני מוסיפה קישור ובנוסף מציעה לקרא גם ב"שאלות ותשובות" בצד שמאל. אמנם אני חוזרת על זה גם בתשובות,אבל חשוב לי להדגיש - אין חובה להפסיק את ההרגל. הפסיקי,רק אם את מרגישה שלמה עם עצמך ועם הדרך... לדעתי,עדיף לא להתחיל מאשר להתחיל ולהפסיק. מהסיבה הפשוטה שבעתיד כשתחליטי בכל זאת להפסיק ,זה עלול להיות קשה יותר (גם לך וגם לו). הדבר החשוב ביותר כאן זו מידת השלמות שלך והעקביות. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/5339/xFP/5375 הרבה בהצלחה, מור

ביתי בת שלוש ושבעה חודשים ובזמן האחרון היא מדברת כל זמן שהיא לבד עם "חברה דמיונית". שמעתי על השלב הזה אבל נדמה לי שהיא מדברת המון. האם יש דבר כזה יותר מידי?? או שזה נוררמלי (לפעמים היא קוראת להן בשם ולפעמים הן אנונימיות לחלוטין) משחק כזה יכול להעסיק אותה זמן רב והיא גם מרבה לקרוא לעצמה ספרים לבד כשהיא מדברת לעצמה. ביתי נמצאת איתי כל יום החל מהשעה 13:00 בבית ונדמה לי שזהו זמן רב מידי לבלות ביחד לבד. לעיתים אנו משחקות יחד (במשחקי חברה שונים, קוראות, יוצאות יחד לקניות ובמהלך השנה גם הינו מזמינות חברות) לביתי ניכר כי יש ביטחון עם ילדים אחרים וכשהיא נפגשת עם בני הדודים שלה שכולם גדולים ממנה (בשנה ויותר) היא חברותית ומאד דומיננטית, כמי שמבקשת לשרוד בין גדולים. ושוב לשאלתי האם עלי לשים לב לתוכן דבריה (שהוא תמים לחלוטין) ולזמן שהיא עושה את זה כי בימים האחרונים זה ממש כל הזמן! האם עלי להתעקש ולהעסיק אותה או שזו תקופה שתחלוף?

אנו שוקלים את האפשרות לנסוע לחו"ל (אבא אמא וילדה בת 4) ל-5 ימים, ולהשאיר את בננו בן השנה ושמונה חודשים אצל הסבתא , שמכיר ואוהב. האם הדבר נכון, אן שמא עלול לגרום לילד בעיות חרדת נטישה, בלבול וכיוצ"ב. הילד עדיין אינו מדבר, ואינו יכול להביע את תחושותיו, או להבין את עניין הנסיעה, כמובן. (הנסיעה היא לצורך טיול).

בקר טוב, היתה כאן שאלה דומה לפני כמה שבועות. אמנם שם מדובר על ילדה קצת יותר גדולה אבל בעקרון זה אותו הדבר (וכן,גם אותו למרות גילו אפשר להכין לנסיעה) http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/17/xFT/6807/xFP/6912 אם תרצי שאוסיף,בשמחה, מור

בתי הבכורה בת 10, אנחנו גרים ביישוב. יש לה 3 אחים צעירים ממנה (בת 8, בת 4, בן 3 חד'). פעמים רבות הבנתי שהיא קונה במכולת ממתקים ורושמת על שמנו. ביקשתי מבעל המכולת שיתן לה לקנות רק אם יש פתק ממני או שהיא קונה בכספה (מקבלת דמי כיס מדי שבוע). אמרתי לה שאני רוצה לעקוב אחרי הקניות שלנו במכולת ולכן אני מבקשת תמיד להביא פתק על הקניות שם. אתמול שוב גיליתי שהיא קנתה ממתקים (היה מוכר אחר שלא ידע על הסידור) ואני מתלבטת האם אני צריכה להגיד לה שאני יודעת שהיא קונה ולהבהיר לה שאני לא מרשה לקנות ללא רשותי או שאני צריכה להמשיך לעשות את הדברים בדרך עקיפה?

בקר טוב, בעיני תמיד עדיפה הדרך הישירה. ילדה שממרה את פיך בנושא הזה,סביר להניח שממרה (או תמרה בעתיד) את פיך גם בנושאים נוספים. איאפשר לעבור מוכר מוכר או מורה או ביביסיטר או כל מי שהילדה נמצאת במחיצתו ו"לדווח" על הילדה שיעזור לך להקפיד שהיא לא עושה ההפך ממה שאמרת לה. צריך לפתור את העניין בינך לבין בתך (נסי גם להעמיד את עצמך במקומה,האם הית רוצה שמישהו קרוב - בתך,בעלך ילכו וישתפו את בעל המכולת במה שקשה להם איתך.. סביר שלא :)) ורצוי לעשות את זה בדרך ישירה אך מכבדת. בהצלחה, מור

שלום מור, אני אמא לפעוט מקסים בן שנה וחודש (ילד ראשון ויחיד), שהולך מעל חצי שנה למשפחתון. הבן שלי מאופיין בפעלתנות, סקרנות, אקטיביות רבה, חברותיות (הכל יחסית לתינוקות אחרים שראיתי). ב-4 החודשים הראשונים לחייו הייתי בבית איתו, ולאחר שיצאתי לעבודה לקחתי מטפלת ששהתה איתו בבית. לאחר שלא הייתי מרוצה מהמטפלת, מצאתי עבורו משפחתון נחמד עם עוד 7 תינוקות ו-2 מטפלות. יש לציין שהשהייה איתו בבית היא לא קלה- הוא משתעמם יחסית בקלות, ולעומת זאת בחוץ הוא מאוד נהנה (ולכן אני יוצאת איתו אחה"צ תמיד החוצה). במשפחתון הוא מתקשה להסתגל. היו תקופות טובות מאוד, שהוא נהנה שם והיה לו מצב-רוח טוב והוא השתתף בפעילויות ובמשחקים וכו'. אבל יש לו די הרבה ימים שהוא לא מפסיק לבכות, וגם אני וגם המטפלות שלו לא יודעות למה. בבית הוא לא "בכיין", אבל הוא די מפונק, זקוק לתשומת הלב שלנו, ואם לא מקבל משהו- מתחיל לבכות. אבל לא בכזאת היסטריה ולאורך כ"כ הרבה שעות, כפי שהמטפלות במשפחתון תיארו לי. כל מה שבדקתי איתן (להחליף חיתול רטוב/ לתת אוכל/ מים/ לשחק/ להחזיק על הידיים...)- שום דבר לא נראה כמפריע לו, הן ניסו כבר הכל, והוא לא מפסיק לבכות. הוא גם לא חולה או משהו כזה. האם יכול להיות שהמסגרת הזו לא מתאימה לו- המשפחתון הספציפי או בכלל משפחתון/גן? נראה לי שאם נחזור למטפלת הוא עוד יותר יסבול, כי סה"כ הוא אוהב חברה ופעילויות, והם "ישגעו" אחד את השני בבית... השנה הבאה מתקרבת, ובינתיים רשמנו אותו למעון עם הרבה ילדים, ואני מתחילה לחשוש... איך אפשר לדעת אם זה עניין של "אופי" או שזה משהו שקשור לבשלות ושיכול להשתנות עם הזמן? מצטערת על אורך השאלה, ומקווה שתעני לי במהרה... תודה!

הבעיה היא רק עם הבן שלי

בקר טוב, נתחיל מהסוף - את שואלת האם זה אופי או... . אז ככה, גם אופי הוא דבר שאפשר לעשות איתו הרבה דברים. ז"א, כשאנחנו נתקלים בהתנהגות/דפוס שלא מוצא חן בעינינו אנחנו יכולים לבחור בין להגיד - זה אופי ואין מה לעשות,לבין - יש נטיה לכיוון הזה אבל בואו נשקיע עבודה וננסה לכוון למקום אחר. כמו לדוג' - עקשנות שאפשר להגיד,אין מה לעשות הוא עקשן או לקחת תכונה כזו ו"לעדן" אותה ולכוון אותה כך שתשמש כדבקות במטרה.... באפן כללי,יש ילדים שהם יותר "שבעי רצון" ומרוצים כמעט בכל מקום בו הם נמצאים ויש ילדים שיותר קשה להם והם יותר בכיינים. השאלה היא איך אפשר לעזור גם לבכיינים יותר כדי שיוכלו יותר "להנות מהחיים". לגבי בנך - את כותבת שהוא ילד מפונק שרגיל לקבל מה שהוא רוצה. בגן,בכל גן,לא יוכלו להתקיים התנאים האלה לעולם. דבר ראשון,מכיוון שחוץ ממנו ישנם עוד ילדים ותשומת הלב של המטפל מופנית לא רק אליו. שנית,הרבה פעמים יתר הילדים רוצים את מה שהוא רוצה ואז נוצר מצב שהוא לא מקבל מידית את רצונו. אין ספק שכשילד לא מקבל מיד את מבוקשו זה יוצר תסכול כלשהו אצלו.אצל בנך,מכיוון שהוא רגיל להיות מאוד מרכזי,מאוד דומיננטי בבית ורגיל שנענים לבקשתו מיד,התסכול גדול מדי עבורו והוא מגיב כמו שהוא יודע (מה עוד שהוא רגיל שהתגובה הזו גורמת לסביבה לחזור בה ולתת לו את מה שלא קיבל קודם). חשוב לזכור,שתסכולים (במידה ובהתאם לגיל !) הם דבר חשוב עבור ילדים. "הורה טוב" לא אמור למנוע מילד תסכול אלא לעזור לךו להתמודד איתו,לתעל אותו. תסכולים קטנים חשובים כי הם מהווים בסיס לצמיחה,גדילה והתקדמות. מתוך כל זה,אני לא הייתי מחזירה אותו למטפלת אלא רושמת אותו למסגרת קטנה (כמו משפחתון) שמצד אחד הוא יזכה לפינוק,לתשומת לב אבל מצד שני,זו תהיה מישהי שתדע לשים לו את הגבולות המתאימים. מישהי שתהיה מסוגלת לעמוד מול התסכול שלו ולהכיל אותו (את התסכול...).שלא תבהל מזה. מטפלת/גננת מנוסה יודעת שזה חלק חשוב בגדילה. לגבי הבית,חשוב מאוד להתחיל לשים גבולות. לא להגיע למצב שהוא מקבל ע"י כך שהוא צועק וכו'. אני מציעה לקרא על גבולות ב"שאלות ותשובות" שנמצא מצד שמאל. שיהיה הרבה בהצלחה, מור

שלום מור בת של חברה, בת 3, ילדה יחידה ובכורה. מפונקת מאוד. בזמן האחרון, כאשר פונים אליה וזה לא "מתאים לה" ככל הנראה, וכאשר לא נענים לדרישותיה, אומרים לה דברים שלא מוצאים חן בעיניה, היא פשוט מגלגלת את עיניה, עוצמת אותן ובכך מתעלמת מהסביבה. הוריה קבעו לה תור לרופא עיניים (טרם נבדקה). ההורים די היסטריים מהתגובה של הילדה. יש לציין כי היא לעתים גם "מקבלת קריזות" למשל אם באים אורחים הביתה, וזה לא ממש מוצא חן בעיניה, אז היא בוכה, נכנסת להיסטריה וצועקת שהיא רוצה שהאורחים יסתלקו מהבית.האם זה מדאיג? מה לדעתך הסיבה של אקט עצימת העיניים? האם יש פתרון להפסיק זאת? ההורים ממש מודאגים, תודה לך מראש.

אני לא יודעת לגבי עצימת עיניים, אבל זה מזכיר לי שאצל אחותי, הבת שלה בערך באותו גיל היתה שמה על עצמה כובע שמכסה את העיניים בתקופה הראשונה שהיא היתה בגן החדש שלה... נראה לי שזו דרך שלהם להתמודד במצבים חדשים או מעוררי חרדה, ובטח שלא כדאי להיכנס להיסטריה מזה.

בקר טוב, הרבה ילדים "לא שומעים" ע"י עצימת עיינים/שימת ידיים על האזניים/ התחבאות אחרי ספר.... אין בזה שום דבר מיוחד ובטח שאין מה להכנס להסטריה. לא רק שההסטריה לא מועילה,היא יכולה להוביל לקביעת ההתנהגות כדפוס (מכיוון שהילדה מקבלת רווח משני..). לפי מה שאת מתארת מדובר על גבולות. בצד שמאל ב"שאלות ותשובות" יש חלק על גבולות שכדאי לקרא. באפן כללי ,אני מציעה להורי הילדה לשבת ולחשוב איך הם רואים את תפקידם כהורים,עד כמה חשובה להם הסמכות ההורית,מדוע כדאי (או לא) להם לשים לילדה גבול וכו'. בהצלחה, מור

אני מאוד מודה לכל האימהות שהקדישו את תשומת ליבן להודעה שלי, כולכן צודקות. אבל ברצוני לשאול עוד שאלה את מור מאחר שלי ולה יש ילדה דומה בנושא "הרק דייסות". רציתי לשאול אותך מאחר שלך יש ניסיון יותר מימני, איך מתמודדים עם זה שהילד שלך חוץ מיזה שגם ככה לא אכלן, ולא מתלהב אף פעם מאוכל, לא רוצה לאכול כמעט כלום חוץ מדייסות בגיל כזה (עוד מעט שנה) מקסימום טעימה או ביס ממה שאני מציעה ובדרך כלל גם דוחפת אותו אחוצה, ושרוב הזמן מסרבת ומסיטה את הראש לכפית בנחרצות ואפילו בכעס איך אני מעזה להציע, בעוד שאתה לא מפסיק ורואה שרוב הילדים באותו הגיל אוכלים הכל ומתלהבים, ואין להם בעיה שמאכילים אותם? המצב מתסכל אותי נורא מהסיבה שזה נראה לי חריג וכל פעם מחדש שאני (או כל מישהו אחר) מנסה לתת לה לאכול בכל דרך משהוא אחר חוץ מדייסה, אני נתקלת בסירוב, ומיד מצב הרוח שלי משתנה ואני אומרת "הילדה שלי לא בסדר". אז איך מתמודדים אם זה שזה מה שהילד שלך רוצה לאכול? ותמיד מפחיד אותי מה יהיה הלאה, והאם תהיה מוכנה לאכול משהו אחר במקום, פעם.

היי קרן, אמנם לקח כמה ימים עד שעניתי אבל ראיתי את ההודעה שלך לפני כמה ימים ומאז אני חושבת עלייך כמה פעמים ביום. למה ? כי הנה הבת שלי בת עוד מעט 3 והשבוע היא התחילה לאכול נהדר !. היא אוכלת מסודר,הרבה יותר מגוון,בצורה מקסימה ובוגרת :). מה אני מנסה להגיד ? שלכל ילד הקצב שלו. את יכולה להצטרף לקצב או להלחם בו. אני בחרתי להצטרף ועובדה שזה השתלם... לגבי הדייסות - אצלי היא אכלה בוקר וערב דייסות עד גיל שנתיים וקצת כי בלי זה היא ירדה במשקל. וכן,גם אני קיבלתי כל מיני הערות מהסביבה. אז מה ? לגבי זה שהיא לא נראית לך בסדר יחסית לשאר הילדים - אין דבר כזה !. כל ילד הוא משהו אחר והמדד היחידי הוא שהיא מאושרת,בריאה וגדלה... דרך אגב,אצלנו ההליכה לגן מאוד שיפרה את המצב. אז מה אני מציעה ? ללכת בקצב שלה אבל לא להפסיק להציע (לא להתייחס לזה כאל ארוחה בפני עצמה אלא בנוסף לדייסות) מאכלים בטעמים ומרקמים שונים. לדוג' - הרבה ילדים אוהבים לאכול אטריות שנראות כמו ביסלי גריל,ביד (אצנו היתה תקופה שזה היה "החטיף".אחה"צ,בלי קשר לארוחה היא הלכה עם שקית ואכלה אטריות "ביסלי" ). לתת לאכול פרות חתוכים ביד וכו'. ז"א,שהיא לא תרגיש שיש חובה לאכול,אלא יותר כמו משחק - תרצה תטעם ביס,לא תרצה לא צריך. פשוט לשים לידה. לא להגיד כלום,לא לתת לטעום... להפסיק לעשות מעניין האוכל עניין. שיהיה הרבה בהצלחה, מור.

שלום אשמח לקבל עזרה ומידע כיצד עוזרים לילדה בת 3 לבנות בטחון עצמי. (ילדה בכורה יחידה) תודה

בקר טוב, קצת קשה לי לענות על שאלות כלליות. הרי כל אחד ואחת מאיתנו הוא אינדבידואל שמתאים לו משהו אחר,שיש לו צדדים חזקים יותר וכאלה שפחות וחשוב לדעת מהם על מנת שאפשר יהיה להתאים את העצה הנכנוה או המתאימה למצבו. חינוך,קשר עם ילדים,ממש לא בנוי על מתכונים ומה שאת בעצם מבקשת אותי כאן הוא מתכון. באפן כללי,ככל שילד חווה קבלה (ז"א,שהסביבה מקבלת אותו כמו שהוא. אולי לא מסכימים לקבל התנהגות מסויימת,אבל מקבלים אותו..) גדולה יותר הבטחון העצמי אמור להיות גדול יותר. העניין הוא שקבלה נשמעת מאוד פשוטה,אבל בתכל'ס היא אחד הדברים הקשים ליישום. כמובן שחיזוקים,אמונה של ההורה ביכולות הילד,עצמאות,כל אלה תורמים להעלאת והגברת הבטחון העצמי. מה שאני מציעה,על מנת שכל מה שכתבתי כאן לא ישאר בגדר מילים ריקות מתוכן,הוא שתספרי קצת יותר על הילדה ועל מה שמטריד אותך (דרך אגב,כבר היתה פה שאלה בעבר לגבי בטחון עצמי,שכשניתנו יותר פרטים התברר שהבעיה היא לא הבטחון העצמי אלא דברים אחרים. לכן חשוב להביא תאור קצת יותר רחב..). מור

אני מנסה ליגמול את בתי בת שנתיים וחודשיים מטיטולים.במהלך השבוע האחרון היא היתה בלי טיטולים במשך היום ולא היתה אפילו פעם אחת שהיא ביקשה ללכת לשירותים.בערך כל שעה אני מושיבה אותה על הישבנון והיא עושה פיפי וכמובן שהיא עושה את הצרכים שלה בכל מקום אפשרי ואחרי שהיא מסיימת או במהלך היא אומרת לי שהיא עשתה פיפי.אני לא יודעת איך ללמד אותה להגיד לי לפני שהיא עושה .האם יכול להיות שהיא עדיין לא מוכנה וכדאי לחכות עם הגמילה מספר חודשים ? כמה זמן בתהליך הגמילה לוקח לילד עד שהוא לומד לשלוט על הצרכים ולבקש לשבת על האסלה ?

לילה טוב, בהחלט יתכן שהיא עדיין לא מוכנה... בתור התחלה,כדאי לך לקרא חלק מהתשובות שנתתי בנושא בעבר. אם יש צורך,לאחר הקריאה,חזרי ונמשיך. גמילה - ע"מ 6 - ילדה בת ארבע. ילדה בת ארבע - המשך. ילדה בת ארבע - המשך 2. ע"מ 7 - בת 4. בנוסף,אני בטוחה שדרך החיפוש בפורום תמצאי תשובות רבות נוספות. מור

צהריים טובים! בני בן -3 גמול מפיפי מזה שנה וחצי - עושה בשירותים תמיד ולעיתים נדירות ביותר מפספס עקב התאפקות הבעיה היא בנושא הקקי! מוכן לעשות אותו רק כששמים עליו את הטיטול. לא מוכן בשום פנים לעשות בסיר או ישבנון שלא לדבר על שירותים מודע לכך שבגילו כבר כולם אמורים לעשות את צרכיהם בשירותים, אך כשמגיע הרגע מתריע בפני שיעשה קקי רק בטיטול ..ניסיתי את כל השיכנועים אך לשווא. מצד שני אינני מסוגלת לא לתת לו את הטיטול כשהוא מתחנן בפני בבכי שהוא חייב מיד לקבל את הטיטול ואז אני נשברת ונותנת לו את הטיטול - מה עושים??? נותנים לזמן לעשות את שלו, שיגיע לבגרות נפשית ויבקש לבד לעשות באסלה ??? או נילחמים איתו???

ערב טוב מור, אני גרושה ואם לילד בן 12. ילד בוגר לגילו ואף מחונן . לאחרונה מרגישה אני כי אני מתחילה ללכת ל"איבוד" בנושאים מסויימים. מטבעו בני ילד מאוד אחראי ותמיד תמיד סמכתי עליו. אולם היום נראה לי כי אני מתחילה לאבד את הבטחון שלי בכל הנוגע להתנהגותו. חוסר הבטחון שלי נובע מהשתלשלות העניינים הבאה. בשבוע שעבר נודע לי כי בני הגן על חבר להסעה כאשר ראה שהנ"ל חוטף מכות. תווך כדי כך ספג בני מכות. (יש לציין כי בעבר דרשתי ממנו לא להתערב בנושא אלימות בכלל.). 2. היום כאשר שבתי לביתי עם אוטובוס ממקום עבודתי בשעות הערב לתדהמתי הרבה ראיתי את בני על מדרכה וגבו מופנה לכביש כאשר למעלה רחוק יותר נמצא חברו ושניהם זורקים אבנים אחד לכיוון השני. - מייד ירדתי מן האוטובוס ורצתי לעברם . כמובן שבני וחברו לא ציפו לראות אותי מולם והיו המומים. תגובתי הראשונה היתה צעקות על שניהם. כעסתי מאוד עליהם ואף התקשרתי להוריו של אותו חבר. יש לציין כי החבר הינו ילד צעיר מבני בשנה. בני וחברו הביעו את צערם על המעשה והתנצלו. בערב שוחחתי עם בני ונתתי לו להבין שנית מהן הסכנות הטמונות בהתנהגות מסוכנת ולא אחראית כזאת. הייתי מאוד רוצה לקבל ממך עצה מה עלי לעשות ואיך להמשיך להתמודד עם מה שצפוי לי כנראה כן בגיל ההתבגרות. מרגישה אני כי כיום כאשר בני הינו ילד בן 12 הינו פחות אחראי מאשר היה בגיל צעיר יותר כלומר בין 7 8 וכו. האם נכון הדבר למנוע מבני לצאת בשעות שאני לא בבית מן הבית לחברים????. או למנוע ממנו דברים אחרים מאחר ואני חוששת להמשך התנהגות לא אחראית כגון זו שנעשתה היום עם זריקת האבנים אחד לעבר השני תוך כדי סיכון על המדרכה בסמוך לכביש. או בכלל מה לעשות. יש לציין כי אני מתמודדת לבדי בכל מה שקשור בחינוך בני ובפרנסת הבית וכל אחד מדגיש ומציין כי מתוך הכרות שלהם איתי ועם בני שאנחו ברוך השם יכולים לשמש דוגמא רבה לאחרים . בתודה מראש על העזרה והייעוץ שלך, רזיאלה

לילה טוב, לגבי גיל ההתבגרות אני מצרפת חלק מהתשובות שנתתי כאן בעבר : ע"מ 5 - בני הבכור. ע"מ 3 - איך מתמודדים עם ילד מרדן. 9 - הורים מודאגים - גיל ההתבגרות. 12 - מבט. את כותבת - "מרגישה אני כי כיום כאשר בני הינו ילד בן 12 הינו פחות אחראי מאשר היה בגיל צעיר יותר כלומר בין 7 8 וכו." אני כמובן לא מכירה אתכם ואת טיב היחסים בינכם אבל אני אנסה להעלות השערה,אם מתאים טוב. אם לא,ננסה כיוון אחר. האם אפשר לנסח את המשפט הזה קצת אחרת - אני מרגישה שבגיל 7,8 מידת ההשפעה שלי עליו היתה גדולה יותר ? אני קבעתי את המותר והאסור /המקובל והבלתי מקובל והוא התנהג על פי זה ?. הכוונה היא שאולי המילה אחריות מתבלבלת קצת עם המילה עצמאות ? יתכן שהיום הוא פשוט עצמאי יותר ולכן עושה קצת מה "שבא לו" ?. בכל מקרה אני חושבת שכדאי כאמור להתחיל בקריאת התשובות שהוספתי ומשם נמשיך. מחכה, מור

מור שבת שלום, תודה רבה על תגובתך המהירה. נכון , אם אני מתעמקת במה שכתבת לגבי גילאי 7,8 ,9 במבט מן הצד את צודקת. אני האמא שנתתי לבני את הגבולות הברורים של מה מותר ומה אסור וכמובן את הח ו פ ש ש ל ו ולכן בני הוא ילד עצמאי מאוד מאז ומתמיד . בני הינו ילד מאוד מאוד עצמאי. ברור לי מאוד כי גיל 12 הוא לא גיל הילדות אולם אני מצפה כי אותם גבולות אשר הצבתי לו בילדותו ינחו אותו גם במהלך חייו העתידיים. לא חשבתי לרגע שאני צריכה כמו תקליט להזכיר זאת. אני בתוך תוכי מצפה שהוא יהיה "פרפקט" למרות שגם אני לא כך. ב. תודה על המלצתך לגבי העיון בתגובות האחרות - אכן עיינתי והחכמתי. ג. ארכוש לעצמי את הספר -תודה. מור, חייבת אני לציין שציפיותי מבני באופן כללי גבוהות מאוד למרות שאיני אומרת זאת בברור. ציפיות אלו נובעות אצלי מאחר ומדובר בילד מחונן, נבון , מבין , טוב , חברותי וכן רגיש מאוד ואני חושבת שאם אנו מחברים את התכונות האלו יש לי ממי לצפות . כמו כן ,מאחר ואני גרושה אשר לא מקבלת תמיכה מאביו ולבני אין כל קשר עם אביו מאז גיל שנה אני מצפה מילדי ליותר התחשבות וליתר הבנה. אשמח לשמוע ממך בהמשך ולהתעדכן בנושא בעתיד. תודה על העזרה.

שלום, אני בדילמה נוראית. זה מה שקרה : בערב החג גיסתי החזיקה את ביתי התינוקת בידיה ובנה בן החמש זרק עליה לפתע מכונית צעצוע ופגע בה. ( לא בתינוקת). אמו הקמה אחזה בו בכוח והחלה להעיף לו סטירות ומכות בישבן תוך צעקות: אני אהרוג אותך, אני אשבור לך את היד, אתה חיה צריך לשלוח אותך למוסד, אני לא אמא שלך יותר. ולסיום נעלה אותו באחד החדרים. אני הייתי בשירותים בדיוק ורק שמעתי את החבטות והמכות והתחלתי לבכות מרחמים עליו. כולם היו בהלם ואף אחד לא הפריד ביניהם. לאחר המקרה התחלנו לדבר בינינו ולי היה ברור שאסור לשתוק. לקח לי זמן לשכנע שהוא ילד מוכה שעובר התעללות פיזית ונפשית. זו הפעם הראשונה שהיינו עדים להתקף היסטריה כזה אך כבר ראינו פה ושם מכה בישבן או סטירה אחת וצעקות בלי סוף. לידיעתי הם עוברים טיפול אצל פסיכולוגית מרפאה בעיסוק וקלינאית תקשורת שכן הילד "בעייתי" מרביץ לכולם, מקלל אין לו אף חבר ועוד. החלטתי לדבר איתה היום ולנסות להבהיר לה את חומרת מעשיה לפני שאני פונה לגורמים אחרים והתרשמתי מהשיחה איתה שהיא חושבת שזה בסדר שהיא מרביצה לו שכן רק כך הוא מבין וילמד ואין דרך אחרת. שאין לי מושג כמה קשה איתו ושאני הייתי נוהגת בדיוק כמוה לו הייתי במצבה. כשאמרתי לה שהיא עוברת על החוק היא לא ממש הבינה כששאלתי אם היא לא פוחדת שהשכנים יתלוננו היא אמרה על מה? ושיתלוננו. בקיצור אין ממש עם מי לדבר. היא לא הביעה חרטהוהיא פוחדת שאם לא תעצור אותו היום הוא יעיף כסאות על מורים בהמשך ועוד ושהיא לא יודעת ממי הוא למד להתנהג ככה. לאחר השיחה איתה חששתי שאם אפנה לגורמי רווחה היא תדע שזו אני וגם אין לי עניין להסתיר את זה ממנה או לשקר העניין הוא שאני חוששת להמשך הקשרים במשפחה או לגרוע מכל או אולי לא שיוציאו את הילד מהם וארגיש אחריות לכך שדיברתי. רציתי להוסיף שאחרי השיחה איתה היא התקשרה לחמותי ואמרה לה שהיא מאוד כועסת עלי ושהיא לא רוצה לראות אותי יותר ושהיא הבינה מדבריי שאני מתכוונת להתלונן עליה. התלוננתי כבר בעבר על ילדה שכנה שחששתי שהיא מוכה אבל אז לא היה קשר משפחתי כל כך קרוב ולכן לא הקרבתי דבר. יש לכם עצה? אני ממש בדילמה.

אני חושבת שאת צריכה להתלונן. או לבדוק האם יש מישהו בסביבה של הילד שיכול להתלונן. את צריכה לשאול את עצמך איך תחיי יותר טוב. בידיעה שהילד ממשיך להיות מוכה כי רצית לשמור על שלמות משפחתית או מתוך החלטה לשמור על שלמות משפחתית. איך הגיב בעלך? העם מדובר באחותו או באישה של אחיו? מה המשפחה הקרובה חושבת? אולי שהגן של הילד יתלונן על האמא? (בטח יש אינדיקציות של מכות כחולות וכדו'). תנסי לראות אולי את כן יכולה למצוא שביל ביניים שבו מישהו מוסמך ידווח ויקח את האחריות לדיווח.

שבת שלום, אין ספק שהתנהגותה של האם חמורה !. אני רוצה להעלות עוד כיוון למחשבה מעבר לכן/לא דיווח. את כותבת - " פוחדת שאם לא תעצור אותו היום הוא יעיף כסאות על מורים..". אני מעריכה (וגם מתוך הכרות עם אמהות מתעללות) שאמא מגיעה למצב כזה רק אם היא מרגישה חוסר אונים אדיר. כמובן שזה לא הופך את ההתנהגות לבסדר. אז מה כן ? אמא שממילא מרגישה שהיא לא מסוגלת להתמודד עם ילדה,למלא את התפקיד שכ"כ הרבה נשים אחרות מצליחות,שמגיעה למצב של חוסר אונים כ"כ גדול עד להתנהגות כזו,סביר שהדימוי האמהי שלה נמצא בשפל המדרגה. היא אמנם מסבה לילד נזק וקל לנו לראות אותה כ"מפלצת" אבל צריך לזכור את הפחד שלה. מדוע ? כדי להבין שאם נפחיד אותה יותר,לא נצליח לגייס אותה לשום תהליך. נצליח לעורר התנגדות,התבצרות שלה בעמדתה וסביר שעיקר מי שיסבול מזה זה הילד. מתי אמהות מתעללות מסוגלות להודות בהתעללות שלהן ולרגע לנסות להבין את ילדן ? (קשה לי להאמין שהיא לא מבינה את חומרת מעשיה. היא אולי טוענת כך) כאשר היא תרגיש שמתחברים לקושי שלה,שמבינים עד כמה קשה לה בתפקיד שלקחה על עצמה - אמהות,כשהסביבה תבין את חוסר האונים שלה. להערכתי,זה הסיכוי היחידי להשיג ממנה איזשהו שת"פ (אפילו המזערי ביותר. זה עדיין עדיף מאשר התנגדות..). נסי לחשוב איך את היית רואה את עצמך אם חלילה היית מגיעה למצב כזה ש/את לא שולטת בעצמך עד כדי הכאה כזו. סביר שהיית כ"כ מתביישת בעצמך. וכשאנחנו מתביישים אנחנו מאוד מתגוננים ומתנגדים. מה אני מציעה לעשות ? לפנות לאמא מכיוון אחר. להסביר ברוגע,בשקט, שנבהלת ,שאת דואגת לא רק לילד אלא גם לה (אם היא תרגיש שזה לא אמיתי אלא רק כדי להשיג משהו,ההתנגדות רק תגבר..). לשים במוקד השיחה לא את הילד והדאגה שלך אליו (זה ברור מאליו) אלא להתמקד בה ולתת לה לגיטימציה להביא את הקושי שלה בהתמודדות עם הילד. להבין אותה כשהיא אומרת שהיא לא מסוגלת בדרך אחרת,להיות אמפטית לקושי שלה (חלילה לא להתנהגות). לתת לה לבטא את האכזבה שלה מעצמה (וגם אם היא לא תגיד את זה,אני בטוחה שזה קיים. הרי כולנו רוצות להיות אמהות נהדרות,ושנוכל להתגאות בילד,ושהיחסים יהיו נעימים ורגועים..). ככל שהיא תרגיש שפחות שופטים אותה,יהיה לה קל יותר לדבר על הקושי שלה מול הילד. רק אחרי שיחה שתיים שבה נסי להתחבר אליה,כדאי להציע פניה לאיש מקצוע (אני לא הייתי מציגה את זה שפונים כדי שהיא תפסיק להרביץ או כי היא אמא שלא יודעת להתמודד אלא כדי שתוכל להגיע ליחסים נעימים עם הילד,כדי שתוכל לעמוד בציפיות שלה מהאמהות וכו'). כרגע הייתי מאוד נזהרת מלאיים עליה.היא כ"כ מאוימת בעצמה שזה עלול רק להחמיר את המצב. אמא שלא מאויימת,לא מגיעה להתנהגות כזו. דבר נוסף,כמו שכתבתי כדאי בשיחה להתמקד בה,ברווח שיהיה לה ! מיעוץ מקצועי. במצב שבו היא נמצאת היא לא מסוגלת "לראות" את מצבו של הילד,היא לא מסוגלת לחוש אמפטיה כלפיו (כמו שאולי לנו קשה לחוש אמפטיה כלפיה...) ולכן כל שיחה שהמוקד שלה הוא הילד,יעורר בה הרבה כעס. היא זקוקה לזה שמישהו ידאג לה !. כמובן,שאם כל זה לא מצליח ואין שום ברירה אחרת והמצב ממשיך,לפנות ולדווח. הרבה בהצלחה (יש לך תפקיד לא קל :)) ואם יש צורך שאוסיף בנק' מסוימות,בשמחה. מור.

לא תמיד צריך להגזים וישר להגיד ילד מוכה. כנראה שהגיסה שלך נמצאת במצב מאוד קשה אם הילד וכנראה גם אם בעלה אם בעלה לא התערב ולא הפריד אני חושבת שהיית יכולה לראות סימנים על הילד עוד לפני ההתפרצות הזאת ולדעת שהוא ילד מוכה את פשוט צריכה להסביר לגיסתך והיא בעצם עושה ההפך ממה שהיא צריכה לעשות, היא אומרת לילד אסור להרביץ אך היא מרביצה לו איזה מסר היא מעבירה לילד? אני גדולה אז לי מותר ?!אולי אם תומרי לה כך היא תבין שהיא עושה פעולה הפוכה, היא סוטרת את עצמה אני פעם אמרתי את זה לגיסתי שכמובן לא הייתה במצב חמור כולכך אבל כאילו נפל לה האסימון והיא אמרה את יודעת מה את צודקת. היא הייתה כל פעם מכה את הילדה הקטנה בכף ידה כשזו הייתה מרביצה לה והיא הייתה אומרת אסור להרביץ! ומחתיפה לילדה מכה ,וברגע שאמרתי לה את זה היא הפסיקה כי היא הבינה שבעצם היא די מחקה את האמא מכות כנגד מכות תסבירה לה שצריך לתפוס את הילד גם אם הוא משתולל בעדינות כמובן ולהסביר לו שכך לא מתנהגים ולמה לא מתנהגים כל וכ"ו במקום לשפוט את גיסתך תני לה כלים להתמודד אולי קצת זמן לעצמה מילה טובה ודאי היא עוברת תקופה קשה ולא נראה לי שהיא עושה את זה מתוך רוע אלה מתוך מצוקה ואיש לא בא לעזרתה לא?

בתי, בת 4, שתי אחיות בנות15(עצמאית זורמת חברותית), בת10,(הייתה ביישנית בילדות הצעירה עד כיתה א, כיום פתוחה, ובעלת ביטחון, חברותית). הקטנה,שפתה טובה, הולכת לחברות אחה"צ, נפרדת ממני נהדר. אינה מדברת עם מבוגרים, רק אם הם משקיעים בקשר עימה. אינה מדברת עם הגננת והעוזרת, שולחת במקומה ילדות אחרות. איתנו והמשפחה הקרובה, סבא סבתא= 3 דודים מדברת. גם אם מכירה את האדם, לא מדברת עימו. אני מכירה את תופעת הסלקטיב מוטיזם. כיצד, אוכל להגביר לה את הבטחון, ולהפחית חרדה מול אחרים?

דבר ראשון דברי עם הגננת שהיא תיזום שיחות איתה ,יתכן שתרגיש בטוח ואז תפנה אליה

שבת שלום, לא כתבת ממתי ההתנהגות הנ"ל. אני מוסיפה קישור לכתבה על אילמות סלקטיבית בגן ותפקיד הגננת. אני ממליצה כרגע,להיות עם יד על הדופק,מצד שני לא לעשות מזה עניין. אם תראי שהמצב נמשך (או חלילה מחמיר) בשנה הקרובה,כדאי לשקול פניה לטיפול. http://www.gilrach.co.il/article.asp?id=215. באופן כללי כדאי לא "לעשות עניין" מההתנהגות הזו. בהצלחה, מור.

מדובר בבני בן 9.5 - אח לילדה בת 12.5 ואח לילדה בת 2.5 - ילד סנדוויץ הילד מזה זמן גונב כספים מאיתנו ההורים מחברים שהוא בא לבקר ומסתבר גם מחברים בבית הספר מדובר במה שאנחנו יודעים בכ- 500 ש"ח בכללי . אחרי שעימתנו את הילד הוא הודה והראה לנו את הכסף והכסף הוחזר לבעליו . כמו כן הילד מסתבך בשקרים על רקע הנושא ואין לו לטענתו סיבות למה הוא גונב ואו משקר אין לנו מושג איך מגיבים? איזה עונש נותנים במידיי? ואו מה עושים לעתיד כדי שזה לא ימשיך ובעיקר איך מגדירים לו את נושא הגבולות והחוקים בתחום הזה

שקרים וגניבות כמו שאתם מתארים מעידים לדעתי על מצוקה שיש לילד והוא אינו יכול לדבר עליה. טוב תעשו אם תפנו לפסיכולוג ילדים לשיחה ובהמשך תבואו עם הבן. בטיפול ובשיחות עם פסיכולוג אפשר יהיה להבין מה קורה לו ולהציע טיפול ןעזרה. יכול היות שמדובר בקנאה באחיו אחיותיו וברצון לקבל יותר תשומת לב ויתכן שהבעיה אחרת לגמרי.

שבת שלום, העניין כאן הוא לא הגניבה אלא האיתות שהוא מנסה לשדר לכם. מכיוון שמהודעתך אני מניחה שהילד יודע מותר - אסור ויודע שגניבה היא דבר חמור,להערכתי הוא מנסה להעביר לכם מסר כלשהו. זו תהיה טעות להתייחס רק לעניין הגניבה מבלי להבין את השדר/ מסר מאחוריו. זה כמו שאם יש דלקת ריאות ועולה החום,ניתן רק אקמול להורדת החום. הסימפטום,דהיינו החום,יעלם. השאלה היא האם ריפאנו את דלקת הריאות. אני ממליצה לפנות בהקדם לאיש מקצוע. בהצלחה, מור.

בני בן 15+ תמיד היה ילד טוב תלמיד טוב בשנה האחרונה התחיל לרדת בלימודים והתחיל להתחבר עם ילד שאף פעם לא היה תלמיד טוב , בתחילת הקשר בניהם הפליא אותי זה ילד שנמצא איתו מכתה א אולם אף פעם הבן שלי לא הסתדר איתו ואז שאלתי את הילד איך זה שאתה וכל קבוצת החברים שלך התחברתם לאותו ילד והוא הסביר לי שהוא השתנה והוא ילד טוב (במשך הזמן גילתי שהוא מטופל ברטלין וזה שינה אותו ) מבחינתי לא היתה בעיה עם זה אם הכל בסדר עם ההתנהגות של בני ועם כל החברים והלימודים הכל בסדר אבל התחילה ירידה בלימודים וזה היה בהדרגה אני יודעת שעשיתי טעות שהתעלמתי מזה שהוא התחיל לרדת לאט לאט בלימודים עד שהגיע למצב שבשליש האחרון הוא כמעט ולא למד הציונים ירדו ל-50 ו-60 ,אותו חבר היה יושב איתו לשחק במחשב כל היום והבן שלי שהיה מבחנים היה הולך ללמוד איתו היום זה כבר בילויים הם קבוצת ילדים או שיושבים בגינה הציבורית זה מה שהוא אומר ומדברים או מחילטים לעשות על האש ביום שישי כל הלילה בכל קבוצת החברים האלו הבן שלי ועוד חבר שהיו גם תלמידים טובים ירדו המון בלימודים , שוחחנו איתו והתחלנו להציב לו גבולות לגבי יציאות וגם לשעת חזרה עדין הוא לא עומד בכל ההתחיביות אני כל הזמן צריכה לכעוס למה הוא לא חוזר בשעה הרצויה תמיד יש לו סיפורים אני לא מתכוונת לוותר לו ,הסברתי לו את חשיבות הלימודים ושאפשר לשלב גם בילויים וגם לימודים קשה לו לקבל את זה יש לו טענה עכשיו שהוא לא חנון ונטפס אצלו מי שלומד זה חנון אני יודעת שזה גיל קשה, שמתי לבגם שהוא די מושפע מאותו ילד ,דבר אחד בטוח שאם הקשר הזה ימשך הילד שלי לא ילמד מה עושים אך אני מרחיקה את אותו חבר ומחזירה את הילד שלי לחברים הקודמים שלו שהיו גם תלמידים טובים שאיתם יש לו קשר היום אבל רופף , ד.א חשבתי כבר לומר לו חד וחלק שאני לא מרשה לו להתראות פשוט לאסור עליו מה עושים אשמח לעיצה תודה

הבן שלך כרגע פחות מתעניין בלימודים ויותר בסטטוס החברתי שלו ובניית דימוי עצמי- מטרות אלה אומנם סמויות מן העיין (ביחס לציונים) אך לא פחות חשובים. ההצעה שלי היא לנסות להעלות את רמת העניין שלו בלימודים ע"י תגמולים לדוג' כל עוד תגיע לממצוע 80 לא אומר לך מה לעשות או אפילו לקנות משחק מחשב. אני מבינה את הדאגה שלך ועם זאת, נראה לי שקצת קשה להכריח נער בן 15 לא להפגש עם מישהו.. התפיסה הזו של מי שלומד הוא חנון לא תעלם גם אם יפסיק להיות בקשר עם אותו נער. נסי פחות להורות לו מה לא לעשות ויותר מה כן לעשות. גיל ההתבגרות הוא גיל קשה, עדיף שתעברו את זה ביחד מאשר כל אחד בחדר שלו. מקווה שעזרתי- יישר כוח (:

שבת שלום, דבר ראשון אני ממליצה לעיין גם בתשובות הקודמות שנתתי לגבי גיל ההתבגרות : ע"מ 5 - בני הבכור. ע"מ 3 - איך מתמודדים עם ילד מרדן. 9 - הורים מודאגים - גיל ההתבגרות. 12 - מבט. בהודעה שלך את תולה הרבה מ"האשם" באותו החבר. נסי לרגע, להבין איך ילד טוב,תלמיד טוב כמו בנך מתחבר עם אותו הילד ? מה מושך אותו בילד הזה . על איזה צורך החברות הזו עונה לו ? . נסי רגע לראות את מצב העינינים מנק' הראות של בנך... זה בדר"כ עוזר לקבל תמונה קצת יותר שלמה של המצב. אני לא מאמינה שתצליחי לנתק נער בן 15 מילד אחר,ללא רצונו. סביר שלא רק שלא תצליחי,רק תעוררי את התנגדותו והחמרת המצב (מאבקי כוחות וכו'). הרבה פעמים ההורים רואים את הדרדרות ילדם כתוצאה מהתחברות עם ילד כזה או אחר. צריך לזכור שאותו החבר לא כפה את עצמו על בנך. בנך בחר בו מרצון ז"א,גם לו יש אחריות רבה למצב שנוצר. לכן,גם אם תצליחי להרחיק אותו מהחבר,אני מעריכה שתוך שעתיים יהיה חבר אחר,דומה יותר או פחות. כמו שכתבתי בהתחלה,קראי את שאר התשובות כאן בפורום,נסי לקבל רעיונות לקשר טיפה שונה עם בנך (אני מודעת לזה שזה לא קל לפעמים,כי הרי אנחנו הורים ודואגים...:)). והעצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת - נסי להמנע ממאבקי כוחות. במרבית (ואולי בכל) המקרים שאני מכירה שההורים והילד בגיל ההתבגרות,נכנסו למאבקים,הילד "ניצח" !. חבל. הרבה בהצלחה, מור.

שלום רב לך, אני בן 58 ואב לבת בגיל 28. התאלמנתי לפני 20 שנה וכל השנים גידלתי את בתי לבד. מטבע הדברים הקשר בינינו הוא חזק מאוד , לעיתים עד כדי תלות מוגזמת בי. אציין שבתי אובחנה כסכיזופרנית לאחר אשפוז לפני כ 4 שנים. כיום מצבה טוב והיא נמצאת במסגרת שיקומית. התלות שלה בי יצרה מצבים שבהם אני משמש לה כעין תחליף לחברה במקום חבירים וחברות שאין לה. אנו מבלים לעיתים ביחד , הולכים לסרט, הצגה, וסתם לטייל. כיום כשהיא בשיקום , היא מתקשרת אלי טלפונית הרבה פעמים, כדי לשאול מה נשמע. כרגע יש לי בת זוג וקורה הרבה פעמים שאני נמצא עם בתי ומקדיש לה זמן על חשבון זמן בילוי שהייתי צריך להיות עם החברה שלי. דבר זה גורם כמובן לכעסים מצד החברה. יש אצל בתי גם קנאה כאשר אני יוצא לסופי שבוע עם החברה והיא נשארת לבד בבית. שנינו מודעים לכך שמצב זה אינו תקין ואינו בריא לה ולהתפתחותה כאדם עצמאי, אך יש מצבים שאני מתקשה להעמיד את בתי במקומה ולעמוד על זכותי לצאת עם החברה בלי להרגיש נקיפות מצפון על כך שהיא נשארה בבית לבד. אציין רק שמצב זה אינו תמיד ואינו מוחלט. ברוב המקרים אני אכן יוצא ובתי מבינה שיש לי חיים משלי שאינם קשורים אליה . שאלתי היא איך נכון וצריך להתמודד עם הסיטואציה. הקשר שלי עם בתי הוא תקין , יש הבנה ופתיחות בינינו והיחסים טובים. האם יש צורך בטיפול כדי להתמודד עם המצב?

היי רוני. למרות, שאתה טוען כי בדרך כלל ביתך מבינה את המצב ומאפשרת לך חיי זוגיות, עצם שאלתך, מראה כי התלות של ביתך בך מקשה עליך (וכנראה גם עליה). לדעתי, הליכה לטיפול יכולה לעשות רק טוב לשניכם. בנוסף לכך, אם ניתן, שביתך תיצור קשרים חברתיים עם עוד אנשים (בשיקום, או בכל מקום אחר), הדבר יכול לעזור לה להתגבר על התלות שלה בך, ולאפשר גם לך וגם לה לנהל חיי חברה.

לילה טוב, הדבר הטוב ביותר לדעתי הוא להתייעץ עם אנשי המקצוע המטפלים ונמצאים בקשר עם בתך. כדאי היה לשתף אותם בלבטים שלך (ואולי אם מותר,בתחושה של קצת מחנק שנדמה לי שאני מרגישה בין השורות..). מרבית המשפ' המתמודדות עם בן משפ' חולה נפש מעלים את סוג הקושי שאתה מדבר עליו. זה נורמלי ! זה מוכר ! וכדאי לשאול לדעת המטפלים בה ולהתייעץ איתם לאן לפנות (בהחלט לפנות !). הרי בכל מקרה מי שמטפל בה יצטרך בשלב כזה או אחר להיות בתמונה אם תחליט לעשות שינוי,כך שלדעתי כדאי להתחיל מהם. ולסיום,משהו לא כ"כ קשור שאני מרגישה צורך לכתוב - ההודעה שלך כ"כ רגישה,כ"כ נוגעת... שיהיו לך הרבה כוחות ובעיקר הכוחות לדאוג לעצמך כמו שאתה דואג לבתך. מור.

תודה רבה לך על ההתיחסות הרגישה ומלאת ההבחנות.

יש לי תינוקת מקסימה בת 11 חודשים, ילדה יפה נהדרת ומאוד חכמה. אבל משהוא אחד מאוד מטריד אותי עד היום, זה חוסר הרצון שלה לאכול, וזה לא שהיא לא רעבה. בערך מאז שנולדה היו קצת בעיות, סבלה והתקפלה מאוד מגזים, ולא אהבה את תנוחת ההנקה, לכן מהר מאוד עברתי לבקבוק בתנוחות אחרות כדי שיהיה לה יותר קל, אני חושבת שהילדה שלי מבין מעטי הילדים שסבלו מאוד בערך עד גיל 6 חודשים מגזים. היה מאוד קשה להאכיל אותה, וכל האכלה גרמה להתקפלויות ובכי רב, וכתוצאה מזה לאכול פחות. מאז גיל חצי שנה אני מנסה להאכיל אותה פירות וירקות ואפילו דברי חלב, ולא בהצלחה, זאת אומרת יש תקופות מעטות שאני מצליחה לתת משהוא ואחרי שבוע היא כבר לא רוצה, הייתה תקופה שמצאתי משהוא שאוהבת, מעדן וניל, והרגשתי שהישועה הגיעה, אכלה שבוע שבועיים כל ערב, ומאז לא רוצה לראות את זה, היום חוץ מדייסה אוכלת מקסימום חצי גרבר פירות וגם זה לא בהתלהבות תמיד, בכלל נדיר לראות אותה ממש רוצה לאכול, אפילו דייסה. בתקופה האחרונה משהוא כמו חודש וחצי, ירדה כמעט בחצי בכמויות האוכל, הייתה אוכלת כל 4 שעות, והיום כל 7-8 שעות, ובין לבין לא רוצה לנשנש כלום, פעם אהבה עוגיה ובמבה, היום שוב לא רוצה לראות, לעיתים עדיין רוצה במבה. רוב הכלכלה שלה מתבססת על דייסות, ניסיתי פעמים רבות להרעיב אותה לטובת משהוא אחר, אבל הילדה פשוט לא רצתה לאכול, ופשוט לא יכולתי לתת לזה להמשיך. יש לציין שאני מציעה כל מה שאני אוכלת ועושה, אפילו מתוקים וגלידות, לעיתים יש רצון לטעום, אבל מעט מאוד ולא עיקבי, יום אחד אוכלת שבוע אחר כך לא. לאחרונה גם בבוקר לא רוצה דייסה בבוקר אחרי לילה שלם שלא אכלה, רק אחרי מספר שעות מעוניינת וגם אז רק אחרי שידולים, ושאני מראה לה שאני אוכלת לה מהבקבוק. לפעמים לא רוצה ומזיזה לי את היד, ואחרי דקה רוצה ואוכלת בקבוק שלם. לפעמים אני מרגישה שהיא עושה לי דווקא, ובגלל הלחץ שלי היא מתנהגת ככה, לפעמים אני מרגישה שאילו הייתי מכניסה אותה לפעוטון בגיל 3 חודשים המצב היה אחרת לגמרי, ושאני דפקתי הכל. הילדה נכנסת לגן בספטמבר הקרוב, אני פוחדת מאוד ממה שיקרה, האם תאכל? האם תתרצה? מה יהיה עם המשקל? גם ככה קטנטונת, אומנם באחוזונים היא לא ממש מתחת, אבל עדיין קטנטונת. מה את מציעה לי לעשות, תודה לכל תשובה.

היום בבוקר הצעתי לה דייסה, סירבה. אחרי שעתיים הצעתי שוב ולא רצתה, אכלה לבכות ולהשתולל. לקחתי אותה לידיים ופשוט דחפתי לה את הפיה לפה (על אף שאני מתנגדת לעשות זאת, אבל לפעמים פשוט אין לי ברירה) והיא טרפה בקבוק שלם, אז רעב יש ורצון אין. אני לא מבינה למה ושוברת את הראש מידי יום, מה יהיה היום? אציין שהיו מספר ימים שהחלטתי להרפות, ורק להציע וכשממש תרצה ותבקש לתת לה. אומנם ביקשה, אבל לאחר שעות רבות, ורק כבר שהייתה מורעבת. נראה כאילו שאפילו רעבה עדיין לא דורשת אוכל, אבל אחרי שמורעבת כן דורשת. מצטערת על הסיפור הארוך, קשה לי מאוד, ואני רוצה להרפות לטובת כל המשפחה, ולהגיד לעצמי שתאכל מה וכמה שרוצה, אבל משהוא בפנים לא נותן ליישם. אני יודעת שאני לא פועלת נכון, אבל בטוחה שאם אעשה אחרת הילדה תוריד במשקל, היא עדיין אפילו לא מחזיקה את הבקבוק לבד, ואני מרגישה שאם לא אחזיק לה היא לא תרצה לאכול. כולם אומרים לי יכול להיות שזה בגלל שהיא מוציאה שיניים, ואכן כל תקופה שמוציאה שיניים יש חוסר תאבון גדול מהרגיל, אבל הוא נמשך המון המון זמן, תקופות החוסר תאבון הן יותר הרבה מאשר התקופות שיש לה תאבון. שוב תודה על הסבלנות.

קרו שלום הבת שלי בת 3 והיה לי איתה אותו סיפור עד היום היא רזה ולא אכלנית אבל אל תכריחי זה הכי גרוע , שימי אותה בכסא אוכל שבי לידה ושמי לה בצלחת כל מיני דברים לאכול מול הטלוזיה או לידך במטבח לפעמים הם שקועים בטלוזיה ואוכלים בלי להרגיש , אל תדגישי לה רוצה לאכול ? את שמה לב שהיא כל הזמן אומרת לך לו היא יודעת שאת שמה דגש חזק על האוכל תנסי בכל מידי דרכים לתת לה לאכול כמו ללכת איתה לגינה ולקחת אוכלאו פירות וכשהיא משחקת לתת לה לאכול זה מה שאני עושה עם הילדה שלי לפעמים אני גם יושבת מספרת לה סיפור ומאכילה אותה עצה שלי

קרן היקרה. אם ביתך אוכל רק כשהיא מורעבת, למרות כל האינסטינקטים האימהיים שלך, תני לה לחכות שתאכל רק כשהיא מורעבת. וזה למה? כי א', את מראה לה שאת לא עושה סיפור מנושא האכילה. ב' היא תלמד, בסופו של דבר, שכדי לא להגיע למצב של הרעבה היא צריכה לאכול קודם. חוץ מזה עוד כמה רעיונות. שימי לה צלחת של אוכל ושבי גם את לאכול. תראי לה שאמא אוכלת גם (דוגמא אישית). תאכל- תאכל. לא- לא. הנטייה שלנו לעשות סיפור מאוכל זה דבר שאח"כ הילדים מנצלים היטב (אני מכירה זוג, שהילדה בת 5 ועד היום כדי שהיא תאכל הם צריכים למחוא כפיים. מה יהיה כשהיא תהיה בת 20?). ולגבי הגן- רק יעשה לה טוב. היא תראה עוד ילדים שאוכלים. אף אחד לא יקרקר סביבה במיוחד והגבולות הם מאוד ברורים. אל תדאגי. יעל.

לילה טוב, אולי יש לנו את אותה הילדה ? :). אני מאוד מבינה ומאוד מכירה את התחושה שלך... אבל כל עוד הילדה עולה במשקל,בריאה אני באמת לא מאמינה ב"לדחוף אוכל". כשילד רעב,הוא אוכל. חבל להפוך את עניין האוכל למרכזי/בעיתי או חלילה למאבק כי זה מהר מאוד יוצא מפרופורציות ואז האוכל הוא מזמן לא אוכל,אלא משהו שטומן בחובו את כל היחסים והכעסים. אם תעשי חיפוש בפורום תגלי כמה אמהות מתמודדות עם אותו הדבר. דרך אגב,הקטנה שלי נזונה בעיקר מדייסות עד גיל שנתיים פחות או יותר (אחרת היא צמה..),וגם היום (קרוב ל 3) התזונה כוללת - בשר,לחם בלי כלום,חביתה. זהו פחות או יותר... אמנם רזה אבל מפותחת ובריאה מאוד. דרך אגב, בדר"כ הגן עושה רק טוב... (אצלי אפילו אומרים שהיא אחת הילדות הכי "אכלניות" בגן..). בהצלחה, מור.

קרן יקירה! גם אני בורכתי בילדה לא אכלנית.גם את הדייסה בקושי אכלה חיי היו קשים מאוד כל תשומת הלב הופנתה לכמה אכלה היום כמה קלוריות האם תעלה במשקל בטיפת חלב. טקסי אוכל הפעלה ,הצחקה ואפילו האכלת דייסה מתוך שינה (הייתי קמה עד גיל 3 בחמש בבקר להאכיל לפניי שתתעורר) תביני באזו מצוקה הייתי... מניסיון אני מציעה- להרפות מהילדה , ברגע שהרפתי(בסביבות גיל 4) וזה היה קשה הילדה החלה לבד לבקש אוכל, בגן יש שיפור משמעותי והיום כשהיא בת 9.5 רעבה כל היום ומחפשת מה לאכול.......... מציעה לך- תרפי מהלחץ ותזרמי כל עוד היא עולה במשקל ומתפתחת יפה עזבי אותה זה קשה אבל שווה בהצלחה

קראתי היום לראשונה את הפורום בעקבות נושא שמדאיג אותנו בקשר לילדנו הראשון, ומאוד התרשמתי לטובה. אנו הורים לשני ילדים, בן שש וחצי ובן שנתיים. אני מתייחס בשאלתי לילדנו הגדול בין השש וחצי. לאחרונה שמנו לב שהוא סובל מכמות גדולה של פחדים. למעשה במשך השנים היו לו "פחדים קבועים" כגון רצון לישון עם אור או סירוב לישון עם חלון פתוח (הוא מפחד שמישהו יכנס - אנו גרים בקומה שלישית), או סירוב לללכת לבד לחלק של הספרים בחדרו בלילה אם כל החדר לא מואר - הפחד הוא שמישהו או משהו יצאו מהספרים (על הפחד הזה לפעמים הוא מתגבר). אגב עד היום הוא עובר לישון איתנו במהלך הלילה. כמה מילים על הילד - מדובר בילד מקסים ומאוד כרזמטי - אפשר לומר שהוא מעיין מלך הגן (הוא מסיים השנה גן חובה). הוא גם ילד שמח עם צחוק מתגלגל שלא ניתן לעמוד בפניו, ויש לו ביטחון עצמי. כפי שציינתי לאחרונה בחודשים האחרונים הפחדים התעצמו. התחלנו לשים לב לזה בעיקר כשאנחנו יוצאים מהבית ומביאים בייבי סיטר. זה התחיל בבכי ביציאה שנרגע לאחר כמה דקות (התקשרנו לברר), אבל בפעם האחרונה הוא ממש מירר בבכי שעה לפני היציאה (אליה הוא לא הוכן כהלכה - נאמר לו רק סמוך לפני היציאה שאנחנו יוצאים) וביטלנו את היציאה. הוא היה מוכן אם יגיעו הסבא והסבתא וכיוצ"ב אבל רק רשימה מצומצמת של אנשים (אנחנו לא חושבים שזה קשור לבייבי סיטר). שאלנו ממה הוא מפחד והוא לא רצה להגיד בהתחלה אבל בסוף הוא אמר שהוא מפחד שמישהו יבוא ויקח אותו. שאלנו אותו אם מישהו פעם בא אליו או עשה לו משהו או שהוא ראה דבר כזה והוא ענה שלא ושזה במוח שלו. בעבר לא היו שום בעיות כשיצאנו. לאחרונה הוא התחיל לדבר על פחדים נוספים - הוא אמר שבלילה וגם ביום יש לו מחשבות מפחידות כגון שהוא במקרר ולא יכול לחיות, שהוא במאוורר גדול, שהוא קטן ומישהו מכניס אותו לספר. היום בלילה הוא ביקש בלון והוא "ניפח לשם את הפחדים" (הוא אמר שלמד את זה בחוג יוגה בגן). לאחרונה הוא גם בפעם הראשונה סרב לישון אצל ההורים שלי דבר שלרוב הוא מאוד רוצה. כמה אינדקציות נגדיות - נסענו השבוע לסוף שבוע בחו"ל - הוא נשאר עם הסבתא מצד האם - הוא אמר שהוא לא רוצה שניסע אבל נראה שהוא מתגבר. בסוף השבוע הוא גם ישן אצל אח שלי שאותו הוא מאוד אוהב. השבוע המטפלת לקחה את הילד הקטן עם הסבתא ברכבת והצענו לו להצטרף - לרוב כל הצעה כזאת היתה מתקבלת בהתלהבות אדירה אבל הוא אמר שהוא מפחד. שאלתנו ממה והוא אמר שיהיה משהו על הפסים. כמו כן, אשתי לפני כשנה בחו"ל לקחה אותו יחד עם הבת דודה באוטובוס - אשתי ירדה לקנות כרטיס במכונה אוטומטית והאוטובוס התחיל לנסוע - הוא צעק לנהג והנהג עצר מייד - זה לקח כמה שניות - הוא פחד שזה יקרה שוב ברכבת. בסוף הוא הסכים ללכת כשאמרתי לו שאני אקח אותו עד למושב ברכבת. כשהגענו לשם התברר שאני לא יכול להגיע עד לרכבת אבל הוא הסכים ללכת בקלות בשלב הזה. כשהוא חזר הוא אמר שהיה מאוד כיף ושהוא רוצה לנסוע שוב - זה נראה לי, למרות הדברים שמעורבים בזה, כארוע חיובי מאחר והוא היה שם, התגבר, ואפילו רוצה להיות שם שוב. התייעצנו בהנושא עם הגננת. לדעתה זה קשור למספר שינויים לא קטנים שהוא עובר שיכולים להוביל לחרדות 1. אנחנו נעבור לגור במקום חדש בקיץ. 2. כתה א' - אצלנו יש לא מעט לחץ בגן מהענין לאור זה שההורים הרגישו שהגננת לא מספיק הכינה אותם. לדעתה השינויים הללו גורמים לו לחרדות. לאחר השיחה איתה שאלנו אותו מה הוא מרגיש לגבי כיתה א' והוא נכנס מתחת לשולחן...בשיחה הוא אמר שהוא מפחד שבימים הראשונים לא יהיו לו חברים. אנחנו גם הורים שאולי קצת יותר חרדתיים מאחרים (תזהר כאן, שים לב ל...יכו' - אולי זה גם משפיע?) שוב אציין שבמשך רוב היום אנחנו לא רואים סימנים לפחדים, ויש לו צחוק מקסים ושמחת חיים והגננת גם לא זיהתה משהו מיוחד בגן. אגב נאמר לי שבגיל הזה לפעמים פחדים מתגברים בהשוואה לגילאים קטנים יותר. זה ענין מוכר? נשמח לשמוע את דעתך בענין. תודה.

לילה טוב, אתה בעצם נותן את התשובה בעצמך - "אנחנו גם הורים שאולי קצת יותר חרדתיים מאחרים (תזהר כאן, שים לב ל...יכו' - אולי זה גם משפיע?)..". איך זה יכול להשפיע ? דבר ראשון אני מוסיפה קישור http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/16/xFT/7004/xFP/7004 אמנם מדובר על נושא אחר,אבל הרעיון שעומד מאחורי שתי ההתנהגויות הוא אותו הרעיון. ז"א, איך התנהגות מסויימת הופכת לדפוס. כמו שבדוג' ההיא הבכי נתפס כדרך להשיג קשר/תשומת לב/התייחסות מידית מהאם והפך לדפוס,יתכן שקורה אותו הדבר אצלכם עם הפחד. אתה מתאר אתכם כהורים חרדתיים,כך שאני מניחה שיש "עיסוק" בבית סביב פחדים. ז"א,אזהרות,המנעות,התייחסות מאוד אמפטית ודואגת לפחד של מי מחברי המשפ' וכו'. ילדים יודעים לזהות מאוד בקלות מהם הנושאים הרגישים אצל אבא ואמא ולומדים "לתקשר" עם ההורים דרך הנושאים האלה. אני חלילה,לא מתכוונת שהם עושים זאת כדי לנצל אלא מן דרך תקשורת. אם תצטרכו עזרה מעבר לכך,אני כאן. מור

מור שלום, תודה על תשובתך. נחשוב על הנקודה שהעלית, אולם אני עדיין תוהה שכן לא התשנה משהו מיוחד אצלנו ואם כך מדוע זה לא היה כך תמיד. אני כן מרגיש שיש שינוי בחודשים האחרונים אצל הילד בלי שהיה שינוי אצלנו. אז האם זאת הסיבה? וכיצד מתמודדים?

אני גרוש כשלוש שנים יש לי שני בנים הגדול בגיל 11.5 והקטן בגיל 7 הילדים גרים אצל האם מגיעים אלי אחת לשבוע וכל שבת שניה הבעיה עם הילד הגדול מבחינה חומרית(צעצועים טלויזה וכו..) ואהבה מקבל משני ההורים כעיקרון הוא די מצליח בלימודים , בשנה/שנתיים אחרונות הרבה פעמים קורה שהילד מגיב לא רוצה להכין שיעורים ...לא רוצה ללכת לבית הספר ....לא רוצה לאכול ....לא רוצה ....מסתגר בתוך עצמו לא רוצה לדבר לא רוצה להקשיב .אומר תעזבו אותי לנפשי ... לאחר שיחה שיכנועים קצת בטובות קצת בכוח הוא מבין שאין לא בררה ומבצע את החובות שלו ניסינו גם לעזוב אותו לנפשו לא ללחוץ עליו בנושא הלימודים אז קורא הרבה פעמים שחוזר עם הערה ביומן על אי הכנת שעורים ...והסיבה שכחתי/לא מעניין אותי / קשה לי.... מבחינה חברתית הוא לא ילד המוקף בחברים הערכתי שחלק המעיניין פינוק וחלק חוסר ביטחון עצמי ראיתי שאוהב לשחק כדורסל ולכן חלק גדול מהפגישות שלנו נפתחות במשחק כדורסל ניסידי דרך זה להעלות את הביטחון העצמי שלו להראות לו שהוא גבוהה יש לו יתרון על חבריו והוא מפעם לפעם משתפר קולע יותר טוב וגם כאן כבר יש לו יתרון במשחק עם חבריו לכיתה ,אני מראה לו שמצטרפים למשחק ילדים בגילו ואני מפנה את מקומי. באחד המשחקים כשפיספס כמה קליעות החליט שהוא לא מוצלח ...לא יכול ...לא יודע.. אמרתי שלא חייבים לשחק נבוא בפעם אחרת ,אולי הו עייף היום, תגובתו לא רוצה לעלות לבית ..לא רוצה להמשיך להתאמן ...רוצה להשאר בצד המגרש (בשמש ) סגור עם עצמו ולא לעשות כלום , לאחר התעקשות ארוכה עלינו לבית (עד שהצלחתי להגיע למצב של שיחה שיפתח לקח הרבה זמן) לאחר שיחה ארוכה הבין שהוא כן יכול ומסוגל . אודה מאוד לתגובתך

לילה טוב, ברור מההודעה שאתה מאוד קשוב ומכיר את הילד. אתה מתאר התנהגות מסויימת אבל לא ממש שואל שאלה. כדי שאענה על השאלה שלך,אחכה שתשאל שאלה ספציפית ואשמח להתייחס :). מור.

אחדד את שאלתי 1. כיצד להגיב ? כאשר הילד מתנהג .......לא רוצה להכין שיעורים ...לא רוצה ללכת לבית הספר ....לא רוצה לאכול ....לא רוצה ....מחליט שלא יודע לשחק כדורסל אומר שלא יצליח לעולם ...מסתגר בתוך עצמו ,לא רוצה לדבר ,לא רוצה להקשיב .אומר תעזבו אותי לנפשי ... מגיע למצב של אפטיות חוסר רצון לעשות משהו כדי לצאת מהמצב בו הוא נמצא האם לעזוב אותו לנפשו ? גם שהדבר יכול להזיק לו ( כאשר לא יכין שעורים...ישאר למטה דווקה בשמש החמה ...) 2.כיצד ניתן למנוע שלא יגיע למצב הזה ? של הסתגרות , התעקשות להשאר במצב של חוסר מעש אפטיות . 3.כיצד להעלות לו את הביטחון העצמי שתמיד יאמין בעצמו ? מודה על תשובתך דוד

ביתי בת 5 ואוהבת מאוד לאכול (מאז שנולדה). כל היום היא עסוקה מה היא תאכל עכשיו, מה לקינוח, ואחר כך ממתק, וכשהולכים לאירוע שיש גישה חופשית לאוכל, היא אוכלת ללא מעצורים, ונדמה שאין לה נקודת שובעת ואם אני לא עוצרת אותה היא לא עוצרת לבד. אני מוצאת שאני כל הזמן מנסה לבלום אותה כדי שלא תפריז וזה מעסיק מאוד אותה ואותי. היא מגלה נטיה להשמנה. אני חוששת שהנסיונות שלי לעצור אותה והפחדים שלי שהיא תהיה שמנה מחמירים את הבעיה. האם יש למצב זה רקע אורגני בהכרח (הורמונלי?) או פסיכולוגי? האם אני ובעלי צריכים להתערב? אני חוששת ליצור אצלה בעית אכילה בגלל החששות שלנו שהיא תשמין. אציין שהילדה גדלה בסביבה מאוד אוהבת ומקבלת המון אהבה (כך שאם יש לה חסך במשהו אני לא יודעת מה?) וכן שאני ואביה לא שמנים. בתודה מראש.

צהריים טובים, באפן כללי כדאי לא להפוך את נושא האכילה לנושא מרכזי,לבעיה. כדאי להמנע מעיסוק יתר. מה כן אפשר לעשות ? 1. הרבה פעילות גופנית - חוג שחיה (מנסיון מאוד עוזר),רכיבה על אופניים... 2. את יכולה לפנות לדיאטנית (דרך קופ"ח או אחרת) שמתמחה בילדים (רצוי ללא הילדה) ולהתייעץ איתה. לקבל "טיפים". 3. אפשר להחליט שאוכלים x ארוחות (בהן ללא הגבלה) ולא יותר. ונגיד חטיף אחד וממתק אחד,שהיא יכולה לבחור. ז"א,מן תוכנית כזו וחוץ ממנה לא לדבר על זה. מקווה שקיבלת רעינות. אם תרצי שאוסיף,אני כאן, מור.

שלום רב, בני אוכל מגוון מצומצם מאוד של מאכלים.לאחרונה כל ארוחה הינה מאבק ממושך של מעל חצי שעה, שמסתיים בבכי של הילד ובפליטה (יריקה) של המזון שבפיו והילד ממש כמעט ומקיא. המנות שאני מוזגת לו אינן גדולות כלל וגם אותן הוא לא מסיים. חשוב לציין שהילד מתפתח יפה בגובה (117 ס"מ משקל 17 ק"ג) והוא ילד שמח וחיוני. המצב כיום בלתי נסבל ! גם כשאני מבשלת לו מה שהוא מבקש הוא לא מסיים את המנה שאני מגישה לו. הוא סופג איומים ולחצים רבים בעיקר מאביו ולדעתי הדבר פוגע בקשר ביניהם (הילד סיפר לי ששיקר לאבא בנוגע לכמות האוכל שאכל וביקש ממני לא לגלות...) שאלתי היא האם להמשיך ולאלץ אותו לאכול ולריב עימו על כל ביס או להניח לו לנפשו ולתת לו לאכול רק מה שהוא רוצה מהארוחה ? אנא תשובתך בהקדם.

צהריים טובים, בעבר עניתי מס' פעמים בנוגע לאותו נושא (את יכולה לעשות חיפוש). ישנם ילדים שאוהבים לאכול,ישנם כאלה שפחות. אני לא רואה בזה בעיה כל עוד הילד מתפתח יפה ובריא. לדעתי,חבל להרוס את היחסים (והם ילכו ויתדרדרו) בינכם,והכל כדי שיוכל עוד פרוסה או פחות. האם באמת כדאי להגיע למצב שבו הוא אוכל "כמו שצריך" אבל מדוכא/משקר/מופנם.... ? לדעתי אף מזון בעולם לא שווה את הפגיעה הזו ביחסים. כל עוד המצב הבריאותי טוב,כדאי להפסיק להלחם !. מור.

לוקחת הכל מדי ללב, נלחצת בקלות, מפרשת דברים שנאמרו בפרשנויות מעבר לנאמר, קנאית, צרה עיני באחר, נוטרת טינה. אמי מאד דומיננטית, שתלטנית, יחסי עימה גרועים. מאד מאד מעוניינת להבין, מה בדיוק בחינוך של הורי - בעיקר אימי, גרם לי להיות כזו. היתי מאד מעוניינת להרחיב ולקרוא על כך, אנא תנו קישורים רלונטיים, ספרים מומלצים. מה ניתן כיום לעשות, קודם כל בשביל 'לצאת מן המעגל' ולא להנחיל זאת לילדי, וכמו כן לשנות את מה שניתן בי?

צהריים טובים, את שואלת שאלה מאוד כללית. באופן כללי,כשרוצים להבין קצת יותר מה הורינו הנחילו לנו כדאי לפנות לטיפול. הרי בשום ספר לא ממש כתוב על הורינו או עלינו.... מור.

מכתב שנכתב למגירה..............שאם יגיע היום שלא תיהיה לבן רק הפתעה כי אם גם הסבר ממני האמא. . ד"ר יקר מה דעתך?? איך חיים עם כזה דבר. מה שכתוב זה מעט ממה שעברנו איתו לא בילדות שאז להורים כאילו שליטה... כי אם מהיום שהתחתן עם האשה ... שרק ריב ומדון עשתה וגרמה במשפחה. אני יודעת שהילד בו ה 35 כואב ורגיש אך הוא מתנהג בדיוק הפוך . אני מבינה שהוא נמצא בין הורים - לאשה אמא לילדיהם. אני יודעת גם שהיו ויש פערי מנטאליות בין המשפחות. גם הבן יודע. אך היכן אנו הורים???? מזה חודשיים נתק מוחלט. התחצפו אצלנו בבית בגלל שבעלי פנה לבת שלהם בת ה-4 בדרכו שלו ומכאן שזו בוודאי לא הסיבה יצא כל הרפש מצידם. אגב ההורים שלה הורים טובים מאוד ומנוצלים מאוד על ידם.... ובאחת ההזדמנויות שדיברנו.... אמרה כלתי שהוריה לא עושים מספיק. אני לא נפגשתי בהורים כמו הוריה שעושים יותר. סליחה על אורך המכתב. גם הכאב שלי כאורך הגלות. בעלי חזק ממני. אחרי המחלה שהיתה לו.... שינה את התרגשויותי. תודה וחג שמח. יום רביעי 27 אפריל 2005 ל.........(בן שלי) ביום 21.4.05 יום חמישי צלצלת בבוקר לשאול היכן היינו אתמול. אבא היה אצל השכנים ללא הנייד ואני רצתי לחנות שבה קניתי מתנות לחג הפסח שמתקרב בעוד שבוע כאשר המוכר ניסה לסדר אותי וחישב לי פעמיים דבר אחד. אחר הצהורים צלצלתי לשאול אם אתם יכולים להגיע מחר ערב שבת לקפה על מנת שלא אטרח ואעבוד קשה שבוע לפני פסח. כמו תמיד עניתי שבוודאי וכנראה שכאן היתה שוב הטעות שלי שרציתי כתמיד לרצות ולהיענות בחיוב. הכנתי ארוחת ערב בשמחה כמו שאני לאחרונה עם אבא מכינה. הגעתם עם שלושת הילדים כאשר אבא ירד מהמקלחת מלמעלה. ........הילדה נרדמה בדרך נכנסה כעוסה ואבא שלא לטעמך פנה אליה ואולי שוב ואולי בפעם המי ידוע כמה .... ושאל אם היא שוב ברוגז. ומכאן ועד לכתיבת שורות אלו חזרו הדברים המכוערים והמצערים אותי תמיד ומאוד כאמא. בהמשך הקטנה בת ה 4 ............... ואבא כמו אבא שלך! ואתה! הגבת והערת לאבא שלך בחוצפה רבה וגדולה מדוע אינו מניח לבת שלך. בהמשך אשתך התערבה והצטרפה אליך על מנת ל"הגן" עליך וצרחה על אבא שלך! על מה??? אותה אשה שלך היא החברה שהכרת בצבא ושאתה בחרת בה והצגת אותה בפנינו כחברה שאותה עמדת לשאת. לא אנחנו בחרנו בה כי אם היא בחרה בנו כמשפחה. היא קבלה שם המשפחה של אבא שלך. לפיכך ובכל מקרה ובשום פנים ואופן היא אינה ברת זכויות על החיים שלנו וכמובן לא על החובות שלנו אליך ואליה. אתה נולדת לנו כבן אח לאחותך ולבת שלנו. אתה בן שלנו ותישאר כל חייך הבן שלנו גם אם בחרת לחיות את חייך כפי שבחרת.- את ההורים לא ניתן להחליף! המריבה הקודמת אחת מהרבות האחרות היתה כאשר עבדתי ...................וחזרתי הביתה בשעות החושך דרשתם שאבוא לעזור לאשתך עם שני הילדים הקטנים שלכם. ההרגשה שנתת לנו ושבהתאם אתה מתנהג הינה כי חייבים לך!. יש לך טענות שההורים לא לטעמך וזאת נאמר על ידך שוב בפעם האחרונה בשבת 23.4.05 כאשר הגעתם כאילו להסדיר למחרת - את החוצפה מערב שבת 22.4.05 ובאותה שבת נאמרו דברים שאסור היה לנו כהורים להרשות לכם כילדים חצופים לומר בביתנו. גם אם היה טעם או מקום לומר טענה או כעס כל שהוא אין שום מקום לומר אותם בצורה שנאמרו הדברים כאן וכך בביתנו באותו מוצאי שבת -שבוע לפני ערב פסח. יצאת מפתח הדלת ואמרת כי "פסח זה לא נתראה", אשתך לא רצתה לוותר והוציאה מאבא לשאלתה: "איך ממשיכים הלאה לגבי ליל הסדר – אבא אמר נמשיך.... שענה כפי שענה כי הוא אבא הרגיש מה שאני מרגישה כל השנים. להחליק ולנסות לזרום למרות שתמיד היה קשה. באותו לילה לא עצם אבא עיין ולמחרת בבוקר היה נחוש בדעתו כי יאמר לכם לא להגיע לליל הסדר. רק בשנה שעברה נפגם ליל הסדר אחרי כל הטרחה וההכנות שלי. אחותך דיברה בזמן קריאת ההגדה עם בעלה וזה לא היה לרוחך והחלטת לקום משולחן הסדר בעת קריאת ההגדה .....מבלי להתחשב באף אחד, התיישבת בצד.... הסדר נפגם ואף לא אכלנו. למרות כל הטרחה וההכנות הגדולות. שכחת אולי כי אתה לא בבית ושאתה "אורח" בבית ההורים ועליך לכבד את הסדר בביתם. קמת והסדר נגמר טרם שהתחיל. החלטנו כולנו לעבור על מקרה זה ואולי בגלל שזה היה ערב ניתוח העין של אבא . לא פעם אמרת שיותר מריבות לא יהיו. ב- 16.5.05 ימלאו לך 35 שנים!!!! וטרם למדת לכבד את הוריך מולידך. נולדת לנו לפני 35 שנים ומאוד שמחנו שקבלנו גם בן. בכית כילד יום ולילה. התחלת את הלימודים בביה"ס לא אהבת ללמוד. אתה מאשים את ההורים שלא למדת גם זאת שמענו. סיימת עממי ועברת לאורט אני! מהתקציב הדל שלי אז ! דאגתי לרכוש לך ציוד חדש חדש וכמו שאתה רצית ( לוח שרטוט הכי יקר שהיה בחנות ) לקראת התיכון. לא למדת גם באורט. היית שובב גדול. כל שיחות המוטיבציה של אבא מולך לא עזרו. לא הקשבת. אבא "איים" כי אם לא תלמד ולא תעבוד בזמן ששכבת ימים שלמים על המיטה בחדרך הוא לא יעזור לך. אבא שלך אדם עם עקרונות ואתה כבנו היית חייב להכיר בו כמות שהוא לטוב ולרע. אכן התגייסת לצבא ואנו ליוונו אותך לכל אורך השרות לכל מקום עד לחוצפה החוזרת שלך. אני לא זוכרת כרגע מה ולמה אך אני זוכרת שאבא החליט שלא מגיע לך שנגיע אליך יותר. כשהגעת הביתה בחופשות התנהגת כמו שהתאים לך ללא התחשבות ויחס להורים. אני זוכרת כי תמיד קבלתי באהבה כל חבר או חברה שלך באירוח מלא וארוחה. כשהתגייסת קניתי לך את כל מה שאבא התנגד ואני זוכרת את סוודר הטלאים והשרשרת זהב גולני. גם אז באמצעים הדלים שהיו לנו תמיד רציתי ועשיתי ולמרות זאת - לא הצלחתי לרצות אותך. המשכת להתנהג בחוצפה. היום אני מבינה שכבר אז היו הדברים ללא הערכה. לאחר הצבא ולאור ההרגשה הרעה שלך בבית עברת לצריף במשק של אחותך. ניתן לכתוב עמודים ארוכים ומלאים על ההתנהגות שלך ושל החברה שלך אז והיום אשתך. התנהגת כמנהג בעלים על משק אחותך כאשר שכחת אתה דייר – שוכר אצל אחותך. מקרה אחד לפחות אני זוכרת כאשר הכנסת אותנו ואת אחותך מהגינה הביתה ה כי אתה ציפית לאורחים שלך. ואנו אכן נכנסו הביתה והשארנו לרשותך את כל הגינה. לאחר שנים.................עזבתם את המשק של אחותך בכעס. שוב מריבה. המשכתם לגור באותו מושב . השלמנו לאחר קושי רב. וויתרתי והגעתי ובקשתי. ו- השלמנו ולזמן קצר שוב. תמיד היו לך טענות וחוצפה . אני חושבת שאתה לא מכבד את הוריך ואתה לא מבין את צורת ההתנהגות המביישת שלך. אני יודעת ובטוחה כי יגיע היום ותבין. אבל............... אני לא יודעת איפה ואיך נהיה אני ואבא. עזבתם את המושב שבו גרתם והתרחקתם בכעס לעיר במרחק של כ- 75 ק"מ מאיתנו. עזבת אמא כואבת ובוכה.... התקשרתי אליך ביום ההעברת הדירה - לנייד והשארתי לך הודעה "במזל ובהצלחה" ואתה לא טרחתי לחזור אלי לאחר ששמעת את שלי הברכה. בכיתי רבות כי אבא היה נחוש והחלטתי כבר אז!!! במאמצים רבים יזמתי אתך פגישה ולי היום גם הכאב והבושה מההרגשה הלא נעימה שנתת לי וההתייחסות שלך אלי באותה פגישה. בכיתי מולך כמו ילדה קטנה וניסיתי להסביר לך, כאמא שרוצה את שלום הבן והמשפחה שלו. התנהגת בשחצנות ונפרדת ממני איך שנפרדת למרות שהתחננתי שתבוא איתי הביתה לאבא. אמרת לי כי בחיים לא תגיע. אתה בוודאי זוכר. למרות............. זאת.... ובהמשך הגעתם. תודה. מאז עברו כשלוש שנים וקצת וזה שוב כמו חלום למרות שנזהרתי ולמרות שעשיתי כל שרציתי ויכולתי והסיפור חזר והגיע. שוב כבר חודשיים שיש נתק. ולמה???? בגלל שאתם התחצפתם לאבא שדיבר לבת שלכם בת ה- 4 כסבא והילדה התחילה לצרוח.................. למחרת הגעתם שוב כאילו להסדיר את העינינים ובמקום להסדיר הגעתם מלאים בחומר נפץ... ונאמרו על ידך ועל ידי אשתך דברים מלאי חוצפה, זלזול, חוסר הערכה וחוסר כבוד מוחלט להורים. התנפלת עלי כי צלצלתי לאביה של אשתך להגיד לו מזל טוב. דיברת אלי בידים מורמות ומזולזלות?? למה??? רציתי לפרגן לאשתך ולאביה ומה רע בכך?? הפעם יש לי הרגשה שהדמעות שלי מהכאב והצער שאתה גורם וגרמת לנו כל השנים פשוט ו נגמרו. באיזו זכות אשתך מנהלת לי את המצב הכלכלי שלי מה אני קונה לעצמי ולבית ומה אני קונה לבת שלכם ליום ההולדת. גם בעבר הרשת לאשתך לדבר בחוצפה גיבית אותה. ביום הולדתי 50 אשר נחגג בגינת אחותך – הוזמנת למרות שלא דיברת שוב עם המשפחה. חלפת עם הרכב שלך ליד כל אורחי מבלי להבין כמה זה כואב ופוגע באמא ואבא. גם על זה "סלחנו" כלומר זמרנו הלאה. אבא שלך כל השנים ידע והבין מה שאני לא רציתי להבין. לאבא היתה הדרך שלו אך אני התנגדתי כי אני אמא וכנראה שכאן הטעות הגדולה שלי. כל מה שלא קבלת מההורים שלך היה כרוך בווכוחים רבים שלי עם אבא שלך עד להכנעה של אבא. אבא ראה את הנולד אך אני סרבתי וסרבתי להאמין ולקבל. אולי כי אני אמא לשני ילדים שילדתי באהבה ובצירים. גם מתנה לברית של הבן שלך אבא החליט שהוא רוצה לקנות לך רק מצלמה. בסחיטה הצלחת להוציא ממני מול מריבות עם אבא 2,500 ¤ בנוסף למצלמה. ובערב שבת אשתך אמרה שלא קבלתם כלום לברית של הבן. לברית של ....... הבן השני..... לאחר וויכוחים רבים עם אבא הצלחתי שתקבל 5,000 ¤. ובהמשך יום ההולדת שלך לפני שנתיים שעון יקר ב- 4,000 ¤. בכניסה לבית המושכר בישוב בו אתם גרים היום קבלתם 2,000 ¤. לאוטו שקניתם לפני כ- 7 שנים קבלתם 2,000 ¤. ואז.... רבת איתי וכעסת שלא קבלת ממני אפילו בובה לאוטו! חשבתי שאתה צוחק. לא האמנתי שהתכוונת לבובה. עגלת סופר אחת אני זוכרת בסך 680 ¤ בחצי חינם. 800 ¤ מהארנק שלי לאשתך כשרבתם לפנינו בנושא כספים שחסרים. אם ראית מגהץ אדים אצלי והתלהבת קבלתם כזה. מזכירה לטלפון קבלתם. מחבת חשמלית קבלתם. תמיד עוד צחקת עלי שאסור לכם להתלהב לידי כי מיד אני מגיבה ונותנת. אלה מעט מן הדברים הקטנים ואת האחרים קשה לי לזכור לא בגלל שלא היו אולי אפילו בושה להזכיר כי לאשתך הבאתי חולצות שהיא לא מעריכה ולמרות זאת לובשת. בושם ובכל הזדמנות פינוקון אפילו כמו קרם לחות לשער שלה. כאשר אין הערכה אין הערכה לכלום. אני בחיי לא קבלתי מאף אחד אף לא אחד מהסכומים הנ"ל. מה שיש לנו היום זה מעבודתו של אבא במשך 40 שנה עד למחלתו שגם אז לא דיברת איתנו והגעת לבית חולים כאוב ופגוע. ועבודתי שלי 30 שנה. מה שיש לנו היום ואולי ישאר אחרנו כדרכו של עולם יכלתם להנות אתה ואחותך. אבא כבר לפני שנים החליט שלא זה מה שהוא רוצה וזאת לאור ההתנהגות המכוערת שלך לכל אורך הדרך. הדבר נעשה בעבר כרצונו של אבא...... ולאחר שהגעת וחזרת להוריך עמדתי שוב מול וויכוח מול אבא והדברים תוקנו גם לטובתך. אבא לא היה שלם עם התיקון גם בימים שכאילו היחסים היו טובים, כי לא מלאת בכלום ממש בכלום בהתייחסות ובכבוד מול הוריך ולא היו לנו דרישות מוגזמות רק דרישות של כיבוד וכבוד. עם עברת על כביש החוף לכוון טבריה אתה לא מצאת לנכון לעבור לראות את ההורים. ענית לי בחוצפה כי פעם... שאתה כבר נוסע אם אשתך לחופשה אין לך זמן להכנס אילנו. גרמת לנו לא לשאול, לא להתערב, לא לבקש, לא לצפות, לא להזמין. אם שאלת פעם.... היכן אתם בפסח אשתך עשתה מזה מריבה. ..... כי אשתך רצתה להיות אצל הוריה, מובן ומכובד, ואני רציתי רק לדעת איך להיערך לחג. אם שאלתי פעם בעבר אם אתם מגיעים לערב שבת נאמר לי שזה התור להורים של אשתך ואיזה שאלות אני שואלת. פשוט איבדתי את היכולת בלדעת איך ניתן לרצות אותך ואותכם. . אם עניתי לשיחת טלפון בנייד של אבא כשהוא לא באזור...... אמרת כי גמרתי לך את המכסה השבועית. אם דאגתי לבריאותך .......... בהדסה ............... אני הסטרית!. ומה אני פתאום דואגת.אם דאגתי לתוצאות בדיקת הסיטי ....... פתאום אני דואגת. מה מותר לי כבר.??? לקבל את החוצפה של אשתך בבית שלי שהיא מעירה לי על שאני לועסת מסטיק ויש לי שפת גוף גסה. שהיא מתביישת במתנה שהבאת ל.....ליום הולדת –4. שלא קבלת מאתנו כלום. כלום . אבא בכוונה שאל אותך מספר פעמים על מנת לתת לך שביל ואתה נשארת בשלך. אמרת שהית עוור מול ההורים של אשתך ופתחת את עיניים. שגרמתי לך למריבה עם אמה של אשתך לאחר הברית של בנך הראשון. אשתך התנפלה עלי בבת האחרונה שהיתם כאן שאני זו שגרמתי למריבה בינך לבין אמא בגלל מה שאמרתי לך. אמרתי מה שאמרתי כי מותר לאמא להגיד לבן ולשאול. הלא.?? אסור היה לי לומר לך גם אז מה שאני חושבת. אשתך אמרה שתמיד אני זו שמסכסכת. צלצלתי בשבת הגורלית לאבא של אשתך להגיד מזל טוב. אשתך היגבה על כך כי מה יש לי לצלצל להוריה כאשר בחרנו להתנתק מהם 15 שנה. הגבתם למעשה זה שלי בליגלוג. הרי טרם עברה שנה שאני ארגנתי ופרגני לאשתך והזמנתי את הוריה ואחיה לבית החדש שלנו לחגוג לאשתך יום הולדת בהפתעה. וזאת התודה??? ובהמשך התריאנו עם ההורים שלה ביום העצמאות שעבר בכל ימי ההולדת, בהדסה עת שקבלת את הטיפול שקבלת ובטלפונים בערבי חג. היה קשר. אתה מתלונן שאנו לא משחקים עם הילדים כמו סבא וסבתא. בחמסינים כאשר אתה ישנת על הספרה הלכתי לגן השעשועים עם הילדים שלך הנכדים שלי. קניתי ברכה לגינה שילדיך שיחקתו בקיץ שעבר ויוכלו להנות ואכן הברכה מולאה במים בשנה שעברה והילדים חגגו. אשתך כעוסה שאני לועסת מסטיק ותופרת או סורגת. באיזו חוצפה מותר למישהוא להעיר לי. אשתך אמרה שאני הופכת דברים והיא לא אמרה כך והתכוונה לכך.............. אתה אמרת ואומר שהיא "מעגלת פינות" אני לא רוצה לומר שהיא "משקרת" .......ממציאה ומדמינת. אמרת שאני חולת נפש כששאלתי אותך למה אתה מדבר אלינו כך האם אתה שונא אותנו?? ענית שהיתה קובר אותנו במקום בבו. ( הסבתא שלי) לא הבנתי את התשובה אני בטוחה שגם אתה לא הבנת מה שאמרת. כנראה פלטת מתוך כעס וחוסר מחשבה. אתה הולך לדודתי לבית האבות בשבילי- תודה רבה. אמרת שעשית המון המון בשבילנו ולא מעריכים אנו כלום- תנסה לחשוב מה עשית בשביל ההורים שלך?????? מעבר לכך שהרשת לאשתך בנוכחותך ויחד איתך לדבר אל ההורים שלך בחוצפה רבה. אשתך אמרה שאני קונה תכשיטים בשקל וחצי. ושאני בחובה מול המתנות שלכם???? אף מתנה שלי לא שווה. כעסת ששאלתי איזה תיק לקנות לבן שלך לקראת כתה א'. שוב ליגלוג. אשתך אמרה שאין לי כסף היום כי איני עובדת אך אני קונה כונניות לבית שלי ושזה סדר עדיפויות שלי- כן אני קונה מה שאני רוצה מהכסף שלי. אמרת שאני עושה רק ארוחות ערב וזה הכל. ושיותר לא תיתן לי לגהץ מידי חודש 50 חולצות שלך שזאת תפתור ב 100 ¤ לגהצן. אני צריכה להעריך את הנשיקה שקבלת ממך???????????.. למה???? אם לא מגיע לי למה נתת לי?????????????? דיברת בזלזול רב ואני פגועה ומתביישת שכך הרשת לך לדבר אלי. הייתי צריכה לפתוח לך את הדלת ולהראות לך את הדרך החוצה. לא עשיתי זאת כי האמנתי ורציתי להאמין שתתעשת!!!!! ימי הולדת של אחרים אתם אף פעם לא זוכרים. אתם דורשים שיזכרו רק את שלכם. לגיסך היה יום הולדת במרץ בכלל לא התייחסתם. אף יום הולדת של אף אחד מאיתנו אינכם זוכרים. כולנו אני אבא ואחותך זוכרים ומפרגנים לכם בכל יום הולדת של כל אחד מכם וביום הנישואים ואז הביקורת על מה שקבלתם. עם אחותך רבת ולא דיברת שנה על כך שהיא קנתה לבנך לגיל שנה אופנים. כל יום הולדת שלכם אחותך מפרגנת לכולכם ללא הערכה ולמרות זאת אתה מדבר אליה ועליה בזלזול ובלעג. ביום הולדת שלה אפילו לא נזכר להרים טלפון. אלא אם אני מזכירה לך. התרחקתם מאתנו ואמרת לנו בפרוש שנשאר היכן שאנו. אך אתה דורש וניסית לחייב אותנו לנסוע כל שבוע לישוב שבו אתם גרים על מנת להוציא את הילדים מהגן.??? באיזו זכות. מתי אתה הגעת פעם לבקר את הוריך לדבר לספר או לשמוע?????? אשתך רבה איתי כאשר ניסיתי לפרגן לאמא שלה לאחר הולדת הבן שלך -שהבת –4 ..............רוצה רק את הסבתא השניה...........– גם מכאן היתה כמעט מריבה גדולה. עד שאבא התערב ואמר לי להגיד לה שלא נגיע לברית. ואז אתה לשם שינוי התערבת ואיזנת אותה. ילד שלי, עשית הרבה טעויות ומעולם לא ניסית לתקנם. נגררת אחר גרר מזייף, משפיל, וחצוף. אין לי שום ברירה אחרת אלא לקבל את דרכו של אביך. ימים יגידו הכל. השעה מאוד מאוחרת בלילה. אני מרגישה שמכאן ועכשיו אני רק יכולה להתחיל את סיפורי הכואב. אך לא. אני הולכת לישון. אדאג להשלים ולהוסיף.... את הסיפור למגירה............... ליד הצוואה כמו שאבא רצה. אני מרגישה כואבת. פגועה. ומאוכזבת. אמא שילדה בן שמנתק קשר עם ההורים שלו לסירוגין ופשוט בועט אני מאחלת לך ולעצמי שהשכל והבינה יגיעו אליך לפני שתצטרך למצוא ולקבל את ההסבר הנ"ל. אמא. יום רביעי 27 אפריל 2005 ל.........(בן שלי) ביום 21.4.05 יום חמישי צלצלת בבוקר לשאול היכן היינו אתמול. אבא היה אצל השכנים ללא הנייד ואני רצתי לחנות שבה קניתי מתנות לחג הפסח שמתקרב בעוד שבוע כאשר המוכר ניסה לסדר אותי וחישב לי פעמיים דבר אחד. אחר הצהורים צלצלתי לשאול אם אתם יכולים להגיע מחר ערב שבת לקפה על מנת שלא אטרח ואעבוד קשה שבוע לפני פסח. כמו תמיד עניתי שבוודאי וכנראה שכאן היתה שוב הטעות שלי שרציתי כתמיד לרצות ולהיענות בחיוב. הכנתי ארוחת ערב בשמחה כמו שאני לאחרונה עם אבא מכינה. הגעתם עם שלושת הילדים כאשר אבא ירד מהמקלחת מלמעלה. ........הילדה נרדמה בדרך נכנסה כעוסה ואבא שלא לטעמך פנה אליה ואולי שוב ואולי בפעם המי ידוע כמה .... ושאל אם היא שוב ברוגז. ומכאן ועד לכתיבת שורות אלו חזרו הדברים המכוערים והמצערים אותי תמיד ומאוד כאמא. בהמשך הקטנה בת ה 4 ............... ואבא כמו אבא שלך! ואתה! הגבת והערת לאבא שלך בחוצפה רבה וגדולה מדוע אינו מניח לבת שלך. בהמשך אשתך התערבה והצטרפה אליך על מנת ל"הגן" עליך וצרחה על אבא שלך! על מה??? אותה אשה שלך היא החברה שהכרת בצבא ושאתה בחרת בה והצגת אותה בפנינו כחברה שאותה עמדת לשאת. לא אנחנו בחרנו בה כי אם היא בחרה בנו כמשפחה. היא קבלה שם המשפחה של אבא שלך. לפיכך ובכל מקרה ובשום פנים ואופן היא אינה ברת זכויות על החיים שלנו וכמובן לא על החובות שלנו אליך ואליה. אתה נולדת לנו כבן אח לאחותך ולבת שלנו. אתה בן שלנו ותישאר כל חייך הבן שלנו גם אם בחרת לחיות את חייך כפי שבחרת.- את ההורים לא ניתן להחליף! המריבה הקודמת אחת מהרבות האחרות היתה כאשר עבדתי ...................וחזרתי הביתה בשעות החושך דרשתם שאבוא לעזור לאשתך עם שני הילדים הקטנים שלכם. ההרגשה שנתת לנו ושבהתאם אתה מתנהג הינה כי חייבים לך!. יש לך טענות שההורים לא לטעמך וזאת נאמר על ידך שוב בפעם האחרונה בשבת 23.4.05 כאשר הגעתם כאילו להסדיר למחרת - את החוצפה מערב שבת 22.4.05 ובאותה שבת נאמרו דברים שאסור היה לנו כהורים להרשות לכם כילדים חצופים לומר בביתנו. גם אם היה טעם או מקום לומר טענה או כעס כל שהוא אין שום מקום לומר אותם בצורה שנאמרו הדברים כאן וכך בביתנו באותו מוצאי שבת -שבוע לפני ערב פסח. יצאת מפתח הדלת ואמרת כי "פסח זה לא נתראה", אשתך לא רצתה לוותר והוציאה מאבא לשאלתה: "איך ממשיכים הלאה לגבי ליל הסדר – אבא אמר נמשיך.... שענה כפי שענה כי הוא אבא הרגיש מה שאני מרגישה כל השנים. להחליק ולנסות לזרום למרות שתמיד היה קשה. באותו לילה לא עצם אבא עיין ולמחרת בבוקר היה נחוש בדעתו כי יאמר לכם לא להגיע לליל הסדר. רק בשנה שעברה נפגם ליל הסדר אחרי כל הטרחה וההכנות שלי. אחותך דיברה בזמן קריאת ההגדה עם בעלה וזה לא היה לרוחך והחלטת לקום משולחן הסדר בעת קריאת ההגדה .....מבלי להתחשב באף אחד, התיישבת בצד.... הסדר נפגם ואף לא אכלנו. למרות כל הטרחה וההכנות הגדולות. שכחת אולי כי אתה לא בבית ושאתה "אורח" בבית ההורים ועליך לכבד את הסדר בביתם. קמת והסדר נגמר טרם שהתחיל. החלטנו כולנו לעבור על מקרה זה ואולי בגלל שזה היה ערב ניתוח העין של אבא . לא פעם אמרת שיותר מריבות לא יהיו. ב- 16.5.05 ימלאו לך 35 שנים!!!! וטרם למדת לכבד את הוריך מולידך. נולדת לנו לפני 35 שנים ומאוד שמחנו שקבלנו גם בן. בכית כילד יום ולילה. התחלת את הלימודים בביה"ס לא אהבת ללמוד. אתה מאשים את ההורים שלא למדת גם זאת שמענו. סיימת עממי ועברת לאורט אני! מהתקציב הדל שלי אז ! דאגתי לרכוש לך ציוד חדש חדש וכמו שאתה רצית ( לוח שרטוט הכי יקר שהיה בחנות ) לקראת התיכון. לא למדת גם באורט. היית שובב גדול. כל שיחות המוטיבציה של אבא מולך לא עזרו. לא הקשבת. אבא "איים" כי אם לא תלמד ולא תעבוד בזמן ששכבת ימים שלמים על המיטה בחדרך הוא לא יעזור לך. אבא שלך אדם עם עקרונות ואתה כבנו היית חייב להכיר בו כמות שהוא לטוב ולרע. אכן התגייסת לצבא ואנו ליוונו אותך לכל אורך השרות לכל מקום עד לחוצפה החוזרת שלך. אני לא זוכרת כרגע מה ולמה אך אני זוכרת שאבא החליט שלא מגיע לך שנגיע אליך יותר. כשהגעת הביתה בחופשות התנהגת כמו שהתאים לך ללא התחשבות ויחס להורים. אני זוכרת כי תמיד קבלתי באהבה כל חבר או חברה שלך באירוח מלא וארוחה. כשהתגייסת קניתי לך את כל מה שאבא התנגד ואני זוכרת את סוודר הטלאים והשרשרת זהב גולני. גם אז באמצעים הדלים שהיו לנו תמיד רציתי ועשיתי ולמרות זאת - לא הצלחתי לרצות אותך. המשכת להתנהג בחוצפה. היום אני מבינה שכבר אז היו הדברים ללא הערכה. לאחר הצבא ולאור ההרגשה הרעה שלך בבית עברת לצריף במשק של אחותך. ניתן לכתוב עמודים ארוכים ומלאים על ההתנהגות שלך ושל החברה שלך אז והיום אשתך. התנהגת כמנהג בעלים על משק אחותך כאשר שכחת אתה דייר – שוכר אצל אחותך. מקרה אחד לפחות אני זוכרת כאשר הכנסת אותנו ואת אחותך מהגינה הביתה ה כי אתה ציפית לאורחים שלך. ואנו אכן נכנסו הביתה והשארנו לרשותך את כל הגינה. לאחר שנים.................עזבתם את המשק של אחותך בכעס. שוב מריבה. המשכתם לגור באותו מושב . השלמנו לאחר קושי רב. וויתרתי והגעתי ובקשתי. ו- השלמנו ולזמן קצר שוב. תמיד היו לך טענות וחוצפה . אני חושבת שאתה לא מכבד את הוריך ואתה לא מבין את צורת ההתנהגות המביישת שלך. אני יודעת ובטוחה כי יגיע היום ותבין. אבל............... אני לא יודעת איפה ואיך נהיה אני ואבא. עזבתם את המושב שבו גרתם והתרחקתם בכעס לעיר במרחק של כ- 75 ק"מ מאיתנו. עזבת אמא כואבת ובוכה.... התקשרתי אליך ביום ההעברת הדירה - לנייד והשארתי לך הודעה "במזל ובהצלחה" ואתה לא טרחתי לחזור אלי לאחר ששמעת את שלי הברכה. בכיתי רבות כי אבא היה נחוש והחלטתי כבר אז!!! במאמצים רבים יזמתי אתך פגישה ולי היום גם הכאב והבושה מההרגשה הלא נעימה שנתת לי וההתייחסות שלך אלי באותה פגישה. בכיתי מולך כמו ילדה קטנה וניסיתי להסביר לך, כאמא שרוצה את שלום הבן והמשפחה שלו. התנהגת בשחצנות ונפרדת ממני איך שנפרדת למרות שהתחננתי שתבוא איתי הביתה לאבא. אמרת לי כי בחיים לא תגיע. אתה בוודאי זוכר. למרות............. זאת.... ובהמשך הגעתם. תודה. מאז עברו כשלוש שנים וקצת וזה שוב כמו חלום למרות שנזהרתי ולמרות שעשיתי כל שרציתי ויכולתי והסיפור חזר והגיע. שוב כבר חודשיים שיש נתק. ולמה???? בגלל שאתם התחצפתם לאבא שדיבר לבת שלכם בת ה- 4 כסבא והילדה התחילה לצרוח.................. למחרת הגעתם שוב כאילו להסדיר את העינינים ובמקום להסדיר הגעתם מלאים בחומר נפץ... ונאמרו על ידך ועל ידי אשתך דברים מלאי חוצפה, זלזול, חוסר הערכה וחוסר כבוד מוחלט להורים. התנפלת עלי כי צלצלתי לאביה של אשתך להגיד לו מזל טוב. דיברת אלי בידים מורמות ומזולזלות?? למה??? רציתי לפרגן לאשתך ולאביה ומה רע בכך?? הפעם יש לי הרגשה שהדמעות שלי מהכאב והצער שאתה גורם וגרמת לנו כל השנים פשוט ו נגמרו. באיזו זכות אשתך מנהלת לי את המצב הכלכלי שלי מה אני קונה לעצמי ולבית ומה אני קונה לבת שלכם ליום ההולדת. גם בעבר הרשת לאשתך לדבר בחוצפה גיבית אותה. ביום הולדתי 50 אשר נחגג בגינת אחותך – הוזמנת למרות שלא דיברת שוב עם המשפחה. חלפת עם הרכב שלך ליד כל אורחי מבלי להבין כמה זה כואב ופוגע באמא ואבא. גם על זה "סלחנו" כלומר זמרנו הלאה. אבא שלך כל השנים ידע והבין מה שאני לא רציתי להבין. לאבא היתה הדרך שלו אך אני התנגדתי כי אני אמא וכנראה שכאן הטעות הגדולה שלי. כל מה שלא קבלת מההורים שלך היה כרוך בווכוחים רבים שלי עם אבא שלך עד להכנעה של אבא. אבא ראה את הנולד אך אני סרבתי וסרבתי להאמין ולקבל. אולי כי אני אמא לשני ילדים שילדתי באהבה ובצירים. גם מתנה לברית של הבן שלך אבא החליט שהוא רוצה לקנות לך רק מצלמה. בסחיטה הצלחת להוציא ממני מול מריבות עם אבא 2,500 ¤ בנוסף למצלמה. ובערב שבת אשתך אמרה שלא קבלתם כלום לברית של הבן. לברית של ....... הבן השני..... לאחר וויכוחים רבים עם אבא הצלחתי שתקבל 5,000 ¤. ובהמשך יום ההולדת שלך לפני שנתיים שעון יקר ב- 4,000 ¤. בכניסה לבית המושכר בישוב בו אתם גרים היום קבלתם 2,000 ¤. לאוטו שקניתם לפני כ- 7 שנים קבלתם 2,000 ¤. ואז.... רבת איתי וכעסת שלא קבלת ממני אפילו בובה לאוטו! חשבתי שאתה צוחק. לא האמנתי שהתכוונת לבובה. עגלת סופר אחת אני זוכרת בסך 680 ¤ בחצי חינם. 800 ¤ מהארנק שלי לאשתך כשרבתם לפנינו בנושא כספים שחסרים. אם ראית מגהץ אדים אצלי והתלהבת קבלתם כזה. מזכירה לטלפון קבלתם. מחבת חשמלית קבלתם. תמיד עוד צחקת עלי שאסור לכם להתלהב לידי כי מיד אני מגיבה ונותנת. אלה מעט מן הדברים הקטנים ואת האחרים קשה לי לזכור לא בגלל שלא היו אולי אפילו בושה להזכיר כי לאשתך הבאתי חולצות שהיא לא מעריכה ולמרות זאת לובשת. בושם ובכל הזדמנות פינוקון אפילו כמו קרם לחות לשער שלה. כאשר אין הערכה אין הערכה לכלום. אני בחיי לא קבלתי מאף אחד אף לא אחד מהסכומים הנ"ל. מה שיש לנו היום זה מעבודתו של אבא במשך 40 שנה עד למחלתו שגם אז לא דיברת איתנו והגעת לבית חולים כאוב ופגוע. ועבודתי שלי 30 שנה. מה שיש לנו היום ואולי ישאר אחרנו כדרכו של עולם יכלתם להנות אתה ואחותך. אבא כבר לפני שנים החליט שלא זה מה שהוא רוצה וזאת לאור ההתנהגות המכוערת שלך לכל אורך הדרך. הדבר נעשה בעבר כרצונו של אבא...... ולאחר שהגעת וחזרת להוריך עמדתי שוב מול וויכוח מול אבא והדברים תוקנו גם לטובתך. אבא לא היה שלם עם התיקון גם בימים שכאילו היחסים היו טובים, כי לא מלאת בכלום ממש בכלום בהתייחסות ובכבוד מול הוריך ולא היו לנו דרישות מוגזמות רק דרישות של כיבוד וכבוד. עם עברת על כביש החוף לכוון טבריה אתה לא מצאת לנכון לעבור לראות את ההורים. ענית לי בחוצפה כי פעם... שאתה כבר נוסע אם אשתך לחופשה אין לך זמן להכנס אילנו. גרמת לנו לא לשאול, לא להתערב, לא לבקש, לא לצפות, לא להזמין. אם שאלת פעם.... היכן אתם בפסח אשתך עשתה מזה מריבה. ..... כי אשתך רצתה להיות אצל הוריה, מובן ומכובד, ואני רציתי רק לדעת איך להיערך לחג. אם שאלתי פעם בעבר אם אתם מגיעים לערב שבת נאמר לי שזה התור להורים של אשתך ואיזה שאלות אני שואלת. פשוט איבדתי את היכולת בלדעת איך ניתן לרצות אותך ואותכם. . אם עניתי לשיחת טלפון בנייד של אבא כשהוא לא באזור...... אמרת כי גמרתי לך את המכסה השבועית. אם דאגתי לבריאותך .......... בהדסה ............... אני הסטרית!. ומה אני פתאום דואגת.אם דאגתי לתוצאות בדיקת הסיטי ....... פתאום אני דואגת. מה מותר לי כבר.??? לקבל את החוצפה של אשתך בבית שלי שהיא מעירה לי על שאני לועסת מסטיק ויש לי שפת גוף גסה. שהיא מתביישת במתנה שהבאת ל.....ליום הולדת –4. שלא קבלת מאתנו כלום. כלום . אבא בכוונה שאל אותך מספר פעמים על מנת לתת לך שביל ואתה נשארת בשלך. אמרת שהית עוור מול ההורים של אשתך ופתחת את עיניים. שגרמתי לך למריבה עם אמה של אשתך לאחר הברית של בנך הראשון. אשתך התנפלה עלי בבת האחרונה שהיתם כאן שאני זו שגרמתי למריבה בינך לבין אמא בגלל מה שאמרתי לך. אמרתי מה שאמרתי כי מותר לאמא להגיד לבן ולשאול. הלא.?? אסור היה לי לומר לך גם אז מה שאני חושבת. אשתך אמרה שתמיד אני זו שמסכסכת. צלצלתי בשבת הגורלית לאבא של אשתך להגיד מזל טוב. אשתך היגבה על כך כי מה יש לי לצלצל להוריה כאשר בחרנו להתנתק מהם 15 שנה. הגבתם למעשה זה שלי בליגלוג. הרי טרם עברה שנה שאני ארגנתי ופרגני לאשתך והזמנתי את הוריה ואחיה לבית החדש שלנו לחגוג לאשתך יום הולדת בהפתעה. וזאת התודה??? ובהמשך התריאנו עם ההורים שלה ביום העצמאות שעבר בכל ימי ההולדת, בהדסה עת שקבלת את הטיפול שקבלת ובטלפונים בערבי חג. היה קשר. אתה מתלונן שאנו לא משחקים עם הילדים כמו סבא וסבתא. בחמסינים כאשר אתה ישנת על הספרה הלכתי לגן השעשועים עם הילדים שלך הנכדים שלי. קניתי ברכה לגינה שילדיך שיחקתו בקיץ שעבר ויוכלו להנות ואכן הברכה מולאה במים בשנה שעברה והילדים חגגו. אשתך כעוסה שאני לועסת מסטיק ותופרת או סורגת. באיזו חוצפה מותר למישהוא להעיר לי. אשתך אמרה שאני הופכת דברים והיא לא אמרה כך והתכוונה לכך.............. אתה אמרת ואומר שהיא "מעגלת פינות" אני לא רוצה לומר שהיא "משקרת" .......ממציאה ומדמינת. אמרת שאני חולת נפש כששאלתי אותך למה אתה מדבר אלינו כך האם אתה שונא אותנו?? ענית שהיתה קובר אותנו במקום בבו. ( הסבתא שלי) לא הבנתי את התשובה אני בטוחה שגם אתה לא הבנת מה שאמרת. כנראה פלטת מתוך כעס וחוסר מחשבה. אתה הולך לדודתי לבית האבות בשבילי- תודה רבה. אמרת שעשית המון המון בשבילנו ולא מעריכים אנו כלום- תנסה לחשוב מה עשית בשביל ההורים שלך?????? מעבר לכך שהרשת לאשתך בנוכחותך ויחד איתך לדבר אל ההורים שלך בחוצפה רבה. אשתך אמרה שאני קונה תכשיטים בשקל וחצי. ושאני בחובה מול המתנות שלכם???? אף מתנה שלי לא שווה. כעסת ששאלתי איזה תיק לקנות לבן שלך לקראת כתה א'. שוב ליגלוג. אשתך אמרה שאין לי כסף היום כי איני עובדת אך אני קונה כונניות לבית שלי ושזה סדר עדיפויות שלי- כן אני קונה מה שאני רוצה מהכסף שלי. אמרת שאני עושה רק ארוחות ערב וזה הכל. ושיותר לא תיתן לי לגהץ מידי חודש 50 חולצות שלך שזאת תפתור ב 100 ¤ לגהצן. אני צריכה להעריך את הנשיקה שקבלת ממך???????????.. למה???? אם לא מגיע לי למה נתת לי?????????????? דיברת בזלזול רב ואני פגועה ומתביישת שכך הרשת לך לדבר אלי. הייתי צריכה לפתוח לך את הדלת ולהראות לך את הדרך החוצה. לא עשיתי זאת כי האמנתי ורציתי להאמין שתתעשת!!!!! ימי הולדת של אחרים אתם אף פעם לא זוכרים. אתם דורשים שיזכרו רק את שלכם. לגיסך היה יום הולדת במרץ בכלל לא התייחסתם. אף יום הולדת של אף אחד מאיתנו אינכם זוכרים. כולנו אני אבא ואחותך זוכרים ומפרגנים לכם בכל יום הולדת של כל אחד מכם וביום הנישואים ואז הביקורת על מה שקבלתם. עם אחותך רבת ולא דיברת שנה על כך שהיא קנתה לבנך לגיל שנה אופנים. כל יום הולדת שלכם אחותך מפרגנת לכולכם ללא הערכה ולמרות זאת אתה מדבר אליה ועליה בזלזול ובלעג. ביום הולדת שלה אפילו לא נזכר להרים טלפון. אלא אם אני מזכירה לך. התרחקתם מאתנו ואמרת לנו בפרוש שנשאר היכן שאנו. אך אתה דורש וניסית לחייב אותנו לנסוע כל שבוע לישוב שבו אתם גרים על מנת להוציא את הילדים מהגן.??? באיזו זכות. מתי אתה הגעת פעם לבקר את הוריך לדבר לספר או לשמוע?????? אשתך רבה איתי כאשר ניסיתי לפרגן לאמא שלה לאחר הולדת הבן שלך -שהבת –4 ..............רוצה רק את הסבתא השניה...........– גם מכאן היתה כמעט מריבה גדולה. עד שאבא התערב ואמר לי להגיד לה שלא נגיע לברית. ואז אתה לשם שינוי התערבת ואיזנת אותה. ילד שלי, עשית הרבה טעויות ומעולם לא ניסית לתקנם. נגררת אחר גרר מזייף, משפיל, וחצוף. אין לי שום ברירה אחרת אלא לקבל את דרכו של אביך. ימים יגידו הכל. השעה מאוד מאוחרת בלילה. אני מרגישה שמכאן ועכשיו אני רק יכולה להתחיל את סיפורי הכואב. אך לא. אני הולכת לישון. אדאג להשלים ולהוסיף.... את הסיפור למגירה............... ליד הצוואה כמו שאבא רצה. אני מרגישה כואבת. פגועה. ומאוכזבת. אמא שילדה בן שמנתק קשר עם ההורים שלו לסירוגין ופשוט בועט אני מאחלת לך ולעצמי שהשכל והבינה יגיעו אליך לפני שתצטרך למצוא ולקבל את ההסבר הנ"ל. אמא.

צהריים טובים, קראתי את המכתב. אין ספק שכואב לך ואת מאוד מוצפת אבל השאלה שעולה אצלי היא עד כמה את מסוגלת לראות את הצד של בנך ? האם אפשר בשלב כלשהו לשים בצד את ההתחשבנויות (נתתי 4,000,נתתי 5,000) ?. אני חושבת שאם את באמת רוצה לעשות משהו עם המצב כדאי לפנות ליעוץ - א. כדי להפחית מעט את ההצפה. ב. אולי כדי לנסות להבין גם את הצד השני (אני בטוחה שגם הוא זוכר כמה מקרים...). לדעתי,רק אם תהיו מסוגלים (את ובנך) לרגע להבין את הצד השני,מבלי להאשים ולהתחשבן,יכולה להיות תקווה לקשר. קשה לי להאמין שבלי התערבות מקצועית,תצליחו להגיע לכך. בהצלחה, מור.

לגב' וכסמן שלום רב, תודה על תשובתך והתייחוסתך לפנייתי. אשמח ואודה אם תוכלי לתת לי כוון למחשבה למה הכוונה במשפטך: "אבל השאלה שעולה אצלי היא עד כמה את מסוגלת לראות את הצד של בנך". אכן אין ספק שכואב לי מאוד ודווקא מהסיבה שאיני מסוגלת לראות את הצד של בני. תמיד הצלחתי להתמודד ולפתור את "בעיות החיים". בעבר במריבות קודמות עם הבן עשיתי תמיד מה שחשבתי לנכון ויתרתי והלכתי. ה"התחשבנויות" הינן מול ההתחשבנויות של הבן שלי לי, כי הוא זה שתמיד תמיד אומר ומחשבן מה הם עשו..... ומצד שני להסביר את כוונותי לרצות ולמלא אחר הדרישות ולשמור על שלמות המשפחה. (לא עזר לי.) כי הפתגם "אהבה לא קונים בכסף" האם ההורים מחוייבים למלא תמיד אחר כל דרישות הילדים? (בן 35). ולוותר על "תענוגות החיים שלנו על מנת לרצות את הילדים בהתאם לדרישות הילדים. ואז...... להגיע לאותו מקום שבו אנו נמצאים היום. האם חובה על הורים לקבל חוצפה של ילדים. שם אחר להתנהגותם בצעקות ובהתבטאות מכוערת מעליבה ופוגעת -אלינו ועלינו אין לי. האם הבעת כאב של בן היא להיות חוצפן ולצעוק על ההורים. ולהרשות לבן זוגתו (כלתנו) לדרוש ולצרוח אצלנו בבית.? אני בטוחה כמוך שגם הוא הבן שלי זוכר כמה מקרים, למרות שהוא מעולם לא נתן לנו אפשרות להתקרב אליו ולהבין אותו. תמיד הכל בסדר והכל טוב. מתנהג כעריץ, תמיד ובכל מקום דורש..... ובטוח שמגיע לו. ואם לא עומדים בציפיותיו הוא כעוס. אני גם בת להורים היום רק לאמא. לי בת ומשפחתה ומעולם לא קרו דברים דומים למקרים שקורים עם הבן. נהפוך הוא!!!!! וגם מיחסנו עם הבת הבן פגוע. למרות שפעם אמר לי את תצפי ממני להיות כמו .שם הבת. לסיכום... מאיזו נקודת הבנת עלי לצאת? אנא ממך. תודה אמא כואבת

שלום מור כנראה שכבר ענית לי על הבעיה שהפכה לדפוס התנהגות, כשבתי בכתה תמיד היינו סביבה אם זה אני, בעלי ושאר בני המשפחה סבתא, סבא ודודות (היא הנכדה היחידה במשפחה) כל פעם שהיא התחילה לבכות הייתי חולצת שד ומיניקה אותה אם זה בזמן נסיעה ברכב אם זה בחברה, באירועים וכו' הייתי פותרת את הבעיה כך ( היא אף פעם לא לקחה מוצץ) בגיל שנתיים כשהיא הפסיקה לינוק וגם זה לאחר התלבטויות קשות (הפסקת ההנקה היתה בעקבות דלקות חוזרות ונשנות של השד בעקבות גודש) בתור אמא אני חשבתי שהנקה היא המפתח למערכת חיסונית טובה ולכן כל יום הייתי אומרת שאני מפסיקה להיניק וההנקה נגררה עד גיל שנתיים. בתי הלכה לגן בגיל שנה וארבעה חודשים עד השעה 13:30 וכשהיא היתה רואה אותי לא הייתי מספיקה להגיע הביתה וכבר בגן הייתי מיניקה אותה ( רק שהיא לא תבכה) בעניין אוכל מוצק היא התחילה לאכול בגיל ארבעה חודשים מרק ופירות. לגבי השינה רק עכשיו היא נרדמת בחדרה לאחר 3 שנים שהיתה ישנה ביני לבין בעלי. בעלי הוא יותר ותרן וכל פעם שהיא היתה בוכה הוא היה ניגש אליה ומרים אותה מהעריסה אלינו למיטה דבר שאותי תסכל נורא וכנראה היום אנו משלמים על הטעויות שעשינו איתה. האם בגיל 3 אפשר לשנות הרגלים? הרי את הצעד לישון במיטתה היא כבר עושה. כשבתי היתה בת שנה וחצי התחלתי לעבוד אולי גם זה קשור לענין שהיא הייתה רגילה אליי מאד במשך כל התקופה הזאת. אשמח לתשובות ממך.

צהריים טובים, האם בגיל 3 אפשר לשנות הרגלים ? בהחלט !.גם בגיל 30 ובכל גיל אחר.השאלה היא עד כמה רוצים. הנק' היא שאני לא חושבת שבת ה - 3 צריכה לשנות את ההרגלים,אלא אלה שיותר מבוגרים בבית צריכים אולי לשנות קצת את התפיסה לגבי מה זה הורות...:). אמהות או הורות "טובה" אינה אומרת שצריך לס]פק ומיד כל רצון/גחמה... של ילד. חלק חשוב מצמיחה,גדילה והתפתחות היא לדעת להתמודד עם קונפליקטים (כמובן קונפליקטים שמתאימים לגיל.לא בהגזמה). ילד שבכל פעם שהוא נתקל בקונפליקט,רגיל שפותרים אותו עבורו מפתח תלות גדולה בפותר.הילד לא מתאמן ומשכלל את הדרכים שלו להתמודדות (אין לו צורך בהתמודדות מכיוון שהסביבה מתמודדת בשבילו..). יתכן שאני מקצינה קצת את המצב,אבל זה נעשה כדי להעביר מסר. לפני שמנסים לשנות לילדה הרגלים אני מציעה שתשבו ותבדקו ביחד ולחוד מה זה בשבילכם הורות,מה הציפיה שלכם מהילדה (איזה מן ילדה אתם רוצים? ),על איזה צורך ההורות עונה אצלכם ? וכו'. בעיני אין טעם "לירות לכל הכיוונים",אלא לנסות לעשות משהו מושכל אחרי שהשקעתם מחשבה ואחרי שתאמתם ציפיות בינכם. באפן כללי,אחד הדברים החשובים בקשר הורה - ילד,הוא מידת השלמות שההורה מרגיש עם המסר שהוא מעביר לילד. בעיני אדם יכול להשיג שלמות רק אחרי שברר עם עצמו כמה סוגיות וברור לו מה הוא רוצה. אז.... אני מציעה בשלב הראשון,קצת "לשוחח עם עצמך",אחרי זה עם בן זוגך. ואחרי שתבדקי עם עצמך/ם מה הכיוון שלכם,אם תרצי עזרה נוספת,אני כאן. הרבה בהצלחה, מור. דרך אגב,אני אשמח אם תוכלי לפנות למייל שלי.

תודה לך .. אני כל הזמן שואלת את עצמי במה טעיתי והאם אני אמא טובה ??????עמובן קשה לרצות את הילדים וגם קשה להגשים את כל מבוקשם.........ןגם לא כדאי כך שילמדו שלא בקלות משיגים כל מה שרוצים החיים ושלא יהיו מפונקים ..אני שומעת מאנשים על ריב ילדיהם אומרת לעצמי הנה זה טבעי אבל בזמן בריב קשה לי ומאד רוצה שיחיו בשלווה ויאהבו אחד את השני יותר.. מבחינה עספית קשה לי לפנות ליעוץ אולי אוכל לקבל עצות מכם?????????

צהריים טובים, לכולם יש שאיפה להיות "הורים טובים" :). אני לא חושבת שיש דבר כזה "אמא טובה" או "אמא רעה",אני חושבת שיש אמהות ששלמות עם עצמן לגבי מה שקורה עם ובין ילדיהן ויש כאלה שמרגישות שהן לא כ"כ שלמות וזה לא בדיוק מה שהן ציפו לו. ממה שאת כותבת נראה לי שאת עונה לאופציה השניה. לגבי פניה ליעוץ - ישנם אנשי מקצוע שלוקחים 400 ש"ח לשעה אבל יש גם הרבה אופציות אחרות - אפשר דרך קופ"ח (אם יש ביטוח משלים) ואז הסכומים ממש לא נוראים,ישנם ישובים שטיפול דרך השרות הפסיכולוגי החינוכי הוא מסובסד (כדאי לברר), ישנם אנשי מקצוע שעובדים באפן פרטי ולוקחים פחות מחצי המחיר הזה. כמובן שישנה אופציה להגיע לפגישה אחת לשבועיים ולא אחת לשבוע ואז יתכן שמדובר על הוצאה של כ 300 ש"ח לחודש. כדאי לנסות לברר את האפשרויות שקיימות בסביבתך, בהצלחה, מור

מור שלום, בתי, בת כמעט חמש, אחות לתאומים בני שנתיים, החלה לפני כשבוע לפחד מאוד ממפלצות. הפחד תוקף אותה בעוצמה לקראת ערב, כשהיא מתעייפת, כלומר בסביבות שש. היא בוכה בבעתה ומתלוננת שאינה יכולה להפסיק לחשוב על המפלצות. ניתן להשיח את תשומת לבה לכמה רגעים, אבל הפחד חוזר, עד שהיא נרדמת מותשת בסביבות שבע וחצי-שמונה. היא לא מתעוררת באמצע הלילה עם ביעותים. גם אם היא מתעוררת לשירותים היא לא מביעה פחד וחוזרת מיד לישון. אנחנו מרשים לה להירדם איפה שהיא רוצה ועם מי שהיא רוצה, אך זה אינו מרגיע אותה, היא מפחדת מאוד מהשינה. השאלה שבה אני מתחבטת היא האם להרגיע אותה על ידי כניסה לעולם המפלצות ומלחמה בהן, לדוגמה: טקס גירוש מפלצות לפני השינה, פנס מבריח מפלצות, מלכודות שונות, מוזיקה שמפלצות מאוד מפחדות ממנה, מריחת קרם דוחה-מפלצות וכו', או שמא לחבק חזק-חזק ולנשק (עובד גם באופציה הראשונה, כמובן), לגלות המון אמפתיה והבנה לפחד, אבל להסביר ולהוכיח, שלמעשה, אין מפלצות, וזה רק בתוך הראש שלה. נדמה לי שהאופציה הראשונה עלולה להפחיד יותר, כי הרי היא יודעת שאין מפלצות באמת, ואם הוריה משתפים פעולה אולי יש ממש בפחד ואז הוא עלול להתחזק? ואילו האופציה השנייה, אף היא בעייתית, משום שייתכן שכך אין לגיטימציה לפחד, ואנו עלולים להביך אותה. מה שעשיתי עד כה זה לספר לה שהמון ילדים בגילה מפחדים ממפלצות, ושגם אני פחדתי ממפלצות, ושפחדים הם חלק מהחיים ובכל גיל מפחדים מדברים אחרים, ושזה יעבור עוד יום-יומיים, שבוע לכל היותר. אולי קיימת אופציה שלישית? אשמח לשמוע את דעתך, וכן כמה זמן בממוצע נמשכים הפחדים הללו? המון תודה וסליחה על האורך, זהר

צהריים טובים, לדעתי כדאי ללכת עם האופציה הראשונה שהצעת - פנס,קרם... ואמפטיה. תנסי להעמיד אותך במצבה - את מאוד פוחדת מ x,מסבירים לך שאין מה לפחד כי הוא לא קרוב/לא עושה כלום... האם ההסבר באמת יפחית את הפחד ? את הרי יודעת שהוא לא עושה כלום ובכל זאת את פוחדת. (את יודעת כמה פעמים בחיים הסבירו לי שחתולים לא עושים כלום ? ותאמיני לי שאת לא רוצה לראות מה קורה לי כשחתול עובר במרחק של ק"מ ומטה ממני...). באפן כללי להסברים בגילאים האלה יש מעט השפעה,על אחת כמה וכמה בעניין כמו פחד. הסבר הוא רציונלי,מגיע מהראש. פחד הוא לא רציונלי. לכן זו כמו תרופה שלא מתאימה למחלה,היא לא תעזור. בהצלחה, מור.

שלום רב בתי בת ה-3 (בת יחידה), בוכה כל הזמן. הדבר בא לידי ביטוי עם תחילת היום, קרי כשאנו מעירים אותה לגן, הדבר הראשון שהיא עושה זה לבכות. במהלך היום, עד השעה 13:30 היא בגן. אמי מוציאה אותה מן הגן וגם אמי מציינת כי היא בוכה ללא כל סיבה מוצדקת. אנו מתראים בסביבות השעה 16:00 לערך, כל נסיונותי להעסיק אותה אם בקריאת סיפור, צפייה בטלויזיה, משחקים, יציאה מהבית לגן השעשועים וכדומה, תמיד ילוו בבכי. יש לציין כי היא מאוד מפונקת, ומאז שהייתה תינוקת היא בוכה. האם העובדה שהנקתי אותה עד גיל שנתיים קשורה? האם ניתן לשנות זאת או שזהו אופייה? דבר נוסף- היא עוברת למיטה שלנו כל לילה בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר. החלפנו בין החדרים, על מנת שתהיה לה האפשרות לבחור, לעצב את חדרה במטרה שזה אולי ישפיע, אז יש שינוי איטי, לסירוגין. יש ימים שהיא ישנה במיטתה ובחדרה כל הלילה, ויש שאינם.אשמח לקבל עצות.

צהריים טובים, אני לא בטוחה שאני בכיוון,אבל אני מעלה השערה - יתכן שהבכי הוא מן דפוס תקשורת שהיא למדה ? אולי כשהיא היתה ממש קטנה כשהיא בכתה ללא סיבה נראית לעין היא "זכתה" להרבה עיסוק סביבה - ניסית להבין אותה מאוד,למה היא מתכוונת,ניסית לרצות אותה כדי שתפסיק לבכות וכו' ? אני חלילה לא אומרת שלא צריך להתייחס לבכי של ילד. העניין הוא שילדים מנסים הרבה התנהגויות ולתגובת הסביבה יש השפעה גדולה על אילו מההתנהגויות ישארו ויהפכו לדפוס ואילו יחלפו. כדי שאוכל לתת רעיונות שיעזרו לשינוי המצב,אנא התייחסי למה שכתבתי (האם אני בכיוון או לא,נראה לך או לא..) ובנוסף ספרי קצת יותר על הבכי - איך הסביבה (הורים,גננת,סבים) מגיבה היום,איך כשהיתה מאוד קטנה,איך בסוף הבכי מפסיק וכו'. ספרי קצת מה זה בשבילך ךהיות אמא (אני יודעת שהבקשה נשמעת מוזרה,אבל זה חשוב :)) - איך את רואה את התפקיד,ציפיות וכו'. ככל שתספרי יותר אוכל "לחוש" אתכם יותר. מחכה, מור.

שלום! יש לי שלושה ילדים בת 4.5 בת 3 ובן 1. כל הילדים איתי בבית ולא הולכים גן. בתי הבכורה מתעוררת מאוחר בבוקר בסביבות 9:30 וישר מתישבת מול הטלויזיה , בלי לשטוף פנים , בלי לאכול ארוחת בוקר .רק בסביבות 11 אחרי בקשות מצדי ואחר כך צעקות היא מתחילה לעשות משהו באיטיות. אני כל בוקר יוצאת איתם לגן שעשועים אבל אם זה נהייה מאוחר ,אחרי 11 בבקר אני כבר לא יוצאת , כי הילד הקטן נרדם . ואז היא מתחילה לבכות ולהשטולל כי לא יצאנו החוצה. וככה כל יום בערך . בשנה הקרובה היא צריכה ללכת לגן עירייה ואני מסבירה לה שאם היא תתנהג ככה בבוקר היא תאחר לגן ולא תוכל להיכנס ,שהיא מאוד מצפה לו , אבל ההסברים שלי לא עוזרים . אני מקווה שהיא תלך לגן יהיה לה סדר יום יותר מסודר אבל מה לעשות בינתיים , איך להסביר לה שצריך לקום מהשינה לשטוף פנים ,לאכול ואז נצא החוצה לטיול? איך להגביל לה את שעות טלויזיה ,כמו שכתבתי הילדה בבית ואת הפעיליות האחרות מספיקות לה לחצי שעה בדיוק? תודה

שלום גלינה. אל תתעלפי ... אבל בשלט של הטלוויזיה יש כפתור שאיתו מכבים את המכשיר האיום ונורא הזה. אפשר גם להוציא את הבטריות מהשלט או בכלל לנתק את החשמל. אני מאמינה שלפעמים את מטפסת על הקירות עם שלושה קטנטנים בבית אבל ככל שתקדימי לקבוע כללים ברורים - טוב יותר יהיה לכולכם. לפעמים הסברים לא עוזרים והתשובה הכי מרגיזה אבל הכי טובה היא "כי אני אמא שלך וככה אני אמרתי" ילדה בת 4.5 שרוצה עכשו לראות טלוויזיה ,לא רוצה לשמוע הסברים. לא מעניין אותה. זה גיל שבו עדיין קשה לדחות סיפוקים ולראות לטווח ארוך יותר. חוץ מזה, מה דעתך להעיר אותה בבוקר בשעה קבועה ? במקום לחכות שהיא תתעורר ? את האמא, לא היא . ולא מתוך ראייה של "אני הבוס" אלא מפני שאם היא לא תלמד סדר וארגון - לה יהיה קשה מאד להסתגל ולהתרגל לכך מאוחר יותר בחיים. חשבת אולי מה יקרה אם הטלוויזיה יום אחד תתקלקל ? בהצלחה .

צהריים טובים, ילדה בת 4.5 היא ילדה גדולה,שזקוקה כבר למסגרת של גן. לדעתי,חבל שהיא לא החלה ללכת מוקדם יותר לגן. אמנם במקרה שלה זה כבר נעשה אבל אולי כדאי לחשוב אם רצוי לחזור על אותו הדבר עם שני הילדים הנוספים.... כמו שכתבתי היא ילדה גדולה,אבל לא מספיק גדולה כדי לקבוע מתי היא מתעוררת או מה סדר היום שלה.כשאני קוראת את ההודעה שלך השאלות שעולות אצלי הן - ואיפה את ? איזו סמכות יש לך ? מה עם גבולות ? ואם נקבעו גבולות האם אוכפים אותם ?. אם היום הילדה מחליטה מה היא כן או לא עושה מה יהיה בגיל 14 ? לגבי ההסברים - הם לא מועילים ולא יועילו. יש דברים שהורה פשוט אמור לעשות,זה התפקיד שלו ! הוא לא אמור להסביר ולצפות שהילד יקח את האחריות עליו ויעשה. ילדים לומדים ע"י חיקוי.היא יכולה ללמוד מהי אחריות ולהתנסות בה ,רק אם יהיה מישהו שידגים לה את זה. להורה יש אחריות לדאוג לתפקוד של ילדו,לקבוע גבולות,לחנך,ללמד התנהגויות נורמטיביות,ללמד מותר ואסור. זוהי אחריות של ההורה !. דהיינו,שלך כאמא. אני מציעה להתחיל בקריאה (אפשר כאן בפורום ובכלל בספרים,אינטרנט..) על גבולות,על סמכות הורית,על הדברים הבסיסיים ביותר של תפקיד ההורות. כמובן,שעדיף,אחרי הקריאה להשתלב בקב' באחד מבתי הספר להורים. רצוי להתחיל לפעול כל עוד מדובר בילדים קטנים,להערכתי ככל שיגדלו הבעיות ילכו ויחמירו... חלק מהתשובות לגבי גבולות - ע"מ - 1 - התפרצויות זעם אצל בת 2.8. ע"מ 4 - ילד בן שנה ושמונה. בהצלחה, מור.

יש לי ילד עוד מעט בן 4 והוא נמצא בגמילה ממוצץ. זאת הייתה החלטה שלו. כמה בקרים ברציפות הוא זרק את המוצצים לפח. והחליט שהוא לא רוצה אותם יותר. אבל קשה לו להירדם. אתמול הוא אמר לי שהוא לא יכול להירדם ושהוא צריך לשים משהו בפה. אני רואה שהילד במצוקה אבל רופא פה ולסת ורוםפא השיניים אמרו לנו שצריך דחוף להוציא לו את המוצץ. הוא נרדם מאוד מאוחר. וכל שכנוע לא עוזר. הוא בוכה ומשתולל ומפריע לאחותו לישון. אתמול אמרתי לו שאם הוא לא רוצה לישון אז הוא יכול ללכת לשחק או לראות טלויזיה אבל גם את זה הוא לא רצה, הוא היה מאוד עייף. מה עושים במקרה כזה? איך אני יכולה לעזור לו להרדם? אני בכל זאת רוצה שיהיה סדר ושהוא יכנס למיטה וילך לישון מפני שבבוקר קשה לו להתעורר והוא עייף כל היום ועצבני. הוא אינו ישן בגן ( לפני כשבועיים הוא החליט שהוא אינו רוצה לישון שם יותר) תודה.

בקר טוב, ההודעה שלך עוררה אצלי כמה שאלות שתשובות עליהן יעזרו לי להבין יותר טוב : 1. כתבת שהילד נגמל ממוצץ וזו היתה החלטה שלו. בנוסף,כתבת שהרופא אמר שצריך להפסיק עם המוצץ בדחיפות. אני לא כ"כ מבינה אז מי החליט בסוף על הגמילה - הרופא או הילד. לכן,אנא ספרי קצת יותר בפרוט על תהליך הגמילה - מה גרם לפניה לרופא,מדוע היה צריך להפסיק עם המוצץ,איך הילד הגיב,מה הסברת לו,כמה זמן לקח עד שהוא זרק אותם לפח,מה הוא אמר כשהוא זרק,איך עודדת אותו וכו'. 2. מההודעה שלך נראה שהילד מחליט הרבה דברים. נסי לתאר קצת איזה מן ילד הוא. האם בדר"כ את מצליחה להציב לו גבולות ואיך,האם הוא עומד בגבולות,האם יש צורך לאיים עליו קצת כדי שיעשה את מה שמבקשים ממנו. מחכה, מור.

1. לפני כשנה הוא נפל וקיבל מכה באזור העין והלכנו לפה ולסת שאמר שהילד חייב להיגמל מהמוצץ מפני שהמבנה של הלסת שלו התעוות. גם כשהיינו אצל רופא שיניים לפני חצי שנה הוא אמר לנו אותו הדבר. אז התחלתי לדבר על זה עם הילד להגיד לו שהוא כבר גדול ושהוא לא צריך מוצץ. הסברתי לו על המבנה של השיניים שלו וכו'. וכך לאט לאט הוא התחיל להפנים את הנושא של גמילה ממוצץ. ולפני כחודשיים הוא התחיל לזרוק את המוצצים לפח אבל בערב בכה שהוא רוצה מוצץ בחזרה והייתי מחזירה לו. עד לפני כשבועיים שהוא לקח את כולם וזרק לפח ואמר לגננת שהוא לא רוצה יותר מוצץ ושיעשו לו מסיבת גמילה. וובאמת רק בשני הערבים הראשונים הוא ביקש את המוצץ. בימים הבאים הוא אמר שקשה לו להירשדם ומה הוא ישים בפה. עשינו לו מסיבת גמילה, וקניתי מתנות בימים הראשונים כדי לחזק אותו. וכל הזמן אמרנו לו כל הכבוד. 2.אין גבולות. שום דבר לא עוזר. לא בטוב, לא עונשים לא איומים שום דבר!!!! ילד עצמאי לחלוטין (מגיל מאוד קטן). מחליט בעצמו. קשה מאוד לשנות את דעתו. מה שהוא רוצה כך יהיה. בזמן האחרון אמרו לי בגן שהוא ממש בודק גבולות ולא מקשיב לאף אחד ועושה מה שהוא רוצה. אבל כשהוא צריך משהו הוא יודע להתחנף ולהיות נחמד כדי לקבל מה שהוא רוצה. הוא חושבת שהחיוך שלו והקסם שלו יכסו על ההתנהגות שלו ויגרמו לאנשים לא לכעוס עליו (בד"כ זה עובד). יום אחד ממש כעסתי עליו והוא נעמד מולי והתחיל לעשות פרצופים מצחיקים כדי להסיח את דעתי ולגרום לי לצחוק!!!! מקוה שהאינפורציה מספיקה. תודה רבה.

אני מתהליך של גירושין מבעלי כבר הרבה זמן, אנחנו גרים כרגע באותו בית אך מנהלים חיים נפרדים, יש לנו ילדה בת שנתיים וחצי, לי יש בן זוג מספר חודשים והכרתי אותו לילדה, תהליך הגירושין הולך לקראת סיום ולאחר מכן אני ובן זוגי החדש חושבים לגור ביחד, אני לא כל כך יודעת אך לעשות את המעבר הזה בגלל הילדה, מה הדרך הנכונה אם יש כזאת לפעול? והאם אפשר להפנות אותי לאתרים שבהם יש חומר קריאה על נושא גירושין וילדים ובני זוג חדשים.

שכחתי לשאול עוד משהו, בדרך כלל מיום חמישי עד ראשון אני ישנה אצל הורי ושם הילדה ישנה איתי במיטה בגלל שאין מיטה נוספת, האם זה לא יצור לי בעיה בהמשך כאשר היא תצטרך לישון באופן קבוע במיטה משלה?

בקר טוב, לא כתבת מה גיל הילדה אבל עבור כל ילד בכל גיל מה שאת מתארת הוא קשה להתמודדות. ככל שהיא קטנה יותר ,זה מבלבל יותר וקשה יותר. ישנם ספרים רבים וחומר רב באינטרנט בנושא גרושים וילדים אבל אני לא אמליץ,מהסיבה הפשוטה - לדעתי,חובה 1 להתייעץ עם איש מקצוע (ולא דרך פורום) במקרה כזה. לא רק כדי לדעת מה לעשות עכשיו,אלא בעיקר למנוע קשיים בעתיד. קריאת ספר תתן את האשליה ש"הנה אנחנו עוזרים לילדה" ואני לא רוצה לתרום לאשליה הזו. יש מעט מאוד נושאים שבהם אני ממליצה בצורה כ"כ חד משמעית,פנו ליעוץ !. הרבה בהצלחה,לך ולבתך, מור.

שלום מור יש לי 3 בנים .השניים הצעירים הם בני 14.5 ו- 16.5 . האמצעי(16.5)עם בעיות קשב וריכוז , אנטיליגנטי ביותר ו-חד לשון.מאז ומתמיד היו לי איתו יחסים מורכבים וטעונים על אף השתדלותי הרבה.גם עם הצעיר לא קל.ושניהם וכחנים גדולים. היום לאחר שלא ישנתי בלילה בקשתי לנוח בצהרים. בקשתי משניהם לא להרעיש ולא להעביר שיחות טלפון וסגרתי את הדלת.דקות ספורות אחר כך התעורר ויכוח מי יקח את הכדור למגרש( שניהם קנו כדור רגל במשותף ) .בקשתי שקט וכשלא נעניתי קמתי וקראתי לשניהם לחדרי ובנחת אמרתי שאני מתחשבת בהם בעת הצורך ואני מבקשת את התחשבותם בי. הגדול ניסה לערב אותי ( ורק לאחרונה למדתי להמנע מזה כי ההתערבות שלי אף פעם לא מועילה ו/או מפסיקה את הויכוח ) ואני בתקיפות אמרתי שאיני מתערבת. שיפתרו בעצמם ובכל מקרה אם הם עדיין דנים בנושא- שימשיכו את הויכוח בחצר על מנת לא להפריע לי. הם אמנם הנמיכו מעט את הטון ,אך עדיין המשיכו להתוכח בבית. יצאתי בפעם השלישית ובכעס אמרתי שאם הם לא מתחשבים בבקשתי זה יעלה להם ב"קנס" של 30 ש"ח מחשבונם.הם אמנם הנמיכו קול מעט אך עדיין בתוך הבית ואני עדיין לא מצליחה להרדם !!יצאתי בפעם הרביעית ובצעקה ביקשתי שיצאו מהבית ואמרתי שזה לא יעבור בשתיקה. מרוב כעס כבר לא הצלחתי להרדם. יצאתי ואמרתי שכשהם צריכים את התחשבותי אני מיד מתפנה ונענית ....וכפי שאמרתי הורדתי להם 30 ש"ח מהחשבון. בני ניסה להגיד שאילו הייתי נוהגת כאמא ועוזרת להם לפתור את הסכסוך אז זה לא היה מגיע לאן שהגיע ושהוא דוקא כן ניסה לצאת לחצר אבל הצעיר נשאר בתוך הבית. אמרתי לו שאילו הוא היה יוצא הצעיר לא היה יכול להתוכח עם עצמו ומן הסתם גם הוא היה יוצא. הוא מאוד כעס עלי ואמר "אני אולי אשלם 30 ש"ח אבל את תשלמי הרבה יותר!" ולשאלותי: 1-אני יודעת שאין קשר בין העונש למעשה אבל הם ממש התעלמו ממני . מה עוד יכולתי לעשות? 2-מראש היו צריכים להתחשב בבקשתי(הרגשתי ממש זלזול אלי בהתעלמותם מבקשתי) וכשלא עשו כן יידעתי אותם שזה מה שיקרה . זה הרי פועל יוצא ממעשיהם. הם ידעו - הם יכלו לפעול שזה לא יגיע לידי ענישה. האם אין להם שום אחריות בענין??? 3-ודבר אחרון -שהכי מטריד -איך אני נוהגת עם האיומים שלו ? זו לא פעם ראשונה. וזה לא בריא לו שיחשוב בכלל שהוא רשאי לאיים (גם אם אין מאחורי האיום דבר!)איך למגר את הנוהג הפסול הזה? מראש מתנצלת על אריכות דברי אבל גם כשכבר נדמה לי שאני לוקחת את הסמכות לידיי על מנת לקבוע גבולות אני מיד חשה נקיפות מצפון וחוסר בטחון. תודה מראש על סבלנותך.

בקר טוב, יכולתי לכתוב תשובה ארוכה ונורא מפורטת אבל את חסכת לי - "אני מיד חשה נקיפות מצפון וחוסר בטחון". לאורך כל השאלה שלך בולט ההיסוס,זה נראה כאילו את יודעת מה "צריך" לעשות אבל הלב/רגש (או מה שזה יהיה ) אומר אחרת. כאילו שיש בך מן מאבק. זו הבעיה בעיני כשקוראים ספרים על חינוך או שומעים הרצאות של מה "צריך" לעשות. כל הספרים והעצות לא מותאמים לך אישית ואז יש קונפליקט בין מה שהראש קרא ויודע לבין מה שהלב מרגיש... אם אני ,מכאן,הרגשתי את ההיסוס שלך,הבן שלך בטוח מרגיש את זה. סביר שמכאן מגיעים האיומים,וכל יתר היחס. אולי כדאי לחשוב מה מיוחד בילד הזה עבורך,על מה הוא "לוחץ",מה הוא מזכיר לך....(אם תקראי את הכתבה מצד שמאל - על שלש גישות,אמא ומטפלת.. תביני עד כמה חשוב בעיני לברר את הנק' האלה). לגבי העונש - אני באפן כללי לא חובבת עונשים אבל אם כבר לתת עונש שיהיה קשר בין המעשה לבינו - לדוג',מפריעים לי לנוח ואח"כ מבקשים שאני אסיע לאן שהוא - אני יכולה להגיד שאני מאוד מצטערת אין לי את הכח להסיע כי לא נחתי ואני עייפה. זה כביכול לא עונש,כי זה לא מגיע כדי להרע/להכביד/ להעניש את הצד השני. זה פועל יוצא מההתנהגות של הצד השני.וזה כמובן,מעביר את המסר (מבלי הסברים ארוכים) שהתחשבות היא דו כיוונית. מה לעשות? אני מציעה (אם כי זה ממש לא חובה במצבכם,זה בעיקר כדי להקל ולהפוך את החיים ליותר נעימים) לפנות ליעוץ שבו כדאי לעבוד על הקושי שלך בהתמודדות,במיוחד עם הבן האמצעי. שיהיה בהצלחה, מור

תודה על תשובתך שעזרה לי להבין טוב יותר את מה שכבר היה ידוע בתת מודע. בני האמצעי מזכיר לי תכונות אופי שמופיעות אצל בעלי וגרמו ללא מעט קשיים בנישואי. והיות והוא אנטליגנטי מאוד וחד לשון-(כמו בעלי) הוא יודע בדיוק איפה כדאי ללחוץ.היום אנו עובדים על הקשר הזוגי ,ומצליחים לא רע בכלל.אנו מנסים לישם את השינוי גם על הילדים אבל זה לא כל כך מצליח.(זה כאילו שהם חושבים-אחרי כל כך הרבה שנים אתם מנסים לשנות את המוכר לנו והידוע ???וגם אם הוא לא חיובי -עדיין זה המצב המוכר והידוע מזה שנים) אז אני יודעת בדיוק על מה הוא לוחץ ועדיין זה לא עוזר לי כי עדיין אני לא אוהבת את התנהגותו... מה פספסתי??? (דרך אגב הוא לא מוכן לבוא ליעוץ-קשקושי מילים לדעתו.) ושוב תודה לך על התיחסותך ועזרתך.

יש לי בת בגיל 18. היא "כאילו" ילדה טובה וממושמעת. לומדת לבגרויות. מקשיבה להורים. לא מעשנת לא שותה אבל........לדעתי היא שקרנית פתלוגית. כל הזמן היא משקרת. גם בדברים הכי קטנים כמו:: "מי גמר את הגבינה?". היא פוערת זוג עינים גדולות ונראית כל כך דוברת אמת. השבוע לקחה לי את כרטיס האשראי ללא רשות וקנתה דברים. לא בסכומים גדולים - היא ידעה שאני מחפשת את הכרטיס. הכחישה שלקחה. רק אחרי שלחצתי והבאתי הוכחות היא הודתה. נתנה ל את הכרטיס ושוב לא דיברנו על זה. זה נראה לי כסימפטום למחלה. היא מטופלת בפרוזאק בגלל חרדות ורגשי נחיתות. אני ממש מודאגת. יש לי הרגשה שהיא כל הזמן סוחבת דברים לחברות שלה. יש לה עוד אחות קטנה בבית. בת ה-18 היא ילדת שמנת שלא חסר לה כלום. ממש כלום. היא גדלה כמו נסיכה. יש לה קשיי למידה. תמיד ריפדנו אותה בהמון אהבה וצמר גפן. היא לא מוכנה לגשת לטיפול. מה לעשות.? עוד מעט היא מתגייסת

בקר טוב, יש משהו בהודעה שלא כ"כ ברור לי - כתבת שהיא מטופלת בפרוזאק אבל לא נמצאת בטיפול. מי רשם לה פרוזאק? מי אבחן את החרדה ? פרוזאק זה לא כדור שרופא המשפ' אמור לתת.... אם זו היתה הבת שלי,הייתי דואגת שבמידה שישנן חרדות (או כל סמפטום נפשי אחר),יאבחן את זה איש מקצוע ואם ישנו צורך בטיפול תרופתי,יתאים אותו ויעקוב אחריו רופא שזהו תפקידו,דהיינו פסיכיאטר. לכן, במידה שהכדור ניתן ללא אבחנה מסודרת וללא פגישה עם פסיכיאטר,אני ממליצה לפנות בהקדם. במידה,שהכדור ניתן לאחר התיעצות ובהמלצת פסיכיאטר אזי ישנו איש מקצוע המכיר את הנערה והטוב ביותר הוא לשתף אותו במה שכתבת כאן ולשאול לדעתו (תמיד עדיף להייעץ עם מי שמכיר את הנער/ה ). זה היה לגבי התרופה,ולדעתי לא כדאי להניח לעניין. לגבי זה שהיא לא מוכנה לפנות לטיפול - מכיוון שכנראה לא תצליחי לשכנע אותה בזמן הקרוב ואת מודאגת ממצבה,אני ממליצה לך לפנות למטפל ולהתייעץ מה לעשות במצב כזה. סה"כ מדובר במצב שכיח,הרבה פעמים בני נוער לא מוכנים לגשת לטיפול אבל עם זאת לא כדאי להזניח. דרך אגב,ישנם מקרים שכאשר הנער רואה שנגשו בלעדיו להתייעצות פתאום מאוד דחוף לו להגיע כדי "להשמיע את גרסתו". לדעתי אין לך מה להפסיד מפניה לאיש מקצוע,רק להרוויח. בהצלחה, מור

מור שלום, יש לי שאלה אולי טריוויאלית אבל תשובתך תועיל לי מאוד. לי ולבעלי ילדה יחידה בת שנתיים וחצי. אנחנו רוצים לטוס לחו"ל לארבעה ימים בערך ללא הילדה (אנחנו נשואים 4 שנים ומעולם לא היינו בחו"ל יחד). אולם, אנו חוששים שהפרידה הממושכת עלולה לפגוע בילדה מבחינה רגשית/נפשית. הזמן הארוך ביותר שהילדה היתה אי פעם בלעדי שנינו (אני ובעלי) הוא כ 24 שעות לערך. (כבר קרה בעבר שהיתה בלעדי כארבעה ימים אך בתקופה זו היתה עם בעלי). אם נחליט לטוס בכל זאת, בכוונתנו שתשהה יומיים אצל הורי ויומיים אצל אחותי. הילדה קשורה וקרובה אליהם. האם לדעתך עלינו לטוס או לא? מהו הנזק שעלול להגרם לילדה (אם בכלל)? מהם לדעתך הקריטריונים לפיהם עלינו להחליט כיצד לנהוג? בתודה, עדן - אמא דואגת.

בקר טוב, אני באפן כללי בעד זה שבני זוג אחת לכמה זמן יתנתקו מ ה כ ל ויבלו קצת לבד.... כן,גם מהילדים. כמו שכתבתי פה הרבה פעמים כדאי לזכור שהורים הם גם בני אדם,עם צרכים משלהם. לדעתי,כשהורה מרגיש מסופק,נעים,נינוח... קל לו הרבה יותר להכיל את הילד/ה,לתמוך,לקבל ,להקשיב... והרי זו השאיפה של כל הורה לא ?. אז לגבי השאלה האם לטוס,אני חושבת שלא רק שכדאי,רצוי. בעיני אין כמו קצת התאוורורת... את שואלת איזה נזק עלול להגרם לילדה - כמו הרבה דברים אחרים תלוי איך הדברים יוצגו לה ומה אתם תשדרו. כמובן, שאם תשדרו שאתם לא יכולים להפרד ממנה וזה נורא קשה לכם ולא תצליחו לעמוד בגעגועים ו...,יהיה לה מאוד קשה. לעומת זאת, אם תהפכו את זה לחופשה כיפית אצל סבא וסבתא (או כל אחד אחר..) ותתכננו איתה לפרטי פרטים מה יעשו כל יום (לילדים מאוד חשוב לדעת מה יהיה ,זה עוזר להם להרגיש שיש להם שליטה על המצב) סביר שהיא אפילו תחכה לזה (זה לא אומר כמובן שהיא לא תתגעגע או שיהיה קצת קשה להפרד...). אפשר גם לתכנן עם הסבים איזה שהיא פעילות מיוחדת שבבית בדר"כ לא עושים - גן חיות,בריכה.... אני מעריכה שאם תציגי את זה כ - כולנו נהיה בחופשה - אבא ואמא יטוסו באוירון ואת תהיי בחופשה עם סבא וסבתא.... ,זה יעבור בקלות יותר מאשר אם זה ילווה בדרמות. דרך אגב,גם את הפרידה עצמה כדאי לעשות קצרה וענינית,בשבילה. כדאי,לא לשתף בתהליך - אולי ניסע,אולי תהיי אצל סבתא.. אלא אחרי שמחליטים ואת שלמה עם ההחלטה,להציג את זה כעובדה. לגבי זה שהיא תהיה יומיים אצל הסבים ויומיים אצל האחות,אני לא בטוחה שכדאי לעשות את המעבר הזה כי זה דורש הסתגלות מחדש אחרי שהיא "איכשהו התמקמה" אצל הסבים. מה לקחת בחשבון בהחלטה - 1. באפן כללי,לא רק בעניין הזה - איפה אתם ממקמים את הזוגיות בחייכם,איפה את ההורות. זו שאלה שכדאי שמרבית ההורים ישאלו את עצמם. לדעתי,להיות הורים זה ממש לא אומר לוותר על הזוגיות. 2. מידת השלמות שלכם עם הנסיעה,בעיני גורם מכריע. 3. אופיה של הילדה.האם כל תזוזה מכם מלווה בהסטריה,האם היא מספיק בטוחה בקשר איתכם,האם היא ילדה שמסתגלת לשינויים בקלות או שמא מאוד קשה לה עם שינוי... שתהיה נסיעה טובה (אם תחליטו לנסוע...), מור.

אני אמא לשלושה ילדים 9 בת,6,בת,3 בן הבעיה שלי היא ששלושת הילדים אוכלים את הציפורניים שלהם ובעיקר הילדה הגדולה אין לא יודעת מה לעשות ולא נשארו אצלי דרכים שלא ניסיתי ללא תועלת אנא עזרו לי לפתור את הבעיה הזאת. בהתחלה הייתי מסיטה את דעתם מהנושא ..אח"כ השתמשתי בלק מר שהמליצו לי ,,,אח"כ דיבורים והסברים ....על מה זה עושה ואיך יראו אצבעות וציפורני הידיים בעתיד ...היו נסיונות ..אבל עשיכו הרמתי ידיים אנא עזרו לי

ערב טוב, בתור מישהי שהפסיקה לכסוס את ציפורניה רק בשנים האחרונות קצת קשה לי לענות על השאלה :). אני אף פעם לא כ"כ הצלחתי להבין מדוע הורים "נלחמים" עם ילדיהם על עניין הציפורניים. הרי יש כ"כ הרבה דברים אחרים שהם לא פחות ואולי קצת יותר,חשובים להתעקש עליהם,להגביל. ככה שלדעתי חבל להשקיע בזה כ"כ הרבה אנרגיה. כמו שאת רואה אפשר לגדול יפה מאוד עם צפורניים כסוסות ואפילו להגיע לנהל פורום :). אני מצטערת שאין לי דרך להציע לך להתמודד עם העניין,אבל זה באמת לא נראה לי כאילו כדאי להגיע לעימותים בגלל זה... מור.

הבת שךי הקטנה בת 5 ואחיה בת 17 בת 15 בן 14 בן 10 וכולם מתיחסים אליה כגדולה וצועקים עליה הרבה ואם אני מגנה עליה קוראים לזה פינוק יתר המיוחד אחותה בת 14 לא מתיחסת אליה טוב בכלל והקטנה מרגישה בשנאתה כלפיה זה מכצבן אותי והרבה פעמים הערתי לגדולה שצריכה לכבד את הקטנה ולא לצכוק או לנזוף בה עם כל שגיאה וזה לא עוזר. הן יושנות באותו חדר והקטנה גם לא מכבדת את הגדולה וכשאני מבקשת ממנה לכבדה אומרת לי לא שמכת איך היא מדברת אלי והאם היותה גדולה נותן לה גבוי

ערב טוב, אני חושבת שהדבר הנכון ביותר יהיה לתת להם להסתדר לבד. אמנם בת ה 5 היא בת זקונים אבל גם היא כבר לא תינוקת ואני מעריכה שאחרי 5 שנות חיים משותפים היא מסוגלת להתמודד איתם. כמובן,שיש להקפיד שהמצב לא יגיע לאלימות או לקיצוניות. חוץ מזה,לתת להם להסתדר. בהצלחה, מור

גדולה שולטת בהיותה גדולה איך לא אגיב שאני רואה אותה צועקת על הקטנה ולא נותנת לה לכהס לחדם המשותף והפלא שהיא מעליבה אותה הרבה ורוצה שהקטנה תכבד אותה ותענה לה............. האם אשתוק גם כאשר הקטנה מגוננת על עצמה תוך קללות (מחזירה לגדולה יחס רע גם היא) זה משגע אותי לפ]ני כמה ימים בכתה לפני השינה והסבירה לי איך אחותה מעליבה אותה ולפי דעתה שונאת אותה .דברתי עם הגדולה אבל לא השתנתה .אני רוצה שיהיו אחיות עם יחס טוב וחיבה

שלום רב ביתנו בת 4 וישנה במיטתינו (בת יחידה ואני לא בהריון) יש לה חדר מקסים קרוב לשלנו. ותמיד היתה בעיה מאז שנולדה לישון במיטתה. כאשר היא ישנה במיטה שלה היא מתעוררת מספר פעמים בלילה. בעבר שהיתה תינוקת, לא יכלה לצאת ממיטתה ולעבור אלינו. אך עכשיון היא קמה ועוברת אלינו ואנו מעבירים אותה בחזרה וכך כל הלילה. אנו מעבירים אותה בנועם לא כועסים ונשארים עימה עד שנרדמת אחרת היא רצה אחרינו. בבוקר אנו מוצאים אותה במיטתינו כנראה שעברה לפנות בוקר וכבר לא היה לנו כח להבחין בזה. אני חייבת לציין שזו בעיה מלידה. בעבר (שהיתה במיטת תינוק ניסינו את שיטת 5 דקות וזה עבד בדיוק למספר ימים, אנו לא הרפינו וזה שוב עבד לתקופה ארוכה) אולם עכשיו שהיא במיטת של גדולים, היא יוצאת לבד ואנ כפי שציינתי תמיד מחזירים ומדובר כבר בשנה אודה לעזרה שלומית

ערב טוב, צר לי אבל לא קיימת דרך להפסיק את ההרגל מבלי לחוות כמה לילות לבנים...:). השאלה היא עד כמה זה חשוב לכם. אם החלטתם שאתם מפסיקים את ההרגל תהיו חייבים להיות עקביים ולשדר שאין חזרה ושאתם שלמים עם העניין. מכיוון שנכתב פה כבר הרבה על שינה,אנא קראי ואם ישארו שאלות,אני כאן. ע"מ 2 - שינה משותפת. ע"מ 5 - שינה של בן שנתיים וחצי. מור.

חווית חרדת הנטישה ידועה בהשפעתה לטווח הקרוב והרחוק גם יחד. על פי פרויד ועל פי כל רציונל לוגי ואנליזה מתבקשת. באם האמא חרדה בעצמה בשל ילדות קשה ונטושה וחיים לא יציבים במערכות יחסים זוגיים בעיקר וביחסים בין- אישיים- בכלל. (ותדיר נטולת בן זוג קבוע בחיים בשל כך) משמע שהילד שלה יסבול בבלאנקו- מחרדת נטישה? על אף שמבחינת היחס אני נוקטת ומשתדלת לצעוד עמו בשביל הזהב? לגונן עליו בגבול הנורמה, להעניק לו חום, שלווה, אהבה ולקבל אותו כמות שהוא, לכבד את בקשותיו, לחנך על פי דרכו, לנסות להבין אותו, להכיל אותו כאשר אני בקושי מכילה את עצמי. ומנגד מפתחת לו חיים עצמאיים ומפותחים ועשירים באלמנטים שהוא אוהב. כל מה שמעולם לא קיבלתי בעברי ובעבורי. האם הילד שלי בר סיכון גבוה יותר לסבול מחרדת נטישה? במיוחד לאור העובדה שהוא נולד לאב שברח עם לידתו מהבית בשל חוסר מסוגלות הורית ואי כשירות אבהית ובקושי מעורה בחיוו? ומאד לא יציב בפגישותיו עמו? על אף כל הסדרי הראיה הפורמאלים שנקבעו והוסכמו על ידו, אך הוא אינו מכבד אותם, ומגיע מתי שחשקה נפשו מבלי ליחס חשיבות למשמעות הקריטית של היציבות לנפשו הבריאה של הילד. מה גם שבכל השנתיים הראשונות האבא נמנע מלפגוש בילדי ורק לאחר שנתיים יזם קשר והחל להכנס בזעיר אנפין לחיי הילד(אחר אפיזודה סנציונית וקורעת לב שהילד סירב להתנתק מכנף בגדיי ולהכיר באבא שלו אפילו ל-10 דקות. עם צרחות ושאגות שכל השכונה התקהלה סביבנו), וזאת לאחר שעמדתי על כך שהכל יעשה בגיבוי עורך דין ובהסכם מנוי וחתום. אך האב מסרב לכבד את ההסכם. וכל חיי היו רויי מלחמות ושערוריות ואין בי את הכוחות להלחם על עמידה בהסדרי הראיה- הסעיף שהאב מצפצף ולא מכבד והילד בשבילו נער שעשועים להתגאות במושבותיו וחוכמותיו אחת לכמה זמן כאשר געגועיו גוברים והקפריזה משתלטת. מה עושים? האם נכונו לי קשיים של חרדת נטישה אצל ילדי בשל ינקותו הקשה? אני על סף יאוש בכל ההתמודדויות בחיים.

ערב טוב, ההודעה שלך היא אחת ה"כבדות" שאני זוכרת... היא משדרת כ"כ הרבה פחדים וקושי ונסיונות ותקווה :). אני לא יכולה לנבא (וגם לא רוצה,וגם לא חושבת שמישהו יכול לנבא דבר כזה...) מה יהיה עם הילד שלך. אני כן יכולה להציע לפנות לעזרה מקצועית,לא רק בשביל הילד שלך ומה שכן או לא תעבירי לו אלא בראש ובראשונה,בשבילך. בעיני ,את קודם כל אדם,אח"כ אמא וככל שתהיי אדם מאושר ושלם יותר כך תוכלי להיות אמא שלמה,מאושרת ומכילה יותר. הרבה הרבה בהצלחה, מור.

שלום רב, יש לי 3 ילדים הגדול בן 7, אח"כ 3 וילדה בת שנה. בני הגדול היה ילד שקט ורגוע לאחרונה החל לכעוס ולהתעצבן מכל דבר, הן בבית והן בבית הספר. בשבוע האחרון אין יום בו לא "עצבנו "אותו דבר שהביא אותו לידי אלימות. מה אפשר לעשות כדי לעזור לא להיות רגוע יותר ושלו יותר, ולא לתת לכל עניין לעצבו אותו כ"כ תודה מראש.

ערב טוב, כשיש שינוי בהתנהגות של ילד לאורך זמן,זה עלול להעיד על קיום קושי/בעיה כלשהי שקשה לו להתמודד איתה. ע"פ מה שכתבת בהודעה בלתי אפשרי להעריך מה הבעיה/הקושי. מה שאני מציעה הוא : לנסות לחשוב מה קרה בזמן האחרון,ממה יכול לנבוע הקושי ובעקבותיה ההתנהגות ואם תרצי פרטי כאן ואנסה לעזור. במקביל אפשר לשוחח עם המורה לראות האם השתנה משהו בביה"ס והאם היא גם שמה לב לשינוי בילד. במידה שגם לדעתה השינוי הוא דרסטי,אפשר לשקול פניה ליועצת ביה"ס לבקשת עזרתה. בהצלחה, מור

שלום רב. אני גרושה + 1 בן 2.8 בן זוגי גרוש + 1 בן 3.2 . אנחנו מבלים עם הילדים יחד ככל שניתן כגון הצגות, סופי שבוע, גני משחקים וכו' אני משתדלת לתת המון תשומת לב לבנו של בן זוגי כדי לתת לו תחושה נוחה ונעימה איתי וגם בגלל שאני מאוד אוהבת את הילד. שני הבנים שלנו מסתדרים מצויין ומתחברים טוב מאוד. לאחרונה שמנו לב שכשהבן של בן זוגי רואה קירבה ביני לבין אבא שלו הוא כועס. אולי זו רק תחושה שלנו או אולי זה אכן מפריע לו. אין לנו מושג איך ילד בגילו מרגיש או חושב. האם הוא חושב שהאבא שלו אמור להיות עם האמא שלו וכל היתר לא תקין??? מה לעשות? לא להראות קירבה ביננו בנוכחותו??? הבעיה העיקרית שלנו האם יש לכך השפעה לטווח הרחוק על הילד וביני לבין הילד. תודה על התשובה מראש, שני

ערב טוב, לגרושים בכלל יש השפעה לטווח הרחוק על הילדים,על אחת כמה וכמה כשצריך בגיל כזה להתמודד לא רק עם הגרושים אלא גם עם מערכות יחסים של ההורים. במקרה הטוב,זה מצב שיוצר בלבול אצל הילד,במקרה הפחות טוב,יותר מכך. מכיוון שהשאלה נראית לי מוכרת אוסיף קישור למה שעניתי בעבר. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/15/xFT/4804/xFP/4844 בהצלחה, מור.

מחפש מרואינים לתוכנית על גירושים לערוץ 10 ילדים ומבוגרים שחבו או חובים גירושים שמוכנים לשתף את הצופים במה שעובר עלהם דני-0506958980.

ביתי בת ה-3 בכורה יחידה ילדה חברותית,חמה, אינטיליגנטית ועקשנית. יש לי מספר שאלות: 1. מאחר ואני מתחילה לעבור מוקדם בעלי לוקח אותה לעבודה. עד כמה זה חיוני שהיא תראה אותי בבוקר לפני שאני יוצאת לעבודה ? 2. היא נמצאת במשפחתון קטן עם 3 ילדים נוספים בני גילה + 2 הקטנים ממנה בשנה וקצת (זאת השנה השניה שלה שם). היא מאד אוהבת את הגננת . לאחרונה סיפרנ לי הגננת שהיא התחילה להציק לילדים , לדחוף אותם בלי סיבה, אם יוצאים לחצר היא "חייבת" להיות הראשונה שעולה על המגלשה (היא דוחפת). כמובן שבעקבות זאת היא "חוטפת" בחזרה מהחברים שלה. כל זאת לא היה קיים עד לפני שלושה חודשים בערך. בנוסף לאחרונה (2-3 חודשים) היא גם אומרת שהיא אינה רוצה ללכל לגן/משפחתון. הגננת חושבת שהיא פשוט בודקת את היכולת שלה, עד כמה היא חזקה. 3. מאחר ואני מסיימת מאוחר שכנתי (שביתי מאד אוהבת אותה ) אוספת אותה מהגן 3 פעמים בשבוע כאשר אני מגיעה לאסוף אותנ בערך חצי שעה אחרי. ביתר השבוע אני אוספת אותה. ביתי בכל פעם מבקשת ממני שאני אאסוף אותה ולא השכנה. היא אפילו מבטאת את עצמה ואומרת שהיא עצובה שאני לא באה לקחת אותה. איך אפשר להתגבר על כך? 3. בנוסף, השכבתה לישון בערב הפכו בחודש האחרון למלחמה איתה. היא צורחת ובוכה שאינה רוצה לישון, אלך די ברור שהיא מאד עייפה. 4. דבר נוסף שאינו קשור. ביתי ילדה מאד אינטיליגנטית. היא קולטת דברים די מהר מבטה את עצמה יפה. לדעת הגננת עלי לעשות משהו עם הפוטנציאל שיש לה. יש לך משהו להציע לי ? איך אני יכולה להעשיר אותה ? היא ילדה שמשתעממת די מהר ? צריך לחדש לך משחקים ולעניין אותה בדברים חדשים כל הזמן. נ.ב. בשנה הבאה רשמתי אותה לגן מונטסורי. אני מאמינה שהוא יעשיר אותה. בתודה מראש גלית

ערב טוב, העלת הרבה נושאים,אני אנסה לענות על כמה שיותר :). 1. אין שום בעיה עם זה שבעלך לוקח אותה לגן... 2. משפחתון - יתכן שהיא כבר קצת גדולה להמצאות במשפחתון,יתכן שכבר קצת משעמם לה והיא זקוקה לגירויים נוספים (וכמות קצת יותר גדולה של ילדים..). אם זה כך,סביר שההתנהגויות נובעות מזה. אם את לא בטוחה שזה העניין, אפשר לבקש מהגננת עוד פרטים (מה קורה לפני שהיא דוחפת,האם היא דוחפת ילד ספציפי,באיזו תדירות וכו') או שעוד יותר מומלץ בעיני הוא להגיע למשפחתון ולשהות בו כשעה שעתיים ולבדוק את האינטראקציה יותר לעומק (תצפיות הן דבר מומלץ בעיני כי הן נותנות המון מידע שאי אפשר לקבל בדרך אחרת). כמובן שאם תרצי תוכלי להביא לכאן את מה שראית בביקור ואנסה לעזור. לגבי זה שהיא חייבת להיות ראשונה - אני מוסיפה קישור לשאלה שהופיעה כאן בעבר. אני כמובן לא אומרת שזה המקרה אצלכם,אבל אולי זה יתן כיוון חשיבה נוסף. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/9/xFT/4127/xFP/4123 3. זה מתקשר לעוד חלקים בהודעה שלך - כדאי לשדר לילד שאנחנו שלמים עם המעשים שלנו. ז"א,אם זה מה שהחלטנו (או שזה כורח המציאות..),אין טעם שנשדר לו אמביוולנטיות - אנחנו עושים אבל מרחמים עלייך או אנחנו עושים כי אין ברירה ונורא רע לנו עם זה... מהסיבה הפשוטה,זה מכביד על הילד. כולנו כהורים עושים פשרות כאלה ואחרות,זה חלק מהחיים וכך כדאי להעביר את זה לילד.ככל שההורה מעביר בטחון ושלמות עם ההחלטה לילד קל יותר לקבל את המצב והיחסים בין ההורה לילד נעימים יותר. 4. כמו שכתבתי בהתחלה,יתכן שהמשפחתון כבר לא כ"כ מהווה אתגר בשבילה. לכן אני מציעה לחכות לראות מה קורה בגן החדש. במקביל אפשר לפתח תחומי עניין נוספים כמו - חוגי נגינה (בקונסרבטוריונים מסוימים יש חוגים כאלה שמטרתם להכיר לבני 3 את עולם המוזיקה,),חוג שחיה,הצגות,ספרים,שיחות המעשירות את הידע הכללי.... מקווה שהצלחתי לעמוד במשימה ולענות על השאלות (או לפחות על מרביתן..). אם תרצי שאוסיף משהו,אני כאן. מור.

תודה לך מור על התשובה! דבר נוסף וחשוב ! היחסים ביני ובעלי לא טובים לאחרונה אנו מתוכחים לידה לעיתים (למרות שלאחרונה אני די מתאמצת לא להל ויכוחים בנוכחותה ) בעלי לעומת זאת לא חוסך במילים לידה, למרות שהסברתי לו מספר פעמים כי הדבר יגרום לה נזק רגשי ועלול לפגוע בתפתחות שלה. אך לצערי הרב , איך אומרים "נכנס מאוזן אחת ויוצא בשניה". מאחר וכבר כתבתי כי ביתי ילדה חכמה היא מרגישה במתח שבנינו...בקושי מדברים....לא מביעים בנוכחותה יחסי קרבה ביננו וכו...... אם אפשר נא פרטי מהם הנזקים שעלולים להגרם לה בעקבות מצב ? (תשובתך מיועדת לבעלי !) תודה לך שוב