פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

בכל זאת אשמח לקבל איזושהיא הארה בנושא, מתוך נסיונך! האבחון הפסיכודידקטי יקח זמן ובינתיים אני רוצה לעשות משהוא שיכול לשחרר את בני מהתלות הזו בכובע. אני חיבת לציין שאם קודם הוא היה צורח אם היו מורידים לו את הכובע, היום הוא לא מתנהג כך אבל מניח ידיים או משהוא אחר על הראש. בבקשה תכתוב לי משהוא כל דבר שיכול להדריך אותי. אולי אפילו חומר קריאה?! בילי

לילה טוב, בשמחה הייתי עוזרת.... העניין הוא שסביר שחבישת הכובע היא סמפטום למשהו אחר. חבישה כחבישה לא אומרת לנו שום דבר. זה כמו,להבדיל,כשילד חולה בדלקת ריאות ואנחנו שמים לב שעלה לו החום. החום הוא רק סמפטום,סממן,למחלה שאולי ללא החום לא הינו שמים לב אליה. זה שנטפל בחום,לא יפתור את המחלה האמיתית. לכן,למרות שלעיתים קשה לנו כהורים לדעת שיש בעיה ולא להיות מסוגלים לעזור לילד שלנו,את תהיי חייבת להיות סבלנית ולחכות לתום האבחון. שיהיה בהצלחה, מור.

שלום רב, בני בן ה-3.5 ילד חכם, חברותי, פעלתן,רהוט ואהוב מאוד. יש לו שתי אחיות הבוגרות ממנו בהרבה שנים. מאז נולד אינו ישן באופן רציף ובשעות הרגילות. עד לפני כחצי שנה היה מתעורר מספר פעמים בכל לילה וגם הולך לישון מאוד מאוד מאוחר (בעיית תזמון שינה). כמובן שגם קשה לו לקום בבוקר...כיום רצף השינה טוב בהרבה. קיימת בעייה עם האוכל - הוא אוכל מגוון מצומצם מאוד של מאכלים (המגוון הצטמצם באופן משמעותי בעיקר בשנה האחרונה). רופא המשפחה טוען שיש קשר בין בעיות השינה לבעיות האכילה. אני חוששת שיש לו בעייה של רגישות יתר (אינו מוכן ללכת על חול, אינו מוכן להתלכלך, ובעל התנהגות "שתלטנית". הגננות אומרות שהוא "מקסים" אבל קשה לו לשבת הרבה זמן. רופא המשפחה טוען שכיוון שהילד מפותח מאוד מבחינה מוטורית אין מקום לאבחן אותו בהתפתחות הילד. הרופא הציע הפנייה למחלקה לבריאות הנפש לילדים, על מנת לבצע בירור מקיף לגבי מכלול בעיות האכילה והשינה, וכן ייעוץ להתנהגות. לגבי השינה - עלי לציין כי בוצע בירור במעבדת שינה ונמצא כי יש חסימה חלקית שאינה מצדיקה ניתוח והילד מקבל טיפול סטרואידי להפחתה. קיימות הפסקות נשימה רבות במהלך השינה העמוקה. כמו כן פנינו לדיאטנית בקופת החולים אך היא טענה שאינה יודעת להתמודד עם בעייה של ילד שאינו רוצה לאכול כמעט כלום אלא רק לתת תפריט בריא לילדים שמעוניינים לאכול. הוא גם מקבל לפי המלצתה ויטאמינים בסירופ. שאלתי היא: האם אין מקום אחד שבו נוכל לברר בירור מקיף לגבי הבעיות השונות המקשות עליו ועלינו? היכן ובאיזו מסגרת ואל מי צריך לפנות לאבחון? אודה לכם מאוד על תשובה שכן אנו מנסים, ללא הצלחה למצוא מסגרת שתענה על הצרכים ותכוון אותנו לאבחון הבעייה. בתודה, פרח

בקר טוב, אני מבינה שהפניה לפורום באה בעקבות הכתבה בשער. כדאי לשים לב שבכתבה מושם דגש רב על התאמת הטיפול של ההורים בילד. ז"א, גם אם הילד מאובחן כבעל רגישות יתר,מרבית העבודה היא על הכרות ההורה עם הילד,רגשיותיו,צרכיו והתאמת היחס לאופיו של הילד כך שיוכל להגיע למיצוי מקסימלי של יכולותיו. אני רוצה להוסיף,שגם ללא אבחנה של רגישות יתר אני מאוד מאמינה בהכרת ההורה את עצמו ובהתאמת היחס לכל אחד מילדיו,ע"פ אופיו של הילד. דהיינו,לא כל התנהגות/יחס כלפי ילד אחד מתאימה לילד אחר. ההורה צריך להיות מספיק רגיש כדי לאתר את הצרכים/רגישויות/נק' חוזק וחולשה של הילד ולשאוף להתאים ולשנות את תגובותיו/התנהגותו כך שיתאימו לילד הזה. ז"א, גם ללא אבחנה של רגישות יתר אפשר להתחיל לבדוק מה אופיו של הילד?מה הוא משדר לי? מאיפה נובעות התנהגויות מסוימות . מה אני יכול לעשות כדי לשנות ? מה אני יכול לעשות כדי להקטין התנהגות מסוימת ולהגביר התנהגות אחרת? וכו'. אני מנסה להגיד שלא עצם האבחנה (במקרה הזה!) היא המשנה אלא התגובה לילד והגמישות (המחשבתית וההתנהגותית) שההורה מסוגל לה. עד לכאן זה היה באפן כללי. ספציפית לשאלה שלך - לגבי הרגישות לחול,לכלוך,שתלטנות. אני מכירה הרבה ילדים כאלה שלא קיבלו אבחנה של רגישות יתר. צריך לזכור שזה יכול להגיע מעוד סיבות. השינה - הורים רבים נתקלים בבעיות שינה כאלה ואחרות של הילדים.כנ"ל לגבי תזונה. לדעתי כדאי היה לבדוק דווקא את הקשר הורה ילד (גבולות/ציפיות/מסרים מילוליים ובלתי מילוליים/פינוק/ותרנות...) בתור דבר ראשון. אולי לא הצלחתי להבין את ההודעה אבל מתוך מה שהבנתי המצב לא נראה לי שונה באופן קיצוני מהרבה מקרים אחרים בהם אני נתקלת (אולי העוצמה היא קצת יותר גדולה). דרך אגב,לגבי האוכל לא כתבת האם הוא עולה במשקל,האם הוא בריא סה"כ,האם קצב ההתפתחות תקין. כמו שכתבתי בעבר הרבה פעמים לנו ההורים יש הרגשה ש"הילד לא אוכל כלום" אבל איכשהו הוא כן עולה במשקל,מה שמוכיח ש"איכשהו" הוא כן אוכל (ואני כותבת את זה גם כאמא שחווה את זה ). שאלת היכן אפשר לבדוק את הבעיות השונות - למרות שאני לא מצליחה לראות משהו שעונה על ההגדרה "בעיות שונות", אפשר לפנות למכון להתפתחות הילד בשניידר (מכיוון שהרופא טען שאין צורך,את יכולה לבדוק פניה עצמאית לשם), או לפנות באופן פרטי לפסיכולוג שמטפל בילדים (תוכלי דרך המלצות או דרך השרות הפסיכולוגי חינוכי במקוום מגורייך) שיפגוש את הילד וידריך אותך האם יש צורך בהמשך ברור ואיפה. אני ממליצה על פניה עצמאית לפסיכולוג שיעריך את המצב (האם באמת יש לילד בעיה או שמא כדאי לעבוד איתך על מנת להביא לשינוי ). אם תחליטי שעוד לפני הפניה לבירורים את רוצה לשאול שאלה ספציפית יותר על מנת שאנסה לעזור,בשמחה (רק כדאי לפני זה לחפש קצת בפורום. הרבה מהדברים עליהם את מדברת נדונו פה בעבר). בהצלחה, מור.

שלום , יש לי אח בן 7 היום המטופל במשפחה מיוחדת כבר 2 שנתיים. בגיל 3 התגלו אצלו בעיות של זעם והתפרצויות אשר לא ניתנו לשליטה. אמי מבוגרת וחולת סכרת לא יכלה להתמודד עם התפרצויות אלו ופנתה למדינה לעזרה בטיפול בילד. היום שנתיים לאחר שהוא נמצא במשפחה אומנת . אחי רזה מאוד בשנתיים האחרונות , אינו אוכל ושונא את המקום בו נמצא. הוא מתלונן על אלימות מצד המשפחה האומנת. כשפנינו לעובדת סוציאלית זו הפנתה אותנו לפנימיה דבר שבשום מקרה לא מקובל מצידינו) . היום לילד רע היכן שנמצא , אימי לא יכולה לטפל בו ואיני יודעת כיצד לעזור לו האם יש איזשהו גוף שיכול לתת פתרון לבעיה שלו ולהחזיר אותו הביתה רגוע ומתחשב בסביבה ללא התפרצויות.

בקר טוב, כמובן שהכתובת לבדיקת תלונות כגון אלה היא העו"ס. במידה שאתם לא מסופקים מתשובותיה,אפשר לפנות לממונה עליה ו/או לפקידת הסעד. בכל מקרה צריך לזכור שמדובר בתהליכים רגישים ומורכבים ביותר והשיקול הקובע הוא טובתו של אחיך. מור.

שלום רב! קודם כל רציתי להודות לך על העצה הקודמת,לפני מספר שבועות, בנוגע לבעיית התאפקות, נתנו לו רפאפן ואכן הבעיה נפתרה, הוא באמת חשש לעשות קקי כי זה כאב לו, ועכשיו הוא עושה בלי שום בעיות אז המון תודה! בני בן שנתיים ותשעה חודשים, הוא בן בכור יחיד, הוא פוחד לעלות למגלשות בגני שעשועים, הוא מנסה לעלות בסולם ומיד יורד בחזרה, או שנאחז בי ואומר:" אמא, תחזיקי אותי" או "אמא תעלי אתי". במידה והוא כן עולה על מתקן כלשהו, הוא עושה תנועה עם הידיים כאילו עומד לאבד שיווי משקל והוא זוחל. גם בבית הוא מביע פחד וחשש כאשר הוא עולה על כסא ואומר: "אני לא אפול". בחדר המדרגות הוא יורד על הישבן ובדר"כ מבקש שניקח אותו על הידיים. הוא מעדיף לטפס במדרגות ולא לרדת.מאז שהיה קטן הוא נרתע ממתקנים מסויימים כמו הליכה וטיפוס על טבעות, אבל אהב להתגלש ולא נרתע מהגובה, הוא רץ והשתולל. בשנה האחרונה הוא מעדיף נדנדה, והוא יכול להתנדנד זמן רב, הוא מאוד נהנה מזה. אני נזכרת שאמרתי לו הרבה:"תזהר שלא תפול", יכול להיות שזה השפיע עליו. כיום אני לא יודעת כיצד לעודד אותו ולתת לו בטחון, מה להגיד לו ברגעי הפחד? האם מדובר בפחד גבהים?

תתגלשי יחד איתו ככה עשיתי עם הילדה שלי תעשי איתו הכל ביחד עד שיחזור לו הבטחון הבת שלי בת 3 עדיין יש לה דברים שהיא פוחדת מהם ,דוגמא היינו בשבת במשחקיה עם חברים והילדים שלהם חלקם בני גילה וחלקם קטנים יותר והם רצו והשתוללו ממתקן למתקן והבת שלי היתה צריכה אותי בעבר היתי כועסת עליה היום הגעתי למסקנה לשחק ולטפס יחד איתה עד שהיא תקבל גם בטחון בי

בקר טוב, ככל שהמשכתי לקרא כך התגבשה אצלי השאלה - האם נהגת להזהיר אותו הרבה,האם ביקשת שישמור על עצמו... ואז ענית בעצמך - "תזהר שלא תפול". סביר להניח שההתנהגות מגיעה כתוצאה מאותן אזהרות.מה לעשות היום ? במידה שאת חוששת מגני שעשועים,רצוי לשלוח את הילד עם אדם אחר שלא חושש (אבא ?). להקפיד שאותו אדם יעודד את הילד תוך התחשבות בפחדיו. ז"א,משהו מאוד הדרגתי. את שואלת מה להגיד לו ברגעי הפחד. השאלה הראשונה היא האם את פוחדת באותו הרגע שיקרה לו משהו או לא. אם את פוחדת,זה לא כ"כ משנה מה תגידי כי הוא יחוש בכל מקרה את הפחד שלך... במידה שאת שלמה אם מה שהוא עושה ולא חוששת שיקרה לו משהו - שדרי שאת מאמינה בו,שהוא יצליח,עודדי אותו לנסות. אפשר בהחלט לקחת בחשבון שיקרה משהו קטן ולהגיד גם אם לא תצליח זה לא נורא,אולי תקבל מכה קטנטנה בטוסיק. כמובן,לפי המקרה. בנוסף,נסי להוות דוג' להתמודדות עם פחד (לדוג' אמא שחוששת מחתולים אבל הולכת עם הילד לזרוק זבל ואומרת - אתה יודע אני קצת פוחדת מחתולים אבל אני בכל זאת זורקת זבל...). כמובן שלא מדובר על דוג' חד פעמית. עם זאת,אל תהפכי את העניין למרכזי והשתדלי לא להשקיע בו יותר מדי אנרגיות. גם ילדים שחוששים בגיל צעיר,הרבה פעמים בעזרת עידוד נכון מתגברים לאט לאט על הפחד. ולא אני לא חושבת שמדובר בפחד גבהים. בהצלחה, מור

שלום רב, בתי הבכורה כמעט בת 4, עברה את אחת החוויות הטבעיות אך המסובכות ביותר - נולד לה אח קטן לפני 9 חודשים. היא תמיד היתה ילדה אמוציונלית ונסתה לבדוק גבולות, אך בס"כ היתה ילדה מאושרת ורגועה. מאז ש"פשענו" ונולד לה אח, היא נכנסית להתקפי זעם אדירים המלווים בבכי היסטרי שיכול להמשך גם מעל שעה, או בצורה כללית גם בימים שעוברים בנחת לחפש סיבות (או להמציא) לעורר סערה. בחלק גדול מהמקרים אנחנו מוצאים דרכים לעקוף ולעצור את הכעס, ע"י הרבה חיזוקים חיובים, מגע פיסי, וכמויות של אהבה אבל לא תמיד זה עוזר. חשבנו לפנות לייעוץ וטיפול של מטפלת באומנות המתמחה בגיל הרך ונשמח לקבל המלצה על מישהו בחיפה. תודה מראש, שירה.

בקר טוב, באפן כללי אני מקפידה לא להמליץ כאן על אנשי מקצוע. באפן יותר ספציפי,אני כ"כ רחוקה מחיפה,שאני ממש לא מכירה :). כדאי לנסות לשאול בגן,טיפת חלב,שפ"ח... עוד לפני הפניה לטיפול אני יכולה להמליץ לה לקרא את התשובה בעמ' הראשון - קנאת אחים. בנוסף,אם תרצי לשאול שאלה ספציפית,אשמח לענות. בהצלחה, מור

שלום אני אם לילד בן שנה (ילד ראשון) אנרגטי, דעתן ואף עקשן . לאחרונה נתקלתי במספר דילמות כגון התקפי זעם ובכי בלתי נפסק (שוכב על הריצפה ולא מפסיק לבכות ). האם יש ספר הנחיה מומלץ שיתן לי כיווני חשיה והתמודדות עם המצב החדש וכן עם מצבים נוספים שיבאו בעתיד ? תודה

שלום, ישנם ספרים רבים בתחום ההורות. אניאוהבת את הספרים של סולברג שאול - פסיכולוגיה להורים,כצנלסון עדנה - פסיכולוגיה של הורים וילדים. גם לחיים עמית יש את הספר הורים כבני אדם. מה שכדאי לזכור,שלעיתים המרחק בין הספרים (טובים ככל שיהיו) לבין החיים,הוא לא קטן. בנוסף,אם תרצי לשאול שאלה ספציפית,אני כאן. מור.

בני בן 7 וחצי . לפני כ- 4 חודשים לקחנו אותו להסתפר ביחד עם שלושת אחיו הצעירים ממנו. (5 וחצי ו 4 וחצי). כשהוא חזר מהמספרה הוא היה מאוכזב ולא מרוצה, והערה קטנה של אחותו (כבת 10 ) בנוגע לתספורת , שהיא לא יפה , הספיקה לו לחבוש כובע מאותו יום ואילך. הילד פשוט חובש את הכובע לכל מקום, אפילו כשהוא הולך לישון. במקלחת מוריד את הכובע רק אחרי שסגר את הדלת. דיברנו עימו על כך, מספר פעמים, והספקת לספר אותו כבר פעמיים, רצה רק שאני אספר אותו. אך הוא שוב חזר לכובע. יום אחד הגיע המנהלת לכיתות ודרשה מכל הילדים לשבת בכיתה בלי כובעים. והוא סירב בתוקף להוריד. המורה הוציאה אותו מהשיעור וושוחחה עימו (מבלי לדעת על הקשר ההדוק עם הכובע) ובסוף הוא ישב בחדר מורים. אני די כעסתי על דרך הטיפול והסברתי את הבעיה. פנינו לשירות הפסיכולוגי של בית הספר ולאחר שיחה עם הפסיכולוגית, ביקשנו איבחון פסיכו-דידקטי. היא נענתה והוא יתחיל שיחות עימה ביום א' . הסברנו לו למה הוא צריך להפגש עמה , הפסיכולוגית ביקשה שנאמר את האמת, את חוסר הבנתינו את המצב וכולי. הוא אומר שלא ילך לדבר עימה. אני מקווה שכן. רציתי לבקש מהורים, שנתקלו בסיטואציה דומה לכתוב . חומר קריאה בנושא.. ברור לנו שהתספורת היוותה טריגר לבעיה קימת. יש לציין שהילד בישן, מופנם לפעמים, רגיש מאוד. כמו כן העברנו אותו לבית ספר אחר , כשעלה לכיתה ב'.

שלום, מכיון שהילד מתחיל להפגש בימים אלה עם הפסיכולוגית,הדבר הנכון ביותר יהיה להפנות את השאלות אליה. בהצלחה, מור.

בני בן 5 בן בכור. יש לו אח בן 1.5. בגיל 2.5 גננת בגן שמה לב שהילד לא עונה לשמו. לא התייחסתי לכך ברצינות, כיוון שבני מפותח מאוד (בגיל 2 ידע את כל הצבעים ומספרים עד 10). בעיה זו נמשכה כל הזמן, אך כאמור לא התייחסנו אליה ברצינות. היום הוא נמצא בגן חובה (אמור להיות בטרום חובה) ויש לו בעיות ריכוז וקשב. הוא מטופל אצל מרפא בעיסוק מטעם התפתחות הילד. מאז שנולד אחיו הוא נורא מקנא בו ובמקום ללמד את הקטן, הוא חוזר על הרבה דברים שאחיו עושה - כמו לזחול, לדבר לא ברור ועוד דברים רבים. כמו-כן, הרבה פעמים שפונים אליו בשמו, הוא לא מתייחס. גם כאשר שואלים אותו שאלה הוא "לא שומע" ומתעלם לגמרי. עד שלא מתחילים לצעוק הוא לא מגיב. מאוד מפוזר. הרבה פעמים לא מוכן להתלבש לבד. לא מסתכל על האדם איתו הוא מדבר. לא יושב בשקט - מסתובב כל הזמן בזמן שיחה. חשוב לציין כי מבחינה שיכלית מפותח מעל לגילו ולומד דברים במהירות רבה. שנה הבאה הוא ממשיך לבן חובה וגם מועמד להשתתף ב"שילוב" מטעם העירייה. האם זה מצביע על סוג של אוטיזם? כיצד אפשר לטפל בבעיה זו? האם רוצה לפנות לפסיכולוג ילדים. כיצד מגיעים לטיפול כזה? אודה מאוד על תשובה!

שלום, את שואלת לגבי אוטיזם - כמובן שדרך אינטרנט אי אפשר לאבחן שום דבר (ואני גם לא עוסקת באבחונים).מה שכן,מכיוון שאוטיזם היא הפרעה קשה,קשה לי להאמין שבנך נמצא בקשר עם אנשי מקצוע (גננת,מרפא בעיסוק) ואף אחד לא שם לב לזה.אני מעריכה שאם היה חשד כזה,היו מפנים אותך באופן מידי לברור.אני מוסיפה קישור לאלו"ט,שם תוכלי לקרא קצת יותר על אוטיזם http://www.alut.org.il/frames/frames.asp?data=autism/autism.html. לגבי פניה לטיפול - אפשר להתעניין דרך רופא הילדים,אפשר לפנות לשפ"ח (השרות הפסיכולוגי החינוכי) בעירכם,אפשר באפן פרטי. דרך אגב,בתחילת ההודעה כתבת שלילד בעית קשב וריכוז - לא ברור לי מי קבע את האבחנה. כידוע,זוהי אבחנה הנתנת (לאחר ברור) ע"י נוירולוג/פסיכיאטר. זאת לא אבחנה שקובעת גננת או מרפא בעיסוק. אם הילד עבר אבחון כזה בעבר,צריכות להיות המלצות לגבי טיפול ואפשר גם להתייעץ עם מי שבדק אותו ואבחן. במידה שלא נעשה אבחון חבל להדביק לילד תוית של ילד עם בעית קשב וריכוז. לא כל ילד שמתקשה לשבת בשקט או מפריע הוא עם הפרעת קשב וריכוז. ישנם גורמים נוספים היכולים להוביל להתנהגות כזו. בהצלחה, מור.

אוטיזים זה סוג של פיגור. כל מה שאת מציינת כלפי ילדך, הנו ההפך הגמור מהגדרה של פיגור!

שלום רב, נתחיל מזה שאוטיזם אינו ! סוג של פיגור. עיון קצר בקישור שהוספתי בהודעה הקודמת יבהיר ש - % 75 מהמאובחנים כאוטיסטים סובלים גם מפיגור,אך כאמור לא כולם !. אז אמא יקרה,עובדתית מה שכתבת לא נכון. דבר נוסף,גם אם זה היה נכון - אף אדם (כולל הפסיכיאטרים המהוללים ביותר),לא נוהג לאבחן דרך פורום. לכן,לא ברור לי מהיכן מגיעה הקביעה החד משמעית שלך ממה כן או לא סובל בנה של אנה . בנוסף,אופן הניסוח של תשובתך והנחרצות שבה (העלולה להיות מסוכנת עבור אדם שנמצא במצוקה),הביאו אותי לשקול בכובד ראש (בפעם הראשונה מאז קיים הפורום)האם למחוק את הודעתך. נכון לעכשיו,אני משאירה את ההודעה אבל מאוד מבקשת להמנע מתשובות כאלה בעתיד. שבת שלום, מור.

שלום למור וכסמן ושלום לאמא! בילבלתם אותי לגמרי. מה זה DSM? בסך הכל אני רוצה לדעת מה קורה עם הילד שלי. אני לא רוצה לתת לא ריטלין בגיל 5. אני מנסה עכשיו טיפולי הומאופטיה, טיפול בריפוי בעיסוק ובנוסף לכך גם חוג ריטמיקה ותנועה. בתקווה שכל זה יעזור ובגיל 6 הוא יעלה לכיתה א' יחד עם כל ילדי הגן. מה עוד אני יכולה לעשות? אני נושאת וזועקת לעזרה. אני גם שוקלת לפנות לנוירולוג ופסיכולוג. אני ממש יוצאת מדעתי. תעזרו לי במקום לריב.

שלום אנה, כמו שבטח שמת לב עניתי לך (כמו לכל אחד אחר בפורום),מיד מתחת להודעתך. זו עדיין תשובתי. לגבי ההמשך - משתתפת נוספת הביעה את דעתה לגבי הודעתך (דבר מבורכך כשלעצמו). אני בטוחה שזה נעשה על מנת לתמוך ולעזור לך,עם זאת אני חושבת שטון הדברים לא תאם לרוח הפורום ועל כך הערתי. מעבר לכך,מכיוון שאת ההודעות קוראים משתתפים נוספים,היה לי חשוב לתקן את הרושם שנוצר כאילו אוטיזם הינו סוג של פיגור. משום כך צרפתי להודעה אסמכתאות נוספות. אני חוזרת ומציינת שתגובתי לשאלתך הינה אותה התשובה שניתנה ב 29.5. בנוסף,במידה שאת מרגישה שקשה לך כ"כ להתמודד עם בנך ,אני בהחלט ממליצה לפנות לפסיכולוג שיעריך את מצבו ובמידת הצורך יפנה אותך הלאה. הרבה בהצלחה ושבת שלום, מור.

שלום, אני תלמידה יא' שבימים אלה כותבת תסריט גמר לכיתה יב'. הסרט שלי עוסק ביחסים שבין אח בכור לאחיו הקטן. האח הקטן, בן 15, ספורטאי מצטיין בדומה לאחיו הבכור כשהיה בגילו. אחיו הבכור לצערו לא היה מספיק טוב ולא הגשים את שאיפותיו וחלומותיו בתחום. האם זה סביר, שהאח הבכור יתלה את תקוותיו באחיו הקטן, ויצפה ממנו להגשים את מה שהוא כביכול, לא הספיק? איך אפשר להסביר, אולי בצורה פסיכולוגית, כזו התנהגות? תודה מראש, ענבר :)

אם עדיין אפשר לעזור לי, אני אשמח. :)

היי, לא יודעת אם זה סביר,אבל זה אפשרי.... לגבי הסברים תאורטיים ותאוריות פסיכולוגיות - יש כאלה שעושים את זה טוב ממני לכן לא אכנס לזה. אולי כדאי שתנסי לשאול בפורום פסיכולוגיה קלינית. בהצלחה.

שלום! יש לי בת בכורה בת 8 וכרגע אני נושאת בבטני תינוקת. הילדה הגדולה ממש לא מעוניינת באח נוסף והבהירה שאחות היא בהחלט לא מוכנה לקבל,ושתהיה מוכנה להתפשר במידה ונביא לה אח.כיצד לבשר לה את הבשורה על התינוקת שבדרך?

בקר טוב, מכיוון שמין הילוד לא ממש נתון לשיקולכם,אין הרבה ברירות וצריך להתמודד עם המצב. אני מבינה שקשה לילדה שהיתה רגילה 8 שנים להיות בת יחידה לחשוב על כך שהיא תצטרך "להתחלק בכם" עם אחות קטנה,זה מפחיד,זה חדש,זה מאיים,אבל זו גם המציאות... לכן, להגיד את האמת בדרך נעימה,אמפטית ולתת לה מקום להביע את הקושי,ההתנגדות שלה.לשקף את החששות שלה ולהכיר בהם,לא להתעלם. מצד שני,לזכור שהולדת אח/ות זה דבר נורמלי שמרבית הילדים מתמודדים איתו ואין צורך לצאת מפרופורציות. אני מציעה (למרות שמדובר בילדה גדולה יותר) לקרא את התשובה בעמ' הראשון - קנאת אחים. שיעבור בקלות ובהצלחה, מור.

בתי בת 4 ונולדה לנו עוד בת לפני כ3 חודשים. בתי הגדולה מעריצה את אביה מיום הוולדה.היא תמיד נגשת רק אליו גם כשהיא זקוקה לנחמה וגם זאת מגיל מאוד צעיר. אני כמובן נותנת לה את כל כולי וכבר הפסקתי להעלב,היא פשוט רוצה אותו כל הזמן,וכמעט שאין לה תקופות שהיא זקוקה לי. הדבר מפריע לי מאוד-מה דעתך?

בקר טוב, לפני מס' חודשים היתה כאן שאלה מאוד דומה. אני מצרפת את הקישור,קראי ואם תרצי שאוסיף,בשמחה. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/14/xFT/991/xFP/991 מור.

בני בן השנתיים ושבעה חודשים התאהב בילדה בת תשע וחצי שפגשנו בשהות בחופשה בפסח. בימים הראשון לאחר החזרה הביתה הוא ביקש לדבר איתה בטלפון לפחות פעם אחת ביום. המשפחות נפגשו כ10 ימים לאחר החופשה לארוחת בקר בשבת. מאז הבן מדבר על הילדה לפעמים וקושר אותה לקורה אותו במשך היום, לדוגמא, "גם לה יש אח", אם הנושא נסוב על אחים....וכו'. לפני כמה ימים בפגשו לראשונה ילדה בברכה, כבת 8 להערכתי. הבן התעניין בילדה הזו וביקש לקשור איתה קשר. ברצוני לציין שבשיחה עם האמא של הילדה הראשונה נגלה לי שרגשותיו של בני מחמיאות לה. שאלתי: מה מניע את הילד, האם זה טוב או רע, זה נראה לא מתאים לא ?, האם חסר לילד משהו שאין אנו מעניקים לו ?, האם להתחשב ברגשותיו וליצור מפגשים ביניהם ? תודה, אירית

בקר טוב, קצת קשה לי לקבל אבחנה של "התאהבות" בגיל 2 - 3. סביר להניח שהיה לו נחמד עם הילדה איתה הוא שהה כמה ימים,הוא נקשר אליה ובמקביל המבוגרים התייחסו לכך,מה שעודד אותו להמשיך... זו לא התאהבות כמו בגילאים מאוחרים יותר. כדאי לבדוק כמה המבוגרים (המוחמאים והמוחמאים פחות) מעלים את הנושא,מזכירים את הילדה ומה הם משדרים ("איזה חמוד,ראיתם איך הוא נתן יד ל..."). כמו שכתבתי כאן בעבר,ילדים "ניזונים" מתגובת המבוגרים והרבה התנהגויות ממשיכות או נפסקות ע"פ תגובות ומסרים (כולל הבלתי מילוליים ). לדעתי,כדאי לשנות את כל דרך המחשבה ולא להתיחס לכך כאל התאהבות. אתם משייכים לילד משהו שסביר להניח הוא "לא שלו". לגבי טוב ורע וכל שאר השאלות - זה לא טוב וזה לא רע,זה רגש חיבה שצריך לקבל אותו בפרופורציות כמו כל רגש אחר. מור.

שלום מור, לאחר חיפוש בפורום אני חושבת שאוכל להיות ממוקדת יותר בשאלה שלי. בתי בת 6 חודשים - ויונקת הנהקה מלאה, ערנית, שמחה, ומתפתחת יפה אך לא כל כך עולה במשקל, למרות שכבר הכפילה את משקל הלידה בגיל 4 חודשים. פשוט קצב העלייה שהיה מהיר מאד בהתחלה נעשה איטי מאד. היא בילתה זמן רב בידיי וכל מה שאני הייתי מכניסה לפה שלי היא רצתה לטעום גם הייתי נותנת לה, היא ליקקה ומצצה והייתה מרוצה מאד. בגיל 5 חודשים התחלתי עם פירות בהמלצת רופאת הילדם שלה. היא אכלה יפה מאד, פתחה פה גדול והייתה מרוצה (וגם אני). לפני כשבועיים לאחר 5 דקות היא הייתה מאבדת עניין והייתי עושה כל מיני דברים (מצחיקים) כך שהיא תפתח פה. היא פתחה ואני הכנסתי את האוכל. ביום ראשון כבר מההתחלה היא סגרה את פיה כבר בהתחלה- הייתה צוחקת בפה סגור, מייללת בפה סגור. אני איבדתי את סבלנותי והתחלתי ממש "לחנות" את הכפית בשפתייה עד שהיא פתחה פה והכנסתי את האוכל. (אליהים! כשאני חושבת על זה ומשחזרת את התמונות בראשי זה נראה כמו אונס! אני עצובה כל כך). מיותר לאמר שמהר מאד היא התחילה לבכות (עם דמעות) ולהיות עצובה ואני המשכתי להאכילה תוך כדי בכי. והיא אכלה עוד קצת. לפתע אני קלטתי מה אני עושה והפסקתי. היא הייתה רעבה אך לא רצה לאכול. ניקיתי אותה, הרמתי אותה וכשנצמדה אליי טפסה לי את הציצי והתחילה לינוק מעל הפיג'מה שלי. הודרתי את הפיג'מה ונתתי לה לינוק. אתמול, היא אכלה יפה אך תוך כדי מרמה. כל פעם שהיא באה ללקק את הסינר אני נתתי לה אוכל. מהר היא למדה לא ללקקו. כל פעם שהיא רצתה למצוץ את האצבע אני משכתי את ידיה ונתתי לה כפית עם אוכל ואחר כך אצבע. אני לא מרוצה מההתנהגות שלי ועצוב לי מאד. כילדה הייתי סרבנית אוכל ואמא שלי נהגה להכות אותי תוך כדי דחיפת אוכל לפי. אני לא רוצה לחזור לשם גם לא בתפקיד האמא!!! היום נתתי לה לאכול את הפרי שלם (לא מרוסק) - היא מאד אוהבת את זה ונהנית - אך אין לה שיניים כך שהיא לא ממש אוכלת. נתתי לה למצוץ את הפירות ומדי פעם הייתי מציעה לה כפית עם מחית. לפעמים היא אכלה (בהתחלה) ולפעמים היא סגרה את הפה. לא הפעלתי כח והנחתי לה. היא לא אכלה הרבה. האם היא עברה/עוברת טראומה? יש דרך לתקן את הנעשה? איך זה שהיא אוהבת למצוץ את התפוז, תפוח, אגס, וכל דבר שאני שמה לה ביד אך בכפית אני לא רוצה? עשיתי מחית נוזלית מאד היום ונתתי לה בכוס - היא אוהבת לשתות בכוס (היא לא יודעת לשתות מבקבוק). בהתחלה היא שתתה אך כשקלטה שזה לא מיים אלא אוכל שוב סגרה את הפה. אפילו טיפות הברזל, שהיא אוהבת, היא סרבה לשתות בכפית ושפכה כל הזמן עד שהבינה מה תכולת הכפית ואז פתחה פה יפה שתתה הכל וליקקה את הכפית. אבל, כשאני שמה לה אוכל בכפית, כבר כשאני מקרבת את הכפית לפיה היא ממש סוגרת אותו. וכל עוד נמשך הסיפור היא "מדברת" בפה סגור, נראת כמו ציפור עם מקור במקום שפתיים. אולי כדי לציין שהיא תמיד יונקת לאחר הפרי. מה אני יכולה לעשות? גרמתי נזק לבת שלי?? המון המון תודות!!! פאולה.

שכחתי לציין שהיא הבכורה.

היי פאולה ., לדעתי ביתך רוצה יניקה היא מוצצת את הפירות כי זו פעולה של יניקה ., לדעתי תמשיכי רק ביניקה ותעזבי אותה בשקט ., הרבה יונקים מעל שנה והם מיתפתחים יפה מאוד תני לה את מה שהיא רוצה ואל תעשי כמעשיה של אימך. הרבה נחת וסבלנות.

לא נעים להודות אבל את בחברה טובה... הרבה מאיתנו נכנסו עם הילדים לאובססיה של אוכל ואח"כ תפסו את עצמן בידיים(יש כאלה שעד היום לא..) מה שחשוב שעכשיו את מודעת, אין מה להכות על חטא זה חלק מטעיות שעושים עם גידול הילדים והחוכמה לעשות פידבק על עצמך וללמוד, נראה שאת עושה זאת טוב. ישר כוח !!!

בקר טוב, אני חושבת שקיבלת תשובות יפות מאוד. מדובר בילדה קטנה מאוד. עד כמה שאני זוכרת ההמלצה בטיפת חלב היא רק להתחיל להכיר מוצקים בגילאים האלה ולהתחיל לאט לאט בכפית.אמנם יש ילדים שמתחילים בגיל קצת יותר מוקדם,אבל יש כאלה שבגילאים יותר מאוחרים,וזה בסדר !. מותר לילד לאהוב/לא לאהוב פרי/ירק או כל דבר אחר... נסי ללכת עם הילדה,לפי מה שאת מרגישה שטוב לה.אין מה למהר ובטח שלא כדאי לכפות אוכל.הרבה יותר חשוב שהיחסים בינכן יהיו בנויים על אמון ורוגע מאשר שהיא תאכל עוד כפית רסק . אולי כדאי שתציצי כמה הודעות מתחתייך (בעיות אכילה). לגבי השאלה אם עשית לה טראומה - אני ממש לא חושבת כך. פשוט תלכי ביחד עם הילדה ולא נגדה.... הרבה בהצלחה, מור.

בני בן ה-7 הוא האמצעי מבין שלושה בנים. בימים האחרונים הילד כל הזמן עצוב, הוא לא מחייך, הולך עם הראש מושפל ועיניים מטה נראה שהוא מעדיף להיות עם עצמו.ביום שבת היו אצלינו אורחים היו בני הדודים שכולם סביב אותו גיל והוא לא שיחק עם אף אחד, הוא העדיף להסתובב עם עצמו.הוא מציק לאחים שלו ומביא אותם לידי בכי (גם את האח הגדול). הוא נראה בדיכאון. לפי הגננת היא לא רואה שום דבר חריג היא מדווחת שהכל בסדר בגן ובתיפקוד שלו, בזמן האחרון,לדבריה, הוא אולי רב יותר ומתווכח יותר (גם בבית על כל דבר יש ויכוח ויש לתת הסבר לכל "הלמיים" שלא נגמרים). אני רוצה לציין שבקיץ אנחנו עוברים דירה לדרום הארץ,לילד לא קל מבחינת יצירת קשרים חברתיים הוא עדין ומופנם ולקראת סוף שנה הוא מתחיל "להפשיר". אך אין ברצוני לתלות את המצב של הילד בצורה ברורה וישירה למעבר. השאלה: מה עושים? איך מצליחים לפצח את הילד? אני אהיה בוטה ואומר שאם הילד היה בגיל יותר מבוגר ואם הייתי רואה אותו פעם ראשונה הייתי חושבת שזה אחד שבסוף יתאבד כדי לגאול את עצמו מסבלו.

לכי איתו ליעוץ אל תזניחי , זה ידוע שהאמצעי בד"כ יותר קשה אבל צריכה להדלק לך נורה אדומה חבל שאחר"כ יהיה מאוחר מידי זה גיל שאת יכולה להעזור לו הרבה תשיקעי בו עכשיו את כל כולך לפני שיהיה מאוחר מידי , יתכן גם שהוא עבר משהו ואת כאמא יכולה לגלות אם לבד ואם עם יעוץ מה עובר עליו

בקר טוב, דבר ראשון,לא כ"כ הבנתי - כתבת שהילד בן 7 והוא בגן.... כמובן,שאם ישנו חשש לחיים או מצב קיצוני כמו שאת מתארת, אין להסתפק בפניה לפורום אלא להפגש בהקדם עם איש מקצוע. לכל גן חובה יש פסיכולוג מלווה,אפשר לפנות אליו עוד היום (דרך הגננת או דרך שפ"ח) ולבקש את התערבותו. כמובן שאפשר לפנות גם באפן פרטי או דרך קופ"ח. בהצלחה, מור

תודה על העזרה.רק רציתי להביר הוא בן 6 ושמונה חודשים, הוא נשאר עוד שנה בגן חובה בגלל שהוא צעיר.

תודה על העזרה.רק רציתי להבהיר הוא בן 6 ושמונה חודשים, הוא נשאר עוד שנה בגן חובה בגלל שהוא צעיר.

מצחיק לכתוב שהנושא הפרעת אכילה, אך מצאתי לנכון שזו ההגדרה הטובה ביותר- בעלי ואני בשנות ה-30 לחיינו, מגדלים ילדה בת 4 ותינוקת בת 8 חודשים. בשנת חייה הראשונה של בתי הגדולה, היו לנו סיוטים (זו לא הגזמה) בגלל האכילה שלה: בגיל 3 חודשים הפסיקה לינוק ועברנו לבקבוק, היה בהתחלה בסדר עד שביל 4 חודשים לערך החליטה לצום: כ- 60 מ"ל חלב לכל 6-7 שעות וגם זה במאמץ רב: משחקים, האכלה בעמידה וכו, החלטנו להאכיל בכפית שב חוזר על עצמו, התחיל נחמד אך מהר מאוד למדה את חוקי המשחק וסגרה את הפה- פשוטו כמשמעו. בגיל 5 חודשים אושפזה בגלל התייבשות וכך המשכנו להאכיל בקושי עד גיל שנתיים כמעט. עכשיו היא אוכלת בסדר לא אכלנית אך מספיק טוב עצמאית וכו. כשבתי הקטנה נולדה סרבתי להניק כי השלחתי את כל הבעיות עם הגדולה על ההנקה.. גם זו לא היתה אכלנית אך אכלה כ- 120 מ"ל כל 4 שעות והיה בסדר. בגיל חצי שנה עברנו למוצקים והיה בסדר- אכלה חלב בבוקר אח"כ פירות וירקות אך לא העלתה במשקל, הציעו לנו בטיפת חלב להתחיל גם מעדן וגם זה היה בסדר. בגיל 7 חודשים לערך הילדה החליטה לצום בדיוק כמו המקרה של הגדולה--ושוב כל הבדיקות שעשינו לגדולה חוזר לקטנה והכל בסדר אין הסבר לתופעה. הפסקתי להאכילה בכפית וכשבוע שתתה רק סימילאק ושוב לא רוצה עוד, חזרנו בהדרגה שוב למוצקים וכרגע המצב הוא שהיא כמה בבוקר מסרבת לאכול מהבקבוק אפילו מ"ל אחד, לא רוצה דייסה בכפית וזה לאחר לילה שלם!!! אז נותנים לה מעדן, לאחר מכן אוכלת גרבר (פירות טחונים מסרבת לאכול) אח"כ לא מוכנה לאכול מרק או אוכל של "גדולים" נרדמת עד אחר הצהריים ושוב מעדן וזהו לפני השינה לא מוכנה לכלום. ניסיתי לתת לה חלב תוך כדי שינה - זה עבד בפעמים הראשונות וזהו גם מתוך שינה מסרבת. מצטערת שזה ארוך, אך אני כבר מתוסכלת ברמות כל כך גבוהות ולא מבינה איך אני עוברת זאת פעם שניה. זה משפיע עלי על בעלי ובעקבותנו על הגדולה אני פשוט מיואשת לרופאים אין הסברים וחוץ ממעקב שבועי אין להם שום פתרון. לא אכפת לי להגיע ליעוץ אישי פרטי גם אם רק תוכלי לתת לי פרטים על כך. אני כל הזמן עצבנית, בוכה ומיואשת. עליי לציין ששנינו משכילים מאוד, עובדים במשרה מלאה -וזה מפריע אפילו בזה. תודה מראש ואז בגיל

בקר טוב, דבר ראשון,להרגע...:). הלחץ ותחושת חוסר האונים ממש ממש לא תורמים לאף אחד מכם. אני מבינה שנשללה בעיה רפואית ,ובכל זאת האם הרופאים איתם נפגשת נתקלו בתופעה דומה ? האם הם הציעו כיוון שהוא לא פיזי ? מה אמרו בטיפת חלב ?. האם הילדה עולה במשקל ?. אם הילדה בריאה,עולה במשקל,מתפקדת אז אולי היא בכל זאת אוכלת משהו... לעיתים לנו כהורים המצב נראה הרבה יותר גרוע ממה שהוא באמת (מנסיון...). אני רוצה לענות כאן בשני רבדים - כאשת מקצוע וכאמא. אחת מבנותיי ממש לא אוהבת לאכול. בגיל חצי שנה סרבה בתוקף לפרות ובטח שלא היה מה לדבר על ירקות. כלום חוץ מדייסות (בבקבוק כמובן !) ובמבה. בגיל שנה,בישלתי כל מה שאפשר - עוף,דגים,ירקות,בקר... מדי פעם היא היתה אוכלת ומתלהבת ממשהו ליומיים וזהו,הכל חזר להתחלה. בשלב כלשהו היא התחילה לאכול מוצקים אבל מעט והמשיכה עם בקבוק דייסה בוקר וערב עד סביבות גיל שנתיים (פשוט בלי זה היא ירדה במשקל כי לא הסכימה לאכול דברים אחרים). היום היא בת שנתיים וחצי אוכלת מעט מאוד (וגם אז רק בשר,לחם בלי כלום וביצים..),אבל...... בגן בחברת ילדים אחרים אוכלת ארוחת בקר ענקית ואח"כ פירות. אני כאמא מעולם לא מצאתי את עצמי מתעקשת על אוכל. כן,הצעתי מגוון אדיר של טעמים,צורות וכו'. מרבית הילדים אם לא הורסים להם את מנגנון הבקרה,יודעים לכמה אוכל הם זקוקים. בעיני חבל להפוך את זה למאבק כוחות. יתכן שהיא עדיין לא מוכנה לכל המזונות שאתם מציעים לה ואולי כדאי לנסות להסמיך את החלב. כמו בהרבה דברים אחרים,כדאי להיות קשוב לילד ולנסות ללכת איתו (כמובן אם זה לא מסכן חיים), בקצב שלו. בנוסף,אולי כדאי לחשוב האם יש משהו בצורת ההאכלה שעלול לגרום לה אי רצון לשתף פעולה (לחץ גדול של המאכיל/חוסר סבלנות/אי התאמה לקצב שלה/נסיון "לדחוף" עוד קצת אוכל...). אולי כדאי לפנות שוב לטיפת חלב ולבקש שיהיו נוכחים כשאת מאכילה את הילדה,אולי יהיה להם מה להוסיף. קשה לי להאמין שאחות ותיקה בטיפת חלב מעולם לא נתקלה במצב כזה... מקווה שהצלחתי לתת כיוון כלשהו. הרבה בהצלחה, מור.

שלום רב, בני בן השנה נכנס לאחרונה לגן למסגרת של 4-5 שעות.מרגע חזרתו מהגן מפגין את חרדת הנטישה, והיות ואני מבינה זאת ,אני מאפשרת לו להיות מחובר אלי יותר מכפי שהוא ממילא, בתקווה שהענין יסתדר עם הזמן. אך להפתעתי הרבה, בניגוד לכל הגיון בריא שיש לי ( אני מקווה ) היינו בפעילות ילדים-הורים בגן , וכל מה שהוא עשה במשך שעה זה לרדת מהידיים ( עדין לא הולך ) וחיפש "אמא" אחרת לטפס עליה. הוא פשוט יתחנן בפני האמהות שירימו אותו ובכה עד שלא קיבל את מבוקשו, וכל פניה שלי אליו לא נענתה ולו במבט קטן. התופעה היתה עוד טרום כניסתו לגן אך לא באופן כל כך דרמטי , וקישרתי זאת בשל ההיותו ילד מאוד חברותי , מה שלעצמו מאוד שימח אותי. אבל אתמול זה היה מוגזם לכל הדעות. האם יש הסבר לתופעה ? איך אני יכולה למנוע אותה ? זה מביך את ההורים שעסוקים בילדם שלהם ועוד יותר מביך אותי כיצד הם רואים אותי. שאנחנו חוזרים הביתה - עולם כמנהגו נוהג לתשובתך אודה.

בקר טוב, אני זקוקה לעוד פרטים שאולי יעזרו לי להבין טוב יותר.הפרטים הם לאו דווקא כאלה שקשורים ישירות לעניין עליו את שואלת. - האם הוא בנך היחיד ? - ספרי איזה ילד הוא (תכונות,התנהגות,למי דומה...) - איך את רואה את הקשר בינכם - עד כמה את דואגת לו - לגבי המשפט - "מרגע חזרתו מהגן מפגין את חרדת הנטישה " - מה זאת אומרת ? לא במושגים "גדולים" כמו חרדת נטישה אלא תכל'ס מה קורה ואיך את מגיבה (אם אפשר ממש דוג',זה יכול לעזור). - חוץ ממבוכה,מה עוד את מרגישה וחושבת כשהילד מתנהג כך ? ככל שתוכלי לפרט יותר כך אוכל להכיר אתכם יותר ולהתאים את התשובה. מחכה, מור.

שלום מור אני rg ולכן את מכירה את תכונותיו של הילד מסיפורים קודמים. לגבי חרדת הנטישה - לא יורד מהידיים ולא מכיר את המושג רצפה. אחרת יש בכי הסטרי.הוא גם למד כשהוא משתעל ונחנק אני רצה אליו. מוכן שאשחק איתו אבל צמוד פיזית אליו. כנ"ל גם עם אביו. יותר עקשן וכל דבר שאסור לו - כמו לגעת בחשמל, לאכול נמלים ואבנים וכו' הוא בהפגנתיות מתעקש לעצבן אותנו יותר תוך כדי צחוק מלגלג . חוץ ממבוכה זה מאוד מעליב אותי שהוא רוצה אחרים למרות שזה מאוד מטופש להעלב מילד בן שנה, במיוחד שאני יודעת עד כמה הוא מחובר אלי. תודה

הבן שלי בן 14 יש לו שפם עדין אני לא בטיחה שהוא התבגר וברוצני לדעת איזה שינויים בדיוק יהיו לו בגוף ובנפש .לפעמים אני שומעת אותו מדבר בקול גברי ולפעמים לא לכן איני בטוחה ? איך אדע ומה עלי להסביר לו על התקיפה הזאת אני קרובה אליו יותר מאביו האם זה טבעי ???????

לא הבנתי מה את שואלת, מה את צריכה להסביר לו הוא מספיק בוגר ובטח יש לו חברים בגילו ואם חשוב לך יש ספרים שאת יכולה לתת לו לקרוא על גיל הבגרות בי

בקר טוב, עקרונית גיל ההתבגרות הוא טווח הגילאים בין 9 - 10 ל - 19. כך,שבנך בהחלט נמצא בתקופת גיל ההתבגרות. לגבי מה להסביר לו - אני לא חושבת שצריך ליזום הסברים אלא לדאוג לאוירה כזו שירגיש נוח לשאול ולפנות אלייך כשהוא מרגיש צורך. אני מוסיפה מס, תשובות שנתתי בנושא גיל ההתבגרות,כדאי לקרא. אם תרצי שאוסיף דבר מה,כתבי ואענה בשמחה. גיל ההתבגרות - ע"מ 5 - בני הבכור. 3 - איך מתמודדים עם ילד מרדן. 9 - הורים מודאגים - גיל ההתבגרות. 12 - מבט. מור.

לכן רציתי לדעת הכל ..........כשישאל אותי אדע לענות טוב האם בהתחלה הקול משתנה או השער בכל הגוף.......וכו

בני בן 8, נעים, אוהב ומאוד אינטילגנטי (סנדביץ בין שתי אחיות בבית שמשתדלים לתת גבולות ברורים עם הרבה חום ואהבה). בחיי היומיום בני גורם לנו נחת, אבללל....כאשר הוא נמצא בסיטואציה של כעס הוא "מאבד את הראש" ומגיב בצורה חסרת שליטה (בבית ומחוצה לו). התגובות שלו מתבטאת בביטויים מילוליים קיצוניים וממש הוא נעשה חמום מח, הסברנו לו שמותר לו לכעוס ולהביע את תחושותיו אך, עליו למצוא דרכים הולמות להביע את עצמו (הצענו לו חלופות מילוליות). בשבוע האחרון הוא כולכך כעס שבטעות הוא דחף את המטפלת, לאחר כל אירוע הילד מביע חרטה עמוקה ואפילו מבוהל מהתנהגותו. אציין שהילד אינו אלים לחלוטין ובלי לפתוח פה...אינו מעורב כלל בתגרות בביה"ס, תדירות אירועים - פעם בשבוע עד שבועיים. שאלתי, כיצד ניתן לעזור לילד לשלוט על עצמו בזמני כעס ותיסכול. אודה לתגובתך, אימו'ש

בקר טוב, נתחיל בשאלה - האם יתכן שהילד ראה (בעבר או בהווה) התנהגות דומה אצל מישהו בסביבתו ?. לאו דווקא מישהו אלים אלא מישהו שבזמן של כעס קשה לו לשלוט בעצמו,בצורה כלשהי (מילולית,בריחה...) ?. מכיוון שלשאלה הזו יש חשיבות רבה בהבנת העניין,אחכה שתעני ונמשיך... מור

טוב אני חייבת להודות שאת גדולה ! נראה לי שאני מתחילה להבין..... יש פעמים שאני כועסת על ילדיי ומרימה את קולי, אני מודעת לתגובה שזה גורם ומרגישה שזה מזעזע אותם,זה מסוג הדברים שאני יודעת מה נכון אבל משהו אחר ממקום אחר גורם לי לנהוג אחרת. נכון כילדה הוריי צרפו לטונים גם פעולת ידיים מה שאצלי לא עבר בגנים אבל כנראה משהו נשאר, לא נראה לי נכון לנצח להאשים את ההורים,אז כנראה שנותר לי לעבוד על עצמי חזק !!! ענת, אני בכיוון או שיש עוד תובנות שעליי להגיע אליהם... (אל תבהלי מהשעות שלי...)

אנחנו הורים טריים לבן אחד בן שלושה וחצי חודשים. ילד מדהים, מתוק ואהוב . בשבועיים האחרונים החלו קשיים בהרדמות, עד אז המצב היה פחות או יותר סביר (היינו מניחים אותו במיטה והוא היה נרדם לבדו בקלות). הבעיה התפתחה בעקבות דודה שהגיעה מהחו"ל וחיפשה כל הזמן "להרגיע" אותו על הידיים, וכך הוא נרדם למשך כשבועיים עד שהיא נסעה. אני ובעלי חשבנו שעלינו לחזור ולהרגילו להרדם לבדו על מנת שיהיה קל גם לו וגם לנו בעתיד, והדבר לא כל כך הולך. כלומר, הוא נלחם בנו בכל עוזו, הוא בוכה עד צווחות אמיתיות ואנחנו ניגשים אליו פעמים רבות על מנת להסביר לו שעליו לישון עכשיו ושאנחנו כאן - שומרים עליו ואוהבים אותו, ולבסוף (כעבור 45-50 דקות) אנחנו מתייאשים ומרימים אותו על הידיים, לעיתים חושבים אולי להניח אותו שוב במיטה ואז הוא שוב מתחיל לצרוח ולנו כבר קשה מאד ואנחנו מוותרים. שאלתי היא איך אפשר לשנות את ההרגל בדרכי נועם ובלי בכי ונוקשות ? ושאלה נוספת האם יש איזה שהוא פורום שיכול לסייע בקשיים מעין אלו עם תינוקות ? תודה רבה

שבת שלום, ישנן מס' תשובות בנושא שינה,אנא עשי חיפוש בפורום. אחת מהן אני מוסיפה כאן - http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/2/xFT/718/xFP/756 במידה שיהיו עוד שאלות בנושא,אשמח להוסיף. לגבי פורומים - א. את נמצאת באחד כזה :). ב. אפשר לעשות חיפוש דרך מנוע חיפוש ולמצא. בהצלחה, מור.

למור שלום יש לי ילדה והיא בת 12 לפני חצי שנה בערך היא הלכה עם חברה, פתאום ראו אותה קבוצה של ערבים וקראו לה והיא טוענת שהם גם ניסו לרדוף אחריהן היא הגיעה הביתה וסיפרה לי את זה החברה שלה גם סיפרה את אותו דבר הן קראו לי לראות מי האנשים האלה וכשהגעתי מיד למקום כבר אף אחד לא היה, בעקבות המקרה היא לא הולכת לשום מקום לבד אפילו לא באור יום ולחברה קרובה גם לא לבית הספר לפני המקרה היא היתה מאוד פעילה ומתרחקת למקומות לפי הקצב שלה אני רוצה לדעת איך להתמודד עם הבעיה הזאת בתודה דנית

שבת שלום, את מתארת חויה מפחידה מאוד ואפשר להבין שהילדה פוחדת. מצד שני,היא תהיה חייבת להתגבר ולהמשיך בחיים. מכיון שעברה כבר חצי שנה ולמיטב הבנתי,אין שיפור במצב ,אני ממליצה להפגש עם איש מקצוע שיעריך מה מצב הילדה ויתן לך כלים להתמודדות. בהצלחה, מור

בני הבכור בן שנה ושבעה חודשים הולך לגן מגיל שנה. במשך כשלושה חודשים ההליכה היתה מלווה בבכי שהפסיק כשהלכתי. כיום לפעמים כשמגיעים לגן הוא בא ללכת אחרי, לפעמים הוא נכנס ומשחק וכמובן אינו בוכה. הגננת מאד אמינה ואיכפתית אם כי לא מאד חמימה. בשנה הבאה הגננת ממשיכה עם גילאי שנה ושמונה חודשים עד שנתיים וחצי(ומעלה את מס' הילדים- ז"א שיצטרפו ילדים חדשים). שאלתי היא האם להשאירו גם שנה הבאה בגן זה לאחר שהסתגל אליו או שלטובתו עדיף שיכיר גננת אחרת ויסתגל למקום אחר. תודה רבה.

לא הצלחתי להבין מה הסיבה שבגללה התחלת לשקול להוציא את הילד מהגן. גננת אמינה ואכפתית שייכת לסוג הגננות שאמהות מחפשות בנרות. לפי התיאור שלך,הילד התרגל והתמקם בקבוצה,הספיק לפתח אמון בגננת (ולראיה-הפסיק את הבכי בבקרים). בקבוצה עם ילדים חדשים שייתווספו - הוא יכול להרחיב את מעגל ההיכרות אבל כל זה לטובתו. בגילו הצעיר,כדאי מאד וחשוב מאד לשמור על מסגרת יציבה ובטוחה. כלומר-עקירה מהגן והגננת עלולה להביא למצב שבו - א' : הוא יימנע מלפתח קשר במקום חדש כי "עוד מעט זה במילא ייגמר ואני אצטרך להתחיל הכל מחדש" ב' : חוסר היציבות והיעלמות המוכר והבטוח יובילו לחוסר בטחון עצמי שאותו קשה מאד לתקן. עצתי : אל תעשי זאת אלא אם אתם חייבים לעבור למקום מגורים אחר.

שבת שלום, כמובן שאם אתם מרוצים מהגננת,לילד טוב בגן והוא עדיין נמצא בטווח הגילאים (ז"א,ישנם עוד ילדים שהם פחות או יותר בגילו),אני לא מוצאת סיבה להעבירו. מור.

אני בת יחידה לאם: שכולה, אלמנה ,בת 70 בתקופת צעירותי סבלה אמי ממצבי רוח עולים ויורדים .שבא לידי ביטוי בכעסים לא מסברים הגיונית . אחותי ז"ל סבלה מכך רבות אפילו נאלצה לקבל אישפוזים פסיכיאטרים , בגיל 48 היא לקתה בגידול בראש ונפטרה לאחר תקופה קצה, במשך החיים גילתי חסינות נפשית וצורך לתמוך באחותי לאורך כל הדרך, היום אני מרגישה שאין בי כח לעמוד מול אם שמתנהגת בניכור כלפי שבא לידי ביטוי בהשמצות ואשמות כבדים מאד, לאחרונה היא מגלה סימנים של סטיה בהתנהגות שבאה לידי ביטוי בהתפרצות של בכי ומיד אחר"כ צחוק,פיזור כספים בצורה לא מבוקרת לחלוטין,תוקפנות וכוחנות שמבטה אותה באלימות מילולית גסה וקשה כלפי וכלפי ילדי, אין ספק שהיא זקוקה לטיפולךפסיכיאטרי דחוף , הבעיה שהיא בטוחה שהיא מאד בסדר וכל הסביבה הקרובה לא בסדר, שאלתי :איך אפשר להביא אותה לטיפול במצב שאינה מבינה שהיא בבעיה ? נשמח מאד לקבל תשובה לבעיה שהולכת ומחמירה מיום ליום. תודה רבה רבה רחלי.

שבת שלום, קשה לי להאמין שתצליחו לשכנע אישה בת 70 לפנות לטיפול... מה שכן אולי כדאי לפנות לרופא המשפ' המטפל בה ולספר לו על שינויי מצב הרוח הקיצוניים,פיזור הכספים וכו'. בגיל מבוגר זה יכול להעיד על עוד דברים ולכן כדאי להיות עירניים. דרך אגב,כדאי לשאול גם בפורומים שענינם הוא זקנה. אחד מהם הוא - http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/List/xFI/1331. בנוסף,אני במקומך הייתי שוקלת לפנות בעצמי לטיפול לא כי את אשמה או צריכה "שישנו" אותך אלא כדי לעזור לך להתמודד עם מה שעברת ועדיין עוברת בהתמודדות מול אימך. נראה לי שאת מאוד עמוסה,ושיחה עם איש מקצוע (פסיכולוג,עו"ס..) יכולה להקל. שיהיה בהצלחה והרבה כוחות, מור.

סיפרתי לפני כשבוע על כך שילדי, תאומים בני שנתיים ו-11 חודשים, התחילו גמילה לפני כחודש. הגמילה ביום עוברת די חלק חוץ מהעובדה שהבן מסרב לעשות קקי בשירותים אלא רק בחיתול ועכשיו מוכן גם בתחתונים והילדה עשתה אתמול בפעם הראשונה קקי בשירותים. יש פה ושם פיספוסים במהלך היום בגן אבל בסה"כ הם בסדר. התחלנו גם גמילה בלילה כשהבן לא מוכן שיעירו אותו וכך עושה במיטה - והשארתי אותו עד הבוקר עם הפיפי כדי שיבין וגם זה לא עוזר. הבת מפספסת רק לפנות בוקר ובמהלך הלילה, מרגע ההירדמות, אני מעירה אותה פעמיים. הערב שניהם פיספסו וכשקילחתי אותם והסברתי להם , כמובן עם עידוד שזה לא נורא אך לא נעים, הילד ביקש חיתול. הייתי בדילמה ואני עדיין ובינתיים שמתי תחתון חיתול. כיצד אני צריכה לנהוג? אשמח לקבל תשובה מהירה תודה וערב טוב

שבת שלום, כמו שכתבתי והסברתי בהודעה הקודמת - לדעתי התהליך נעשה בקצב מהיר מדי וחובה להאיט את הקצב. לא רק שלא האטתם מאז ההודעה הקודמת,אלא הגברתם את הקצב והפכתם אותו לכזה שגם עבור ילדים שאין להם שום פיספוסים ושום בעית עצירות והגמילה אצלם חלקה,הוא עלול להיות מהיר מדי. על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים שעדיין מפספסים ומראים קשיים בגמילה. לגבי השארת הילד במיטה רטובה - לא רק שלא תשיגי כך שום מטרה את עלולה לדעתי לעשות רק נזק. הסברים בגיל 3 הם מאוד בעייתים ובטח בנושא כמו גמילה. כפי שציינתי אין ספור פעמים,גמילה היא עניין של בשלות ומוכנות של ילד. לבשלות רגשית אין שום קשר להסברים. לגבי שימת הטיטול,כן או לא... למרות שאני לא נוטה לחזור אחורה בגמילה,כן הייתי מחזירה את הטיטול במקרה הזה. שוב אני חוזרת ואומרת,להערכתי אם הקצב לא יואט (באופן דרסטי) הקשיים ילכו ויגדלו . מה יש למהר כ"כ ? לא עדיף קצת יותר לאט,רגוע ונעים ? מור.

שלום, הבעיה שלי היא כזאת, יש לי ילדה מקסימה נבונה ובוגרת לגילה, שלאחרונה תדירות ההתפרצויות שלה הולכת וגדלה. לעניות דעתי הילדה לא מצליחה לשלוט על עצמה על הבכי, בגן זה מתבטא בהכאת ילדים בסירוב בלא להקשיב לגננות ובבכי שיכול להסתיים גם אחרי שעה. אשתי ואני מנסים כל שביכולתנו להתמודד, לאחרונה החלטנו שאנו זקוקים לעזרה ולהכוונה מקצועית יותר. אציין כאן שניסינו עונשים, הסברים, הרעפנו עליה פינוק יתר על המידה וכו'. לילדתי יובל, יש אח בן שנתיים. לגבי דוגמה - אם היא מציירת ציור בגן ומשהו מעיר לה משהו לגבי הצבעים היא מאבדת שליטה מתחילה לבכות ואף עלולה להכות את אותו ילד, וקשה להחזירה לתלם (אולי כעבור שעתיים). אתמול היא ניסתה לומר לי משהו, היא שכחה מה , ובגלל זה היא בכתה כשעתיים בכי מנדנד של "נו...נו..." וכו'. בתודה מראש, ערן.

שבת שלום, התחלתי לכתוב לך תשובה ומחקתי את כולה (די הרבה שורות..:) ) מהסיבה הפשוטה - השאלה שלך נורא הזכירה לי שאלה אחרת שנשאלה פה בעבר.לכן,יצאתי לחיפוש קצר ומצאתי... http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/9/xFT/4127/xFP/4123 אנא קרא את השרשור הזה ונסה לראות האם יש בו משהו שמדבר אלייך (כמובן שלא הכל,אבל בכל זאת). אם תרצה שאוסיף,בשמחה. אני כאן. מור.

שלום לכולם, יש לי בת בת 6 ובן בן 4.5 ואני בהריון שלישי. הבעיה העיקרית שלי היא עם ביתי הבכורה- ילדה חכמה מאוד! בזמן האחרון ביתי מרבה לעשות כול שעולה על רוחה ז"א: היא יכולה לשאול אותי אם אני מסכימה משהו אני יאמר לה לא יסביר לה למה לא והיא בכול זאת בצורה שקטה ומניפולטיבית תעשה זאת. היא יודעת שהיא תענש אחר כך אבל כאילו לא אכפת לה. לאחר המעשה היא תבקש ממני לשוחח איתה היא תאמר שהבינה את חומרת המעשה תבטיח שלא תנהג כך יותר תבקש "שאמתיק" לה את העונש ושוב תחזור לסורה! אני אובדת עצות מאחר והלידה מתקרבת ואני יודעת שהדברים לא הולכים להיות פשוטים יותר אך אני לא יודעת מה לעשות ניסיתי כמעט הכול: שיחות, עונשים, ואפילו פליקים פה ושם וכלום! ברצוני לציין כי אני בעלת תואר ראשון בחינוך ואני מצויינת בלתת עצות לאחרים אך שזה נוגע אליי לילדה שלי אני חסרת אונים. תודה רבה על העזרה: אני.

שבת שלום, הדבר הראשון שאני מציעה הוא פשוט לשבת ולשוחח איתה.לא אחרי מעשה אלא דווקא בזמן רגוע ונעים. השיחה לא אמורה להיות "חינוכית" ומלווה בהרבה מלל והסברים מצידך אלא להפך.משהו כמו - שמתי לב שקצת קשה לך לאחרונה,נכון ? ולתת לה לדבר. התפקיד שלך בשיחה כזו הוא לשאול אחת ל.. שאלה פתוחה,לאפשר לה לדבר,לא לשפוט ! ובטח לא לתת דוגמאות ולהוכיח אותה.מטרת כשנגשים לשיחה כזו המטרה שעומדת מול העינים היא לא להפסיק התנהגות x אלא להביא לקרבה והבנה. ככל שהילדה תרגיש שלא מעמתים אותה,שלא נואמים בפניה כמה היא לא בסדר ומה לא לעשות יהיה לה קל יותר לשתף. דבר נוסף,אני מציעה לקרא את השרשור ילדים חצופים,אולי משהו משם יתן כיוון http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/232/xFP/278. במידה שתרצי שנמשיך,אני פה. מור.

הי אני מצטערת תשובתי לשאלותייך לא במקום הנכון.היה צריך להופיע בהמשך לנושא - המון פחדים יפעת

הי אני אנסה לענות על כל השאלות: 1. לאחר לידתו של בני לפני שלושה חודשים היו מעט רגרסיות ושינוי בהתנהגות - הרטבה מוגברת בלילות, התרחקות ממני , התעסקות עם הגבות כל הזמן. בחודש האחרון המצב ממש השתפר ואז הפחדים החלו להתגבר 2. כאשר הוא מפחד ממשהו הוא מפחד ממנו בכל מקום- הפחד מהדינוזר הוא בגן,כי הדינוזר הוא שם , או פחד מבובת פרווה - הגענו היום לרופא והבובות שתמיד היו על המיטה והוא לא התייחס אליהן לפתע הפחידו אותו והוא לא הסכים לעלות אל המיטה 3. בתחילת השנה הוא עבר אל גן עירייה במקום מגורנוהישן וזאת במחשבה להקל עליו ולהשאיר אותו במסגרת עם הרבה ילדים שהוא מכיר- ילדים שהיה עימם שנתיים במסגרת פרטית והם עברו עימו לגן- אני רוצה רק לציין שכל חבריו עוברים שנה הבאה לחטיבה הצעירה (הוא פספס שנה כי הוא יליד ינואר) והגננת יוצאת לשנת שבתון ולכן אנו שוקלים למרות הקושי להעבירו לגן באזור מגורנו החדש 4. הגן עצמו מאוד מטופח ומושקע ובו גננת מאוד נחשבת - אך אנו (אני ובעלי) איננו מרוצים כלל מהגננת - היא מאוד קרה - בבוקר כמעט ואינה מקבלת בצורה "נאותה" את הילדים לגן - כמעט ולא מתייחסת, יותר חשוב לה ל"קבל" את פני ההורים ולהיות חביבה אליהם .הרבה הורים אינם מרוצים מיחסה הקריר של הגננת וגם של העוזרת ( היא אינה הרבה יותר חמה מהגננת ) . לבני היה מאוד קשה בתחילת השנה - בערך חודש וחצי כל בוקר היה של בכי וקושי רב להיכנס לגן.(בקושי זה אני לא מאשימה רק את הגננת אלא גם מעורבים פה קשיי הסתגלות של בני שהתעצמו לדעתי בשל יחסה "המדהים" של הגננת ודרך עבודתה) 5. היחסים בני לבין בעלי בסדר גמור - למדנו לחיות אחד עם השני מחדש וזאת לאחר כמעט שבע שנים ששרת מחוץ לבית והיה מגיע רק בסופי שבוע. כפי שכבר ציינתי הוא כמעט 9 חודשים מגיע כל יום הביתה 6. בני מביע התלהבות רבה מהתינוק החדש. את הקשר אליו הוא מביע בנשיקות על הידיים. הוא מנסה כל הזמן לנשק אותו בידיים גם אם זה דורש ממנו למשוך לתינוק את היד כדי להשיג את שלו כך שהרבה זמן במשך היום אני מנסה להסביר לו להתנהג בזהירות עם אחיו מקווה שהדברים כרגע יותר ברורים ומסודרים יפעת

ערב טוב, קצת קשה לי להיות חד משמעית במקרה שלכם.אני מרגישה שקצת חסר לי משהו (זה קורה לפעמים דרך אינטרנט..). בכל זאת אני אנסה להעלות כיוונים ואם יתאים.... אני מעלה השערה - התינוק נולד והגדול קצת מקנא.. הוא מנסה להראות את הקושי שלו ולמשוך את תשומת לבכם בכל מיני דרכים (הרטבה,עיסוק בגבות..).כל התנהגות כזו מקבלת איזשהו מענה מכם. וכחלק מההתנהגויות שהוא מנסה,הוא רואה שעניין הפחד "מצליח" לו... ז"א,הוא מקבל התיחסות ועניין שאולי לא הצליח לקבל בשאר ההתנהגויות. מן כמו ניסוי וטעיה מבחינתו. עכשיו,אני חלילה לא אומרת שאתם לא נותנים לו תשומת לב או חלילה שהוא מופלה לרעה. אני פשוט מעלה השערה,אולי הצורך שלו ב"עודף יחס" מאז שהנולד האח מצא פה "פתרון". רק השערה... בנוסף,את מדברת על חוסר שביעות רצון מהגן. מה שאני הייתי מציעה הוא לקבל את הפחד שלו אבל להתייחס מעט מאוד לזה. פשוט לקבל. לא לנסות להסביר (מיותר לחלוטין),לא לנהל שיחות,לא לנסות להפגיש עם דברים מפחידים. כלום. במקביל,יש תשובה שלי בעמ' הראשון - קנאת אח - לנסות לפעול לפי מה שכתוב שם. להתחיל את הגן החדש ואם אין שינוי עד נגיד בערך חודש - חודשיים עד תחילת הגן,לשקול פניה ליעוץ. מקווה שבכל זאת הצלחתי לעזור קצת. אם תרצי תוכלי לנסות לכתוב קצת יותר על הדרך בה הוא קיבל את אחיו החדש כולל התגובות שלכם ונראה אם הכיוון של ההשערה שלי הגיוני. מור.

בתי בת שלוש וחצי ויש לה אח בן שנה ושמונה חודשים.היא כבר גמולה כשנה ולפני כחודשיים היא התחילה לעשות קקי בתחתונים. בד"כ זה קורה כאשר היא משחקת עם חברים/בני-דודים וכנראה שהיא מפחדת לפספס את המשחק בזמן שתלך לשירותים. כאשר שואלים אותה מדוע עשתה זאת, היא שותקת או עונה כי ברח לה.לעיתים זה קורה פעם בשבוע-שבועיים ולדוגמא בשבוע שעבר זה קרה במשך 3 ימים רצופים, פעם ביום בכל פעם. הבעיה מתרחשת גם בגן, גם בבית וגם בבתי אחרים.אציין כי בתי מאד נבונה וחכמה ומתבטאת בצורה יפה מאד. מצפה לערה במהרה. לפני כן המצב היה בסדר גמור ולא היו כלל בעיות.

עדיין לא קיבלתי תשובה לבעייתי. ממתינה לתשובתך.

בקר טוב, דבר ראשון,אני מתנצלת. פספסתי את ההודעה שלך... נשאלה כאן שאלה דומה בעבר,אנא קראי את התשובה וראי אם זה עונה לך. במידה שתרצי שאוסיף,בשמחה (רק צייני אם השתנה משהו לאחרונה בשגרת חייה של בתך). http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/10/xFT/4658/xFP/4718 מור.

תודה על תשובתך. בתקופה האחרונה לא השתנה דבר בשיגרת חייה של בתי.לדעתי היא התחילה לקנא באחיה הקטן שהתחיל לדבר ולשיר וכולם מתפעלים ממנו.כמו כן ביקרתי לבדי אצל רופא הילדים שלה והוא טען כי ייתכן שקיימת עצירות.עברו מספר ימים יפים ללא תקלות והיום שוב כאשר באתי לקחתה מהגן היא הסתכלה עליי במבט מעין מבוייש וידעתי כי שוב עשתה קקי בתחתונים.בבית כשהחלפתי לה בגדים ושאלתי אותה מה קרה, היא אמרה שברח לה. אמרתי לה: לא נורא והמשכנו הלאה. עזרי לי כיצד להמשיך? תודה.

שלום רב, רציתי להתיעץ ואולי לקבל המלצה לקישור בנושא. אני עומדת ללדת בחודש הקרוב. השאלה היא לגבי השפה שבה כדאי לדבר עם הילדה. בעלי הוא צבר ודובר עברית. אני מדברת רוסית ועברית ברמת שפת אם. הייתי מאוד רוצה שהילדה תדע גם רוסית ואין לי בעיה להשקיע ולדבר איתה בבית רק רוסית החל מיומה הראשון, אבל שמעתי שיש הסתייגויות בנושא הזה. אחת הדעות אומרת שזה שכל הורה ידבר בשפה אחרת יבלבל את התינוק וזה יגרום בעיה לדבר בכלל. מצד שני אני מכירה מקרים בהם הילדים יודעים או לפחות מבינים שתי שפות. את האנגלית בכל מקרה לומדים בבית הספר כך שלשפה זאת אין מה לדאוג. מה דעתכם? תודה מראש.

לפי התכנון, אני הולכת לבלות עם הילדה בסביבות שנה בבית או לחילופין תהיה לה מטפלת דוברת רוסית, ואחרי שנה היא תלך לגן, כנראה גן רגיל - דוברי עברית בלבד.

שלחתי לך תגובה ומצאתי את התוספת שלך. אנחנו ממשיכות אם ככה. בכייף. גן רגיל שהשפה השלטת בו היא עברית - מה הבעייה ? עד גיל הגן אוצר המילים של הילד/ה מתפתח ללא הפסק. אם את חוששת, שבגלל שבמשך שנה השפה העיקרית תהייה רוסית , ובגלל זה תהייה בעיית תקשורת בגן . אל תחששי. קחי בחשבון שברחוב ובטלוויזיה ועם אבא הכל בעברית. גם כשלא מתכוונים ומתכננים, הקטנטנים האלו קולטים הרבה יותר ממה שאנחנו מתארים לעצמנו. גם אם בהתחלה היא עוד לא תדבר בעברית, זה יגיע אחרי תקופה מסויימת (בהתאם להתפתחות הכללית) . תמיד הרי צוחקים ואומרים שהורים תמיד רוצים שהילד/ה יתחילו לדבר. עד הגיל שבו הם גם מתחילים להשתמש באופן פעיל בטלפון .......

אני אמא לשני ילדים דו-לשוניים . בן 7.5 ובן 2.5 ויש לי עוד שלוש חברות , אמהות לילדים דו-לשוניים. מנסיון קרוב ואישי, לכי על זה, ועוד איך. רק יתרונות בנושא ! אבל,ותמיד יש אבל. כמה דברים שיש לזכור היטב. כל הורה ייבחר שפה אחת בלבד ורק בשפה זו יידבר עם הילד/ה. בעקביות . כשהשפה מזוהה עם אחד ההורים הילד לומד שעם אמא מדברים ככה ועם אבא אחרת. זה בהחלט מונע "בלבול" . אצל כל הילדים (שלי ושל החברות) היה אמנם איחור קל בגיל שבו התחילו לדבר בעצמם אבל כולם ללא יוצא מן הכלל התחילו בשתי שפות יחד. זהו החסרון היחיד ! כבר הוכיחו ששפה נוספת לילד מפתחת את האינטיליגנציה כמו כל גירוי אחר לחמשת החושים. ומשהו קטן-לפני סיום: המילים הראשונות שיצאו לי מהפה אחרי לידת הבן הבכור היו בשפת אימי. כל מילה בכל שפה אחרת הייתה נשמעת כל כך כפויה ולא טבעית. סיפורים ושירי ערש ומשחקי מילים (כשכבר גדל) - הכל בשפת אימי. לא יכולה אחרת . מאחלת לך לידה קלה והרבה נחת.

שלום רב, לבני בן השמונה לוקח זמן רב עד שהוא נרדם (ברוב הלילות). הוא נמצא במיטה מהשעה תשע בערב, מנסה להרדם ואינו מצליח וכשמגיע הזמן שגם אנו הוריו נלך לישון הוא מתחיל לבכות ולומר שאינו יכול להרדם לבד בחושך ואז אני מביאה אותו למיטה שלנו. כשאני שואלת אותו מדוע הוא אומר שהוא חושב על דברים רעים, אני מבקשת ממנו לפרט, אבל הוא לא מסכים. יש לציין שאני מגיחה מידי חצי שעה לבדוק האם הוא נרדם ואני שמה לב שהוא אינו עוצם את עיניו לזמן ממושך. אוליי הוא פוחד ממשהו??? הוא פשוט לא רוצה לספר לי מה מציק לו. אני ממש אובדת עצות. אודה מאוד לעזרתך.

דבר נוסף שאוליי כדאי לציין, יש לו אח בן שבע והם ישנים באותו החדר במיטת קומותיים . יש לילות שהוא ממש בוכה וקורא לאחיו וכשאני מגיעה ושואלת מה קורה? הוא אומר שאחיו לא עונה לקריאותיו. אני עונה לו שאחיו ישן וזה מה שהוא בדיוק צריך לעשות גם כן. יש לי את התחושה שהוא חושש לשלומו של אחיו ומפרש את הרדמותו כמצב שאינו תקין. כמובן שאני מסבירה לו ומשתדלת לסייע ככל שאוכל. הוא גם ילד בוגר וחכם ומבין עניין אבל כאן פשוט הוא לא מצליח להתמודד.

ערב טוב, את לא מתארת לך עד כמה הסיטואציה מוכרת לי...:). במידה שאין שום שינוי בהתנהגות,במצב הרוח וכו' והכל כרגיל,העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת היא - לא להתייחס. ז"א,לא לעשות עניין - לא לבא לבדוק,לא לקחת למיטה,לא לדבר על זה. להתעלם. אם הילד מעלה את הנושא אפשר להגיד שזה ממש לא נורא שהוא לא נרדם,אם הוא יהיה עייף מחר אז הוא יוכל לנוח קצת אחרי ביה"ס. ז"א,מן הפוך על הפוך,מהסיבה הפשוטה - כשאדם לא מצליח להרדם,זה עוד יותר מלחיץ כשמנסים להכריח. הרדמות היא פעולה שאמורה להיות ספונטנית,ז"א אי אפשר לכפות אותה וכל נסיון כזה רק מלחיץ וככל שלחוצים יותר,קשה יותר להרדם. ז"א,נכנסים למין לופ כזה. בהצלחה, מור

הבת שלי בת 1.4.יש לה יציאות בזמנים קבועים ולעיתים היא אומרת לפני או אחרי יציאה.הייתי רוצה לגמול אותה לפני כניסה לגן ולנצל את הקיץ הזה לגמילה מחיתולים. שאלתי היא מה עומד מאחורי המוכנות של ילד לגמילה? כי הרי אותי גמלו בגיל שנה וכן קראתי קצת ספרות לגבי נושא של אי שימוש בחיתולים לתינוקות והעובדה כי הם יודעים לשלוט בסוגרים ולהתריע על צרכיהם-.

ערב טוב, יש הבדל גדול בין יכולת לשלוט בסוגרים לבין גמילה. גמילה היא לא רק דבר פיזי בעוד שליטה על סוגרים זה פיזי פרופר. לגמילה מרכיבים רגשיים רבים (את מוזמנת לעשות חיפוש בפורום ולראות שמרבית הקשיים בגמילה הם לא קשיים פיזיים אלא נובעים מגורם רגשי..) והם חשובים !. בעבר נהגו לגמול בגילאים צעירים יותר מהיום. כמו כן,בתרבויות (או עדות) מסוימות שמים דגש גדול על גמילה מוקדמת. האם זה כדאי ? אני לא בטוחה... ככל שילד מוכן יותר לגמילה,היא עוברת בקלות יותר ובצורה "טובה יותר". מה שאפשר לעשות הוא לעודד גמילה (כתבתי על זה בעבר,אזכיר בקצרה) - לבחור ביחד סיר,להעשות "הכרות"... ,בהמשך אם היא רוצה לתת לה לפני/אחרי האבטיה כשהיא ממילא בלי טיטול לנסות לשבת (לא כדי לעשות משהו,כדי לתת לה "להרגיש" אותו),בהמשך אפשר ללכת לקנות ביחד תחתונים אטרקיטביים ולשים בארון וכו'. מה שעוד אפשר לעשות הוא לתת בחודשי הקיץ ללכת בבית בלי כלום ולראות מה קורה. ז"א,לא לשאול וליזום - "את צריכה פיפי", "בואי נלך לעשות" אלא לבדוק את התגובה שלה. לגבי אי שימוש בחיתולים - זה לא כ"כ משנה לגביכם מכיוון שבמקרה הזה מלכתחילה לא השתמשו בחיתול ולכן אין גמילה.... צריך לזכור שגמילה היא תהליך רגשי מאוד. שיהיה בהצלחה וממש אין מה למהר.... מור

שלום. שמי יעל, סטודנטית לארכיטקטורה מהטכניון.במסגרת קורס "עיצוב והנדסת אנוש למוסדות רפואה" אני מתמקדת בחדרי טיפול ועמדות טיפול המתוכננים ומעוצבים ספציפית עבור ילדים מחפשת בנרות כרקע לעבודתי ספרות ובעיקר מאמרים ורצוי בעברית בנושא ---הפסיכולוגיה והטיפול ברפואת ילדים---. האם תוכלי בבקשה להפנות אותי לרפרנס זה? אודה מאד על העזרה.יעל

היי יעל, בשמחה הייתי עוזרת רק שזה ממש לא משהו שאני מבינה בו. להערכתי אנשים מתחום העיצוב הם אלה שיוכלו לעזור ולא מתחום הרפואה (וגם לתחום זה אני לא משתייכת...). אני הייתי מנסה לשאול בפורומים של עיצוב או לפנות במייל למעצבים שעיצבו מוסדות רפואיםם לילדים (בי"ח שניידר,מחלקת ילדים החדשה בהדסה עין כרם..) בהצלחה, מור.

שלום לך יש לי ילשה בת 16 והיא היתחילה להיכנס ללחץ מהמצב בבית. מפני אמא שלה חולה ולעיתים לא אכפת לה מאמא שלה. וברגע שיש לה מבחנים היא לא שקטה, עצבנית הילדה חסרת סבלנות את קול אימא לא מסוגלת לשמוע. בבית לא טוב לה. וברגע שאין לה מה לעשות מתחילה לקטר משעמם לי והיא אמרה כמה פעמים שלא כיף לה בבית. למרות שלי נחראה ואמרו גם שהיא צריכה שיחות, היא לא מוכנה לשום דבר לשמוע. אבל הילדה כל הזמן באי שקט כשמדברים איתה, אפילו עים חברות שלה היא מאוד עצבנית ומדברת לא יפה, לאימא היא מדברת ככה תשתקי, פוסטמה, תירדי מהחיים שלי. מרוב שהיתרגלה לדבר ככה, גם ליד אורחים היא מדברת ככה ואימא לא מרגישה טוב עים זה. וחוץ מזה אימא חולה במחלה שהילדה לעיתים צריכה היתחשבות. אבל האימא גם מאוד עצבנית מכל מה שהיא סובלתנ.ב. ברגע שמשעמם לה לצאת עים חברות יוצאת העיקר לי ניראה להעביר את הזמן שלה. ירד לה החשק מלימודים לגמרי, אבל לבכינות מסוגלת ללמוד רק עים חברה, ואים החברה לא נמצאת לידה אז היא כועסת ועצבנית. זאת ילדה שלפני חן עד כיתה ט ציונים בלי כל מאמץ היום היא פשוט לא מרוכזת בלימודים. ומאוד כואב לי שזה ככה. לכן לעיתים למרות חוצפתה האימא מנסה לקנות לילדה מה שרוצה, לגבי בגד בגלל שהיא אין לה ביטחון מה ללבוש רק אחרי שחברות יגידו לה זה לא טוב. והיא שומעת להם מפני שזה בית ספר של עשירים ומיתבישת במה שלובשת. וגפ במראה חיצוני שלה לא מרוצה. אומרת יגידו ככה וככה בקיצור איך אוכל לעזור לילדה בלי שתלך לשיחות או בלי לקחת תרופות אשמח לקבל תשובה בכל לשון של בקשה וגם שלאימא יהיה טוב בחיים. כל המשפחה עצבנים. וקשה האוירה בבית.לאימא ולבת וגם שלאימא יהיה טוב בחיים. כל המשפחה עצבנים. וקשה האוירה בבית.לאימא ולבת

שבת שלום, אני ממליצה שהאם תפנה ליועצת ביה"ס ותבקש ממנה עזרה. אפשר להגיד ליועצת שהילדה מתנגדת לפנות לטיפול ולבקש ממנה למצא דרך שבה יהיה אפשר לעזור לילדה. בהצלחה, מור

היי, יש לי תאומים בני שנתיים ו-11 חודשים - בן ובת. הם התחילו לפני כחודש גמילה דיי ביוזמתם כשהבן גילה סימנים וביקש פיפי והיה מוריד את החיתול בגן. לאחר שעודכנתי על-כך ע"י הגננת החלטנו לקנות תחתונים (בטקסיות) ולשלוח אותו ואח"כ את אחותו בבקרים עם תחתונים בלבד. ישנם ימים בהם יש פיספוסים של פיפי וקקי. עד עכשיו, כחודש וחצי, הם מבקשים פיפי , לפעמים בורח להם אך קקי זה כבר סיפור אחר. הילדה עושה בתחתונים (מסרבת בשירותים) והבן מסתובב עם עצירות וכששמים לו טיטול והוא עושה הוא צורח מיד כשיוצא לו כאילו הוא נגעל מהעובדה שיש לו קקי בחיתול. ניסיתי בכל דרך למשוך אותו לשירותים אך לשווא. לפני מספר ימים לילדה היתה נסיגה והיא עשתה פיפי במכנסיה מספר פעמים למרות שנשאלה אם יש לה פיפי ופשוט בחרה לעשות בתחתונים. בבוקר שלמחרת שלחתי אותה עם חיתול לגן וביום שלאחר מכן היא ביקשה לא ללכת עם חיתול אלא עם תחתונים ובאותו יום לא פיספסה אף לא פעם אחת. כיצד עליי להמשיך להתנהג - גם לגבי השליטה בפיפי וגם לגבי עשיית הקקי. מה גורם להם לא לרצות לעשות קקי בשירותים? אשמח לקבל עזרה ועצות תודה וחג שמח

שבת שלום, מהתאור שלך יש לי הרגשה שהתהליך נעשה בקצב מהיר מדי ולכן כרגע אני רואה את המטרה בהאטת הקצב ובהחזרת השליטה על התהליך לילדים (כמו שצריך להיות...). בנוסף,חשוב לזכור שאמנם הם תאומים אבל הם שונים ולכל אחד הקצב שלו. מכיוון שאין גיל או שלב שבו מחליטים ש"זהו הגענו לשלב ועכשיו מתחילים",לא בטוח שהתזמון שמצאתם מתאים לשניהם ולכן חשוב להקפיד על התאמה. בשלב הראשון אני מוסיפה קישורים שבהם מוסבר ה"רעיון המרכזי" של גמילה. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/13/xFT/2881/xFP/2886 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/13/xFT/2894/xFP/2908 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/13/xFT/2938/xFP/2967 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/3196/xFP/3196 אנא קראי את הקישורים,לפני שאת ממשיכה בקריאה... תכל'ס מה לעשות ? כמובן לטפל בעצירות (אפשר כמו שכתוב בהודעות שלמעלה),להפסיק להתייחס לנושא ולשקול להשתמש בפול אפס (תחתון חיתול) על מנת להמצנע מהחזרת הטיטול ושידור המסר שהם נכשלו,ולאט לאט להתחיל מהתחלה בקצב שמתאים לכל אחד מהם לפי המפורט בהודעות המצורפות. בהצלחה, מור

שלום אני בת 17 וכבר די אובדת עצות. אבא שלי הוא אדם נורא עצבני. הוא במהותו אדם טוב לב, אבל בשנים האחרונות הוא הפך להיות פקעת עצבים וזה משפיע קשות על כל בני הבית. אי אפשר לדבר איתו. הוא ישר צועק, אבל לא בצעקות נורמליות...אלא ממש צרחות, והעיניים שלו מתברקות וממש יוצאות מחוריהן, והאמת היא שזה די מפחיד. הוא לא אלים, חשוב לציין...הוא פשוט "עושה רוח". הבעיה היא ביחסיו עם אחותי הקטנה (יש לי רק אחות אחת קטנה בת 11) אין ביניהם שום תיקשורת! זה ממש כאילו הם שונאים אחד את השני, וכמה שזה קשה לומר, זה באמת נראה כאילו אבא שלי לא אוהב אותה. אם היא מנסה להגיד לו משהו, הוא לפעמים מתעלם ממנה או שהוא פשוט מתחיל לצרוח עליה, ואז כשאמא שלי באה לקראת אחותי הוא מתחיל לצעוק על אמא שלי שהיא תמיד מגנה עליה ולא יודעת מה קרה וכו' וכו' ובסוף זה מתפתח לריב בין ההורים. כלפיי אבא שלי יותר רגוע...כי לי יש אופי שונה משל אחותי (לדבריה של אמי) אני לא נוטה להתווכח וגם, הייתה תקופה ארוכה בילדותי שאמי לא הייתה בבית אז הייתי איתו, אז למדתי להסתדר איתו, וגם עכשיו אני די מבינה אותו ואת מצבי הרוח שלו אז היחסים בינינו הם סבירים... אבל אחותי מאז שנולדה היא כמו צל של אמא שלי. היא ילדה נורא "ביתית" והיא כל הזמן רוצה את אמא וחיבוקים מאמא. היא לא אוהבת לצאת החוצה וללכת לחברות ומסיבות והיא ילדה של טלוויזיה מחשב ופינוקי מאמא. (אולי כדאי גם לציין שהיא עדין ישנה עם אמא שלי, שזה גורם מספר 1 לכל הריבים בבית שלנו....כי אבא שלי רוצה לישון עם אמא שלי ואחותי לא נותנת לו, ואמא שלי מצדדת בזה בטענה שאבא שלי נוחר וזה מפריע לה לישון....אז זה כאילו שאבא שלי שונא את אחותי כי היא לקחה לו את המיטה שלו...) נורא קשה לנו כשאבא שלי בבית ובמיוחד כשהוא עצבני, כי לעתים רחוקות כן יש לו מצב רוח נוח ואשר לדבר איתו...אבל זה די נדיר. אני לא יודעת מה לעשות כדי לשנות את המצב...אמא שלי נורא מתוסכלת...ואפילו הצעתי לאבא שלי (וגם אמא של הציעה לו) שיילך לטיפול הורים וילדים עם אחותי והוא כמובן ישר אמר "הדענו לימים טובים שאני צריך שמישהו אחר יגיד לי איך להתנהג עם המשפחה שלי" או משהו כזה.... תגידו לי מה לעשות בבקשה כי זה כבר עובר כל גבול והופך את כל המשפחה למתוחה ועצבנית .

מיקי יקרה, לפי התאור שלך נראה שיש הרבה כעסים וקשיים ביחסים בין ההורים עצמם ואחותך "תקועה" באמצע. קשה לי קצת עם החלוקה שעשית/ם (?) לפיה אמא נורא מסכנה ואבא נורא קשה... אני חושבת שזו עלולה להיות דרך מאוד פשטנית לראות את העניין. לצערי בהרבה מקרים שבהם יש קשיים זוגיים יש שימוש בילדים ונראה שגם כאן. במקרה כזה,הדבר הטוב ביותר שאפשר להמליץ עליו הוא טיפול זוגי (או משפ). אבל בשביל להגיע לטיפול כזה ההורים הם אלה שצריכים להחליט על כך. אני לא רואה שום סיבה שאביך יהיה זה שילך לבד לטיפול. אפ]שר אולי לדבר עם אימך,להסביר לה את הנזק שעלול להיות לאחותך מהמצב שבו היא נמצאת ולבקש ממנה לפנות לטיפול משפ' (יתכן שהיא לא תרצה לפנות לטיפול זוגי) בשביל כולכם. כמובן שעדיף ששני ההורים יפנו,אך בהרבה מקרים שבהם צד אחד מסרב מתחילים עם הצד השני ומשם ממשיכים (הרבה פעמים גם הצד שהתנגד בהתחלה מצטרף כשהוא מבין שלא מאשימים אותו אלא עושים מאמץ משפחתי משותף לא כדי למצא אשמים אלא כדי לשפר את המצב). שיהיה בהצלחה, מור

שלום רב, בהמשך לעצותייך הנפלאות, תפסנו פיקוד והחלטנו בשביל בני כי הוא הולך לקלינאית משום שיש לכך חשיבות רבה. ברגע שנהיינו אסרטיביים והסברנו לו את הצורך בכך שיוכל לבטא את אותיות ג' וק' ובכך שזה יעזור לו בגן חובה ובהתנהלות עם חברים, הוא התרצה והלך לקלינאית. השבוע ביום א' ( לאחר 5 מפגשים של 30 דקות כל מפגש), בני הוגה בהצלחה "קיפוד" "כינור" "גינה". והוא כל כך גאה, ואני גאה ומאושרת!!!! נכון שעדיין ה"פיוז" שלו קצר והוא נעלב מדברים שלפעמים אפילו לא מכוונים אליו, מביט במבט כעוס וקרוב לבכי, אבל אני נעזרת בעניין השיקוף ולרוב זה עוזר. קשה לו מאד עם גבולות אבל כנראה שהוא זקוק להם. אולי יש גם נוסחת פלא בעניין זה?? קשה לי להסביר עד כמה אני מודה לך על עצותייך!!! חג עצמאות שמח! אילה

שבת שלום, כ"כ כ"כ התרגשתי לקרא את מה שכתבת..... אני כ"כ שמחה בשבילכם. לגבי השיקוף - אני יודעת שזה לא קל אבל כדאי להמשיך. גבולות - אני מוסיפה קישור לתשובה בנושא. לדעתי יש עוד תשובות שעוסקות בזה כדאי לעשות חיפוש בפורום תחת המילה - גבולות. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/63/xFP/81 בהצלחה, מור.

שלום בני הגדול הוא בן 4.5 ובני הקטן בן שלושה חודשים בני הגדול אף פעם לא היה מהילדים ה"אמיצים" - תמיד חשש למשל ממתנפחים, נרתע מחיות, רעש של צעצועים הפריע לו שמונה חודשים לפני הלידה התגוררנו עם הורי בעלי - המתנו לביתנו החדש, בעלי החל להגיע כל יום הביתה וזאת לאחר מספר שנים בשטח כאיש צבא שהיה מגיע רק בסופי שבוע, וכשבועיים לפני הלידה עברנו אל הבית החדש(רציתי לציין את השינויים שעבר בני לאחרונה) בזמן האחרון כמות הפחדים שלו גדלה באופן קיצוני והתגובות שלו אליהם יותר קיצוניות - הוא נרתע יותר מרעש - להצגות שלפניכן מאוד אהב ורצה בתחילה ללכת כשמגיעים הוא בלחץ להיכנס לאולם ואחרי זה הוא מכסה את אוזניו לפחות 10 דקות עד שנרגע (וזאת לאחר אי ויתור מצידנו וכנסתנו לאולם עימו) פחד מבובות, מכלבים - הוא מתחבא מאחורנו וכולו פחד החשש להיכנס לחדר לבד בבית - אפילו שיש אור רואים שהילד מפוחד מאוד ולמרות שאנו מנסים לשאול אותו למה הוא מפחד מה ... ומסבירים לו למשל לגבי צעצוע בצורת דינוזר שהוא רק מפלסיק ואנשים במפעל ייצרו אותו \ או שהכלב אינו נושך ומאוד קטן והאם הוא רוצה לגעת בו ולהרגיש כמה הוא רך וכו שום דבר לא עוזר רק נראה שהילד יותר ויותר מפוחד מיותר דברים ובצורה יותר קיצונית מה עושים????? יפעת

לגבי נושא הפחד מרעשים : לתאם בהקדם בדיקת שמיעה - לפעמים בגלל הצטברות נוזלים באוזן התיכונה ,אפילו ללא דלקת אזניים קלאסית, כל צליל נשמע חזק יותר ומהדהד וגורם לכאב עז. עד גיל 5 - 6 התעלות והמעברים מהאזניים אל מערת האף אינם מפותחים. ולכן לא מסוגלים לנקז את כל כמות הנוזלים המיוצרת באזניים, ונוצרת חסימה. אם תוסיפי לכך כל גורם לגירוי דרכי הנשימה, מתקבל מרשם בדוק ליתר נוזלים באוזן. שוב-גם ללא דלקת עם חום וכאבים. לגבי נושא הפחד בכללי : לנסות להסביר למי שמפחד ממשהו (לא כל שכן לפספוס בן 4.5) שאין לו סיבה לפחד זהו מלכתחילה קרב אבוד. אנשים מבוגרים לא מסוגלים להסביר למה הם מפחדים מעכבישים או חרקים או להכנס למעלית או כל פחד אחר , הם פוחדים וזהו. למה ? לא ברור. בתוך תקופה קצרה מאד. הבן שלך עבר חוויה די לא נעימה (שלא לומר טראומטית) במעבר לדירה חדשה ... ולא פעם אחת !!! ותחושות חוסר הבטחון וחוסר האונים באות לידי ביטוי (כמובן) . נסו להשתתף ברגש הפחד שלו בסגנון של : נכון,אתה מפחד. ואנחנו מבינים שאתה מפחד. ואם אני הייתי בגיל שלך ובמצב שלך, גם אני הייתי מפחד קצת. אבל בוא ננסה ביחד לעשות את זה. וכדי להשתמש בדוגמאת הכלב, אפשר לתת לכלב אוכל ואפשר לזרוק לו מקל , לנבוח לידו ובלי לנגוע בו בכלל. עם הזמן גם תור הליטוף יגיע. לגבי דינוזאורים מפלסטיק ???? שייחכו בקופסא עד שהוא יגלה בהם עניין !!! ברגע שנותנים לילד את התחושה שמבינים אותו ומכירים ברגשות שלו,הבטחון שלו בכם ייגדל. ועם זה הבטחון בעצמו. והרי זה מה שכולנו רוצים בשביל ילדינו . ועוד דבר קטן - לפעמים קשה להורים לראות את בנם מתנהג בצורה כל כך לא מצ'ואיסטית ומצפים ממנו להיות גבר קטן . ברגע שמשדרים לו שמאוכזבים ממנו והוא לא עונה על רמת הציפיות , משבר האמון מתחיל להתפתח והמצב עלול להחריף יותר ויותר.

שבת שלום, ההודעה "קצת עמוסה" וכדי שאבין טוב יותר ואוכל לעזור,נהיה חייבות לעשות קצת סדר :). 1. את כותבת שהמצב הוא "בזמן האחרון ",כמה זמן ? 2. חשוב לדעת האם זו ההתנהגות בגן ? (אם את לא יודעת חשוב לברר עם הגננת),אם כן,ממתי ? 3. האם הוא התחיל גן חדש בתחילת שנת הלימודים או לאחריה ? 4. ספרי קצת על הגן... 5. איך היחסים בין בנך לבעלך ? האם בעלך כיום מגיע כל יוםפ הביתה ? 6. איך היחסים בין הילד לאחותו ? מחכה, מור.

הבן שלי כמעט בן 7 וכבר כמה חודשים טובים הוא כל לילה מגיע לישון איתנו.אנחנו מחזירים אותו למיטתו ושוב הוא מגיע.הוא טוען שהוא פוחד ומתחיל לבכות. יש לציין שהוא גם עסוק מאוד בלנעול דלתות ובודק כמה פעמים ביום האם הדלת נעולה? שאנחנו יוצאים לטייל תמיד הוא שואל האם נעלתי את 2 המנעולים? האמת היא שהוא ילד סקרן מאוד,שומע חדשות,רואה את העיתון לפעמים אבל הדימיון שלו עובד שעות נוספות מה לעשות????

שלום רב העברתי את בתי בת השנתיים לגן חדש במטרה לשפר את ההתקדמותה היא ילדה נהדרת בעלת ביטחון שמשתפת פעולה בכל הזדמנות ! היא נמצאת בגן החדש כבר חודש ןחצי בתחילה זה היה קל ולאחרונה הפך קשה עד מאוד הגננת גמלה אותה מטיטולים וזה הולך נהדר ! הגן נראה למופת וחשבתי שעשיתי את הדבר הכון ביותר הבעיה היא שבכול בוקר היא בוכה בכי תמרורים ולא רוצה ללכת לגן בגן היא לא משתפת פעולה ונצמדת לגננת ....אינני יודעת מה לעשות? ומרגישה אשמה על שהעברתי אותה כל יום אני לוקחת אחרי שאני לוקחת אותה אני בוכה והיום נהרס לי מה אני יכולה לעשות בקשר להתאקלמות שלה בגן? בבקשה תעזרו לי אני אובדת עצות!

שבת שלום, לא כ"כ ברור לי המשפט - העברתי את בתי בת השנתיים לגן חדש במטרה לשפר את ההתקדמותה. מכיוון שהמשפט הזה מאוד מרכזי להבנת תגובת הילדה,אנא פרטי קצת יותר מה הכוונה ב "התקדמותה",לאיזו התקדמות ציפית שהגן הקודם לא ענה עליה ? תאור קצר על הגן הקודם,תאור על הגן הנוכחי (אם את יודעת את סדר היום זה גם יכול לעזור). אחרי כל זה,אשמח לעזור. מחכה, מור

תחילה ברצוני להתנצל על ההארכה! אני נערה בת 19 (משוחררת) ושאלתי היא כזאת: מה לעשות עם אמא כמו שלי שאני נותנת לה את הכבוד הראוי לאמא ובנוסף אני מנסה כל פעם לשפר את מערכת היחסים ביני לבינה אך היא לא מתעייפת: היא כל הזמן דואגת להזכיר לי כל הדברים שקרולי בעבר שאני רוצה לשכוח תמיד מדגישה את את התכונות שחסרים לי ( למשל : או תראי את חברתך איך היא הצליח במבחן ואת לא! לא פלא פיטרו אותך מהעבודה) . בכל פעם שאני רואה אותה אני כולי בחרדות ועצבים , אני ילדה מאד עצבנית למרות שאני מנסה להתעסק בדברים שאני אוהבת (קוראת ספרים על העצמה אישית והעלאת הביטחון העצמי וכו') על מנת להעצים את עצמי ופתח את עצמי ולא ליצור מצב הפכי בשלהסביבה בה אני חיה.פיטרו אותי מהעבודה בגלל שאין לי סבלנות ועכשיו אני מבלה את מרבית הזמן אצל סבתא. כאשר אימי רואה שאני במצב לא טוב (רע לי או יושבת עצובה) היא מסתכלת עליי בוחנת אותי נהנת וממשיכה הלאה ולא מנסה לדבר איתי. הפכתי להיות לילדה מפנמת דוחסת את הכל בפנים ופעם בשבוע אני מוצאת את עצמי עם דמעות בעניים וכאב רב רצה לחדר ומתחילה לבכות בלי מקה שקרה לי באותו זמן. ניסיתי לשבת איתה ולדבר איתה כמה פעמים ובכל פעם שאני מצליחה למשוך אותה עד סוף השיחה למחרת היא מתחילה להקניט אותי וזה מאד כואב. (לכן לא חשבתי לכתוב לה מכתב) הגעתי למצב שגם אם אני רוצה לדבר איתה ,אני ארשה לעצמי לעשותת זאת. אבא שלי חיי בעולם של עצמו והוא גם דואג להדגיש את הצד החיובי של חברות שלי. אני מפחדת לצאת עם מישהו כי אנחנו משפחה שמרנית ואני מחכה לרגע שבו מישהו יגיע ויקח אותי אבל הבעייה היא שאף אחד לא מתקרב כי אמא שלי לא רואה אף אחד ממטר רק לאנשים שיש להם כסף . וגם אם יגיע אני מפחדת שהוא לא יהב אותי כי אני עצבנית ומתפרצת מהר. (לעזוב את הבית בטח ובטח אני אאעזוב כי אין לי לאן ללכת). אני רואה שאני לא משאירה ברירות. אז מה לעשות? אשמח תהייה לכם דרך על נמת לעזור לי תודה מראש לילי

היי, הרבה מאוד כאב עולה מההודעה שלך אבל גם תקווה.... כמובן שהמצב האופטימלי היה לפנות ביחד ליעוץ אך אני מבינה שזה בלתי אפשרי,לכן אנסה לתת כמה רעיונות ותראי אם יש בהם משהו שנראה לך מתאים : 1. לשוחח עם אימך לא מכיוון של האשמה (תראי מה את עושה,למה את עושה לי את זה...) אלא מכיוון של שיתוף בתחושות הקשות שלך ובכמיהה לקשר מסוג אחר. בשיחה כזו הדגש הוא לא על "את" אלא "אני". משהו כמו - מאוד קשה לי עם המצב שאליו הגענו וכו'. תדברי על מה את מרגישה,מה את יכולה להביא לקשר הזה,מה לך קשה בשאיפה שאמא תהיה מסוגלת להביא לשיחה את החלק שלה.סביר שהיא תרבה בהאשמות. בשלב כזה אפשר לעצור,בלי כעס (כן אני יודעת שזה קשה) ולהגיד - תראי אני לא רוצה ששוב נכנס למערבולת הזו של ההאשמות הדדיות,בואי ננסה שכל אחת תקח אחריות על עצמה וננסה ביחד לשפר את הקשר. בנוסף,אפשר לבבר עם אמא איך היתה רוצה שהקשר בינכן יראה,אילו ציפיות יש לה ממך וכו'. אני חוזרת שוב ושוב - כדאי לנסות להמנע מהאשמה ,כי זה גורם לצד השני מיד להתגונן ולעיתים לתקוף. 2. לנסות לדבר עם אביך - אני לא יודעת מה טיב הקשר בינו לבין אמא אבל יתכן שיש לו חשש "לעמוד מולה". אם זה כך,אפשר לשוחח מבלי לידע את אימך. גם בשיחה הזו תנסי לא להאשים אלא להביא את הצד שלך,את הקושי. כדאי שתתכנני מראש את השיחה ותגיעי מוכנה ותדעי גם מה את מבקשת מאביך - לתמוך בך/לשוחח עם אימך/להגן עליך/ לעזור לך לממן יעוץ.... כמובן שכדאי לפני השיחה להחליט למה אבא מסוגל להענות ולמה לא (מתוך ההכרות שלך איתו) ולפי זה גם לבקש. 3. לעשות כל שביכולתך לפנות ליעוץ (אם זה נעשה דרך הביטוח המשלים,לא מדובר בסכומים גבוהים). אני מאוד ממליצה לך,למרות הקושי לנסות ולבנות לך חיים מלאים ומהנים ואת הערות לקחת בפרופורציה (לעיתים כשהצד השני רואה שההערות פחות משפיעות,זה גורם להתמתנות מסוימת מצידו). שיהיה בהצלחה, מור

שלום רב, יש לי ילד בן 4 וילדה בת שנה ו-9. ילדים נורמליים ומתוקים עם יחסי קנאה רגילים מהצד של בני. לאחרונה בני החל להתנהג בצורה מוזרה ומאוד מביכה. 1. בפעם הראשונה הוא הזדנב כהרגלו למיטה שלנו בבוקר והפעם הביא איתו איזה בורג מהמשחקים שלו. הוא ניסה להכניס את הבורג למכנסיים שלי והתעוררתי בבהלה... משיחה איתו התברר שהוא ועוד מספר חברים "מתקנים לרותם את הטוסיק בגן", והוא רוצה לתקן גם לי. לכאורה נראה תמים ללא שום דבר שעובר את הגבול. הסברתי לו שטוסיק זה דבר פרטי ושלא משחקים עם טוסיק של מישהו אחר (זה היה בשיחה רגועה אך חד משמעית). כמו כן שוחחתי בדאגה עם הגננת שהרגיעה ואמרה שהם מודעים לזה וממתנים את ההתנהגות הזאת בעדינות. 2. בפעם השנייה הוא שוב בא למיטה שלנו והחל ללטף את רגליי. גיכחתי ולא התנגדתי. תוך רגעים הוא "שכב" על אחת מרגליי כמו שגבר שוכב על אישה!. (בעלי כבר התרגז מאוד בשלב הזה). שוב שוחחתי איתו והוא סיפר שחבר שלו מהגן עושה את אותו הדבר לאמא שלו, ובני מאוד מאוד כעס שהתנגדתי שהוא יעשה לי את אותו דבר. הסברתי לו שזה לא נעים לי וכו. אני חייבת לציין שחבר זה מהגן בא ממשפחה לא יציבה ומשפיע מאוד לרעה על בני. 3. מאז שהתנגדתי לשני המקרים הנ"ל (מדובר על מספר שבועות) הוא באופן קבע רוצה לנשק לי את הבטן והגב ולחבק חיבוקים שמכניסים ידיים לחולצתי. פעם אחת הוא ליטף לי את הגב ובגלל שהיה עם תחתונים ראיתי שהייתה לו זקפה (הצילו...!) זו לא התנהגות נורמלית אצלו ויש בזה מין אובססיביות מינית מלחיצה מאוד. בעלי טוען שאני לא תקיפה מספיק ושיש לעצור את ההתנהגות הזאת בצורה חד משמעית. אני אמא חמה מנשקת ומחבקת ואנחנו לא מתנהגים בצורה פרובוקטיבית בבית, ואני לא מבינה מאיפה ההתנהגות הזאת כלפיי. ב ב ק ש ה עזרי לי , איך מגיבים ועוצרים את התופעה מבלי לגרם נזק???

שלום רב, התאור שלך בהחלט מעורר שאלות רבות וכדאי מאוד לטפל בעניין. אני ממליצה : 1. לבדוק טוב יותר מה קורה בגן - אין צורך לתאר בפרטי פרטים את מה שקורה בבית אבל בהחלט יש מקום להביא לתשומת הלב של הגננת שישנו ילד שמתאר התנהגות כזו כלפי אימו,לבדוק מה קורה עם שאר הילדים ולדרוש את התערבות הגננת,גם בתוך הגן וגם הפעלת שיקול דעת בקשר לפניה לגורמים טיפוליים (אם המצב מצדיק) בקשר לאותו הילד. בהחלט אפשר לשבת עם הגננת (לא כדרך אגב) ולבקש פרוט של מה שנעשה בקשר לזה בגן. זה חשוב. 2. לפנות לקו החם לברור התנהגויות מיניות חריגות (אפשר בעילום שם ויתכן שגם דרך האינטרנט) 6477898 - 03 ולהתייעץ איתם. בהצלחה, מור.

הייתי רוצה לדעת איך עשוי להשפיע מצב של מאניה דיפרסיה באם על העובר לפני הלידה? ואחריה והאם מצב של מחלה כגון מאניה דיפרסיה באם משפיע על הילד כעובר כפעוט כילד וכמתבגר אם כן כיצד ואם לא מדוע?

למעשה, קראתי באתר מקרה דומה מאוד למקרה שלנו, אך כמובן שהנסיבות משנות את התמונה כולה : ביתי בת שנתיים, קשורה מאוד לאביה וככל שחולף הזמן מתרחקת ממני באופן קיצוני. בקטנותה לא היה רמז להתנהגות המממשת ובאה - יש לציין שמרגע היוולדה הטיפול בה נעשה תוך שיתוף פעולה מלא ביני לבין אביה. עד גיל 7 חודשים אני שהיתי עם ביתי בבית. בגיל 7 חודשים נלקחה ביתי לטיפול על-ידי סבתה - אמו של בעלי : עד גיל שנה ושבע. במהלך הטיפול התגלו חילוקי דעות משמעותיים בטיפול הילדה. יתרה מכך, הילדה, מתוקף היותה ילדה פקחית וחריפה הבינה את הקושי בין הצדדים והשתמשה בו ככלי ניגוח בי - בכל פעם שבאתי לקחת אותה היא נהגה לבכות, ואז הסבתא הייתה מרימה אותה ומנחמת אותה : "מסכנה" ומסרבת לתת לי את ביתי עד שלא תרגע. בנוסף, הסבתא כל הזמן נהגה לדבר עם ביתי על אבא שלה, וכך הילדה למדה להגיד את המילה "אבא" כמנטרה שחוזרת על עצמה כל הזמן (תוך אובססיביות - בדומה להתנהגותה כלפיו), בעוד שלי היא לא קראה אמא עד לפני כחודש (ובנוסף, לא היה באופן מודע הצורך לפנות אלי). אני בטוחה שהילדה גם שמעה מיני דברים לא נעימים עלי מהסבתא. *עלי לציין, שלא רציתי למסור אותה לטיפול אצל הסבתא הזאת כי ידעתי שזה יהווה מכשול בנישואין ביני ובין בעלי (במהלך השנה כולה כל המריבות בבית נסובו סביב העניין הזה) - אך בעלי שכנע אותי, תוך הבטחה מפורשת שאמו רוצה רק את טובתנו ואת טובת הילדה והוא יעשה הכל שכך יהיה (לפני כן הילדה הייתה בשתי מסגרות חינוכיות שלא היינו מרוצים מהם, ולכן השיקול היה למסור אותה ל"ידיים אוהבות"). *כאשר בעלי בסביבה ביתי מסרבת להתקרב אלי ולבצע כל פעולה עימי (משחק, אכילה וכו'). היא רואה ויודעת שהעניין מכאיב לי מאוד, ואני נוהגת גם לשתף אותה בתחושותיי ולומר לה ש"כך לא מתנהגים לאמא". בעלי, גם הוא משוחח איתה על העניין, אך מנגד משתף פעולה עמה - כאשר היא מסרבת לבוא אלי הוא מקבל אותה בזרועות פתוחות ואוהבות. - עלי לציין ולומר שבעלי מעניק לילדה אהבה מאוד "חונקת". הוא לא נותן לה עצמאות ומאוד אובססיבי בטיפול שלו. *לפני כחודש נולדה לנו בת נוספת. כאשר התינוקת עמי ביתי הגדולה מגלה בה עניין : מחבקת, מנשקת ואוהבת - לא מגלה כל רגשי קנאה. כאשר התינוקת עם בעלי - אז מתחילים רגשי הקנאה לצוף, ובעלי נלחץ ומיד מעביר אלי את התינוקת "כדי שהגדולה לא תקנא". *אני מרגישה אבודה : ממש כאילו איבדתי את ביתי ! ניסיתי להתקרב אליה בכל כך הרבה דרכים - אך לשווא ! מה עלי לעשות ?

בימים האחרונים נתקלתי במצב דומה מאוד... בתי הבכורה מתרחקת ממני תוך דרישה לתשומת לב מופרזת מאביה כגון שהוא יאכיל יקלח ויטפל בה וזאת למרות שעד היום אני זאת שהייתי מטפלת בה לרוב. גם לי יש בתמונה את חמתי "האוהבת והחונקת" רק שבנוסף בעלי עושה הכל כדי שבתי תשהה יותר בקרבת אימו ותתחבר אליה כמה שיותר כי הוא עצמו עדיין לא התנתק מחבל הטבור.... לציין כי ממה שאני רואה חמתי מרעיפה עליה המון אהבה ופינוקים ובנוכחותי אף פעם לא שמעתי משהו נגדי... אני מאוד מודאגת שבתי מתרחקת ממני כל כך וכל זאת מאז חג פסח שבעלי שהה הרבה בביית והיא ניקשרה עליו יותר. מה עליי לעשות? האם זה סוג של "תסביך אדיפוס" בבנןת? בבקשה תענו לי !

לכבוד מנהל האתר מר וכסמן באתר פסיכולוגיה וריפוי ברוח (האלוהים)היהדות התקבלו התגובות הבאות למאמר חשוב זה, אשמח את התיחסותך בברכת שבת שלום נושא: תוכן: וווווומממממ............... אז אם יואלה זאת האמא המודאגת באמת יש לנו מה לדאוג........... - אישפוז כפוי חדש ! תאריך: 5/1/2006 16:24 קחי את עצמך לפסיכיאטר הקרוב........... עם אמא כמוך לילד יש בעיות הרבה יותר גדולות מאשר עוררות מינית................. נתפלל לשלומה, לשלום ילדיה ושלום מטופליה. זו לא פיקנטריה, זה מצב עצוב. [ל"ת] - מודאגת חדש ! תאריך: 5/1/2006 19:05 יואלה? תכנים מיניים פאידופיליים? זה חופש הדיבור שלך שאת נלחמת עליו??? - נקעה הנפש חדש ! תאריך: 5/1/2006 19:11 מה השלב הבא? תתארי לנו, תחת השם "אסלה מוטרדת", את הצבע, הריח והמרקם של הצרכים שלך? מה, נתקעת בשלב האנאלי? לאחר שהיית בשלב האוראלי-מלוכלך (ובעברית קלה, פה ג''ורה)? יששכר, כאיש מקצוע, אולי יש מקום להתריע בפני גורמי הרווחה על פנייתה של אמא מודאגת? - נקעה הנפש חדש ! תאריך: 5/1/2006 20:48 כאיש מקצוע, האם אינך סבור שילדיה בסכנה? האם אינך סבור שיש מקום להתערבות מקצועית? בבקשה ממך לשקול את הדברים האלה, כאבא וכאיש מקצוע. פניה לגורמי רווחה - יששכר עשת חדש ! תאריך: 5/1/2006 20:56 הי נקעה נפשי תודה. הרעיון חשוב. אעשה כדבריך ואפנה את הפניה. 1. אקח את מה שכתוב כמו שהוא. 2. אגיש אותו למחלקה לשרותים חברתיים במקומי. אעדכן אותם שמדובר בהודעה מתוך פורום. 3. אבקש מהם לנסות לאתר את המשפחה באמצעות פקידת סעד לעניני חוק נוער שעובדת עם מחלקת חקירות במשטרה. המון תודה יששכר תשובות שומר מסך יששכר+ נקעה נפשי תיקון 1,אבדוק את מקור המאמר.(אל תחזור על שגיעת העמותות) - שומר מסך חדש ! תאריך: 6/1/2006 10:17 פניה לגורמי רווחה תוכן: הי נקעה נפשי תודה. הרעיון חשוב. אעשה כדבריך ואפנה את הפניה. 1,אבדוק את מקור ומהימנות המאמר שלא "אעשה מעצמי צחוק חס וחלילה"בתור איש מקצוע,מורה,מחנך,מרצה,וכרותב םפרים,(תוספת של שומר מסך) 1. אקח את מה שכתוב כמו שהוא. 2. אגיש אותו למחלקה לשרותים חברתיים במקומי. אעדכן אותם שמדובר בהודעה מתוך פורום. 3. אבקש מהם לנסות לאתר את המשפחה באמצעות פקידת סעד לעניני חוק נוער שעובדת עם מחלקת חקירות במשטרה. 4, אתיעץ עם עמית או חבר למקצוע לפני שאפנה לפקידת סעד שעובדת עם המשטרה כדי שלא יצחקו ממני, המון תודה יששכר יששכר+ נקעה נפשי תיקון 1,אבדוק את מקור המאמר.(אל תחזור על שגיעת העמותות) - שומר מסך חדש ! תאריך: 6/1/2006 10:17 פניה לגורמי רווחה תוכן: הי נקעה נפשי תודה. הרעיון חשוב. אעשה כדבריך ואפנה את הפניה. 1,אבדוק את מקור ומהימנות המאמר שלא "אעשה מעצמי צחוק חס וחלילה"בתור איש מקצוע,מורה,מחנך,מרצה,וכרותב םפרים,(תוספת של שומר מסך) 1. אקח את מה שכתוב כמו שהוא. 2. אגיש אותו למחלקה לשרותים חברתיים במקומי. אעדכן אותם שמדובר בהודעה מתוך פורום. 3. אבקש מהם לנסות לאתר את המשפחה באמצעות פקידת סעד לעניני חוק נוער שעובדת עם מחלקת חקירות במשטרה. 4, אתיעץ עם עמית או חבר למקצוע לפני שאפנה לפקידת סעד שעובדת עם המשטרה כדי שלא יצחקו ממני, המון תודה יששכר התלהמות ואחריות יתר יכולים לגרום לטעויות, ולנקעה נפשי -כן זה חופש הדיבור שהתכוונתי אליו ולרעיה על אמיתות דברי הנה הקישור http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/5909/xFP/5909 ליששכר-לחסוך לך זמן יקר(בעבודת הקודש) הנה המקור ברוח הישראלית יהודית - שומר מסך חדש ! תאריך: 6/1/2006 09:31 מאוחר מדי. כבר פניתי. תודה - יששכר עשת חדש ! תאריך: 6/1/2006 10:05 לשומר המסך החביב שלום רב. אין זו טירחה עבורי. יש לי קשרים טובים במחלקות רווחה ואצל פקידות סעד לעניני חוק נוער שמקושרות למשטרה. אם ניתן יהיה לסייע אפילו במעט, תהא זו שמחתי. הלוואי ויכולנו להגביר את תרומתנו הצנועה להקל על מצוקות אנשים. בכל מקרה תודה על הדאגה. היא יקרה לי. שבת שלום יששכר מאוחר מדי. כבר פניתי. תודה - יששכר עשת חדש ! תאריך: 6/1/2006 10:05 לשומר המסך החביב שלום רב. אין זו טירחה עבורי. יש לי קשרים טובים במחלקות רווחה ואצל פקידות סעד לעניני חוק נוער שמקושרות למשטרה. אם ניתן יהיה לסייע אפילו במעט, תהא זו שמחתי. הלוואי ויכולנו להגביר את תרומתנו הצנועה להקל על מצוקות אנשים. בכל מקרה תודה על הדאגה. היא יקרה לי. שבת שלום יששכר הוסף תגובה | חזרה ליששכר וכל חברי הפורום-זאת האחריות שהוא מדבר עליה"צחוק מהעבודה כו שאומרים אצלינו - שומר מסך חדש ! תאריך: 6/1/2006 10:20 הנה הוכחה http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/5909/xFP/5909 יששכר-ועל זה נאמר בכתובים" ההר הוליד עכבר" - שומר מסך חדש ! תאריך: 6/1/2006 10:25 יששכר אדם "ברמתך" לא מתאים לך להתעסק בחולין המשך בשירים והתפילות בזה אתה טוב שבת שלום על החתום http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/5909/xFP/5909 תודה על הדאגה - יששכר עשת חדש ! תאריך: 6/1/2006 12:04 הי הנושא כבר מטופל באופן רציני. דברים טובים יצאו מכך. תודה ושבת שלום יששכר טוען הודעה, נא להמתין... הוסף תגובה | חזרה מי שמגדל נחשים בחיקו סופו שמכישים דווקא אותו [ל"ת] - צדק חדש ! תאריך: 6/1/2006 11:45 תודה זה מה שקרה כאן [ל"ת] - שומר מסך חדש ! תאריך: 6/1/2006 13:30

שלב שלישי - השלב הפאלי ותסביך אדיפוס (Oedipus complex) /אלקטרה (Electra complex). מגיל 3 עד גיל 5. האנרגיה עוברת אל איברי המין. מבחינה פנומנולוגית, בגילאים אלה, מתחילים לשחק עם איברי המין, משחק אוטו-ארוטי. העיסוק הזה מפיק הנאה, אבל לא באותם משמעויות ביחס לאנשים מבוגרים (רצון לקיים יחסי מין). כשהסביבה מאוד מגנה, מנסה לבטל את החומרה במשחקים אלה, הילד לומד שזה דבר אסור והוא לומד לעקוף. מבחינה פסיכולוגית, המשימה העיקרית בשלב הזה, הוא מציאת פתרון ל- תסביך האדיפאלי. בשלב זה, מתקיים דחף מיני כלפי האימא ודחף התוקפנות כלפי אביו, כיוון שהוא מפריע. הפתרון התקין הוא - הילד מקבל את העובדה שזה בלתי-אפשרי שהוא יהיה עם אימא שלו ואז במקום להילחם באביו הוא מנסה להידמות אליו. תפקיד הסביבה, הוא לא לגנות את התנהגות הילד, אבל מצד שני להעביר מסר שזה בלתי-אפשרי, ולא בר ביצוע. לאנשים שיש קושי בפתרון התסביך, אז יש תחרותיות יתרה - אם עוד לא סיימו את התחרות נגד אביהם - הם מתחרים בכל דבר ובעיקר נגד דמויות גבריות או סמכותיות. פגיעה מינית בשלב זה, היא הרסנית, מבחינת התפתחות באישיות.

שלום, בני בן 10 חודשים וישן עמנו באותו החדר. בחודש הבא אנו עומדים לעבור לדירה חדשה בה יהיה לו חדר משלו. השאלה היא האם להעביר אותו קודם לישון עמנו בחדר או ישר לחדר שלו על מנת לא ליצור לו מעברים פעמיים, הייתי מבקשת לדעת איך הדרך הנכונה ביותר על מנת לגרום לו למעבר קל ככל האפשר? תודה

שלום, אין תשובה חד משמעית. תלוי איך אתם (ההורים והילד) מרגישים. האם בכל מקרה הגיע הזמן לדעתך שיעבור לחדר משלו ? אם הייתם ממשיכים לגור באותה הדירה גם היית מעבירה אותו ? וכו'. בכל דרך שתחליטי,חשוב שתהיי שלמה איתה. אני לא רואה שום בעיה בשתי הדרכים. לכל אחת היתרונות שלה. בהצלחה, מור

שלום מור ! (קראתי את הקישורים לגבי עצירות, גמילה ונר). בני (2.8) וכבר מספר חודשים מתאפק ואינו עושה קקי (הוא אינו גמול), נושא העיסוק בגמילה החל מזמן דרך ספרים, קנינו לו סיר וישבונון, ועשינו לו הכרות, עוד מבלי לדבר על להוריד חיתול, הוא ביקש לשבת קצת ושיחק עם הסיר. בעית ההתאפקות החלה כאשר היתה לו עצירות, ולאחר מספר ימים נאלצנו לשים לו נר, (ניסינו שזיפים יבשים וסירופ טבעי וללא הואיל, הוא בכה ואמר שכואב לו) -הוא התחנן בבכי שלא נשים לו את הנר, כלומר האירוע היה טראומתי לו במיוחד ולנו היו תחושות לא טובות. מאז יש בעיה, הוא מתאפק, אנחנו רואים שבא לו לעשות, ואז אומרים לו :"..תעשה קקי, תוציא אותו החוצה, זה לא בריא לשמור בבטן" והוא: "לא רוצה", בלי נימוק. ניסיתי תזונה, גם שמן פראפין, אבל הילד בשלו, הקקי רוצה לצאת והוא מתאפק. המשכנו במקרים חריגים לשים לו נר, ואחר כך הגענו לשלב של מן איום כזה (ממש לא חכם ולא רגיש מצדנו בדיעבד) "אם לא תעשה קקי נשים לך נר". והיום אנחנו הפסקנו עם האיום, אבל אחרי כמה ימים של התאפקות , אנחנו דורשים ממנו לעשות קקי, הוא בוכה, נרגע, ועושה.(היציאות שלו די קשות בד"כ), הוא מבקש לראות את הקקי, מציין שזה הקקי שלו ונפרד ממנו. דבר נוסף, שאולי קשור ואולי לא, במקביל לכל זה, הוא החל לפחד יותר, ממדרגות למשל, הוא יורד על הישבן, הוא נמנע מלעלות למגלשה או בסולם, הוא מבקש ממש שנחזיק אותו ועדיין פוחד, ואם הוא כבר עולה למתקן הוא לא עומד, הוא זוחל על ארבע בחוסר בטחון, מנסה לאחוז במשהו, ורוצה שאני יעלה אתו או שאוריד אותו, זה הולך ומחמיר. הבנתי שבעניין הקקי מדובר בענייני שליטה, והוא זה שצריך להחליט אם לעשות כי זה הקקי שלו.. אז לא להתייחס להתאפקות? ובנוגע לפחד-האם יש צורך בטיפול, או בדיקה של איש מקצוע? מצטערת על האורך ותודה!

שלום רב, לגבי הקקי - הוא אומר שהוא לא רוצה מבלי לנמק מהסיבה הפשוטה - הוא מפחד ! זה נורא כואב.... כל אדם לומד אחרי פעם פעמיים להמנע מדברים כואבים והוא מנסה להמנע. ההבדל בין נרות לשמן פראפין (ולאל צירות) הוא שהתגובה לנר היא די מיידית,ז"א,שמים נר וכעבור x זמן הוא עושה קקי. לעומת זאת,פראפין הוא טיפול יותר ממושך שצריך הרבה יותר סבלנות - מכיוון שהצואה כבר מאוד קשה צריך מס' ימים (ואולי כמות יותר גדולה או מס' רב יותר של פעמים ביום. אפשר להתייעץ עם הרוקח או הרופא) להשתמש עד שרואים תוצאות (מנסיון,זה עובד !). כמובן שחייבים להמנע מכל התניה סביב היציאות ("אם לא תעשה אז...). מה שאני מציעה זה כבר עכשיו להתחיל לתת לו פראפין (כמובן להתייעץ עם רופא/רוקח) ולהפסיק לחלוטין לדבר על הקקי (לא כן או לא כואב, לא לשאול מבוגר אחר לידו אם הוא עשה או לא,לא להציע לו לעשות...). אף מילה. חשוב להרגיע מאוד את כל הנושא שמעורר בו פחד. דבר נוסף,חשוב כל הזמן לדאוג שהקקי יהיה רך (לא להפסיק אם יש הטבה). לגבי שאר הפחדים - יתכן שיש קשר (כאמור גם סביב הקקי יש הרבה פחד). מה שאני מציעה לעשות,הוא להרגיע את כל העניין סביב הקקי ובמשך מס' חוד' לראות אם יש שיפור גם בשאר הפחדים. במידה שאין שיפור כדאי לברר קצת יותר. אמנם לא שאלת,אבל אוסיף שכמובן לא להתחיל גמילה בזמן הקרוב (וגם לא זמן קצר אחרי שזה נרגע).יש זמן. כתבת שקראת לגבי עצירות,נרות... אני לא יודעת אם התכוונת שבעמ' הזה או בכלל בפורום. אם לא קראת את אלה,כדאי. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/13/xFT/2881/xFP/2886 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/2894/xFP/2894 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/13/xFT/2938/xFP/2967 http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xFT/3196/xFP/3196 ודרך אגב,אין שום בעיה עם אורך ההודעה :). בהצלחה, מור

ערב טוב לך . בגיל חמש פגש בני הבכור את אמו של בעלי בפעם הראשונה... הורי בעלי התגרשו עוד לפני לידתו ו"חמתי" עזבה,נטשה,נעלמה והתפוגגה לה. בגיל חמש פתאום הופיעה מחדש בחיינו וכמובן שבין השורות ניתן להבין מה יחסי האישי לגברת... אך למרות זאת לא רמזתי נגד או מנעתי קשר . מכיוון שחידוש הקשר בינה ובין חמי לא עלה יפה, תעלול ההיעלמות חזר על עצמו וכרגע היא לא בתמונה המשפחתית. אני בספק רב מאד אם אי פעם נשוב לראותה. השאלה היא : מכיוון שבני לא שואל להיכן היא שוב נעלמה ומה קרה בעצם, האם יש טעם להעיר את המתים מקברם ולבדוק אם יש לו שאלות בנושא ? ובמידה וכן, וצריך לדבר איתו ולהסביר לו. איך בדיוק נגשים לנושא ומגרים שיחה בנושא.???? אוסיף שהוא ילד רגיש מאד בעל רמת אינטיליגנציה גבוהה מאד וכושר לשוני מפותח, אבל לא ילד שאוהב לדבר ומעדיף לשמור הכל בפנים. אנא, עצתך. תודה מראש.

שלום רב, מכיוון שאני לא מכירה את הילד יהיה לי מאוד קשה להעריך מה כדאי לעשות במקרה הזה. בכל זאת אנסה לתת כיוון ... שאלה מאוד מהותית היא מה היה טיב הקשר בינהם והתדירות שלו - אם הוא ראה אותה פעמיים וקצת שיחקה איתו,לא הייתי עושה מזה עניין. אם הוא מאוד נקשר אליה והיתה לה איזושהי השפעה על חייו,אפשר לשוחח איתו. איך ? בזמן רגוע ונינוח (כשהוא במיטה,לפני השינה..),אפשר להגיד משהו כמו : אתה בטח מתגעגע ל.. (אם את באמת חושבת שהוא מתגעגע) או - זה קצת עצוב ש x עזבה,לא ? ולתת לו לדבר. הרעיון הוא לאפשר לו לדבר מבלי להביע עמדה,מבלי לשפוט. לגרות בעדינות ע"י שאלות פתוחות,משפט קצר וכו'. מקווה שהצלחתי לתת כיוון,אם תרצי להתייעץ קצת יותר,אני כאן. מור

בתי כבת שנתיים ושמונה חודשים נמצאת בגן שנה וחצי ועדיין היא לא מצליחה להיפרד מימני ללא צרחות ותחנונים שהיא כבר מתגעגעת ושהיא רוצה לחזור בהתיעצות עם הגננת נאמר לי כי בגלל שאני יושבת איתה בבוקר בגן אז הפרידה קשה ושעלי פשוט להכניס אותה לגן לתת לה נשיקה ולעזוב. האם הדבר נכון אני לא כל כך סומכת על הגננת בקטע המקצועי ולכן פונה אני אליך בבקשה ליעוץ. סליחה על אורך השאלה חשוב לי רק לצין כי אני באה אם בתי הקטנה יותר לגן והאם זה מקשה עליה העובדה שהיא חוזרת איתי הביתה והגדולה נשארת בגן

שלום, מכיוון שישנה שאלה מאוד דומה,אנא קראי את התשובה ואם תרצי שאפרט יותר,כתבי. http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/1234/xPG/13/xFT/2555/xFP/2581 לגבי זה שהבת הקטנה מגיעה לגן,אם אפשר בלעדיה זה יכול להועיל.... מחכה, מור.

שלום אני מחפשת אם ותינוק/ת בן/בת חצי שנה שיגיעו לניסוי בבר אילן, תמורת 200 ש"ח (יינתנו בתלושים). אשמח לתת פרטים בטלפון 052-8906972

באיזה נושא מדובר אנא שלחי לי פרטים

הי מור, מזמן לא שאלתי אותך משהו... אני רואה שאת משתמשת הרבה בשאלות שלי ובתשובות שלך ואני שמחה על כך... לשאלתי: ביתי הגדולה כזכור בת 4 וביתי השניה בת שנה. שתיהן בדר"כ ישנות כל הלילה מגיל חודשיים- שלושה חודשים ב"ה!!! ( היתה תקופה קצרה שבהם פעלתי לפי שיטת 5 הדקות כדי להרדים אותם במיטתם, ואכן זה עבד.) ב- 2 הלילות האחרונים הקטנה התעוררה פתאם וצרחה. כמובן שניגשנו אליה וניסינו לבדוק מה מפריע ,וכשהחזרנו אותה לישון היא המשיכה לצרוח עד שפשוט נשברנו והבאנו אותה למיטתנו. אני מאד לא אוהבת לעשות את זה אבל לא היתה לי ברירה - היא פשוט לא הפסיקה לבכות!!! בלילה האחרון שוב זה קרה אך הפעם גם הגדולה התעוררה ובמשך שעה הקטנה בכתה, כאשר מידי פעם נגשהו אני או בעלי אליה אבל בסוף היינו כל כך עייפים כך שכעבור שעה נשברנו והבאנו אותה אלינו והשתרר שקט מוחלט! רק אז הגדולה התחילה לבכות... היא באה בריצה אלינו לחדר ואמרה שהיא מפחדת לישון לבד בחדר בלי אחותה הקטנה!!! אני כבר הייתי גמורה מעייפות ולא היה לי כח להתווכח איתה, אז פשוט הכנסתי אותה למיטה שלי ואני הלכתי לישון בסלון! ( בגלל הצפיפות במיטתנו). בבקר, הגדולה ראתה שאני עייפה קצת וגם קמתי עם כאבי גב וצוואר מהספה... וראיתי שהיא מרגישה קצת לא נעים והיא ישר התחילה לדאוג איך יהיה לי כח היום לבשל לשבת וכו' שאלותי אליך מור, הן: מה אני עושה כשהקטנה מתעוררת שוב ובוכה? אני פוחדת שהיא מעירה את כל הבניין,ובלילה נשברים מהר. האם יש לך רעיון כלשהו? אני מאד לא רוצה שתישן איתנו!! איך להגיב לכך שהגדולה לא מוכנה להשאר בחדר לבד? אשמח לשמוע את דעתך... דרך אגב, רציתי בעצם לספר לך על מקרה שקרה לפני כחודש: המנורה הקטנה שבחדר שלהן נשרפה והם ישנו די בחושך. לילה אחד כנראה הגדולה מאד פחדה ומצאתי אותה בבקר ישנה בסלון. כששאלתי אותה אם היא פחדה, למה היא לא באה אלינו להגיד לנו? היא ענתה שהיא לא רצתה להפריע לנו. מתוקה, לא? סליחה על האורך... חני

היי חני, מצטערת,לא מכירה אף פתרון אחר פרט לעקביות ונחישות. חבל שבתך תלמד שבזכות צעקות וצווחות היא משיגה את מה שהיא רוצה. אין שום בעיה אם היא מתעוררת ורוצה לבא למיטה שלכם שתקחי אותה,אם זה רצונך ואת שלמה עם זה.במקרה כזה,קחי אותה מיד בהתחלה,כדי שלא תלמד שאת זזה מעמדתך לפי רמת הצעקות. אם החלטת שהיא צריכה לישון במיטתה (וכך גם הגדולה) תצטרכי להקדיש לילה שניים (או אפילו קצת יותר) ולהיות קצת יותר עייפה,אבל להתמיד. מה שבטוח,הרגל שהושרש מאוד קשה להפסיק. שיהיה בהצלחה, מור

בנותיי בנות 17 ו 15 רבות על גל שטות וזה משגע אותנו מאד. הגדולה מצויינת בלימוגים מאד . הקטנה טובה ומשתדלת אבל הקליטה של הגדולה יותר טובה .אנחנו לא משווים בכלל ומתיחיס לכל ילדינו יחס שווה מה בהעיה למה הן רבות רב הזמן על התור לנקיון ועל חלופי הבגדים ביניהן ואפילו על התור למחשב אפילו שאנחנו מנסים לעשות סדר ועושים תור וזמן לכל דבר הן כאילו ממציאות משהו לריב עזרן לנו ...בבקשה הרחקנו אותם כל אחת בחדר נפרד ( אני לא כל כך הסכמתי לזה) אבל בעלי אומר כך יהיה לנו שקט ונאפשר לכל אחת ללמוד טוב לבדה בלי הפרעות. מתע יפסיקו כבר והאם אנחנו אשמים בזה

שבת שלום, כדי לעזור אני חייבת לקבל יותר פרטים : 1. האם ישנם עוד אחים ? 2. איך הקשר של כל אחת מהן איתכם ? 3. האם המריבות היו תמיד או רק בזמן האחרון ? 4. איך אתם מגיבים בזמן המריבות ? 5. מה קורה כשאתם לא בסביבה והן לבד,האם גם אז יש כ"כ הרבה מריבות ? 6. תארי כל אחת מהבנות - תכונות,אופי,תחביבים... ודרך אגב,את כותבת שאתם לא משווים בין הבנות אבל בוחרת לפתוח את ההודעה במשפט - "הגדולה מצוינת בלימודים מאד. הקטנה טובה ומשתדלת אבל הקליטה של הגדולה יותר טובה ." זה משפט שמעיד על הרבה השוואות,אולי לא מודעות,אבל עדיין,השוואות. מחכה, מור.

שלום ... הן הגדולות יש עוד שני בנים ובת קטנה ....המריבות מאז שהיו קטנות.... וכם שאנחנו לא נמצאים בבית ולפעמים מתקשרת אחת מהם לפלפון להתלונן....זה משכע אותנו כל הזמן חשבנו כשיגדלו יהיו חברות אבל הן מתידדות מעט .הגדולה רואה שהיא הגדולה ומבינה יותר וכאילו מסתכלת על אחותה מעל האף.... בזמם המריבות אני שומעת מגל אחת ועושה צדק וזה כמובן לא ימצא חן בעיני אחת מהן ואם מנסים לא להתערב לא יכולים כי הן צורחות וקוראות לנו גם. היחס אלינו טוב כמו כל בני הנוער יש ירידות ועליות הן מספרות לי הרבה על משעובר עליהן וגם על החברות והמבנים וכו. וגם לפעמים מתחצפנות והקטנה יותר עקשנית יותר מתנגדת ולא מקבלת כל עצה ממני ומבחינת הרגש אכפת לה ממני ומהבית יותר ומוכנה לעזור לי יותר מהגדולה. הגדולה עצמאית יותר אולי בגלל היותה הגדולה וסמכתי עליה כשהיתה קטנה לשמור על אחיה איתי אנחנו מתיחסות אליהן בשווין ולא מזכירות לאחת שהשניה טובה ממנה במשהו איזה פרטים צריך עוד? בבקשה עזרו לנו לידד ביניהם ושיאהבו אחת את השניה

בתי בכיתה ד. בת 10 ואני כבר חסרת אונים איתה. יכול להיות שאני אשמה בכך. מגיל קטן היא היתה לא רגועה כל הזמן בוכה וצועקת. העברתי אותה כל שנה בית ספר בגלל בעיות אלימות בבית הספר כלפי הילדה שלי וכל שנה לא היה שיפור וחשבתי שאם אעביר אותה הכל ישתנה. כנראה שכל ההעברות האלו עשו לה רע במקום להיטיב. גם לשנה הבאה לכיתה ה. אני מתכוונת להעביר אותה, כי החינוך בבית הספר הנוכחי לא לטעמי. אני פוחדת שאני מזיקה לה אך אני רוצה שיהיה לה טוב. היא תמיד עצבנית, מקללת את האבא ואותי במילים שהיא לומדת בבית הספר. יורדת בלימודים ולא מרוכזת בהכנת שעורי הבית. עסוקה רק איך להתחבר לבנות ולא תמיד מקשיבה למורה. הכתב שלה השתנה ונעשה מכוער אותיות גדולות ורווחים גדולים בין מילה למילה. היא גם כוססת צפורניים, רבה עם אחותה הגדולה. פשוט אין לנו שקט איתה. בבית הספר החדש שאני רוצה לרשום אותה לא ממש מתלהבים לקבל אותה בגלל שהיא לא תלמידה טובה למרות שהיא מאוד נבונה ופקחית. זה בית ספר ברמה גבוהה ואני פוחדת שהיא תבייש אותי שם עם ציונים נמוכים והתנהגות לא נאותה. אני ממש במצוקה. מה עושים?

שבת שלום, על פי כל הסממנים שאת מתארת,קשה לילדה ואני בהחלט יכולה להבין אותה. מאוד לא קל לעבור כל שנה מסגרת (וגם מאוד מאוד לא מומלץ). נראה שאת מנסה לפתור את הבעיות שיש לילדה,ולך איתה בדרך שלא רק שלא מועילה אלא עלולה לגרום לנזק. הדבר הנכון יהיה לפנות לעזרה מקצועית,בהקדם. גם על מנת לטפל בבעיות הקימות וגם כדי למנוע בעיות עתידיות שעלולות להופיע. בהצלחה, מור.

בני בן 4, ילד יחיד (בינתיים), פיקח, נבון, נמרץ מאוד, ורבלי, חברותי. הבעיה היא שהוא ילד מאוד, מאוד קשה. רוב הזמן אנחנו במאבקי כוח איתו כי רוב הזמן הוא עושה דווקא, אומרים לו משהו אחד והוא עושה משהו אחר והבעיה היא שהוא גם מתווכח כל הזמן ועושה משא ומתן ("אם תעשי ככה...אני אעשה ככה"). אני ממש מותשת כבר. גם בגן הוא די מתיש את הגננת, מתווכח איתה, מתגנב מהעונש כשהיא שמה אותו בפינה, אז היא עובדת איתו בשיטת "עיצוב התנהגות" עם מדבקות ולפעמים זה עובד. אם הוא לא התנהג יפה בגן, אנחנו לא תמיד עוברים על סדר היום , אלא מדברים איתו על זה, מה קרה, למה קרה, מסבירים, לפעמים כועסים , אפילו מאיימים, אבל זה לא תמיד עוזר. הוא די משתעמם לבד,כמעט ולא משחק לבד עם עצמו אלא רק אם אני ממש מעודדת אותו לכך, הוא מאוד אוהב חברה אבל אי אפשר להפגש עם חברים כל יום וכל הזמן וכשמשעמם לו הוא משתולל ואני מתעצבנת. יחד עם זאת, יש לו ימים שהוא ממש מקסים ומקשיב ואני נותנת לו הרבה חיזוקים חיוביים שהוא התנהג יפה והכל בסדר, אבל רוב הזמן זה לא כך. לפעמים כשהוא ממש מעצבן אני שולחת אותו לחדר לעונש ואומרת לו שאסור לו לצאת אבל זה לא עוזר , לרוב הוא יוצא בלי רשות ואני צריכה להחזיר אותו בכוח כי אסור לי לוותר לו ולהראות חולשה. כשהוא רוצה משהו ולא מקבל, אני מנסה להסביר לו בצורה יפה כמו לילד בוגר שלא תמיד מקבלים מה שרוצים ושהוא צריך להבין... אבל אז יש לו התקפות זעם והוא מתחיל להרביץ ולזרוק דברים ואני יותר מתעצבנת, בקיצור, לא קל. חוץ מזה, הוא מדבר המון (אבל ממש המון) וגם זה מתיש. רק ילד אחד ואני מרגישה שאני כאילו מוציאה אנרגיות על שלושה.... הצילו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לימור יקירתי, את לא יודעת עד כמה שאני מבינה אותך. יש לי ילדה בת 8.5, ויש לה בדיוק את אותן התופעות שיש לבן שלך, מאז ומתמיד. אני יודעת כמה קשה לך, מפני שאני חווה את אותו הדבר ובנוסף מתלווה לזה גם חוצפה. אני רוצה להסב את תשומת ליבך, ולהפנות אותך לבדיקה להפרעות קשב וריכוז, זה מה שיש לבת שלי. מה שאת מתארת זה הסימנים האופיניים לזה, בין היתר שהוא לא מפסיק לדבר כל היום. מאחלת לך בהצלחה בהמשך.

חשבתי על כך והתייעצתי עם הגננת אך היא אמרה שלדעתה (ויש לה 30 שנות נסיון) זה לא זה ושמוקדם לאפיין את זה בגיל 4. היא המליצה לחכות לשנה הבאה ולראות מה קורה. העניין הוא שכשהוא מתעניין במשחק הוא יכול להיות מאוד מרוכז. הבעיה היא בעיקר כשהוא משועמם ואז הוא מתקשה מאוד להעסיק את עצמו והדברים מתגלגלים כפי שתארתי קודם. חוץ מזה, יכול להיות היפראקטיביות בלי קשב וריכוז???

שבת שלום, דבר ראשון,אנא קראי את השרשור - ילדים חצופים,באחד העמ' הראשונים. יש לי הרבה מה לענות, אבל חשוב לי שתקראי דבר ראשון ולכן אתאפק עד שתודיעי שקראת :). מחכה, מור.

מור שלום רב! יש לי שני בנים האחד בן שנתיים ושלושה חודשים והשני בן 11 חודש ילדי ובמיוחד הגדול מקבלים המון אהבה ותשומת לב מאיתנו ההורים ומהדודים . הדגשתי הדודים מפני שכשמגיע אלנו אחד הדודים ולאחר משחק עם הילד הגדול מתפנה לשחק גם עם הילד הקטן, לאחר מספר דקות כאשר אנו המבוגרים עוזבים את הילדים במשחקיהם אז הילד הגדול שורט את הקטן כל החבלות הינם שריטות ולא מכות והדבר קורה רק שהדודים משחקים עם האח הקטן כאשר אנו ההורים מרימים ונותנים תשומת לב לתינוק הדבר אינו קורה. אני מיצידי ניסיתי בכמה וכמה גישות להפסקת היתנהגות זו מצד בני ואילו אף אחת לא הניבה פרי גם הקרובים מגיבים בעת מעשה בהסברה אבל אין הבנה ואין התקדמות. אבקש את יעוצך לדרך היתמודדות עם בעיתי הנכונה ביותר כלפי הילד הגדול, על מנת למנוע ממנו לשרוט את אחיו בברכה ותודה מראש מלי

שבת שלום, אני לא כ"כ מצליחה להבין את הסטואציה . אנא תני עוד פרטים,כגון : 1. האם מדובר על התנהגות שמופיעה עם דוד ספציפי או שעם כמה דודים ? 2. באיזו תדירות הילדים נפגשים עם הדודים ? 3. האם ההתנהגות הזו קורית בכל מפגש עם הדודים ? 4. האם קרה שההתנהגות הופיעה כתגובה למשהו אחר ולא למשחק עם הדוד (כתגובה לכעס,ללקיחת משחק...) ? 5. תארי קצת את היחסים בין הילדים ללא קשר לביקורי הדודים. 6. תארי את הקשר שלך עם כל אחד מהילדים. נסי לתת כמה שיותר פרטים כדי שאוכל להבין טוב יותר ולענות. מור