מפגשים קבוצתיים הם העתיד

אני חושבת על כל מיני אנשים שאני מכירה שפשוט אין להם את האפשרות לשלם 300 ש"ח למפגש. מה זה עוזר לאדם שמרוויח מינימום שיש איש מקצוע שמוכן לעזור לו תמורת יום וחצי של עבודה? בניגוד למפגש עם רופא מומחה, איש מקצוע בתחום הנפש בין אם מדובר בפסיכותרפיסט, מאמן או פסיכולוג או מטפל בהבעה ויצירה וכו', מציע מפגש אחד לשבוע בדרך כלל, במשך מספר חודשים. אז לשלם חד פעמי או על 3-4 מפגשים 300 ש"ח למפגש זה דבר אחד. לשלם כל שבוע 300 ש"ח למשך נניח 12 מפגשים כבר יוצא כמה אלפי שקלים. מצד שני אני יכולה להבין את אנשי המקצוע שלמדו ומעוניינים להרוויח 300 ש"ח לשעה. נחזור שוב לאנשי המקצוע - איך הם למדו?? איך פסיכותרפיסטים למדו שלוש שנים, אצל מורה פרטי? פסיכולוגים למדו 9 שנים אצל מורה פרטי? בדרך כלל לא! בכל מיני הרצאות יש מרצה ומולו עשרות לפעמים מאות תלמידים. אז אולי מה שטוב באוניברסיטאות טוב גם בטיפול והדרכה? כדי ללמוד ישב עם הסטודנט או המתעניין נציג של מוסד הלימודים, נתן מידע על עלויות ומסלולים, כמה זמן הם לוקחים מה מקבלים בסיומם מהם החובות והזכויות. כשבאו לקראתכם עם התשלומים ידעתם שאתם משלמים על שנת לימוד ותואר אורך שלוש שנים או שנתיים, לא שילמתם על חתול בשק. וגם לא ישבתם עם מורה פרטי אחד על אחד - אז מדוע המחשבה שהמטופלים שלכם צריכים את זה??! גם עבור מי שלא מעוניין במפגשים פרטניים וגם עבור מי שלא יכולים להרשות לעצמם כלכלית מפגשים לאורך זמן עם מטפל אחד על אחד, למה שלא תכינו אלטרנטיבות כמו מפגשים קבוצתיים, לימוד קבוצתי, הדרכה קבוצתית יכולה להיות למתחילים ולמתקדמים בדומה להדרכות בחדר כושר ובדומה לתארים מתקדמים שמעבירים אותם לקבוצות ולא באופן פרטני לאורך שנים. למה לא להניח כי שיטת הלימוד שהייתה טובה עבורכם תהיה טובה גם עבור המטופלים שלכם?

מהו טיב הקשר שיש בעינייך בין מטפל למטופל? האם לדעתך תפקיד המטפל למלא את הצרכים של המטופל ולספק לו חברות וזוגיות, או לתת לו הדרכה? אם תפקיד המטפל הוא של הדרכה מדוע לא לאפשר למטופלים לקבל הדרכה קבוצתית? אם למטפלים יש דרך לעזור למטופלים רבים יותר ולהרוויח יותר מדוע שימנעו מלנקוט יוזמה, מדוע להמשיך בדרך הישנה ואסור להטיל ספק ולנסות דרכים חדשות ואולי יעילות יותר, ואולי שעונות על צרכים אחרים של אנשים שעד היום לא נעזרו בטיפול? כפי שאת עצמך אומרת מה שיש כיום אינו מושלם, מה הכי גרוע שיכול להיות אם ינסו משהו חדש? אינני מבינה מדוע צריך להמשיך בדרך טיפולית כל כך עתיקה ולהתייחס אליה כמקודשת ומדוע להמתין שמישהו שם למעלה יעשה שינוי, בין אם משרד הרווחה, הבריאות, הממשלה, איזו סיבה יש להמשיך ולהמתין בפסיביות כשיש כל כך הרבה דברים שמטפלים יכולים לעשות כבר עכשיו , במיוחד מטפלים כמוך שיודעים לטפל בפרוטוקולים שאפשר אותם בקלות יחסית להעביר לקבוצה ולא רק ליחיד? מדוע שמטפלים לא ישאפו לרווחה כלכלית? מדוע להסתפק ב-400 ש"ח לשעה ולא לשאוף ליותר? למה לעזור רק למטופל אחד לשעה כשאפשר לעזור למאות ואלפים? האם אתם מפחדים להרוויח מיליונים? האם מפחיד אתכם שיכנו אתכם 'מדריכים' ולא מטפלים? אם את יודעת שמה שיש לא מושלם מדוע לא לנסות דברים חדשים? את אומרת שיש מפגשים קבוצתיים אבל גם אם הם קיימים הם מעטים, והכוונה שלי היא לא רק שיהיו מפגשים רבים של קבוצות אלא שהמפגשים יהיו לצורך לימוד לאורך זמן, לא רק מפגשים של חודשיים שלושה אלא קבוצות שעוברות תקופות ביחד, למשל חצי שנה, ושנה, ואולי גם מסלולים של שנתיים ושלוש שנים בדומה למסלולי לימוד לתואר באוניברסיטה כך שעם הזמן גם יכול להיווצר קשר בין חברי הקבוצה, מטפלים בדרך כלל לומדים לאורך השנים לא מעט ויש להם המון מה להציע, חלק ממסלולי הלימוד של מטפלים נגישים רק לבוגרי תעודת מטפל בוגרי תואר ראשון או שני. למטפלים יש אפשרות לשתף במידע שלא בהכרח זמין למטופלים שלהם ולאנשים שלא למדו. השאלה האם המטפלים מעוניינים לשתף במה שהם יודעים, האם הם מוכנים להשקיע בהכנת קורסים, ולנהל משא ומתן בגובה העיניים, עם נכונות לקחת על עצמם אחריות ובמקביל להיות חשופים יותר לביקורת ושיפוטיות. וכדאי למטפלים לזכור כי שיפוטיות היא משהו שלא תלוי בהם ויקרה בכל מקרה, כך שיתכן וכדאי להם כן לנקוט יוזמה וכך לפחות ישפטו על טעויות שהם עצמם עשו, ולא בשל טעויות שלימדו אותם מוריהם, תאוריות שעשויות להיות לא מדויקות או לא רלוונטיות למטופלי ההווה.