מחפשת אוזן קשבת

שלום אני נערה מתבגרת ויש לי בעיה . אין לי למי לספר את זה ואני מתביישת אפילו לכתוב את זה . כשאני לבד בבית אני מדמיינת לעצמי מציאות אחרת זה לא בדיוק דמיון כי אני מוצאת את עצמי מדברת באמת. אני מדמיינת שיש מסביבי הרבה ילדים בני גילי ושהם תמיד איתי. זה כאילו ממש יצרתי לעצמי עולם אחר . אני מרגישה שאני משתגעת וגם שלא נראה לי שאת מבינה אותי .אני לא יודעת אם יש שם למה שקורה לי אבל אם יש לך דרך לעזור לי ,בבקשה !

מחכה לתגובה ...

נתקלתי ועד היום יש לי מקרים דומים והם בגלל שעצוב לי בחיים. בעבר השחור שלי לא הייתה לי כתף תומכת ולא אוזן קשבת. הכרתי רק אנשים שמסתכלים על תוצאות ואנשים אינטרסנטים. לא קיבלתי לא ערכה ולא אהבה מחברות שהיו לי ומהמשפחה שלי, עד היום אני מרגיש מנותק, וכשהייתי צריך מישהו קרוב שיהיה איתי, אפילו אמא...מצאתי את עצמי לבד. ולכן אני גם מדמיין את עצמי לפעמים מצחיק, פוגע, או כל דבר אחר עם "החברים הדמיונים" שלי. אני לא אתן לאף אחד לומר לי שיש לי בעיה ולא אתן לאיש לומר לי שאני פסיכי. בן אדם שעובר גיהנום לא מתנהג כאילו הוא בגן עדן. אני בטוח שאני יודע מה את מרגישה ואני בטוח יודע מהי ההרגשה של *להיות לבד *לפחד *חסר