התעללות

הכל התחיל בערך מגיל 11..היו לי חיים מפוצלים..חיים של ילדה\בחורה שמחה אהובה על הסובבים שמחה וקופצנית.ובצד השני חיים שרק רציתי שיסתיימו כבר...האהבה של אחי הפכה לאובססיה מטורפת ומשם זה הפך לשליטה מוחלטת בי....מגיל 11 או אפילו לפני אני לא זוכרת יום אחד בחיי שלא הערצתי ובאותה נשימה גם פחדתי פחד מוות ממנו...אני לא זוכרת רגע אחד בחיים שלי שהיתי שמחה עם הבנאדם הזה מבלי שיעבור הרגע הזה והוא יתפוצץ עליי בעצבים... הוא דאג הוא אהב כמו כל אח גדול אבל באובססיה ובשליטה מלאה... ובעיקר באלימות....זה יכל להתחיל מהצהריים כשהוריי לא היו בבית והיתי חוזרת מבית הספר הוא היה מכריח אותי לסדר את כללל הבית ואם היתי מתנגדת הוא היה פשוט מאוד תופס אותי מהשיער ומטייל איתי בכל הבית ו"מראה" לי את המטלות...כמובן שאחרי זה היתי עושה הכל כי היינו דיי לבד בבית ופחדתי ממנו פחד מוות...מה שגם הוא היה עוסק בעבודה פיזית ולא היה מודע לכוח שיש לו ולכוח שהוא מפעיל כשהוא מתעלל..ואני היתי רזונת וקטנטונת ופחדתי לצאת מולו ולפעמים הוא גם השאירה סימנים אך ליד ההורים הוא היה אומר שזה בצחוק ומסתכל עליי במבט מטורף.. אם היתי חוזרת מהלימודים הביתה לפניו היתי רצה לארון המצעים ונכנסת בין השמיכות ולא מעזה להצאת משם גם אם היתי צריכה שירותים או מאוד רעבה עד שאחד ההורים יגיע הביתה..היתי שומעת אותו קורא לי ומחפש אותי בבית.. ואם כל זה לא היה עובד לו..הוא היה חוזר מעבודה בלילה ומעיר אותי בזה שהוא מושך אותי מהשיער וכך הוא גם מוציא אותי מהמיטה וגם מעיר ומכאיב בו זמנית..ומאיים סתמי את הפה אל תעירי את אמא ואבא הם עייפים!כדי לבדוק אם עשיתי שיעורים!! אם היתה חסרה שורה אחת בחוברת הוא היה מוציא אינציקלופדיה ב3 לפנות בוקר ונותן לי להעתיק לפחות 4 דפים ממנה ככה סתם כי בא לו ומושיב אותי לידו עד שאני אסיים ובסוף אחרי כמה שעות שאני מעתיקה קורע לי את הדפים מול העיניים ואומר יופי עכשיו תעופי לישון! היו מצבים שבהם הכלב שלי היה עושה את צרכיו בבית והוא היה מעיר אותי לנקות את זה ועד שהיתי מתעוררת הוא כבר היה בחוץ מתעלל בכלב רק בשביל להכאיב לי בלב! פשוט בועט בו ונותן לו אגרופים מולי בכוונה שאני אלמד לקח לנקות את הצרכים שלו מייד כשהוא מעיר אותי... כשהתבגרתי לא יכולתי לצאת מהבית בלי אישור שלו ואם לא היתי בשעה שהוא קבע לי הוא היה בא למקום שהיתי נמצאת בו וצורח עליי ליד אנשים ואני מדברת על גיל 12-20! זה לבעוט בי תרתי משמע עד שזה מאפשר לי לגעת בתקרה..ואני לא מגזימה...זה לחנוק אותי זה להרביץ ברמה מספיק כואבת בשביל להכאיב אבל לא מספיק בשביל שישאר סימן רציני...זה בכי וצרחות של שעות וימים זה לא לרצות לחיות זה לחשוב ולתכנן איך להתאבד..זה לדמיין את ההורים מעל הקבר בוכים, לבכות בגלל זה ולהמשיך לחיות רק בשבילם..זה לשמור את זה בסוד מהעולם מחברות שאם הוא ידע שהן שמישהו יודע הוא יתנקם בי עוד יותר.זה לשמור בסוד מההורים(שאם הם לא יעשו משהו לצמיתות בנושא אני עלולה לחטוף אקסטרה על הראש ונקמה ממנו)זה השפלות מילוליות והשפלות פיזיות שלא נמחקות לי מהראש ומציפות אותי פעמיים בחודש לפחות..זה לשנוא את החיים בבית ולחפש מקלט אצל חברות למרות שאצלי בבית עם ההורים תמיד חיכה לי בית חם עם חיבוק מאמא ואבא תמיכה,אוזן,חופש בחירה,הקשבה,ארוחה חמה פינוקים ותשומת לב מלאה לכל צרכיי. לא משנה אם באתי להורי "להלשין" עליו זה היה כבר קר כי עבר זמן מאז שאבא או אמא היו בבית והורי לא הבינו את חומרת המעשה הם חשבו שהלכנו מכות בצחוק כי הוא ייצר איתי מצבים שבו אנחנו בסלון והוא מתאבק איתי בצחוק ומדגדג אותי וגורם לי לצחוק(כי מדגדג לי אז אני צוחקת) וזה גורם לזה להראות כאילו כיף לי באמת איתו ובאמת שאנחנו סתם צוחקים אבל זה מבחינתו עוד צ'אנס להכאיב..זה היום מתבטא בזה שאני תמיד רואה את עצמי ככלמניקית.למרות שבתכלס יש לי כוח פיזי ונפשי מטורף ויש לי המון סובבים שאוהבים אותי באמת ומעריכים אותי וגם המון תשומת לב מבחורים ובכלל מכולם ואני חייכנית וקופצנית ומצחיקה...אבל יש רגע אחד שאני מגיעה אליו ופתאום אני חוזרת אחורה לבחורה החלשה פיזית ולמחשבות הרעות האלה וזה הורס לי הכל וסוגר אותי וגורם לי לעזוב הכל ולברוח...ויותר מהכל זה שאני לא יכולה לסמוך על בני זוג...אני מפחדת תמיד שאהבתו של החבר תהפוך לאובססיה ואלימות כמו שהיה עם אחי..מפחדת שמישהו איי פעם ישלוט בי שוב... אנחנו 5 אחים כולנו לא בדיוק מתים עליו וגם ההורים סובלים ממנו ומעצם העובדה שהוא עדין חי על חשבונם ומתנהג אליהם בחוסר נימוס ובכפיות טובה אני חייבת לציין שאנחנו לא מדברים כבר 4 שנים מאז המקרה ששבר אותי וגרם לי לעצור את כל זה.. זה התחיל בזה שהוא אמר לי כרגיל "סתמי ת'פה או שאני קם אלייך",עניתי לא רוצה, כי אימי היתה לידי ורציתי לחשוף את זה כבר.. והוא פשוט עמד מאחוריי וחיכה שהיא תסתובב ופשוט משך את 2 הקצוות של הצעיף בכוח והרגשתי שזהו אני מתה...האמת שהפחד הזה היה מהול בשמחה רציתי כבר שהוא יעשה את הטעות הזאת ויסיים את הסבל הזה ואולי גם יקבל את העונש שמגיע לו אבל לא... פשוט הלכתי למשטרה להתלונן והפקידה שמעה את הסיפור ופשוט החליטה שאני קצת מגזימה ושיש לבנאדם מה להפסיד בחיים אם נפתח לו תיק....לקחתי את עצמי הביתה טסתי לחול לשנה..(שלחתי מייל לחברות עם הסיפור הזה שידעו את האמת)התנקתי חזרתי ועכשיו הכל עולה...אני בחורה חזקה אבל כמה כבר אפשר עם זה? אני לא יכולה עם הנטל הזה יותר קשה לי לחיות ככה עם זה....אני נכנסת לדיכאון מהר מאוד בוכה המון חושבת על התאבדויות רוב הזמן..זה כמו שק שחור וכבד שאני סוחבת על עצמי כל הזמן...מבחוץ זה נראה כאילו יש לי ביטחון עצמי...ואני יכולה להיות ממש אגרסיבית לאנשים שמנסים להגיד לי מה לעשות מהפחד שמישהו ישלוט בי כמו מריונט שוב...החבר שלי והשותפות שלי מודאגות....אני פוחדת הכי הרבה שיום אחד תיהיה לי משפחה (כי אני מאוד אוהבת ילדים!) ואני פשוט לא אוכל לשאת את העול הזה ואתנתק מהחיים ואז המחיר יהיה הרבה יותר כבד..קשה לי ללכת לטיפול בעצמי כי אם הוא לא יעזור לי זה יהיה הסוף בשבילי... תודה על זמנך ואני יותר מאשמח אם תוכלי לכתוב לי על איזה תמיכה טלפונית שאוכל לדבר עם מישהו..ואולי אני אתחיל מזה....