המכתב שלא נשלח

אז התגעגעתי אליך עדיין, למרות שאין מה להתגעגע למי שמתריס לעברי שאני מוצצת למרצים, וקורא לי זונה. התגעגעתי לאינטימיות שלנו. ואת הקושי בלחזור הביתה הייתי צריכה להכיל לבד, אחרי שנלחמתי לעשות את זה בשביל אחרים כשרציתי להיות פסיכולוגית.... הרגשתי שאין מי שייעשה את זה בשבילי. הלכתי ללמוד ללעוס לאחרים את הזבל שלהם, ולזרוק להם אותו מעובד. להכיל אותם, כשלי יש קושי, הצטרכתי להכיל אותו בעצמי.בלי שיתוף אמיתי. כבר שבוע אין לי תיאבון לכלום,בלי להבין למה, כמו דיכאון בלי סיבה.ודוחקים בי להתאושש, אני דחקתי בעצמ לתפקד. התגעגעתי לביחד שלנו, לטיולים משותפים, למגע. האינטימיות הנפשית לא הייתה טובה כמו הגופנית. היה לי חבל על זה. גם המיניות שלי לא כמו שהיתה. זה פתאום מרתיע אותי לחשוב על זה, אפילו אם יש צורך בקירבה. זה פתאום הפך להיות דבר זול. מגעיל. חסר כל ערך. ובעל יותר מדי השלכות שליליות.זה כאילו לימדת אותי להתרחק ממיניות, למרות שאתה נורא כזה בעצמך. וכל דבר מתקשר אצלך לזה. אני מנסה לחשוב אם אתה בן אדם טוב או לא. ואין לי תשובה חד משמעית. ולמען האמת, אתה הבאת אותי למסקנה שנמאס לי להכיל אחרים.כי לפעמים כבר נמאס להקשיב ללשון החלקלקה שלך. העמסת עליי מספיק.

השאלה אם אני נורמלית?,ולמה נשים במצבי חוזרות ומבקשות חמימות מגברים כאלה? ואז.... איך יוצאים מזה? גם הנשים של גואל רצון נמצאות שם מתוך עיוורון. כך נראה לי. כך אני מאמינה. למה החיבוק שלו מושך אותי? והאוכל, וכל מה שיש לו להציע לי? והוא מתעקש למרות שאנחנו לא מתאימים. ולי זה נראה כמו משהו נוצץ בהתחלה, אבל באופן מעמיק- ממש לא. מדובר בילד קטן שצמא לצומי, ולא בשל לדברים הרציניים באמת, למרות שהציע לי נישואים כבר כמה פעמים. ואני -אם נשארתי איתו- בעצם לא במצב הרבה יותר טוב...