אח שסובל מחרדה חברתית

שלום , אחי בן 22 וסובל להבנתי מחרדה חברתית: מעדיף שלא ידברו איתו, אין לו חברים או חיי חברה, מסתגר בחדרו ובכלל מנסה להיעלם מהסביבה. היחידה שהוא פונה אליה היא אימי, עימה הוא גר, וזאת בשאלות שטותיות ועל כל דבר ועניין, מכיוון שהיא ה"חברה" היחידה שיש לו. הוא באמת לא יודע אפילו לנהל שיחה בסיסית על מזה"א, או לקיים סמול טוק. אימי הרימה ידיים מהנסיון לטפל בו (היה בקבוצת תמיכה וכן אצל פסיכולוג - הכל דרך הקופה, בלי שנראה כל שינוי התנהגותי) וגם לנו נמאס כבר להתעסק בנושא שרק מביא לכולם צער ועצבים. "השלמנו" עם הגזירה. הבעיה היא, שכבנאדם הוא לא כל כך נעים וזאת כנראה כי ספג מאיתנו הרבה "אש" על התנהגותו וכיום הוא כבר שונא אותנו (את כל האחים) מי יותר ומי פחות.הוא לפעמים מגיב בתוקפנות ורואים שכל מענה דיבורי שלו הוא מאולץ (ממש להוציא את המילים מהפה - יוצא לו בצורה רובוטית, כאילו הוא לא יכול לנהל שיחה נעימה וקולחת) זאת, יחד עם התנהגותו ה"מוגבלת" חברתית מביאה אותנו להתרחק ממנו גם נפשית וגם פיזית/חברתית. אנחנו לא מרבים להזמין אותו להיות איתנו, רק באירועים שממש כל המשפחה יחד ואין ברירה (וגם אז הוא יושב בצד ולא פוצה פה), כי לא נעים לנו איתו. לא ברור לנו האם המצב הזה מפריע לו או שדווקא הוא שמח שמניחים לו לנפשו. אציין כי הוא עדיין בטיפול כלשהו ומטופל בתרופות (אני חושבת "רסיטל") אבל מבחינתנו לא רואים שינוי גדול בהתנהגות. הוא טוען (לפני אימי) שבחוץ הוא בסדר גמור, עם אנשים אחרים (בצבא.. אותו סיים) אז למה איתנו הוא ממשיך להתנהג כמוגבל? כמו"כ כפי שאמרתי נושא חיי החברה אצלו לא קיים, הוא לא יכול להחזיק קשר עם חבר, שלא לדבר על חברה, ואנו חוששים שסופו יהא להישאר עם אימי כל החיים (הוא גם לא עצמאי כלל - חלק מזה בגלל אימי שמסייעת לו בכל דבר). הגענו למצב שאנו לא נהנים מחברתו ולא רוצים להיות איתו, כמו שתיארתי. האם עלינו להכריח את עצמנו להיות איתו? מה את מציעה לעשות? (אגב, שיחות שנערכו עימו בנושא בעבר לא הועילו).