בדידות ודכאון

שלום אני סובל מבדידות ודכאון,לא יודע מהוא טעם החיים ומה כל כך יפה בהם. הכל שחור לבן ואין שום רצון לכלום. לא מצליח למצוא את עצמי בחיים האלה. אני אספר את הסיפור שלי למרות שהוא קצת ארוך. כאשר היתגייסתי לצבא היו לי חברים,אומנם לא הרבה מאוד אבל לא הרגשתי בודד. לא הייתי מאלה שהם תמיד לא מקובלים וללא חברים. אחרי שנה מאז הגיוס התחלתי לאבד חברים,אם חלקם רבתי,חלקם כבר לא היו כל כך מעניינים בשבילי ואני בשבלם כנראה וחלקם פשוט ניתקו קשר איתי(לא בגלל ש עשיתי משהו אלא בגלל שהזמנים משתנים והכל מתחלף,כך נראה לי לפחות) מצד שני מצאתי שני חברים בצבא בבסיס. האחד שהייתי איתו בקשרים מאוד טובים הישתחרר לאחר תקופה מסויימת.אומנם שמרתי איתו על הקשר אבל הוא התחיל להיחלש.וכך עד סוף שירות היה לי רק חבר(חבר טוב הכוונה)אחד בבסיס. בבית,אפשר להגיד ולא היו לי חברים . הייתי עושה שבוע בבסיס,שבוע בבית(כך היה שרות שלי).בזמן שהייתי בשבוע חופש הייתי עובד כמוכר בדוכן. בשבועות החופשיות שלי התחילו עצלי דכאונות בגלל השעמום.בעבודה שעמום,בבית שעמום. הייתי עובד לבד כמעט בדוכן והייתי מאוד משועמם.כלומר לא היו לי חיים בכלל באזרחות,רק עבודה-בית וזהו ולא הייתי יוצא לבלות כמעט אף פעם כי לא היה עם מי. רק כשהייתי חוזר לבסיס הדכאון היה נעלם.אבל באופן כללי הייתי מרגיש מאוד לא מסופק מהחיים. וכך סבלתי מאוד שנתיים האחרונות בצבא. כאשר הישתחררתי הכל נהייה הרבה יותר גרוע. היתחלתי לעבוד בעבודה אחרת,במסרדים,והיה משעמם שם רצח.כמאט כולם היו מבוגרים ממני שם ואף אחד לא עניין אותי שם. במקביל נרשמתי לקורס פסיכומטרי(קורס של חודשיים וחצית,פעמים בשבוע) וגם שם לא מצאתי חברים מעניינים. בקיצור הכל נהייה דכאון אחד ענק. אחרי חצי שנה של סבל עעענקי ארזתי את הדברים שלי ונסעתי לאילת לעבוד בעבודה מעודפת לחיילים משוחררים. עבודה מעודפת הייתה רק תרוץ לדעתי,העיקר לברוח מכל המציאות המאכזבת,שבחור השנות עשרים לחייו ונראה טוב חי כמו זקן בן 90 מהרגע הראשון שהיתחלתי לעבוד באילת הרגשתי שהכל משתפר לטובה. לא יכול להגיד שמצאתי ישר חברים קרובים מאוד,אבל היתחלתי לצאת קבוע עם חברה מהעבודה למועדונים,לים. חזר הרצון להכיר בחורות,לצאת ולבלות ובכלל להנות מהחיים. אבל למרות זאת היה קצת חסר לי זה חברים אמיתיים. לאחר כחצי שנה היתיידדתי עם בחור שהתחיל לעבוד עצלנו,ונהינו חברים ממש טובים. השכרנו דירה ביחד ועשינו חיים משוגעים,בילוים וכל מה שאנשים צעירים צריכים. אפשר להגיד הייתי אדם מאושר.לאחר מכן היתה לי חברה והיו לנו קשר רצני מאוד. לאחר כשנה וחצי שהייתי שם ועבדתי בבית מלון כמלצר החלטתי לחזור הביתה ולהתחיל ללמוד.לא יכולתי להסכים עם המחשבה שכל החיים אעבוד כמלצר ולהיתקדם בחיים זה נושא מאוד חשוב בשבילי.מאוד מאוד לא רציתי לחזור לשם בגלל הפחד שהכל יחזור לקדמותו ולאבד את מה שיש לי עכשיו.אבל ניחמתי את עצמי ע"י שאמרתי לעצמי שזה לא יחזור לקדמותו ואני אמצאה חברים חדשים בלימודים וחשבתי שחיים של סטודנטים הם לא משעממים .והחברה שלי היתה צריכה לעזוב את הארץ לתמיד בעוד כמה חודשים.באוקטובר חזרתי הביתה לתחילת שנת הלימודים.הדכאון מייד חזר,אין חברים כמעט ומאוד היתי מתגעגע לחברה שלי ולחיים שם.אבל כל הזמן הייתי אומר לעצמי שצריך סבלנות והכל יסתדר.במשך חודש וחצי בסופי שבוע הייתי נוסע לאילת לחברה שלי או שהיא היתה באה אלי עד לאותו רגע המצער כאשר היא עזבה את הארץ.היתי מאוד מדוכא מכל הבדידות.בלימודים לא מצאתי חברים טובים וגם בעבודה שהיתחלתי לעבוד בה גם לא מצאתי מעגל חברים טובים.החברים שלי מהצבא גם הם עזבו את הארץ. הכרתי המון אנשים חדשים מאז שחזרתי אבל לא פגשתי חברים טובים שאוכל לצאת איתם,למרות שניסיתי להציעה לחלקם לצאת לפעמים ולהיתידד איתם למרות שהם לא כל כך היו בראש שלי ולא יצא כלום מזה. עם אנשים מהעבודה יצאתי כמה פעמים אבל זה היה לא זה ולא סיפק אותי. בקיצור אני כמאט ולא יוצה ולא מבלה רק לימודים ועבודה וזה מאוד קשה.עכשיו אני אחרי כמעט שנתיים שחזרתי מאילת וסיימתי את לימודים(ארבע סימסטרים) רוצה להמשיך ללמוד במקום אחר. אין לי חברים טובים לצאת ולבלותת,אין לי חברה וגם לא נרא לי שתהיה בזמן הקרוב כי לא מכיר משהי ש מוצאת חן בעיני. עכשיו אני רק עובד וגם לא כל יום,מאוד משתעמם,יש דכאונות,אין חשק לכלום,אין דברים שמשמחים אותי,אין חשק להכיר בחורות(אפילו לא מנשא) בקיצור הכל מת ועומד במקום ועדין בקשר לפעמים עם חברה שלי לשעבר(נראה לי בגלל שאני בודד).רק מחכה עד שאתחיל ללמוד שוב במקום אחר ומקוה שהכל אולי שם ישתנה אבל חושש מאוד שהכל ישאר באותו מצב.אבל יש עוד הרבה זמן עד שאתחיל ללמוד שם,אם אתחיל בכלל. אני בן 25 ואין לי חיים,מאוד בודד ומשעומם. האם אני אשם בכל המצב הזה,אולי לא עושה מספיק ומהי הבעיה עצלי? למה זה קורה דווקה לי וכבר הרבה מאוד זמן?הרי אצל אנשים אחרים זה לא כך,אני רואה את זה. לכל אחד יש את המעגל חברים משלו ויש חיים והכל צבעוני,אני רואה את זה. רק אני אפשהו בצד. מה אפשר לעשות עם זה כי אני לא רואה שמשהוא עומד להישתנות? מאוד רוצה לעזוב לפעמים לאילת ועוד הפעם להתחיל הכל מחדש,אבל מה, לעבוד כל החיים במלצרות וגם צריך להמשיך ללמוד,לא?. האם הפניה לפסכיאטר יכולה לעזור לי,לעזור להבין איפה הבעיה אצלי? מה הבדל בין פסכיאטר לבין פסיכולוג ולמי לפנות במצבי? מחכה לתגובה. תודה רבה מראש.

אם יורשה לי להגיב, קראתי את מכתבך והוא מאד נגע ללבי.. ואני רוצה להתייחס לכמה דברים: ראיתי שהמוטיב "חברים טובים" חזר הרבה במכתבך ומכאן שיש לכך משמעות מאד גדולה עבורך ואתה זקוק לידיעה שיש שם מישהו מיוחד שאתה יכול לסמוך עליו ושיהיו לכם יחסים עמוקים ומשמעותיים. לא תמיד החיים מזמנים לנו את אותם אנשים ולעיתים גם אלו שחשבנו שישארו לתמיד עוזבים לפתע ללא הסבר מספק או כי כך רצה הגורל. עצם העובדה שהצלחת לרקום קשרים יפים וטובים בעבר מעידה על כך שיש לך מה לתת ושאתה יכול ויודע להיות חבר כך שאין לך מה לדאוג, החיים יזמנו לך עוד הרבה חברים, אתה צעיר , הכל פתוח!!! אתה צריך לדעת לאבחן את אלו שיכולים להתאים לך ולהתקרב אליהם ולא לבזבז זמן על אנשים שלא מתאימים לך כי זה סתם יעמיק את תחושת הבדידות. אני בטוחה שברגע שתתגבר על החברה האחרונה תכיר מישהי חדשה שתמלא אותך באנרגיות חדשות.. מה שחשוב זה שעד שזה יקרה תעבוד על עצמך קצת, לדעתי אתה לא צריך תרופות כדי לצאת מזה, סה"כ אתה עובר דכאון קל עקב קשיי הסתגלות למצב הקיים וזה מן מעגל שנראה הרבה יותר מאיים ממה שהוא באמת. כדי לצאת מזה באמת אתה צריך לקחת דברים בפרופורציה ולהבין כי אין שום סיבה שבעולם שהדברים יישארו כפי שהם ולאט לאט הם ישתנו לטובה, אם אתה גר עם ההורים אולי זה זמן טוב לחשוב על מגורים עם שותף/ה מה שיכול לתרום לעצמאות והרחבת מעגל החברים, להירשם לחדר כושר וכל ערב שמשעמם ללכת להתאמן או לשחות וככה גם להכיר חברים /ת וגם להפיג את הדכאון באמצעות ספורט שעושה רק טוב לנשמה ולגוף והכי חשוב- לאהוב את עצמך ולקחת דברים יותר בקלות, לא לפחד מהעתיד. נועה

אם את מוכנה או מכירה מישהו שיכול לטפל בי , ב-50 שקלים למפגש אז סבבה , אם לא אז לא ... הכל כסף במדינה הזאת , אף אחד לא באמת באמת רוצה לעזור כי הוא רוצה לתרום , 300 ש"ח לטיפול ? בקושי יש לי לסגור את החודש , ואני גם גר עם ההורים , אני חושב שבצורה הזאת העולם הוא מקום לאנשים ספציפים , לא יותר מזה , אני לא חושב שהעולם הוא מקום בשבילי

אני באותו המצב בחורה חברותית בסך הכל חמודה יש לי תכונות טובות וראש טוב ורצון לבלות . ואני מוצאת את עצמי לבד ללא חברים וללא תמיכה. מה לעשות לאן לפנות!?

שלום לך לי.קוראים לי אני בן 29 קראתי את התגובה שלך למכתב.להגיד לך תאמת אצלי אותו מצב.גם לפעמים מרגיש בודד .נראה לי שאפשר להכיר ואולי החיים פתאום יהיו טיפה יותר יפים.מה את אומרת?

אני באותו המצב בחורה חברותית בסך הכל חמודה יש לי תכונות טובות וראש טוב ורצון לבלות . ואני מוצאת את עצמי לבד ללא חברים וללא תמיכה. מה לעשות לאן לפנות!?

אוי כמה זמן עבר מאז שכתבתי את זה.. צריך לשנות אוורה,כלומר מקום עבודה,אם אכן משעמם ואין סיפוק,אם את גרה עם הורים,תעברי לגור עם שותפות,לי לפחות זה עזר. והכי חשוב תהיי אופטימית. כיום אני בן 30 ,שוב פעם סטודנט,גר במעונות.לא יכול להגיד שהכל הסתדר כמו שצריך בחיים,אבל חי כמו מישהו בן 20 וקצת,לא נשוי,נהנה מהחיים מדי פעם.