איש הפח

סליחה מראש על האורך אני פשוט חייבת להקיא הכל – לא שזה יעשה משהו אבל לפחות אנסה אני כבר לא יודעת איך להוציא את זה, איפה להוציא את זה והדברים אולי יראו קצת מבולבלים אני הולכת לאיבוד לא מוצאת את עצמי בשום מקום, מרגישה תמיד תמיד תמיד לא שייכת אם כי לא מראה זאת כלפי חוץ כיום בת 28 רווקה עם חוסר ביטחון שמלווה אותי מילדות לא הייתי מעולם מקובלת בחברה צל כבד מאוד כנראה שאני סוחבת איתי עד היום עד כמה שזה ישמע הזוי . אבל אלו השנים שאמורות להיות היפות ביותר עם זכרונות יפים ......... זהו שלא. מכיתה ב או ג ועד י"ב – הזכרונות פשוט סיוט שהייתי מוחקת מהחיים שלי . הצבא עבר בסדר, גדלתי בבית רגיל לחלוטין אך כנראה כבר מאז ידעתי להסתיר דברים ותמיד לשאלה "איך היה היום" באה התשובה "בסדר" לא ראו וכנראה לא הראתי את מה שבאמת מתחולל בפנים כבר אז הסתרתי מהסיבה שאסור להראות שמשהו לא בסדר – ככה חשבתי – לא זכור לי שחונכתי כך אני לא יודעת איך פתאום כל הדברים צפים לי עכשיו –זה לא קרה לי בטיפולים אני פשוט רושמת את מה שהמוח שלי משדר לי כרגע וזה לא קורה לי כל יום גם בעבודה אני מרגישה תמיד חסרת ביטחון אם כי עושה אותה על הצד הטוב ביותר שאני יכולה, אני עובדת עם אנשים מקסימים, חבר'ה טובים שכלל לא מודעים למתחולל בתוכי – שחקנית הא ? מן הסתם הפכתי לצינית בחיים – כפגיעה עד מאוד שספגה המון עלבונות וזלזול וצחוקים בעבר , למדתי לצחוק על עצמי עם לא מעט הומור שחור. אני כל כך רגילה להיפגע מאנשים שאני כבר לא מצפה לכלום מאף אחד ולצערי, גם לא מחברים קרובים. כשמתחיל משהו טוב אני תמיד מחכה ל BOOOM הגדול שיבוא ויפיל אותי והבוווום הזה אכן מגיע אם כי במינונים שונים מאחד לשני כאחת שגדלה בבית דתי (כיפה סרוגה) חינוך דתי (רק בנות) והיום אני כבר לא (מהצבא) אני כבר לא יודעת למה או למי להאמין (המשפחה מקבלת אותי כמו שאני ולא נידו אותי כמו בכל מני סיפורים ששומעים) כלפי חוץ, עם חברים וכו' אני משדרת אמנם שמחת חיים אך בתוך תוכי מרגישה פחד אלוהים שמלווה אותי כל הזמן, אני מרגישה דברים בפנים שאני לא מצליחה לבטא אותם החוצה, לא יוצאת הרבה כלל בגלל החוסר ביטחון ואיך שאני נראית (המשך יבוא..........) קשרים זוגיים – האאאאאאא (קריאת ביטול) הצחקתם אותי – אף אחד לא רוצה מצורעת .... המשך יבוא בעניין להתבטא אני מצליחה בעיקר על הכתב, במידה ואני צריכה לבטא את המתחולל בתוכי אני נתקעת , הרבה דברים שאני רושמת על הכתב לא יוצאים לידי ביטוי בשיחה שגרתית ולכן גם טיפולים פסיכולוגים לא ממש צלחו, אני עצורה, כבויה, חנוקה, מדברת מהראש ולא מהלב או הרגש כי אני לא יודעת רגש מהו, אני מרגישה שחוסמת אותי חומה מאוד כבדה עם הרבה מאוד מנעולים שהקוד אליהם מאוד מורכב לפיצוח אני לא מכירה פסיכולוג שירצה להתכתב איתי - (אולי אמציא שיטת טיפול חדשה ) הייתי אצל פסיכולוגים, דיברתי שם אבל לא ממש הייתי נוכחת – מישהו אחר נכח שם במקומי – הצל שלי או הרוח שלי או אני לא יודעת מה שלי אבל אני .... לא הייתי שם תמיד אחרי שהגעתי הבייתה או אפילו בדרך עלו לי דברים שלא העלתי בשיחה, רק כשאני לבד עם עצמי אני מצליחה לבטא את התחושות ולחשוב בצלילות דעת (נקרא לזה ככה) על הצד הטוב ביותר – בכתב כמובן. קשרים זוגיים היו לי אך מעטים הם, פניתי גם בעבר לפורומים למיניהם (כאילו שמישהו יעזור לי שם) בניסיון להוציא ולהקיא את הגוש שיושב לי שנים על גבי שנים בגרון וגדל וגדל כמעט בלי אוויר לנשימה אני מלאת מסיכות ושקרים (מרמה את עצמי סה"כ) ציינתי בעבר על בעיית עור שקיימת בגוף לא אסטתית ומפריעה מאוד !!!!!!!!!!!!!!! לחיות חיים נורמלים – נפשית בעיקר נפשית הקושי הוא גדול מנשוא , זה רק הולך ומחמיר ואני כבר לא יודעת ולא מוצאת את הדרך להתמודד – בא לי לצרוח אבל אין קול , בא לי לבכות אבל אין דמעות, הגוש יושב לי כמו משקולת ששוקעת ושוקעת לקרקעית הים והוא עמוק ואין מציל באיזור או משהו להיאחז בו. כשאני מדברת על הבעיה (שכביכול מציקה עד מאוד) אני מרגישה שהסיפור הוא לא שלי אלא של איזו כתבה שקראתי בעיתון. אני מרגישה אפס, חיה אפס, נושמת אפס, ושואפת ל........... ניחשתם נכון לאפס, מתקפלת מכל דבר ותמיד חייבת לרצות את כולם (כדי להישאר "בסדר עם כולם") מרגישה לא מעניינת ומשעממת ושנמצאים איתי רק כי לא נעים עד כדי כך שמרגישה אפס וחסרת ביטחון בעיקר מבחינת המראה שלי גם ליד קרובי משפחה בגילאים נמוכים בהרבה משלי שנראים חכמים יותר, יפים יותר ומלאי ביטחון ושמחת חיים בהרבה יותר ממני אני לא מוצאת את עצמי אפסו כוחותי