חוסר החלטיות

היי עבדתי כ-7 שנים כמעט רצופות(עם החלפת מקומות עבודה) -מקומות שלא ריצו אותי ולא תאמו את כישוריי.לכל מקום נכנסתי תוך ידיעה שזה לא בשבילי אך בשל לחץ חברתי "חייבים לעבוד" וכלכלי פשוט השתלבתי. מקום ראשון שעבדתי בו נסגר, מקום שני מנהלת לא נורמלית (מוכח),מקום שלישי היה לי רע והמנהל דרש שאהיה לבושה כמו דוסית כי רובם דתיים לא התאים לי כמובן, מקום 4 עם מוניטין ושם ותנאים מעולים אבל הלחץ בו הייתי שרוייה היה עד כדי שגעון וגם משם ברחתי... כעת אני בצומת דרכים- חייבת למצוא עבודה אך בפנים לא באמת רוצה. בעבר בתק' ביניים הייתי נכנסת להסטריה אם הייתי בבית ללא מעש והנה כעת אני נהנית להיות בפיג'מה כל היום ולא לעשות כלום!! פשוט כיף לי. כמובן שעומדת מאחורי זה סיבה אמיתית שהיא בריחה מאותה מציאות קשה של התמודדות בחוץ. מה שמקשה עליי זה הידיעה ששוב אהיה ערה מאוד לביקורת האחר,וארגיש שאיני טובה, ואשן מוקדם כי מחר עובדים..בקיצור,כשאני במסגרת עבודה אמנם "טוב" לי כי אני כמו כולם אבל קשה לי עם עצמי כי אני תמיד חייבת להיות עם יד על הדופק.. מבחינת "מה יגידו" "איך אהיה" ואם יאהבו אותי... יש לי בעייה נוספת שאיני מבינה איך זה משתלב יחד - מצד אחד כל סיפורי חוסר הבטחון הללו ומצד שני בחברה זרה אני מרבה לדבר להיות במרכז לנסות לעניין את כולם להיות אובר נחמדה להיות השולטת והמובילה שאני לפעמים עוצרת ואומרת :תראי כמה שטויות את מכניסה לראש שלך...את חזקה ואת פשוט לא מאמינה לזה" כי לא כל אחד ובטח לא דימוי נמוך מסוגל לשלהב קהל ולעורר אותו... מכל הניסיון (שלא מכוון) להראות הנה אני פה מתקבל בסופו של דבר בחורה שמתערבת בכל דבר,ומחטטת ומתעניינת בכל דבר שזז.אנלא עושה זאת מחטטנות אלא כנראה מעודף רצון להיות שייכת.שכולם יספרו לי את מה שעובר עליהם ויהיו פתוחים ושתהיה איזושהיא הרמוניה...ככה נראה לי שהעולם צריך להיות. מאחר ואני מבינה שאין זה כך לא בעבודה ולא בחיים אני הופכת לאינטרסנטית ואז הגלגל מתהפך ואני מצטיירת כבחורה מניפולטיבית ואולי דווקא כזו שרצוי להתרחק ממנה מקווה שהשאלה שמשתמעת מכאן ברורה. מדוע אנלא מצליחה להישאר הבחורה החברמנית והטובה?? למה אני מנסה להתחמק תמיד מידיעה שאני מניפולטיבית בסופו של עניין? אנלא עושה את זה מרוע זה פשוט מתבקש!חוצמזה עם כל ההוכחות שיש לי נוכחות, לטוב או לרע ,אני עדין מרגישה פחד מעבודה חדשה ובכלל מכל ניסיונות הקבלה הזו שיהיו בהם דחיות ואתאכזב אני מרגישה בכל מגע חברתי במבחן-שעליי להתאמץ כדי שיקבלו אותי וכנראה האמת החבוייה שלי היא לא בדיוק אותו פרצוף גלוי ולכן אני מתפוצצת מבפנים. למה אני לוקחת את זה כ"כ קשה? למה אני מרגישה שלהיות "אני" פשוט לא יהיה מקובל? ולכן אני נלחמת בהצגה של מישהי נחמדה וטובה יותר. זה כ"כ קשה עד שבעצם עבורי לחפש עבודה עכשיו זו משימה שאינה פשוטה ולכן אני דוחה את הקץ. אני תמיד מרגישה לא אמיתית וביקורתית כלפי עצמי שנראה לי שכולם רואים את זה ולכן אני נעלמת. אולי אני באמת אדם רע? ולכן אני לא אוהבת את עצמי וכך אני מבינה רואה אותי החברה? אוף רע לי עם המחשבות הללו? האם אני מכניסה למוח שטויות? אני מאמינה בתוך תוכי תמידדדדדדדד שכל תחושה שלי היא האמת הנצחית ולכן קשה לי לערער אותה. ובקיצור,האם אתה ממליץ לי לנוח "מהשגעון" ולחפש עבודה בשלב מאוחר קצת? אני חוששת שאחרי הטרומה של העבודה הקודמת פשוט אכנס למקום החדש עם חולשה כלשהיא. אני תמיד צריכה שהכל יהיה על משטח חלק לפני המשימה הבאה- ילד-כשאהיה שלמה(לעולם לא) עבודה-כשיהיה שקט נפשי בית- כשיהיה כסף יש לציין שאיני בשנות העשרים.. למה הכל כ"כ כבד לי?? למה דבר שאנשים עושים בשלוף לי לוקח שנים לביצוע? אני לא יוצלחית ואדישה כנראה לחיים מחשש לאכזבה. אין לי שום תשובה אחרת. אשמח לשמוע ממך.