שאלה שאלתית

מה עושים במקרה של אובדן? למשל מישהו שהוא אצן. הריצה זה המקצוע שלו והוא אלוף הארץ. זה גם המקצוע שלו וגם התחביב שלו וגם החיים שלו. זה הדבר היחיד הטוב שהוא יודע לעשות בחיים שלו. איך נותנים לאדם כזה טעם להמשיך לחיות כאשר הוא יודע שהוא לעולם לא יוכל להמשיך לעשות את הדבר שהוא כל כך אוהב לעשות? זה ממש פגיעה בזהות. אפילו של אדם שהוא יחסית חזק שלם ובריא בנפשו. אפשר אמנם לעודד אדם כזה למצוא איזשהוא תחביב אחר, אבל כולנו יודעים שזה לא יהיה אותו הדבר. עוד רעיונות מה עוד אפשר לאמר או להציע לאדם כזה?

אכן איבוד יכולת לעסוק בדבר מרכזי בחיים, קשור בתהליך של אבל. בהתחלה תיתכן הכחשה וניסיון לעסוק באותו נושא למרות שלפעמים ממש יש איסור על כך (למשל מסיבות של סכנה לנזק מוחי). יותר מאוחר ייתכן שלב של רוגז על העולם והחיים, וניסיונות למשאים ומתנים בלתי הגיוניים. אם יש התקדמות בתהליך האבל מגיעים למצב של מודעות למצב החדש, קבלה וניסיון להיבנות שם. אני חושבת שבשלבים הראשונים יש להשתתף בצער ולגלות אמפטיה. רק כשהאדם עצמו מתחיל לחפש פתרונות חדשים, זהו הזמן להתחיל לבדוק עימו עיסוק מרכזי חדש. בהצלחה, יש חיים חדשים גם אחרי אובדנים נוראיים, עינת גרוס מאמנת למיתוג עצמי, ומכשירה מאמנים. http://planet.nana.co.il/strategy