מי היה מאמין עלי?

תראו אותי.............שק עלוב של עצמות עטוף בעור. חיה, מתה שכזאת.......... אני, כן אני ממרום תפקידי ה"בכיר" גוררת את עצמי רגע רגע במסע החיים שאיני רוצה בו כלל. עייפות הגירושים, גידול הילדים, הבית העבודה, החבילה רבת השנים על כתפי הפכו למשא כבד שרובץ לי על הנשמה. הכרתי משהו נחמד ולפתע הפכתי אובססבית, כלום לפתע לא חשוב.........חיה מטלפון לטלפון, מפגישה לפגישה............. אני, כן אני לוקחת רסיטל על בסיס יומי............. מנסה לעבוד על עצמי אך אני נטולת כוחות...........אבודה בתוך סיחרור של תחושות ואיבוד הדעת..............רוצה לישון ולא לקום עוד לעולם. אילו לא היו לי ילדים, הייתי מבקשת נפשי למות. דרורית

קודם כל תרגעי, אני מתפלא על עצמי שאני, אני שלפני רגע בכיתי שאיני מבינה מדוע מופיעות אצלי חרדות איך אני מרגיעה אותך? נכון שלפעמים נורא קשה, כשרוצים - יש את כל הסיבות בעולם להרגיש רע .. תלוי על איזה כיוון מסתכלים, כן, אני יודעת מנסיון שהמון דברים לא ניתנים לשליטה ובגלל זה יש פסיכולוגים טיפולים שונים וכו'' לפעמים אני מרגישה נורא, למה אני האדם הכי מאושר בעולם ומלאת שמחת חיים, למה אני פתאום ללא מצב רוח וחשק לכלום?? עד לפני שעה ממש בכיתי אבל מכתבך הפחיד אותי, אני רוצה להמשיך לחיות רוצה להמשיך לצחוק רוצה לראות את ילדי גדלים, ואני ילחם בכל דרך בחרדה הזאת, אם ע"י פסיכולוג אם ע"י פסיכיאטר - כדורים ומה לא.. אני ילחם וירים את עצמי שוב, גם את, תחשבי חיובי יש המון דרכים לצאת מדיכאון כאן בפורום המון אנשים שמספרים כמה חייהם חזרו למסלולם לאחר טיפול, תחשבי כמה יש לך להפסיד שיהיה לך מכל הלב הצלחה... שלומית