דכאון ובדידות

שלום רב, אני בדכאון כבר המון זמן (שנים) שרק הולך ומחמיר. אני בת 35 ורע לי רוב הזמן, אנשים שמחים גורמים לי להרגיש עוד יותר רע. אני בודדה. אין לי בן זוג ואף פעם לא היה מישהו רציני. בדיוק סיימתי תואר שני ואני בשלבי חיפוש עבודה, ואני יודעת שזה יהיה מאוד קשה לי. אני נוטה לחשוב שאנשים לא ממש רוצים את חברתי. וגם אם כן, נדמה לי שזה מתוך רחמים. לא פלא, נמאס לראות פרצוף עצוב/זועף כל הזמן. הכל נראה לי שחור ומאיים בעיניי. אני מאוד הייתי רוצה לדבר עם מישהו על רגשותיי ומחשבותיי ואין לי עם מי. מישהו שיכוון אותי שיראה לי שלא הכל שחור, מישהו שיראה לי את הדברים בפרופורציה הנכונה. אני לא יכולה להיעזר במכריי ובמשפחתי, כי אני לא רוצה להכביד עליהם (כל אחד יש לו את החבילה שלו). וטיפול פסיכולוגי לא עומד לרשותי מבחינה כלכלית. מה אני יכולה לעשות? להמשיך לסבול ולצלול לתוך תהום עמוקה שכבר עכשיו קשה לי להרים את הראש ולראות מעט אור? אני ממש אובדת עצות. לפעמים אני תוהה אם חיי סתם מבוזבזים עליי. אודה על כל עצה או פתרון! עדן