שאלת ייעוץ

הייתי מעוניין לשתף עמכם קצת את מחשבותי, ואולי לקבל יעוץ. אני בן 17.5, מתחילת גיל ההתבגרות שלי חוויתי מחשבות קשות וטורדניות, מחשבות של מוות, לאחר מכן מחשבות של אובדן, בתהליך התבגרותי העשרתי את הידע על ידי מאמרים דרך האינטרנט, הופתעתי לגלות שאלו תסמינים של גיל ההתבגרות, ואכן הדבר חלף לאחר זמן רב, אבל חלף, כיום יש לי מן מחשבות "סתמיות", אם אני עסוק במשהו אחר, אני לא יזכר ולא יחשוב עליהם אפילו, כך שאני לא יודע אם אפשר להגדיר את זה בתור אובססיה. המחשבות, אני מעריך שהם שייכות באופן כלשהוא לאובדן, מן רצון עז לפגוש אדם דווקא כאשר שהוא לא נמצא בקרבת מקום, כאשר המחשבה מתעצמת זה אפילו מכניס אותי למן מערבולת של לחץ. הדבר מופיע לי כבר שנה בערך, אך זה "באפוגות". ניסיתי לחשוב עם עצמי באמת מדוע אני "סובל" מכך, לא מצאתי פיתרון וגם לא משהו שחוויתי בעבר מעבר למה שציינתי, זה פשוט בא ביום אחד המחשבה השטוטית של לא נראה לעין, והרצון העז לפגוש ולראות באותו הרגע. המחשבה היא כלפי בני אדם בלבד, חשוב לציין כי במהלך התקופה חוויתי אובדן של קרוב רחוק של המשפחה, אך האבסורד שלאנשים שלא בחיים אין לי רצון או פחד.

מסתבר שזה לא רק לבני אדם, אלא לכל דבר שאין כרגע ויש צורך שיגיע, בדיוק כפי שהסברת, אני מודה לך מאוד, האמת שכבר כמה ימים ופשוט "התגברתי" נפשית, ופשוט מנסה לראות את הדברים אחרת. מכיוון שזיהית את הבעיה, הייתי שמח לברר עליה דברים נוספים להעשיר את הידע, כמו עד כמה זה נפוץ, ומתי זה הופך לשכיח, האם זה חלק מתהליך ההתבגרות, ומה הגורמים לכך בדרך כלל.