ייעוץ

אז ככה... למדתי תואר ראשון בהצלחה לפני כ-6 שנים(כמעט 7) מאז בשל אי הצלחה בראיונות ובמבחנים,בשל דימוי עצמי נמוך וחשש מהצלחה נכנסתי למקומות עבודה שלא ממש התאימו לי וכך "העברתי" את הזמן בחוסר מיצוי טוטאלי.עבדתי בכ-5 מקומות שבכל פעם משהו לא הלך ונאלצתי להיפרד מהמקום בחיפוש מקום חדש.בכל פעם היתה סיבה "למה לא לחפש באמת מקום נורמלי"...אם זה הכסף,הנוחות,החשש,הכובד של קבלת החלטה וכו.. כעת איני צעירה ממש ונמצאת במשרה שלא ממש קשורה(כרגיל-פקידותי) במקום מסודר יחסית משכורת ממוצעת. החשש הגדול שלי זה שבאותו מקום רוב הסיכויים שלא אקבל קביעות (מתוקף תפקידי) ורק אם באמת יצלח מזלי ויקדמו אותי...אז...גם בספק אשאר. העניין הוא שמצד 1 אני חוששת שאכן כך יהיה ולכן תוהה מה עליי לעשות(כרגיל מאמינה שכל אחת במצבי הייתה קמה ובורחת משם..) או שעליי להיות במקום העבודה כל עוד נוח לי ומה שיהיה יהיה. הפחג הגדול זה הגיל שממאן להיעצר והיאוש בלחפש שוב את עצמי. בן אדם רוצה למצוא מקום מסודר ולא לחפש מדי שנתיים מקום עבודה. באיזשהוא שלב לבטח יהיה לי קשה יותר למצוא מקום -אולי בקרוב אהיה אמא והסיכויים קטנים בשל כך ולכן אני מאוד מתלבטת מה עליי לעשות מצד 1 נוח לי כרגע מצד שני העתיד עמום..כרגיל. הכי אבסורד זה שלא בא לי להתקדם כי התפקיד ידרוש ראש גדול יותר ועבודה עם לקוחות ששזה ממש לא משאת נפשי.אני חשה מעין עייפות ומעדיפה לעבוד באופן עצמאי יותא מאשר פנים מול פנים עם אנשים.טיפול באנשים מכל סוג שהוא לוקח ממני המון אנרגיה ובמקום הקודם כמעט שהשתגעתי מהאינטנסיביות בעבודה שכזו. מה עליי לעשות אם ברור כשמש ועולה מנתוניי שזו העבודה שמתאימה לכישוריי ומקצוע אין ברשותי... האם לנסות לאמץ גישה חיובית יותר על מנת לזכות בקידום מיוחל ולרוץ קדימה על אף חוסר הרצון בכך רק על מנת לאשר ולחזק את "העתיד לבוא"..... למה אני כזו מיואשת וחסרת החלטה תמיד? מה אתה מייעץ לי כרגע מלבד הצורך בטיפול ארוך טווח.??

הקונפליקט אכן קיים בין מה שאני אמורה הייתי להשיג לבין הקיים-המושג בפועל הקונפליקט קיים כי ההרגשה שאני הרסתי לעצמי ולא שזה יד הגורל ולכן איני מצליחה אני זו שבוחרת בתפקיד שאינו מתאים לי,אני זו שבוחרת במקום עבודה שיתכן ולא אתקדם בו כי לקידום נדרשים תואר ומיומנות מסויימת...ובקיצור,במקום להתוות לעצמי דרך שכן אוכל להשתחל ולהתבסס עליה אני בוחרת דברים שאינם קשורים אליי. ולכן מתאכזבת מעצם הבחירה שלי.כאילו אני שמה לי מחסום.מחוסר אמון בהצלחה שלי וכך אולי יש לי סיבה מוצדקת לא להצליח... כמו כן,גם באשר להריון ראשון-אני בכלל לא מעוניית וזה מרתיע אותי שוב.למה כולן רוצות? למה התחתנתי אם כך? גם שיקול שלקחתי מבלי להבין באמת המשמעות אני מרגישה שאני עושה דברים חיצוניים לעצמי כי הדברים אותם אני באמת רוצה לא מושגים ואולי בלתי אפשריים. עדיין זה משאיר אותי חשופה לבלבלולים ולאי נוחות מעצמי בלבד!!! כמו ילדה קטנה שממאנת להתבגר.(ואני קרוב לגיל שלושים!!) מה עובר עליי? מדוע איני מצליחה להבין שחיי זורמים אך ללא עתיד "נורמלי"????? אני חוששת מכל דבר ובעיקר מדברים שהינם "כבדים" עליי בהם ייהא עליי לקחת אחריות כי לא תהיה ברירה. מאוד מתסכל לחוש מצד אחד נוחות בחיים הקלילים ומצד שני תחושת פספוס והחמצה אולי ממה שיכולתי באמת לחוות ואולי להנות.... יש בי קונפליקט תמידי בין הפרופיל המקובל לבין תחושת הקלילות אותה אני רוצה לבחור.. יתכן וזה עודף הבעיות שראיתי וקלטתי מגיל צעיר שמפחידות אותי ומאיימות שאולי יום אחד איאלץ להתמודד איתן בעצמי..אולי הפחד פשוט משתק את הכל? אני בטוחה שיום אחד אצטער שלא בחרתי במסלול העשיה וההצלחה נטו אלא במסלול ההשלמה והפשרנות בכל תחומי החיים ואת זה קשה לי לסבול!