יחסים גרועים עם הבן

בני נפרד לפני כשלושה חודשים מאישתו. הם הורים לתינוקת בת שנה וחצי. הרקע לפרידה הוא אלימות מילולית קשה מצידו וחוסר יכולת לנהל תקשורת הוגנת (לא רק איתה,גם עם בני משפחה אחרים). כל הצעה לקבל טיפול נדחתה על ידו בבוז. בשנה האחרונה סירב לעבוד וחי על חסכונות. גם זה יצר מתחים בלתי נסבלים. השהות בבית 24 שעות ביממה לא תרמה ליחסים הטובים, בלשון המעטה. לפני כחודש הכיר בחורה ו"התאהב" בה מיד. הוא עבר לחיות איתה ביחד והם עושים כבר תכניות לעתיד. הוא נמצא כרגע ב"היי" רגשי, לא מתעניין במיוחד בילדתו הקטנה, בקושי מגיע לבקר אותה ומתייחס יחס מחפיר לגרושתו. מערכת היחסים שלי עם כלתי לשעבר מצויינת, מאז ומתמיד. אנחנו מאד קרובות, נפגשות הרבה, מה שמאפשר לי גם לראות את נכדתי בכל פעם שאני חפצה בכך. בני דורש ממני לקבל את חברתו החדשה כבר עכשיו ולהזמין אותה לארוחות משפחתיות. קשה לי מאד עם זה. ההגיון אומר שאם לא אעשה את זה אני עלולה לאבד אותו, לפחות עד שאסכים. הרגש לא מאפשר לי עדיין לקבל מישהי חדשה, למרות שברור שאין לה שום קשר לעניין. הסברתי לבני שאני זקוקה לזמן, הוא לכאורה הבין אך ניתק מגע. כשאני מתקשרת אליו הוא די עויין. גם חוסר היחס שלו לילדתו הקטנה מהווה עננה כבדה על יחסי איתו. הרשיתי לעצמי להביע ביקורת ואני נתקלת בקיר אטום. היכן אני טועה? האם הבקשה שלי להתחשב ברגשותי היא מופרזת? האם עלי לקבל את הקפריזות של בני בכל תנאי? יש לי תחושה קשה שגם מערכת היחסים עם חברתו החדשה תתפוצץ בעתיד על רקע חוסר יכולתו לשלוט בעצמו, כמו שקרה עם גרושתו. אינני מאמינה בכושרו לנהל מערכת יחסים נורמלית בלי שיקבל טיפול. גם חוסר האמונה הזה שלי מפריע לי לקבל חברה חדשה בסבר פנים יפות, כמו שהיא ראויה לו. מה עושים????