מתוסכלת לאחר אשפוז כפוי

שלום למי שמתעניין. אני הילה, בת 24, ולפני בערך חודש שוחררתי מאשפוז כפוי של שבוע וחצי במזרע. אני דווקא "ילדה טובה", מבית טוב ותומך שכל הסיפור נפל עליה ועל המשפחה כרעם ביום בהיר. הכל התחיל כשהתקבלתי לעבוד בכפר טיפולי לנפגעי נפש בשם כישורית. עבדתי שם במשרה מלאה במשך 5 חודשים בתפקיד מדריכה בצוות ערב. גם בעת קבלתי לעבודה וגם במהלך העבודה לא קיבלתי שום הכשרה או תמיכה שבהחלט נדרשת במקום עבודה מסוג זה. סבלתי מעומס עצום וכשהייתי חוזרת הביתה לדירת היחיד שלי בקיבוץ אליו עברתי בעקבות העבודה הייתי מתפוצצת מעומס של מחשבות ולעיתים נמנעת במכוון מאינטראקציה עם אנשים. לאט לאט התחלתי לעשן חשיש (בלבד, לא שום דבר אחר) בכמויות קטנות פעם פעמיים בשבוע עם חברים מהקיבוץ. ואז הפסקתי לישון. רק לאחר כמה ימים של חוסר שינה פניתי לחברה שהזעיקה גם את המשפחה. אני סירבתי לקבל טיפול תרופתי ולאחר מספר סירובים שלי לקבל טיפול אשפזו אותי בכפייה במזרע. הסיפור עוד ארוך, אבל כעת אני משוחררת ומאד מדוכאת. מרגישה שאיבדתי את כל מה שבניתי במו ידי, ומאד רוצה הכרה על כך שהסיבה העיקרית למשבר שהיה היא לא הסמים אלא העבודה העמוסה בכישורית ללא התמיכה הנדרשת, כי באמת שלא עישנתי הרבה. וכל הרופאים בטוחים שזו הסיבה. אז בעצם ידי כבולות ואין לי אפשרות להאשים איש מאשר את עצמי. יש עצות? תגובות? מישהו שמעוניין לחלוק חוויות? שמבין מה אני עוברת? אני אשמח לשמוע מאנשים שחווים או חוו חוויות דומות או מרופאים

אשמח שניעזר אחד בשני