אהבה שלא מרפה

שלום, אני בת 33, נשואה + 2. הקשר עם בעלי טוב. הוא אבא טוב. אין תשוקה מינית גדולה או אהבה ענקית. האהבה ביננו היא בעיקר מתוך כבוד והערכה זה לזה. אנחנו מאוד שונים. אני טיפוס הרבה יותר אנרגטי ממנו, זורמת, אוהבת אתגרים. הוא טיפוס שקט, מופנם, לא אוהב שינויים, כבד. ליפני שהכרתי את בעלי, יצאתי עם 4 בחורים - קשרים ארוכים (הקצר ביניהם - שנה וחצי). אחד מהם נמשך 4 שנים. הוא היה אהבתי הגדולה. נפרדתי ממנו מסיבות שכלתניות ולא מסיבות ריגשיות. לקח לי הרבה מאוד זמן "להתגבר" עליו. כיום גם הוא נשוי + 2. אין ביננו שום קשר. לעיתים רחוקות אני שומעת עליו ממכר משותף, ומעמידה פנים כאילו שלא אכפת לי, אבל מבפנים הלב שלי מתפוצץ. אני כלכך אוהבת אותו עדיין. זה לא עובר. הגעגועים אליו לא מרפים, וקשה לי המחשבה שלעולם לא נהיה יחד. אין לי מושג מה עובר עליו. אם בכלל הוא חושב עלי לפעמים. אני חושבת עליו המון. חולמת עליו כמעט כל לילה. המחשבה שהוא כבר לא חלק מחיי ממש גורמת לי לבכי. לא יודעת מה לעשות. חשבתי להתקשר אליו ולבקש ממנו שניפגש. אני ממש צריכה אותו, כמו אויר לנשימה. אני מרגישה ריקנות כל כך גדולה בלעדיו. אולי אם אדע שאין לו בכלל רגשות כלפי - זה יגרום לי לסגור את המעגל. מצד שני, אם הוא מרגיש כמוני, זה עלול לגרום לנו לטלטלה ריגשית לא פשוטה. אז מה לעשות? להמשיך להעמיד פנים וחיות כך את חיי בלעדיו, עם ריקנות ובלי אהבתי הגדולה? בלי לדעת לעולם מה היה קורה אילו... או ליצור איתו קשר ולקחת בחשבון את כל האפשרויות?