מיואשת

אני בת 20 חיילת. שנתיים טיפול פסיכולוגי, לא עוזר! אני בקבוצת תמיכה (ביעוץ הפסיכלוגית) לא עוזר! כל סופ"ש בבית בדכאון, אני לא רוצה לצאת לא רוצה לפגוש אנשים, אני יודעת למה הפסיכולוגית הסבירה, פחד, פחד מציפיות, פחד מביקורות. הבנתי! ד"א היא אומרת לי שזאת לא חרדה חברתית! יופי הבנתי את הבעיות אני מודעת אבל מה זה עוזר! זה לא עוזר! פחד מלהראות את הנשיות שלי, וכשאני מראה, זה יוצא פתטי. אנשים תופסים אותי כמשהו שאני ממש לא, כי אני דואגת לזה, כל היום אני במסכות. בקבוצה הזאת אומרים שאחת הבעיות העקיריות שלי, היא שאני אינטלגנטית מידי ושאני כ"כ מודעת לעצמי שאני מבקרת את עצמי יותר מידיי וזה מה שעוצר בי. ממש אינטלגנטית אני הורסת לעצמי במו ידיי את חיי. לא יוצאת. ואנשים כן רוצים ליצור איתי קשרים ואני בחורה מאוד יפה ומושכת ומתחילים איתי כל יום, ואני לא רוצה שום קשר! אני מפחדת. לא יודעת ממה אני פשוט בכלא של עצמי! רציתי לפנות לפסיכאטר לקבל תרופות אבל הפסיכולוגית אומרת שאני לא צריכה. גם בא התחלתי לחשוד, שהיא מסיימת כמה דק' לפני את הטיפול, שהיא לא רוצה שאלך לפסיכיאטר כי ככה אני לא אבוא אליה. כל טיפול אני מרגישה בזבוז כאילו דברנו כבר על הדברים. שנתיים. לא עוזר. הייתי בכמה לפניה, אצלה נתקעתי, היא הכי מקצועית. מה יש לי? מישהו מוכן להגיד לי. כי אני כבר שנתיים אפילו שלוש בטיפול הזה ועדיין לא הבנתי איך אני יכולה לעזור לעצמי. אני יודעת, הגעתי לתובנות, הסבירו לי.. אבל אני פשוט נכה נפשית. אבל עם אנשים במחשב אני מפחדת לשמור על קשר. אני מאוד חכמה אני מודעת לזה, אבל בחברה לא רואים קמצוץ מזה. רואים. משהו אחר! שונה לגמרי. מה לעשות?! אני כ"כ שונאת את עצמי, למה אני לא כמו כולם?

שלום לך, אני קצת יותר מבוגרת ממך אבל כשהייתי בצבא, הרגשתי בדיוק (!) כמוך, או עד כמה שאפשר להרגיש כמו אדם אחר. הלכתי לטיפול פסיכולוגי שלא עזר במשך זמן רב, ובסופו של דבר, אחרי הצבא מצאתי מטפלת שמאוד עזרה ושינתה הכל. היא טיפלה בשיטה אחרת מהשיטה המקובלת על רוב המטפלים בארץ, בשיטה הקוגניטיבית. היא עזרה לי מאוד "לצאת מתוך הראש של עצמי". יצאתי מכל פגישה איתה בהרגשה קלה של הלם, כאילו משהו השתנה ואני צריכה להבין לאט-לאט מה קרה שם בשעה של הטיפול. אני לא יודעת אם זה יעזור לכל אחד, זה מן הסתם אינדיבידואלי, אבל במקומך הייתי מנסה טיפול קוגניטיבי. הוא מצויין. אני מאחלת לך כל טוב!