בקשת ייעוץ

עירית שלום, אני סטודנטית שנה ראשונה למקצוע ממדעי החברה, בת 21. אני מאובחנת כלקויות למידה וזכאית לתוספת זמן בבחינות. הקושי שאני מרגישה בלימודים כיום אינו שונה מבעבר- שעות רבות ללימודים והכנת ש.ב שחורגים פי כמה (אולי פי 2) מאצל בנאדם שתחושת הזמן שחולף מדכאת אותו פחות. קשה לי, אפילו מאוד, וזה מצריך ממני להמשיך ללמוד עד שעות מאוחרות. אני משולבת במלגות חונכות של פרח ואחת נוספת בסגנון והדבר מעיק עליי עוד יותר. החלטתי להיות מעורבת בעשייה כזו בגלל הכסף שאני זקוקה לו- למחייה (ההורים שלי למזלי משלמים לי על הלימודים, אבל לא מעבר), וגם בגלל הידיעה ששנה זו נחשבת קלה ופחות לחוצה מאחרות, ויש לי החשש שלא אספיק להתרגל ללחץ העתיד אם לא "אעמיס" על עצמי. כתוצאה מכל המצב הזה אני ישנה מאוחר מאוד, ומתפקדת באופן מלא כמעט, אבל בקושי רב. אני תוהה אם המחסור בשינה גורם לי להיות עצבנית וחסרת שקט הרבה יותר מהרגיל. אני מרגישה את העומס ואת הלחץ ממש באופן פיזי על איזור הלב. הכי כואב שלאחרים קל יותר, אולי יש מצבים שלא, ונכון שיש מצבים קשים יותר אבל ביודעי שיכולת התפיסה והלמידה אצל אחרים מהירה בהרבה אני נכנסת מעט לדיכאון, במיוחד לאור העובדה שאני צריכה להספיק ולהספיק כל פעם מטלות חדשות ולא רואה הרבה מעבר ללימודים (כמעט כלום). מאז הלימודים עליתי במשקל בכמה ק"ג, נסיונות להרזות הם דבר קשה בפני עצמו. בתור בחורה שמודעת לנושא התזונה הנכונה אני מוצאת את עצמי מועדת פעמים רבות, כל נפילה שכזו גורמת לי להבין שהמשמעת העצמי שלי נחלשת וזה דבר שקשה לי מאוד לקבל. המשמעת העצמית שלי מאז ומעולם היא היחידה שהחזיקה אותי בחיים האלה. מעבר לכך, אני מגיעה לבית רעבה ותמיד מצפה לארוחה ביתית, אבל הרבה פעמים אין כזו. אני שומעת מחברות על התפקוד בבית שלהן- על ארוחות מסודרות, על אחים שאוהבים ועוזרים ועל הרמוניה כללית בין ההורים לבין האחים, ורואה שאצלי בבית דברים מתפוררים. תמיד ראיתי את הבית כדבר יציב והחשוב ביותר, אבל מאז שההורים שלי יצאו לפנסיה, אני שומעת הרבה ריבים ביניהם, קנאה מצד אבי על יציאות מהבית של אמי, מצד שני אני מבינה את הרצון שלו להיות איתה ביחד. מעבר לכך בזמן האחרון נוספו בעיות עם האחים שלי, ואם לדבר על חלוקת תפקידים הדדית בבית אז האחים שלי כמעט שלא מזיזים אצבע. לי אישית אין זמן לעזור בגלל הלימודים אבל כל זמן שאני מוצאת אני מפנה לזה (אך לא זוכה להערכה מעשית). חוסר היציבות הזו גורמת לי לאכול מכל הבא ליד עד שהבטן שלי מתמלאת כ"כ שבא לי להוציא הכל. אני מרגישה רע, מרגישה שאין מי שאכפת לו ממני באמת, כל נסיונותיי לבקש מההורים שלי שיכינו ארוחות מסודרות לא ממש צולחות, נסיונותיי להבהיר להם שזה דבר שיעזור לי מאוד, לא עוזרות. ובנוסף לכל זה יש לי אחות גדולה שתמיד מסיטה את הקטנה נגדי כשהיא מגיעה עוד לפני שאמרתי לה שלום, והדבר כבר נעשה באופן אובססיבי מס' חודשים. אני מצידי הבלגתי כל פעם,ועניתי אותה תשובה כל פעם מחדש, תשובה שנאמרה ברוגע, ולאחריה תמיד יצאתי מהחדר ופרשתי בתמיהה מדוע כל פעם היא אומרת עליי את הדברים הרעים האלה כשהיא מגיעה וגורמת לאחותי להתנהג אליי בצורה דומה. סופ"ש האחרון מצאתי את עצמי מתפרצת, התפרצות שתוך כדי הצרחות שהשמעתי, הרגשתי פחד מעצמי, פחד מחוסר שליטה ופחד מאם דבר כזה עלול לחזור. אני יודעת שאני רגישה, ונראה לי שכל המצב מסביב כרגע הופך אותי לרגישה עוד יותר, אני מפחדת על הבריאות הנפשית שלי. מעבר לכך, אני לומדת מקצוע שמטרתו טיפול בנפש וחוששת באשר ליכולת התמודדותי עם עבודה כזו. כרגע זה פחות מעסיק אותי, כי הלימודים תיאורטיים והכשרה מעשית היא דבר זמני ולא שגרתי שקשה לבחון בו יכולת זו. מה שכואב לי שתחושת הביטחון שלי בקשר ליכולת ההתמודדות עם מקצוע כזה פחתה בעקבות המשברים שפרסתי בפניך כרגע. אני מתנצלת על המכתב הארוך מאוד, אבל מקווה מאוד שיש לך את היכולת לתת את התשובה המספקת והמקצועית. בתקווה לצמוח, ולחזור לבנאדם הבטוח והשמח יותר, אני

עירית תודה רבה, אני מניחה שאני אקנה את הספר. מקווה מאוד שיעזור לי לראות את הדברים אחרת ולעזור לעצמי. התשובה שלך בהחלט מעודדת ומחזירה לי את הביטחון באשר למקצוע. אני מקווה שאעבור את התהליך של שינוי חשיבה ולאופטימיות שאני מניחה שצריכה להיות לי. ערב נעים! אני- והפעם עם חיוך : )