האם ניתן לצאת מזה ... ?

ככל שאני זוכר את עצמי , אני נמצאת בדיכאון , ולצערי דיכאון כרוני וקשה – יותר מדי עמוק , הדיכאון כבר שתק אותי מהחיים , בכלל לא חיה , ... אוקי , אז כך המצב , כל היום אני נמצאת בחדר (כמעט ולא יוצת ) , מזניחה את עצמי בצורה גדולה , כן אפילו בקושי מתקלחת , אוכל הוא הדבר הכי משעמם בחיי ( לפעמים עוברים יומים-שלושה ולא נכנס כלום לפה ) , ממעטת בדיבור ואם מדברת זורקת מילה מפה ומילה משם , ואם יושבת עם המשפחה -כאילו לא איתם- ואם מסתכלת על הטלוויזיה כאילו שאני לא שם , לא יודעת מה הולך , ... אני מרגישה שאני חסרת אונים , אין לי כוח עוד , ממש חסרת ערך , תקווה מזמן איבדתי אותה , אימון כבר זרקתי אותו , ... הכל אפסי בחיים – אין להם שום משמעות , ממש איטים... ויותר על כך , אין יום עובר – אלא מזיקה לעצמי – לא משנה מה ובמה – העיקר להזיק כמו לחתוך , לשפוך משהו חם , לדקור , לשים חומר כימי מרוכז על גופי , נתילת תרופות ללא צורך , מרעיבה את עצמי המון שעות , ... והרשימה פתוחה ... רוב גופי מלא בצלקות ( חתכים וכוויות) – מבנה רזה מאוד (אורך 1.57מ' ומשקל 36 ק"ג ) ... וחוץ מאלא גם כן נסיתי כמה פעמים לשים קץ לחיי ולא הצלחתי , ותמיד מחפשת דרך נוספת כדי להעלם מהעולם הזה מבלי שיידעו ... זה קצת אינפורמציה על מצבי , ושאלתי היא האם ניתן לטפל בהפרעות האלו ואחרות טיפול פסיכולוגי פרטי ללא טיפול תרופתי ?! אני בכלל לא מעוניינת בטיפול תרופתי , אני בטוחה שלא יכולה לעמוד מול הכדורים ( בקיצור אולי יהיה יותר קל לי לקחת אותם בבת אחת וזהו ) ... את האמת הלכתי כמה פעמים בדודים לפסיכיאטרים שונים והם רשמו לי תרופות שונות אבל ... כן, לקחתי אותם בבת אחת , לא יוכלתי ... זה ממש קשה וכנראה בלתי אפשרי ... הבטחתי להם שאפסיק או אפילו אפחית מלפגוע בעצמי אבל נכשלתי בגדול , במקום לצמצמם הגברתי את זה עד כדי אישפוזים וניתוחים ... לא יודעת מה לעשות , נראה לי שאני נמצאת בדילימה : האם לחזור שום לטיפול (פרטי) או להשאר כך ולחפש דרך נוספת לצאת מהחיים ?????!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! המשפחה לא כל כך מודעת למצבי ( נו הוריי כבר בני שבעיים ואני בת 24 והאחים כולם נשואים וגרים רחוק ) , אז רק אני מודעת לבעייתי והרופאים הפסיכיאטרים הפרטים הגרים גם הם ממש רחוק (אני באיזור השרון והם באיזור הדרום או הצפון) , הרופאים שלא מכירים אותים היטה , אפילו שמי האמיתי לא גליתי להם ... הרופאיןם האלה כבר יותר משנה וחצי לא ראיתי אותם ... תודה לכם על כל עזרה

הי, אני לא יודעת מה אנשי המקצוע היו אומרים, כי אני לא מטפלת או פסיכיאטרית. אבל בתור מטופלת: הייתי בעבר במצב מאוד דומה למה שאת מתארת וכן, ניתן לצאת מזה. בעזרת טיפול יצאתי מזה, אני חושבת שסוג הטיפול תלוי באדם ובמה שעוזר לו באופן פרטני, אז לא הכל מתאים לכולם, מה שעזר לי מאוד היה טיפול קוגניטיבי, וטיפול קבוצתי (עם אנשים אחרים שמרגישים כמוני, זה עזר לי מאוד) דרך אגב, את בהחלט יכולה לדבר עם הפסיכיאטר שמטפל בך על מה שקורה עם הכדורים ולקבל כמות קטנה של כדורים בכל פעם. זה לגיטימי וכל מה שחשוב הוא שבהדרגה תרגישי טוב יותר. איך בדיוק עושים את זה תלוי בך ובמי שמטפל בך, זה אינדיבידואלי ואין דרך אחת נכונה לטיפול. אחד מהדברים שבדיעבד הכי פגעו בי בדיכאון היא העובדה שככל שחושבים על משהו יותר זמן כך הוא מתקבע במחשבה ולא מרפה. מאוד עזר לי לצאת מהבית וללכת לטייל לכמה דקות כל יום. למרות שבהתחלה ממש הכרחתי את עצמי. פשוט המשכתי לעשות את זה בלי רצון,ובהדרגה ככל שהדיכאון השתפר כך הגיע גם הרצון לעשות דברים והגיעה ההנאה, למרות שכשהייתי בדיכאון קשה לא העליתי על דעתי שזה אפשרי. אז כן, בהחלט ניתן! דרך אגב,בקשר לפגיעה בעצמך: אפשר לאט לאט להתחזק וללמודלהתגבר על הדחף לעשות את זה, וזה נשאר לטווח הארוך כמו מין נטיה כרונית שאת מודעת אליה אבל לא משתפת אתה פעולה. לפעמים הרצון עולה, ואת לא הולכת אחריו. כמו עם הדיכאון. אבל לא משנה אם מישהו אחר יצא מזה, מה שחשוב הוא מהי הדרך שבה את תוכלי לצאת מזה, כי הכאב שאת מתארת נשמע קשה כלכך. אני שולחת לך הרבה אומץ.