פורום שווה לכל נפש

היי, אני אומנית בתחום הבמה, שלא מוצאת פרנסה בתחום, כי לא למדתי בצורה פורמלית בעיקר . אני בת 30 פלוס ,גיל שגם בעייתי להתחיל ללמוד את התחום בצורה מסודרת ומעמיקה, אני חשה שזה תחום קשה ועשיתי הרבה טעויות בעיקר בגלל שכל חיי הלכתי לכיוונים אחרים וקורסים פה ושם, כי פחדתי וסבלתי מבטחון עצמי מאוד נמוך. בשנה האחרונה התחלתי ללמוד תחום הכי קרוב לאומנות מבחינתי, בגלל שקויתי שהוא יאפשר לי פתח לפרנסה, אבל אני מוצאת קשיים וחוסר סיפוק, כי ברור לכולנו...אם אתה לא לומד לתואר בתחום מסוים תמיד ישאר משהו חסר ותמיד תצטרך להשלים את זה בקורסים נוספים אינסופיים. בינתיים אני תקועה, עובדת בעבודה שאני שונאת כבר שנים, מנסה לחפש עבודה בתחום החדש ומתקשה כי עדיין אני בתחילת הדרך ובלי נסיון . מנסה במקביל לקדם את תחום הבמה, באופן שמקרטע כי נוגסים בך מפה וגם משם ולא נשאר לך מספיק כוחות ואנרגיה. כל מה שאני רוצה זה להתפרנס ממה שאני אוהבת ומרגישה ממש אבודה שאין לי את היכולת. אני צריכה להשקיע המון אנרגיה בשביל להתאקלם במקצוע חדש שהכי קרוב כיביכול למה שאני אוהבת, אבל עדיין לא נוגע בו. אני חשה שהבעיה העיקרית שלי היא הגיל , ובגלל שזה תחום קשה והיתי צריכה ללכת לפני כמה שנים ללמוד את זה באופן מסודר,תחום הבידור מרגיש , לי בעיקר , לאדם חרדתי כמוני, תחום תחרותי מאוד שנשלט ע"י הצעירים יותר, כי ככה זה...זה מה שמוכר.יש לך פחות אחריות, יש לך פחות דברים על הראש, כאבי ראש של פרנסה, כסף כסף כסף כל הזמן... אז אתה יכול לאפשר לעצמך, אבל עכשיו אני במצב שאני לא יודעת מה לעשות...אני צריכה להתפרנס, ולא יכולה להמשיך בעבודה אפורה, ומצד שני אני צריכה להשקיע מלא אנרגיה בחיפוש עבודה בתחום החדש שאני גם לא מסופקת ממנו עד הסוף, וכל זה בשביל מה. אז אני לא יודעת מכאן איך להמשיך...איך אני אמורה למצוא את הדרך מכאן? למי פונים במקרה הזה?מה את מציעה?תודה תודה

שלום רב, אני אם חד-הורית ויש לי בן אחד בגיל 21. מגיל 15 יש לו חברה שלמדה איתו באותו בית ספר. אנחנו גרים באזור המרכז והיא גרה רחוק. מכיוון ששניהם למדו במרכז וכל חבריהם במרכז יוצא מצב שכמעט כל הזמן החברה של הבן נימצאת בביתינו. יש לה גם מפתח שבני נתן לה והיא מרגישה שהיא יכולה להיכנס באופן חופשי לביתינו ולעשות בו כבתוך שלה. לאחרונה התערערו היחסים ביני לבינה מכיוון שלא הרגשתי התחשבות מצידה או לקיחת חלק ממטלות הבית. ולא פעם הערתי לה על התנהגותה ואף כעסתי על כי אינה מכבה מזגנים, מפזרת חפציה וכו...בשיחה שהיתה לי איתה ביקשתי להמעיט בשהייה ממושכת בבית מכיוון שלא נוח לי, פוגע בפרטיותי ומוסיף מתח ביני לבין ביני וביני לבינה. היא התלוננה באוזני בני על כי אני לא אוהבת אותה ואכן זה נכון. מעולם לא היתה לי סיבה להרגיש אהבה אליה בעיקר בגלל התנהגותה שאינה לרוחי. בני וחברתו רוצים להיפגש יותר ולי זה לא נוח. הם ממעטים להיות בבית הוריה של הנערה כי אין להם מה לחפש שם ובאזור המרכז נימצאים חבריהם ועיסוקיהם. הם רק השתחררו מהצבא ואינם יכולים לשכור דירה ולגור בניפרד כמו שהיו רוצים ולכן יוצא שהיא ממשיכה להיות בביתינו הרבה זמן גם כשבני לא נימצא בבית. אני לא רוצה לקלקל לחלוטין את היחסים ולבקש שוב שתקטין מינונים של שהייה בבית אף על פי שאני מצידי ממש הייתי רוצה שלא תהיה בכלל. זה מעכיר את תחושתי בביתי שלי ואת יחסי עם בני ואיתה.יש לציין שהבית מאוד קטן וצפוף הוצאות כספיות נוספות. מה עושים? תודה, דליה

כשמשהו מצליח לי או כשאני מקבלת הערכה טובה, אני תמיד מרגישה שהצלחתי לעבוד על מישהו. שתיחמנתי את דרכי לכך. כאשר לא הולך אני מרגישה שלא הצלחתי לבטא את מה שברור לי ואת מה שביכולתי. אני בתקופה שבה אני בהתחלה של עבודה חדשה, שהתואר לו למדתי במשך שלוש שנים מיועד לה, ופשוט מרגישה כישלון. לא יודעת כלום לא למדתי כלום וכו'. ברור לי שיש לי תבנית שחוזרת על עצמה וברור לי שיש לי בעיית "תחושת-עצמי". איך אני יוצאת מהתבנית המעייפת? תודה

שלום רב למומחים, אני אישה בשנות ה50+ אשר לאחר שנים רבות שחויתי אלימות פסיכולוגית/טירור פסיכולוגי כלפיי מצד בן זוגי/בעלי -- ומצב בריאותי הנפשי התדרדר מאוד בזמנו- החלטתי להרחיקו מעלי סופית!!!! מעבר לכך שמצבי הנפשי השתפר פלאים , ממש עבר מקצה אחד לרעהו, שמחת חיי ושלוות נפשי שבו אלי. אני עובדת בגן פרטי, מתפרנסת בכבוד ומצליחה מעל ומעבר!!! ילדיי כיום בגירים, מגיל 22 - 35. שאלתי: כיצד עלי לספר להם על החלטתי לקחת גורלי/חיי לידי? כלומר שאני בכוונה הרחקתי אביהם מחעלי, וכל הקשור? **2 נקודות חשובות: בן זוגי אינו מודע לתפקודו המתעלל /הטירוריסט, ולכן הכחיש/מכחיש כל קשר לאלימות נפשית. בנוסף, לילדיי קשה להשלים /להסכים עם כך שאביהם השליט טירור פסיכולוגי בבית, טירור שהיה סמוידר"כ מהילדים. הוא התרחש רוב הזמן בארבע עיניים. ביני לבינו. סבלתי מאוד מאוד!!! כולל לא הצלחתי לישון בלילות. **כרגע כאמור---זרקתי אותו מעלי, וכולי פורחת!!!!!!!!!!! לסיכום: מה וכיצד להציג החלטתי הנחושה לילידנו הבגירים אם כי עדיין מאוד ילדים בנפשם? מה לתאר באוזנם/ מה לא? עד כמה לתאר את ביטויי האלימות הסמויה מהם סבלתי? אודה לתשובתכם הברורה, המקצועית והמכבדת. בכבוד ותודה. רננה

שלום רב, אני בת 68 מאז שאני זוכרת את עצמי אני נרדמת בקושי אבל עכשו אני ממש לא מצליחה למרות שאני משתמשת בכדורי שינה כלום לא משפיע עלי אני נרדמת לקראת חמש בבוקר ומצליחה לישון את ה5 שעות אבל זה מאד מקשה עלי מה עוד ניתן לעשות? תודה

עירית שלום אני איטו אני תיכוניסט בכיתה י"א בן 16 וחצי כבר מזה 3 שנים אני שקוע בהתקפי חרדה חוזרים ונשנים שמלווים ברעידות וכמעט כל הסימפטומים של התקף פאניקה למעט בחילה והקאה. התקפי החרדה החלו לי בגיל 14 בדיוק ביום ההולדת שלי באמצע המסיבה אני לא יודע למה ואיך קיבלתי מחשבות טורדניות שלא עזבו אותי כגון פחד ממוות וחרדת נטישה פחד מהתבגרות וגדילה אני מפחד מהדברים האלה גם היום רק שאני מקבל פחות התקפי חרדה אלא רק במחשבות שלי זה נמצא ובגלל זה קשה לי לתקשר עם חברים שלי כשאני במחשבות טורדניות כאלה זה מלווה אותי כבר 3 שנים. לפני שנה וחצי גיליתי שאני גם היפוכונדר בצורה של ממש ירידה מהפסים, כל דבר קטן שקורה לי בגוף גם אם זה טיקים באצבע, אני ישר חושב שזה סרטן או מחלה ממש סופנית אחרת למרות שאני יודע שהכל בסדר אבל זה תוקף אותי ומביא לי התקף פאניקה בחצי שנה האחרונה אני חש בחרדה חברתית כתוצאה מכל הדברים האלה יש לינטייה לחשוב שאני החלש בחברה וכולם נורמלים ומושלמים אני לא ראיתי עד עכשיו חבר אחד שסיפר לי שהוא עובר התקפי חרדה וזה מקשה עלי מאוד בהתארגנות ובהשתלבות החברתית בבית ספר ובכלל במקביל להתפתחות החרדה החברתית התעצמה לי ההיפוכונדריה בצורה משמעותית, בצי שנה האחרונה אני מרגיש עייפות מוגבר, כאבי ראש צדדיים ומצחיים כאילו מישהו שם לי כובע פצפון על הראש שממש לוחץ לי ואני ממש עייף אני בטוח שכולם מכירים את התחושה הזאת של אי אפשר לסחוב את הראש וחייבים להשעין אותו על השולחן או על היד כל זה בא מחולשה וכמובן אני עם החרדות שלי לא אגיד לעצמי הכל בסדר זה שום דבר אני ישר חושב על שבץ מוחי וניתוחים אני גם מפחד ללכת לרופא שלא יגיד לי משהו שיפחיד אותי עוד יותר בסופו של דבר עירית, החיים שלי מלאים בחרדות ודיכאון ברמה הגבוהה ביותר, אני לא לוקח תרופות אני נמצא אצל פסיכולוגית כבר כמה חודשים שאומרת לי שאני לא צריך שום טיפול תרופתי כי המצב שלי פתיר ומינימלי מאוד וזה נורמלי לגיל שלי ולהתבגרות בכל זאת זה לא מרגיע אותי המחשבות הטורדניות לא עוזבות אותי פשוט חד וחלק לא עוזבות אותי לפעמים אני מוסח דעת בבית ספר ואני שוכח מהחרדות אבל אחרי כמה דקות זה ממלא אותי שוב, ואיפה אני הכי מפחד ? בבית ספר, למה? כי כל החברים שלי והתלמידים נמצאים שם, המורים. ולא ההורים שלי ומפחיד אותי מאוד להיקלע למצב שבו בית הספר רואה את הצד החרדתי שלי ויש לי חרדת נטישה, חרדה ממוות, קשיים בתפיסת המציאות וכיוצא באלה המצב שלי לדעתי ממש גרוע והעניין נראה לי כמחלה חשוכת מרפא מה אפשר לעשות כדי להיפטר מזה ?? אני אעשה הכל גם אם זה יקח לי שנה !!! תודה איטו

אני כבר לא אוהבת את החיים האלה אני בת 27 לבד אמא שלי ניפתרה לאבא יש אישה שהוא גר איתה והאחים נשואים כבר ועזבו את העיר שאני גרה בה ואני רוצה גם להיתחתן ולא הולך לי וזה לא שאני ניראת לא טוב אני רוצה מישו רציני ולא סתם ואני לא מוצאת ואני חיה לבד במקום שאני לא מכירה אף אחד ואני ליפעמים נורא מבינה את אלה שמיתאבדים כי אין למה ליחיות ואני הרבה בדיכאון אני לא שמחה כבר

שלום רב בני העיר לי בביתי, בשבת בצהריים שהפיזום שלי מנגינה מסוימת, מפריע לו. הינו בן 35, רווק, אקדמאי, בעל 2 תארים , מגדל חתולים בביתו, מה היה עלי לעשות? האם אכן להפסיק פיזומי כליל? או..........להסבירו, שנעים לי לפזם, ומוכנה להנמיך מעט את הטון? ************ עוד העיר לי שיום קודם לכן, גם הוא התחשב בי במה? בכך שהקשיב לי שסיפרתי לו על גן הילדים בו עובדת, ולמרות......... שלא עניין אותו בכלל- הקשיב !!! עוד העיר לי: "אל תתפלאי אחרי זה, אם אני לא אבוא אליכם" !! אני הסכמתי רק להוריד הטון, והוא עבר עם צלחתו, לחדר בו אביו נח וצפה בטיוי. אודה לתשובתכם הברורה, המקצועית והמכבדת. תודה!!! מה היה עלי לעשות? אודה לתשובתך המקצועית הברורה והמכבדת. תודה!!! רננה

בארה"ב קיים "מקצוע" של "מסדרת מקצועית" ..שעובדים עם פסיכולוג בגישה הקוגניטיבית ביהביוריסטית בנושא האגרנות הכפייתית. האם ידוע לך על מישהו בארץ, שעיסוקו כזה באיזור הצפון? תודה

הערה: הכוונה למישהי שזהו תחום עיסוקה. ובעלת ניסיון עם אגרנות כפייתית. תודה.

שלום עירית, לאחר שנים של טיפולים יקרים שלא הועילו, שמעתי על שיטת DBT והבנתי שזה מה שאולי יציל את חייו של אדם קרוב. מצאתי את מכון 'אפוק' באבן יהודה. רחוק.אם לא תהיה ברירה - ניסע לשם. יש לי כמה שאלות: 1) האם מוכר לך טיפול בשיטת DBT בירושלים או מטפל בשיטה זו 2) ם קופות החולים מכירות כיום בהפרעת אישיות גבולית? 3) אם כן - איך זה עובד? צריך לפנות לפסיכיאטר של קופ"ח מאוחדת כדי שיאבחן רשמית את ההפרעה? 4) ואם אכן זה התהליך - אחר כך יש לקופ"ח טיפול? הם מכירים בשיטה? יש השתתפות עצמית? אני מתנצלת על כל השאלות - אמנם טיפול הוא דבר יקר, אבל אני חושבת שהפעם הוא בגדר מציל חיים. לכן, אם אינך יודעת מה קורה בקופות החולים בעניין הפרעת אישיות ובעניין DBT - אשמח לקבל ממך הכוונה לטיפול זה בירושלים. מדובר באדם בן 40. תודה!

שלום רב עירית, אני אדם שעבר הרבה משברים בחייו, אמנם לא חמורים, אבל כאלו שהשאירו לי צלקות עם אנשים בכלל וגברים בפרט. כך שאני מוצאת את עצמי חברותית מאוד ויותר מאי פעם, אבל מאוד מתאמצת לשמור על קשרים לאורך זמן בלי שיקרה איזשהו משהו שיהרוס ומאוד קשה לי,לרוב אני נפגעת ומתחילה לצבור כעסים. כל זה נגרם גם מחרדה חברתית עליה אני מנסה כבר שנים להתגבר ואכן יש שיפור אומנם, אבל יש הרבה עבודה, התחלתי לעבוד על שחרור הכעסים הישנים שלי וזה עוזר במידת מה, אני סולחת ושוב מגיע משהו ושוב אני כועסת, בקיצור, מאוד קשה לי להיות לבד עם המעמסה הזאת, אני לא יודעת איך אוכל לפתוח את הלב שוב לחברויות אמיתיות ובעיקר לזוגיות.אני כבר בגילאי ה30 ובקושי היו לי מערכות יחסים, היו לי שניים דומיננטיות ויש לי ריגשי נחיתות רק שאני כותבת את זה, זה פשוט מרגיש משפיל, כאילו שאני איזה אפס שמשהו לא בסדר איתי. האם זה קורה?האם זה קיים אצל נשים אחרות? נשים שיש להן מה להציע אני מתכוונת , אני בריאה בגופי ונפשי ואין בי רע, גם הכוונות שלי חיוביות, כל זה נגרם רק מכל הטראומות האלו ואני לא יודעת איך לצאת מזה.

שלום רב! אני נשואה קרוב ל4 שנים יש לי 2 בנות ובעל מקסים . לפני 4 שנים נכנסתי להריון לפני החתונה. כעבור חצי שנה של הכרות עם בעלי נישאנו. ויום לפני החתונה שערכתי מסיבה ומקוה וכו.......חמתי לא הביאה לי מתנה אימא שלי מאוד נפגעה למען האמת בעדה שלי הבוכארים נוהגים להביא זהב לכלה והם טריפוליטאים וממנה לא קיבלתי דבר. מאוד נפגעתי הרגשתי שאני לא שווה כלום בעיניה מדי פעם אני נזכרת בזה ושיש חתונות במשפחה של בעליזה עולה שוב מחדש וזה עושה לי מין צביטה קטנה.מה עליי לעשות בעלי מאוד כעס עליה ואמר לה אז היא אמרה שאף כלה לא קיבלה ממנה זהב. תקופה ארוכה כעסתי עליה ולא אמרתי לה על מה אני כועסת שמרתי את זה לעצמי מה עליי לעשות ? מקווה שתוכלי למצוא פתרון אני לא זקוקה למתנה שלה אני מרגישה שאין לי ערך בעיניה .

שלום רב למומחים: מזה תקופה ארוכה, ניהלתי מערכ' יחסים מסויימת עם בת דודתי. נפגשנו תקופה אחת לשבוע, התכתבנו בדואר האלקטרוני, עד שבתקופה האחרונה, תשובותיה למכתביי התקצרו משמעותית והחלטתי לשאלה לפשר התנהגותה בהקשר זה. תשובתה אלי הייתה: " הנחתי שניפגש בלוויה כי שכחתי שאת עובדת. אנחנו לא בתחרות התשובה הארוכה. אני כותבת לפי האורך שעונה על צרכי הפסיכולוגיים. אני לא מתכוונת לספר לך מה עשיתי, זה לא מעניין אותי ואז האורך מתקצר. אין לי חוויות, צחוקים וזכרונות, אז האורך קצר. הרווחים בין השורות שלי קטנים ולכן האורך קצר. אין לי שורות של כוכבים מושקעות. השורות שלי יותר ארוכות אז זה רק נראה קצר, זה לא באמת קצר. ובאמת, התשובה האמיתית היא שיש משהו בסגנון שלך ובהתבטאויות שלך שכל כך מעצבן אותי שאני מנסה לצמצמם קשר. בכאב אני אומרת לך את זה, אני לא יכולה להיות איתך בקשר. בי , לילה טוב. ********************************************************** שאלתי: כיצד כדאי לי להגיב? עם האגו : "אינך ראוייה לי" , נניח או............להמשיך ולהתרפס עליה ולשאול למדוע אינה רוצה בהמשך התקשורת בינינו, או לגלות בגרות.....ולהקיש "שאינה חייבת בכך" או אפילו על כך שאינה חייבת לי תשובה בכלל . אישית, חבל לי לוותר על הקשר עימה, יחד עם זאת, יש לי כבוד עצמי. מדובר באישה בת 57 , אם לתאומים בני 12. אינה עובדת לפרנסתה, רק מתנדבת לנגן בפסנתר, במועדוני קשישים. לסיום: קשה לי להאמין, שכך יכולה להתנהג בת דודתי!!! אודה לתשובתכם המקצועית, העניינית, והמכבדת. בכבוד רב, רננה

אני אמא לנערה הסובלת מהפרעות רגשיות. כאמא מאוד קשה לי להתמודד ואין לי את הכלים והידע ובכדי לא להחריף את הבעיה אני חייבת לראות איש מקצוע שמבין בנושא. האם פסיכולוג קליני או פסיכיאטר או דרך המרפאות של קופת החולים מי יכול לעזור לי לא לאבד את ביתי המצב צאוד לא פשוט

סליחה מראש על הבלבול ואורך ה...... לא יודעת להגדיר את זה רוצה רק לשתף – לא מאמינה שיש פתרון לסיטואציה שלי – ממש סקפטית. בת 40, רווקה, מתגוררת בגפי. (זה נשמע לפי פתאום כזה זקן) כשאני מסתכלת אחורנית במשקפת החיים שלי אני רואה שכל חיי הייתי טיפוס בודד מנודה חברתית, גרועה בלימודים, מעולם לא אהבתי ללמוד, שנאתי את זה. ומסתבר שאם אני רוצה או לא זה פשוט הולך איתי לכל מקום. גם היום עצם המחשבה על לימודים מעבירה בי מן סלידה וחוסר בטחון מעולם לא אובחנתי אך נראה לי שיש לי בעיות קשב וריכוז בטחון מאז ומעולם היה הצד החלש שלי שלדעתי הולך ומחמיר עם הזמן בכל מקום אני מרגישה תמיד לא שייכת, לא מקובלת, לא ספומנטית, לא כיפית, כבד, כל דבר קשה לי מרגישה תמיד הכבשה השחורה, הברווזון המכוער או איך שלא אקרא לזה. כולם מסביבי כבר הקימו משפחות – האחים הקטנים שלי, אפילו ילדים של בני דודים הקימו משפחות ואני תקועה בראש לי אי שם בגיל 8 לפעמים מול האחיין שלי בן ה 4 אני מרגישה דבילית. עם ילדים אני מסתדרת מצויין עד שהם גדלים ומתחילים לשאול שאלות אז אני כבר לא מוצאת את עצמי. מול ילד בן 4 – לא נשמע דבילי ? בשנים האחרונות אני מרגישה שאני גורמת לחברות היחידות שיש לי להתרחק, אני נורא עצבנית, לחוצה כל הזמן בלי סיבה, מרגישה כמו קפיץ דרוך, מעדיפה להיות לבד ומצד שני רוצה גם סוג מסויים של קרבה עם אנשים אבל אין לי על מה לדבר, אין לי סבלנות. על זוגיות ויתרתי כבר מזמן ולא רואה לזה סיכוי מהסיבה שאולי היא גם שייכת לשרשרת התגובות שאני עוברת. מגיל 12 לערך אני סובלת מ NF – מחלת עור מאוד לא נעימה וכלל לא סימפטית. סימפטומים חיצוניים נוראים למראה שהולכים ומחמירים עם השנים, הדוחה קרבה של בני זוג אין פתרון למחלה זו היא רק מחמירה. לגדל ילד לבד – מצד אחד אני כועסת על עצמי שאין לי את הרגש והצורך הזה בילדים, לפני 20 שנים חשבתי שיהיו לי 3-4 ילדים, היום בגלל המחלה שהיא גם הורמונלית וגנטית אני לא מסוגלת לחשוב על האפשרות הזו. הרגש שלי גם ככה הוא רק כעס, מרמור, תסכול, עצבים. אני חושבת רק מהראש ולא מהלב. מזמן לא הרגשתי משהו בלב, רגש אמיתי. אני קמה עצבנית בבוקר, עצבנית ודרוכה כמו קפיץ לפני שהיום בכלל התחיל – יש לציין שאני ישנה מצויין 6-7 שעות בלילה – אין לי צורך ביותר מזה. עובדת בעבודה קבועה 8 שנים. מסתדרת עם אנשים לרב אני מתאימה את עצמי לאחרים. לפעמים אני מרגישה שאני ממש שחקנית עם מסכות. אף אחד מלבד הקרובים אלי לא מודע למה שאני עוברת בתוכי. גם כשאני קובעת עם חברות אני חושבת מראש כמה זמן אהיה שם ומתי אצא, אותו הדבר כשאני מזמינה אלי חברים. אין לי כבר על מה לדבר, ומחכה כבר ללבד. וכשאני לבד אני חושבת לעצמי – מה עשיתי לעצמי ולמה זה קורה לי – אוף ....... זה קשה. איך שהייתי רוצה להיות קצת ספונטית, קצת כייפית, קצת קלילה – עם קצת בטחון היה לי הרבה יותר קל. לפעמים אני מרגישה משהו בפנים ולא מצליחה לבטא את עצמי, לא מצליחה לתרגם למילים את העובר לי בראש, אני נלחצת. ואז יוצאים לי גמגומים ושטויות.מרגישה מאוד שלא בנוח באירועים – חתונות וכו' ניסיתי מס' סוגים של טיפולים – אני לא מצליחה לדבר מול מטפל, לא מצליחה להסביר את עצמי, פתאום שוכחת את כל מה שרציתי לספר ומרגישה שאני רוצה כבר ללכת משם כי לא נעים ולא נח לי חסרת סבלנות – אני יודעת שזה לא הוקוס פוקוס ולא תרופת פלא ולטיפול לוקח המון זמן, אבל אני לא מצליחה לבטא את עצמי ולא משחררת את מה שבאמת מפריע, לא יודעת איך – אני לא יודעת לבכות, אני לא זוכרת מתי בכיתי בפעם האחרונה. סקפטית לגבי כל דבר, מצד אחד אני רוצה לעזור לעצמי מצד שני אני לא נותנת לזה לקרות ואני במין מעגל קסמים (רק שאצלי אני רק במעגל אין סופי בלי קסמים וללא מוצא) היום תקופות שהיו לי כל מני חרדות ומחשבות טורדניות והלכתי לפסיכיאטר, במשך כ 4 שנים נטלתי סרוקסט, כעבור ארבע שנים הפסקתי בעצמי הרגשתי שאין לי צורך בזה יותר. כעבור שנה חזרו לי כל מני סימפטומים של חרדות ומחשבות מוזרות חזרתי אל הפסיכיאטר שרשם לי סרנדה שאותה אני לוקחת כשנה. כיום אני מרגישה כמו זומבי, חיה מתה, עושה דברים כמו מכונה משומנת, קמה בבוקר לעבודה, פה ושם פעילות ספורטיבית, בימי הקיץ אני מעדיפה להישאר בבית כי השמש ממש לא עושה לי טוב למחלה וגם ככה אני מנסה לעשות כל דבר בכדי להסתיר את זה בביגוד וכו' וזה מלחיץ אותי נורא אני פשוט שונאת את המחלה הזו ונראה לי שהיא זו שתוקעת לי ת'חיים. כשמגיעים סופי שבוע וכל אחד עם המשפחה שלו, אני מתכננת לפעמים וקובעת עם חברים ובדקה ה 90 תופסת רגליים קרות ומבטלת כי לא בא לי ואין לי מה לומר. אני רק מתלוננת כל הזמן ולא כיף בחברתי וזה מבאס אותי ואני לא יודעת איך לצאת מזה. ואם כבר אני נפגשת עם חברים אני מתאמצת למצוא נושאי שיחה ובתוך תוכי לא רגועה ומחכה שהזמן יעבור. אני רוצה קשר זוגי ופוחדת מזה פחד מוות – רק המחשבה על דייט גורמת לי לשיתוק. מה אגיד ואיך וכו' ואני רציתי לנסות כל מני חוגים או סדנאות לבטחון עצמי אבל תמיד מרגישה שלבטח אהיה הכי דפוקה שם אז מראש אני שוללת סיטואציה מסוג זה. בשיחות שניסיתי בכל מני טיפולים תמיד היו צריכים לחלוב ממני אינפורמציה אני לא ממש מצליחה או יודעת לשתף פעולה במקרים כאלה ולא יודעת לנהל סמול טוקים, קיים אצלי חוסר בטחון קיצוני בנוגע למראה שלי, מרגישה כמצורעת. כבר בת 40 בגיל אבל בראש אני עדיין ילדה קטנה וחסרת בטחון שלא יודעת איך אעבור את ה 40 השנים (מקווה שפחות) שנותרו לי לחיות.

שלום וברכה. יש לי אחות בשנות שלושים לחייה שאובחנה כלוקה בבי-פולאר, דו קוטביות. אני יודעת שהיא משתמשת בתרופות פסיכיאטריות, שעוזרות לה רוב הזמן. לצערי לאחרונה היא שבה להשתמש בסמים קלים, שלפי ידיד קרוב שלה אומר שהם משבשים לה את הכל. מישהו ייעץ לאשפז עצמה לתקופה של כחודש בבי"ח פסיכיאטרי שיתן לה מסגרת שיקומית. ידיד שלה אמר לי שהוא יודע מקרוב שהיחס לחולים במקומות כשאלה הוא לא באמת יחס שיקומי. לרופאים ולאחיות אין באמת סבלנות לחרדות ולדיכאונות שלהם. המטופלים מטופלים בזריקות הרגעה והם לא האמת מקבלים כלים לחיים. שאלתי היא האם יש מקום כלשהו שמצוות לחולה אדם מעין קואוצ'ר שנותן כלי להתמודדות יומיומית. שיתן כלים לצמיחה אישית. כלים שיעזרו לה לפתוח דף חדש (לאחרונה היא פוטרה מעבודתה ויש לה חרדה ענקית ללכת ולחפש עבודה חדשה, מה שגרם לה לפצוע את עצמה ואחות אחרת שלנו אישפזה אותה ל48 שעות בבי"ח פסיכיאטרי). היש דבר כזה? היש מסגרת, כמו שיש מרכזי גמילה, שבה המטופל נמצא תקופה כלשהי שבאמת מעצימה את האדם? אשמח לתשובה מפורטת ואם יש - להפניה לאתרים מתאימים. תודה.

שלום אני לאחר גירושים, אחרי 10 שנים של זוגיות ו2 ילדים. התקופה האחרונה מאוד קשה לי נפשית, השינוי הגדול הזה ואני לא רוצה לתפקד וכן רוצה לקחת לעצמי כמה זמן לנוח ולהתארגן, הבעיה היא שאין זמן ואני חייבת לתפקד ולעבוד וילדים. בלילות האחרונים עקב חוסר שינה לקחתי גם כדור לשינה טונייט ונרדמתי אבל בלי זה אני מסתובבת ולא מוצאת מנוחה. איך אני יכולה בכל זאת לקחת קצת זמן לטפל בעצמי?

יש דרך הומנית יותר לסיים את הגועל הזה שנקרה החיים בעולם הרע הזה?

שלום, אמי בת לניצולי שואה, אוגרת דברים כפייתית. מהו הטיפול המומלץ למחלה זו?? והאם אוכל לקבל המלצה למטפלים שמתמחים בהפרעה זו? למהל

בארה"ב קיים "מקצוע" של "מסדרת מקצועית" ..שעובדים עם פסיכולוג בגישה הקוגניטיבית ביהביוריסטית בנושא האגרנות הכפייתית. האם ידוע לך על מישהו בארץ, שעיסוקו כזה באיזור הצפון? תודה

שלום , אחי בן 22 וסובל להבנתי מחרדה חברתית: מעדיף שלא ידברו איתו, אין לו חברים או חיי חברה, מסתגר בחדרו ובכלל מנסה להיעלם מהסביבה. היחידה שהוא פונה אליה היא אימי, עימה הוא גר, וזאת בשאלות שטותיות ועל כל דבר ועניין, מכיוון שהיא ה"חברה" היחידה שיש לו. הוא באמת לא יודע אפילו לנהל שיחה בסיסית על מזה"א, או לקיים סמול טוק. אימי הרימה ידיים מהנסיון לטפל בו (היה בקבוצת תמיכה וכן אצל פסיכולוג - הכל דרך הקופה, בלי שנראה כל שינוי התנהגותי) וגם לנו נמאס כבר להתעסק בנושא שרק מביא לכולם צער ועצבים. "השלמנו" עם הגזירה. הבעיה היא, שכבנאדם הוא לא כל כך נעים וזאת כנראה כי ספג מאיתנו הרבה "אש" על התנהגותו וכיום הוא כבר שונא אותנו (את כל האחים) מי יותר ומי פחות.הוא לפעמים מגיב בתוקפנות ורואים שכל מענה דיבורי שלו הוא מאולץ (ממש להוציא את המילים מהפה - יוצא לו בצורה רובוטית, כאילו הוא לא יכול לנהל שיחה נעימה וקולחת) זאת, יחד עם התנהגותו ה"מוגבלת" חברתית מביאה אותנו להתרחק ממנו גם נפשית וגם פיזית/חברתית. אנחנו לא מרבים להזמין אותו להיות איתנו, רק באירועים שממש כל המשפחה יחד ואין ברירה (וגם אז הוא יושב בצד ולא פוצה פה), כי לא נעים לנו איתו. לא ברור לנו האם המצב הזה מפריע לו או שדווקא הוא שמח שמניחים לו לנפשו. אציין כי הוא עדיין בטיפול כלשהו ומטופל בתרופות (אני חושבת "רסיטל") אבל מבחינתנו לא רואים שינוי גדול בהתנהגות. הוא טוען (לפני אימי) שבחוץ הוא בסדר גמור, עם אנשים אחרים (בצבא.. אותו סיים) אז למה איתנו הוא ממשיך להתנהג כמוגבל? כמו"כ כפי שאמרתי נושא חיי החברה אצלו לא קיים, הוא לא יכול להחזיק קשר עם חבר, שלא לדבר על חברה, ואנו חוששים שסופו יהא להישאר עם אימי כל החיים (הוא גם לא עצמאי כלל - חלק מזה בגלל אימי שמסייעת לו בכל דבר). הגענו למצב שאנו לא נהנים מחברתו ולא רוצים להיות איתו, כמו שתיארתי. האם עלינו להכריח את עצמנו להיות איתו? מה את מציעה לעשות? (אגב, שיחות שנערכו עימו בנושא בעבר לא הועילו).

יוצא לי הרבה בחיי, בתקופות שונות, לפנטז על איך הייתי רוצה שחיי יראו. כל תקופה יש פנטזיה על משהו אחר וכאשר אני משיגה דבר שדומה לחלום אני לא מרגישה את התחושה של קבלה וסיפוק. אם נגיד אני מדמיינת את עצמי עובדת בעבודת חלומות, ואני מרגישה בחלומי מעין סיפוק בתחושה ורצון עז שיראו אותי כאחת כזאת. אז כשאני שם, בעבודת החלומות, אני לא מסופקת ולא מרגישה שאני מכבדת את עצמי ושמכבדים אותי שהגעתי לשם. הדבר גורם לי להחליף עבודות, החלטות ומין הסתם- חוסר סיפוק מכל דבר שאני עושה. מה עושים? מפסיקים לחלום אולי?

שלום שמי ענבל אני סובלת מידיכאון וחרדה ויש לי מחשבות כל היום על מצבי ומחשבות שליליות כרגע אני מטפלת בשיטת 3 המימדים וכל הזמן דואגת שאולי הטיפול לא מתאים מה עלי לעשות ??

הינני סבתא כבר 15 שנים.לפניי כמספר חודשים נוצר מתח בין כלתי לביני.המתח גורם לי ולבני להיות מרוחקים .הם כזוג לא משתפים איתי פעולה לפגוש את נכדיי אהוביי. השלום שלהם מותנה בכך שאני צריכה לפגוש אותם לשיחה רק לבדי ובלי אישי לחיים.(שהוא כמובן הסבא של הנכדים)אני עומדת על כך שהם חייבים לכבד את רצוני ורצון אישי לקיים שלום ואחווה. אך הם עומדים על שלהם...וכך המצב ניגרר. אני מפחדת ומודאגת מאוד,כי בעצם אם אסכים להפגש עימם בתנאים שלהם זה ייתן להם להרגיש שיידם בעליונה...בכל סיטואציה בעתיד. אני לעולם לא רבתי עם כלתי ..ולא עם בני. הקשר התחיל להתנתק בתקופה שבה חליתי והם לא היו שם עבורי וזה גרם לי להיסגר.וככה הכל דעך...היום הם טוענים הרבה טענות..וקוראים אןתי "לסדר, רק בתנאים שלהם.אני מתוסכלת וכואבת את המצב...חסרת אונים..אשמח ואודה על ייעוץ.

בן מישפחתי איבחן כדו קוטבי ומטופל בתרופות מתקשה במציאת ובשמירת מקום עבודה האם יש מי שיכול לעזור בטיפול פסיכולוגי הכוונה ועזרה להשתלבות בקהילה מגורים תמיכה וכו

אחי נמצא במצב נפשי קשה , כנראה עוד התקף פסיכוטי, לא אובחן סופית אבל כנראה בעל אישיות סכיזואידית , בעבר קיבל טיפול פסיכיאטרי ותרופתי עכשיו מסרב. שמעתי שמתאם טיפול יכול לסייע אולי לשכנע אותו לקבל טיפול. אני מחפש עבורו מישהו (אולי מתאם טיפול?) שיגיע אליו הביתה (חשוב שיגיע אליו כי הוא לא ילך מרצונו) יתחבר איתו וישכנע אותו לקבל טיפול איך מוצאים מישהו כזה - מחיפה צפונה? כל הטיפול בו עד עכשיו היה פרטי ולא רשמי , אנחנו מעדיפים להמשיך בכך. אז אם ידוע איך מוצאים משכנע כזה - אשמח לשמוע תודה

אני בעלת תשובה רווקה בת 33, סטודנטית לסוציולוגיה, המתגוררת בחו"ל. אני לא ממש יודעת איך לתאר את הבעיה שלי, ואולי מדובר במגוון של בעיות שהתנקזו לכדי תחושת בדידות מאד גדולה וחוסר חשק לחיות. מטבעי אני אדם מאד שמח מתבונן ורגיש וחשוב לי להבין את מה שעובר עליי ולא להתייאש. תמיד האמנתי ביכולות הפנימיות שלי להתמודד עם מה שקורה לי (ספר טוב, שיחת חברות, אומנות, טיול בחיק הטבע, סרט וכו')אבל נדמה שכל הכלים שעמדו לרשותי בעבר ואכן עזרו קצת, כבר אינם מספקים אותי. אני מרגישה חוסר מיצוי טוטלי בחיי, בפרט לאור העובדה שאני לא מצליחה למצוא הכלה והפריה עם אנשים סביבי. זה כאילו שיניתי את עורי, הפכתי לאדם אחר שלא טוב לו בעצמו... בעבר, היו סביבי אנשים שהערכתי ושהעריכו את מי שאני, שצפו לי עתיד מזהיר, אולם מכל שאיפות הענק שלי נותרה דרך חתחתים לא ברורה ובדידות נוראית שרק הולכת ומתעצמת לאור העובדה שאינני מצליחה למצוא שידוך כלבבי. לאחרונה שוחחתי בטלפון עם אדם מדהים שאיתו באמת הרגשתי הכלה והפריה, זא"מ הרגשתי שהוא מבין אותי ו"משדר" על אותו גל רוחני כזה שלי- אמרתי לו שהוא מאד מוצא חן בעיני (מה שלא כל כך נהוג בסקטור החרדי, לפחות לא בפגישה הראשונה, מפאת הצניעות). הוא מבחינתו הוחמא, והודה שגם אני מוצאת חן בעיניו ושהוא "יכול להתאהב בי בקלות" אבל... הוא לא יעשה את זה כי הוא מחפש מישהי אמריקאית בלבד, למרות שהוא מבין שרק ישראליות מסוגלות להגיע איתו לרמה כזו של הבנה וחיבור ריגשי. במישור האמוני, אני באמת מאמינה שזה הכל לטובה ושדברים לא מתרחשים סתם, אולם במישור האישי-התחושתי, זה מתסכל אותי... למרות המודעות הגבוהה שלי לעצמי ולמעשיי אני בכל זאת לא יכולה שלא לחשוב- אולי אני משדרת בצורה לא מודעת את הבלבול שבתוכי? אם כן, כיצד ניתן למנוע זאת? איך עושים סדר מחדש במערכות הפנימיות? אני יודעת שאני צריכה עזרה פסיכולוגית דחופה, כי מעולם לא הייתי במצב כזה בתוך עצמי המוכר- אני כבר לא מכירה אותי, אני לא שולטת בחיים שלי, ולא מצליחה להבין למה יש בתוכי בלבול משתק שמונע ממני לחיות את החיים שתמיד רציתי, ותחת זאת, מאלץ אותי לחיות במן זהות שאולה ולעשות דברים שאני ממש לא אוהבת (עבודה, חיבור עם אנשים שאינם לרמתי האישית, וכו')... אני מוכרחה לציין שאת עושה עבודת קודש של ממש, ואני מודה לך על הזמן ועל הרצון הטוב שלך.

שלום שמי תמי. אני סטודנטית לפסיכולוגיה. בזמן האחרון יש לי מחשבות בלתי פוסקות על הקיום ומשמעותו. ידיד טוב שלי, שהייתי עוזרת לו מנטאלית, עזב אותי ובין אם זה קשור ובין אם לאו, אני כל הזמן חושבת על משמעות החיים, איך זה שיש כל כך הרבה אנשים החיים את החיים שלהם בצורה שונה מזו של האחר, שהחיים כל כך קצרים ושקשה למצא בהם משמעות אמיתית, שבלי אהבה אמיתית החיים האלה לא שווים כלום. מחשבות אלה טורדות אותי ולא נותנות לי מנוח. כבר חודש וחצי שאני חשה ככה, כואבת את החיים מדי יום ביומו. לעיתים הבדידות כה חזקה, עד אשר אני קמה בבקר ופשוט לא מסוגלת לאכול. נותרת בחיי היומ יום המייגעים ללא אף דבר מאכל אשר נכנס לפי. אני בעיקר שותה. רציתי לקבל עצה לגבי מצבי. תודה תמי

אז התגעגעתי אליך עדיין, למרות שאין מה להתגעגע למי שמתריס לעברי שאני מוצצת למרצים, וקורא לי זונה. התגעגעתי לאינטימיות שלנו. ואת הקושי בלחזור הביתה הייתי צריכה להכיל לבד, אחרי שנלחמתי לעשות את זה בשביל אחרים כשרציתי להיות פסיכולוגית.... הרגשתי שאין מי שייעשה את זה בשבילי. הלכתי ללמוד ללעוס לאחרים את הזבל שלהם, ולזרוק להם אותו מעובד. להכיל אותם, כשלי יש קושי, הצטרכתי להכיל אותו בעצמי.בלי שיתוף אמיתי. כבר שבוע אין לי תיאבון לכלום,בלי להבין למה, כמו דיכאון בלי סיבה.ודוחקים בי להתאושש, אני דחקתי בעצמ לתפקד. התגעגעתי לביחד שלנו, לטיולים משותפים, למגע. האינטימיות הנפשית לא הייתה טובה כמו הגופנית. היה לי חבל על זה. גם המיניות שלי לא כמו שהיתה. זה פתאום מרתיע אותי לחשוב על זה, אפילו אם יש צורך בקירבה. זה פתאום הפך להיות דבר זול. מגעיל. חסר כל ערך. ובעל יותר מדי השלכות שליליות.זה כאילו לימדת אותי להתרחק ממיניות, למרות שאתה נורא כזה בעצמך. וכל דבר מתקשר אצלך לזה. אני מנסה לחשוב אם אתה בן אדם טוב או לא. ואין לי תשובה חד משמעית. ולמען האמת, אתה הבאת אותי למסקנה שנמאס לי להכיל אחרים.כי לפעמים כבר נמאס להקשיב ללשון החלקלקה שלך. העמסת עליי מספיק.

השאלה אם אני נורמלית?,ולמה נשים במצבי חוזרות ומבקשות חמימות מגברים כאלה? ואז.... איך יוצאים מזה? גם הנשים של גואל רצון נמצאות שם מתוך עיוורון. כך נראה לי. כך אני מאמינה. למה החיבוק שלו מושך אותי? והאוכל, וכל מה שיש לו להציע לי? והוא מתעקש למרות שאנחנו לא מתאימים. ולי זה נראה כמו משהו נוצץ בהתחלה, אבל באופן מעמיק- ממש לא. מדובר בילד קטן שצמא לצומי, ולא בשל לדברים הרציניים באמת, למרות שהציע לי נישואים כבר כמה פעמים. ואני -אם נשארתי איתו- בעצם לא במצב הרבה יותר טוב...

בת 43 נשואה פלוס 6 ילדים. אבא שלי נפטר לפני כ 8 חודשיים .אבא היה חולה סיעודי מורכב ואושפז במחלקה פסיכאטריה עקב מצבו הנפשי. לקחתי את זה מאד קשה שאבא נפטר ומאז חיי השתנו לרעה. אני עצובה רוב יום בוכה המון.אנשים מעצבנים אותי . אין לי מצב רוח ללכת למקומות אני רוצה להשאר כול הזמן בבית. נפלה עלי עצבות שאני לא יכולה לצאת מזה. אני עובדת אבל בלי אנרגיות כמו פעם לא בבית ולא בעבודה ולא עם הבעל והלדים. נפגעת מכול דבר שאומרים לי בקיצור אין לי סבלנות לאף אחד. אנשים מאסו עליי. רעש מרגיש אותי . אני רוצה שקט כול הזמן להיות לבד.טוב לי כך לבד. יש לי פחדים וחרדות וזכורונות מבית החולים מהמחלקה הפסיכיאטרית שם. אני מבולבלת כול הזמן והריכוז שלי לא במקום. מה קורה לי?

שנה שעברה הייתה השנה קשה בשבילי: איבדתי את סבתא שלי ,התאהבתי במישו שלא אהב אותי בחזרה, רבתי עם חברה ממש טובה שלי שמאוד פגע אותי ובתוך כל העצב והבכי התפללתי שמשו יפסיק את הכאב ובערך אחרי חצי שנה שמתי לב שאני לא נהנית כמו פעם, לא שמחה כמו פעם וכבר בערך שנה זה ככה ויש לזה צדדים טובים כי שחברה טובה פגעה בי לא מזמן אז לא היה לי כל כך קשה או שסבא שלי היה בבית חולים לא מזמן אז היה לי קשה ובכיתי אבל אפילו לא קרוב לאיך שהרגשתי שסבתא שלי הייתה בבית חולים (ולשניהם אני ממש קרובה) אבל אני לא נהנית כמו פעם, אני לא שמחה שאני מצליחה להשיג משו שכלכך רציתי והכי גרוע שאני לא מרגישה קרובה לאנשים שאני אוהבת כמו פעם. כבר הבנתי שיש מחלה פסיכולוגית כזאת ואני רוצה לעבור את זה אפילו עם כל הכאב שאני ארגיש , מה אני אמורה לעשות? רק החברה הכי טובה שלי יודעת ואני לא רוצה לספר לעוד מישו ... תודה

שלום, האמת שמאוד קשה לי לפתוח פה את העניין אך מרגישה צורך עז לקבל מעט כיוון .... אז ככה אני בת 32 והכל אצלי התחיל כשהייתי בת 15 לאחר שקיבלי מחזור. אני זורת שאבא שלי קרא לי למיטה שלו והחל לגעת לי בחזה והבנתי שמשהו מאוד מוזר קורה בינינו אך לא היה לי את האומץ להגיד כלום.... מעולם אבי לא עשה דברים בכח הכל קרה עם "הסכמתי" כביכול... הוא ידע לבנות את התפתחות העניינים בצורה איטית ומחושבת ותמיד אמר לי שהוא עושה זאת משום שהוא אוהב אותי כ"כ .... וגם אמר שאם אי פעם אספר למישהו הוא יתאבד דבר שלא יכולתי לשאת על עצמי.... כשהייתי בת 20 הוא עזב את הארץ וכאילו מישהו הציל את חיי ... אך הדברים לא נשכחו ממני ולצערי התנסתי בסמים כדי להשכיח את הכל.... לפני 7 שנים התעמתתי עימו ואפילו כתבתי לו מכתב נאצה עם כל מה שאני חושבת.... ועדיין יש לי התקפי פניקה וחרדה ... אני לא יודעת אם הדבר קשור לזה... מעולם לא פניתי לעזרה מקצועית וזאת מחשש שלא אוכל להתמודד עם הדברים בדרך הטובה ביותר ואולי עדיף ככה , שזה נמצא איפהשהוא שם ואני לא נוגעת בזה.... אשמח אם תוכלי ליעץ לי מה כדאי לי לעשות תודה

שלום רב, כבר זמן רב אני חוששת שלבן זוגי יש קשר קרוב מאוד עם אחותו. הם מדברים הרבה בטלפון, הוא מגיע אליה הביתה, היא מגיעה לפה כשאני לא נמצאת ואני מרגישה שזה קשר מאוד קרוב.קרוב מדי.מדבר איתה על הכל. היא רווקה שגדולה ממנו בעשר שנים עם ילד בן שנה שנולד, לפי סיפוריה, לבחור שאיתו היתה בקשר בעבר. הילד מאוד דומה לבן זוגי והתחלתי לחשוב שאולי....הילד של שניהם?? זה ממש מטריד אותי. מה את מציעה? תודה

לעירית שלום, אני מורה בבית ספר תיכון עירוני שש שנתי מצויין ומגישה לבגרויות כבר כמה שנים. השנה הגיעה לכיתה י' תלמידה חדשה התלמידה נראית מאוד נחושה להצליח בלימודים אך היא בפער לימודי לא קטן, היא נוכחת פעילה בכל השיעורים ומבצעת את המטלות בכיתה הבעיה היא שהיא פשוט לא ישרה. מעבר לעובדה שהיא מעתיקה במבחנים בצורה מאוד גלויה היא גם מעתיקה מחברים עבודות כיתיות שאני מציעה לה בהן עזרה חופשית. כל חברי הכיתה קוראים לה מעתיקנית ורמאית והיא לא מוכנה להודות בעניין. השבוע הצוות החינוכי תפס אותה מחליפה מבחן מתכונת יום לאחר הבחינה. היא הכניסה לתא של המורה תשובות חדשות לבחינה וטענה שהמורה לא לקחה את הבחינה שלה יחד עם כל השאר. אפילו שהמורה הראתה לה את הבחינה המקורית היא סרבה להודות בשקר. כל הצוות בדרכים שונות ניסה לדבר איתה על הבעייה אך היא מסרבת בתוקף להודות בהאשמות. מה ניתן לעשות? תודה, המורה אביטל

אביטל שלום ברור לי שלידה יש בעיה, היא כל כך צריכה להצליח ששום דבר אחר לא חשוב לה, אני לא יודעת מה המקור לבעייה, האם יש לכם קשר עם ההורים, יתכן שיש צפיות גבוהות ממנה בבית, ואולי זה פיצוי. אפשר לפנות ליועצת בבית הספר שתדבר איתה, אני חושבת שצריך להזמין את ההורים ולבדוק מה קורה בבית, מעבר לכך אפשר לשלוח אותה לטיפול פסיכולוגי. ברור שצריך להתייחס ברצינות כי זה קיצוני ויכול להיות שנובע ממצוקה. עירית

שלום, אמי בת 87 עדיין נוהגת, למרות שלדעתי, יכולותיה הקוגנטיבית והפיזית נמוכות מדי, וזה מהווה סכון בטיחותי לה ולסביבה אחת לשנתיים עליה להביא אשורים רפואיים לכשירותה מרופא המשפחה, שחותם אוטומטית בלי שום בדיקה יסודית. לאחרונה עברה ניתוח, ומצבה הדרדר, אולם היא מתעקשת להמשיך ולנהוג. אני מעונינת שתעבור בדיקות כשירות לנהיגה. למי עלי לפנות?

צהריים טובים, השבוע נחשפה בפני כל משפחתי שאמא שלי סובלת מקלפטומניה, בהתחלה זה היה הלם גדול.. ולאחר קריאת המון מאמרים החלטנו לאסוף את עצמנו ולעזור לה.. אשמח אם תתנו לי כיוון מאיפה מתחילים מה עושים איך מתנהגים ואת כל הכלים הנדרשים בכדי שאמא שלי תחזור לעצמה!! תודה רבה ושנדע רק בשורות טובות.

עירית בוקר טוב, אימי סובלת מזה כבר כמה שנים טובות, רק שהבשורה הגיעה אלינו בשבוע שעבר היא החליטה לחשוף את זה ולספר כי כלן כל הקיצים אצלה, היא כבר התחילה להרגיש שהיא משתגעת! אנחנו מנסים למצוא לה פסיכולוג טוב... השאלה שלי אם יש לך ייעוץ יותר מכוון, מישהו שאת יכולה להמליץ עליו, אמא שלי יצאה ממעגל העבודה וכרגע היא ממש אובדת עצות, אשמח אם תתני לי יותר פרטים... את כל התמיכה שאפשר אנחנו כבר נעניק לה, אבל את הטיפול המקצועי אנחנו עדיין מחפשים אשמח אם תתני לי דרך ואפשרות יותר ספציפית. אני מודה לך על צומת הלב והעזרה.

קבלים , הם מתיאשים ומתאבדים. במקביל, אנשים אחרים שנפגעו פעם בראש, מקבלים תרופות אנטי דכאוניות, והדיכאון שלהם מוחמר והם נהיים אובדניים. נפגעי ראש עלולים לחשוב, כפי שכבר קרה, שלמישהו אחר, לא פגוע ראש, זה יכול לעזור וממליצים, ואז מישהו אחר מתאבד. פגועי ראש מקבלים טיפול פסיכולוגי גם אם הם לא רוצים, אם זה השיקום שהביטוח משלם בשבילם, וההתנגדות שלהם נחשבת לחלק מהפגיעה, גם אם היא לא.פגועי ראש מתוייגים באופן אוטומטי כפגועי מח גם שנים לאחר הפגיעה.

מכחישים או מתעלמים מזה שיש תרופה אנטי דיכאונית שם אנאפרניל שנותנים במצבים אובדניים ושאצל מספר אנשים אחרי התרופה הזאת יש עליה באובדנות. יש תרופות אחרות, ויש תרופות מדור יותר חדש, וזאת תרופה שיש שנים של נסיון איתה, וזאת תרופה שדורשת שהות צמודה והשגחה מלאה על מי שלוקח אותה וזאת שלילה של חופש ממנו שמזיקה לו גם כן ולרוב זה בא במצבים שאפשר למצוא פתרונות שלא רוצים לתת אותם. כמו כן אני שואלת למה לא השמידו את התרופה הזאת מזמן. גם אם היא עוזרת אולי לכמה אנשים, היא מאוד מאוד מסוכנת ודורשת מערך שלא קיים.

שלום, אשמח אם תעזרו לי להבין אם יש לי בעיות פסיכולוגיות שדורשות טיפול או שזה עייפות יתר. אני מרגישה שאף צד של חיי לא מספק אותי, אבל הגרוע ביותר שנגמר לי סובלנות לילד שלי ואני מאוד קרובה למצב של להרים יד. יש לי 2 בנים בן 5 ובן שנה, ובן 5 עם בעיות רגש ככל הנרא,הוא ילד מקסים ,טוב לב ועוד אין סוף תכונות חיוביות, אבל הוא כל הזמן צועק,מריש,מנדנד, יש לו פחדים רבים,הוא נורא תלותי,לא עצמאי בכלל .אני מרגישה שאין בי כוחות לזה אבל מצד שני הוא לא אשם בזה.כנרא שאני עושה משהו לא בסדר וגורמת להתנהגותו האיסטרית .מצד שני אין שום דבר בחיי שעושה לי טוב , יש לי רק התחייבויות כלפי משפחה, אמא, ילדים, בעל. אבל באמת אני רוצה רק לשכב במיטה ולא לראות את אף אחד . תודה

שלום, שמי ענבל, אני בת 23 מתגוררת בקריית שמונה כרגע. עקב מספר דברים שעליי להבין יותר טוב עם עצמי בקשר לחיים שלי ובעיקר אני מרגישה שאני צריכה ייעוץ כדי להבין מה אני רוצה ממערכת היחסים שלי עם בן זוגי החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. אני צריכה המלצות לפסיכולוג/ית לא יקר/ה. מצאתי באינטרנט את עודד ערמוני, יש עליו המלצות? תודה מראש.

חשבת פעם להתייעץ על זה עם פסיכולוג? מרגיש/ה עצבות או דכדוך? אחד מאלדיך מתקשה בלימודים? סובל/ת מפחדים מעיקים ומטרידים? מתמודד עם מחלה או מוגבלות? מתקשה ביצירת קשרים חברתיים או זוגיים? הידעת? בשירות הציבורי ישנם פסיכולוגים שישמחו לעזור לך! התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית בישראל יוצאת בפרויקט חדש למען הציבור: שיחות הכוון פסיכולוגי במסגרת הפרויקט, יקיימו פסיכולוגים עם כל פונה, שיחת ייעוץ והכוונה ראשונית. בשיחת ההכוון, תינתן לפונה האפשרות להציג בעיה או קושי עמם הוא מתמודד, ננסה לזהות ולהגדיר יחד את הבעיה ונכוון את הפונה למסגרת טיפולית ציבורית מתאימה. הפגישה עם כל פונה היא חד-פעמית, אורכה כחצי שעה והנה ללא תשלום! את הפגישות נקיים בשני מועדים קרובים - יום ה' 22.03, יום א' 25.03 בין השעות 17:00 ל- 20:00. ב"בית העם", רח' רוטשילד 69, תל אביב. אין צורך לקבוע תור מראש. אז... נתראה ב"בית העם". Ψ התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית בישראל

היי. שמי שירה, אני בת 33, וממש צריכה לדבר עם מישהו על הקורות אותי... כבר יותר מדי זמן אני שומרת בלב. הבעיה היא שאני גרה בחו"ל ומבחינה כלכלית לא מסוגלת להרשות לעצמי טיפול פסיכולוגי כאן. האם אפשר להיעזר בשירות שלכם דרך הסקייפ/ טלפון בתשלום סימלי? במידה ולא, האם תוכלו להפנות אותי למקום שדרכו אוכל לעשות זאת? תודה רבה ויישר כח

בערן יש אפשרות לשוחח בצ'אט וסה"ר (סיוע והקשבה ברשת) מיועד במיוחד לעבודה באינטרנט. שני אלו הם בעיקר לעזרה ראשונה. אני לא יודע להפנות אותך לעזרה מקצועית ארוכת טווח שאינה יקרה ברשת. אביב

שלום,אני סובלת לאחרונה מדיכאון וחרדות לאחר שאבי ז"ל נפטר.רופאת משפחה שלחה אותי לפסיכיאטר.קבעו לי תור עד אפריל.בינתיים אני כל הזמן בוכה,במחשבות לא טובות, בחרדות,רגשי אשמה ולא מצליחה להשתחחר מזה.רציתי לדבר עם מישהו מקצועי אבל נאמר לי קודם לגשת לפסיכיאטר וזה לחכות עוד זמן.לא יכולה לעבוד ולא מתפקדת.לא ישנה בלילות.מה אני צריכה לעשות?המחשבות ממלאות לי את המוח ואני נכנסת לפחדים ודיכאון.תודה.

כמו שאמרת, "אני סובלמת מדיכאון וחרדות לאחר שאבי ז''ל נפתר" ראשית אני מאד בצער ומצטער על אובדנך. אני מבין שזאת היתה מכה קשה מאד אבל מזל שאני רואה את המודעה עכשיו, תעשי מה שאני מציע לך. מטריף אותי שאנשים רצים לפסיכיאטר ומציאים דבר שכזה, יש לך מושג מה זה יכול לעשות לך? 1)פסיכיאטר ידאג לתת לבעיות שלך שם, או שייצור חדשות תלוי בו. 2)תקבל אחוזי נכות שאולי יועילו למשכורת שלך אבל ידפקו לך את העתיד, עם הילדים שיהיו לך משרד הרווחה יהיה קוץ בישבן וירצה להביא לך "סומכת". חחח האישה הזאת תבוא אליך כל שבוע לשעה בערך או חצי שעה כדי לוודא שהכל תקין ואם לא, היא הולכת ומספרת למשרד הרווחה. יעשו לך את המוות. 3) יסתכלו עליך בעין עקומה וכל דבר שתרצי לעשות, לנהוג, רישיון, הכל...תצטרכי אישור מהספיכיאטר. אם את רוצה עזרה צרי איתי קשר במייל הבא: [email protected] אני יפנה אותך לאנשים שיסייעו לך, זה תלוי בכוח רצון שלך! תזכרי, ללכת לפסיכיאטר זה לא פיתרון,אני יאמר לך מה הבעיה. אילו אנשים היו שם בשבילך כמו איזה חברה טובה או מישהי שאת יכולה לבכות לה המכה היתה פחות כואבת. כדי להתרומם ממכות קשות כאלה צריך *חברים שיהיו שם בשבילך *אוזן קשבת *להסיק את עצמך ולשמוע דברים שיחזקו את הנפש שלך. לפני שאת הולכת לפסיכיאטר שידביק עליך תווית, צרי איתי קשר. בהצלחה:)

שלום רב, הנני תלמיד כיתה י"ב בעל ציונים מעולים (ממוצע מעל 95 עם 20 יחידות פיזיקה ומחשבים מורחב ביחד), לומד בבית ספר יוקרתי ומשתתף לכל אורך השנים בתוכניות מצוינות ולוקח חלק בפרוייקטים שונים, עבודה, פעילויות פנאי וכו'. לפני פחות משנה פניתי ביודעין לפסיכיאטר שרשם לי פריזמה 20 מ"ג ליום למשך כמה חודשים - בעקבות חרדה שהייתה לי שאובחנה כ- panic disorder. חרדה זו הופיעה אך ורק במסגרת הביתית וחלפה מספר שבועות לאחר התחלת הכדורים, בליווי טיפול קוגנטיבי קצר מועד של חודשיים. אני מדגיש כי לא היו לי שום תסמינים או הפרעות אחרות. מכיוון שהתרופה אמורה להשפיע לטווח ארוך הפסקתי ליטול אותה רק לפני כחודשיים ולא לפני כן. אני עתיד להתגייס שנה הבאה לצה"ל. בצו הראשון שהיה לי נקבע לי פרופיל נפשי עקב הבעיה שהזכרתי לעיל. בניגוד לכל חבריי שמקבלים זימונים ליחידות המובחרות (גמא, תלפיות וכו') אינני מקבל זימונים כלל. כמו גם אני חולם מגיל קטן ללכת לעתודה – אפשרות זו גם היא חסומה בפני משום שהיא מחייבת קצונה וזו חסומה עבור בעלי סעיף נפשי. לאחר אינספור התקשרויות שארכו חודשים, עם גורמי הצבא השונים, המצב נשאר כשהיה. כתבתי מכתבים והבאתי המלצות מעולות מגורמים שונים אך ללא הצלחה. נאמר לי שהדרך היחידה שאוכל להתקבל לעתודה היא ביטול הסעיף הנפשי. הפרופיל הנפשי שנקבע לי הוא 64. הייתה לי לפני כחודשיים וחצי (בדיוק לפני שהפסקתי ליטול את הכדור) פגישה במקרפ"ר בדרג הפסיכיאטרי הבכיר ביותר בצבא. נאמר לי שחייב לעבור זמן ולכן אין אפשרות להעלות לי פרופיל (וזאת לאחר מאמצים רבים), כמו גם שיש חריגים בעתודה עם פרופיל כשלי דבר שבטוח לדבריהם במאת האחוזים כי הם טיפלו בכאלה. דיברתי עם מדור עתודה ומסתבר שאין – זוהי תרמית! אינני יודע למי עוד אפשר לפנות. הלבישו לי דימוי שאינו מאפיין אותי כלל (ואני מדגיש שכל מי שמכיר אותי מצדיק אותי- אנשי מקצוע שונים) ואני נמצא במבוי סתום שאין ממנו יציאה. אשמח לעזרה כלשהי בנידון ובמידת הצורך כמובן שאשאיר פרטים. כמו גם יש לי שאלה נוספת וחשובה: לאחר כמה זמן אפשר להעלות את הפרופיל הנפשי מרגע הפסקת הכדורים? האם יש טעם לעשות מאמצים כבירים כדי להשיג עוד פגישה במקרפ"ר? תודה מקרב לב, ******

תודה רבה על הניסיון לעזור, אני שומע את דברייך מאנשים נוספים, אני מקווה בכל זאת למצוא פתרון יותר טוב, כך שאוכל לממש את הפוטנציאל שלי ולא לקטוע את רצף העבודה וההשקעה שלי לאורך השנים. 3 שנים בשבילי להיות פקיד, אחרי כל מה שעשיתי נראלי פשוט הזוי.

שלום רב!! רציתי לדעת בעלי סובל ממחשבות אובססיביות כמו למשל שהוא הומו או שהוא משתגע כל פעם יש לו מחשבה אחרת שלא עוזבת אותו מה שקורה הוא מקשר את המחשבות לשינה שלו בלילה בנוסף לזאת לפני שהוא הולך לישון הוא חייב (לעשות טקסים) לסדר את הנעליים בבית בצורה שלא יגעו אחד בשני ואת המשקפיים שיהיו בצורה מסויימת וכ"ו (לפעמים כמה פעמים בלילה) חשוב לי לציין שכל תקופה זה יכול להיות משהוא אחר הוא מטופל אצל פסיכולוג מטעם "חבר" כבר שנה ואני לא רואה שום שינוי מה ניתן לעשות? בנוסף רציתי לדעת אם זה משהוא גנטי? חשוב לי לציין שבעלי אמר לי שהוא מקשר הכל לילה מכיוון שיש לו אח שלפני כמה שנים היה משתגע בלילות מדבר לעצמו לא רוצה לאכול ובגלל שהוא ראה זאת הוא מפחד שזה יהיה גם לו אשמח לתשובה רוית

שלום רוית, נשמע שבעלך מודע לבעיות שלו ומודעות היא הבסיס. אם יהיה לו כוח רצון [גם לי היו בעיות אובססיביות בעבר כמו תיקים וכאלה] דברים מחרידים, עם הזמן אפשר להגמל מזה. לא כדאי לתת תרופות כי זה יכול להזיק לו, אני לקחתי תרופות, מלא סוגים, וזה רק הזיק. תרופה רק יכולה להרגיע את המצב עד שהגוף מתרגל אליה ואז האדם צורך כמות חזקה יותר, לא חבל? אני כל כך שמח שיש לך את הכוחות ואת עדיין נשארת איתו, את אישה אמיתית אמיתית. יש נשים שרוצות "בעל מושלם" וזורקות הכל. חושבות שאם הן ילכו לבעל אחר, שמה לא יהיו בעיות. אני מאחל לך את כל ההצלחה שיש מכל הלב:) [email protected] אני מכיר אנשים שיכולים אולי לעזור לך, תלוי כמה את רוצה בזה, אל תדאגי, הסכום הוא סמלי עד מאד. המון בצלחה.:)

שלום רב, לי ולבעלי יש הוצאות גדולות יותר מההכנסות. בעלי לא לוקח את הנושא ברצינות כפי שיש לצפות מראש משפחה עם 3 ילדים. מוציא כפים על דברים שוליים ומיותרים. מעבר לכך יש לו קנסות על חניה/מהירות וכו' שלא משלם ויוצר כפל קנס ויותר. איך אחרי 13 שנה ביחד אפשר להחדיר לו שככה אי אפשר להתנהל ושיש לנו אחריות מאוד גדולה עם משכנתא גדולה ושלושה ילדים?! תודה מראש אלונה

היי , אני תלמידת תיכון והחלטתי לעשות כתבה בנושא קליפטומניה - כי לאחד מבני המשפחה הקרובה שלי התגלתה מחלת הנפש הזו. תהיתי אם תוכלו לעזור לי להבין מה עובר על הקליפטומן , מהן דרכי הטיפול במחלה והאם הן עוזרות.

לאחרונה אני נתקפת במצבים של רגישות יתר שאני חסרת סבלנות נפגעת בקלות ונוהגת בתוקפנות כלפי אנשים סביבי. זה קורה לי ממוצע פעם פעמיים ביום ועלול להמשך עד כמה שעות. קראתי באינטרנט על הפרעת אישיות גבולית ואני מזהה עצמי בקריטריונים הנ"ל. למי עלי לפנות מה עלי לעשות?

שלום, מבלי לזלזל בפסיכולוגים שיש לאתר להציע לך. אני חיפשתי בזמנו שסבלתי מדיפרסיה חריפה, חיפשתי כל מיני מחלות שאין לי וגיליתי שזה תואם לי. שורה תחתונה? הכל בולשיט. אל תפני לפסיכולוג ולא לפסיכיאטר, הם ידאגו למצוא לך "בעיות" כולנו עוברים ממשברים וכולנו חווים צער כזה או אחר, וזה רק מתפתח כי אף אחד לא מנסה באמת להבין ולעזור לנו. אני בטוח במליון אחוז שאם את היית מקבלת כל מה שאת צריכה, לא היית פה. לכל עזרה נוספת [email protected] תזכרי, אל תכניסי לעצמך שטויות לראש, אני זרקתי את הדיפרסיה לפח כי הבנתי שזה הכל בראש, לא קיבלתי אהבה, אבא שלי התעלל בי נפשית וגופנית, לא היו לי לא חברים, וכשאן אף אחד איתך? הזמן עוזר...אבל נשארות צלקות! עוד דבר, להיות רגיש זה דבר נפלא מאד, זה הופך אותך למלאך. רק צריך לדעת את הכיוון הנכון והכל יהיה בסדר. ללכת לפסיכיאטר ש"יסייע" לך כי מה יועיל שאת הולכת? נותנים תרופה ואת חושבת שהכל עובר? הם רוצים שתחזרי אליהם בחזרה... גם אם תקבלי 100 אחוז נכות מה ייצא מזה? את תהיי מוגבלת כי תיהיה לך "תווית" של "חולת נפש" בביטוח לאומי וזה יגביל אות, ככל שידעו שיש לך "בעיות" ככה את תתחרטי שהלכת לפסיכיאטר וכול...לא שווא את זה, יעשו לך בעיות עם הילדים שיהיו לך, יסתכלו עליך בעין עקומה. הכל בולשיט, תהיי חזקה, תאמיני בעצמך, ואת תראי שהגלגל מסתובב...

הבת שלי מתחילת כיתה ו התחילה להוציא את כל הגבות וריסים שלה ואני מאוד בלחץ כי זה כבר שנתיים ועכשיו היא הוציאה את הריסים והגבות ואין לה לא זה ולא זה מה עליי לעשות ללכת לפסיכיאטר או לתת לה מכות או לשבור לה את הידיים מה את מציעה לי

בתי בת 8 תולשת ריסים מזה כשנה. האם הריסים גדלים או שהם מדלדלים ועם הזמן אף נושרים?

מה לעשות אני בת 60 חיה טוב בעל ילדים נכדים ובריאות והלואי וימשך ככה,אימי בת 82 גרה בקרבתי ובקירבת אחותי,כשסבי ניפטר (אבא של אבי ז"ל )היא גנבה את הירושה של סבי עם אחיה ששיתף פעולה איתה,איך היא גנבה?כשסבי האלמן היה חולה (אבי ניפטר לפניו)אימי לקחה אותו למס' ימים לביתה ובהזדמנות הראשונה היא ואחיה קראו לעו"ד ושינו את הצוואה לטובת אימי,סבי הוריש לפני לשלוש נכדותיו ואני ביניהם,הדברים התגלגלו במהירות הבזק סבי ניפטר אחרי ימים אחדים אחיה גנב מאימי כמה שיותר ,אימי עברה לבית של סבי ועיני אחיותי ואני כלא מאמינות כמו סיפור דימיוני או טלנובלה,נושלנו מהירושה של סבי כעסנו ולא דיברנו עם אימנו הרבה זמן,היא ניסתה לפצות אותנו בכסף לכל אחד אבל הגנבה נישארה בעינה,עכשיו אמי בת 82 עברו מאז 40 שנה ,השלמנו אבל לא שכחנו,תמיד אני עוזרת לה עם זה תור לרופא קניות וכן הלאה גם אחותי שגרה בקירבתי,אחותי הגדולה לא רוצה קשר עם אימי מאז,זה לא רק הגנבה שלה, תמיד יש לה טענות,תמיד אומרת את המילה האחרונה לא יודעת להקשיב רק לעצמה לא מפרגנת תמיד כועסת והיא הצודקת,אתמול ביקרתי אותה עם בני,ופתאום כעסה על משהו שהיה בעבר היא מספרת לבני ,שאני לא הייתי איתה בסדר איך שהיא אמרה ככה כל כך כעסתי ואמרתי לה את גנבת כסך ובית שלא היה צריך להיות שלך אלא לילדייך את מלבינה את פני בפני בני ?וכך יצאנו בכעס נוראי כשהיא צועקת שאני לא אבוא אליה יותר(זה לא פעם ראשונה שהיא צועקת ואומרת ככה)אבל הפעם אמרתי לעצמי אני צריכה שקט נפשי אני לא ילדה אני כפי שכתבתי בת 60 אין לי כוחות לסיפור הזה ,זה לא הכסף שגנבה היא אמא שלי היא לקחה אווקיי לקחה לקחה ,אבל המעשה הלא ישר הזה יוצא לא טוב השאלה מה דעתך איך את רואה את זה?הכוונה, שבלב קשה לי אני לא מעונינת להיות בקשר איתה,אלא אם היא תתקשר ותרצה עזרה אני לשירותה אין לי בעיה עם זה,אני רוצה קצת התרחקות ושקט נפשי כמו שכתבתי אמי למרות 82 שנותיה היא אישה חזקה השנים עושות את שלהן ליבי כואב על אימי אבל אני רוצה התרחקות למרות שאחותי שלידי חושבת כמוני מה דעתך תאירי את עיני תודה רבה רבה

הסיפור שלי הוא כזה. אני בת 30 והתאהבתי בגבר נשוי ואני ממוטטת מזה. אנימתגעגעת אליו, חושבת עליו ללא הפסקה, כל שיר מזכיר לי אותו, כל רגע חושבת עליו, חולמת עליו, מפנטזת עליו. כשהוא בקשר איתי אני בעננים אבל אז נעלם למשפחה שלו כי הוא חייב (וגם רוצה) ואני נשארת לבד עם המחשבות, הגעגועים והבדידות הענקית שאוכלת אותי ולא נותנת לי להנות מכלום. אני מצוברחת ומרגישה חלשה, עייפה, ללא תועלת וכאילו שאיני יכולה בלעדיו אך הוא לא ניתן להשגה ולעולם לא יהיה שלי. אני מאוהבת בו עד מעל הראש. א- מה עלי לעשות כדי לשכוח אותו 2- האם אי פעם רגשות אלו יעלמו? שבבקשה תעזרו לי

אני בנאדם וברבלי ובעלי סגור ואוהב לדבר נקודות קצר וקולע תמים ואופטימי ומאמין באנשים ודרך שלו לבזבז בקלות כאילו הכול בא בקלות פשוטה עבורו כול דבר שאני אומרת אני חופרת גם שאני לא וגם אותו דבר חיסכון של כסף בזבזן ברמות איך אפשר לקרב אותו אלי אין בנינו שיחות נפש ארוכות כמו שהיו בהתחלה ואין לי אפשרות לטיפול זוגי וזה קשה לי נורא כול דבר שאני אומרת לו דיי מספיק את חופרת אני מאוד הגיונית והוא לא שקול ולא מספיק מאמין בדרכי הנכונה

אשריך שאת עושה מאמצים לחזק את הקשר הזה. נסי ללכת לפי הכיוון שלו, נניח אממ, הוא אוהב כדורגל? קראי קצת בעיתון של הספורט כדי שיהיה לך על מה לדבר איתו. תבדקי טוב טוב מה הוא רוצה, מה גורם לו לפתוח את הפה. אולי מאכלים שהוא מאד אוהב. דברים הגיוניים כל עוד זה לא הורס את המשפחה... אני פה :) [email protected] המון המון המון המון המון בהצלחה :)