פורום שווה לכל נפש

שוב שלום...עברו שלושה וחצי חודשים ואני עדיין לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו איך אפשר להתגבר על מישהו שאין לך איתו שום סיכוי? אני מדברת על הרופא... תודה

שלום רב, אני כותבת כאן מחוסר אונים וייאוש. סיפורי הוא כזה: אני בת 22 ואני נוטלת גלולות למניעת הריון כבר חצי שנה ויש לי חבר גם כן כבר חצי שנה. אני מאוהבת בחבר שלי מאוד ואוהבת אותו, הוא האדם הכי מקסים, אכפתי, חכם ומתוק שאני מכירה. לפני כמה ימים התחילה אצלי עצבות מסויימת שהלכה והתעצמה עד למצב שבו אני מרגישה שאני לא אוהבת את חבר שלי יותר ושאני רוצה להיפרד ממנו. ממצב של יום אחד שהכל רגיל ומצויין עברתי ליום הבא שבו אני מרגישה בודדה ומדוכאת. כבר כמה ימים שאני ככה אבל הדיכאון משתלט עליי בעיקר בלילות כשאני לבד, או כשאני פוגשת את חבר שלי (כי זה מזכיר לי את הרגשות השליליים שלי) ובמשך היום איכשהוא הדיכאון שקט ולא מפריע. כבר 2 לילות שאני בוכה שעה בלי הפסקה ואפילו יש לי תחושה של חנק ובחילה מרוב שכואב לי הלב (כשאני חושבת על חבר שלי). אחרי יומיים של דיכאון הפסקתי להשתמש בגלולות אבל לבינתיים המצב לא מראה שיפור. התחלתי גם לקחת כמוסות של אומגה 3 (כי הבנתי שזה משפר את הדיכאון) אבל לבינתיים אני לא חשה בשיפור משמעותי. יש לציין שאין לי עבר של דיכאונות ובסה"כ אני אדם רגיל ושמח. אני לא יודעת מה לעשות כבר, אני מרגישה כ"כ אומללה. אם אני אהיה בטוחה שזה בגלל הגלולות אז לא יהיה אכפת לי לסבול בשקט עד שיבוא שיפור במצבי אבל אני כבר לא יודעת ממה זה. חברה שלי סיפרה לי שגם לה זה קרה בעבר כשהיא נטלה גלולות, וגם היא הגיעה למצב שהיא מרגישה שהיא כבר לא אוהבת את חבר שלה, וכמובן שכשהיא הפסיקה עם הגלולות הכל הסתדר, אבל אני עדיין רוצה לשמוע חוות דעת מקצועית. האם המצב הזה נגרם מהגלולות או שיש לי בעיה חמורה יותר? בבקשה עזרי לי בתודה מראש, מור

שלום, אני סטודנטית בשנות ה-20, בריאה פיזית ונפשית (לפחות מקווה). לילה אחד אני מנסה להירדם וכעבור כמה דקות אני מרגישה שהעיניים מתערפלות לי, עוברת לי בגוף צמרמורת נוראית (עיניים פקוחות לגמרי) ואני מגלה שאני לא יכולה לזוז, ברקע כאילו מחוץ לחלון, אני שומעת שמישהו עם מערכת הגברה משמיע איזשהו מערכון לא מוכר. אני נלחצת כי אני יודעת שזה לא אמיתי ושאולי זה התקף פסיכוטי ומנסה לזוז. אני מתפללת לאלוהים שיוציא אותי מזה והפעם אני מצליחה להזיז את היד במאמץ רב, אח"כ קצת מתרוממת מהמיטה אבל אני מגלה ששדרה הראיה שלי מוגבל כאילו לא התרוממתי מהמיטה ואני שוב במצב של שכיבה על הגב כאילו לא זזתי לפני דקה. אחרי כמה שניות אני פוקחת עיניים, אבל לא בהרגשה של קימה משינה אלא כאילו מצמצתי, והכל בסדר כאילו שום דבר לא קרה. עכשיו, אני לא בטוחה שזה היה חלום כי: א. זה היה כאילו המשך של העירות (אחד לאחד, אותה הסיטואציה בדיוק! אני זוכרת את הפנס שיש לי בחלון שעליו הסתכלתי שנייה לפני ה"חלום") ולא חלום "מאוד אמיתי" כמו שלעיתים יש. ב. הסתכלתי בשעון ולא חלפו 10 דקות מאז שנכנסתי למיטה ועד לסיום ה"חלום" וממה שאני יודעת חלומות בד"כ מופיעים יותר מאוחר (לאחר הnon-REM). ג. ההרגשה של ההתעוררות לא הייתה זהה לזו של קימה משינה או מחלום רגיל. הייתי לגמרי עירנית בדיוק כמו לפני ה"חלום". אני צריכה להוסיף שהייתי בתקופה לחוצה, לא ישנתי הרבה ולא נחתי מספיק, הגב התחתון ועצם הזנב שלי היו מאוד תפוסים וכואבים (הרגשתי כאילו עוד רגע נתפס לי הגב לגמרי באותו יום) אז אולי זה קשור למערכת העצבים... כמו כן נטלתי את המשחה זובירקס, יכול להיות שהכמות בה השתמשתי בפעם אחת הייתה רבה מדי. אף פעם לא נטלתי סמים מכל סוג. הייתי רוצה לדעת האם זו תופעה שכיחה ומה היא או שאני צריכה ללכת לאיש מקצוע? עוד דבר, לאחר שהתעוררתי, הייתי מאוד חרדה. לא ידעתי מה זה היה והאם זה היה חלום או מציאות, עברו לי הרבה מחשבות בראש. אחרי כמה דקות של לנסות להבין מה היה פה, שטף של מחשבות לא מסודרות, לא קשורות ולא ברורות הציף לי את הראש. עדיין הייתי בשליטה ומודעות, וניסיתי להדוף את המחשבות ולהתרכז אך לא להרבה זמן. מדי פעם וידאתי שאני אכן בשליטה ואני "בסדר" ולא לגמרי איבדתי את האחיזה במציאות, כשהייתי פוקחת את העיניים זה היה נעלם אבל כשניסיתי שוב להירדם זה שוב חזר, אז הנחתי למחשבות לזרום ולקח לי שעתיים להירדם לאחר ה"חלום". שטף המחשבות קרה לי כבר פעמיים בערך (לפני כחודשיים), כשהייתי בתקופה לחוצה ולא הייתי ישנה טוב בלילה- אך הפעם זה הדאיג אותי יותר. אני נורא מפחדת כי זה מזכיר קצת סימפטומים של סכיזופרניה (תהליכי חשיבה) אני ממש רוצה לדעת מה קורה לי ומה אני צריכה לעשות עם זה? בתודה ובברכה, עדי.

שלום פתחתי פורום חדש המיועד לאנשים החיים עם בעיות נפשיות, שיעזור לכם לאתר שותפים לדירה או לחפש דירת שותפים להצטרף אליה או לחפש שותף במטרה לשכור דירה יחד איתו. הנה כתובת הפורום http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=24025

שלום, לפני כשלושה חודשים נותחתי על ידי רופא מקסים ומאז אני מרגישה רע. אני לא מפסיקה לחשוב עליו.זה מכניס אותי לדיכאון.יש לי חבר חמש שנים אך מאז הניתוח המחשבות שלי רק על אותו הרופא.דבר כזה לא קרה לי בעבר ואני כבר לא יודעת מה לעשות.איך אפשר לשכוח אותו? תודה...

שלום עירית, מידת ההצלחה שלי עם נשים לא מספקת אותי.הקלישאה הנודעת אומרת - הכל עניין של גישה... ובכל זאת,יש מחשבה אחת שלא נותנת לי מנוח - מה אני עושה כדי להבדיל האם זה באמת עניין של גישה,או שזו פשוט בעיה של רייטינג נמוך?

תקופה ארוכה לא הצלחתי לשכנע את בעלי לצעוד יחד עימי ולצעוד בכלל. תמיד תרוצים:"עייף, קשה לו, כבד גוף וכו'". הרפייתי. והתחלתי לצעוד לבדי. בתקופה הזאת היה ידידו של בעלי פוגש אותי בזמן ג'וגינג והיה נהנה לפלרטט איתי והיה ממשיך לדרכו לביתו ומעבר לזה לא היה שום דבר בינינו. לפני כחודשיים הצלחתי אחרי תחנונים רבים לשכנע את בעלי לצעוד. לפני מספר ימים, נפגשנו את הגבר ההוא, והגבר הזה פתאום החמיא רק לבעלי ואמר: "כל הכבוד לך, כל הכבוד לך", משום מה הרגשתי אותו רגע כמו ילדה קטנה שגם לה מגיעה קרידיט כי הרי בזכותי הוא צועד, והגבר לא אמר מילה אחת של פרגון כלפי, לדעתי היה צריך לומר:"כל הכבוד לך שהצלחת לשכנע את בעלך לצעוד (הוא יודע שבעלי אדם קשה..) וכל הכבוד לך שאתה הסכמת לצעוד,", כך לדעתי היה צריך לומר. אז נפלט לי מהפה ואמרתי לו: "כל הכבוד לאשתו (הכוונה עלי) ששכנעתי את בעלי לצעוד", והגבר ענה: "כל הכבוד לבעלך שמסכים לצעוד". שאלתי: האם היציאה שלי היתה קטנונית/תינוקית??? האם טוב היה שאגבתי כך כלפי הגבר? מה הוא יכול להבין מהתגובה שהיתה לי??? אודה על תגובתך הכינה ותודה רבה רבה לך.

אני בן 28 סובל מהפרעות קשת וריכוז וכן מ-OCD למדתי 6 קורסים באוני' הפתוחה בהצלחה. קצם ההתקדמות שלי איטי ואני רוצה לעזוב את הלימודים לטובת לימוד מקצוע חשבתי על טכנאות מחשבים בתחום הלינוקס. יש הרבה מכללות פרטיות וצבוריות שמלמדות קורסים במחשבים-אך אני חושש ללמוד שם והייתי מעוניין ללמוד במקום עם מסגרת מצומצמת-גם אם יעלה יותר כסף- האם משהו כאן יכול לכוון אותי או להגיד לי למי אני יכול לפנות ,או מה לעשות?

ערב טוב. אני ובעלי מאז ומתמיד הולכים יחדיו לאירועים בו אנו מוזמנים. ברצוני לעשות צעד שלא עשיתי לעולם: להימנע מלהשתתף באירועים של מספר זוגות ולשלוח את בעלי לבד (למרות שלא נעים לו) לאירועים שלהם. כי כשהם פוגשים אותנו ברחוב, בעלי מקבל את כל הפוקוס, מתייחסים אלי כאילו הייתי אויר מבלי שעשיתי להם כל רע, ניסיתי להיות היוזמת בשיחות וכד', ונותנים לי ההרגשה שעושים טובה שמקשיבים לי, כעין נפנוף, שעושים טובה שאומרים לי שלום, אך עם בעלי הם יותר מפתחים שיחה, כי הוא פטפטן לא קטן ויותר כאילו מתעניין בהם, לי יש צורך עז לקבל מהם תשומת לב מינימלית, שיגלו התעניינות בי, אך הכל לשווא.בעבר הרחוק נתתני לילדיהם שעורים פרטיים ואז כשהיו צריכים אותי ידעו לדבר אלי כל כך יפה, ופרגנו, וחייכו, וברגע שסיימתי לעזור לילדיהם, וכבר לא צריכים אותי, מתנהגים כאילו אני אויר. מאד מאד כואב , וקיבלתי הזמנה לאירועים של ילדיהם, איננ י רוצה לכבדם ולהיות חלק מהשמחה שלהם בכדי שירגישו ואולי יבינו ע:י כך שאני פגועה , והם לא שווים את זה שאטרח ואשתתף בשמחתם. אם יפגשו אותי ברחוב, הוציא את כל הקיטור עליהם והוכיחם, איני רוצה להשפיל את עצמי ולדבר איתם כעת, כי זה כבר שנים התנהגותם קרה אלי מבלי שעשיתי להם כל רע. לכן, אם כל כך מכבדים את בעלי - שבעלי ילך אליהם לבד, אני רוצה להחזיר להם אפיים. מה דעתך, האם לשלוח את בעלי לבד, האם אני עושה צעד נבון שלא משתתפת באירועים שלהם??? תודה על העזרה.

יש לי הצורך? וזה לגטימי לקבל מהם תשומת לב מינימלי.. תראי לי אדם שמוכן לא לקבל טיפת תשומת לב. איזה אדם בעיקר אישה מוכנה שהתעלמו ממנה ושהתייחסו רק לזה שעומד לצידה ואליה יתייחסו כאילו היא עב"מ?????? , האם קשה לתת תשומת לב למספר שניות בלבד, לפחות מתוך נימוס מה עוד שהשקעתי כל כולי בילדים שלהם??? . האם זה יפה בעיניך שברגע שהיו צריכים אותי התנהגו אחרת וברגע שסיימו איתי מתנהגים כאילו לא רואים אותי ממטר?!. יש אנשים היום כפויי טובה שחבל"ז. אולי אני טועה והם לא עושים זאת בכוונה , אך מאחר וזה כבר עניין של שנים התסכול והאכזבה שאני שומרת את זה אצלי בפנים, לא נראה לי הגיוני פתאום להוכיחם. אני רוצה לעורר את תשומת ליבם לכך, בזה שאשלח את בעלי לבד לאירוע ואז אולי ע"י זה אגרום להם לשאול את בעלי או אותי בהזדמנות מה קרה מדוע נמנעתי מלבוא, לתת להם הרגשה לא טובה, נקיפות מצפון ואאיר את עיניהם לכך, ילמדו לקח ויביאו חרטה.

לכל הקוראים בפורומים השונים שלום רב, אנחנו יודעים שאתם בטח מתים מעייפות ואין לכם הרבה כוח (כמונו בדיוק) אבל אני וחולה נוספת החלטנו לעשות מעשה, בבחינת מי שלא עוזר לעצמו גם ה' לא עוזר לו, ולנסות להקים קבוצת תמיכה באיזור המרכז לעזרה הדדית. אנחנו מחפשים חולי נרקולפסיה שהיו מעוניינים ולנסות ולעזור לנו להקים קבוצה שכזו בה נוכל לסייע אחד לשני בעיצות מתן תמיכה וקבלת יחס מכאלו המבינים את מצבנו (שלא כמו בסביבה הרגילה שאיננה יודעת איך לאכול אותנו). הפגישה הראשונה תתקיים בבית של אחת מאיתנו באיזור הרצליה. תאריך ושעה עדיין לא קיימים, ויתווספו בהמשך כאשר תהיה היענות לקריאה זאת. נא הפיצו למי שאתם מכירים ובו ננסה להתקדם ביחד שלב אחד נוסף. בברכת ליל מנוחה וחלקנו כנראה גם בוקר טוב, אלי http://www.tapuz.co.il/communa/userCommunaMsges.asp?Communaid=10261&smsMsg=

שלום, אני אמא לילדה חולת נרקולפסיה. אנו משתמשים בתרופה שעוזרת. מי שמעוניין לשמוע, נא צרו עימי קשר.

באם כבר קיימת קבוצה שכזו, הנני מעוניין מאוד להצטרף

אם קיימת קבוצת תמיכה אשמח להצטרף. אני אם לילד החולה במחלה זו ואנני יודעת כיצד לנהוג איתו.אשמח לקבל הצעות יעול.

מאובחנת כלוקה בנרקולפסיה לא "קלאסית" כיוון שההרדמויות הן לא עמוקות אלא בעיקר "ניקורים"לשניות ספורות, והן קורות אך ורק במצבים "נייחים" גופנית (יכולה לא לישון כלל 24 -36 שעות, לא להרגיש עייפות כלל ולהישאר ערנית לחלוטין כשאני בפעילות פיזית מתמדת).

שלום. אני סטודנט בן 25 וחברתי חיילת בת 20 קרובה לשחרור.אנו בתחילת הקשר. סה"כ די טוב לנו אבל בשיחה שהייתה לי איתה היא טענה שלא טוב לה בחיים והיא לא יודעת למה...ניסיתי לעודד אותה וזה עוזר לרגע אבל נשכח לאחר זמן מה.היא מאוד שקטה ומאוד מאוכזבת מהחיים,תמיד אומרת כמה החיים קשים וכמה היא מודאגת וכמה חששות יש לה לגבי העתיד.עשיתי לה שיחות ארוכות וניסיתי לתת לה דוגמאות מחיי היומיום כהוכחה שהבעיות שלה מזעריות ובכלל אינן קיימות לעומת המון אנשים שיש להם בעיות אמיתיות אך ללא הועיל לזמן הארוך.אני מנסה לשנות את דרך ההסתכלות שלה על החיים מהסיבה שהיא מסתכלת על הכל בתקופה האחרונה בצורה מאוד פסימית למרות שאין לה סיבה,מנסה לגרום לה לראות את חצי הכוס המלאה ולשמוח שאנחנו יחד וכאלה דברים והיא תמיד מסכימה איתי ואומרת שלמרות הכל ולמרות שאני צודק ושדי טוב לה-לא טוב לה... היא מאוד מודאגת לגבי דברים יחסית מזעריים כמו מה היא תעשה לאחר הצבא,ומה יהיה איתה,ועם מי היא תתחתן בסוף היא אדם מאוד חכם ובמקביל מאוד מודאג ומאוד חושב. בעבר היתה לה אהבה נכזבת לפני 8 חודשים וזה מעיב על הקשר שלנו,אני חושש שחלק מהרגשתה נובעת מזה ואיני יודע מה לאמר ומה לעשות,אנחנו עושים דברים נחמדים יחד,מדברים על מה שמציק והכי פתוחים בעולם ועדיין איני מצליח לעזור לה. אני מפחד שהעניין הזה יהרוס לנו את הקשר המצויין שיש לנו כי זה מאכל אותנו לאט לאט ואני כבר לא יודע מה לעשות... אשמח לייעוץ פרקטי :) תודה רבה

למה בחלק מהתרביות האנשיות התאבדות לא נחשב כמשהו רע ואילו ברוב התרבויות שבעיקר מייצג את הקתוליות - יהודות נחשב לרע?

נכון שלא יודעים מה מצפה אבל נדע במוקדם או מאוחר. למשל במקרה של מחלה קשה למה לנסות לדחות את הבלתי נמע ותוך כדי כך לאריך את הסבל. אני במקרה של מחלה חשוכת מרפא מעדיף לקבל מרשם לציאניד וללכת בכבוד מאשר להשאיר את עצמי לרופאים לצורך מחקרהם ונסיון הפאטתי שלהם לנסות לאריך חיי סבל. אז אני שואל מה רע בהמתת חסד חסרת כאב?

תקופה ארוכה אני ובעלי מוזמנים לחברה מסויימת . החברה הזאת לאחרונה מאד איכזבה אותי שהדף צר מלהכיל.... .בעלי, אינו מוכן לנתק את הקשר עמם. הוא ממשיך לפקוד את ביתם בלעדי, ובחברה הזאת כולם באים בלווית נשותיהם. כמה סקרניות גילו התעניינות ושאלו היכן אני, בעלי ענה בתירוץ: "היא עייפה/נחה" וכד'. האם בעתיד, כשיראו שאני כבר לא באה חודשים ובעלי ימשיך עם התירוץ הנ"ל, האם הם יבינו שמאסתי בהם? או התאכזבתי/פגועה מהם??? הרי כמה אפשר להגיד עייפה, ולפני כן לא הייתי עייפה כשבאתי אליהם?!,אני הייתי רוצה שהחברה הזאת תבין שאני שביעה מהם מאד ואיכזבו אותי, גם אני שוקלת אם בכלל להשתתף באירועים של ילדיהם במידה ויזמינו אותנו ולשלוח את בעלי לבד (בעלי לא מרוצה מזה שכל בעל ילך עם האישה והוא ילך לבדו, אך מבין אותי מאד ויתכן ויתרגל לצעד שלי...), מאחר והייתי באה פעם בשבוע עם בעלי אליהם ופתאום זה חודשיים שאני לא באה, האם נראה לך שהם יכולים להבין שזה בגללם, שפשוט נשבר לי מהם????, מה דעתך.

שלום וברכה. א. אני אישה רגישה מאד, שכל הזמן רק מצפה ומצפה מהאנשים ולבסוף מתאכזבת. כמה אפשר עוד להבליג, או להחליק אותה. אני אישה שיודעת לפרגן ולהעריך אנשים, לתת תשומת לב לאנשים, ולעומת זאת אני לא מקבלת זאת מאותם האנשים בחוג. ב. בעלי רחוק מלהיות רגשן (אולי מטבע הדברים בגלל היתו גבר והם בנויים אחרת..) ולכן יותר קל לו בחיים, לא לוקח ללב, לא מצפה מאומה מהאנשים, ולי קשה עם זה מאד כי אני לא רובוט .ניסיתי להיות כמוהו אדישה לבריות = וכלום לא עוזר.. ע"י זה שלא יראו אותי תקופה, אני רוצה לגרום להם להרגיש נקיפות מצפון שיחשבו ש אולי זה בגללם, שירדפו אחרי.., ברגע שיפנו אלי וישאלו מה קרה, אז אני מוכנה לפתוח את הקלפים והוכיחם ,עד אז "רחוק מהעין רחוק מהלב".

שלום רב, אני פונה בבקשה לאינפורמציה, שכן השקעתי מאמצים רבים לשווא וכעת אני עומדת בצומת דרכים רצינית. אני שוקלת לטפל בטכניקה מדהימה אותה למדתי בארץ ובחו"ל, של נשימה-טיפולית, אשר מצאתיה כמספקת מענה מכיל משקם ומחזק הרבה יותר מטיפול פסיכולוגי קלאסי (התנסיתי בכמה כאלה וכאלה). אני בוגרת B.A בפסיכו' בהצטיינות יתרה, עם נסיון התנדבותי רב, אהבה וגישה למקצוע הטיפולי. למרות כל אלה, במשך שנתיים לא התקבלתי לתואר שני בפסיכו' קלינית במגוון מוסדות. התהליך מלווה בתיסכול רב. שאלתי היא: מה החוק אומר לגבי מטפלים אלטרנטיביים? במה מסתכן מטפל ללא רישיון משרד הבריאות (במידה ויש לו ביטוח)? מהן המגבלות העומדות בפני מטפל אלטרנטיבי באופן הפירסום שלו ובשוק המטפלים? האם עומדים בסיכון זה גם פסיכולוגים שאינם קלינים, קלינאים שלא סיימו התמחות, ארט-תרפיסטים? בוגרי מסלול פסיכותרפיה הוליסטית ברידמן? שיטת גרינברג? האם כולם פועלים בנניגוד לחוק? מי בעצם מקבל רישיון לטפל ממשרד הבריאות (מלבד פסיכו' קליני ועו"ס קליני?) אשמח לכל פיסת מידע והכוונה להמשך! תודה וכל טוב, נועה

שלום לכולם אני סטודנט בן 25 וחברתי חיילת לקראת שחרור בת 20. הכרנו לפני שבוע ולאחר 4 ימים היא נפרדה ממני בתואנה שהיא מפחדת לפגוע בי ושהיא לא מוכנה לקשר...לאחר שיחה שהיתה לי איתה סוכם שהיא תיקח את הזמן לחשוב וכך היה... לאחר 4 ימי פרידה היא היא יצרה איתי קשר וקבענו להיפגש,דיברנו על הקשר והיא טענה שהיא מעוניינת בי כי אני אדם טוב בעינייה וכי היא יודעת שאדם כמוני יעשה אותה מאושרת. עם זאת היא טוענת שהאי חוששת שמישהו יפגע בסוף מהסיבה שהיא לא מרגישה את ההתלהבות ההתחלתית שצריכה להיות ככשני אנשים חדשים מכירים... ברצוני לדעת מה יכולה להיות הסיבה לכך?ומה אוכל אני לעשות ע"מ שהיא תתלהב מהקשר?כי אם זה לא יקרה הקשר ידעכך ואני לא רוצה לאבד אותה.היא יקרה לי...

ככל שאני זוכר את עצמי , אני נמצאת בדיכאון , ולצערי דיכאון כרוני וקשה – יותר מדי עמוק , הדיכאון כבר שתק אותי מהחיים , בכלל לא חיה , ... אוקי , אז כך המצב , כל היום אני נמצאת בחדר (כמעט ולא יוצת ) , מזניחה את עצמי בצורה גדולה , כן אפילו בקושי מתקלחת , אוכל הוא הדבר הכי משעמם בחיי ( לפעמים עוברים יומים-שלושה ולא נכנס כלום לפה ) , ממעטת בדיבור ואם מדברת זורקת מילה מפה ומילה משם , ואם יושבת עם המשפחה -כאילו לא איתם- ואם מסתכלת על הטלוויזיה כאילו שאני לא שם , לא יודעת מה הולך , ... אני מרגישה שאני חסרת אונים , אין לי כוח עוד , ממש חסרת ערך , תקווה מזמן איבדתי אותה , אימון כבר זרקתי אותו , ... הכל אפסי בחיים – אין להם שום משמעות , ממש איטים... ויותר על כך , אין יום עובר – אלא מזיקה לעצמי – לא משנה מה ובמה – העיקר להזיק כמו לחתוך , לשפוך משהו חם , לדקור , לשים חומר כימי מרוכז על גופי , נתילת תרופות ללא צורך , מרעיבה את עצמי המון שעות , ... והרשימה פתוחה ... רוב גופי מלא בצלקות ( חתכים וכוויות) – מבנה רזה מאוד (אורך 1.57מ' ומשקל 36 ק"ג ) ... וחוץ מאלא גם כן נסיתי כמה פעמים לשים קץ לחיי ולא הצלחתי , ותמיד מחפשת דרך נוספת כדי להעלם מהעולם הזה מבלי שיידעו ... זה קצת אינפורמציה על מצבי , ושאלתי היא האם ניתן לטפל בהפרעות האלו ואחרות טיפול פסיכולוגי פרטי ללא טיפול תרופתי ?! אני בכלל לא מעוניינת בטיפול תרופתי , אני בטוחה שלא יכולה לעמוד מול הכדורים ( בקיצור אולי יהיה יותר קל לי לקחת אותם בבת אחת וזהו ) ... את האמת הלכתי כמה פעמים בדודים לפסיכיאטרים שונים והם רשמו לי תרופות שונות אבל ... כן, לקחתי אותם בבת אחת , לא יוכלתי ... זה ממש קשה וכנראה בלתי אפשרי ... הבטחתי להם שאפסיק או אפילו אפחית מלפגוע בעצמי אבל נכשלתי בגדול , במקום לצמצמם הגברתי את זה עד כדי אישפוזים וניתוחים ... לא יודעת מה לעשות , נראה לי שאני נמצאת בדילימה : האם לחזור שום לטיפול (פרטי) או להשאר כך ולחפש דרך נוספת לצאת מהחיים ?????!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! המשפחה לא כל כך מודעת למצבי ( נו הוריי כבר בני שבעיים ואני בת 24 והאחים כולם נשואים וגרים רחוק ) , אז רק אני מודעת לבעייתי והרופאים הפסיכיאטרים הפרטים הגרים גם הם ממש רחוק (אני באיזור השרון והם באיזור הדרום או הצפון) , הרופאים שלא מכירים אותים היטה , אפילו שמי האמיתי לא גליתי להם ... הרופאיןם האלה כבר יותר משנה וחצי לא ראיתי אותם ... תודה לכם על כל עזרה

הי, אני לא יודעת מה אנשי המקצוע היו אומרים, כי אני לא מטפלת או פסיכיאטרית. אבל בתור מטופלת: הייתי בעבר במצב מאוד דומה למה שאת מתארת וכן, ניתן לצאת מזה. בעזרת טיפול יצאתי מזה, אני חושבת שסוג הטיפול תלוי באדם ובמה שעוזר לו באופן פרטני, אז לא הכל מתאים לכולם, מה שעזר לי מאוד היה טיפול קוגניטיבי, וטיפול קבוצתי (עם אנשים אחרים שמרגישים כמוני, זה עזר לי מאוד) דרך אגב, את בהחלט יכולה לדבר עם הפסיכיאטר שמטפל בך על מה שקורה עם הכדורים ולקבל כמות קטנה של כדורים בכל פעם. זה לגיטימי וכל מה שחשוב הוא שבהדרגה תרגישי טוב יותר. איך בדיוק עושים את זה תלוי בך ובמי שמטפל בך, זה אינדיבידואלי ואין דרך אחת נכונה לטיפול. אחד מהדברים שבדיעבד הכי פגעו בי בדיכאון היא העובדה שככל שחושבים על משהו יותר זמן כך הוא מתקבע במחשבה ולא מרפה. מאוד עזר לי לצאת מהבית וללכת לטייל לכמה דקות כל יום. למרות שבהתחלה ממש הכרחתי את עצמי. פשוט המשכתי לעשות את זה בלי רצון,ובהדרגה ככל שהדיכאון השתפר כך הגיע גם הרצון לעשות דברים והגיעה ההנאה, למרות שכשהייתי בדיכאון קשה לא העליתי על דעתי שזה אפשרי. אז כן, בהחלט ניתן! דרך אגב,בקשר לפגיעה בעצמך: אפשר לאט לאט להתחזק וללמודלהתגבר על הדחף לעשות את זה, וזה נשאר לטווח הארוך כמו מין נטיה כרונית שאת מודעת אליה אבל לא משתפת אתה פעולה. לפעמים הרצון עולה, ואת לא הולכת אחריו. כמו עם הדיכאון. אבל לא משנה אם מישהו אחר יצא מזה, מה שחשוב הוא מהי הדרך שבה את תוכלי לצאת מזה, כי הכאב שאת מתארת נשמע קשה כלכך. אני שולחת לך הרבה אומץ.

מה שאני אומרת או עושה הביקורת היחידה שאני מקבלת את לא בסדר ואחרכך מתגלגלים הדברים שאני כן בסדר איך יוצאים מזה ואיך מחזקים את האני הפגוע ? האם חשיבה חיובית זו התשובה או לטפל בזה אצל פסיכולוג?

כן כבר המון שנים שהביקורת הזו מוטחת בפניי שאני לא בסדר אני בטיפול אבל קשה מאוד לטפל כי הכל כואב כל כך ומה שאני לא אעשה אני לא בסדר איך משחררים את זה . לא רק ספר אלא צריכה יותר מזה תודה רבה לך עירית

1. מחפש פסכיאטר המתמחה בתחום מחשבות כפיתיות באיזור המרכז 2. האם אומגה 3 יכל להועיל למחשבות כפיתיות- ובאיזה מינון ?

שלום ברצוני לקבל המלצה על פסיכולוג בצפון.אני מחיפה אני מבוטחת במכבי ולכן המטפלים שבחרתי עובדים עם מכבי. תודה מראש

שלום, אני בחורה בשנות ה-30 לחיי. הכרתי לא מכבר גבר מקסים ,וורבלי,אינטליגנט,בוגר. בצירוף מקרים (?)בלתי מוסבר, נעלמו לי פריטים ( דיסק ומוצרי קוסמטיקה - חסרי ערך ) בפעמיים שביקר בביתי. אין לי הוכחה כי הוא "הגנב" , להיפך , באחת הפעמים יצא מביתי בידיים ריקות ( ואז גיליתי שחסרים לי מוצרי הקוסמטיקה ). שאלותיי הן - האם קלפטומנים מודעים למעשיהם. אני מאוד מתלבטת לגבי המשך יחסינו ( נטיית ליבי היא לסיימם על רקע החשדות אולם עצם המחשבה שאני טועה ומפספסת קשר פוטנציאלי נהדר- "מטריפה "אותי ) שאלה נוספת - האם נכון יהיה לחשוף בפניו את חשדותיי ? לתשובתך אודה, אורית.

שלום, אני בת 52, יש לי רשיון נהיגה כ-20 שנה ואני חוששת מלהכנס לאוטו ולנהוג. מה המלצתך? והאם תוכלי להפנות אותי למקומות שאפשר ללמוד איך להשתחרר מהפחד(חיפשתי רבות באינטרנט ולא מצאתי אף פתרון שיוכל לעזור לי). תודה רותי

לקחתי מס' שיעורי נהיגה לאחרונה, והמורה לא רואה שום סיבה שתמנע ממני לנהוג. כמו כן לא עברתי תאונה, אלא רק קיים בי פחד שיקרה משהו שלא תהיה לי שליטה עליו.

יש לי פחד בנהיגה , כל פעם שאני נכנס לרכב זה בשבילי טקס . הראש שלי כל הזמן מרוכז בכביש .. זה תוכנה טובה . אבל זה לא הולך לי בקלות .אני סובל מזה שנים אבל נלחם ולא מותר . אני לוקח כדןר קסנס ספרלקס וחצי כדור אני מודה, שאני בחרדה . אבל זה מקשה על איכות חיי . אבקש עצה אשמח לקבל תגובה תודה .

שמי שענת בת 36. חזרתי לנהוג לאחר 12 שנה בהן לא נהגתי עקב פחד שתקף אותי. לקחתי מספר שעורי נהיגה שלא עזרו לי ועברתי טיפול קוגניטיבי המשלב ביופידבק שגם לא עזר לי. לפני כחצי שנה סיימתי סדנה שנקראת סדנת דרייב של מרכז גוף בתנועה. הסדנה משלבת עבודה בתנועה על הגוף יחד עם עיבודים פסיכולוגיים ויחד עם נהיגה מעשית ברכב. לאחר כ-3 חודשים התחלתי לחזור לנהוג ולהתמודד עם הפחד. היום אני נוהגת לכל מקום ולמדתי להתמודד שוב עם נהיגה ולשים את הפחד שלי בספסל האחורי. אני מאושרת ומאוד גאה בעצמי.

אני ובעלי עובדים מחוץ לבית. מאד כואב לי שבעלי לא מוצא מתוך הרבה שעות של עבודה דקה אחת זמן בשביל לתת לי מעט תשומת לב, להרים אלי טלפון לעבודה, לגלות התעניינות בי, זה חלק מהחיזור , זה חלק מהתשומת לב ועוד. אין לו תמיד לחץ בעבודה וכשאני לוקחת את היוזמה ומרימה אליו טלפון: הוא אומר לי:" תתקשרי אלי רק למקרים דחופים ואת השאר יכולים לדבר בבית", מאד נפגעתי ממשפט זה. רק שאלתי מה נשמע ורציתי להגיד שאני מתגעגעת אליו... וכד'. הוא תמיד נותן לי ההרגשה שהחברים שלו, הסביבה, האנשים במקום העבודה שלו הם במקום הראשון ואני במקום האחרון אצלו. אני נשבעתי לו שיותר לא אצור איתו קשר טלפון למקום עבודתו רק למקרים דחופים ביותר, גם שיבקש זאת. נגמר לי... שהוא יזום ויתקשר אלי. ואיך בבית? לעיתים נותן הרגשה שעושה טובה שמקשיב לי, עסוק בלראות טלביזיה שעות על גבי שעות עד שהולך לישון. מאד עצוב לי, אני נשואה 30 שנה. הוא מבין שזה לא בסדר וטוען שהוא כל כך שקוע בעבודה ובעובדים שלו ששוכח להתקשר אלי ולא עושה זאת בכוונה. האם לקבל תירוץ זה? סימן שאני לא בראש שלו ולא מספיק חשובה לו!!!!!!!! . מוכנה לשמוע עצתך. ותודה רבה.

שלום רב אני בחורה בת 25 מבקשת עזרה דחופה ככל האפשר מאחר ואני לא מכירה או אין בידי את היכולות לממן טיפול פסכולגי ויתרה מכך אני מודעת שאפשר דרך קופות החולים וזה אורך המון זה ואני צריכה לטפל בזה החל מעכשוי ואני כבר מיואשת נורא ואפילו קשה לי אז אתחיל לספר שכך אני נורא לחוצה אבל מאוד לפני כשנתים שהחלה המילחמה בצפון גבר אצלי הלחץ יותר מכך מפלס החרדה גבר בחיי היום יום שלי אני ממתנת את עצמי עם הליכות מידי פעם אבל לא יותר מידי כי הם גרמו לי להרזות ,אבל מוזיקה שקטה ,שנוי בשיגרת החיים תוך עשית דברים בדרך ניחוחה פחות לחוצה מפעם אבל אני עדין לחוצה וזה בגלל שאני בנאדם פצרקיונסטי ורוצה להצליח בכול דבר שרוצה לעשות אם זה לא הולך כמו שאני רוצה אז אני נורא מתוסכלת מאוכזבת ויש לי פחד מכישלון שהושרש לי מהורי שאני לא יכולה לאכזב אותם ואת עצמי אני נורא מפחדת להכשיל ולא לעמוד בדרישה ושלי ושלהם להצליח והיתפרנס בשכר מכובד הורי חשוב לציין אנשים בעלי השכלה בינונית שיש להם שאיפות ממני הן בלימודים והן בכול תחומי החיים אני מרגישה בבית כמו"אמא קטנה" לקחת את כול עניני הבית תחת חסותי מאחר ואבי עבר מחלה קשה ואני רואה את עצמי תומכת לו ועוזרת לכול בני המישפחה מאחר ואני בת בכורה אני רוצה יותר לעזור וכמה שיותר כך שכול הנטל מפונה אלי רק שבזמן האחרון כול הצפיות שלי מעצמי בהקשר לימודים והשגים במישור האישי מאכזבות אותי אני מקידשה את כול כולי למישפחה אין לי שקט נפשי ואני עושה את כול הסידורים בבית קניות, הפניות לאבא שלי ,רציות לכול מקום בגלל הבראותי של אבי שאמור לעבור צינטור בקרוב ואני עוד יותר לחוצה וחוץ מזה בזמן האחרון מרוב כול הלחץ חרדה מתח יש לי התקפי זעם ואני על כול דבר קטן כועסת ומרוגזת ורבה על כול העולם על כול אבם בכפם וחוץ מזה יש לי אני מרגישה שאני מאבדת שליטה וזה נורא קשה לי בבקשה תעזרו לי כואב לי לפגוע באנשים יקרים לי ואף חשובים לי מהתקפי הזעם מפחיד אף פעם לא הייתי כך ואני לא יודעת מה עובר עלי ואך כבר אפשר לטפל בזה?? אני מוכנה להיתכתב איתך ולקבל סיוע לאט לאט בבבקשה תעזרו לי אני לא יכולת כלכלית לממן טיפול פסכולגי יקר או לקבוע תור ולחכות הרבה זמן עד שיטפלו בי אני רוצה כבר מהיום כלים נכונים להתמדדות עם כול המצב הסובך הזה ?? נאמס לי עם התקפי הזעם .? ויתרה כך עם המצבי רוח .? בבבקשה אני מפחדת לאבד שליטה אני אף פעם אבל אף פעם לא הייתי ככה הכול קשה לי

אני כרגע עובדת ומיתכוונת ללמוד בקרוב . כיצד אוכל לחלק בין כולם את הנטל .? וכיצד אפשרי יהיה להרגע ? והאם הטיפים שתתני לי יעזרו לי הרבה? ובכלל בזמן מבחנים אך אפשר להוריד לחץ ביוחד בזמן הבחינה יש לי הפרעות של קשב וריכוז? שמשפיעות לי גם על הלחץ..

כשפגשתי ידיד לשעבר שהיה נוהג בעבר לפלרטט איתי, היום אנו קצת "התקררנו" מכל מיני סיבות. אמש, פגש אותי ברחוב, עשיתי עצמי שלא רואה אותו , וכשהתקרב אלי ולפתע קורה בשמי ואומר לי: "שלומיתוש לא מסתכלת על גברים" (אני בטוחה שזה באירוניה), הגבתי: "בסדר גמור. כך צריך להיות, לא???",(אני הרי נשואה וגם הוא נשוי) הוא נתן טפיחה קלה על כתפי והוסיף: "צודקת. את בסדר גמור". והלך לדרכו. האם נראה לך שזה צורת חיזור? האם עקיצה בגלל שהתעלמתי ממנו? האם סתם הערכה... מה לדעתך תגובתו ותגובתי אומרת לך? תודה על התמיכה.

האם התקף פסיכוטי משמעותו סכיזופרניה? אם לא אז מה ההבדל בין התקף פסיכוטי לסכיזופרניה מה השוני בתסמינים?

רציתי לשתף אתכם בדעתי לאחר חשבון נפש קצר שעשיתי: נפגעי נפש בוחרים לרצות ללמוד יותר מהחברה הנורמלית כי לפי דעתי יש להם בזה הכי פחות קושי,זה נשמע אבסורד אבל זה לא,אצל החברה הנורמלית בגלל שהסדר עדיפויות הוא שונה הם לא מייחסים כזאת חשיבות לנושא הלימודים,לעומת זאת אצל נפגעי הנפש, נמצא אצלם רגש מאוד עמוק לנושא הלימודים,ואם תשאלו כול אחד או לפחות את רובם, הם יגידו לך שהם רוצים או חושבים להיות רופאים,לא פחות ולא יותר.עכשיו אני יסביר את עצמי. בחברה בה אנו חיים קיימים מס' דברים שאנשים רצים אחרים: הבילויים עם חברים,דייטיים כאשר המטרה החשובה ביותר זה לצוא פרטנר לחיים,מציאת עבודה מבוקשת,למידה למקצוע למבוקש, ובכל המקצועות האלו,אנו נפגעי הנפש מוצאים קושי רב, בדברים אלו אנחנו נתונים לחסדיהם של החברה בה אנחנו יוצרים אינטראקציה והקושי עולה מהסיבה הפשוטה - הסטיגמה הנוראית שקיימת בחברה בעולם כולו, וכך פנינו מועדים לנפילה פעם אחר פעם רק בגלל זה. כי אם תחשבו על זה בלימודים שי הכי פחות אפשרויות ליפול ע"י החברה או ליפול בכלל ולכן נפגעי הנפש בוחרים בזה.

שלום, אחי עובר כעת התקף פסיכוטי - ע"פ הסימנים נראה שזו התפרצות של מחלת הסכיזופרניה. התייעצתי עם פסיכיטאר טלפונית והוא המליץ שרופא יבוא לביקור בית. ממה שקראתי באינטרנט לא מומלץ להביא רופא בלי ידיעתו של החולה. האם אכן כך? האם ישנן אופציות אחרות? אחי מסרב בכלל להכיר בכך שיש לא בעיה.

עברתי משבר שני את המשבר הראשון עברתי ויצאתי ממנו עבדתי בעבודה מסודרת וכמעט אושפזתי בשנית עשיתי את כל המאמצים וגייסתי את כל כוחותיי לא לחזור לאותו המשבר שעברתי כיום אני מטופלת במרפאות מבוגרים ונוטלת כדורים פרפנן ודספרידל ההשענות שלי על כדורים מחזירה אותי כל פעם למחשבה שנפשי אינה בריאה משפחתי ובעלי תומכים בי אך בכל פעם מזכירים לי שאיניני כשירה ושאני חולה הלוואי שידעתי איך לחבר את בעלי אליי מחדש מבלי להשען על העבר (הקרוב ,המשבר)אשמח לקבל תגובה תודה נטלי

שלשום היית שוב אצל הקבן והוא המליצ לשלוח אותי לפסכיאטר על קשיי הסתגלות. הוא אומר שהוא רופא דרגה מעליו והוא יכול לעזור לי להכיר בי כאחד עם קשיי הסתגלות ואז אני יוכל לצאת כנראה מהבסיס והתבקיד שבוא אני נמצא. מה אתם אומרים אני חושש קצת ללכת לפסכיאטר עם הוא יתן לי 45/64 נפשי על קשיי הסתגלות ולא ימליץ לי צהיפלט מהתפגיד או מהבסיס זה לא יעזור לי.. מה זה נותן לי עם הוא מכיר בי כחייל עם קשיי הסתגלות יכול להיות לינת בית וקרוב לבית? הוא חייב לתת לי סעיף נפשי על קשיי הסתגלות אני ממש מתלבט עם ללכת..?

בן 28 אין לי חברים ומעולם לא היה לא התחלתי עם בנות אף פעם מיואש מתוסכל ועצבני מאוד שלא קיימתי יחסים עצוב ומתוסכל מזה מאוד בהתחשב בעובדה שתינוקות עם נסיון לא יוצא לבלות לא מצליח להתקדם ללמוד וכו אני בחור רגיל שעבר את כול הצמתים בחיים ולא מצליח לעשות צעדים כדי להשיג דברים מזה 11 חודשים אני לא עובד שרוי בעצבות לא נורמלית אני מפחד כי מצבי הנפשי והכלכלי לא טובים שיחות עם פ ותרו...... לא עזרו מצטער שלקחתי בכלל והתאשפזתי לא מצליח למצוא עבודה בגלל רישום רפואי ביטלו לי מילואים אני מיואש

שלום אני נשואה לבעל ויש לי ילד קטן מאושרת מאוד בחברתם בני חמוד מאוד מבחינה חיצונית אך לא בהגדרה של :"יפה" תמיד כשאני איתו במשחקיות או בגן שעשועים ואני רואה ילדים יפים אני פשוט נשבית ולא מצליחה להוריד את עיניי מהם אני נראית טוב מאוד ולא חסר לי דבר. לא יודעת ממה זה קורה לי...אני ממש אוהבת את בני אך עדיין יש איפשהו בתוכי מין משהוא שקצת חבל לי שהוא לא נולד עם יותר חן למרות שאני ובעלי ממש ממש נראים טוב. להפסיק להסתכל על הילדים היפים זו לא בעיה אך כשאני חוזרת הביתה אני אומרת לעצמי הלוואי ויהיול לי ילדים כאלה וכיו"ב.. מה לעשות?

האם הכוונה ברפורמה שטיפול אצל פסיכולוג כבר לא יעלה מעל 200 ש"ח אלא שקופת חולים תממן את זה?

היום הייתי במיון פסיכאטרי ורשום לי שאובחנתי כ Ajustment Disorder מה זה אומר ? יש לי חרדות וקושי לישון ועוד כמה דברים בגלל מה שאני עובר אבל מה אומר הדבר הזה הפראות.. אילו?

בשנתיים האחרונות אני חשה מעין עצב תמידי, חוסר רצון לצאת/לעשות משהו, ישנה המון ועם זאת עייפה כל הזמן ובגדול פשוט לא מאושרת. פיזית אני בריאה, ניראת טוב, משכילה, עבודה טובה, משפחה וחברים תומכים ובכל זאת.....אני בוכה המון, לפעמים בלי כל סיבה מיוחדת....ראוי לציין שאין לי בן זוג והדבר מטריד אותי מאוד, אבל יש רבים במצבי. אני בת 27, עצמאית מבחינה כלכלית וחיה בנוחות יחסית. לא ברור לי מה השתבש אצלי ואיפה, אבל אשמח לקבל חוות דעת.... הערה נוספת: שקלתי טיפול פסיכולוגי אך אני מעדיפה לדבר על דברים שמטרידים אותי עם חברי ולא עם אדם זר, מה גם שזוהי הוצאה כספית גבוהה לי.

מקווה שלא אלאה אתכם, אך מדובר בהחלט במקרה מיוחד הנמשך כבר מס' שנים ומאד מאד מטריד: רעייתי ואני נישאנו לפני יותר מעשור שנים, תחילתו של הסיפור היא אולי מאז. טרם החתונה (שהתקיימה בחצרם של חמי וחמותי במושב) הייתי מגיע רבות אל בית הורי אשתי, חמותי החליטה (ללא ידיעתי) לרכוש עבורי "לבנים" (תחתונים, גופיות, גרבים) ולרקום עליהם את האותיות הראשונות משמי הפרטי ומשם המשפחה. כל זאת מאחר שהיתה רוצה לכבס עבורי הבגדים ושהם יישארו אצלה או יחזרו אליה לאחר השימוש (זאת כמובן מבלי להודיע לי שכך היא רוצה). אני כמובן השתמשתי, לקחתי את הלבנים לבית הורי, כיבסתי אותם שם, אח"כ החזרתי וחמותי, שהיתה רגישה ל"ריחות", לא אהבה שכך קורים הדברים (רצתה לכבס את הלבנים אצלה במכונה). הדברים התגלגלו, אשתי (שהיתה אז חברתי) גם לא סיפרה לי על רצון חמותי בהיבט הכביסות וכו'. יצא שכחודש לפני החתונה העניינים האלה עלו ככל הנראה לחמותי על הראש ובכעס רב (מצידה) החלטנו לעזוב את הבית ולעבור להתגורר יחדיו בדירה שיועדה לנו בשכירות בעיר הסמוכה. מאז היה קצת שקט, החתונה עברה בשלום אך עם משקעים שנוצרו בין חמי וחמותי לבין הוריי בענייני החתונה - דברים שלא ייחסנו להם חשיבות דאז כי היינו צעירים. גרנו כעשר שנים בדירה שבשכירות המרוחקת כ- 5 ק"מ מבית חמי וחמותי ונולדו לנו 2 ילדים. רעייתי, הקשורה מאד להוריה, היתה מבקרת אותם לא מעט ואף "מתנחלת" שם למספר שעות מדי יום-יומיים. החיים התגלגלו ולפני מספר שנים הזמינו אותנו חמי וחמותי לשיחה וביקשו שנשקול ברצינות לבנות את בית הקבע שלנו אצלם בחצר, כאשר אשתי (הבכורה מבין 3 אחים) תהיה הבת הממשיכה, כנהוג במושבים. מובן ששקלנו היטב ההצעה, כשבצד אחד שמנו ההזדמנויות למול הדברים השליליים במגורים ליד ההורים. מובן שנשקל גם נושא האחים - האח הצעיר של אשתי (הבן היחיד, כאשר יש עוד אחות) היה אמור להיות הבן הממשיך, אך מאחר שלא ידע לשמור על הנכסים והיה בזבזן ופזרן הוחלט כי אשתי היא זו שתמשיך מאחר שחמי אהב (ואוהב) אותי והכיר את הרצינות שלי ויכולתי להחזיק בכספים ונכסים ולשמור על המורשת. החלטנו בלחץ לא קטן בעיקר מצד חמי אך גם בהסכמת חמותי ובעידודה - להתחיל לבנות את ביתנו כ- 50 מטרים מביתם. בנינו ועברנו לגור לידם לפני מספר שנים. עם זאת, לפני כ- 3 שנים התחוור לי מאשתי כי קיימת "בעיה" המטרידה מאד את חמותי כלפיי - היא חושדת בי בכל מיני חשדות משונים של חדירה לביתה, הכתמת המטבח בכתמים שאינם יורדים, פתיחת ארונות ובכללם גם ארון הבגדים בחדר השינה שלה. מובן שדברים אלה חסרי כל שחר וחמותי, הידועה לחמי ולבתי ב"שגעונה" מזה שנים בחשדנות כלפי אנשים, ואכן המציאה כל מיני המצאות משונות נוספות בעניין זה. חמותי טענה בפני חמי ואשתי שהחשדות האלה כלפיי מקננים בתוכה גם כשגרנו בדירה השכורה, אך הרבה פחות מאשר מאז שעברנו לגור בקירבתם. אשתי ציינה בפניי מס' עובדות "מקילות": גם בה ובאחותה חשדה חמותי לפני שהחליטה לחשוד בי - שהן הופכות לה את הבגדים בארון, מוציאות אותם ומכבסות אצלן ומחזירות, מוציאות לה שמפו ומערבבות בחומר אחר וכו'. יצא לי לפגוש את חמותי (כיום בת 70) לשיחה לפני כשנתיים וחצי מעט לפני ראש השנה - ישבנו זה מול זו בחצר והיא גולל הבפניי את "מסכת הדברים" שאותם אני "עושה" כביכול אצלה - אני נדהמתי, אמרתי לה שהדבר האחרון שארצה לעשות הוא לפגוע בה או בחמי וכיצד היא מגיעה בכלל לחשדו חמורים מעין אלה? היא היתה בשלה והתייחסה אליי כאל אחד שכבר ביצע ו"אמור לדעת" על מה היא מדברת. אני כמובן דבקתי בגרסתי ואמרתי שמעולם לא עשיתי ולעולם לא הייתי חושב לעשות לה (ולמעשה גם לחמי) דברים כאלה - אני מכבד ומעריך אותם ומוקיר להם תודה על כך שאנו גרים כאן במושב, למרות הקשיים. עוד אמרתי שיהא זה בבחינת כריתת הענף עליו אני יושב אם בכלל אחלום לעשות דברים כאלה ושאלתי כמובן הכיצד היא הגיעה לידי החלטה/תיאוריה שאני עושה לה כאלה דברים הזכרתי לחמותי את עניין הכביסה המעורבבת עוד מלפני החתונה ואמרתי לה שהייתי מאד צעיר (אכן - הייתי בן 20-21) ומבלי שאמרה לי מה מפריע לה לא יכולתי לדעת. היא טענה שעל כך היא כבר "סלחה" מזמן, אך מאז היא חושבת שאני רוצה להתנקם בה או משהו כזה. היא טענה שהיא חשה בכך שאני לא שוכח את זה. אני כמובן הגבתי בביטול ואמרתי שאין לי כל טינה והבנתי אותה אז בעניין הטירדה של חיים עם חברתי אצלה בבית. כל העת כיבדתי אותה ודיברתי אליה בעדינות ובהסברה רגשנית. חמותי ראתה שאני לא "משתף פעולה" עם התיאוריה שלה, התרגשה, כעסה ועזבה את המקום אל ביתה, מבלי לחזור. אני כמובן ישבתי המום לנוכח הדברים חסרי השחר וכל הזמן תהיתי הכיצד וממתי היא חושדת בי במשהו, ואם לא מדובר בבעיית הביגוד אז מה היא ראתה ש"הדליק אותה". אציין בלב שלם וחפץ כי אין אף אחד בעולם שיוכל להצביע עליי על מעשה רע כלשהו (אולי קצת נסעתי מהר ברכב פה ושם) שעשיתי כלפי מישהו - הכל רק לעזרה אמיתית, הקשבה, דאדה לסובב אותי ורגשנות אישית שאני מפגין כלפי סובביי בבית ובעבודה (תחתיי נמצאים כ- 60 איש). המצב לא היה קל, אשתי וחמי שמעו על "פיצוץ השיחות" ולמעשה "התפוצצו" מכעס על חמותי המסכנה - כיצד היא יכולה לעשות לי את זה ואיזו משוגעת היא וכו'. הלכתי עם חמי לשטח החקלאי כדי לדון במצב, חמי גילה לי מה קורה בבית ומובן שלא תלה בי כל אשמה שהיא. דיברנו על הענקת טיפול לחמותי - הוא אמר שניסו בעבר ולא הצליח. הוא שאל אותי האם אהיה מוכן להבדק ב"מכונת אמת" על מנת להפריך את הטענות של חמותי והשבתי שכמובן, אך מצד שני מדוע עליי להצטדק בכלל? שוחחנו, רעייתי היתה שותפה בכל - חשבנו על עזיבה ומעבר למקום אחר, אני לא ששתי כלל וגם חמי לא רצה לשמוע מזה - זה נראה ככניעה למצב שכלל לא היה, ולכן לא בא בחשבון. יצא לי לדבר עם אשתי רבות בנושא וכל פעם התגלה לי עוד פרט ועוד פרט - עניין אותי מאד כיצד הגיעה חמותי למחשבה המזוויעה שאני אעשה לה כל מיני דברים שכאלה ועל מה בכלל היא ביססה את טענתה: הסתבר שבזמן שהיינו אשתי ואני חברים - כתבתי לה מכתבים (הייתי אז בן 20), חמי וחמותי ביקשו מחברתי את אחד המכתבים ושלחו, ללא הסכמתי כמובן, המכתב לבדיקה של גרפולוג סוג ז' (סליחה על הביטוי) לטובת בדיקה לפני החתונה - לפי דברי אשתי הגרפולוג כמובן הרעיף שבחים אישיים עליי, על התנהגותי ועל אישיותי (זה היה מרבית הניתוח שלו), אך ציין כי אני גם "תחמן" ויכול אולי לנקוט ב"דו-פרצופיות" (משהו שאינני מבין כלל את פישרו - ברצינות). אירוע זה הדליק לי נורה אדומה - חמי חמותי, מבלי לבקש ממני, הוציאה את כתב היד שלי לגרפולוג שמומחיותו אינה ידועה כלל (זה היה סתם חבר של מכר שלהם), וזה כתב אמנם דברים יפים אך בסוף דבריו ציין גם את הדברים שבעיניי חמותי, כך אני מסיק, נראו כנראה התגלמות ה"רוע". אציין כי אני ממש לא מגיע לביקורים אצל חמי וחמותי בשל סיבה זו, אך לא מונע מהילדים ומרעייתי לעשות כן. מדי פעם שחמי קורא לי לעזור לו במחשב - אני קופץ ועולה אליו, מסיים הטיפול בבעיה ויורד בחזרה לביתי. מעבר לנתונים הנ"ל אין בידיי דבר ולא חצי דבר בעניין הסיבה לחשדות הבלתי הגיוניים של חמותי המוטרפת וממתי אלו החלו לעלות. בשנה האחרונה מסתבר שהיא החלה באיזשהו טיפול פסיכולוגי והיא מספרת לפסיכולוגית על כך שהיא "בטוחה" שזה אני שעושה לה הדברים והיא רוצה ש"אפסיק", היא מחפשת כל מיני דרכים לסיים ה"פרשה" איתי וכו'. לפני מס' חודשים שוב הגיע המצב לתסיסה וחמי ואשתי שוב התפוצצו על חמותי בבית. שוחחנו הוא, רעייתי ואני בחוץ על הדשא - אמרתי לו שאולי אמצא מקום עבודה בחו"ל למס' שנים ונשכיר את הבית ע"מ לאפשר מחייה שם בחו"ל. חמי שלל אפשרות זו מכל וכול - הוא הקצין ואמר שאם נעזוב אזי הוא ימכור את המשק ויעבור לגור בתאילנד - יתרחק מכולם ולא ירצה לשמוע מאף אחד. הוא הציע שאשתי תחזור לדבר עם חמותי (היא הפסיקה לדבר איתה למס' שבועות מאז ה"פיצוץ") ותקשיב לה למרות הכל ותתן לה "פורקן" למילים - מתוך הבנה שיש בה "שיגעון" ואנחנו רק צריכים לטפל בה. רעייתי ואני הסכמנו על כך והעניינים חזרו אט אט למסלול (מהו המסלול? היא מדברת עם חמותי, הילדים ממשיכים לקפוץ לבקר, מדי פעם יוצא לי לדבר עם חמותי בטלפון או בחוץ בחצר והכל נראה "בסדר"...). לאחרונה הודיע הבן, אח של אשתי, כי חפץ הוא להתחתן - שמחה וששון קפצה - חתונה בקיץ הקרוב, פסח המתקרב - אווירה טובה ו"טהורה" נסוכה על האזור. אממה - הבוקר הופתעתי כשאני מגלה ליד המחשב מכתב הממוען אליי, ללא בול - אני פותח ורואה מכתב בכתב יד של חמותי המיועד אליי... - המממ... - אני קורא ולהלן הנוסח: "ל- X שלום, אחרי הרבה מאד התלבטויות החלטתי שהגיע הזמן שנדבר ביננו ונבין מה קורה. אני מאד מאד כועסת כבר שנים עליך ואין לי אומץ לעשות את הצעד הזה מסיבה אחת בלבד - אני לא רוצה לעבר את בתי/רעייתך והילדים בעניין - אני מכירה היטב את בתי/רעייתך והיא תיקח את זה מאד מאד קשה וחבל, לכן אני רוצה שניפגש ונדבר פנים אל פנים. פסח מתקרב וגם החתונה של הבן שמאד מאד אני שמחה שזכיתי לכך ולכן כדי לא לשבש את האווירה ואוכל להסתכל לך בעיניים ולהרגיש בטוחה שהעניינים ביננו הסתדרו ונעבור ביחד את החג והחתונה הקרובים. די לעוינות שקיימת ביננו, אני מאד מקווה שתהיה גלוי כלפיי וגם אני כלפיך ובזה תסתיים מסכת האיבה. בבקשה תתקשר ותמצא זמן מתאים לשיחה חשובה זאת. בתודה ובתקווה - חמותך." נו - מה תגידו על זה??? היא לחלוטין משוכנעת שאני "יודע" מה קורה, וה"עוינות" וה"איבה" שקיימת ביננו צריכים להפסק - מה עושים עם זה??? אני אדם שקול, הגיוני - מצד אחד אני לא מערב אף אחד בינתיים במציאת המכתב כי אני רוצה בהחלט לכבד את חמותי, אך מצד שני איך אני אמור להגיב על כך? אני מאד רוצה להפגש ולפתור ה"בעיה" כביכול באופן מוחלט ולא רק לחתונה ולחג המתקרבים... על איזה כיוון אני הולך?: הגנה על שמי הטוב ועל הפצת חשדות לא מבוססים כלפי עצמה ומשפחתי הקרובה ביותר, או שיתוף פעולה ואמירה כביכול "אוקיי - בואי נסיים את זה...". אני איש של אמת ואינני מסוגל לבוא ולשתף פעולה עם שיגעון שכזה - איך מכניסים לאשה בת 70 (אגב היא נראית צעירה יחסית לגילה, מסתובבת ומטפחת גינה, צועדת לספורט וכו') שכל התיאוריה עליה היא בונה במשך שנים לגביי - היא "אור ופרח" - מקווה שתוכלי/תוכלו לשפוך מעט אור והנחייה כי באמת אין לי עם מי להתייעץ בעניין... תודה על ה"הקשבה".

תודה עירית על תשובתך. בהחלט קו המחשבה שלי הוא בדיוק כזה כפי שציינת - אחד שיודע להאזין ולהקשיב, אך בטח ובטח שלא לקחת שום דבר שלא עשיתי על עצמי. השאלה הנשאלת האם אני יכול או צריך לציין משהו בכיוון המחשבה שאני מנסה להוביל, למרות שאולי לא אצליח להוציא אותה מהסרט בו היא חיה: "טרדותייך הן חד-צדדיות לחלוטין ואת רק מנסה לשכנע את עצמך, ללא שום ביסוס עובדתי, להמשיך ולהטיל בי אשם למרות שאני רוצה רק ביחסי משפחה מצויינים, כבוד הדדי ואהבה...". בנוסף: "אני רוצה שיהיה לך, לבעלך ולנו רק טוב כאן ביחד - הנה מגיעה חתונת בנך ואני רוצה שיהיה מאושר וגם שאתם תהיו מאושרים, ומספיק עם החשדנות הזו בכל הקשור בי ובסביבה - אני רוצה שנחייה זה לצד זה בטוב, נעזור זה לזה - מה שקורה כאן רק גורם להיפך מהרצוי..." האם אפשר ללכת בכיוונים האלו? בכל מקרה - היא ביקשה (כפי שקראת מהציטטה ממכתבה) שלא אספר לאשתי - אשתי הרי יודעת מה קורה והרי סיפרה לי לא מעט במשך הזמן. גם אחותה של אשתי יודעת על הסיפור במקצת - אין אצלנו סודות בעניין זה. אני דוגל לא רק לספר לה, אלא גם לעוד גורמי משפחה (אני יודע שגיסי - בעלה של אחות אשתי, וכן הוריו המיודדים מאד עם חמי וחמותי, לא יודעים כלום מאירוע זה) - השאלה האם הידיעה שלה שהם גם עלולים לדעת תוריד אותה סופית מהפרשה או שתגרום רק להיפך? האם לערב בשיחתי איתה גם את עניין ילדינו - נכדיה, כלומר: "אילו היתה לי כוונה כלשהי לפגוע ביחסים ביננו בצורה כפי שאת מתארת על איבה ועוינות - הייתי כבר מזמן מטיל מגבלות חמורות על הילדים ועל אשתי ומונע מהם לראותך - אך חס וחלילה - מעולם לא מנעתי ורק עודדתי אותם ללכת לבקרך ולשאול בשלומך כשאינך חשה בטוב וסתם לקפוץ אלייך לביקורים (לפחות בזמן שאני נמצא פיזית בבית)". אני חושב שרשמתי מספיק כיוונים - אשמח באם "תאשרי" או "תשללי" כיוון זה או אחר - זה באמת יעזור לי בעניין. בכל מקרה טרם יצרתי עימה קשר בעניין המכתב - אני מתכוון לעשות זאת רק כשהיא תהיה לבדה ולא עם בעלה. אודה לתגובתך.

קישורים ממומנים שלום רב, אנוכי בת 18 כמעט,ואני עושה תמיד השואוות,חשוב לי להיות מבין "ההכי". בתקופה חברתי הטובה (שאני בקשר מעולה איתה ) ואני ועוד מישהי מהצד ,הקשר בין שלושתינו התחזק,אך שמתי לב שלי מפריע כאשר צומת הלב עוברת בעיקר לחברתי, מזכיר פחד נטישה למרות שלא הייתי מגדירה את עצמי בעלת פחד נטישה,כיון שאני מאד עצמית. אני לא אוהבת ההרגשה הזו,וזה אף מזכיר קנאה,ולא מתאים לי להיות בסרט הזה. מה עלי לעשות?איך לשנות את דפוס המחשבה המוטע הזה ? בתודה מראש, מחכה לתשובתך

שבוע מבורך!!! תודה רבה על התשובה המועילה. ודימה לעבודה,לא?! באמת תודה רבה... יהודית

בתנו בת ה-12 אובחנה לאחרונה כבעלת ההפרעה הנ"ל. החלה טיפול תרופתי ופסיכולוגי. לעיתים טוענת כי המחשבות הרעות "כאילו" מדברות אליה - הפסיכולוגית הציגה בפנינו כי זוהי תופעה ידועה וקשה במיוחד עד שהטיפול המשולב יתן אותותיו. האמנם?

שלום, אני בת 27 וכל כמה חודשים אני עוברת התקף חרדה לאחר שפוגעים בי, מטיחים בי עלבונות או שמפעילים עליי לחץ. ההתקף מתבטא בתחושת מחנק, נשימות מואצות בקול רם ובכי. אין לי יכולת כלכלית לפנות לפסיכולוג ולכן אני רוצה דרך האתר לדעת מה לעשות כדי שההתקפים לא יחזרו. תודה ויום טוב, נירית

ערב טוב. מספר זוגות הגרים בקרב ביתי משום מה מבלי שעשיתי להם דבר רע הם משתדלים להתעלם ממני משום מה ואני דווקא תמיד מתייחסת אליהם. אבל כשהנכדים במקרה עומדים לצידי, אז פתאום הם מתקרבים אלי ומכירים אותי אבל כמובן שמתייחסים רק לנכדים, כי הם מאד מושכים,,, זה ברור לי למה.... . האם זה מונע מהם לכבדני, לברך אותי לשלום או לגלות התעניינות כלשהי כלפי? מדוע מתייחסים אלי כאל אויר ולא עשיתי להם כל רע. אני חשבתי לעצמי,שמהיום והלאה במקרה ויזמינו אותי ואת בעלי לאירועים שלהם, פשוט לא אלך, אם בלעי ירצה לכבדם - לא אמצע זאת ממנו. כי לא יתכן שכל הזמן קרירים אלי ופתאום להשתתף באירוע שלהם, זה לא הולך ביחד.... מסכימה איתי? החלטתי : להימנע מתלהשתתף באירועים שלהם כשהוזמן. מה דעתך??? ותודה רבה.

אמי בשנות החמישים לחייה מאז ומתמיד היתה טיפוס נקי. נקי זה אומר לרחוץ ידיים עם סבון כשמגיעים הביתה. וגם כשהיא נוגעת בדלת הבית. או אחרי שהיא שוטפת כלים. או נוגעת בחלון. או בדלת של המרפסת. נקי זה אומר לנגב עם סמרטוט כל דבר שנכנס הביתה (ספר, דיסק). וגם שהיא פוחדת שנמלים יגיעו אם המטבח יהיה טיפה מלוכלכך. (טיפה מלוכלך- למשל אם תיפול חתיכת אורז קטנה על הרצפה חובה לחפש אותה עד שמוצאים). באופן כללי היא טיפוס חרדתי- לא לסוע לא ללכת להזהר שם להזהר פה... (לא בצורה מטורפת אבל בצורה מוגזמת בהחלט). היא גם תמיד נועלת את הדלת שוב ושוב, בודקת שהגז סגור... העניין הוא מעבר להרגלים שלה עם עצמה- היא מנסה לכפות אותם גם עלי (הורי פרודים, אני נמצא בבית בסופי שבוע). לאחרונה נרגעה קצת בעקבות שיחה שעשיתי לה, אבל עדיין העניין מעייף ומקשה מאוד. זה קשה להביא אורחים ככה- כי אסור להם לגעת פה להכנס לשם לדרוך עם נעליים וכו'... זה קשה לבשל כי צריך לדאוג שהמטבח יהיה טיפ טופ אח"כ... ובעיקר קשה לי לחשוב מה גורם לטיפוס רציונלי כמוה לחשוב כאלו שטויות?! עם זאת יש לציין כי היא אשה אינטליגנטית מאוד, מצליחה בעבודה מאוד, ביצירת קשרים חברתיים ובכלל היא אמא נפלאה בהחלט, רק נקייה מדי... כשאני מנסה לדבר איתה על כך אני מבין כי היא רואה בכך עניין נורמלי לגמרי- טוב לה ככה, וזהו זה. עלי לציין כי היא באה ממשפחה נקייה מאוד, וייתכן כי פשוט הפנימה את ההתנהגות הזו קצת עמוק מדי... האם זה המצב ויש לקבלו כפי שהוא, או שייתכן שיש לה בעיה כפייתית כלשהי? (ocd, ocpd?) תודה

הכוונות שלי הן לא לכפות עליה שום דבר, רק לעזור לה במידה והיא סובלת ולהקל את חיי שנינו. עם זאת אני שמח שאת חושבת שהמצב לא חמור כ"כ ושאין יותר מדי מה 'לחפור' בזה. אבל חשוב לי לדעת דבר כלשהו לגבי עצמי- יש לי סגנון מחשבה כפייתי במקצת. בנעוריי (בן 20 כיום) המוקדמים סבלתי ממחשבות כפייתיות של התניה ('אם אעשה ככה יהיה ככה'), שחלפו אחריי כמעט שנה. היו כמה שנים שקטות ולפני שנתיים התחלתי לסבול ממחשבות כפייתיות (בנושא סטייה מסוימת, לא כ"כ רוצה להכנס לזה אבל אני מניח שאת יודעת פחות או יותר מה סגנון המחשבות), שחלפו רק כאשר באופן אקראי קראתי שלאנשים עם ocd יש לפעמים תסמין כזה. כרגע אני בתקופה שקטה. ובכל זאת יש איזה חשש שקשה לי להרפות ממנו- האם יש לי סיכון גבוה יותר מלאחרים לפתח ocd? (ברור לי שאי אפשר אף פעם לחתום לאף אחד, ובכל זאת הדבר מטריד אותי). האם יש מה לעשות כדי למנוע את התופעה?

ביתי בת ה-13 החלה לפתח מחשבות טורדניות בנושא אלוהים ומלאכים. הנושא "תוקע" אותה לא מעט ולעיתים לשעות (אם כי כמעט תמיד רק בבית) .חוששת מעונש על פגיעה באלוהים וכו' (אנו חילונים יש לציין) . על פניו בבית הספר לא מבחינים בדבר. הנושא מקשה עליה את הלבוש, כניסה הביתה ,למיטה ורחצה ופגע גם ביחסיה עם חברותיה . הנ"ל מסרבת בתוקף להגיע לטיפול וטוענת שתוכל לטפל בכך עצמאית ...אך אנו בספק כמובן .שוחחנו איתה ארוכות (הנ"ל פיקחית במיוחד ומתנסחת באופן רהוט ) תוך הבעת יאוש ותוך נסיון לשכנעא אותה להתעלם מהחששות אך ללא הועיל . האם לקחת אותה בכוח לאבחון וטיפול? אודה לחוו"ד

שלום לך עירית .. אני גבר בן 27 יש לי חברה בת 22 כבר 8 חודשים ביחד ואנחנו ממש מסתדרים מבחינת הבנה ראיה לעתיד וכל הקשור לנו ...היא בחורה מאוד חכמה ממש קלילה שאין לה דרישות קשות תמיד מנסה להבין מזה שהעבודה שלי קשה ואנחנו מתראים פעמיים בשבוע פשוט היא בחורה זהב ... רק הבעיה שלי איתה זה שיש משהו אצלי בפנים שתמיד דוחה אותי ממנה מין הרגשה כזאת מוזרה ששולטת רוב הזמן במחשבות שלי ..אין לי את הגעגועים החמים כלפיה ..אין לי את ההרגשה של פרפרים בבטן כשאנחנו מתראים פשוט מוזר... אבל כשהיתה לי אהבה ראשונה זה היה אצלי.. ואיתה אני רוצה שזה יהיה אבל לא הולך ..מה אני עושה בבקשה תנסי לכוון אותה לפתרון על שהוא ...

היי כיצד אוכל להפסיק עם זה?כבר הגעתי למצב שאני מאבד שעות שינה ותאמינו לי שאני מרגיש רע עם זה אבל נהייתי מכור לזה... איך מפסיקים?

אני אישית מחבבת גבר מסויים הגר לידי. כשראיתי אותו הבא מולי- הוא צעד עם ראש מושפל עד שהתקרב אלי, וכשהתקרב אלי אמרתי לו "בוקר טוב" עם חיוך קל, הוא ענה לי "בוקר מצויין" בקול עם חיוך מפה לאוזן , הביט בי לעינים, לפה, לחזה וחלף לדרכו. א. מדוע איך שקלט אותי מולו הוא לא הישיר מבט אלא הלך לכוון שלי עם ראש מורכן, ואחר ענה לי "בוקר מצויין",? . מה בכלליות (מבלי להכיר מקרוב אותנו...) יש לך לומר על תיאורי.? (יש המבינים שפת גוף...). תודה רבה.

שלום. אם חוויתי במשך שנתיים+ מחשבות כפייתיות ופולשניות בנושא כלשהו, אשר גרמו לי לא מעט חרדה, ומשהבנתי שאני איני היחיד בעולם שסובל מהן, ושאלו מחשבות כפייתיות ולא סטייה, (באופן אקראי קראתי על הבעיה) הן פחתו, האם יש סיכוי שישובו, ושזהו דפוס חשיבה כלשהו, או שזוהי בעיה שעברה ואין לייחס לה יותר מדי חשיבות? תודה רבה

שלום לכולם, זהו נושא הפוסט. מוזמנים להיכנס ולחוות דעה. http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE בברכה, צביאל

אני בגיל 34.5 ומרגיש שהחיים עוברים על פניו לא משמעות ולא תוכן. כאילו אין לי למה לצפות יותר. לא מרגיש תקווה יותר. כול מה שנסיתי לעשות בעבר נכשל כשלון חרוץ ולמעשה כמעט ואין לי משהו להגיד שהשגתי למאת ששרדתי כול כך הרבה זמן. לאחר כתבת הרחמיים העצמיים הלוו. אני חושב שיש לי קרמה מאוד רעה. כאילו איזה כוח דוחף אותי להכשל. למשעה היום אני חושב שהשם שלי שניתן על משהו שמת בחוף לארץ. האדם שמת לא היה קרוב למשפחה בשום אופן. פשוט לא היה לאדם ילדים אז אשתו בקשה מאמא שלי לקרוא לי על שמו. אולי לא פה המקום לכתוב על זה אבל אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל בקטע המיסטי.

אני לא צעירה ולא זקנה , מיזה שנה פוטרתי מעבודתי, ולפתע מצאתי עבודה שרק יכולתי לחלום עליה, התקבלתי לעבודה, מסופקת מעל ומעבר בעבודה ובתנאים שנתנו לי. אינני יודעת אם זה נורמלי, ומתי זה יחלוף?: מאז שהתקבלתי לעבודה, קשה לי להירדם בלילה, מרגישה עייפות עד בחילות, בבוקר הקימה קשה מאחר והתרגלתי תקופה ארוכה להתעורר מאוחר יותר, חוזרת מעבודתי תשושה פיזית ונפשית אך מסופקת עד מאד, ומצד שני אין לי את הכוחות לעשות דבר מה בבית, כאילו הגוף והנפש בוגדים בי. קיבלתי עבודה בטפול בתאומים פגים בני יומם במשרה מלאה. תמיד רציתי בעבודה כזאת ויש לי ניסיון עשיר מאד עם תאומים , ובעבר היה לי משפחתון. מה קורה איתי??? תודה רבה.

זוג בגילאי ה-50 הגרים לידי, לעיתים מדברים איתנו (אולי מתוך נימוס, לא יודעת...), הגבר יותר מדבר עם בעלי, ולי דוקא תמיד נעים לי לדבר איתם, הם אנשים מאד נחמדים כלפי חוץ. אני דבר אחד לא מבינה, מדוע כשנולדים להם נכדים, אני תמיד מתקרבת לגבר אפילו בפורום מלא אנשים המכירם אותנו מקרוב, לוחצת לו יד למזל טוב ושמחה בשמחתו, (אבל לציין שכשהוא פוגש את בעלי הוא כן מאחל לו מזל טוב), וכשלי נולדים נכדים, הוא לא ניגש אלי לאחל לי מזל טוב, ויותר מיזה אני טורחת להרים טלפון לאשתו לאחל גם לה מזל טוב, ומהצד השני של הקו אני מרגישה שהוא שמחה מאד ומרוגשת לשמוע את קולי ואת איחולי... . אך מדוע בעלה לא טורח להתקרב אלי בעיקר כשהוא ליד כל האנשים המכירים אותנו מקרוב, ולא לוחץ את ידי ומברך אותי למזל טוב, מדוע אין את אותו הפידבק כלפי? גם אשתו אינה מחזירה לי טלפון לברכני. אני לא עשיתי להם שום דבר רע , אני מצפה ליחס הדדי מהאנשים. מדוע זה צריך להיות תמיד חד כוון? איני יודעת כבר מה לעשות? א. חשבתי שמהיום והלאה לההתנהג כמותם ולהתעלם מהם לחלוטין. ב. אולי כדאי להזמין את האישה לביתי וללבן מדוע הם מתנהגים אלי כך?, אבל מצד שני זה יראה שאני משפילה את כבודי ומתחננת שהתייחסו אלי, בשעה שבעבר הרחוק ביקשתי והזמנתי אותה אלי והיא כל הזמן התחמקה בתירוצים, שעסוקה מאד, אך לדעתי אם כל כך רוצים יכולים למצוא את העיתוי הנכון ולבוא לכמה דקות. בשורה התחתונה: אם בעלה כשפגש את בעלי ואמר לו מזל טוב זה פותר אותי מלאחל לי כשהוא פוגש אותי בנפרד????. לי פשוט נשבר להיות נחמדה לאנשים שלא יודעים לתת יחס הדדי. מה גורם לאנשים להתנהגך כך אם לא עשיתי להם כל רע ואיך לדעתך לנהוג???? תוד הרבה.

היי השבוע הלכתי לשיחה ראשונה אצל פסיכולוג קליני בגלל מחשבות כפייתיות(ocd)האם אני מסכן את רישיון הנהיגה שלי בגלל שאני הולך לטיפול ומספר לו על ההפרעה הנפשית או שאין קשר כי הרישיון נהיגה שלי חשוב יותר מכל דבר אחר!תודה אשמח אם תסבירי לי על שאלתי תודה.