פורום שווה לכל נפש

היי השבוע הלכתי לשיחה ראשונה אצל פסיכולוג קליני בגלל מחשבות כפייתיות(ocd)האם אני מסכן את רישיון הנהיגה שלי בגלל שאני הולך לטיפול ומספר לו על ההפרעה הנפשית או שאין קשר כי הרישיון נהיגה שלי חשוב יותר מכל דבר אחר!תודה אשמח אם תסבירי לי על שאלתי תודה.

שלום! אני נפגע נפש, השתחררתי מאשפוז לפני שנה וחצי, לפני שנה נכנסתי למסגרת שיקום ועכשיו אני בתהליכי סיום של בגרות במקצוע ספרות.המטרה של הקורס לברר את היכולת שלי בצורה כללית מאוד כי אמנם אני עדיין בשלבי שיקום התחלתיים ולעבוד עם אנשים בריאים זה,אין מה לעשות זה קשה. בסוף פברואר אני יוצא לקורס מטעם השיקום שנקרא פרויקט אפיק,מטרתו לרכוש מיומנויות למידה ואחרי ב"ה אני ילך לכיוון קורס מקצועי במחשבים,משהו שאני אוהב , אני יכול להגיד שמגיל קטן אני מתעסק עם מחשבים וגם בתחום המחשבים יש המון אפשרויות קידום.רציתי לדעת מה את חושבת, מה אנשים פה חושבים האם זה מתקבל על הדעת, האם זה נשמע טוב. יש לציין שמצאו לי את התרופה די מהר ואני כבר מאוזן כמעט לחלוטין.תמיד יש אפשרות של יותר.

למה סגרו את: "שיקום לנפגעי נפש"

ישנה אישה הגרה בקרבת ביתי, יש לנו כימיה אדירה. ברחוב שאני נפגשות, נהנות לפטפט, אישה נעימה ואני נהנית מאד להיות בחברתה. גם מעבר לקו , כשאני מדברת איתה לעיתים רחוקות בטלפון, היא נותנת צעקה של התלהבות וחיוך כאילו התגעגעה אלי, ושמחה לשמוע את קולי ומשתמשת בשם:"שרהלה", מבטיחה מידי פעם לבוא- והבן אדם לא בא. וזה קרה מספר פעמים שהזמנתי אותה, הבטיחה לבוא - ואינה באה. נכון, שהיא אדם עסוק, אבל שכל כך רוצים, מוצאים את הזמן לבוא ולרצות אותי. איך יתכן כשהיא שומעת את קולי מעבר לקו, מגלה התלהבות יתר, ברחוב , כשפוגשת אותי, קרה לא פעם שאני חוטפת נשיקה פתאומית ממנה, אך אין לי הסבר מדוע אינה מתקרבת יותר, מעולם לא יזמה שיחת טלפון, אלא רק אני, גם אינה באה אלי למרות שמבטיחה. האם יתכן והיא שחקנית? האם יש מקרים כאלה שאנשים "נחמדים מאד" ומצד שני תופסים מרחק? מה זה אומר ואיך אדע אם היא באמת מחבבת אותי ושלא תשלה את עצמי, האם עצם זה שלא מקיימת הבטחתה לבוא, האם עדיף לתפוס מרחק גדול ממנה, האם להראות לה קשיחות? , כי אני אוכזבתי לא פעם ממנה שלא מקיימת הבטחתה ובאה, וכך ברחוב ובטלפון מדברת כאילו חברה הכי טובה. אולי את יכולה להסביר את התופעה הזאת ואיך לנהוג עם אחת כזאת, אולי היא באמת שחקנית גדולה.??? למרות ששנינו לא מכירות אותה לעומק, לפי מה שכתבתי, מה נראה לך? תודה.

שרה שלום, סליחה, אני לא אשת מקצוע אבל רציתי לענות לך מניסיון אישי, כי יש לי ידיד קרוב שמתנהג בדיוק כמו השכנה שלך! הוא איש מקסים, רגיש ואוהב, וכשהוא נמצא איתך הוא איתך ב-100%: הוא מראה לך את החיבה שהוא מרגיש כלפיך עד הסוף. אבל ברגע שהוא מסתובב והולך, הוא לא יוצר קשר ולא מופיע אם קבענו לבלות ביחד. אני לא יודעת למה הוא מתנהג ככה, זה בהחלט קצת מוזר, ואני לא יודעת אם זה נובע מחוסר ביטחון עצמי או אולי מקושי עם מחויבות, או מעשרות דברים שקורים בחיים שלו ואין לי עליהם מושג. אבל זה הקושי שלו עם עצמו, לא שלי, לכן עם השנים למדתי פשוט לאהוב את מה שכן יש בינינו, ולא להיפגע ממנו. זה קשה קצת, כי זה אומר שמבחינה מסוימת גם אין קירבה גדולה בינינו - לא גדולה כמו שהייתי רוצה, כי כשהוא נוכח הוא באמת אדם מקסים. אבל, למדתי להנות מחברתו כשהוא כן מופיע, ולהשאיר את זה כך. זה כנראה כל מה שהוא רוצה לתת לקשר בינינו, לכן אני מכבדת את זה. אני מקווה שההתנסות האישית שלי תעזור לך, אולי במעט.

תחילה, תודה על תגובתך. קשה לי אישית לקבל זאת, כי זה נותן לי להבין עד כמה אנשים צבועים. כי אם אדם מחבב מישהו או מישהי, לא אמור לחבב אותו רק שפוגש אותו ברחוב, הוא אמור להרים אליו טלפון, לבקר בביתו, יוצרים איכשהו קשר. אם יש להם ארועים, אני אפילו טורחת להרים אליהם טלפון הביתה ולברכם, אבל כשזה קורה ההיפך (אם אצלי האירוע) אני לא מקבלת יחס דומה. רק אם יפגשו אותי פנים אל פנים, אז מתוך נימוס יראו עד כמה הם שמחים לראותי או שמחים בשמחתי, יש פה סתירה. לי נראה שכל העולם במה. ואנשים רק דואגים לעצמם וסתם אינטרסנטים.

כשהייתי בן 17 ואכלתי את אחת האכזבות בחיים... בא הרופא ואמר למה את עצוב כול החחים לפניך. כצבא החליט לא לגייס וכתוצאה מכלך נלקח הרשיון הנהיגה - בא הפקיד הקטן למה אתה עצצוב כול החיים לפניך. כשהייתי בגיך העשרים המקודמות והתחושה שלא מוצאים את מקומי בחיים ורודפים אחר אשליה מסוכנת.... בא השוטר , פקיד משרד ועוד אנשים מהסביבה - למה אתה עצוב - כול החיים לפניך... עברו עוד כמה שנים ועדין אותה תחושה ועכשיו השקיעה באה לפני שהשמש זרחה - אני כבר לא צעיר אבל עדין יש כאלה שאומרים - כול החיים לפניך. מצטער שלא חשתי שהחיים לפני אלה הרגשתי שאני לקראת הסוף. אבל לא היה אומץ וחוסר התועל בקיום ממשיך. איך מקבלים אומץ לעשות את המעשה הנדרש ולסיים הכול בכבוד כמו בסמראי יפני... זאת לא אדע מה שנאר זה לחיות חיים ללא תועלת לעצמי ולאחרים. ואולי יש לשקול המתת חסד של הבלתי תורמים לעצמם והסביבה המדינה והעם.

שהחלש מת וחזק שורד ומי שחלש סובל עם לא עוזרים לא למות. ומסכנה מהחיים שלי זה כך. אצל חיות זה שקוף אצל בני אדם זה קצת יותר מסובך. אבל רואים זאת. יש אנשים שמתים בחוץ מקור ויש אנשים שחיים כמו קיסרים והפתעה תמיד חיה כך האנשות. ועם חושב שהתקדמנו ואנחו כבר לא חיות - זאת אשליה שנובאת מיומרה מהפסוק שמותר האדם מהבהמה. חוקי הטבע עובדים גם על בני אדם.

הולך לפגוע בנכים ככל ונפגעי נפש בפרט. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3494865,00.html לי לא משנה מה אומר שאול "פון" מופז אבל התגובה של כותבי התגוובות נותן הרגשה שאני חי בגרמניה של שנות השלושים. אבי עכשיו שוקל ברצינות להתנצר - אני חש שמרגישים שרוצים להוציא אותי מהעם היהודי בגלל שאני דפוק.(השלב הבא איתנזיה) אז מה נשאר לי זה לשנוא בחזרה. אולי גם לאמץ חשיבה אנטישמית? לא יודע מה לעשות?

זאת סנקציה אזרחית מתוך שרירות לב או מלכוד 22. ושוב מה זה בדיוק משתמט. יש ניפקד ויש עריק. אין משתמט לפי החוק. אז יש חרדים - שלהם יש כוח פוליטי די חזק.(אז הם לא מקבלים סנקציות אזרחיות) לגבי הציבור האחר שלא מוגייס - אני יכול להגיד שבצדק... לא מוסיף עוד כי אולי יהיו אנשים שיפגעו. ויש את האר שאני נמנה אליהם בגלל סיבות אישיות. אני מוכר על ידי השלטון כנכה נפש - הרבה מתיחחסים אלי כרמאי ונוכל. ולמה אני חושב משרד האוצר עומד מאחורי זה. מטרתו זה לחסוך כסף על חשבון מגוון ציבורים במדינה. וכדי להצליח יש ליצור תעומלה ודעת קהל. אני לא יודע כמה נפגעי נפש יש במדינה שמקבלים קצבה. אבל האוצר עושה חישובים כמה כסף יחסכו עם למשל קצבת נכה שזה 2000 שקל כפול 12 כפול כול נפגעי הנפש אם אלה יעלמו מכול מיני סיבות. 2000*12*X=Y Y מציין את מספר מקבלי הקצבה. את יודעת צריך לקלוט את הלך הרוח ואפילו את מנהלת הפורום טיפה נגועה בדעות קדמות(המושג משתמט) ואם יש מחדלים במערך הנפשי של צה"ל אז קודם כול צריך לבדוק את עובדיו ומנהליו. אם הם שחררו אנשים בגלל מחדל או בכוונת תחילה.(המחשבה הזאת עלתה לי לאחר שאיזה קב"ן ניסה ליצור קשר אם אירן - אדם מושחט ביותר.) וכן גם במערך האזרחי יש ריקבון ושחיטות - אז לפני שפונים לאנשים שוחחרו מצה"ל שיבדקו את אלה ששחחרו. יש לזכור שדת קהל שלילית יוצרת מעשיים עוד יותר שליליים כלפי אוכלסיית היעד. כולם יודעם איך השואה ומלחמת העולם 2 נגמרה. אבל החוכמה זה לדעת מתי זה מתחיל. והרגשתי שזה מתחיל עכשיו כלפי אוכלסיית היעד.(הבלתי ראויים לחיים - לפי טרמנולגיה מסויימת או לפי טרמנולגיה הישראלית פרזיט וטפיל!) אז בהחלט יש להרבה אנשים לדאוג - אולי להתנצר יעזור לצמצם את הרדיפה ששעוד מעט אני אחוש. ואם בכול זאת ירדפו אותי אז אני יכול לקבל הגנה של דת חזקה ביותר. אני מתיל לחוש שזרקו אותי מהצבא לאחר מכן זרקו אותי מהאזרחות ועכשיו יש תעמולה כדי לזרוק אותי החוצה - אולי גם מהחיים.

עירית שלום, אני סטודנטית שנה ראשונה למקצוע ממדעי החברה, בת 21. אני מאובחנת כלקויות למידה וזכאית לתוספת זמן בבחינות. הקושי שאני מרגישה בלימודים כיום אינו שונה מבעבר- שעות רבות ללימודים והכנת ש.ב שחורגים פי כמה (אולי פי 2) מאצל בנאדם שתחושת הזמן שחולף מדכאת אותו פחות. קשה לי, אפילו מאוד, וזה מצריך ממני להמשיך ללמוד עד שעות מאוחרות. אני משולבת במלגות חונכות של פרח ואחת נוספת בסגנון והדבר מעיק עליי עוד יותר. החלטתי להיות מעורבת בעשייה כזו בגלל הכסף שאני זקוקה לו- למחייה (ההורים שלי למזלי משלמים לי על הלימודים, אבל לא מעבר), וגם בגלל הידיעה ששנה זו נחשבת קלה ופחות לחוצה מאחרות, ויש לי החשש שלא אספיק להתרגל ללחץ העתיד אם לא "אעמיס" על עצמי. כתוצאה מכל המצב הזה אני ישנה מאוחר מאוד, ומתפקדת באופן מלא כמעט, אבל בקושי רב. אני תוהה אם המחסור בשינה גורם לי להיות עצבנית וחסרת שקט הרבה יותר מהרגיל. אני מרגישה את העומס ואת הלחץ ממש באופן פיזי על איזור הלב. הכי כואב שלאחרים קל יותר, אולי יש מצבים שלא, ונכון שיש מצבים קשים יותר אבל ביודעי שיכולת התפיסה והלמידה אצל אחרים מהירה בהרבה אני נכנסת מעט לדיכאון, במיוחד לאור העובדה שאני צריכה להספיק ולהספיק כל פעם מטלות חדשות ולא רואה הרבה מעבר ללימודים (כמעט כלום). מאז הלימודים עליתי במשקל בכמה ק"ג, נסיונות להרזות הם דבר קשה בפני עצמו. בתור בחורה שמודעת לנושא התזונה הנכונה אני מוצאת את עצמי מועדת פעמים רבות, כל נפילה שכזו גורמת לי להבין שהמשמעת העצמי שלי נחלשת וזה דבר שקשה לי מאוד לקבל. המשמעת העצמית שלי מאז ומעולם היא היחידה שהחזיקה אותי בחיים האלה. מעבר לכך, אני מגיעה לבית רעבה ותמיד מצפה לארוחה ביתית, אבל הרבה פעמים אין כזו. אני שומעת מחברות על התפקוד בבית שלהן- על ארוחות מסודרות, על אחים שאוהבים ועוזרים ועל הרמוניה כללית בין ההורים לבין האחים, ורואה שאצלי בבית דברים מתפוררים. תמיד ראיתי את הבית כדבר יציב והחשוב ביותר, אבל מאז שההורים שלי יצאו לפנסיה, אני שומעת הרבה ריבים ביניהם, קנאה מצד אבי על יציאות מהבית של אמי, מצד שני אני מבינה את הרצון שלו להיות איתה ביחד. מעבר לכך בזמן האחרון נוספו בעיות עם האחים שלי, ואם לדבר על חלוקת תפקידים הדדית בבית אז האחים שלי כמעט שלא מזיזים אצבע. לי אישית אין זמן לעזור בגלל הלימודים אבל כל זמן שאני מוצאת אני מפנה לזה (אך לא זוכה להערכה מעשית). חוסר היציבות הזו גורמת לי לאכול מכל הבא ליד עד שהבטן שלי מתמלאת כ"כ שבא לי להוציא הכל. אני מרגישה רע, מרגישה שאין מי שאכפת לו ממני באמת, כל נסיונותיי לבקש מההורים שלי שיכינו ארוחות מסודרות לא ממש צולחות, נסיונותיי להבהיר להם שזה דבר שיעזור לי מאוד, לא עוזרות. ובנוסף לכל זה יש לי אחות גדולה שתמיד מסיטה את הקטנה נגדי כשהיא מגיעה עוד לפני שאמרתי לה שלום, והדבר כבר נעשה באופן אובססיבי מס' חודשים. אני מצידי הבלגתי כל פעם,ועניתי אותה תשובה כל פעם מחדש, תשובה שנאמרה ברוגע, ולאחריה תמיד יצאתי מהחדר ופרשתי בתמיהה מדוע כל פעם היא אומרת עליי את הדברים הרעים האלה כשהיא מגיעה וגורמת לאחותי להתנהג אליי בצורה דומה. סופ"ש האחרון מצאתי את עצמי מתפרצת, התפרצות שתוך כדי הצרחות שהשמעתי, הרגשתי פחד מעצמי, פחד מחוסר שליטה ופחד מאם דבר כזה עלול לחזור. אני יודעת שאני רגישה, ונראה לי שכל המצב מסביב כרגע הופך אותי לרגישה עוד יותר, אני מפחדת על הבריאות הנפשית שלי. מעבר לכך, אני לומדת מקצוע שמטרתו טיפול בנפש וחוששת באשר ליכולת התמודדותי עם עבודה כזו. כרגע זה פחות מעסיק אותי, כי הלימודים תיאורטיים והכשרה מעשית היא דבר זמני ולא שגרתי שקשה לבחון בו יכולת זו. מה שכואב לי שתחושת הביטחון שלי בקשר ליכולת ההתמודדות עם מקצוע כזה פחתה בעקבות המשברים שפרסתי בפניך כרגע. אני מתנצלת על המכתב הארוך מאוד, אבל מקווה מאוד שיש לך את היכולת לתת את התשובה המספקת והמקצועית. בתקווה לצמוח, ולחזור לבנאדם הבטוח והשמח יותר, אני

עירית תודה רבה, אני מניחה שאני אקנה את הספר. מקווה מאוד שיעזור לי לראות את הדברים אחרת ולעזור לעצמי. התשובה שלך בהחלט מעודדת ומחזירה לי את הביטחון באשר למקצוע. אני מקווה שאעבור את התהליך של שינוי חשיבה ולאופטימיות שאני מניחה שצריכה להיות לי. ערב נעים! אני- והפעם עם חיוך : )

אמי טוענת שעשרות שנים סובלת מחסך, ונורא חשוב לה שכולם יעריכו אותה, יחמיאו לה ויפרגנו לה ולא מסתפקת בפרגון של אבי. כי תמיד באירועים אבי זה שגונב את ההצגה וממנה מתעלמים. לאחרונה עשתה מעשתה נועז, התחילה באופן פתאומי לצייר, הקימה תערוכה בבית, ויש לה הצלחה רבה, התחילה לקבל מחמאות, פידבק, וזה הרים לה את הבטחון והאגו. והיא אומרת אני אצייר עד שאפול מהרגליים. היא משקיעה 15 שעות ביממה רצופות, בקושי ישנה בלילות, בקושי רב אוכלת, בשביל להפסיק כמה שיותר לצייר, כי ככל שמחמיאים לה כך זה גורם לה להגדיל את כמות הציורים. אני מרגישה שהיא נטרפת, היא מגזימה לדעתי. בקושי ישנה ובקושי רב מכניסה משהו לפה. היא נמצאת באיי. האם לעזוב אותה ולעיר לה זה לא עוזר. האם נטרפה דעתה, בגלל חסך של שנים רבות ולהיות בולטת ומוערכת בחברה עובדים כל כך קשה על חשבון הבריאות רק בשביל לזכות לתצומי???. תודה.

אני בת 20 חיילת. שנתיים טיפול פסיכולוגי, לא עוזר! אני בקבוצת תמיכה (ביעוץ הפסיכלוגית) לא עוזר! כל סופ"ש בבית בדכאון, אני לא רוצה לצאת לא רוצה לפגוש אנשים, אני יודעת למה הפסיכולוגית הסבירה, פחד, פחד מציפיות, פחד מביקורות. הבנתי! ד"א היא אומרת לי שזאת לא חרדה חברתית! יופי הבנתי את הבעיות אני מודעת אבל מה זה עוזר! זה לא עוזר! פחד מלהראות את הנשיות שלי, וכשאני מראה, זה יוצא פתטי. אנשים תופסים אותי כמשהו שאני ממש לא, כי אני דואגת לזה, כל היום אני במסכות. בקבוצה הזאת אומרים שאחת הבעיות העקיריות שלי, היא שאני אינטלגנטית מידי ושאני כ"כ מודעת לעצמי שאני מבקרת את עצמי יותר מידיי וזה מה שעוצר בי. ממש אינטלגנטית אני הורסת לעצמי במו ידיי את חיי. לא יוצאת. ואנשים כן רוצים ליצור איתי קשרים ואני בחורה מאוד יפה ומושכת ומתחילים איתי כל יום, ואני לא רוצה שום קשר! אני מפחדת. לא יודעת ממה אני פשוט בכלא של עצמי! רציתי לפנות לפסיכאטר לקבל תרופות אבל הפסיכולוגית אומרת שאני לא צריכה. גם בא התחלתי לחשוד, שהיא מסיימת כמה דק' לפני את הטיפול, שהיא לא רוצה שאלך לפסיכיאטר כי ככה אני לא אבוא אליה. כל טיפול אני מרגישה בזבוז כאילו דברנו כבר על הדברים. שנתיים. לא עוזר. הייתי בכמה לפניה, אצלה נתקעתי, היא הכי מקצועית. מה יש לי? מישהו מוכן להגיד לי. כי אני כבר שנתיים אפילו שלוש בטיפול הזה ועדיין לא הבנתי איך אני יכולה לעזור לעצמי. אני יודעת, הגעתי לתובנות, הסבירו לי.. אבל אני פשוט נכה נפשית. אבל עם אנשים במחשב אני מפחדת לשמור על קשר. אני מאוד חכמה אני מודעת לזה, אבל בחברה לא רואים קמצוץ מזה. רואים. משהו אחר! שונה לגמרי. מה לעשות?! אני כ"כ שונאת את עצמי, למה אני לא כמו כולם?

שלום לך, אני קצת יותר מבוגרת ממך אבל כשהייתי בצבא, הרגשתי בדיוק (!) כמוך, או עד כמה שאפשר להרגיש כמו אדם אחר. הלכתי לטיפול פסיכולוגי שלא עזר במשך זמן רב, ובסופו של דבר, אחרי הצבא מצאתי מטפלת שמאוד עזרה ושינתה הכל. היא טיפלה בשיטה אחרת מהשיטה המקובלת על רוב המטפלים בארץ, בשיטה הקוגניטיבית. היא עזרה לי מאוד "לצאת מתוך הראש של עצמי". יצאתי מכל פגישה איתה בהרגשה קלה של הלם, כאילו משהו השתנה ואני צריכה להבין לאט-לאט מה קרה שם בשעה של הטיפול. אני לא יודעת אם זה יעזור לכל אחד, זה מן הסתם אינדיבידואלי, אבל במקומך הייתי מנסה טיפול קוגניטיבי. הוא מצויין. אני מאחלת לך כל טוב!

גבר הגר בשכונה בו אני גרה נהנה מאד לפלרטט איתי, ואכחיש אם אכתוב שזה לא עושה לי את זה, אך אנו יודעת את הגבולות, והעובדות מדברות בשטח.... . לפני מספר ימים פגשתי אותו ואת אשתו ואיכשהו יצא שפרגנתי לה שלא פלא שהיא היתה בחירת ליבו של בעלה, ופרגנתי לו שיש לו אישה מקסימה (ואמרתי זאת באמת עם כל הלב כי באמת היא כזאת נהדרת.. ), הם היו מאד מבסוטים מתגובתי, חייכו מפה לאוזן. שאלתי: האם עצם תגובתי יכולה לעורר אותו יותר ולגרום לו לעלות מדרגה ביחסיו כלפי? מה זה יכול לעשות לו בתור גבר שהחמאתי לו על אשתו, האם בעקיפין זה "יתרום" לי ביחסים?

האם זה הכרחי להעביר תיק של פאציינט אחרי ועדת שיקום במקרה של שינוי מגורים ?

שלום, אני לא בטוחה שזה הפורום המתאים. לאחרונה התחלתי ללמד נוער עבריין שנמצא בחלופת מעצר. אני בקושי מצליחה ללמד בגלל בעיות המשמעת שלהם ואני גם לא מצליחה להתחבר אליהם. מה עלי לעשות כדי לפתור את הבעיה? יש לציין שאני לוקחת את זה אישית. המון תודה ויום טוב, נירית

אני בן 23 ובזמן האחרון נכנסה בי מחשבה מסוימת בנושא של מין וכל בחורה שאני רואה אני חושב על הדבר הזה זה לא פעם ראשונה שזה קורה מה האיבחון של הדבר והאם צריך טיפול זה נמשך כל היום יש לצין שאני נמצא בבית כבר שנתים סובל מדכאון תודה מראש שי תודה

היי אני מחפשת חומר מדעי על קלפטומניה. רציתי לדעת היכן ניתןלמצוא חומר עדכני

בן 45 מצב בריאתי תקין.מזה שנתיים ניסיתי את כל תרופות הs.s.s.r שחלקן עזרו לי להתגבר על החרדה החברתית. הבעיה שהתפקוד המיני שלי נפגע מאוד-אז הפסקתי. היום אני מתמודד עם החרדות עם תרופות הרגעה קלות בשעת הצורך.ה-בעייה שאני עסוק במחשבות מעשים וכו'-מין 3 שעות ביום. העבודה נפגעת , חיי המשפחה נפגעים. תודה על עזרתך שלמה

כשאני נמצאת עם בעלי ליד חברים, הוא תמיד זוכה להקשבה ויודע להלהיב את הסובבים אותי. זה גורם לי לתסכול לא מעט כי אנשים מתעלמים ממני והוא תמיד זה שגונב את ההצגה. הדבר היחיד שאני זוכה להתייחסות מהסובבים אותנו, זה מחמאות שאני יפה, מתלבשת יפה ומעוצב, אני טיפוס ביישני ולא המונית מאז ומתמיד. החלטתי כמה שפחות לבלות עם בעלי בפורום מלא אנשים כדי לא להרגיש הזנב שלו, הוא מדבר עם כולם וכולם מדברים רק איתו למרות שניסיתי לא פעם להתערב, אבל שוב ממשיכים רק להתייחס לבעלי, החלטתי למעט בבילויים במחיצתו, ואם ישאלו אותי מה קרה? חשבתי לומר לאנשים במידה וישאלו: "שאני לא בובה בחלון ראווה"- מה דעתך על תגובתו ובכלל... תודה .

רציתי לדבר על משהו שלא מרפה ממני! נכון להיום, המשקל שלי די יציב (קילו יותר או קילו פחות), האנשים בסביבתי הקרובה לא מחשיבים אותי שמנה וגם לא למלאה למעשה.... אני כבר "ילדה גדולה" מה שנקרא... עשרים פלוס (כן, לכיוון השלושים) ואני כנראה היחידה שלא השלימה עם הגוף שלה! מהבחורות שמתחרפנות מהעובדה שבחנות בגדים אחת מידת המכנסיים היא 38 ובשניה את פתאום 42! זהו... עם כל הבגרות הנפשית והמודעות העצמית שלי, אני לא מסוגלת לעשות שלום עם הגוף שלי! גם הפעילות הגופנית שאני מקפידה עליה - מנחמת אותי במעט (אחר כך אני חוזרת לחשוב על הירכיים העגלגלות והמקפצות שלי). יש לי מטפלת מעולה, אבל כבר מזמן הבנתי שזה חייב לבוא ממני (וזה מסרב לבוא) יש לך איזו עצה?

עירית שלום רב לאחרונה שמתי לב שנעלם לי כסף מהארנק. לא ידעתי למי בדיקו לקשר את הגניבה. השבוע גיליתי שחברתי, שמגיעה לכאן לפחות פעם בשבוע, גונבת לי כסף מהארנק. לפני שהגיע הכנסתי כסף לארנק, מיד אחרי שהלכה, בדקתי והכסף נעלם. מדובר בכ - 200 ש"ח. כפי שכבר ציינתי זו לא הפעם הראשונה. חייבת להודות שהייתי בהלם, אנחנו מכירות כבר מספר שנים. האם מדובר בקלפטומניה? האם קלפטומני דונבים כסף? או בעיקר חפצים בהם לא משתמשים אח"כ? איך להתמודד עם המצב? להתעמת איתה? אני גם צריכה הכסף בחזרה. אודה לתשובה בהקדם עדי

יש לי קרובת משפחה שנוטלת ליתיום, היא סובלת מהפרעה נפשית כזאת או אחרת. רציתי לדעת 1. האם ליתיום מטפל אך ורק במניה דיפרסיה? 2. לאור העובדה שאני יודע שהיא בוחרת להתכחש למחלה ולא עושה בדיקות תקופתיות מה אני יכול לעשות כדי לעזור לה? (היא יודעת שאני יודע על המחלה והיחסים שלנו די קרובים. לפי דעתי היא מפחדת שאנשים יגלו שכך המצב) 3. רציתי לדעת מה הסיכויים שהילדים של אותה אישה יפתחו אף הם הפרעות נפשיות והאם הסיכויים יכולים להיות מושפעים מ-שימוש באלכוהול\סמים או חומרים פסיכואקטיביים אחרים? המון תודה על כל עזרה ומקווה שהפורום הזה הוא הנכון לשאול בו את השאלות הללו. ערב טוב.

היי אני בן 25 אחרי שימוש די אינטנסיבי בסמים קלים וקצת קשים , עישנתי מריחואנה וחשיש בלי הפסקה כל יום במשך 4 שנים ופה ושם במסיבות וכאלה היו אקסטזי לסד קוק וזהו נראה לי . בכל אופן ברוך השם הפסקתי עם הכל לפני שנה בערך ואני מאוד מאוד מרוצה מהעניין והשליטה שבה לחיים . הבעיה היא שעכשיו (כנראה גם אז אבל לא היה אכפת)המוח מרגיש ריק מתמיד , התקשורת עם אנשים מאוד קשה(על כל משפט צריך לחשוב כדי להוציא) , דברים מן הילדות וגיל ההתבגרות נעלמו בקיצור אין זיכרון טוב ואין תקשורת טובה , רציתי לדעת אם אפשר לעשות עם זה משהו או שהזמן יעשה את שלו תודה צחי

אני אומר להם בפירוש שאני עובר תקופה קשה, פיזית ונפשית, והם מתייחסים לזה כהצגה. מה אני אמור לעשות כדי לעורר את תשומת ליבם? לפגוע במישהו? לפגוע בעצמי? לעזוב יום אחד ולא לחזור ?

שלום, אני אוריה, בת 18. לא בטוחה שהגעתי למקום הנכון אבל אשמח מאוד אם תוכלו לעזור לי בשאלה עליה אני מנסה לקבל תשובות . השאלה היא למה כשיש הרבה ממשהו אנשים מייחסים לו פחות הערכה (גם אם הוא כשלעצמו בעל ערך רב) בעוד שכשיש ממנו מעט יעריכו אותו יותר? למה רוב בני האדם ישימו לב ויעריכו את מה שיש להם רק לאחר שירגישו בחסרונו? לדוגמה: רובינו לו נעריך מים עד שיהיה מחסור חמור בהם. או בדוגמה נוספת לא נהיה מודעים לחשיבות האצבע הקטנה ביד עד שתפגע. תודה רבה, אוריה

כשאני נפגשת ברחוב עם זוג מסויימם. כשאני מברכת לשלום , הבעל כשהוא ליד אשתו תמיד עונה לי שלום כשראשו מופנה הצידה, אני מרגישה כעין זלזול/התנשאות, כשהוא לבד בלי אשתו, הוא כן מישיר מבט אלי. ואינני יודעת מדוע כשאני ניסיתי ליצור חברות עם האישה ולהזמינה לביתי, תמיד היא דוחה אותי בכל מיני תרוצים, אך כשהיא פוגשת אותי ברחוב והיא ליד בעלה- היא אומרת שלי שלום יפה ופתאום מנשקת אותי. בעיני זוהי סתירה. כי אדם כשאוהב מישהו, אז התגובה מתאימה בנישוקים, אך פה מסרבת להיות בקשר וברחוב פתאום חיבוקים ונשיקות, האם זה שחקנות מצידה? ומדוע גבר עונה לי שלום מבלי שמישיר מבט אלי ?? תודה לך.

הייתי באירוע של בן דודי, אנחנו כבר מתוך הרגל, שנים, שמזמינים אחד את השני לאירועים, מעבר לזה אין לנו שום קשר ואפילו טלפון. לא פעם ניסיתי להתקרב אליו ולגלות התעניינות, אך אני לא רואה שזה הדדי מצידי, לכן הפסקתי להתעניין, חוץ מאשר לומר מזל טוב אחד לשני אין שום דיבור. יש לו יותר תקשורת/כימייה עם דוד וגם יותר אמפתי כלפיו וכלפי יילדיו הנשואים משום מה, ולא שעשינו (אני ובעלי) משהו רע כלפיו חלילה. באירוע של הבן דוד , עמד לצידי בו בזמן שכולנו ישבנו סביב השולחן וצילום את כל האורחים ואת כל היושבים ליד השולחן בו אני ובעלי יושבים. ופסח עלי ועל בעלי. כאילו לא מעוניין שיהיה לו מזכרת מאיתנו. לא שאני אוהבת להצטלם, להיפך, מצידי שלא יהיה לו מזכרת מאיתנו, אך מטעמי נימוס היה צריך להראות כאילו מצלם אותנו ומצידי שיזרוק לאחר מכן את התמונה. הוא עמד לצידי וצילם כל אדם ואדם וגם את אלו שיושבים לצידי ואני ובעלי כאילו היינו אויר. אני מבפנים מאד נפגעתי. התעלמות טוטלית. אני החלטתי באירועים הבאים לא לגלות גם בו התעניינות מאחר והוא גם לא מגלה בי התעניינות ובילדים שלי, אך האם פגיעתי מוצדקת על שפסח עלינו בצילום? הרגשתי כאילו אני לא מספיק חשובה לו ואני ובעלי לא מעניינים אותו, אזרחים סוג ג'. איך להתנהג איתו להבא, מצידי לא הייתי מזמינה אותו יותר לאירועים, אך בעלי אומר שאי אפשר שלא להזמין כי הוא תמיד מכבד אותנו ובא לאירועים שלנו גם המשמחים וגם לצערי הלא משמחים. מה התנהגותו אומרת לך והאם אני צודקת ואיך להתנהג להבא? תודה רבה.

שלום עירית שמי שיר אני בת 36 כבר תקופה ארוכה שאני נמצאת במצב של "דיכאון קל" אך זה מפריע לי מאוד בתפקודי היום יומי .מאוד מאוד חשוב לי לשמור על הענין בדסקרטיות גבוהה גם מהמשפחה הקרובה .אני רוצה לדעת אם יש איזשהו תרופה שאני יכולה לרכוש ללא מרשם או בכל אופן לא דרך קופ"ח {אינני מעונינת ברישומים בענין }.ראוי לצין שבשלב זה אינני לוקחת אמצעי מניעה כיוון שאני מעונינת להכנס להריון .אודה מאוד מאוד להתיחסותך ולתשובתך מצפה שיר .

אנו מזמינים אתכם לערב חוויתי של מידע, היכרות וחשיפה של מסגרות השיקום השונות באשדוד, אשר יתקיים במועדון "כח", רח' סטרומה 5, בתאריך 12.11.07, בשעה 17:00-20:00. בתוכנית: - הרצאת אורח - דוכני מכירה של עבודות משתקמים - חשיפה למסגרות שיקומיות שונות והסברה בתחום בריאות הנפש - בית הקפה של המועדון יהיה פתוח לשרותכם. (מופעל ע"י משתקמים) נשמח לראותכם...

ברצוני לשתף אותך בדבר מה, ולשמוע דעתך האם אני מגזימה???? . אני היום בת 55, שמרתי קלטת שאבי שכל כך הייתי קשורה אליו הקליט את בני שהיום הוא אבא והקליט אותו כשהיה בן 4 שנים , ישב ואני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, הוא הקליט אותו בבית שלו את כל השירים ששר מהרדיו ומהגן עם כל המילים והוא היה ילד מאד מפותח, שר גם עם סלסולים, כי עשיתי סדר בארון בביתי, ופתאום מצאתי את הקלטת למרות שידעתי ששמרתי אותה מזכרת, והיום כאילו נפתחו הפצעים. אני שומעת את בני שר, ומה שעשה אבי, כל היום אני לא מפסיקה לדמוע והדמעות לא נעצרות. האם זה נורמלי? האם אני מגזימה? הרי זה היה לפני עשרים ושש שנים ואף פעם לא יצא לי גם לשמוע חוץ מפעם אחת. וכבר יש לי נכדים האבא הזה ששר בגיל 4. הקלטת הזאת שווה בעיני מליארדים. בבית הילדים שלי לא מבינים על מה ההתרגשות שאחזה בי, זה לא מדבר אליהם. האם הגזמתי??? . תודה.

שלום לעירית וגנר . ברצוני לדעת האים כבר התחילה הרפורמה בבריאות הנפש ? ( זו שכולם מדברים עליה ) בתודה , איילה .

שגבר בן 24 רואה בנערות בנות 16 ומעלה דבר מושך?

אני בת 18,אני לא אמורה להתמודד עם התאבדות של חברה. אני בת 18,אני לא אמורה להתמודד עם עוד ילדה שרוצה להתאבד,והיא רצינית לגמרי. אני מנסה לעזור בכל דרך שאפשר,פניתי לכל מי שרק אפשר,היא מפחידה אותי,אני מדברת איתה והיא מפחידה אותי. היא מספרת לי על כמה היא חושבת שכל מי שמתאבד גיבור,מלך. שהיא תומכת בכל מי שרק מעיז,שהיא גאה בהם שהיה להם את האומץ..שאלתי מה יש לילדה בת 18 למות,היא שאלה מה יש לה לחיות. ופניתי,ועשיתי,וכלום לא עוזר. אם היא תתאבד,זו תהיה רק אשמתי.רק אשמתי.

תודה לך , כפי שכתבתי לך שאני פניתי לכל מי שרק אפשר אבל כלום לא עזר . אפילו ההורים שלה אומרים שהיא לא תעיז להתאבד , היא ממש חלשה במצבים כאלה , היא סתם אומרת את זה בגלל התאבדות חברתכן ... באמת לא יודעת מה לעשות ?! נראה לי שהוריה מזלזלים בכל מילה ובכל התנהגותה המוזרה ... וזה נורא קשה עליי . היונו אני והיא והחברה שהתאבדה חבורת בצורה שונה ותמיד אומרים עלינו "שלישית בר-מזל". נכון ואם זה מוזר החברה שהתאבדה הייתה סובלת ממצוקה כלשהי והיא אמרה בפירוש שהיא מתכוונת להתאבד , אבל אנחנו לקחנו את זה בצחוק, זלזלנו בה , וזה מאוד מקשה עליי גם אני להמשיך עם מצפוני המת , אז באמת לא יודעת, נראה לי שהחברה השנייה עומדת לשים קץ לחייה , ואם זה יקרה ?! אז אני בטח אחריהן ללא שום ספק - ממש קשה לי לחיות בלעדיהן

אני מאוד תשושה גופנית ורגשית. נמצאת באמצע טיפול כמותרפי יעצו לי להעזר בריקי בשילוב פרחי בך. האם זה מותר ? ידוע שיש צמחי מרפא המפרעים לטיפול הכמותרפי.

נודע לי כי ניתן לטפל בתמציות פרחי בך למקרה של מצברי רוח קשים בעת מחזור, בתי בת ה-14 משתנה לחלוטין בהתנהגותה ב- 4 הימים של המחזור וזה מתבטא בחוסר סבלנות, אי שקט, שאלות משונות על החיים (ההורמונים משתוללים) וכו'.

אני נשואה 23 שנה ונכה 100 נפשית לבעלי יש חברה והוא טוען שאין בינינו כלום יותר נשואים רק על הנייר אני לא מעוניננת להיתגרש ומיצד שני קשה לי ככה כול הזמן על כדורי הרגעה אני מדברת איתו בוא ניפתח דף חדש הוא לא מעוניין אומר בחיים שלי לא להיתערב את רוצה תעשי את החיים שלך גם כי את לא רוצה להיתגרש עם אני מיתגרשת אין לא מה להציא לי כי מכר את הדירה וחיסל את המשכנתה ביגלל שניצל את מצבי הנפשי אני מטופלת היום באפקסור ואסיוול ועוד אנה עיזרו לי אני בדיכאון חזק

בת 28 נשואה+1,מאוהבת בגבר מבוגר ממני ב 25 שנה נשוי+,היה לי איתו קשר רומנטי במשך שנה,לפני שבוע החלטתי לסיים את הקשר,עם אכזבה וכעס רב, הכעס נבע מחוסר התחשבות בי ובקשר שלנו,אני לא יודעת אך להתגבר על האהבה הזאת, אני אוהבת אותו מאוד.אבל יש לי צורך להתנקם בו על זה שהוא השפיל אותי וזלזל באהבה שלי כלפיו למרות שהוא טוען שהוא אוהב אותי מאוד.אני יודעת שהוא לא יזוב את אשתו כדי לחיות איתי, מבחינתו אני רק המאהבת שלו.אנא תעזרו לי.אני לא יודעת אך להתגבר על האהבה המטורפת הזאת.מה לעשות?אני עומדת להשתגע......

עמדתי עם בעלי זה לצד זה באולם אירועים. ידידו של בעלי ניגש אלינו, עומד מולי במרחק כ-מטר ומביט בעיני כאילו מביט על איזה תמונה יפה על הקיר. אני הסתכלתי עליו במבט כפני פוקר, בעלי הביט לסובבים, וזה ערך בערך כדקה-דקה וחצי, לבסוף הרבצתי חיוך קל אולי מתוך מבוכה ואז הגבר הסתלק ממני והלך לאשתו. אני לא מבינה מה זה בדיוק אמור להביע ושנית איך היה לו האומץ להביט בי בלי הפסקה ולהתעלם מזה שבעלי עומד לצידי???? . תודה רבה.

שלום, ותודה על תשובתך.. רציתי לשאול האם זו תופעה ידועה.. ססוג של לא רציתי מישהו ואחרי תקופה אני רוצה ומבינה את החסר?? השאלה אם זו תופעה ידועה??? להמשיך הלאה זה ברור לי אבל רציתי לדעת מה היא תפוס החשיבה והרגשות פתאום שלי ...?? אשמח לתגובה ימית

שלום שמי ימית אני בת 24, ורציתי לשתף אותך ולקבל עצה.. לגבי קשר שנמשך רקרוב לשנתיים ולעולם לא היינו יחד מכיוון שההורים שלי לא אהבו תבחור ומסתבר שהוא בחור עם עבר לא טוב.. החלטתי למרות שהוא נראה הפוך .. החלטתי למרות מה שאני מרגישה כלפיו לפני כחצי שנה לנתק איתו קשר לחלוטין.. אבל הבעיה שאני פתאום עם הזמן יותר ויותר מתגעגעת אליו ככול שאני לא רואה ושומעת ממנו?? זה אמור להיות ההפך! אני אמורה לשכוח ממנו... האם תןפעה זו מוכרת לך?? למה זה כך??? כי אני אוהבת באמת או סתם.. מחשבה ??? ממש אשמל לתשובה לגבי תופעה זו... ימית

מה שווה אדם עם כול חייו סבל בווירוס בתוכנה שגרמה לו לדיכאון ויאוש והיום הוא זקן בן 35. מה שווה אדם שמתפרנס מקצבת עליבות של 2000 שקל ונתפס כפרזיט על חשבון משלם המיסים. מה שווה אדם שחיי בבבית הוריו בגיל 35.(טוב שיש הורים) מה שווה אדם ללא פרנסה וכבוד ואין גם סיכוי למצוא. מה שווה אדם שאין רשיון נהיגה. מה שווה אדם שאפשר לספור על כף יד אחת את הנשים שהוא שכב איתן. מה שווה אדם שאף פעם לא הייתה ולא תהייה לו זוגיות.(איזה בחורה צריכה אפס.) אז מה נשאר לאותו אדם לעשות. להתאבד בשקט , להתאבד ותוך כדי התאבדות לגרום נזק רב ככול יוכלתו לסביבה.(בסגנון של מתאבדים ערבים.) מילא החברה הישראלית - יהודית בארץ לא סובלת אנשים יחסית חלשים או חסרי מזל וקוראים לכול מי שלא שירת בצבא או חי מקצבת העליבות של 2000 שקל כפרזיט. אז אולי הגיע הזמן לאמץ את חוק המתת החסד שהייתה נהוגה בגרמניה בשנים 1939-1945 שם המיתו את כול אלא שחייהם בלתי ראויים לקיום - וכך אני מרגיש. להתאבד למרות כול המחשבות וניסיונות חלקיים צריך הרבה אומץ לחצות את הקו הזה. אז כאשר אדם כמוני שאין לו אומץ להתאבד יבוא למוסד פסכיאטרי ויעזרו על ידי מתן ציאניד בקפה. מוות הומני ב 30 שניות.(אפשר יהיה לנצל את האברים לצורך השתלה)

מכיר את אנוש מהעיר שאני גר. ניסיתי ללכת לשם במשך כמה חודשים אבל לא מצאתי תועלת במקום. חוץ מלשרוף זמן אין הרבה מה לעשות שם. חוץ מי זאני חולה יש את המציאות האובקיטבית בחברה הישראלית - שאין לך כסף את שווה כמת. אם למשל לא היו לי הורים איפה הייתי חי? קרוב לוודאי ברחוב. זאת המציאות הישראלית האכזרית.

שלום, אני בת 33, נשואה + 2. הקשר עם בעלי טוב. הוא אבא טוב. אין תשוקה מינית גדולה או אהבה ענקית. האהבה ביננו היא בעיקר מתוך כבוד והערכה זה לזה. אנחנו מאוד שונים. אני טיפוס הרבה יותר אנרגטי ממנו, זורמת, אוהבת אתגרים. הוא טיפוס שקט, מופנם, לא אוהב שינויים, כבד. ליפני שהכרתי את בעלי, יצאתי עם 4 בחורים - קשרים ארוכים (הקצר ביניהם - שנה וחצי). אחד מהם נמשך 4 שנים. הוא היה אהבתי הגדולה. נפרדתי ממנו מסיבות שכלתניות ולא מסיבות ריגשיות. לקח לי הרבה מאוד זמן "להתגבר" עליו. כיום גם הוא נשוי + 2. אין ביננו שום קשר. לעיתים רחוקות אני שומעת עליו ממכר משותף, ומעמידה פנים כאילו שלא אכפת לי, אבל מבפנים הלב שלי מתפוצץ. אני כלכך אוהבת אותו עדיין. זה לא עובר. הגעגועים אליו לא מרפים, וקשה לי המחשבה שלעולם לא נהיה יחד. אין לי מושג מה עובר עליו. אם בכלל הוא חושב עלי לפעמים. אני חושבת עליו המון. חולמת עליו כמעט כל לילה. המחשבה שהוא כבר לא חלק מחיי ממש גורמת לי לבכי. לא יודעת מה לעשות. חשבתי להתקשר אליו ולבקש ממנו שניפגש. אני ממש צריכה אותו, כמו אויר לנשימה. אני מרגישה ריקנות כל כך גדולה בלעדיו. אולי אם אדע שאין לו בכלל רגשות כלפי - זה יגרום לי לסגור את המעגל. מצד שני, אם הוא מרגיש כמוני, זה עלול לגרום לנו לטלטלה ריגשית לא פשוטה. אז מה לעשות? להמשיך להעמיד פנים וחיות כך את חיי בלעדיו, עם ריקנות ובלי אהבתי הגדולה? בלי לדעת לעולם מה היה קורה אילו... או ליצור איתו קשר ולקחת בחשבון את כל האפשרויות?

בעלי ואני נשואים שנה חצי. יש לנו בעיות על רקע מיני ועל רקע תרבות של קללות וצעקות שהוא לא מוכן לרדת מהן. אני נפגעת ממנו מאוד קשה וסובלת מאוד גם בחברת משפחתו על רקע הבדלי תרבות ופיצוצים שהיו לי איתם בעבר ואני פוחדת שיחזרו על עצמם. שנינו בני 37 כמעט. אני מאוד רוצה להספיק את הרכבת מבחינה ביולוגית (ילדים) ומרגישה כבר בשלה מספיק. לפני חצי שנה – התגלה שהוא עקר והוא עבר ניתוח לתיקון צינורית הזרע. תשובה לגבי הצלחת הניתוח תהיה רק בחודש הבא ואם לא – הרי שצפוי לי עינוי בדמות טיפולי הפרייה. יש ביננו פערי הבנה עצומים לגבי האופן שבו צריכה להתהל הזוגיות ולגבי התעללותו הנפשית בי. לאחרונה הסכים לטיפול זוגי אך אין בכך ערובה לשינוי רציף מצידו. מה אני עושה ? נשארת בג'יפה של להתמודד מול האלימות המילולית שלו, הקושי עם משפחתו, ותפיסותיו ? וגם : בהתמודדות עם עקרותו ???? או לוקחת מהר את עצמי החוצה ומקווה לטוב ? היה מאוד מאוד קשה למצוא בן זוג מתאים וגם תקופת ההמתנה לבחור המתאים מאוד מייאשת ומתישה נפשית. בגילאים הללו הדבר נעשה קשה פי מאה כיון שכמעט ואין "נורמלים בראש" שהם גם ללא ילדים. ומעבר לזה ? מי ערב שאספיק גם למצוא מהר זיווג וגם ללדת ? הרי כבר עכשיו אני בבעייה מבחינת גיל ביולוגי (אני פורייה). אני בדילמה – אנא עיזרו לי !

האם מחשבות ואובססיות על נזק בעיניים ולחצים בעיניים כתוצאה מהמחשבות המטרידות יכולות באמת לגרום לנזק בעיניים?

שלום, חבר שלי ואני יוצאים 3/4 שנה (גרים), בני 34. הציע נשואין. 1. אנו לא מתואמים מבחינת תדירות (אני רוצה הרבה הרבה יותר – אני ג'ינג'ית). 2. מימדיו בינוניים והוא לא גרוע במיטה חלילה אך אני לא חווה נסיון מופלג שלו במיטה. 3. יש משהוא במבנה הגוף שלו – שהוא לא מספיק "מלא בשבילי" – כתפיים לא מספיק רחבות, חזה לא מספיק רחב, ובגדול צר מדיי לטעם שלי + ויזואלית פנים יפות וגוף בסדר. 4. אני כבר "בררתי" גברים עד עכשיו בכמויות – והשקעתי המון משאבים וכבר לי כוח. 5. יש כל כך הרבה גברים מנייקים (דופקים זורקים). 6. וכאלה שאינם רציניים. 7. וכאלה שהם פוטניציאל לאיידס. 8. וכאלה שהם פוטנציאל לבגידה בהמשך הדרך. 9. ומצד שני : 10. השעון הביולוגי שלי עומד לפוג. 11. הוא באמת מאוד מאוד חמוד וטוב, עובד, לא טיפש, אוהבת אותו. 12. האם לעשות מעשה ולהתחתן ?

אשמח לתשובה

קלונקס זה סם של נרקומנים זה ממכר אבל מרגיע סבבה אדיש לכול רגוע ישן הרבה אוכל מעט

לא יודע עד כמה מסוכן. אבל מנסיון שלי קלונקס וחשיש זה אחלה סאטלה.

השאלה שלי היא מה עושה עישון קלונקס לבד ולמה זה גורם?

יש לי בת דודה שאובחנה כחולת סכיזופרניה, כרגע היא סטודנטית ומוגדרת כבעלת ליקויי למידה, הדבר הקנה לה רק הארכת זמן במבחנים ועדיין קשה לה להתמודד איתם על-מנת להגיע לציון האופטימלי. האם יש אתר, אבחון או תקנון שבעזרתם אוכל לברר עבורה אם מגיעות לה זכויות נוספות בעת עשיית מבחנים ברמת תואר ראשון?

שלום יש בעייה עם בעלי : אנו נשואים טריים ואני מתקרבת ל 40 בעוד מס' שנים מעטות ללא ילדים כרגע. הקשר שלנו לא נקי מקונפליקטים. יצא שבשנה האחרונה היו לו כל מני לחצים אבל אין חיים בלי לחצים. וגם על המעביד שלו הוא לא צועק. יצא שהרבה מאוד פעמים בשנה האחרונה – מייד עם פתיחת הנשואין ספגתי עלבונות וצעקות. אני לא אחת שמחפשת לצעוק או להעליב. מצד שני אני מאוד פגיעה, הגם שאנו בשכונה נורא שקטה עם המון משפחות שגרות קרוב קרוב אלינו. אני עדיין אוהבת אותו. ותמיד מנסה לשמור על סטריליות – לא ללכת עם ידידים, לא לעזוב אותו יותר מדיי, סובלת בימי ו בערב עם המשפחה שלו – שכל כך שונים ממני סוציואקונומית ותרבותית (חסר שם עומק), אילפתי את עצמי לסדר ונקיון ועוד ועוד. אני בטוחה יודעת וערה שגם לי יש שטיקים משלי. כעת לא מדברים. מפחיד אותי מה יקרה שיכנסו ילדים. הרי הוא מלבין את פניי בקביעות. "מטומטמת" נאמר מס' פעמים, "חולת נפש" כי יש לי טיפה ocd , "מסריחה" "חבל שהתחתנו - איזו שטות", "מתי תעופי מפה" "עצלנית" כששכבתי מתה מכאבי מחזור ועוד. (אלו החמורים). בעיקר דציבלים מאוד מאוד גבוהים של צעקות בבית – הלבנת פנים מול השכנים. אני לא חושבת שעל ידי יציאה מהבית בכל פעם שזה קורה וחזרה לאחר מחצית השעה לשוחח על זה – ייפתר משהוא. אני רואה שגם החרם לא עוזר בינתיים והוא ממשיך בצעקות. לצעוק בחזרה – זו לא אני ולא לרמתי. הסברים למה אפשר גם אחרת – הסברתי בלי הרף – לא מקשיב. חושב שאני הבעיה וימשיך כל פעם שיימצא לי טעות כטענתו. לא מסכים לטיפול זוגי. אין ילדים עדיין והגיל שלי לא סימפטי משום בחינה (שעון ביולוגי, מבחר...). אוהבת. מה לעשות ?

שלום רב, רציתי להתייעץ איתך בבעיה/החלטה קשה שניצבת בפני ובפני משפחתי.אני בת 35, נשואה ואם לשני ילדים.(שנה וארבע).כשהייתי בהריון ראשון חזרתי לגור יחד עם בעלי במושב, ליד הוריי.הסיבה לכך היתה שגרנו בדירה קטנה בעיר עם משכנתא מטורפת ואילו היום אנו חיים בבית פרטי גדול על המשק של הוריי, ללא משכנתא וללא שכר דירה. הורים שלי מאד עזרו ועוזרים לנו עם הילדים,גם עזרה כלכלית וגם עזרה בטיפול-מבחינתי זו עזרה שלא תסולא בפז...אפשר לומר שיש לנו כיום איכות חיים מה שאין להרבה זוגות. הבעיה היא שלי היתה ילדות מאד לא טובה (מבחינה חברתית ורגשית) ואפילו טראומטית בכפר וקשה לי לפגוש את אותם הפרצופים של ילדותי...הבעיה גוברת כאשר היום הבת הבכורה שלי שהיא ילדה רגישה הולכת לגן עם הילדים של אלו שאני גדלתי איתם ולכן מן הסתם גם אני נאלצת להיות בקשר עם אותם אנשים. כאשר גרתי בעיר היה לי טוב מבחינה חברתית ורגשית ואילו כעת אני חווה שוב את אותן רגשות ורק רוצה להימלט מכאן...יש לי כיום אפשרות כלכלית לקנות בית במקום אחר אך מצד שני קשה יהיה לי עכשיו להתרגל לחיות בלי העזרה היומיומית של הוריי... מה לדעתך עלי לעשות?מאד מתלבטת בהחלטה גורלית זו שלמעשה תהיה בלתי הפיכה. בעלי פחות סובל ממני כי לא גדל כאן אבל גם הוא אומר שזה מושב של סנובים שקשה להתערות בו...אני מוצאת שאין לי חשק לקחת חלק בחיי החברה כאן בכפר, אפילו סתם בוועד הורים,(למרות שמאד הייתי רוצה) וכך מתכנסת בתוך עצמי וביתי...

אכן, יש מי שיעץ לי ואמר שזו הזדמנות להתמודד עם העבר ולעבור חוויה מתקנת. העניין הוא שהשלמתי כבר עם העבר והיום אני כבר יודעת מה אני שווה. מצד שני אין לי חשק להתקע כל החיים באותו הכפר עם אותם טיפוסים ולעבור שום חוויה מתקנת...לא סבלתי מספיק כילדה וכנערה?? עובדה שכן היו לי חברים והיה לי טוב כשגרתי בעיר גדולה כסטודנטית. אני חושבת שאני צריכה להחליט עכשיו כי כן הייתי רוצה להתערות ולהכיר אנשים ומשפחות במקום אחר (אני לא רוצה להיות בודדה ומנותקת לגמרי) ואני יודעת שהזמן והדרך הכי טובה לעשות זאת היא דרך הילדים. וגם בשביל הילדים לא הייתי רוצה לנתק ולהעביר אותם אחרי שכבר יגדלו ויתרגלו. עכשיו הם עוד קטנים ויכולים להכות שורשים בכל מקום שאבחר.עניין נוסף שלא ציינתי קודם הוא שהכישורים החברתיים של בעלי הם לא משהו. הכל יחד מאד מכביד עלי כי כל הנטל החברתי תלוי על כתפיי. אולי במקום אחר אצליח יותר- ואולי לא...אמי, שמכירה את בעלי טוענת שלא אצליח בשום מקום כי הוא לא תקשורתי, אבל אמי מעולם לא עודדה אותי יותר מדי (יש ביננו סימביוזה גדולה- אני מודה). מצטערת על שהארכתי, ובכל זאת אשמח אם תוכלי להגיב.

לוקח כבא חודש אבל יש רק ירידה .אפילו תרופות שלא התאימו לי לא הורידו אותי שלבים לרעה

איך אמורה בת 36 נשואה שנה וחצי ללא ילדים, להתמודד מול בעלה שצועק עליה ומכנה אותה בכינויים על "טעיויות" שלה, כאשר כל שהיא מנסה לעשות במישור של לדבר לא עוזר וכאשר היא בת 36 ורוצה כבר ילדים ממנו וכאשר הוא טוען שהוא לא צריך טיפול ולא מוכן לטיפול ?

אני מרגיש לו חיי עושה הכל בלי חיות בכלל מפחד להישתגע.לוקח כדורים.קלונקס ואדרונקס.לא יודע מה לעשות.לא שומע קולות אני רגיל לחלוטין אבל מרגיש לא ברצפה אם רגליי.מה עושים

מחפש תשובה

אני לא יודע מה לעשות

לקלונקס יש שני סוגים האחד שלא שווה 0.5 מ"ג צבעו כתום וקלונקס שווה 2 מ"ג בצבע לבן. לי הפסכיאטרית לא רוצה להביא לי את הלבן. מאכפת לה? במילא החיים שלי לא שווים אז הם לפחות עוברים בסאטלה.

שלום לכולם! אמא שלי בת 56 וכבר כמה שנים טובות היא לא מרוצה מחייה...כל הזמן מקטרת ומתלוננת.תמיד רק תלונות.אני לא יודע אם לשייך את מצבה לגיל כי נראה לי שגם בצעירותה היא הייתה ככה...דיי אופי. בבית יש לנו(האחים ואבא) המון וויכוחים איתה על דרך החשיבה הדכאונית שלה(למרות שיש לנו הכל ולא חסר לנו כלום ואבא שלי הוא בעל נהדר),על החיפוש מה לא בסדר בהוא ובהיא ועל הביקורתיות... היא תמיד מדברת שטויות בכמויות,יש לה המון דעות קדומות שגובולות בגזענות קלה(סטיגמות) שאותי אישית זה מרתיח ואני לא מסוגל להעלים אז אני מתחיל לריב איתה!!! המצב ככה כבר כמה שנים וההורים שלי לא אנשים מאושרים המון שנים!הם די חיים ביחד בשביל הילדים למרות שאנחנו ילדים גדולים.הם היו בטיפול זוגי ולא עזר... מה גם שהיא די מציקה ולא נותנת חופש פעולה בבית.תמיד דברים חייבים להיות איך שהיא חושבת ועד שמישהו לא יעשה מה שהיא רוצה היא "תחפור" לו עד שהוא יעשה...כמו למשל היא רוצה שאני אכנס להתקלח בזמן מסויים שלדעתה הוא נכון או לאכול למרות שאני לא רוצה ודברים כאלו שמאוד מרגיזים אותי כי אני בן 24 סטודנט,עובד,מאוד עצמאי ועדיין היא מתייחסת אלייי כילד קטן! אני יודע שהצפתי כאן המון בעיות אבל אשמח לתגובה כללית על הבעיה למה היא כזו? נ.ב אין לה מסגרת חברתית וכל ניסיון שלי לדבר איתה על זה עלה בתוהו..היא בטוחה שהיא חיה נכון אבל היא לא!!!לא ניתן לשכנע אותה והיא גם לא מאמינה לדברים שלנו היא חושבת שאנחנו מוסתים ע"י אבא...לא מוכנה ללכת לפסיכולוג!!! מה עושים?