פורום שווה לכל נפש

שלום בן זוגי גוייס למילואים לפני 3 שבועות,הוא בן יחיד, להוריו מאוד קשה וכמובן גם לי המצב. אבל הוא בשלו.מנסה להיות גיבור.(רוב הגברים ככה..)איך משכנעים אותו למען השם כנראה הוא לא מבין שהוא בן יחיד וצריך קצת להתחשב בהוריו?כאב לי מאוד לראות את ההתעלמות שלו מהעובדות.(גם לי קשה אבל מסכנים ההורים).מה להגיד לו כדי שיתעורר?? תודה מראש

שלום בסדיר הוריו חתמו לו להיות קרבי,אבל בסיום השירות לא הסכימו להעריך חוזה זה ולכן שירת בבסיס לא קרבי.הוא כמובן קיבל זאת כי הספיק לו.במילואים האחרונים שאלו אותו אם רוצה להמשיך להיות עם היחידה שלו כי הם הולכים להיות בשטחים והוא בחר להמשיך להיות עם החברים אפילו שזה נחשב קרבי והפעם הוא חתם ולא הוריו.(מעניין...אפילו שהוא קרוב לגיל 30 אין לו אחים ואחיות למה לא מבקשים גם את הסכמת ההורים????) מה אפשר לומר לו במצב כזה בלי לפגוע בו? תודה מראש

שלום לדר' ולבאי הפורום ! לשם שינוי אני באה הפעם ממקום של שיתוף והוכרת תודה מה שלא קורה כאן הרבה בפורום ואני חושבת שגם קצת פירגון מגיע פה אנחנו חיים בתקופה ובמקום ש"אוהבים" להתלונן כל הזמן ולמצוא את הרע והתהום האין סופי. גם אני הייתי שם עד לא מזמן וכיכבתי פה לא מעט בכל הפורומים של הפסיכו' למיניהם אני בשנות ה- 30 רווקה גם לי היו אי אלו מחשבות טורדניות ושהחיים בזבל ומצבי רוח משתנים שרובם שליליים כל דבר שהייתי אמורה לעשות היה כרוך במאמצים רבים למרות שכלפי חוץ הכל נראה תקין. לא רציתי לשמוע או להאמין בטיפול תרופתי הדחקתי את הכל פנימה ניסיתי שיחות ולא עזר התייאשתי מכל דבר הכל היה אנטי עד שאזרתי אומץ והחלטתי ללכת לטיפול תרופתי גם זה לאחר מאמצים והתלבטויות רבות מהסיבה שלא חשבתי שזה יעזור - עד כדי כך הייתי שלילית באינטואיציה שלי בחרתי מטפל אקראי דרך קופ"ח בה אני חברה מבלי לחשוש שזה דרך הקופה ושזה ירשם לי איפשהו למה הרגתי מישהו ? שכואב הראש לוקחים אקמול אז למה שכואבת הנפש חושבים שאתה דפוק ? הדיעות הקדומות האלו שצריך להפריך ומיד בסביבה שלנו שהדינמיות שלה משתנה כ"כ ורק מתקדמת לרוב וכל אדם שלישי היום מסתבר --- מטופל במקום זה או אחר לאחר אבחון רשם לי סרוקסט - אמנם היו תופעות לוואי קטנות בהתחלה אבל לאט לאט אני רוצה לומר התחלתי לשים לב לשינויים קלים שהלכו וגדלו ולא האמנתי ומה גם שהתיאבון שלי פחת וירדתי קצת במשקל (גם יתרון לא ?) העצבים והחוסר שקט פחתו התחלתי לעשות דברים שלפני כן הייתי צריכה לחשוב לא פעם ולא פעמיים אלא עשרות פעמים אם לעשות או לא באים הפעם בקלות מפתיעה ובספונטניות שלא הכרתי לסיום - לי לקח שנים להבין שאני צריכה עזרה ועוד כמה שנים אומץ לגשת ולקבל טיפול מי יודע איפה הייתי היום אם הייתי עושה צעדים אלו לפני 10 שנים אבל - ITS NEVER TO LATE אומרים.......... אז אנשים ........ קבלו עידוד כיום, כמעט חצי שנה עברה מאז התחלת הטיפול אני מרגישה שקיבלתי גלגל הצלה ועליתי למעלה מהתהום שהרגשתי שהייתי בו ואני עוד אעלה וחושבת אופטימי מה שלא קרה לי בכלל בעשר שנים האחרונות לפחות. חרדות נעלמו כלא היו אני משווה סיטואציות של לפני ואחרי ודברים שהיו לי קשים לעשייה נראים לי בנאלים היום תודה עיקרית לרופאים היקרים שמקדישים מזמנם על ההקשבה ומתן עזרה בפתרונות זה מגיע לכם דרורי

אני בת 34 ומחפשת פסיכולוג שמתמחה בטיפול קוגנטיבי התנהגותי עקב התעסקות יתר בגוף, (כל מיחוש לא מוסבר בגוף מביא אותי למחשבות על מחלות) איך מוצאים מתמחה? מה צריך לדעת? בקופ"ח אומרים שאין להם פירוט במה מתמחה כל פסיכולוג, אני גרה בסביבות אשדוד איך אפשר לעזור לי למצוא??? האם אפשר להמליץ? המון תודה ,,

לעירית שלום, בת דודתי סובלת מזה מספר שנים מכאבים שונים חוזרים ונישנים (מיגרנות, כאבי ברכיים, כאבי בטן וכו...). לאחר בדיקות מרובות ומעמיקות לא נמצא לאף אחד מהם בסיס פיזיולוגי. לכעיתים קרובות הכאבים גורמים לה קושי בתפקוד היומיומי. בשנים האחרוות, סבלה בת דודתי מחרדה ודיכאון שנשקשרו לתחום התעסוקתי והבין-אישי. אינני מכירה היטב את תחום בריאות הנפש, אך ממה שאני מכירה ומחומר שקראתי בנושא אני חוששת שהיא סובלת מהפרעת סומטיזציה או משהו דומה, גם לאור הרווח המישני הרבה שהיא מפיקה ממצבה. מזה זמן רב אני מועדדת את בת דודתי ללכת לקבל סיוע נפשי ואף ניסיתי לבדוק עמה בזהירות את נושא הכאבים, אך היא טענה שזה "שטויות" ושברור לה כי הכאבים הנם אמיתיים (דבר שאין לי וויכוח עמו, רק עם מקורות הכאב). חיפשתי באופן נרחב ברשת אחר מאמר או כתבה בעברית שיהיו כתובים בצורה ברורה ויספרו על הפרעה זו. אני מאמינה שקריאת מאמר כזה תוכל לעזור לה, אולי, להבין כי על מנת שמצבה ישתפר עליה לפנטות לטיפול במקום להמשיך לרוץ בין רופאים. האם תוכלו לעזור לי למצוא חומר על הנושא? הרבה תודה מראש, שני

שלום לכל המתעניין/ת, אני גבר בשנות ה-20 לחיי, רצוץ ושבור אחרי מלחמות אינסופיות (יותר נכון נשיאה בעול של-, מלחמה זה בכלל לא מדויק לאמר) בשדים ובגיהנום הבלתי-יאמן שבתוכי ... כבר כמה שנים ..... כשמתוכם החצי שנה האחרונה היא סיוט שלא יכולתי לשער בכלל שקיים ..... ואחרי נסיון-חיים שאפשר לכנות אותו רק בלתי-אפשרי עם אינסוף בני-משפחה שאכזבו... (מסתבר שגם הייתי צריך להענש על זה שרע לי --- ולכל ה"נשמות הטובות" שפרצופם מתעקם בנקודה הזו כשנדלקת בראשם הנורה של "רחמים עצמיים",,, אז תחסכו את זה מעצמכם ואל תמשיכו לקרא ... גם ככה לא אליכם אני פונה ---- ויותר חשוב... תחסכו את זה ממני ובבקשה אל תגיבו להודעה ! ....) אני מטבעי בחור אינטליגנטי מאוד ושייך בבירור לאלה ש"לא חסר להם כלום" כשאני במיטבי אני סטודנט מצטיין ועובד חרוץ ועוד כמה דברים.... העיניין הוא שאני רוב הזמן לא במיטבי ...... די רחוק מזה..... כבר מעל לחצי שנה (כמו שאמרתי למעלה).... ועכשיו לתכל'ס.... ניסיתי תרופות פסיכיאטריות (כלום !) פסיכיאטרים ופסיכולוגים (כלום !) בקשר לפסיכיאטרים ופסיכולוגים -- אני אדבר בכנות ואומר שמספר הביקורים היה קטן וזה פשוט בגלל שהתשלום שהם גובים לא ממש הולך בקנה אחד עם המציאות... לגבי התרופות - ניסיתי יותר מסוג אחד ולתקופה של מספר חודשים אני לא אגיד שאין השפעה בכלל.... ברור שהרגשתי השפעה (וגם תופעות לואי כמו העייפות של הרסיטל וכו' .... אצלי תופעות הלואי היו קלות מאוד וסבילות בהחלט לכן יכולתי להמשיך הרבה עם התרופות....) אבל העיניין הוא שאנשים שיש להם חסך-באהבה שמלווה אותם כל חייהם לא יכולים למלא אותו על ידי כימיקלים.... ראיתי את זה על עצמי אינסוף פעמים -- מה שמגע פשוט ו/או הבנה יכולים לעשות ... והצורה שבא אני נפתח לזה ומתעורר מחדש היא זהה בין אם אני לוקח תרופות או לא... ואותו דבר להיפך -- חוסר של חום ואהבה יכווץ אותי תמיד כל-פעם בכל תנאי.... בגלל זה חיי מעורערים מאוד, בגלל התלות הזאת... תלות שאין לה מענה.... ומולה - בדידות עצומה. למעשה אין לי כמעט אנשים הקרובים אליי באמת... והכאב של החוסר-זמינות שלהם ברגעים מסוימים עולה לי לפעמים בימים שלמים של סבל שמילים פשוט מאוד חסרות-אונים מולו ובאמת ובתמים לא ניתן לתיאור.... זו גזרת-גורל שלי עצמי אין שום דרך להתמודד איתה לבד... מאז שאני זוכר את עצמי הייתי עצמאי, מסתדר לבד, נושא בעול מבלי לשתף בעל כוחות פנימיים בלתי-נדלים.... אותה תכונה עצמה מנעה ומונעת אותי מלשים קץ לחיי.... מכריחה אותי לסבול.... המצב הנפשי שלי תלוי לחלוטין בכל אחד אחר שהוא לא אני ! והייסורים שנלווים לכך בלתי-נתפסים !!! (צרה נוספת שאין לזלזל בה היא שאףאחד לא מבין את זה..... חוסר הבנה שהוא טבעי בסך-הכול בעקבות ה"מוזרות" של התופעה - אבל עדיין חוסר-ההבנה מקשה מאוד למצוא פתרון מעשי כי הוא משמש כחומה בינך ובין השאר.....) הצורך שלי הוא באדם קרוב מאוד שיוכל להפיג את הכאב הזה (אני מתכוון לאישה, מן הסתם, למרות שאני בכלל לא מדבר פה על סקס ! באופן אבסורדי, מין זמין בחברה שלנו הרבה יותר מאהבה.... רק אדם כמוני יכול להעיד עד כמה זה נכון..... אין שום בעיה עבורי "להשיג זיון" וכ"כ עצוב - וגם דוחה - עד כמה שזה קל לעומת תשומת-לב... תוכלו לשאול ובצדק "למה הוא לא מוצא לעצמו חברה ?" והתשובה על זה היא שזה פשוט מאוד קשה למישהו במצבי לא רק לתפקד בקשר נורמאלי אלא גם להפיק ממנו סיפוק.... הקשר הטיפוסי שבחור בגילי יוצר על-פי-רוב עם בת-זוג הוא לא-מתאים מבחינתי זה קשר שלא יתרום לי מספיק ויותר מזה, ישאיר אותי תשוש ומרוקן אנשים "רגילים" לא לוקחים בחשבון שלמי שבמצבי הרבה דברים עולים במאמצים נפשיים גדולים מאוד, דברים שלהם באים יחסית בקלות... וזאת מבלי להזכיר את הקושי הגדול עוד יותר של לעטות מסכה כדי להסוות את מצבך האמיתי מאחר ואיזו בחורה שפויה תיקח לעצמה שבר-כלי בתור בן-זוג.... אז לבסוף... אני קורא כאן למי שקראה את המכתב הזה, שעברה אכזבות וקשיים דומים לשלי ומסוגלת להזדהות עם מה שתיארתי כאן... מי שכמוני מחפשת קצת להתנחם על-ידי נפש שמבינה ושמסוגלת לתת מעצמה... לנוח קצת מהחיים הקשים האלה...... מספר ה-ICQ שלי..... 226875552 תאריך : 31/7/06

שלום אחותי גרה בצפון היתה אצלי לפני שבועיים ר עם ביתה ארחתי אותם מאוד יפה , שבוע שעבר נסעתי לחול עם משפחתי וכשחזרתי באותו רגע עם התיקים עדין במטוס צלצלה אלי אחותי שהיא רוצה שבנה החייל יגיע מהטירונות עם מזוודת בגדים מלוכלכים לכביסה אמרת בסדר בכייף יום שישי אחרח שגמרתי לבשל ולנקות את הבית היא מצלצלת ומודיעה שהיא בדרך אלי עם בן זוגה (היא גרושה) יש לציין שאני לא סובלת את בן זוגה אמרתי בסדר את יכולה להגיע אבל למה עם בן זוגך? הרי את לא יכולה לעשות מה שאת רוצה ואם לא הכנתי מספיק לכולם את לא מתחשבת למה לא הודעת מוקדם בבוקר? יש לציין שאותו בוקר חזרתי מנסיעה ארוכה עייפה עם כביסות אחותי סגרה לי את הטלפון אחרי רבע שעה צלצלה ואמרה שגם היא וגם בנה החייל לא יגיעו וזהו עד היום היא לא רוצה לדבר איתי האם הייתי לא בסדר? ואיך להתמודד?

אני נירדם הרבה פעמיים ללא שליטה במצב לדוגמה מגיעה לחניה של הבית ונירדם באוטו ,לא מסוגל לצאת עד הבוקר בישיבה ישן .בבית נירדם בשעות מוקדמות של הערב וישן כ 8 או 9 שעות בערך רצוי לציין שאני לא עובד הרבה כרגע (עצמאי)

אל תדאג, אני לא הולכת לעשות מעשה קיצוני מידי.. חשבתי על זה.. אבל הסקרנות די גוברת עלי.. הסקרנות איך כל המשחק הזה ייגמר.. הוא משהו שלא נותן לי לעשות דברים שהייתי רוצה.. נמאס לי מכל התחרותיות שיש כאן, ההישגיות הזו להצלחה.. אני לומדת, אבל גם לא מצליחה ללמוד.. אני מנסה להצליח במבחנים, אבל אני גם את זה לא מצליחה.. מנסה להתרכז, וגם בזה לא מצליחה.. אני מאובחנת כילדת ADD הפרעת קשב וריכוז הידועה והמוכרת.. נמאס לי לא להצליח לעקוב אחרי המורים, לא להצליח לעמוד בdedline של הגשת העבודות. נמאס לי להיות הילדה הזו שיוצאת באמצע השיעור ושמה פס על הלימודים.. כשזה בעצם בכלל לא נכון.. אני פשוט לא מצליחה להתרכז כ"כ הרבה זמן.. אם בכלל.. נמאס לי להיות זו שלא מקשיבה, לא מסכמת.. (אני בכלל לא יודעת איך מסכמים), נמאס לי שיש עליי לחץ אדיר של לימודים, ואז בדרך כלל אני רק שמה את הכל בצד, מדחיקה מרוב לחץ... נמאס לי שאני רוצה מעצמי דברים שאני בטח לא אצליח להגיע אליהם, בגלל רמת האינטלגנציה הממוצעת מינוס שלי.. (הנושקת לפיגור קל, לעניות,[ויש עניות.] דעתי) נמאס לי שאני מוותרת מהר מידי.. גם על החיים. נמאס לי שהחברה שסובבת איתי חיה מכח האינרציה ומוכתבת דפוסי התנהגות והלך רוח ואמונה בחיים.. ולא חיה כפי שהיא מאמינה שהיא צריכה לחיות. נמאס לי שאני הכבשה השחורה בבית, נמאס לי שאני צינית כל הזמן, שאני הליצנית של החברה, שאני חיה בעולם של תן- וקח, של אינטרסנטיות, של חברה שטחית, של יחסים שטחיים עם בני אדם.. נמאס לי שאני תלותית, אובססיבית וחיה על חשבון ההורים. נמאס לי שאף אחד לא מבין אותי. נמאס לי שכולם מתחתנים סביבי, ואני אפילו לא רוצה בזה.. שאני מנסה לזכור מה רציתי לאמר, ולא זוכרת.. שיש לי קצר או איטיות במחשבה.. שאני מבינה הכל לאט,אם בכלל, שאני צריכה לשפר בגרויות, אחרי יעיפו אותי מהלימודים האקדמאים.. נמאס לי שאתה רחוק ולא יכול לדבר איתי, אבל מצד שני, מה אתה חייב לי בכלל?! מי אני!? נמאס לי שאנשים אפילו לא מנחשים מה עובר עליי בפנים, שאני דמות חברתית סמכותית בחברה שלי, שאני מחייכת תמיד והם אפילו לא יודעים כמה אני מתוסכלת ועצובה מבפנים.. נמאס לי להרגיש אגואיסטית שאני כותבת לך את המייל הזה ובפעם הראשונה חושבת גם קצת על עצמי.. נמאס לי שאנשים לא רואים באמת מי אני.. "איש קודר מושחת ומכוער"(אלאדין) נמאס לי שאני מאמינה בה', אבל לא מסוגלת לפתוח סידור ולדבר איתו כמו פעם, לא מסוגלת להעביר פעולות בבני עקיבא, לא מסוגלת לערוך דיוני עומק על אמונה וחברים.. רק כי אין לי כח.. ואין לי את התעצומות נפש שהיו לי דאז.. כשהייתי קטנה יותר.. נמאס לי לעשות חשבונות של מה יחשבו עליי אם, מה יגידו.. והאם זה מספיק בוגר.. או ילדותי מידי להגיד או לעשות כך או כך.. נמאס לי לחיות לפי שפיטה של אנשים או בצל השפיטה שלהם, קרציות.. נמאס לי לדבר עם אח שלי יפה כ"כ, להתנהג כאילו הוא לא דפק לי את החיים, רק כי המשפחה מטאטאת את כל מה שהיא לא רוצה שייצא החוצה.. רק כי הוא הבן הבכור והוא מכבד את ההורים, מה שאני לא עושה.. נמאס לי שחברות שלי שואלות אותי עכשיו מה אני עושה במחשב וכותבת כ"כ הרבה.. (מה זה עניינכן?!) נמאס לי.. נמאס לי שאני חיה מהסקרנות ולא שמה קץ לזה, כי החיים האלה משעממים. נמאס לי שהאדישות רק גוברת אצלי בזמן האחרון.. (בעיקר מהגירוש של גוש קטיף..) נמאס לי שאני נאצית לעצמי.. שיש ניכור.. ביני לעצמי, ביני לאחרים.. נמאס לי שאחותי כל הזמן כועסת על דוד שלי שמרביץ לדודה שלי מכות רצח ואומרת איזה פסיכופת ואיזה סתומים הילדים שלו שהם לא הולכים להתלונן עליו.. אבל היא בדיוק עושה את אותו הדבר שלא התלוננה על אח שלי .. אני יודעת, זה כבר נגמר היום, אני לא גרה בבית.. הוא התנצל.. לא ישירות מולי.. הוא העביר את זה לגיסתי שאמרה לאמא, שאמרה לאחותי, שאמרה לאחותי. שאמרה לי.. נמאס לי שאני חסרת אונים, שאני מנסה לעזור לעצמי, אבל ללא הצלחה.. נמאס לי שאני לא מצליחה לעזור לאנשים במצב שלי (ויש כאלה, הרבה..) או במצבים גרועים יותר.. נמאס לי שאף חד, אבל אף אחד לא מבין את המשחק הזה של החיים.. שאף אחד לא יוכל מול המהלכים של הקב"ה, כי הוא מלך! אין עליו! אף אחד לא יכול עליו.. וכרגע הוא משחק איתנו מהלך לא הוגן של הסתר פנים, של כפירה, של ערעור בעיקרי הדת, של הרהורי כפירה, אתאיסטיות, של חוסר וודואות-ספק,של גאולה שהוא מתחייב לה כבר המון שנים ולא באה.. דדדדדייי! תפסיק עם זה.. נמאס, לא מסוגלים יותר..גדול עלינו!! איך אתה משחק איתנו כזה משחק?! רוצה להרגיש גבר?! אתה גבר! כולם יודעים את זה כבר.. דיי! נמאס לי שאני עסוקה ברחמים עצמיים.. נמאס לי! נמאס לי שאני משחקת ברגשות של אחרים ובעיקר עם עצמי.. שאני מתאהבת באנשים שאין לי עתיד איתם שכלית.. למרות שחלקם רוצים.. שאני גורמת להם להתאהב בי.. (בכוונה ושלא) ואז זורקת אותם או מבהירה להם, שאנחנו רק ידידים.. נמאס לי שיש לי צורך במחמאות, בבנים.. באנשים.. בפלאפון.. אני לא יודעת אם אתה יכול לעזור לי.. אבל אני גם לא יודעת אם אני רוצה.. כרגע, אני רק רוצה שתגיב.. אז בבקשה.. אני לא בטוחה שיהיו לי תעצומות נפש לשוב ולכתוב שוב, לשוב ולהגיב.. היה לו רגע.. יומטוף, ותודה על ההקשבה, אם הקשבת, על הקריאה, אם קראת, ואפילו על האפשרות לכתוב לך מייל ולהשלות את עצמי שאכן תקראי.. עצם הכתיבה היתה דבר חיובי.. תודה הייתי בטיפול בכיתה ה', אח"כ גם בכיתה ז',ח',וט'. אבל כולם היו טיפולים דפוקים.. כל דבר שהייתי אומרת בטיפול, היה עובר להורים שלי.הם היו מקבלים דיווח אם אני מספרת דברים שאני לא צריכה לספר.. הייתי הסתומה של הבית שאפילו מבזבזים עליה כסף לפסיכולוג וגם זה לא עוזר.. אני במצוקה, אני מודעת לזה.. אין דרך להקים את עצמי לבד? אין היום הקשבה אמיתי לאף אחד. ומה זה יעזור להעמיס על עוד מישהו? אני כבויה ולא מצליחה לעזור לעצמי. אבל גם לא מאמינה כבר שמישהו בכלל יכול לעזור.. שבועיים אני בדירתי השכורה סגורה עם עצמי. לא מתייחסת לאף אחד, מתרחקת מחברה ולא עושה כלום חוץ מהלהתחבא מאחורי האינטרנט ולחפש חברים שיבדרו אותי רגעית אין לי טעם לקום בבוקר, כל מאמץ שלי בכל תחום בחיי עולה בתוהו: בלימודים, ביקשו ממני לשפר בגרויות(סיימתי שנה ב' במכללה) במקביל, עברתי טיפול פסיכודרמה והוצאתי שם דברים ששכבו באדמה שנים. מה שהוביל לפרצי בכי לעיתים קרובות ורצון עז רק לישון..( מה שנקרא בברנז'ה המקצועית חוייה פוסט-טראומטית).כמובן ללימודים עצמם היה את העומס שלהבם ונמצב בבית לא מוסיף.. לא כלכלית ולא נפשית. הייתי אמורה להתחתן עכשיו והרב שלי אמר לי לאמר לא לבחור.. אז כך עשיתי, לצערי. ואני מצרה על כך .בלימודים, לא החשיבו לי את ההשקעה האדירה שלי וביקשו ממני לחזור על קורסים שנה הבאה, מה שדוחה את התואר בעוד שנה. אני אתמוטט.. אין לי מצב רוח.. אני אדישה להכל

שלום יעל מכתבך נגע לליבי. אני מוכרחה לומר לך שלמרות שאובחנת כ- ADD אין הדבר מעיד ולא כלום על היכולות האינטלקטואליות שלך. המכתב שלך מעיד יותר מכל כי את אדם רגיש בצורה לא רגילה, אדם שמנתח מצבים, ובעל תובנות לא רגילות. לא כל האנשים מודעים כל כך לסובב אותם כמו שאת. ה"אנטנות" שלך קולטות את הרגישיות של כולם וזה מה שכל כך מעיק על ליבך ומקשה עלייך את החיים. אני לא מטפלת מנקצועית, רק אדם מזדהה, אבל אנסה להקל ולו במעט על סבלך הרב כל כך. נסי אולי לסגור את האנטנטות האלה. נסי לא לחוש את כל הכאב שחשים כל האנשים מסביבך. אולי לזה התכוונה עירית כשדיברה על טיפול תרופתי. אולי יש תרופות שגורמות למוח שלנו להתרכז בנעשה עכשיו ולא במסביב. שלא תביני אותי לא נכון, אני לא אומרת שזה לא חשוב, אבל יש דברים יותר חשובים מלכאוב כאבים של אחרים. קודם כל טפלי בעצמך. מגיע לך לשמוח. מגיע לך לאהוב את עצמך. את חכמה מאד ואת יכולה לעשות המון דברים בחייך. אם הגעת למוסד אקדמי ללא כל עזרה, (את אומרת שאת לא יודעת לסכם. זה נכון- עד שלא מלמדים אותך איך עושים את זה- פשוט לא יודעים. וזו לא בושה לשאול. יש עזרה, צריך רק לא להתבייש, ושוב- מגיע לך!!! קחי את עצמך- שימי את עצמך במרכז ותגידי לעצמך מול הראי- "אני שווה. ומי שעוד לא יודע את זה ההפסד שלו".) חוזרת למוסד הקדמי... אם הגעת לשם הדרך פתוחה לפנייך. להשלים בגרויות זה לא סוף העולם. אפשר לעשות את זה לאט לאט. צריך תכנית, מישהו שיעזור לך לארגן את העניינים. יש מטפלים טובים. אני יודעת את זה. צריך רק למצוא אותם. המלצות תקבלי באתר אם תבקשי. רק בבקשה- אל תתיאשי. יש גם טוב בעולם הזה. את יכולה ליצור אותו במו ידייך. טוב בשבילך- לעצמך. בהצלחה, תמי.

שלום בן זוגי נלקח שלשום בערב להגן על המולדת.על אף שמתחילת המלחמה הוא ציפה לצו 8 גיוסו הפתאומי נפל עליי "כרעם ביום בהיר" .עקב אהבתי אליו וחוסר הידיעה לגבי תאריך חזרתו ,חסרונו בחיי מקשה עליי מאוד.איך מתמודדים? תודה מראש

שלום תודה על התייחסותך. שאלה נוספת נכון שחשוב לשמור על שיגרה אבל האם זה הזמן המתאים להתחיל עבודה חדשה?במקרה הוצע לי אבל אני כרגע נתונה למצב נפשי כמתואר.מה דעתך? תודה

יש לי חברה שעברה תאונת דרכים קשה למזלי היא יצאה ללא פגע אך החבר שלה מת בתאונה-היא לא מוכנה לדבר איתי היא לא ישנה או אוכלת אני מתקשרת איתה רק דרך אנשים אחרים (קרובימשפחה )אני רוצה לבוא אליה מחר ולראות אותה ,זו חברה טובה שלי,ואני היחידה שהכירה את הסיפור שלהם ביחד ממש מההתחלה מה לעשות אם מחר היא לא תרצה שאבוא למרות שאמא שלה אמרה לי לבוא? וכשאני אבוא מה להגיד? על מה לדבר?

שנים אני סובל מחולשה וכאבים ולא ידוע מה הבעיה הלכתי לפסיכיאטרים קיבלתי כדורים במינון גבוה ושום דבר לא השתנה הלכתי לכמה רופאים טבעיים אך לא נראה לי שהם מבינים מה השורש שומעים חולשה חושבים שהם יודעים הכל חיי היום נהרסו אין לי מצב רוח לכלום ותש כוחי לחלוטין ואני כך מגיל 16 עד עכשיו גיל 26 אתה/את יכול להבין איך אני מרגיש כשחיי חולפים מנגד ואין לי את ההכוונה הנכונה איך לצאת מזה( וזה כמובן אחרי שנים של בדיקות לא ישר פסיכיאטרים) ואין דרכי לפרסם בעייותיי ואם הגעתי לכך אני נואש וגמור מצפה לתשובתך. פירטתי כאן טיפה מן הים .מצפה לתשובתכם בתודה יגאל.

יש לי הפרעות שינה כבר המון זמן , בעצם אני לא ישנה טוב מאז החטיבה שזה אומר כמעט 5 שנים . אם זה לא אי יכולת להירדם זה פחד מסיוטים וכדומה ... אני לא רוצה לקחת כדורים יש לי עבר של התמכרות לכדורים ובכלל התמכרות . מצד שני אני לא יכולה אני צריכה להגיע לסף מאוד גבוה של חוסר בשינה בשביל להצליח להירדם וגם אז זה מאוד קשה . מה עושים עם זה ולאן פונים ? חוץ מזה יש לי עוד בעיה ,חושבים שיש לי קצרים במוח סוג של אפילפסיה >אבל אני לא נופלת אז זה די לא הגיוני לא?< אבל אימא מתעצלת לקבוע תור לרופא ואני רוצה לדעת מה יש לי . אני חייבת לציין שזה לא סוג של התקף פלאשבקים או חרדה לפחות לא מאלה שמוכרים והופיעו לי במהלך השנים . בכל מקרה פעם הראשונה שזכור לי שזה קרה היה לפני שנה וחצי פלוס מינוס אני כאילו מאבדת או ההכרה או נרדמת לכמה זמן ואני שומעת מוזיקה בעיקר לפעמים קולות אבל לא בעיקר מוזיקה קלאסית ואז שאני מתעוררת אני מתעוררת עם דופק מהיר ואני רועדת ולפעמים יש לי זיעה קרה וזה די מפחיד . כמובן שאחר כך די קשה לחזור לישון אבל לזה אני רגילה . מה זה יכול להיות ?האם סוג של אפילפסיה ?

בנושא זה פניתי לכל הגורמים בעיר, משטרה, רווחה, בית המשפט, ביטוח לאומי, שיקרה עלי במשטרה שהרבצתי לה באגרופים בשעה שיש לי רמטיזים ודלקת בוריסיטיס בכתף, היא חולת נפש ומשרד המפגרים מגן עלי ותומך בה. פתחה לי תיק במשטה שיקר לחלוטין וכמעט נעצרתי בגלל השקרים שלה מה עלי לעשות? זה נמשך יותר מ-5 שנים והיא ערבה את כל המשפחה והשכנים ולי אין שום עזרה?

שלום רב, בתי הקטנה בת 12 , סיימה את בית ספר היסודי בהצלחה ועולה בשנה הבאה בעז"ה לחטיבת הביניים. בתקופה האחרונה ביתי נמצאת בחרדה רצינית , היא מתעוררת באמצע הלילה ומתחילה לבכות. תחושות אלו מלוות בכאבי בטן חזקים. בשיחות עולה כי הילדה חוששת מבית הספר, מסגרת חדשה, סביבה חדשה, וחוששת משינויים, הילדה לא אוכלת. אני מנסה המון לשוחח עימה, ולהסביר לה. מה עלי לעשות כדי להקל עליה? האם יש שיטות של הרפיה והרגעה עצמית? האם עלי לפנות לעזרה מקצועית. תודה ויום נעים.

בד"כ כשאני בלחץ יש לי הרגשת בחילה נוראית! עכשיו לדוגמא אני בלחץ, זה לא מדבר מסויים.. יכול להיות שאלה דברים בתת מודע אבל הלחץ הכי גדול שלי כרגע הוא שאני לא אשלוט על עצמי ואקיא את נשמתי (כמו שכבר קרה בעבר), לפעמים אין לי סיבה ללחץ, וזה רק הלחץ מהסימפטום עצמו.. מה לעשות? אני לא מצליחה להירדם ואני מתוסכלת.. אני רוצה לומר, שכשאני מצליחה להירדם, החלום שאני הכי זוכרת שאני מיד חולמת זה על ים סוער, עם כרישים, או מדוזות ועם זרמים וגלים ענקיים.. מה זה אומר?

אצל ביתי בת ה-24 ישנן התנהגויות שאינני יודעת להסביר ולא יודעת האם מצריכות טיפול נפשי . מאז ומתמיד היתה ילדה עצבנית כלומר מתרגזת מהר כשדברים לא הולכים כמו שרוצה. בשנים האחרונות אינה יכולה להיות זמן ממשוך במקומות עם הרבה אנשים בפרט בחוג המשפחתי מדווחת כי זה מלחיץ אותה. היא מרבה לשנות את דעתה בקיצוניות קופצת מרעיון לרעיון חסרת סבלנות וחסרת שקט. מגיבה בכעס ובחוצפה ובתוקפנות (מילולית ) בלי פרופורציה למה שנאמר או קורה. מספרת לאחרים בהגזמה חצאי אמיתות ובוכה על איך שאני אמא שלה אחראית לזה שהיא מתנהגת ככה.ובכך כנראה משיגה אמפתיה ואולי הצדקה לאיך שמתנהגת. יש לציין כי מבחינה חברתית מאוד אהובה סיימה בגרות ברמה טובה וכיום עובדת במשרה טובה כבר יותר משנה. אנחנו הורים דואגים ותמיד עוזרים ומספקים את כל הצרכים לאחרונה אף קנינו לה רכב משלמים לה את הטלפון הנייד ותומכים בה תמיד. היא מרבה להתקשר אלי אמא שלה כדי לשאול ולהתיעץ בכל מיני דברים וגם מספרת ומדווחת על מה קורה לה כמעט כל יום. לפעמם לאחר התפרצות זעם היא מתקשרת ומתנצלת בפני ומבטיחה שתלך לטיפול אבל חוץ מנטילת כדורים טבעיים לא הלכה לקבל עזרה מקצועית. יש ניגודים מאוד גדולים בהתנהגות שלה והדבר גורם לי עוגמת נפש גדולה. פעם אוהבת מאוד ופעם שנאה רותחת לכאורה ללא כל סיבה . איך עלי להתנהג איתה זקוקה מאוד לעיצה אינני יודעת האם לחבק ולתמוך או אולי להראות לה שאני כועסת והפסיק לתמוך עד שתלך לטיפול מה עושים ???

אירית היקרה, כאם שעברה תופעות דומות עם בני ומודעת היטב לחשיבות הטיפול , אני ממליצה מאוד להתייחס לבעייה כאן ועכשיו. על פי דברייך, ללא טיפול מקצועי והנחייה המצב רק ילך ויחמיר. אני לא אומרת זאת כדי להלחיץ אלא להדגיש את החשיבות שבטיפול, תתייעצי במקום מגורייך. אני לא מעזה להגדיר את מה שאת מספרת כהפרעה נפשית אבל בהחלט בולטת פה מצוקה כל שהיא ונדרש כאן טיפול. הקיצוניות בין אהבה לשנאה ללא סיבה כפי שאת מספרת, ותגובות חסרות פרופורציה כפי שאת מתארת בהחלט מראים על "משהו קורה כאן". זה נכון להמשיך לגבות, לחבק, להביע תמיכה אך במקביל יש פה איזה שהוא חוסר גבולות שעלול להדרדר למצב קשה יותר. מניסיון - שתפי איש מקצוע ותתענייני באפשרויות הטיפול. האמת היא, שביוזמתי, אני בעצמי עברתי הנחיות בכמה פגישות עם פסיכולוגית כדי ללמוד ולקבל כלים איך לעמוד מול בני וברור לי שאם לא הייתי עושה את זה בזמן - הנזק היה גדול יותר. בהצלחה וחיבוק ! אמא אחת...

שלום אני בחור משכיל בן 30 , בחצי שנה האחרונה עולות במוחי מחשבות סרק ומחשבות היפוטטיות על כל מיני נושאים ואני לא מצליח להתנתק מהן כמו כן גם אם יש משהו שמפריעה לי הוא " יושב " לי בראש למשך מספר ימים הדבר הגיעה לידי כך שזה גורם לי לכאבים מטרידים בפנים גם כשאי לא חושב - כאילן מאיין תזכורת כזו תודה מראש אלון

עירית היקרה מדוע לכולם ענית ורק עלי פסחת?

שמי דנה בת 24. כיום אני נמצאת במצב מאוד נפשי חלש.עקב אכזבה של אהבה לא מצליחה להתמודד הלאה להבין שנגמר .. מתעקשת עוד יותר ללא מושג"לאסור"ללא ניתן להשגה. בצורה כזו שזה מושך מימני את כל האנרגיה למרות שזה לא מה שבאמת הייתי רוצה זה לא בשליטתי. נורא רע לי.. לא יודעת אין אני מתמודדת הלאה המצב הביא אותי למשבר שהחלטתי לעזוב מקום עבודה אני כבר שלושה חודשיים בבית בחדרי בבכי בתיסכול, אנא מישהוא יכול לעזור לי ?

שלום רב, כשאני יושבת עם שני ילדיי ליד השולחן לסעוד כשבתי מדברת בני נוטה ללא כל סיבה מיוחד לדכא אותה ע"י מילות גנאי והעלבות . מה הסיבה לכך שהוא עושה זאת? תודה טלטול

שלום עירית, אכן יש קנאה בין ילדיי. ובין אילו ילדים אין? עדיין, איך מתמודדים עם תגובה כה תוקפנית כזו? אני נוקטת בהפרד ומשול. יש עוד משהו לעשות? תודה טלי

שלום רב אני בת עשרים.אני סובלת מבעיות שינה קשות.כבר חודשיים שאיני מצליחה לישון או שישנה מעט מאוד. שאלתי היא: האם כתוצאה מהעובדה שלא ישנתי במשך חודשיים, נגרם לי נזק במוח ? בברכה ציפי

שלום לך בת 57 שרוצה להגשים חלום ילדות והוא-ללמוד לשחות(נכון להיום אני עדין סובלת מטראומת הטביעה שקרתה לי בגיל 6 שעליה לא התגברתי עד עצם היום הזה ניסתי מספר לא מעט של פעמים ללמוד לשחות ולא יכולתי להתגבר על החרדה הקיצונית ממנה אני סובלת.שמעתי ברדיו לפני מספר ימים המלצה לקחת כדורים נגד חרדה בתקופת ששעורי השחיה. מה דעתך ,אשמח לשמוע את חוות דעתך.

האם מישהו מכיר/ה סדנת אסרטיביות מומלצת?? תודה, יעל

שלום רב, אני לא מייחס חשיבות רבה לטקסים. בקרוב אני אוזמן להשתתף בטקס לקבלת התואר השלישי שלי. אני מתלבט אם לעשות את המאמץ ולהגיע לטקס. הלימודים היו תהליך ארוך ומשמעותי מאוד בשבילי , אך לטקס אין חשיבות רבה בעיני. בני משפחתי מבקשים ממני שאגיע לטקס קבלת התואר השלישי בעיניהם לטקס יש חשיבות רבה מאוד, אני מוכן להגיע כדי לשמח אותם. שאלתי על מה מעידה העובדה שאני מעדיף לא לעשות את המאמץ כדי להגיע לטקסים אני מרגיש מטופש למדי ללבוש את החליפה וללכת ברחובות העיר. בברכה דני

אני בת 32, נשואה ואם לילדה בת שנה ועשרה חודשים. מדובר באחי, שקטן ממני ב- 9 שנים. הוא גר אצל הוריי והיחסים בינינו כשהיה קטן היו נהדרים. בערך מאז בר המצווה שלו הוא השתנה ונעשה מרוחק וסגור יותר ובכלל מאוד משונה. כל עולמו מורכב ממוסיקה. הוא סיים לימודי מוסיקה ב"רימון" והוא חי, נושם ונשוי למוסיקה. הוא לא אדם שילך עם טל' נייד או שעון על היד. לצבא הוא לא התגייס מעצם היותו פציפיסט ועוד כהנה וכהנה מוזרויות. עוד לפני לידתה של בתי הוא לא סבל ילדים קטנים ומאז שנולדה בתי הוא מתעלם ממנה כאילו הייתה אויר. הוריי טיפלו בה עד לפני חודש אצלם בדירה בשילוב עם בחורה שהייתה חברה של אחי לפי 7 שנים בערך. היא ידידה מאוד טובה שלו כיום ושוחחה איתו רבות על ההתנהגות המכוערת והמעליבה הזו כלפי בתי, התנהגות שמן הסתם מעליבה ומאוד פוגעת גם בשאר בני המשפחה. אך הוא בשלו... לפני שנה בערך הצעתי לו "לעשות הכירות" עם בתי והסברתי לו שלא מדובר בחיה נגועה מהרחוב, אלא בבת משפחה, תשובתו הייתה: "אני אוותר על העונג". ברור לכולם ומאוד יכול להיות שגם לו שהוא צריך טיפול, אך הוא כנראה מתבייש מהוריי (למרות שהיום אפשר לעשות הכל באופן דיסקרטי). ברור לי לחלוטין שלא מדובר בקנאה, כי הוא מקבל וקיבל תמיד הכל כולל תשומת לב מכולם והסיפור התחיל הרבה לפני שבכלל התחתנתי. הוא אגב, סחבק עם בעלי, אז מה זו ההתנהגות הזו???

לקולי אני מבינה שיש מוזרויות רבות וגם חוסר הרצון או היכולת להתייחס לילדה שלך, ברור שיש לו בעיות קשה לי מאד לדעת על איזה בעייה מדובר, חבל שהוא לא פונה לקבל טיפול, לא הייתי נעלבת ממנו זה לא נראה רצון לפגוע אלא נובע מבעייה שלו. עירית

בת 21. יש לי בעיות בריכוז. בגיל הגן הומלץ על קבלת רטלין, אך אימי סרבה לכך. האם בגילי מומלץ לקחת רטאלין? האם זה ממכר? האם יש תופעות לוואי לתרופה זו?

היתה כתבה גדולה על ריטלין זה לא ממכר ואני חושבת שאם זה כל כך מפריע לך במיוחד אם את לומדת אז כן כדאי לקחת בהמלצת רופא כי תרופה זו לא ניתנת סתם ככה רק ע"י נורולוג מומחה והוא רק יאשר לך ,,,,,,,,,,,,כן יש היום המון סטודנטים שלוקחים את הריטלין

לאחרונה פורסם כי ישנן תרופות טבעיות לדכאון. מה שמן?

אני סובלת מחרדה חברתית ומחוסר בטחוןאני בת 50 ובכל זאת לא הצלחתי להתקדם בחיים, היכן אפשר לטפל בכך כלומר טיפול התנהגותי קוגנטיבי באזור חדרהאו במקום אחר אודה לך אם תוכלי לכוון אותי.

אני ממליץ על צופי מרום. http://131602.livepage.co.il/

אני כבת 54 עובדת בעבודה מאד שוחקת קשה פיזית כבר כ20 שנה נמאס לי ואין לי כח יותר כמו כן אין לי פנסיה, אני עצמאית אך הרוחים מאד קטנים, כמו כן אני מפרנסת יחידה מאחר ובעלי עבר ארוע מוחי, אני רוצה מאד לעזוב ולחפש עבודה אחרת אך פוחדת משינויים לכן כנראה נשארתי כל כך הרבה שנים במקום זה, אני מאד עצבנית ולא שקטה, אולי אני צריכה להעזר בטיפול פסיכולוגי אך אין לי כסף לכך, האם יש טיפולים במסגרות שונות ללא כסף? או במסגרת האינטרנט מה דעתך? אודה לך מאד על תשובתך

שלום לכולם! שמי א,בן 23,סטודנט להנדסת תוכנה.ברצוני לשתף אתכם בדילמה שאני נמצא בה! יש לי חברה כמעט חודשיים,לפני מספר ימים פנתה אליי חברתי בבקשה להתראות עם ידיד שלה שלא ראתה המון זמן,ידיד מהצבא,אני לא ידעתי מה לאמר,הייתי חצוי,כי מצד אחד אני רוצה להיות חבר טוב,לא נוקשה,ליברלי,לתת לה את החופש שלה לחיות את החיים שלה מתוך הידיעה שיש לה עוד דברים בחיים חוץ ממני אך מצד שני אני לא מרגיש נוח עם הרעיון שהיא תצא עם ידיד שלה לבד במן פגישה רומנטית שכזו,נשמע מוזר והאמת זה גם מפחיד אותי,אנני אוהב אותה וגם היא אותי ות'אמת אני פוחד לאבד אותה.אני לא מכיר אותו ואת הכוונות שלו,אני די סומך עליה אבל אני יודע שלפעמים מועדים וטועים וגם אני יכול לטעות לכן אני מעדיף לא להכניס ראש בריא למיטה חולה.גם לי יש המון ידידות,אפילו הרבה יותר משלה יש ולא פעם הן רצו לראות אותי,אך עם כל הרצון שלי לראות אותן התעליתי על עצמי והתחמקתי מהפגישה איתן ולו בכדי למנוע איזשהו צל של ספק בליבה של חברתי או איזשהו פחד קטנטן שיצוץ.אם כך מדוע חברתי לא יכולה להתעלות כמו שאני עשיתי?כשהסברתי לה שלא נוח לי עם זה ושלא נעים לי היא הייתה מופתעת ואמרה שזו גישב פרימיטיבית,ושהיא מופתעת ופגועה,שהיא מרגישה שאני לא סומך על האהבה שלה.אמרתי לה שאני כן סומך אבל אני לא סומך עליו,אני לא מכיר אותו,הוא לא חבר ילדות שלה,הוא פתאום נזכר בה וזה מעורר בי תהיה,מה הבחור רוצה?לסיכום,אמרתי לה שאני לא אחליט בשבילה מה לעשות אבל חשוב לי שתדע שלא נעים לי עם זה. מה דעתכם?האם אני מגזים?האם זה בסדר שהיא תיפגש איתו?או שמא זו בקשה מוגזמת מצידה?מה לעשות?

אני בת 5 ולא מסוגלת לנהוג ניסיתי ללמוד וגם עשיתי טסטים שבהם נכשלתי הנהיגה מאד חשובה לי כי אני גרה במקום שאין בו תחבורה סדירה ולכן אני מוגבלת וקשה לי לצאת, האם יש לכך טיפול? אני חסרת בטחון באופן כללי למשל לא מסוגלת לדבר בחברה, אודה לך מאד על כל עצה.

היתה טעות בקשר לגילי אני בת 55 הטסטים שנכשלתי היו בעיקר בגלל התרגשות רבה פעם הייתי צריכה לבצע חניה ניסתי פעם אחת ואמרתי לבוחן שאני לא יכולה יותר, שאלתי היא היכן יש טיפול בעיה של חוסר בטחון בנהיגה כלומר האם יש מקום שמטפל בבעיה המ דעתך מה ניתן לעשות והיכן, אני גרה באזור חדרה.

אני אוהב לישון מחובק עם בת זוגתי אך היא לאחר מספר דקות שהיא עומדת להירדם [או כבר נרדמת..] מתהפכת על הבטן ותופסת לה את מרחבה איך שאומרים..,למה זה ומה זה אומר בעצם??[יש לציין שהננו אוהבים אחד את השני ונמצאים בתחילתו של הקשר]

אז ככה... למדתי תואר ראשון בהצלחה לפני כ-6 שנים(כמעט 7) מאז בשל אי הצלחה בראיונות ובמבחנים,בשל דימוי עצמי נמוך וחשש מהצלחה נכנסתי למקומות עבודה שלא ממש התאימו לי וכך "העברתי" את הזמן בחוסר מיצוי טוטאלי.עבדתי בכ-5 מקומות שבכל פעם משהו לא הלך ונאלצתי להיפרד מהמקום בחיפוש מקום חדש.בכל פעם היתה סיבה "למה לא לחפש באמת מקום נורמלי"...אם זה הכסף,הנוחות,החשש,הכובד של קבלת החלטה וכו.. כעת איני צעירה ממש ונמצאת במשרה שלא ממש קשורה(כרגיל-פקידותי) במקום מסודר יחסית משכורת ממוצעת. החשש הגדול שלי זה שבאותו מקום רוב הסיכויים שלא אקבל קביעות (מתוקף תפקידי) ורק אם באמת יצלח מזלי ויקדמו אותי...אז...גם בספק אשאר. העניין הוא שמצד 1 אני חוששת שאכן כך יהיה ולכן תוהה מה עליי לעשות(כרגיל מאמינה שכל אחת במצבי הייתה קמה ובורחת משם..) או שעליי להיות במקום העבודה כל עוד נוח לי ומה שיהיה יהיה. הפחג הגדול זה הגיל שממאן להיעצר והיאוש בלחפש שוב את עצמי. בן אדם רוצה למצוא מקום מסודר ולא לחפש מדי שנתיים מקום עבודה. באיזשהוא שלב לבטח יהיה לי קשה יותר למצוא מקום -אולי בקרוב אהיה אמא והסיכויים קטנים בשל כך ולכן אני מאוד מתלבטת מה עליי לעשות מצד 1 נוח לי כרגע מצד שני העתיד עמום..כרגיל. הכי אבסורד זה שלא בא לי להתקדם כי התפקיד ידרוש ראש גדול יותר ועבודה עם לקוחות ששזה ממש לא משאת נפשי.אני חשה מעין עייפות ומעדיפה לעבוד באופן עצמאי יותא מאשר פנים מול פנים עם אנשים.טיפול באנשים מכל סוג שהוא לוקח ממני המון אנרגיה ובמקום הקודם כמעט שהשתגעתי מהאינטנסיביות בעבודה שכזו. מה עליי לעשות אם ברור כשמש ועולה מנתוניי שזו העבודה שמתאימה לכישוריי ומקצוע אין ברשותי... האם לנסות לאמץ גישה חיובית יותר על מנת לזכות בקידום מיוחל ולרוץ קדימה על אף חוסר הרצון בכך רק על מנת לאשר ולחזק את "העתיד לבוא"..... למה אני כזו מיואשת וחסרת החלטה תמיד? מה אתה מייעץ לי כרגע מלבד הצורך בטיפול ארוך טווח.??

הקונפליקט אכן קיים בין מה שאני אמורה הייתי להשיג לבין הקיים-המושג בפועל הקונפליקט קיים כי ההרגשה שאני הרסתי לעצמי ולא שזה יד הגורל ולכן איני מצליחה אני זו שבוחרת בתפקיד שאינו מתאים לי,אני זו שבוחרת במקום עבודה שיתכן ולא אתקדם בו כי לקידום נדרשים תואר ומיומנות מסויימת...ובקיצור,במקום להתוות לעצמי דרך שכן אוכל להשתחל ולהתבסס עליה אני בוחרת דברים שאינם קשורים אליי. ולכן מתאכזבת מעצם הבחירה שלי.כאילו אני שמה לי מחסום.מחוסר אמון בהצלחה שלי וכך אולי יש לי סיבה מוצדקת לא להצליח... כמו כן,גם באשר להריון ראשון-אני בכלל לא מעוניית וזה מרתיע אותי שוב.למה כולן רוצות? למה התחתנתי אם כך? גם שיקול שלקחתי מבלי להבין באמת המשמעות אני מרגישה שאני עושה דברים חיצוניים לעצמי כי הדברים אותם אני באמת רוצה לא מושגים ואולי בלתי אפשריים. עדיין זה משאיר אותי חשופה לבלבלולים ולאי נוחות מעצמי בלבד!!! כמו ילדה קטנה שממאנת להתבגר.(ואני קרוב לגיל שלושים!!) מה עובר עליי? מדוע איני מצליחה להבין שחיי זורמים אך ללא עתיד "נורמלי"????? אני חוששת מכל דבר ובעיקר מדברים שהינם "כבדים" עליי בהם ייהא עליי לקחת אחריות כי לא תהיה ברירה. מאוד מתסכל לחוש מצד אחד נוחות בחיים הקלילים ומצד שני תחושת פספוס והחמצה אולי ממה שיכולתי באמת לחוות ואולי להנות.... יש בי קונפליקט תמידי בין הפרופיל המקובל לבין תחושת הקלילות אותה אני רוצה לבחור.. יתכן וזה עודף הבעיות שראיתי וקלטתי מגיל צעיר שמפחידות אותי ומאיימות שאולי יום אחד איאלץ להתמודד איתן בעצמי..אולי הפחד פשוט משתק את הכל? אני בטוחה שיום אחד אצטער שלא בחרתי במסלול העשיה וההצלחה נטו אלא במסלול ההשלמה והפשרנות בכל תחומי החיים ואת זה קשה לי לסבול!

עירית שלום אני בת 36, רווקה, וכולנו יודעים שזה גיל כזה שכולם סביב כבר די מסודרים.....ועם בני זוג, והקשרים קצת משתנים, ויש גם פחות עניין משותף, וופתאום אני מוצאת את עצמי לבד....ובסה"כ מאוד אוהבת חברים. יש לך רעיונות איך אפשר להגדיל את המעגל החברתי ??? אשמח לתשובתך איריס

גם אני מעוניינת להגדיל את המעגל החברתי ואנחנו כמעט באותו גיל [email protected]

הם יש טיפול לפחד חברתי? אחותי בת 47 סובלת מזה, מה הטיפול המומלץ, איזה כדורים? והאם יש סדנא?

יש כדור שנקרא סרוקסט שרושם רק פסיכיאטר. יש קבוצת טיפול בבית חולים גהה אבל עד שחוזרים אלייך לוקח המון זמן.. הכדורים יכולים להביא לשיפור ניכר,לי הם עזרו ב60 אחוז. הכי מומלץ זה בטח ללכת למטפל מוסמך שמומחה בזה ואישית אם היה לי כסף הייתי עושה את זה

שלום רב, אני בת 48 בריאה, לאחרונה אני מתמודדת עם מצב שלא הכרתי בעבר, אני מתנהלת בחיי היום יום בבטחון גמור במעשיי, אולם כשקורה משהו שונה מסדר היום הקבוע שלי, למשל הזמנת אורחים, או אני עובדת בתחום האירועים, לפעמים אני נדרשת להגיע למקום האירוע בתוקף עבודתי, כשהכל נגמר אני יודעת שהכל הלך פיקס, אבל עד שזה נגמר אני בחרדה איומה נלחצת נורא, זה גורם לי להיות רגשנית בצורה איומה, אני שמה לב שגם טון הדיבור שלי השתנה ולרוב מעירים לי שאני צועקת.אין לי מושג מה לעשות, אשמח להעזר בשירותכם. תודה.

שלום רב, קצת רקע: אני בחורה בשנות העשרים לחייה,אינטליגנטית,נאה,מוכשרת,עוסקת באמנות ויש לי בן זוג אוהב ומשפחה טובה. עכשיו הבעיה: אני קלפטומנית. כבר כמה שנים. גונבת רק מחנויות לא מאנשים פרטיים. עוד אין לי תיק פלילי למזלי,למרות שנתפסתי פעם אחת ,ופעם שנייה הייתי ממש על הגבול! אמא שלי,בן זוגי,ואחותי יודעים על זה אך הם חושבים שהפסקתי ותמיד כועסים עליי מאוד שאני חוזרת על זה. באמת הפסקתי,אבל השבוע לא יכולתי לעצור את עצמי,כי ההרגשה נהדרת וממכרת,וגם אין לי כסף לביזבוזים אז אני "מרשה" לעצמי להתפנק כשזה מתאפשר.אפילו בדברים לא יקרים שאני יכולה לקנות. הרי זו התמכרות בסך הכל... זה לא חוקי,ובמוקדם או מאוחר יתפסו אותי למרות שאני מרגישה חכמה שעבדתי על כולם וגנבתי עוד משהו קטן לעצמי. אני רוצה להפסיק. אני אולי לא רוצה בלב שלם כי אני נהנית מזה,וגאה בעצמי כשאני יוצאת מחנות,אבל אני לא רוצה להיות עבריינית. למי אוכל לפנות? אין לי כסף לטיפול פסיכולוגי כי הוא יקר. האם יש קבוצת תמיכה? מטפלים בתחום? זה מאוד יעזור לי! אני מתחננת.

אני בחורה בת 25 שעדיין אין לה רישיון נהיגה ויש לחץ מאוד גדול מצד המשפחה והסביבה בנושא. כולם במשפחתי נוהגים מגיל הרבה יותר צעיר ממני,אפילו אחותי הקטנה נוהגת ובביטחון רב. לא התחלתי ללמוד אפילו תאוריה ועדיין לא התנסתי בשיעור נהיגה אחד עד היום,אך אני מאוד מקנאה בכל בחורה שנוהגת בלי בעיה וניידת,כי אני מרגישה נטל על המשפחה כשצריך להסיע אותי לכל מקום,בגילי. אני חרדתית חברתית ונוטלת כדור באופן יומיומי כבר כמה שנים טובות,אבל בנושא הזה אין שינוי. איך מתגברים על זה? זה לא ממש פחד אלא חוסר ביטחון מאוד גדול שיש לי ופיקפוק עצמי שאני אוכל לנהוג. תודה רבה לך!

שלום עירית, אני בת 24 לפני כחצי שנה אני וחבר שלי נפרדנו בגלל בעיות שהיו לנו בקשר ובעיקר כי חשתי חוסר סיפוק, הרגשתי כבויה ולא מאושרת. לכן נפרדנו. הפרידה עד כה הייתה יותר טובה מאשר רעה, אבל עכשיו ממש קשה לי. קשה לי להתמודד עם העובדה שאני מאבדת אותו לתמיד. דיברנו והצעתי שנחזור אבל הוא כבר המשיך הלאה, מתחיל קשר חדש. קשה לי, אני מרגישה שאיבדתי אותו באשמתי, מרגישה חרטה עמוקה. זאת הפרידה השנייה שלנו, מאותן הסיבות. (בפרידה הקודמת חזרנו אחרי חצי שנה). מה לעשות? איך להמשיך הלאה? האם כדאי להיעזר בייעוץ או להשתדל לעבור זאת בכוחות עצמי? אני חוששת ללכת לייעוץ שמא זה יפריע לי להתקבל לעבודות מסויימות כמו למשל גוף צבאי, ממשלתי וכד' האם זה אמור להפריע?

שרון היי. אל תרגישי רע את עדיין צעירה,תמשיכי הלאה בטוח שתמצאי את הקשר שלך גם כמו שהוא. תנסי לשכוח אותו אין מה לעשות, החיים ממשיכים אל תתבעסי בסדר. תתקדמי הלאה,תלכי עם חברות תמצאי מישהו שלך יהיה טוב בהמשך החיים מכל הלב ובהצלחה

אני בת 30 וכל הזמן יש לי מחשבות רעות על מחלות אני סובלת הרבה זמן מכאבי בטן עשיתי המון בדיקות הכל בסדר אבל המחשבות הרעות לא עוזבות אותי אמא שלי נפטרה צעירה מסרטן וכל כאב שיש לי אני חושבת על המחלה , אני כבר לא יודעת אם הכאבים הם פסיכולוגים או באמת איך אני יוצאת מהמחשבות השלליות

שלום אני בת 21 1.67 67-63 ק "ג.(תלוי בתקופה ובמצב רוח....חחח). יש לי בעייה שנמשכת מאז תחילת גיל הבגרות ואף פעם לא דיברתי על כך כי אני חושבת של90% יש את ההפרעה הזו.וגם אם כן זה לא עושה את זה נורמאלי. אני באמת רוצה להגמל מן ההרגל הזה והייתי רוצה להבין ממה הוא נובע. ניסיתי לחשוב מה מפריע לי מה חסר לי? מה החסכים הנפשיים....וכלום. הכל בסדר גמור בעולמי כל אדם אחר במקומי היה מאושר ואני מודה לאלהים יום יום על כל שיש לי. אני אוכלת בריא ועושה ספורט אך יש לי מדי פעם התקפי זלילה בלתי נשלטים... זה מתחיל עם זה שאני חייבת מתוק....ואני לא מפסיקה...עוברת למלוח...מתוק... באמת שאין לי שליטה על זה....זה כבר שנים ככה והפעם הגעתי להחלטה שאני רוצה להבין איך להפסיק את זה לחלוטין. ולמה זה קורה? ממה זה נובע? יש לי פגישה עםם דיאטקנית,האם אני צריכה לומר לה זאת? היא תדע מה לעשות? מה כדאי לשאול אותה?! האם יש ו/או מומלץ כדורים שמורידים את הכמיהה לאכילה אובססיבית זו,הכמיהה למתוק ותחושת הרעב השקרית? איך ניתן להגיע להבנה ממה זה נובע? איך מפסיקים?????? האם זה יימשך כל החיים?! בבקשה....עזרו לי!

.

והנה שוב המועקה הזו – המחנק בגרון שמגיע לפני החגים אין כמו החגים ועדיף שלא יהיה שוב השאלות ושוב המבטים – אני כל כך שונאת אותם ........... את החגים נו......... מה איתך את עוד לבד ? כן – אני עדיין לבד – כמעט בת 35 ועדיין לבד – זה עושה אותי דפוקה ? יכול להיות שכן ! הריקנות הזו האיכס שמכרסם בפנים ויוצא לאור במלוא הדרו בעיקר בתקופת החגים הוא תמיד נמצא שם תמיד האיכס הזה של החיים.... אך בתקופה זו של החגים הרבה יותר ממשי מרגישה OUTSIDER לא שייכת לשום מקום והחג הזה שהוא חג משפחתי .......... אני לא .... אני לא משפחה ואני לא כלום לא שייכת לשום מקום, הייתי בורחת אבל לאן השנים עוברות וכולם מגיעים בזוגות, ילדים, נכדים ואת....... עדיין לבד כן כן השנים עוברות ואת עדיין לבד לא יוצלחית שכזו (היא בטח בררנית ..הם אומרים – למה היא מחכה...? לנסיך על סוס לבן ?) והם לא יודעים שזה קשה – הרבה יותר קשה ששואלים זה חותך כמו סכין –רוצה להיבלע או לא להיראות העיקר שיגמר כבר הקנאה, הבושה או החוסר נוחות הזו מכרסמות מבפנים – כלפי חוץ הכל נראה סבבה למה להראות שרע (אופי פולני) מרגישה כמו איזה צלע שלישית שלא שייכת לכאן, לשם או לשום מקום גם כשלא שואלים ולא מנג'סים - - - עצם המילה החגים עושה רע רע רע אז אחרי החגים וחזרה לשיגרה נשמע טוב יותר מרע

אני בת 24. לפני כחמישה חודשים אני וחבר שלי נפרדנו. בתקופה של כמה חודשים אחרונים בקשר שלנו הייתי מאוד לא מאושרת, היה לי רע, הייתי לא שלמה עם הקשר, הרגשתי צורך עז לחוות דברים חדשים. זו הפרידה השניה, כמעט מאותה סיבה (הפעם הסיבה יותר ברורה, יותר חזקה אולי). בחודש הראשון היה קשה, אח"כ היה טוב הרגשתי שאני נולדת מחדש לפעמים אפילו מאושרת. אבל עכשיו כעבור חמישה חודשים זה שוב חוזר. קשה לי אני מתגעגעת. הבנתי (לא ממנו אך בוודאות) שהוא יוצא עם מישהי (לא ברור אם זה רציני) ומאז אני לא מסוגלת שלא לחשוב על זה, אני שבורה ולא מצליחה להשלים עם המצב שאני הולכת לאבד אותו. לא מסכימה לכך, למרות שלקחתי את הסיכון בחשבון כשנפרדנו. קשה לי. אני שוקלת לחזור או לבקש שנחזור אבל אני יודעת בתוך תוכי שזה לא מהסיבות הנכונות. אני יודעת שזה לא יחזיק מעמד לאורך זמן. אבל מוכנה אולי להתפשר ולוותר כדי שלא אתחרט בעתיד על שאיבדתי אותו. מה לעשות? לנסות להמשיך הלאה? לבקש לחזור? קשה לי.

רוצה למות

גם אני רוצה למות! ממש בדיכאון מוחלט ואין מי שיעזור לי. :-(

שלום, לבני בן ה-33 שהוא חולה נפש, מונה מזמן אפוטרופוס לעל הרכוש.כשהוא מרגיש טוב הוא יכול ללכת לבד למסעדה, סרט וכדומה. מלבדי אין לבני שום משפחה ולאחר מותי לא יהיה אף אחד שיוכל לדאוג לרכוש שיושאר. בידי דירה צנועה ומעט כסף ואני מעונינת שרכוש זה- שלפי הערכתי אם יושקע - יניב כ-2000 שקל לחודש- אני מעונינת שסכום זה ינתן לו כל חודש כדמי כיס - שילך למסעדה, לקולנוע וכדומה,כדי להמתיק מעט את חייו, ולא לשום מטרה אחרת. מצד שני - ידוע לי ממקורות שונים שאם אלך לעולמי, הקרן שמונתה כאפוטרופוס על הרכוש של בני יכולה להחליט לתת לו רק סכום קטן מאד כל חודש - ואת היתר לחסוך - ולא כך אני מעונינת שישתמשו ברכוש שלי עבור בני .אני יודעת שאני יכולה לשכור עורך דין לניהול הירושה - למרות שאין כל יורשים אחרים מלבד בני - אך הסכום החודשי שעורך הדין "ינגס" כל חודש יהיה מאד גדול ולא יתיר כמעט כלום מהרכוש שנשאר. האם תוכלי ליעץ לי בענין? תודה חנה

אחותי _ 30+ טיפוס מאוד מאוד בעיתי - היא ילדת סנוויץ שתמיד חושבת שלא קיבלה מספיק מההורים והיא תמיד חושבת שהיא הכי מסכנה ויש לה הכי הרבה צרות - , למרות שההורים שלי נותנים לה הכי הרבה , כמה שצריך ( במסגרת היכולת שלהם) היא היתה מאוד בעיתית בתור ילדה - היו לה התפרצויות על אמא שלי, ("קרוזות") ובי האחות הקטנה תמיד היתה לה קנאה מאוד גדולה. מאז שהיא התחתנה היו לה בעיות דומות עם בעלה. ריבים , מידי פעם תוך כדי ריבים היא לא יודעת לשלוט בעצמה ומדברת מאוד מאוד לא יפה - והיו כבר כמה פעמים שהיא ובעלה ישנו בנפרד כל אחד בבית הוריו אבל איכשהו תמיד השלימו. לא מזמן נולד הילד , אמא שלי ( הסבתא ) מטפלת בו בזמן שאחותי ובעלה בעבודה ( בערך עד 5 אחהצ ) אבל הריבים בין אחותי לבעלה התחילו שוב ( או בעצם המשיכו... ) , ועכשיו הילד באמצע הוא סה"כ בן חצי שנה ואמא שלי כבר מרגישה שהריבים משפיעים על ההתנהגות שלו ועל השמחה שלו. (אחותי מסוגלת לזרוק משפטים כמו: " הילד הזה הוא מעמסה בשבילי" ) ברור לכולנו שהיא חייבת לקבל טיפול אבל היא לא מוכנה לשמוע על זה. השאלה שלי: 1. כיצד אפשר לשכנע אותה לקבל טיפול? ( ואני אדגיש שהיא לא ממש מוכנה לדבר על זה) 2. כיצד אמא שלי - הסבתא של התינוק המסכן בזמן שהתינוק אצלה יכולה למזער את הנזק שיכול להיגרם לילד בכך שהוא גדל בבית שכל יומיים רבים בו ומדברים בצורה בוטה ? תודה.

היי, אני מעוניינת לברר מה אישה שסובלת סבל נפשי עם בעלה וכמובן הסבל פוגע בילדיה אמורה לעשות במקרה שמעונינת להתגרש. הבית רשום על שמם יחד אך המשכנתא יורדת מחשבון שלה שאליו מעביר הבעל כספים כמובן שאין לה שליטה על כסף וכך אם תעזוב תישאר בלי כסף לשלם משכנתא.... הוא מן הסתם לא ישלם. איך אישה ללא עצמאות כלכלית עוזבת בית? האם רשות כלשהיא אמורה לעזור? לא מדובר באישה מוכה פיסית - רק אז כך ארגון כלשהוא הסביר נותנים עזרה בדיור. האם זו מדינתנו? או שיש אור בקצה המנהרה.

האם יש דבר כזה התבגרות נפשית מוקדמת? אם כן כיצד היא משפיעה, ומתי מגיעים לאיזון בין ההתבגרות הנפשית המצויה לרצויה באותו גיל?

שלום, ביתי הינה בת 11 לאחרונה הופיעה אצלה תופעה של תלישת ריסי עיניה. קראתי פעם שתלישת שיערות הראש, גבות או ריסים הינה תופעה פסיכולוגית של התמודדות עם מצבים שונים. האמנם? מהם המצבים המביאים אדם לכדי מעשים אלה. ניסיתי להניא אותה מכך בשיחות ודרכי נועם אך לצערי ללא הועיל. היום גיליתי שהיא שוב תלשה את ריסיה ואמרתי לה שאין לי יותר דרך להתמודד איתה בעיניין ושאני מבקשת לקבוע תור לפסיכולוג שכן כנראה יש לה איזה בעיה שהיא אינה משתפת אותי או את אביה בה. היא התפרצה בבכי היסטרי וסירבה בתוקף לשמוע על כך. אודה לך על הארת עיניי בנושא. היכן אוכל לקרוא עוד מידע בעיניין. והאם באמת הנושא מחייב שיחתה וייעוץ פסיכולוגי. אודה לתשובה דחופה אמא חרדה

רציתי להגיד לאמא הזאת !! שגם אני היתי " חולה" בזה ואני הפסקתי , מפני ש. הבנתי שאני עושה נזק לעצמי לבריאות שלי , אני מקווה שהילדה שלך תבין בסופו של דבר כי זה עובר !! ועעכשיו אני בת 15 וזה התחיל לי גם בסביבות גיל ה 12 ככה, תאמיני לי שבסופו של דבר היא תבין לבד שזה נזק לעצמה לא לאף אחד אחר. תודה (:

גם אני תלשתי ריסים וגבות, נראיתי כמו ילדה החולה בסרטן, לא היה לי אף ריס ולא הייתה אף גבה, תלשתי הכל.(כיום אני בת 15). אני לא ידעתי בעצמי ללמה עשיתי זאת. לקחו אותי בערך ל 30 פסיכולוגים מכל הארץ אך שום דבר לא עזר. הפסיקו עם הפסיכולוגים ויום אחד פשוט הפסקתי לתלוש. זה בא מעצמו. התלישה נגרמת מלחץ יתר ומחרדות נפשיות- באותו הזמן שתלשתי ההורים שלי התגרשו. יום אחד הפסקתי כי כר לא היה עליי לחץ, הכל גדל והיה טוב ויפה. כיום, כשאני בת 15, שוב התחלתי לתלוש, אך הפעם פחות, הסיבה היא שוב לחץ וחרדות. עברתי דירה, סביבה, עברתי לתיכון- יותר לחץ, יותר מבחנים, אמי רצתה לקחת את הכלב שלי שאותו אני אוהבת כ"כ וכל זה גרם לי לתלישה. אני הייתי רוצה שביתך תראה את מה שכתבתי כדי שתבין שזה לא עוזר בחיים, זה מכער, הילידם צוחקים עלייך וכל פעם שאתה מנסה לדבר עם מישהו אתה עם ראש למטה מהבושה שלא ייראו את מה שעשית לעצמך.

אני תלשתי ריסים לפני בערך שנתיים או שלוש אני לא זוכר, ואני גם לא זוכר למה עשיתי את זה ואיך זה התחיל. אבל אחרי שבוע של תלישת ריסים ראיתי שזה עושה לי נזק במראה החיצוני אז הפסקתי והריסים צמחו אבל זה עשה לי נזק. שאני קם בבוקר אחרי השנה העניים שלי היו נראות מאוד לא טוב או קטנות או נוטעות לצדדים ככה זה היה בבוקר אבל זה היה עובר לרוב בערב ולפעמים גם בצהריים שהעניים שלי היו נראות בסדר גמור אבל הדבר הזה גרם לי סבל כי בבוקר יש בית ספר. ובתקופה האחרונה הדבר התחזק אצלי כי היה לי ברור שהבעיה נעשת אחרי שאני ישן(ישן אל הצדדים) אז ניסיתי לישון אל הגב ולא על הצד והייתי ישן פחות טוב אבל כשהייתי קם העניים שלי היו נראות בסדר כל היום אבל זה גרם לי לעייפות וגם ראיתי שזה לא פותר את בעיית העניים כי זה היה שומר על העניים מקסימום ליומיים ואחרי זה היו נופלות לי ריסים ואז המצב היה גרוע עוד יותר ממקודם.אני לא רוצה לחפור יותר מדי אבל בקיצור אני לא יודע מה לעשות והמצב היום הכי גרוע שהיה לי ואני חושב על ריסים מלאכותיים אבל אני יודע זה יותר מתאים לבנות. הייתי מאוד שמח לעצה או לעזה בבעיה.

אני בת 28 ועדין תולדת לא לכולם זה עוזר