שבת שלום לכולם

שבת שלום שבת נעימה חמימה שלווה שבת של שמחות קטנות איך יודעים אם זה טוב או רע ? היה פעם זקן סיני ולו בן צעיר וסוס. הסיני חי בכפר קטן. יום אחד הסוס ברח מהאורווה. באו אנשי הכפר ואמרו לסיני הזקן, "כמה שזה רע." שאל אותם הזקן, "מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע ?. למחרת חזר הסוס. יחד עמו הגיעו סוסי בר רבים. האיש ובנו פתחו את דלת האורווה וכל הסוסים נכנסו פנימה. באו אנשי הכפר ואמרו לזקן, "כמה שזה טוב." ענה להם, "מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע?" יום אחר כך נפל הצעיר בעת שניסה לאלף את אחד מסוסי הבר ושבר את הרגל. באו אליו אנשי הכפר ואמרו לזקן: "כמה שזה רע." ענה להם הזקן, מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע ? לאחר מכן, באו אנשי צבא ולקחו את צעירי הכפר למלחמה, שבה נהרגו חלק מהם. אבל את הבן של הסיני לא לקחו, כיוון שרגלו הייתה שבורה. אז מאיפה אנחנו יודעים אם משהו שקורה הוא טוב או רע? מה שקורה הוא אירוע. ואירוע אינו טוב או רע. הוא רק אירוע. ההתייחסות שלנו לאותו אירוע הופכת אותו לטוב או רע בעינינו. זאת בהתאם להתנסויות שעברנו בדברים דומים, או בהתאם לחינוך שלנו שלימד אותנו לשפוט דברים, או בהתאם לאמונות שלנו. שבת שלום אידה

חזרתי לפורום אחרי זמן ארוך שלא כתבתי. קצת מבחירה וקצת כי המחשב שלי שבק. חזרתי עם הרבה רגשי כעס ותוקפנות בגלל תהליכים שאני עוברת עם עצמי. סיפור כזה בקונטקסט של הפורום הוא מכעיס. לכותבות כאן ולאנשים שהפורום פונה אליהם קרו דברים איומים לפי כל קנה מידה. תקיפה מינית היא לא "אירוע" גילוי עריות הוא לא "אירוע". אלו טרגדיות. קו שבר שאחריו החיים לא יהיו מה שהיו יכולים להיות. וכדי לחיות חיים תקינים אחרי "אירועים" כאלו נדרש מאמץ אדיר. בכלל לא רוצה לספר מה עובר עלי או עבר עלי ואם קשה לי או קל ומה האתגרים שאני עומדת בפניהם... הבנתי השבוע עד כמה שאולי לצערי (ואולי לא) אני לא אמצא מקום בין נפגעות אחרות בגלל מי שאני לטוב ולרע. אבל בלי שקראתי הודעות אחרות, על ה"סיפור לשבת" היה לי צורך חזק מאוד להגיב.

מזדהה עם מה שכתבת - הרגשתי אותו דבר כשקראתי.... מקוה שכן תצליחי למצוא את מקומך עם עוד נפגעות בסופו של דבר זה מעודד ומחזק

למי שנפגעה מהסיפור לשבת חלילה לא רמזתי כי תקיפה מינית הוא ארוע הנתון לפרשנות!!!! .....אני חושבת בדיוק כמוך. צר לי אם נפגעת או מישהו אחר שקרא.... לעומת זאת הסיפור כן נתון לפרשנות... שבוע טוב אידה

הי אידה! באופן כללי זה נכון אבל מה לגבי מה שקרה לנו? הפגיעה המתמשכת בילדה קטנה וחסרת אונים במיוחד ממי שאמור להגן עליה? איך זה מסתדר עם "טוב" או "רע" בהתייחסות שלנו? האם אין טוב או רע מוחלט שצריך להיות מוקע???? (והוא ממש לא לצערי הרב!!!) כי אחרת כל דאלים גבר - מותר לרצוח ולאנוס ואנחנו רק צריכים לראות זאת בעיניים אחרות?????!!!!!

חייבת לומר קודם כל לפיה היקרה שלנו שתמיד יש לך מקום פה אני אישית שמחה שאת פה וכשאת לא כותבת את חסרה לי. אשמח אם תבהירי למה את חושבת שאת לא שייכת? כאילו צבע מסויים בציור יחליט שאין לו מקום... איך יכול להיות? לא לשתוק לא להעלם ולא להיות פחות ממה שאת מסוגלת להיות... שולחת חיבוק ונשיקה אם אפשר. לגבי הסיפור של אידה סיפור מקסים ומעורר מחשבה. כל אחת יכולה לקחת אותו הלאה לתוך העתיד שלה. מבלי לבטל את תוצאות הטראומה אלא לאורה למשל מכירה מישהי צעירה וחמודה שבגלל מעשה מגונה שבוצע בה בגיל 12 בערך לא יכולה שמישהו ייגע בה. פעם באה מישהי מאחוריה ונגעה בה ידידה שלה והיא התנפלה עליה בצעקות ואפילו היכתה אותה. אז הנה דוגמא לארוע בהווה שלה לאחר הטראומה שעברה שהפרשנות שלה אותו גרמה לה להגיב בצורה שמפריעה גם לה עצמה. הפרשנות שלפיה מגע הוא רע. שלפיה אסור לגעת בה בלי רשות וגם מגע ברשות היא לא מאפשרת... שלפיה כל מגע הוא תקיפה מכוונת עליה. אם תצליח לשנות את הפרשנות הזו ולמתן את התגובות שלה איכות חייה תשתפר ללא ערוך. ואין הכוונה להמעיט או לבטל בעומק הטראומה שהיא עברה. בכלל לא. אונס של ילדה של נערה של אשה הרי זה אסון. מעשה של אכזריות ורצח נפש. תהליך השיקום שאחרי כן הוא ממושך וכרוך גם בשינוי תפיסתי לגבי ארועים שיבואו. מחזקת אתכן רגע רגע בכל הרגעים של הייאוש והמחנק ושמחה על כל רגע אופטימי ושל קירבה.

קשה לי גם עם עצמי. עם התחושה שברגעים הטובים צריך להספיק המון בגלל שהנפילה הקרובה מחכה מעבר לפינה. ובפנים תהליך עמוס כל כך, מפחיד כל כך. הלכתי לראיון לעוד קבוצה. לא בטוח אם יקבלו אותי אפילו אבל אני מרגישה כבר שלא רוצה. לא יכולה לעמוד בלהכיל סיפורים של אחרות. והתגובות שלהן. נכון, זה בא ממקומות פגועים. אבל בקושי יכולה להתמודד עם עצמי. לא יכולה לשאת את התכנים האלו במרוכז עוד יום בשבוע. כמו להיות תקועה באמצע המסע בג'ונגל כשהרגליים כבר לא נושאות אותי. והפרשנות שלך? מגע זה מסובך. למרות שלאחרונה ניצחתי עוד מפלצת מהעבר... בנושא של טיפול במגע. אז מה? הרבה פעמים הכתיבה שלך קצת מעוררת רגשי אשם. אני יודעת שאת לא מתכוונת. אבל רק מזכירה לך שזה תענוג מפוקפק להיות במלכודת ה"אל תגעו בי" כשבפנים יש מישהי שמשוועת למגע נעים ובטוח בלי סימן רשום. שקשה לי כשמשתפת חברה בקושי מסויים והיא ישר מתחילה עם ביקורת בלי שמץ של מושג על מה היא מדברת ואפילו אם כן בדרך כלל עושה את זה ברגעים הלא מתאימים. אז אני מבליגה אבל בפנים כועסת ולא נעים לי. עוד אכזבה. בסך הכל במקום חינוך רציתי שכמו המטפל תגיד שהיא מתארת לעצמה כמה זה קשה. עוד פעם כמו אמא שלי. אולי אוהבת, אבל לא יודעת מה עושים עם ילדים... והטיפול? מרגישה כמו ילדה מפונקת. אף פעם לא מספיק לה, אף פעם הבטן הזאת לא מתמלאת. והרגעים שטוב? הם ישנם. אם רק הייתי יודעת איך לשכפל אותם. עייפה.