אני- בלון נבוב שהתרוקן לו כליל- כל האוויר!

חזרתי ברגרסיה. הסתבכתי בתרגילי שברים במ"ט שערי יסורים- נמהרים ומרים. אין לי שוער- חסם בלם- בעולם. אין שיערוך...ואין לשער את הצוהר במבוך ובברוך.. רק שבר- לאין ערוך.... מרוקנת כליל. וכמו בכיפור, בכפור האנושי אחרי תרועה גדולה(תקיעת תרועה גדולה) חייבים לשוב אל נקודת האמצע שגרועה מההתחלה- אל שברים! תקועה בתקיעת השברים....ומאחר והם חלולים..אין קול ואין עונה. קצתי בחי. הניתן לברוח מעצמי????. ובכך לדחות את הקץ?!

ויש גם טובים יותר. מחזקת אותך מרחוק. הנה ציטוט מתוך ספר שאני קוראת כרגע של פאולו קואלו על נהר הפיאדרה שם ישבתי גם בכיתי... ...כל יום אלוהים נותן לנו - יחד עם השמש - רגע שב ו אפשר לשנות את כל מה שגורם לנו להיות בלתי מאושרים. כל יום, אנו מנסים להעמיד פנים שלא תפסנו את אותו רגע, שהוא אינו קיים - שהיום זהה לאתמול ויהיה זהה למחר. ומי שבאמת שם לב לחייו היומיומיים מגלה את אותו רגע קסום. הדבר עשוי לקרות בזמן שאנו עושים דבר שגרתי , כמו למשל כשאנו מכניסים את המפתח למנעול בשעת בוקר. הוא עשוי להסתתר בשקט שאחרי ארוחת הצהריים או באלף ואחד דברים שכולם נראים לנו זהים. אך רגע זה קיים - רגע שכל עוצמתם של הכוכבים הופכת לחלק מאיתנו ומאפשרת לנו לעשות ניסים. וזה מאדם שידע לא מעט סבל בחייו...