את.. (בתקווה שתקראי)

את אומרת לי שאני ברגרסיה את שואלת איך אני יכולה עוד לתת תירוצים כאלה קלושים את אומרת שאני סוגרת כל דלת אפשרית את יושבת מולי ובוכה את אותן הדמעות שכבר נשבעתי שלא תבכי בגללי את מזכירה שאת כאן ושכואב לך כשכואב לי את אומרת את הכעס שבך על דברים שעושה.. ואני יושבת מולך ומנסה מנסה להסביר יושבת מולך וזוכרת איך זה היה להרגיש חיבוק איך זה היה להרגיש אותך וכבר נדמה ששכחתי ונדמה שהלבד הפך לחלק ממני. אני יושבת ומתבוססת באותו מעגל קסמים את שואלת למה מחכה ולי אין תשובה כי כשאת מדברת העולם נראה בהיר והגיוני אבל בראש שלי הכל מסתבך ומתערבב וההיגיון שלי הופך מעוות.. אני מתגעגעת אלייך אני מתגעגעת אלי אני לא יודעת איך לא יודעת לאן לא זוכרת מי הייתי ומה אני עכשיו אני כאן ונדמה לי שרחוקה מהכל מרחק שנות אור אני כאן אבל לא באמת וזה עושה עצוב בלב את אומרת לי לבכות ואני מלבד חיוך עקום לא מצליחה דבר את שואלת שאלות ולי אין תשובות ואני מעכבת אותך בהחלמה שלך אני מעכבת אותך.. והפחד שתלכי והפחד לאכזב והפחד כפחד ואוף את חסרה לי חסרה לי בלב.. סליחה על היום סליחה על הכל... את החיים שלי.. אל תשכחי את זה בבקשה.. שלך כל כך שלך אני..

כן. ואני יושבת מולך ושוב בוכה. שוב בוכה את אותן הדמעות שלא רוצה יותר לבכות. רואה אותך מתרחקת ואותי מנופפת לך מרחוק. מנסה לצעוק בשמך אך את מתרחקת. מתרחקת ונעלמת שוב להתבוסס באותה ביצה מוכרת. כזו או אחרת. אני צועקת לך וקולי מתפוגג עם הרוח המביאה לאוזנייך רק רסיסים ממני. אני כבר לא יודעת מה להגיד יותר. אני כבר לא יודעת איך להציל אותך יותר. את הולכת רחוק והאיבוד מאיים מתמיד. את מאמינה במילים שאת אומרת? את באמת בוחרת להמשיך ולטרוק את כל הדלתות. אמרתי לך, מה שהיה לא יימחק. הוא חקוק על לוח ליבך ועל אישונייך. הוא מצוי בשנתך וגם כשעינייך פקוחות, אבל לעזאזל תביני כבר שאת כל שלא יכולת לבחור אז, את כן יכולה לבחור היום. היום יש לך את הזכות ואת היכולת להחליט עבור עצמך. וכמה כואב שאת בוחרת לקבע את הרע. כמה כואב שאת לא יכולה לתת לעצמך טוב. כמה כואב שהמקום היחידי שאת שלווה בו הוא ההרס. הסברים, תירוצים. מה זה משנה? את אלופה בלסובב את כולם... איך קרה שגם את עצמך את מסובבת??? תעשי רשימה של מה את צריכה לעשות ואת התירוץ שמונע ממך. תקראי את זה שוב ושוב. זו הבחירה שלך??? כבר חזרת מאיבודים לא אחת. את יכולה גם לחזור עכשיו. אם רק תרצי. אם רק תתמסרי. אם רק תתני לגעת במקומות שכובלים אותך לשם. אני אתן את כל שתצטרכי, את זה את כבר יודעת. רק תתני. הלבד הזה הוא ההרס הגדול ביותר. תפרצי את החומות האלו. יש מי שמחכה לך מאחוריהן. אוף ילדונת. תחזרי כבר אליי. את חסרה לי כלכך. חסרה לכולנו. חסרה לעולם הזה. חסרה לעצמך. עצוב פה בלעדייך. ריק פה כשהחיוך שלך לא אמיתי. כשהחיבוק שלך רועד. אל תמותי לי בטעות. תפסיקי להרוג את עצמך. את לא חייבת. " כדי שתדעי שבנופי הכפור עוד יבוא יום של אור" תמיד שלך.

והעבר והימילים של פעם מתערבבות עם ההווה של היום הזיכרונות של אז ושל היום הביחד שהיה הלבד של היום הביחד של היום הלבד של אז... הכל מתערבל בתוך מערבולת אינסופית... המשפט שלך איך הצלחתי לסובב גם את עצמי מהדהד אני רוצה לחזור אני אחזור "וכשהשמש נמחקת בשמיים והלב מטפטף לי דרך העיניים החומות אז אני זוכר שיש ידיים שרוצות אותי קרוב אני יודע שזכיתי לאהוב וכשהרוח אחרי הצהריים היא מפזרת ענפים קטנים ובנתיים זה נעים אז אני זוכר שיש עיניים שרואות אותי קרוב ואני יודע שזכיתי לאהוב אני יודע שזכיתי לאהוב.." זכיתי לאהוב/ עברי לידר