עוד מילים...

אני מכסה את העיניים כדי לא לראות אוטמת תאוזנים כדי לא לשמוע סוגרת את הפה כדי לא לדבר אבל בראש התמונות מרצדות והקולות ממשיכים לצרוח ורק מילים לא יוצאות.. מסתבר שאפשר לאנוס אותך לשתוק... לפעמים נדמה לי שיותר כואבת השתיקה מאשר הפגיעה עצמה.. ולפעמים אני חושבת שעדיף לי לא לחשוב...

זה צורח בתוכי כמו שיגעון של מילים הרוצות להתאבד על הדף אותיות חיוורות מרכיבות משפטים חלולים המאבדים משמעות מול גודל הכאב חרבות מונפות לעברי חותכות בבשר החי את השקט מילים ארורות המחניקות חיים טירוף של עולמות מתנגשים בראשי. הגיע הזמן לצאת מתוך השפה הגבוהה והשירים הליריים הגיע הזמן לקחת אוויר ולכתוב... לכתוב את הגעגוע לאמא. את הכמיהה לבית את הפחד לגדול את הפחד מהאישה שבתוכי את הפחד מהנשיות שלי את היכולות לדעת "לשלוט" ולאבד שליטה מול אותם מקומות. ושוב מילים מרומזות .. דיי.... חנוק מידי... צריך לכתוב מבלי לעבור את מסכת הסינונים הבלתי נגמרת. מפחיד אותי לדעת כמה כוח טמון בי בהיותי אישה זה הופך את זה לחסר רסן חסר גבולות פראי מלוכלך.. הגוף שלי מורעל... אוף אני לא מצליחה לכתוב... נאבקת במילים.. בעצמי... אמא- לפעמים אני רוצה לברוח.. כולם רוצים לברוח מ-הבית.. אני רוצה לברוח ל-בית... לא כייף לי להיות גדולה או לשחק את משחקי הגדולים. אני רוצה לחזור הבייתה ולהיות קטנה ושייקחו עלי אחריות כי אני לא מצליחה. אני רוצה שוב את אמא.. אני רוצה ילדות... אחחח געגועים למה שאיננו ואולי לא היה.. צרכים.. צרכים מבחינתי מתאימים ומיועדים לכולם מלבדי. אין לי צורך.. טוב היות האדם לבדו... אוף.. בלאגן שקט לפחות בנתיים..

לפעמים נדמה לי שאת כותבת את הכאב שלי...נשארתי ללא מילים... דמעה

מאחלת שתרגישו הקלה. אנחנו פה. קוראות ומעודדות גם אם לפעמים אין די במילים... שדה יקרה מזל טוב אוטוטו ערב שבועות ערב מתן תורה שבו ירדו השכינה החסד החמלה האהבה לעולם...

לארוז חיים לקופסאות רסיסי זיכרונות צחוק עצב געגוע לקפל הכל ולדחוס לתוך ארגזים ימים שלמים של חיים נדחקים בין הפינות.. דמעות יורדות עם כל מכתב שמתקפל עם כל תמונה תלישות מורגשת באויר אי היציבות מרגישה כמו בובה שכל מספר חודשים אורזים אותה ומניחים אותה במקום אחר בדידות שכזאת.. ארץ איבודים כבר מובנת יותר