אופיר בהמשך לשירשור של העץ עם מה שעשיתי ששרפתי את

כל העבודות שלי,אני מצטערת שהכאבתי לך,אני לא יודעת מה גרם לי לעשות את זה אולי נקמה בעצמי, אולי תיסכול,לא יודעת מה קרה באותו רגע של איבוד שליטה שבקור רוח לקחתי הכל והדלקתי את הגפרור, ניצלתי את זה שהאקס היה מחוץ לבית ,ועשיתי את זה, אחרי כמה ימים הבנתי את מה שעשיתי אבל היה מאוחר מידי העבודות נשרפו גם הצילומים של עבודת הגמר שכל תמונה הגדלתי לרבע גיליון את אומרת לי לנסות לעשות עוד עבודות ,אני לא מסוגלת היום אופיר היצירתיות שלי על הפנים, אין לי מוזה ליצור, אין לי כוח לחשוב,הכל כאילו נצבע בצבע קודר,אפילו לא מסוגלת לצלם מה שפעם מאוד אהבתי וזה היה חלק ממני לכל מקום ועשיתי משהו אחר בקטע של לקרוע ולחתוך לחתיכות כביכול את מי שפגע בי לקחתי את כל התמונות של המשפחה הכאילו שלי וקרעתי לחתיכות ברגע של כעס עליהם אין לי אף תמונה שלהם. אולי במידה מסוימת אני הארי הזועם אם את מכירה את הסרט.

מוקדם בבוקר אחר כך לעבודה ואולי עוד תחנה עד כמעט חצות, ולא מצליחה להרדם הראש שלי עמוס בדברים,חייבת להשקיט אותו,לנוח,להרגע, מתפתה שוב לקחת מהלבן הקטן,אבל מתאפקת. הלבן הקטן שמנתק אותי מהרגשות,שעושה אותי כבדה,שמוחק אולי? אותי? את הזכרונות? אני כאן ולא כאן,אני מרגישה,או קפואה,ואולי הכל רק משחק מחבואים עם מי בדיוק? נאחזת באויר.

מאד מבינה את רגשותייך בעניין יחד עם האשמה המוחלטת של האיש שהיה אמור לאהוב להגן לטפל ולטפח אותך ללא תמורה מתוך כבוד וגבולות גם האכזבה מול העמדה הפאסיבית של אמך ולאחר מכן ההתנכרות של בני המשפחה מכאבך ממצוקתך מהעוול שנעשה לך יש בך הרבה כוחות ואני משתאה מול היכולת שלך להמשיך ולעשות מאמץ לשרוד ליצור קשרים אנושיים לתת אהבה וחמימות ולרפא את עצמך. המקום הזה של האאוט סיידרית שמשלמת מחירים וזוכה לקיתונות של בוז השפלה פגיעה וניצול הוא מקום בלתי אפשרי טוב שבעטת. אפילו בצורה סמלית.

הייתי מנותקת,הפעולה היתה אוטומטית בלי שום רגש,עד היום אני לא מרגישה שזה חסר לי אולי כי אני יודעת שהתמונות קרועות אבל הם נמצאים פיזית, גם עכשיו שאני כותבת אני מרגישה כלום ואמא שלי לא היתה פאסיבית אופיר היא היתה גם בקטגורית הפוגעים,ועד היום אני מחוץ למשפחה וזה מורגש בייחוד בחגים והכוחות שיש לי הם מחוסר ברירה אופיר במידה מסוימת,ואני לא יודעת אם אני יודעת לתת אהבה ומה זה בכלל ואני עכשיו כותבת אתזה ומרגישה תפל שום רגש לא מחובר לזה כמו עכשיו עם האוכל אני אוכלת כי צריך לא כי אני רוצה,לא כי אני נהנית מהאוכל אני אוכלת כדי שאני לא אקרוס כאילו הכל מכני כזה אולי איבדתי את הרגישות שבי, את הרצון לחיים,אני כמו על בטרייה,עושה פועלת הולכת חוזרת,אבל בתוכי דממה.בתוכי מידבר,שממה.