חשבון נפש,

ושוב זה מגיע הימים שלפני יום ההולדת ואז אני פותחת את כל המגירות ורואה איפה אני היום,והתמונה שאני מגלה היא של תקיעות,של פחד להעיז,של מבוי סתום,של יאוש של בילבול,של רצון להרים ידים,בלי קשר,כי אני פוחדת מקשר כי נפגעתי הרבה ,בלי ילד,כי אני לא מצליחה להגיע לשם,בלי כיוון,נעה אנה ואנה בלי להבין איפה הדרך,ולאן היא מובילה אם בכלל, ואז שואלת את עצמי למה לי להמשיך בכלל? יותר מידי מסובכת עם עצמי,יותר מידי התמודדיות,הרבה אובדנים,שכל אחד בפני עצמו בלתי נסבל להרגיש, להכיל,מרגישה שנכנסת לסללום בלי דרך יציאה,יום רודף יום,והיאוש גובר,והרצון להכנע עוד יותר, לא מצליחה להאחז יותר בכלום, אני לא מצליחה להאחז ,כל פעם נופלת עוד,אני ערימת כאב אחת גדולה. אני לא מצליחה לאסוף את עצמי,החיים בלתי נסבלים בשבילי,הכל חותך ופוצע, עייפתי

לא הרצון לחיות,אלא החשש שאני אנסה ולא אצליח ואז אני אצטרך לראות פסיכיאטרית רק זה מה שמחזיק,כי בפנים אני כבר מתה,רק יש לי קליפה שזה הגוף

אפשר לראות אותה גם בלי לרצות למות... אני יכולה להבין אותך בעניין הנפילות. לפעמים הן יותר קשורות לבפנים מאשר לבחוץ. אני מתרשמת שעברת המון דברים מאוד מאוד קשים ושרדת. אבל ללא ספק קשה לך ומאוד כואב. גם אני עברתי הרבה טלטלות לאחרונה ומפחיד אותי שאני עלולה לא להצליח והלבד הזה קשה ומסובך לי רק שאני לא בטוחה שיודעת במה ומוכנה כבר להחליף אותו במשהו אחר. מכירה את הכאב שמרגיש כאילו עדיך לא להרגיש כלום מאשר לשאת אותו עוד דקה אחת. לי המליצה פסיכיאטרית לקחת כדור הרגעה וללכת לישון וכשמתעוררים בהרבה מקרים מרגישים קצת יותצר טוב. אני בורחת לספרים. בימים האחרונים צריכה לעבוד ולהתארגן עם קשיים כלכליים וזה לא רק מתיש נפשית אלא גם מפחיד. נקרעת בין קצוות של ילדה קטנה ואבודה ואישה מותשת ובודדה באמצע החיים שהעולם מוכן לקבל רק עם חיוך אבל חס וחלילה שלא יראו את השבר והכאב. זה מכעיס אותי. אני כועסת גם על השימוש הציני שהחברה עושה במה שקרה לנו רק כשזה נוח ואפשר לתרגם את זה לרייטינג או הון פוליטי. אבל זה גם לא עוזר ומאוד מתיש לחיות את הפגיעה כל הזמן. אני מנסה ללכת ממנה אבל עכשיו עוברת לילות מאוד קשים. אני נרדמת וחולמת חלומות מאוד קשים. עמוסים בפרטים וסמלים של משהו שמנסה לפרוץ החוצה. מקווה בשבילך שתתאוששי קצת. אני לא מסוגלת להיות כאן הרבה. זה מפיל אותי....