בשבוע האחרון
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
מאוד קשה לי לכתוב בפורום הרבה פעמים אני רוצה לכתוב משהו ומרגישה שלא יכולה וזה מאוד חסר לי ועצוב לי אני מתגעגעת למקום הבטוח שהיה לי כאן לפני שהגעתי לכאן ניסיתי לכתוב בכמה פורומים, אבל בכל פעם מהר מאוד עזבתי, כי לא הרגשתי שם בנוח וכאן זה היה שונה כאן כן הרגשתי בנוח ועכשיו משהו נשבר איך מחזירים את הביטחון ואת תחושת הבית שהיו לי כאן? אני מתגעגעת לזה...
האמת, פורום הוא לא מקום מסוכן. מה כבר יכול לקרות כשלא מכירים אותך? כלומר לא צריך להיות מקום מסוכן. ואת יודעת, אם אפשר להפגע כמו שאני נפגעתי, להעיז לדבר על פגיעה במקום שאמור להיות בטוח ואז להיות קרבן של מילים ארסיות ללא יכולת להשיב, להיות קרבן של חרם, לכתוב במקום במשך שנתיים ואז לגלות שאנשים מוכנים למחוק אותך כמו אויר או לשים עליך תוית של מפלצת כי ככה מכתיב הגורו (והעיקר שיש שם פורום מיוחד גם ל"מיינד קונטרול"...) ובכל זאת לבוא לכאן, למקום חדש ולהמשיך לכתוב, אז אם הרצון מספיק חזק ויש מה להגיד, זה יצא. אם כבר פתחת את זה, לי קשה עם הפסימיות. עם זה שהמילים לא זורמות כאן. וזה לא מאוד חדש. אבל אני יכולה לכתוב רק כמו שאני ואחרות יכולות לכתוב רק כמו שהן. הייתי שמחה אם היה כאן שיח יותר זורם, על דברים שקורים לאנשים כאן. על התקדמות בטיפול, על קשיים בטיפול, על קשיים בחיים. על פחדים. על הצלחות, על דברים שנוגעים בנשמה, על התמודדויות. לפעמים אני מרגישה כאילו אופיר ואני מקיימות כאן תקשורת שלא נוגעת באחרות וקשה לי עם זה. אולי אלו הקשיים שלי מהמקומות התקועים שלי ואולי זה אומר משהו גם לאחרות. אז סליחה שפתחתי פצע... אבל אלו האסוציאציות שלי...
אני חושבת שפיה צודקת יש אחרי הכל משהו משותף לכל מי שנוטלת חלק בפורום הזה... ואני מדברת על הטראומה, ועל מה שבא בעיקבותיה... אני לדוגמא בשום פנים ואופן לא הסכמתי להצטרף לקבוצת תמיכה, אבל בעקבות החשיפה שלי למקום הזה, התחלתי לראות שבעצם הרבה דברים שחשבתי שהם מאפיינים רק אותי, משותפים בעצם כמעט לכל מי שעברה תקיפה מינית. ואפשר בהחלט להעזר אחת בשנייה... ואני בהחלט שוקלת עכשיו להצטרף לקבוצה כזאת לפי דעתי יש בהחלט קו מנחה שיכול לקחת את הדברים לכאן או לכאן. וביחס למה שכתבה פיה זו בהחלט תחושה לא נעימה כשבאים מתוך מקום של רצון טוב וכנה לשתף להעזר, לחלוק עד כמה שניתן את הכאב ולחוש מצד שני שמתעלמים ממך...
אף אני מנהלת דיאלוגים מרתקים ופורים עם אופיר... מה שאינני מורגלת אליו באורחות חיי ונתיבותי. ואף אני חשה שאני בבמת יחיד לעיתים תכופות. עצם השיתוף בדילמה מעלה את השאלה המתבקשת: מדוע? מדוע הדיאלוג עצור כאן? מדוע אנו עוצרות את אוצרותנו וחוששת מהחשפות והתערטלות וירטואלית? נכון שלכולן כאן ללא יוצא מהכלל ישנו כינוי קבוע המסגיר את האישיות הוירטואלית המיוחדת לה. אך עדיין אנו נהנות מחיסיון השמור למדיה הוירטואלית מה שאינו מוקנה בקבוצת תמיכה פרונטאלית/ויזואלית. ממה נובעת הסגירות החלקית ו/או המירבית לדעתך בפורום החמים והנעים הלזה?
שחף יקרה מבינה את הרגשתך.... כמה חשוב המקום הבטוח.... כמה קל לערער אותו... כמה קל להרגיש שוב שהקרקע לא יציבה...שהכל מסתובב... כמה חשוב שיש גבולות...שיש כללים....וכמה חשוב לשמור עליהם. אני ממקוה שמכאן נוכל לשמור על פורום בטוח ששומר על הכללים... על פורום של עזרה הדדית... דאגה אכפתיות אהבה איתך ואיתכם אידה
אך דא עקא, דווקא לאחר פירוד הדבקים הדבק הנו יציב ואיתן יותר. אינו מובן מאליו. הוא עמד ושרד כצור איתן מחוסן במבחן המציאות הנוקבת, דואבת... בבחינת רגרסיה בשירות האגו דהיינו: ירידה לצורך עלייה. כידוע בה' הידוע: אין דבר יותר שלם מלב שבור.... (אפרופו כתבתי שיר טעון בנושא) ובהתחשלות במכשלות החיים- מתעלים, מתגברים ומתגדלים! החלטתי אף אני לשבור את חוט השתיקה בשל עירעור הביטחון שלי כלפי הטריטוריה הוירטואלית/קונספטואלית הנוכחית. בידיעה ברורה שעלי לפרוץ את מעגל המגננה של בת היענה ואף את אותה הנטיה הידועה לשמצה:להתחפר בעצמי ובבדידותי במעמד שאינו בטוח לדידי ו/או אינו בהיר ונהיר לי דיו. ו/או אינו מוצא חן בעיניי בכל זמן נתון ו/או מעורר בי את חרדת הנטישה הטבועה בדמי מרחם אימי. אומנם ידע זה כוח. אך ידע זה תעצומות אנרגיה של מכאוב- כמעיין המתגבר. כי ככל שאני מוסיפה דעת אני מוסיפה מכאוב. עצם אי הבהירות שלי כלפי מה שהתחולל וחולל כאן שמות... עצם הטישטוש מהווה מבחינתי סם אילחוש ועם זאת מציב בפני אות אזהרה: כי "השומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". מקווה שנצעד בדרך המלך ולא נוקרב על מזבח המולך. המשך שבוע טוב שחף יקרה וברוך שובך! חרף הכל את מצויה באי מבטחים ואחיותיך לצרה עוגנות לצדך ופורשות מפרשים בטוחים. שדה ניר
בין המלנכוליות של דליה רביקוביץ לניצוץ החיים של יונה וולך אני בוחרת בשדה ניר...
וכמה קולות הצטרפו אליך כל אחת מהמקום שלה והוסיפו נקודות מבט ונקודות ראיה מיוחדות ומגוונות. אין לכן ממה לחשוש לגבי איבוד הייחודיות שלכן במסגרת ההשתייכות לכותרת של נפגעת תקיפה מינית יש בכן עולמות מלאים כפי שאתן חושפות כאן ריגשתן אותי נהניתי לקרוא התרשמתי מהמודעות העצמית הנוקבת ומהכוחות שלכן. השארתן אותי עם חווית קריאה מעוררת שאלות... ותודה על המחמאות... לגבי התועלתיות של טיפול פרטני ושל טיפול קבוצתי אין לי ספק שאם מדובר באנשי מקצוע שהתמחו בצרכי נפגעות תקיפה מינית על הרגישויות הטריגרים הכעסים האכזבה מדמות האם האשמה העצמית והשנאה העצמית יש אפשרות לקבל המון מהקשר הטיפולי וגם מהמשובים הלא קלים לעיתים של חברות הקבוצה ולזכור לפעמים שהתגובות באות מהמקום של המגיבה ובעצם להתאמן בחויה הפנימית של הגנות וגבולות...
בדיוק היום קיבלתי טלפון שנפתחת קבוצה באיזור שלי. כבר החלטתי אין ספור פעמים שנפגעתי די, לא ללכת. לא להפגע שוב, שאין לי מקום לעוד חיטוט. ובכל זאת משהו מושך... אופיר, כתבתי לך מייל ארוך לפני כמה ימים. האם קיבלת?
