עימות *טריגר*
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
למה רוצים שאחשוב שאני רעה כשאני לא מאמצת את הקודים של אחרים? לא הכרחתי אותם לכלום. עימות עם אנשים שאוטמים את האוזניים למה שיש לי להגיד... אז מה זה משנה אם המילים שלי נוקבות ואמרתי אותן בקול רם. ולא פחדתי. גם לא במחיר של פגיעה. בין פוגעים פוגעים ובין נפגעות פוגעות? את לא מפסיקה להשמיץ אמרו לי... מבכות את המתים שאין להן אשמה במותן ודורסות אותי בעודי בחיים. חרם, התעלמות. נידוי, מילים ארסיות. כמו בבית הספר. מלכות הכיתה אמרו וכך עושות כולן. לא רוצה לשתוק יותר. זה כאב שלא הולך ומלווה אותי לנסיון הבא. לוחש לי לא ללכת. שזה יקרה שוב. זה לא כל הזמן. אבל היום, כשהרגשתי מושפלת, כשהייתי צריכה למחול על כבודי, להתחנן לכסף מהמשפחה שלי (אפילו שאני אחזיר כל גרוש) כשהוא שוב לקח לי את הבנות שלי ואין לי קשר איתן. כל שנה. למה הן צריכות להיות במצב הבלתי אפשרי הזה לכודות בין האטימות שלו לגעגועים ולכעס שלי? מבולבלת. רעה כשדואגת לעצמי. מכורה, חסרת שליטה. רוצה לחיות. מעיזה לרצות חיים טובים. כן אוטנטית. או שלא? כל הקולות בתוכי. כבר לא יכולה יותר.
קוראת ומזדהה מאוד...במיוחד עם מה שכתבת על הבנות..הבנות שלי נסעו..אחת לאילת ואחת לסיני..קשה לי כשהן לא איתי..תמיד יש לי את ההרגשה שרק אני יודעת לשמור עליהן וכשאני לא איתן הן בסכנה...ואבא שלהן כזה אטום לדאגה שלי..צוחק עלי..ולועג לי...קשה לי לבד בבית... מחבקת דמעה
פיה יקרה מצטערת לשמוע כמה קשה וכואב... תחושות הדחיה, ההשפלה, נידוי...כעס, חוסר שליטה... הדיאלוג בין הפוגע לנפגע...חוזר ומשתחזר.... מגיע לך לחיות...ולחיות טוב.....מגיע לך הרבה יותר מכך מחזקת אותך אידה
לדידי: את גאוות יחידה כאן. הפחד והחשש האיום ביותר שלי הוא מיצירת נידוי ועליהום חברתי! זכורה לי היטב מלכת כיתה שיהתה מלקה אותי על לא עוול בכפי , בשל חולשתי- וזכתה להכתרה והכרה בלתי מעורערת מבנות הכיתה! השפלה שמלווה אותי מני אז ועד היום! חרוטה בי עד זוב דם! ורגישות שמותחת את עצבי ביחסים הבין אישיים של בני עם חבריו! עד כדי כך שאני מסתירה את זהותי כנפגעת ססטמתית וחיה בצל זהות שאולה ופקטיבית. רואה ואינה נראת! שומעת ואינה נשמעת! מרצה את כל ישויות העולם ולעולם איני מתרצה ומרוצה!
